השבוע ראיתם את אלמוג בוקר מתראיין ומספר כלום במשך דקות ארוכות על פרשת מין מזעזעת בדרום בלי להגיד כלום ושום דבר.  אלמוג בוקר ידוע ככתב כזבים שמפריח קלישאות על “חשיפת פרשה מזעזעת” פעם אחר פעם ובסוף ההר מוליד עכבר.

עוד ברווז עיתונאי של אלמוג בוקר

הסיפור הוא שתלמידה מופקרת בת 14 מכיתה ח’ בבית ספר שער הנגב בקיבוץ ליד שדרות מכרה חשיש לתלמידים. בנוסף מזה שנתיים שהתלמידה הזו מוצצת בולבול לכל מי שמוכן לתת לה למצוץ.  התלמידה נתפסה מוצצת בפומבי בתחנת אוטובוס לתלמיד תיכון בן 17.  כשתפסו אותה היא אמרה לאמא שלה שהיא באמת רצתה למצוץ,ושהיא לא רוצה לעשות רעש מהסיפור.  אבל האמא שלה הלכה למשטרה והקימה מהומה….  להגנת ביתה האמא טענה שהבת שלה היא קורבן עבירות מין ושהיא נאנסה ע”י 7 בנים – שהבית ספר אשם כי לא השכילו לחנך את התלמידים לשלוט ביצרים המיניים שלהם.

המשטרה אספה כ 30 תלמידים באופן רנדומלי וחקרה אותם.  מתוכם השופטת דורית בונדה הכניסה למעצר בית 2 תלמידי בית הספר, חרף קיומם של סרטונים המוכיחים כי המין (המציצות) היה בהסכמתה, מרצונה, ובשל היותה חרמנית שלא יודעת שובע מיני.

בית הספר שער הנגב שוכן בקריית החינוך שליד מכללת ספיר והתלמידים שם הם ברובם בני קיבוצים, וכמה בני מיעוטים.  המנהל הוא יעקב חדד.  המנהל פוטר בפרוץ הפרשה בטענה שלא השכיל להבטיח מוגנות לתלמידות הצעירות.  אבל זה לא באשמתו.  איך אפשר לצפות ממנו ליישם מוגנות כשהתלמידות רוצות למצוץ????

הנה אלמוג בוקר מחרטט 3 דקות את הציבור…  25/12/2021

איך למרוח דקת שידור ולהגיד כלום pic.twitter.com/qoyHRyLG0x

— 𝔻𝕠𝕟𝕟𝕚𝕖 𝕄𝕒𝕔𝕃𝕠𝕠𝕗 (@Don_MacLoof) December 24, 2021

וזה מנהל בית הספר, יעקב חדד, דוקטורנט באונ’ בר אילן, נשוי ואב ל 5 ילדים.  לדבריו הוא מיישם את “רפורמת עוז”.  אין לנו מושג מה זה.

הדיווח על הצא”פ בהעין השביעית, 26/12/2021

צו איסור פרסום מגביל דיווחים על “פרשה מזעזעת” שנחקרת באזור הדרום

מסמך: צו איסור פרסום שהוציאה השופטת דורית בונדה לבקשת משטרת ישראל • “משטרת הצווים”

• מבקשת הצו: משטרת ישראל
• השופטת: דורית בונדה, בית-משפט השלום באשקלון
• ההחלטה: הבקשה התקבלה. בדיון שהתקיים ב-23.12.2021 ביקשה המשטרה מבית-המשפט להוציא צו איסור פרסום על חקירה שמתנהלת באזור הדרום. השופטת נעתרה, ואסרה לפרסם כל פרט מפרטי החקירה, לרבות פרטים שעלולים להביא לזיהוי החשודים. כמו כן אסרה השופטת לדווח על עצם קיומה של החקירה, וקבעה כי האיסורים יישארו בתוקף עד 30.12.2021. דוברות המשטרה הפיצה תצלום של הצו לכתבים ולמערכות.
• יום לאחר מתן הצו דווח בחדשות 13 כי מדובר ב”פרשה מזעזעת” ש”מסעירה את הדרום”. בהמשך, לאחר שכלי תקשורת נוספים דיווחו על כך, פורסם שהאירוע הנחקר קשור למערכת החינוך.

* * *

בשנים האחרונות אימצה לעצמה משטרת ישראל דוקטרינה חדשה להתנהלות מול התקשורת. המשטרה הגבירה באופן דרסטי את כמות צווי איסור הפרסום שהיא מבקשת – ומקבלת – מבתי-המשפט, ולצד זה החלה ללחוץ על קצינים ושוטרים להימנע ממגע ישיר עם עיתונאים. יד אחת של המשטרה הטילה הגבלות דרקוניות על מה שמותר לעיתונאים לדווח. היד השנייה ניסתה לגרום להם להסתמך אך ורק על מערך הדוברות המשטרתי.

קו פרשת המים הוא דצמבר 2015, אז הוצנח על המשטרה המפכ”ל רוני אלשיך. המפכ”ל אלשיך, יוצא שירות הביטחון הכללי, הביא עמו למשטרה נורמות ושיטות עבודה שמתאימות לגופים חשאיים. אם עד אז מותר היה לעיתונאים לדווח על הכל למעט מקרים חריגים – מאז התהפכה המגמה. כיום, בחקירות של פשעים קשים ותיקים מורכבים, המשטרה מבקשת צווי איסור פרסום באופן אוטומטי, ורק במקרים חריגים מאפשרת להסיר אותם לפני תום עבודתה.

מאז כבר סיים אלשיך את תפקידו, אבל הדוקטרינה שהנחיל נותנת את הטון גם תחת מחליפיו, המפכ”לים מוטי כהן ויעקב שבתאי. אבל לא רק המשטרה אחראית למצב הבעייתי: אחראית גם מערכת המשפט, שמאשרת את בקשות המשטרה כמעט ללא סייג, במתכונת של חותמת גומי.

במשטרה טוענים שצווי איסור הפרסום נחוצים כדי להגן על פעולות החקירה. אבל לאינפלציית צווי איסור הפרסום יש עוד השלכות. היא מייצרת חורים שחורים בידע של הציבור על הנעשה במדינה, ומעוררת חרושת של שמועות. והיא גם מאפשרת למשטרת ישראל לחמוק מביקורת ציבורית. מה שלא חשוף, כמעט בלתי אפשרי לבקר. ובכל זאת, ואולי בגלל זה, במקום למצוא איזון בין טובת החקירה לזכות הציבור לדעת, במשטרה מעדיפים לפעול במחשכים.

https://www.the7eye.org.il/440560