הודאת חשוד במשטרה היא “מלכת הראיות”? מדברים על זה בלי סוף ואף אחד לא עושה כלום בענין.  השופטים המציאו הלכה לפיה הודאת חשוד היא מלכת הראיות לצורך הרשעה.  כלומר אם פלטת משהו במשטרה וממנו אפשר להסיק שאתה “קושר” את עצמך למקרה, זה מספיק כדי להרשיע אותך.

לכן שוטרים מתרכזים בחקירות חשודים במשטרה, במקום לצאת לשטח לאסוף ראיות.  המאמץ החקירתי מושקע בלשבור את החשוד עד שיפלוט כמה מילים שאז ניתן יהיה לטפול עליו הודאה במעשה ולהרשיע אותו.

זו גם הסיבה לתנאים המחפירים בבתי המעצר של ישראל:  אוכל תת רמה, מזרונים שורצי פשפשים, מניעת קשר טלפוני וקשר עם עורכי דין, מניעת שינה, חום לוהט בקיץ בלי מזגנים, קור מקפיא במרתפי בית המשפט, השכמה ב 2 בבוקר להסעה בפוסטה עם אזיקי בננות לדיון ב 8 בבוקר ממנו חוזרים ב 6 בערב.

ככה שוברים אזרחים שיפלטו איזה פליטת פה, מה שיאפשר לשופט להרשיע.

איך אסתי חיות תקעה חפים מפשע בכלא בגלל “מלכת הראיות”

פרופ’ ארי זיבוטפסקי, פרופסור למדעי המוח בבר אילן מזכיר לנו שלא אחרת מאשר נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, הרשיעה חשודים על סמך הודאות שבסוף התבררו כהודאות שווא.  היא כתבה הכרעות דין שקריות ומהונדסות כשהיא היתה חדורת מטרה להרשיע ולא משנה איך מה מי ולמה.  העיקר להרשיע.  והכלבה הזו קודמה והפכה להיות נשיאת בית משפט עליון.

בכל מדינה אחרת שופטת שהיא זונת פרקליטות שמרשיעה רק כי מבקשים ממנה ותופרת תיקים – כמו אסתר חיות, היתה נבעטת החוצה.

אבל בישראל מסלול הקידום בעולם השיפוטי מבוסס על 2 דברים בלבד:  מי מלקק הכי הרבה בתחת של הפרקליטות (ז”א מרשיע כל מה שזז), ומי מלקקק לשדולת הנשים.  ככה הפשפשית אסתי חיות טיפסה למעלה.

רצח אולג שייחט ואסתי חיות שרק רצתה דם

פרופ’ ארי זיבוטפסקי מזכיר לנו שאסתר חיות היתה השופטת שתקעה בכלא חפים מפשע בפרשת רצח אולג שייחט ב 2003.  עעצרו שלושה ערבים שאחד מהם “הודה” יום למחארת המעצר, ואחר כך חזר בו.  אסתר חיות היתה משוכנעת שהוא הרוצח.

ב-18 באפריל 2004 אירע פיגוע ירי אשר התברר שבוצע עם נשקו האישי של רב”ט שייחט. גילוי זה הוביל למעצרם של הרוצחים האמיתיים ולשחרורם של שלושת הנעצרים, אשר הודאותיהם התבררו כהודאות שווא.

האם אסתי חיות שילמה מחיר על הטעות המשפטית הזו?  ברור שלא, ולהיפך.  זה רק הקנה לה נקודות קרדיט כמי שרוקדת לפי החליל של הפרקליטות.  אילולא התערבות המזל, החשודים שאסתי חיות תקעה במעצר היו גם מקבלים מאסתי חיות מאסר עולם.

זונת פרקליטות כזו לא לומדת לקח.  גם היום אחרי 18 שנים מהפשלה האדירה שלה, השופטים שהיא מנהיגה ממשיכים בדרכה – להרשיע, להפליל ולסגוד ל”מלכת הראיות”. הם מאמינים שהודאה היא מלכת הראיות ומעודדים שוטרים להמציא תעלולי חקירה, לבדות ראיות, לענות בעינויים את העצורים והעיקר להביא להם מישהו שאותו יוכלו לזרוק לכלא.

מאמר בגלובס, 28/12/2021

בתי המשפט בישראל חייבים להיות מודעים לתופעת הודאות השווא

הודאות השווא נפוצות יותר ממה שנוטים לחשוב – בתי המשפט חייבים לדון על פי הראיות ולא רק על בסיס הודאות, במיוחד כשיש להם סיכון משמעותי להיות הודאת שווא

זה קרה שוב – השב”כ הוציא הודאה אשר להפתעתם התגלתה כשווא. הפעם, המתוודים היו שני ערבים ישראליים. ב-13 למאי 2021, במהלך הפרעות האלימות סביב שומר החומות לוחם צה”ל הותקף קשות ביפו. ביוני, נעצרו שישה חשודים ובמהלך החקירה שתים מהם הודו במעשה, אבל לאחר זמן קצר הם חזרו בהודאה ועו”ד ההגנה טען שזו הייתה הודאת שווא. למזלם הטוב, אחרי עבודה מאומצת של עורכי הדין, נמצאו סרטונים המוכיחים שההודאות באמת היו הודאות שווא ובכך זוכו ושוחררו בנובמבר. קשה לדעת אם בתי המשפט היו מרשיעים אותם על סמך ההודאות הללו, אבל זה לא מחוץ לגדר האפשרי.

המקרה המפורסם ביותר בישראל קרה לפני 18 שנה כאשר הנשיאה הנוכחית של ביהמ”ש העליון, השופטת אסתר חיות, הייתה שופטת יחסית זוטרה וקיבלה הודאת שווא. באותו מקרה, החייל רב”ט אולג שייחט נחטף ונרצח ביולי 2003. באותו אוגוסט שלושה ערבים ישראליים, נ.ט., י.ס. וש.ע., נעצרו. למחרת נ.ט. הודה למשטרה, וחזר עליה עוד ארבעה פעמים, ובמהלך הודאתו הוא מסר תיאור מפורט של החטיפה והרצח, כולל שחזור. הוא סיפק מניע, פירט כיצד שלושת החשודים נסעו לזירה, מי נסע, כיצד התפתח החטיפה, מי ירה את הכדור, מה גנבו מהגופה, איך קברו אותו, וכו’.

17 ימים אחרי המעצר נ.ט. חזר בו מההודאה, בטענה שהיא נמסרה תחת לחץ, היתה הודאת שווא, ושהפרטים היו מבוססים על הידע מהתקשורת ותיאורים של אנשים מהכפר. גם היו חורים בסיפור שלו, אשר גרמו לשב”כ לפקפק באמינות ההודאה. למרות כל זה, המשטרה קיבלה את ההודאה וביקשה מביהמ”ש לקבל אותה ולהחזיק בנאשמים עד תום המשפט, וביהמ”ש המחוזי אישר את בקשת המשטרה. הנאשמים ערערו לעליון והצביעו על כל הבעיות.

ביהמ”ש, היינו אסתר חיות, כל-כך התרשם מההודאה המפורטת שכללה פרטים שלדבריה היו יכולים להיות ידועים רק למבצע(ים), שב 11- לפברואר 2004 הוא קיבל את החלטת המחוזי להמשיך להחזיק בנאשמים. הנטייה של ביהמ”ש לקבל הודאות, אפילו בעייתיות, השאירה את השופטת במצב מביש. ב-18 באפריל 2004 אירע פיגוע ירי אשר התברר שבוצע עם נשקו האישי של רב”ט שייחט. גילוי זה הוביל למעצרם של הרוצחים האמיתיים ולשחרורם של שלושת הנעצרים, אשר הודאותיהם התבררו כהודאות שווא.

“הודאת נאשם היא ראיה חשודה”

בעיה זו היא בעלת חשיבות גבוהה כיום בעקבות עתירה אשר יושבת על שולחנם של שופטי ביהמ”ש העליון וכולל הודאה בעלת מאפיינים דומים, רק שבניגוד למקרי יפו ושייחט, נראה שלא עומדים לגלות סרטון או את האשמים האמיתיים. בדומה למקרים הנ”ל, במשפט דומא של בן אוליאל, בית המשפט לא ראה הוכחות מעבר להודאה. בתיק דינן יש פרטים אשר בית המשפט המחוזי סבר שרק המבצע יכול היה לדעת ובכל זאת, בדומה למקרה שייחט, יש סתירות וחורים בסיפור. בתי משפט עלולים להתרשם מריבוי פרטים בהודאה, במיוחד, פרטים שנראים “יותר מדי טובים”, ובכך לקבל הודאת שווא כאמת. שופטת ביהמ”ש העליון בדימוס דליה דורנר פעם הסבירה: “הודאת נאשם היא ראיה חשודה,.. במקרים רבים פעולה בלתי-רציונלית, ונקיטת צעד לא רציונלי של עצם מסירת הודאה, מעוררת חשד באמיתות ההודאה. חשד זה אינו תיאורטי גרידא, אלא הוא הוכח לא אחת בניסיון האנושי”.

במקרה של בן אוליאל שכעת לפני ביהמ”ש העליון, ההודאה נגבתה אחרי חקירה מוארכת ובעייתית, גורם סיכון ידוע להודאות שווא, ולכאורה ללא ראיות תומכות.

אפשר רק לקוות שהנשיאה חיות למדה מהטעות של השופטת הזוטרה-דאז חיות, וביהמ”ש בהנהגתה לא יהיה כה פזיז לקבל התוודות בעייתית. בלי קשר לרצון הלאומי לראות את הרוצח(ים) בשריפת דומא מובאים לדין, כאשר ביהמ”ש שומע את העתירה של אמירם בן אוליאל, הוא חייב להיות מודע ביותר לתופעה של הודאות שווא והשופטים חייבים להתגבר על הספקנות הטבעית שלהם ולהפנים שהודאות שווא הן אכן תופעה אמיתית.

בהתחשב בכל הבעיות שבהודאה זו ובגורמי הסיכון הכלולים, יש סבירות גבוהה שהם עומדים מול הודאת שווא. יש היום ספרות מדעית עשירה אשר מנתחת את גורמי הסיכון, המאפיינים והשכיחות של הודאות שווא. לצערנו, בית המשפט העליון במושבם של שלושת השופטים: הנדל, מינץ ואלרון, החליט לא להתייחס לדוח המדעי בנושא שהוגש להם.

ב-2004 ושוב ב-2021 הנאשמים ניצלו ב”מזל” משהייה ארוכה יותר מאחורי סורג ובריח. לא לכולם יש מזל כזה וברחבי העולם יש מקרים טרגיים רבים של הודאות שווא שמתקבלות. בתי המשפט חייבים לדון ע”פ ראיות ולא רק על בסיס הודאות במיוחד כשיש להם סיכון גבוה להיות הודאת שווא. וזה נכון גם לגבי מקרה דומא.

הכותב הוא פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת בר-אילן

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001396190