פרשה מסובכת ורבת תלאות וגם כואבת מאוד. יש 2 אחים תאומים שאחד מהם רצח את 2 ההורים כדי להקדים לעצמו את הירושה. האמא עבדה במחלקת הפטנטים של משרד המשפטים. האבא רופא שיניים. הרוצח שפך עליהם אקונומיקה. הרוצח הוא דניאל מעוז והוא היה עורך דין דין שעבד במשרד מכובד לקנין רוחני. הוא היה נשוי למישהי 11 חודשים, ונטען שבזבז את כל כספו בהימורים והיא זרקה אותו. לאחיו התאום קוראים ניר מעוז. ניר עבד כקצין מיחשוב במשטרה. ניר הוא לא הרוצח, אבל עורך הדין מטעם הסנגוריה הציבורית שסיפקה לרוצח דניאל מעוז, עוה”ד דוד ברהום, התראיין בתקשורת והשתלח נגד ניר (שאיננו הרוצח) – וטען שניר הוא הרוצח!

בויקיפדיה מתואר הרצח כך: בערב 13 באוגוסט 2011 הגיע דניאל לבית הוריו בירושלים, לאחר שהקפיד להשאיר את הטלפון הסלולרי שלו בדירתו בתל אביב. דניאל ישב עם אביו בקומה התחתונה וצפה עמו בטלוויזיה, בעוד האם, נורית, ישנה בקומה העליונה. בסביבות השעה 23:00, כנראה כאשר אביו נימנם מול הטלוויזיה, הוציא מעוז סכין והתחיל לדקור את אביו פעמים רבות. במהלך הדקירות המרובות נפצע דניאל בידו, פציעה שהובילה לבסוף לגילוי עקבות DNA שקשרו אותו לזירת הרצח.^[8] לפי כתב האישום, במהלך תקיפתו של דניאל הספיק אביו לקרוא לאשתו להזעיק עזרה. אמו של דניאל, ששמעה את המהומה, ירדה לסלון וכאשר ראתה את המתרחש החלה לצעוק. דניאל תקף והחל לדקור אותה עד שמתה. במהלך המאבק ביניהם הספיקה האם לצעוק “הוא רוצח אותי” – צעקה שנשמעה על ידי השכנים, אשר לא ייחסו לה חשיבות ולפיכך לא הזעיקו משטרה. …

במהלך עדותו הראשונה של ניר מעוז, ב-7 במרץ 2012, הטיח בו הסנגור דוד ברהום מן הסנגוריה הציבורית כי טביעת כף יד של ניר נמצאת מרוחה על דם טרי בכניסה לאמבטיה בבית הוריו. התובע טען שזה לא נכון. בסיום החקירה אמר ניר: “מה שעשית לי בחקירה, זה בלתי יסולח”.

ניר, שנעלב מהסנגור דוד ברהום, לקח את עורך הדין גיא אופיר כדי לתבוע את עלבונו בכסף. לכאורה נראה שהיה לו קייס טוב. דוד ברהום עשה לניר מעוז שיימיג ציבורי רציני. התיק הגיע לשופטת כוכבה לוי שקבעה כי לדוד ברהום יש הגנה: הוא רק ייצג את הלקוח וחזר על דברים שעלו במשפט. בערעור שהגיש ניר טיפלה השופטת הזקנה שרה דותן. גם היא דחתה את הערעור ועוד חייבה את ניר מעוז ב 20,000 ש”ח.

למזלו הרע של גיא אופיר, לשכת עורכי הדין הגישה חוות דעת כידידת בית משפט על מנת להגן על הסנגור, בגלל שהוא סנגור מהסנגוריה הציבורית. לפי פסק הדין “לשכת עורכי הדין בסיכומיה הדגישה כי דיווח של סנגור לתקשורת והצגת גרסת הנאשם בהליך 3 פלילי מתיישבים עם עקרונות שונים ובגדרם גם הזכות להליך הוגן לנאשם, פומביות הדיון וזכות 4 הציבור לדעת. לשכת עורכי הדין העלתה את החשש כי קבלת התביעה תגרום לעורכי דין לחשוש 5 מלדווח לציבור על הליכים משפטיים באופן ענייני. לשכת עורכי הדין הפנתה לפרוטוקול הדיון 6 בהליך הפלילי על מנת לשלול את טענות המערער, וביקשה להסיק כי בכל אחד מהפרסומים היה 7 מדובר בדיווח נכון והוגן על הנאמר בהליך משפטי”

ועוד: “לטענת לשכת עורכי הדין, בית משפט קמא צדק בקביעתו כי הגנות מכוח סעיפים 13 ( 5) ו- 13 ( 7) לחוק איסור לשון הרע חלות על התנהלות עורכי דין, ובכלל זה המשיב, מול התקשורת. כמו כן, סבורה לשכת עורכי הדין כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי המשיב לא פעל למטרות שיווקיות לעצמו (על”ע 13/86 דרור חטר ישי נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו 10.01.1988). לשכת עורכי הדין העלתה את החשש כי ככל שהערעור יתקבל, עלולים בתי המשפט להיות מוצפים בתביעות של אנשים נגדם טענו נאשמים טענות שונות ויתבעו את עורכי הדין של הנאשמים בעילת לשון הרע. בנוסף, קבלת הערעור תפגע גם בעקרונות חוקתיים – עיקרון פומביות הדיון, בחופש הביטוי ובחופש העיסוק של עורכי דין מהסניגוריה הציבורית ושל עורכי דין פרטיים. כמו כן, קבלת הערעור דנן תפגע בזכות הציבור לדעת אשר קשורה בקשר הדוק לעיקרון פומביות הדיון. פגיעה נוספת תהיה בחופש הביטוי של אותם נאשמים שכן הדבר ימנע מהציבור להיחשף לגרסתם. לטענת לשכת עורכי הדין, הערעור עוסק בשאלות רוחב אשר חורגות מנסיבותיו של המקרה הפרטי בתיק, שכן הסוגיה קובעת את נורמת ההתנהלות המצופה מסניגור המייצג נאשם במשפט פלילי. לשכת עורכי הדין גורסת כי קבלת הערעור תאיין את הגנת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, וגם אם המשיב נקט בלשון אחרת מהלשון בה נקט בבית המשפט או לא התייחס למלוא הטענות שהועלו על ידי הנאשם, אין בכך כדי לשלול את הגנת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. לשכת עורכי הדין בחנה את הפרסומים לפי המבחן שנקבע בפרשת יצחק ולהשקפתה דין הערעור להידחות גם לפי מבחני הדיווח הנכון וההוגן, וכי צדק בית משפט קמא בקביעותיו ביחס לפרסומים השונים”.

השופטת דותן דחתה את טענתו של גיא אופיר שדוד ברהום “עשה לעצמו פרסומת”: “ראשית, אין אני מקבלת את טענות המערער כי המשיב “עשה לעצמו פרסומת”. בעל”ע 13/86 חטר 1 ישי נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו 10.01.1988 נקבע כי הופעה של עו”ד בתקשורת לפי בקשתה של זו, בעניין בעל חשיבות ציבורית שאין חולק כי פרשת הרצח של הורי המערער, אירוע מזעזע וטרגי, היא בעלת חשיבות שכזו, בכדי לתת הסבר ענייני בבעיה משפטית, אינה עשיית פרסומת לעו”ד עצמו. ואכן, כך פעל המשיב. המשיב התראיין לכלי התקשורת בפרשה מתוקשרת זו, והציג בפניה את ההסברים הרלוונטיים באותה עת לשאלות שעלו בקשר להליך הפלילי”.

עוד הוסיפה השופטת שלדוד ברהום הייתה הגנה שכן הוא חזר על דברים שנאמרו במסגרת הליך משפטי: “סעיף 13 (7) מעניק פטור מאחריות למי שחוזר על דברי לשון הרע שנאמרו במסגרת דיון ציבורי. פרשת יצחק, בעמוד 61. חסינות זו ניתנת למפרסם כל עוד תיאור הדיון הוא שלם ומדויק, גם אם הדברים שפרסם אינם נכונים, אך הדיווח אודותיהם הוא נכון והוגן. (פרשת יצחק, בעמוד 67). בית המשפט התייחס בפרשת יצחק לחשש כי בפרסומים אודות הליכים משפטיים יעשה שימוש בחסינות שניתנת בסעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע, בחזרה על דברי לשון הרע ומבלי לשאת באחריות על כך (עמוד 71 לפרשת יצחק). אך, חסינות זו מותנית בכך שהפרסום יהיה בבחינת דין וחשבון נכון והוגן על ההליכים. לעניין זה, יפים הדברים באים:

“… על-כן, על-מנת שפרסום ייחשב לפרסום נכון והוגן, אין דרישה כי הפרסום יהיה מלא לחלוטין, במובן זה שיציג את כל הפרטים. מותר לו לפרסום להיות תמצית של ההתרחשות (ראו עניין בן ציון בעמ’ 801-802 ). במסגרת זו, השמטה של פרט לוואי במה שהוא, מכל בחינה אחרת, דיווח מדויק על הליכי משפט, לא תגרור מסקנה כי הדיווח אינו נכון והוגן (ראו Sassover v. 6 Finnerty (1983) [31] . ברוח דומה, נפסק כי בחינת ההגינות אינה בחינה פדנטית. אין מדובר בדרישה כי הדיווח העיתונאי יהיה תואם בכל ניואנס את האירוע המדווח , ראו Holy Spirit 8 Ass’n Etc. v. New York Times Co. (1979) [32], at pp. 1187-1188 .) 9. דברים אלה, על אודות הפעלתה הגמישה של הדרישה לכך שהפרסום יהיה ‘נכון והוגן’, אינם גורעים מחשיבותה של אמת-המידה היסודית שלפיה נבחנת הגינותו של הפרסום: היותו פרסום מאוזן, המציג באופן נכון את ההליך בכללותו. הכלל הוא כי פרסום המציג את עמדתו של צד אחד להליכים, בלי שניתן ביטוי לעמדת הצד האחר, אינו פרסום נכון והוגן. פרסום המציג את ההליך באופן חלקי, ויוצר תמונה מעוותת של ההליך בכללותו, אינו פרסום הוגן ונכון.

הגינות הדיווח היא הנדבך המרכזי בהוראה זו, המבטיח את הגשמת התכלית אשר חסינות זו נועדה לקדם – פומביותם של הליכי משפט לאמיתם. על-כן, מתחייבות קפידה ותשומת-לב ביישומה של דרישה זו, על-מנת שהחסינות לפי סעיף 13 (7) תינתן רק במקרים ראויים, שבהם עשוי הפרסום נושא הדיון להגשים את התכלית האמורה. יש לבחון היטב, בכל מקרה ומקרה, אם ההליך בכללותו מתואר בפרסום נושא הדיון באופן נכון והוגן. מבחן זה מבטיח, כי על-מנת ליהנות מן החסינות, יספק כלי התקשורת לציבור תחליף הקרוב ככל שניתן – באילוצים הטכניים הבלתי נמנעים – לנוכחות באולם הדיונים. הוא מונע ניצול לרעה של החסינות, בדרך של השגת אפקט סנסציוני לטווח קצר, המתעלם מן התמונה הכוללת.

מאמת-מידה זו נגזר הפתרון במקרים קונקרטיים. בהתאם לכך, פרסום עדות משמיצה שנשמעה בהליך שיפוטי, בלי להביא לידיעת הקוראים ראיות מטהרות אשר הוגשו ביחס אליה, לא ייחשב לדין וחשבון “נכון והוגן” ראו Restatement 2d, Torts , [54], 611, comment f . דיווח על אשמה שהוטחה בעד במהלך חקירה נגדית, בלי להביא את תשובתו של העד להאשמה, אינו בבחינת דיווח נכון והוגן – עניין Tsikata הנ”ל [43 ]. דיווח המתייחס רק לחלק מתשובותיו של עד, בלי לעמוד על תשובות אחרות, השופכות אור שונה על העניין נושא הדיווח, אינו דיווח נכון והוגן (שם).” פרשת יצחק, בעמודים 76-73.

אלו פחות או יותר הקשקושים שקשקשה השופטת שרה דותן, וזה רק מראה את רמת הצביעות של השופטים בישראל. השופטים דורשים ממי שמסקר כתבות על הליכים משפטיים להיות הוגן ולתאר גם את עמדת הצד השני, אבל הם בעצמם לא עושים כך. כל מי שקורא החלטות בענינים פליליים רואה שהשופטים מסכמים את כל כתב האישום, ואפילו מצטטים ממנו ומוסיפים לו תיאורים ססגוניים ועליזים, והם אינם מביאים כהוא זה את טענות ההגנה. זה הופך את שופטי ישראל למפעל השיימינג הכי גדול במדינה.

נניח שהוגש כתב אישום נגד אדם והוא מגיש בקשה לגילוי ראיה חסויה. השופטים יעתיקו את כתב האישום וגם יכתבו את זה באופן שהקורא יחשוב שכל זה נדון והוכרע, וזה אמת, ואז בשתי מילים הם יכתבו שהבקשה לגילוי הראיה חסויה נדחית וזהו. ומה עם טענות ההגנה – הצד שכנגד? אההה, כן, השופטים פטורים מהחובה להביא תיאור הוגן נכון, מאוזן ונייטרלי. אם שופט בא לו להכפיש, הכל מותר. לכן מי שאומר שמפעל השיימינג הכי גדול במדינת ישראל הוא מערכתץ המשפט – צודק!!!

כתבתו של איתמר לוין בניוז 1 – בית המשפט דחה את תביעתו של ניר מעוז נגד העורך דין שדיבר עליו בתקשורת

ניר מעוז. 16 פרסומים [צילום: אורי לנץ, פלאש 90]תבע את סניגורו של אחיו, הרוצח דניאל מעוז, בשל דבריו לתקשורת ולפיהם ניר הוא הרוצח  ביהמ”ש: מדובר בדיווח נכון על טענתו של דניאל בהליך▪  ▪  ▪שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שרה דותן, דחתה (25.8.20) את ערעורו של ניר מעוז על דחיית תביעת לשון הרע שהגיש עו”ד דוד ברהום. הלה ייצג את אחיו התאום, דניאל מעוז, שרצח את הוריהם, נורית ונח מעוז. לאורך משפטו בשנת 2013 טען דניאל, בגרסת ההגנה העיקרית שלו, כי הרצח בוצע בידי ניר. ברהום התראיין התקשורת וחזר על גרסה זו של מרשו – ובשל כך תבע ממנו ניר פיצוי של 300,000 שקל. בית משפט השלום בתל אביב (השופטת כוכבה לוי) דחתה בנובמבר שעבר את התביעה לאחר שקבעה, כי ברהום שיקף בדבריו בתקשורת את טענת ההגנה של מרשו כפי שהועלתה בבית המשפט, ולכן יש לו הגנה מוחלטת מפני תביעות בגינם; הוא חייבה את ניר בהוצאות בסך 20,000 שקל. גם דותן בוחנת את כל 16 הפרסומים לגופם ומגיעה למסקנה, כי הם משקפים את שנאמר בהליך. ברהום ציטט את שנאמר בפרוטוקולים של הדיונים, הבהיר שהוא מדבר כמרשו של דניאל ותביעתו של ניר התייחסה לקטעים מתוך ראיונות שלמים ולתשובותיו של ברהום לשאלות המראיינים. באחד המקרים ניר אף ייחס לברהום משפט שכלל לא אמר, ובשני מקרים הוא לא הוכיח לכאורה את טענותיו נגד ברהום. את ניר מעוז ייצגו עוה”ד גיא אופיר ורועי בן-דוד, את ברהום ייצג עו”ד איתן להמן, ואת לשכת עורכי הדין – עוה”ד טל ליבליך ובר לאודון.