פקידות הסעד (פק”ס) נועדו לשרת את הנשים במלחמתן הכספית נגד הגברים, באמצעות הפעלת לחץ אמוציונאלי המתבטא בניתוק כפוי מהילדים. הפק”ס משרתות שופטות עצלניות שאינן מעוניינות לקיים משפט, וכך מוזמן “תסקיר” מפקידת הסעד, ואז התסקיר מקבל חותמת גומי של “פסק דין”.
על המנגנון של פקידות הסעד, אשר מעוניינות לייצר קרבות בין הורים, מחלוקות וסכסוכים כדי להצדיק את הג’ובים המיותרים שלהם, קיראו מנגנון העבודה הסוציאלית להנצחת עריצות הבירוקרטיה “טקטיקה לייצור ושימור לקוחות היא ייצור נזקקים מלאכותיים שמאוחר יותר יהפכו לנזקקים אמיתיים. נזקקות מלאכותית היא נזקקות מדומה שמוגדרת “על הנייר בלבד”. ישנן אינספור דוגמאות בנושא, אנו נציין מספר דוגמאות מתחום ילד ונוער.
במקום שהשופטת תשמע ראיות ישירות מפיהם של ההורים בדיון מהיר ובכפוף לדיני ראיות, השופטים מתנערים מאחריותם לשפוט ומוסרים את העבודה לעובדות סוציאליות לסדרי דין. עו”סיות אלה עוברות הכשרה בבית הספר הראשי לעובדות סוציאליות ברח’ ז’בוטינסקי 1 ברמת גן אשר מנוהל ע”י ויצו שכל שנה זוכה במכרז תפור להפעלת בית הספר.
משמזמינה שופטת תסקיר, האבא נכנס לרשימת המתנה שיכולה להימשך 9 חודשים. במהלכם האבא לא יכול לעשות כלום, וזה בדיוק מה שיוצר ניכור הורי ומנציח את הכוח של האישה להשתמש בילדים למטרות סחיטה. התסקיר עצמו מכיל קשוקשים והבלים, ראיות לא קבילות, עדויות משמועה וההמלצות מבוססות על “התרשמות” ו”אינטואיציות”.
כל זה כאמור מיותר לחלוטין. השפט הוא זה שפשוט אמור לשמוע את הצדדים, בלי תיווך של עו”ס פמיניסטית, בלי בזבוז זמן וכמה שיותר קרוב למועד הפרידה של בני הזוג, לפני שהאישה מצליחה לצבור קולקצייה של תלונות שווא במשטרה, ולנתק את הילדים מהאבא.
לדוגמא גרימת נזק נפשי לילדים עד כדי פגיעה בתפקודם כבוגרים. דוגמא קלאסית ליצירת נזקקות מלאכותית ואמיתית היא האשפוזים הפסיכיאטריים הכפויים של ילדים רכים בשנים אותם יוזמים פקידי סעד לחוק הנוער”. לצפייה בפקידת הסעד הראשית הנוכחית, סימונה שטיינמץ מדברת על מיגדר ועבודת הפק”ס, ראו: [שטיינמץ] שימו לב שהיא מדברת אל המלמה, ועל כן משתדלת להשמע פוליטיקלי קורקט. אין קשר בין דבריה והמצב בפועל.
בג”ץ 2111/11 קטין נ’ משרד הרווחה
בתאריך 15/3/2011 הוגשה עתירה נגד משרד הרווחה (קטין נ’ משרד הרווחה, בגצ 2111/11 , באמצעות עו”ד חיים ארבל מתל אביב) למתן צו על תנאי מדוע לא ישונה תקנון העבודה הסוציאלית, ותוכר זכותם של האבות לחיי משפחה תקינים גם לאחר פרידה ולהסדרי ראייה. העותר טוען בעתירתו כי הוא אב לקטין בן חמש וכבר שנתיים איננו רואה את הילד. מגיל שנה וחצי ובמשך שלוש וחצי שנים פקידות הסעד מסרבות להכיר בזכותו להסדרי ראייה. בעתירתו הוא טוען שעובדות סוציאליות כפו עליו טיפולים פסיכו-תרפיים על חשבון ימי עבודה וגרמו לפיטוריו, ושמספר עו”ס שמונו ע”י בית המשפט התנהגו בגסות, מתוך משוא פנים ואמרו לו שיגיש תודה אם הן יאשרו לו לראות את הילד, כי ה”ילד שייך לאמא”. גם השופטת, טובה סיון (שאלוהים לקח אותה….. בששון וחדווה), אשר עוד ביולי 2007 הונחה לפיתחה תביעה להסדרת הביקורים נכשלה ומעלה בתפקידה השיפוטי, בכך שסירבה לקיים דיון עצמאי, לשמוע ראיות, לאפשר חקירה נגדית של פקידות הסעד, והותירה את הקטין (עותר 1) נטול אבא במשך שנים מבלי שהסבל האנושי נגע לליבה.
האב, כמו אלפים אחרים, שהעובדות הסוציאליות הן שפוגעות בילדים, מנתקות אותם מאבותיהם, ומחמשות את הנשים בהכפשות, התססות וליקוט לשון הרע,. הוא טוען שיש לו זכות לאבהות הכוללת את הזכות להסדרי ראייה בלי מעורבות מזיקה ומלבת יצרים של העובדות הסוציאליות. ” העו”ס-פק”ס מנציחות את הסכסוך הבין-משפחתי, מסלימות ומתסיסות אותו, ולמעשה מבזבזות משאבי מדינה על מקרים נורמטיביים במקום להפנות את משאבי הסעד למקרי סעד אותנטיים”.
“העובדות הסוציאליות טוענות שהן עושות “מלאכת קודש” בשכר זעום, אולם הצטברו עדויות מצמררות באתרי זכויות הגברים על ניתוקם מילדיהם במשך שנים, בין השאר בשל התערבות יתר או התערבות מזיקה של הפק”ס בזכות לחיי משפחה במובן של זכות יסוד לקשר רצוף עם ילדים (הסדרי ראייה). הצטבר בידיהן של העו”ס-פק”ס כוח רב המנוצל לרעה, בהיותן למעשה השופטות בפועל, כמעט בכל תיק”. נכתב בעתירה.
על פי העתירה כאשר האמא לא מסכימה להסדרי ראייה מכל סיבה שהיא, האבא אוטומטית מנותק מילדיו ונשלח למרכז קשר, עם זכות לראות את הילדים פעם או פעמיים בשבוע למשך שעה. עוד נטען שהעובדות הסוציאליות משתמשות ב”מבחן מדידת מסוכנות” שאותו אף גבר אינו יכול לצלוח היות וכל השאלות הן סובייקטיביות ותלויות ברמת התיאטרליות והדרמה של האישה. במבחן נדרשות 10 נקודות לציון “מסוכן”, אולם מלכתחילה לפחות 16 נקודות ניתן לזקוף לחובת הגבר באמצעות שאלות מכשילות.
על פי העתירה על משרד הרווחה לפרסם תעריף הסדרי ראייה כברירת מחדל, ולהימנע מלגרום לאבות להוציא כספים על ה”חסד” לראות את ילדיהם, ולהתחנן ולהתרפס בפני העובדות הסוציאליות שירשו לאבא לזכות בקצת נחת מילדיו.
איפלציה דוהרת בשליחת אבות לזרועות שרותי הרווחה
שלי לוי ממרכז המידע והמחקר של הכנסת מתארת את המצב: “על פי נתוני משרד הרווחה בשנת 2006 נכתבו בידי פקידי סעד לסדרי דין 18,862 תסקירים, ולשם השוואה בשנת 1995 נכתבו 8,867 “תסקירים”. מכאן שהבעיה האמיתית היא אינפלציה דוהרת בהזמנת תסקירים ולא מחסור בעו”ס לכתיבת התסקירים.
התוצאה על פי דו”ח מרכז המחקר של הכנסת היא ש”1,830 משפחות ובהם 4,000 ילדים חסויים ממתינות כיום לכתיבת תסקיר…בין חצי שנה לשנה”. מתוך 18,862 תסקירים בשנת 2006, לא כולל 1,830 משפחות ברשימת המתמנה, נכתבו 15,843 עבור בית המשפט למשפחה, ומתוכם 11,115 “תסקירי אישות” (השאר הם תסקירי אפוטרופסות, אלימות, אמנת האג ואחרים). כלומר, תסקירי הסדרי ראייה מהווים 60% מכלל התסקירים.
בהתחשב בכך שמספרי הגירושין השנתיים ב 2011 היו כ 9,500 תיקים בשנה , (לעומת 5,640 בשנת 1990), ובבתי המשפט לענייני משפחה נפתחים מדי שנה בממוצע 8,900 תיקי מזונות ומדור, ו 4,200 תיקי אישור הסכם, וכ-15,700 תיקים בענייני אפוטרופסות וילדים, הרי המסקנה הכללית היא שאם נכתבים 11,115 תסקירים בשנה, וישנם עוד 2,000 ברשימת המתנה, ומספר תיקי הסדרי הראייה הם כ 15,000, הרי שכמעט בכל תיק ותיק, ישנו אבא אשר נשלח לזרועות שירותי הרווחה. כלומר, כל מתגרש או אב בפירוד חייב לעבור תסקיר.
ראו את הדו”ח של שלי לוי ממרכז המחקר והמידע של הכנסת מ 2007 (ממ”מ). הממ”מ הוא מכון מחקר המאוכלס בפמיניסטיות רדיקליות וכל מה שיוצא מהן הוא שקרי, מסולף, ומוטה מגמתית בנתונים וסטטיסטיקה שקריים בשירות שדולת הווגינות. בכל זאת ניתן ללמוד מדו”ח זה נתונים שלא ידועים משום מקום אחר. למשל:
בסרטון גיא שמיר האבא מחיפה שהעו”ס בתיה זכי ניתקה אותו מילדיו יוצא להפגין
אין כל הצדקה לאינפלציה בכמות התסקירים. הנזק למשק הוא עצום. 870 עו”ס מתפקדים כפקידי סעד לסדרי דין, ומשמשים בתפקיד 30% ממשרתם. כתיבת תסקיר פשוט אורכת 15 שעות, כך טוענת רחל שרביט, אבל נדרשים לפחות שניים או שלושה, כך שמדובר בערך ב 30 שעות לזוג הורים, ובתיק מורכב 60 שעות (בסה”כ כ 500,000 שעות עבודה).
על כך יש להוסיף שעות טיפוליות. 704 תיקים (6%) דורשים גם עדות בערכאה משפטית (כ 5,000 שעות). 584 תיקים דורשים ועדת תסקירים בהרכב של שלושה (כ 10,000 שעות). ישנם 17 פקידי סעד מחוזיים במשרה מלאה (35,000 שעות עבודה).
בית המשפט נדרש לפחות לשלושה עד חמישה דיונים, והצדדים נדרשים להוציא בין 20,000 ₪ ל 40,000 ₪ שכר טרחה על מנת להתמודד כראוי, לא כולל אובדן זמן עבודה. אז בשביל מה צריך את כל הבזבוז העצום???
שרותי הרווחה ופקידות הסעד מסואבים ומושחתים
על פי העיתונאית הלוחמת, לורי שם טוב, והבלוגרית המתעדת פשעי רווחה, רונית ג’, עובדי רווחה בנו לעצמם מערכת אוטונומית שיפוטית בלתי תלויה וללא כל פיקוח חיצוני. במערכת זו הם קובעים חוקים חדשים אשר סותרים את דיני המשפט הישראלי. כך למשל, הם מוציאים ילדים מהבית תוך התעלמות מוחלטת מדיני ראיות במשפט הישראלי. הם כותבים תסקירים שקריים לבתי המשפט נגד הורים על סמך “התרשמות”, “תחושות”, “אינטואיציות” ו”הסתברויות לסיכון עתידי” ללא כל ממצא ראייתי תומך. מאידך, כאשר קיימים נגדם ממצאים ראייתים בשטח כגון הקלטות, הם מפרשים זאת כ”השמצות” ו”דיבה”…
מערכת הרווחה מענישה ילדים והורים ע”י ניתוקם ללא כל ראיות !!! או לחילופין ע”י הסתרת ראיות!! הפעולות הזדוניות נעשות מתוך יתרון כי עובדי הסעד מתנהלים בדלתיים סגורות ואף אחד לא יכול לדעת מה קורה שם בפנים, להעביר בקורת, כולל התקשורת. ילדים רבים הוצאו מביתם ללא שהוגש כתב אישום פלילי.
על פי שם טוב, עובדי רווחה מציפים את תחנות המשטרה בתלונות שווא כנגד הורים וכך גורמים לסתימת מערכות. משטרת ישראל אינה יכולה להגיע למקרים כמו אלו של רוז והנרצחים האחרים משום שהמערכת שלהם נסתמת בתלונות שווא קיקיוניות. בתי המשפט לנוער ולמשפחה, אשר עמוסים לעייפה בתיקים פיקטיביים נסתמים אף הם, מה שגורם לשופטים להוות חותמת גומי של פקידי סעד, לקיים דיוני בזק שטחיים על מנת לסגור את הדיון במהירות האפשרית כדי לעבור לתיק הקיקיוני הבא. כדי לסגור את הדיון המשפטי במהירות וללא כל מחשבה הם פוסקים על פי מה שעובדי הרווחה כותבים בתסקירים שלהם.
במהלך השנים, שומן והתעבה מנגנון עובדי הרווחה באופן כזה שניתן להם מנדט לא חוקי לקבוע גורלות של משפחות וילדים רק על סמך “תחושות” של עובדים סוציאלים. ה”תחושה” של עובד הרווחה הפכה לכלי “ראייתי” רב עוצמה ושופטי נוער מתייחסים אל ה”תחושה” הזו כאל אקסיומה. אנו יודעים כי לתחושותיהם והתרשמותם של עובדי רווחה אין שום קשר לאמת ולמציאות. חמור מכך, הם אינם נתבעים על רשלנות, לא על רשלנות בגין אי איתור מקרי סכנה ולא על רשלנות בגין התעללות בילדים במוסדות משרד הרווחה אליהם שלחו אותם.
הכוח המשכר שניתן לעובדי רווחה מאפשר להם להתפרע ללא כל פיקוח, ולכתוב חוות דעת עפ”י האינטרס הרלוונטי לאותו תיק. מדוע מקרי התעללות של ילדים בידי הוריהם ממלאים את דפי העיתונים ומקרי התעללות של ילדים בידי עובדי רווחה נחסמים לתקשורת ע”י הפעלת צו איסור פרסום? מדובר כאן בסך הכול בעובדות סוציאליות, חלקן בוגרות תואר ראשון בלבד, בעלות מדרג אקדמי נמוך מאד. ציוני הפסיכומטרי של מועמדים לעבודה סוציאלית באוניברסיטה מדורגים במקום אחד לפני הסוף (חינוך נמצא במקום האחרון).
לא יתכן שנשים אלו, שלא עברו אפילו מבדקי אישיות ויושרה בדומה לרופאים שמחויבים לעבור מבדקים כאלו, תעסוקנה בדיני נפשות, תפרקנה משפחות, תהרוסנה ילדים, ללא כל פיקוח חיצוני ואף אחד לא מקים קול זעקה.
עובדות סוציאליות או התעללות סוציאלית???
כותב גיא רווה: לפקידות הסעד יש מתוקף תפקידן סמכות משמעותית במחלוקות בין הורים גרושים המגיעים לבית המשפט. קריאה באתר הורות שווה תחשוף את הקורא לעשרות מקרים בהם גברים מתלוננים קשות נגד פקידות הסעד וחלקם אף תובעים אותן בבית המשפט על העוול שנגרם להם וגם זוכים! אין מחלוקת שנושא זה כואב מאד לאבות רבים, ואני נדהם לראות את כמות המקרים בהם יש תלונות בנושא זה. אני בטוח שבין פקידות הסעד יש כאלו המבצעות את עבודתן נאמנה, כשטובת הילד מול עיניהן אבל עדיין יש מקום לשאול, מדוע יש כל כך הרבה תלונות?!
ייתכן שהדבר נובע מתסכולם של הגברים והצורך להוכיח לפקידת הסעד שהם אבות ראויים ואילו לגבי האם הנחת היסוד הבסיסית היא כזאת! וייתכן שכאן הבעיה – הנורמות המיושנות בחברה ככלל ואצל פקידות הסעד כפרט, משאירות את החברה כולה במרחק רב מן השינויים הרבים שחלו בעולם בנושא זה. עקב כך אנחנו קוראים על תגובות זועמות של גברים נגד מעשי פקידות הסעד תוך שימוש בביטויים קשים כגון פושעות ואף מילים קשות יותר שלא כאן המקום לציין אותן..
כלי/מבחן המסוכנות שעובדות סוציאליות מפעילות לטירפוד הסדרי ראייה
כלי המסוכנות המופיע בהוראות התע”ס 3.28 הוא פשוט עלבון לקורא.
מדובר בעמוד אחד (נספח ד’ להוראת התע”ס 3.28) ובו 21 שאלות לקוניות, כאשר “יש לסמן את גורמי הסיכון שמתקיימים ולסכם את ערך הנקודות של כל גורמי הסיכון יחדיו”, “יתקבל ציון מסוכנות שבין 0-36”, “ציון גבוה מ 10=סיכון גבוה, ציון גבוה מ-20=סיכון גבוה מאוד”.
נספח-ד-לתעס-3-28-כלי-להערכת-מסוכנות-אלימות-בין-בני-זוגאין גבר בישראל אשר לא ידורג ב”סיכון גבוה” עם לפחות 10 נקודות מתוך 36. לא ניתן לצלוח מבחן זה פשוט מכיוון שאיננו אובייקטיבי, איננו מדעי, והשאלות בו מאפשרות לפק”ס לתת ציונים גבוהים על סמך רמת התיאטרליות של האישה. לפחות שמונה מהשאלות מאפשרות לפק”ס המחלקת ציונים, לתת את הציון הגבוה ביותר אוטומטית על סמך תחושה: קנאה קיצונית (2 נק’), רכושנות קיצונית (2 נק’), התוקף בחוויית אובדן קשה (3 נק’), התוקף בהעדר אלטרנטיבה לאובדן (1 נק’), עיסוק אובססיבי באישה (2 נק’), הקורבן נחושה לבצע שינוי (1 נק’), חשה סכנה לחייה (3 נק’), לא חופשייה להתגונן (2 נק’). שמונה שאלות אלה בלבד מייצרות ציון של 16 נקודות, ועם קצת דרמה, חוש תיאטרלי והדרכה משפטית, כל אישה יכולה לשכנע בקלות את הפק”ס לתת ציונים גבוהים לגורמים אלה, והשאר. פק”ס מתורגלת או מנוסה יכולה בקלות לסמן וי על שאלות אלה, ולתייג את הגבר לעד כגבר מסוכן.
בתמונה: עו”ס אורלי אינס קיבלה מיליונים על מנת לחבר כלי להערכת מסוכנות של גברים. את המינוי היא השיגה באמצעות קשרים נימפוניים שפיתחה. שכבה עם חצי העולם, כולל ראש עירית אילת, מאיר יצחק הלוי, גדעון סער, נציב משטרה לשעבר אורי בר-לב, ומנכ”ל המשרד לביטחון פנים לשעבר חגי פלג, על אונס הטרדות מיניות. בתביעה אזרחית שהגישה נגד כלי תקשורת שכתבו עליה שהיא פורצת את תקרת הזכוכית בטמצעות הכוס, היא נכשלה וזרקו אותה מכל המדרגות.
לפחות שמונה שאלות אלו הן “עיזים” או “סוסים טרויאניים” שנועדו מראש להכשיל כל גבר אשר עומד למבחן מסוג שזה, היות והשאלות כל כך סובייקטיביות ואינטואיטיביות שניתן להדביק אותן על כל גבר חי. פק”ס הרוצה ללמד לקח גבר “סורר” יכולה בקלות לתת ניקוד גבוה כיד המלך היות וגם שאר השאלות הן “תחושתיות” בלבד.אין בתע”ס כל הדרכה כיצד למלא את השאלון, או כיצד להתרשם מהנתונים.
האם די בדברי האישה, או שיש לשמוע מהגבר גם כן? האם לקיים עימות בין השניים? האם לדרוש ראיות, או מספיק מה שהאישה אומרת? כיצד להבחין בין ראיות קבילות או מופרכות? האם הראיות טריות או ישנות? אם האישה אומרת שהיא חשה סכנה, איך אפשר לא להאמין לה? אם היא אומרת שהיא נחושה לבצע שינוי, איך אפשר לא להאמין לה? אם האישה טוענת שהגבר לוקה בקנאה קיצונית, מדוע שהפק”ס לא תאמין לה? מה המתודולוגיה של אסוף נתונים? רופאים, מטפלים, ראיונות של משפחה מורחבת, ידידים, שכנים? האם לדרוש ראיות פיסיות, צילומים וסרטים? האם די בהאשמות או נדרשות ראיות מוצקות? האם להשתמש בכלים דיאגנוסטיים מתוך “המדריך הדיאגנוסטי של ההפרעות הנפשיות” (DSM-IV) או שדי ב”התרשמות”?
איך לפרש את הנתונים ולהגיע למסקנה אם הציון הוא 1, 2 או 3 פר גורם סיכון? מהו המודל הקליני לאבחונים? האם השיטה והכלי עומדים בסטנדרטים הקליניים והמדעיים המקובלים? האם הפק”ס הוכשרה לכך, מה מידת המיומנות והבקרה? יוצא שאמנם המדרג מתחיל באפס, אבל בפועל כל גבר מתחיל את המבחן עם לפחות 16 נקודות לחובתו, ודי ב 10 כדי להיחשב “גבר מסוכן”.
מעמד העל של העובדות הסוציאליות בדיני משפחה “הדיקטטורה הפקידותית”
מפרי עטו של אלכס פז: מי היא הפק”ס הממוצעת? בראש וראשונה אדם שכשל בניסיונו להתקבל ללימודי פסיכולוגיה משום שכישוריו נחותים ואין בו יכולת ורגישות להבין את צורכי האדם, אך יש בו מספיק תובנה למלא את הוראות המימסד אליו הוא משתייך. אותה פק”ס זוכה לפתע למעמד על, היא זו שהחלטתה תקבע האם הילדים יזכו לשני הורים או שמא לאמא בלבד.
אומנם הפק”ס לא זכתה לחבוש את ספסלי הפקולטה לפסיכולוגיה אך מה ישוו ספסלי עץ נוקשים אלו לכס האלוהים שבו היא יושבת כרגע? מי הוא זה שבהינף קולמוסו יחרוץ לשבט את גורלם של הילדים חסרי הישע. כמו הקיסר הישוב ביציע הכבוד וקורא לגלדיאטורים “אתם הנידונים למוות – הריעו לקיסר”, כך הפק”ס ישובה מאחורי שולחן מכורסם, דחוסה בחדר משותף לה ולעוד שכמותה – מתמלאת באושר כאשר היא מפנה את בוהנה מטה ומדמה לה את תשואות הקהל צמא הדם המריע לה בעת שהיא מורה לחרב עטה לשסף לגזרים את גורל הילדים.
“ועל כן אנו ממליצים (תמיד בלשון רבים) על סידורי ראיה שבהם האב יראה את ילדו פעם בשבוע למשך שעתיים ולינה כל שישי שני”. היא מניחה את עטה שותת הדם ולועגת בליבה לפסיכולוגית השכנה שזה עתה סיימה פגישה נוספת במשפט “אנחנו עוד צריכים לעבוד על זה בשבוע הבא”.
עובדת סוציאלית – צר עולמה כעולם נמלה: “שלם והעלם”
צר עולמי כעולם נמלה – זו השורה היחידה של רחל שיכולה לאמץ לליבה הפק”ס, ולכן לא מפליא שיחסה אל הזכר המתעקש לכנות עצמו “אב”, ואשר גורם לפק”ס גיחוך וצחקוקים כשהוא טוען שיש לו תחושות הוריות, הינו ישיר וגלוי ומסתכם בשתי מילים בלבד: “שלם והעלם!” לא בדיוק, לא במילים אלו ממש שהרי במשך השנים למדה הפק”ס שגברים לוקים ביכולת הבנת המסר הפשוט הזה והפק”ס משתמשת בניסוחים מורכבים יותר, שאותם למדה לשנן כתוכי מאולף ברהיטות כזו שאפילו היא מתפלאת על הטבעיות הקולחת מפיה:
“למה לבלבל את הילד באהבה כפולה?“,
“ילדים צעירים מסוגלים להתקשר רק לדמות אחת בלבד!”,
“שני בתים לילד אחד – זה גרוע יותר משתי מדינות לשני עמים!”,
“בית אחד! מיטה אחת! חדר אחד! הורה אחת!”,
וכמובן הטאוטולוגיה הבלתי ניתנת לסתירה:
“ככל שיהיה לאמא יותר כסף האמא תהיה שלווה יותר, ככל שהאמא תהייה שלווה יותר – הילד יהיה מאושר יותר!”
היש אב פרוד במקומותינו שלא זכה לשמוע תקליט חורק זה?
One Comment
לא מסכים לחלוטין לגבי איריס אשל, הבחורה סופר מקצועית, חדה כתער קולטת כל סיטואציה גם של ההורים וגם של הילדים,
רקע:
בכל שנות מלחמת הגירושין עברתי דרך חמש עו”ס. הגרועה ביותר היתה ביחידת הסיוע, שם אם אתה גבר, אתה מקבל טיפול סטייל דאע”ש. היתה עו”ס חלשה שחששה להתעמת מול האם, היתה עו”ס שליגלגה על צווי ביה”ש ותמכה באם בניגוד לביהמ”ש. היתה עוד עו”ס חלשה אבל לא מזיקה. מעל כולן ולטובה היתה איריס, שפעם ראשונה נתנה לי תקווה לחיים, סירבה לקבל אוטומטית את המניפולציות של האם והבינה את הסיטואציה כמות שהיא ורשמה דו”ח שכאשר קראתי אותו ממש בכיתי, זה היום שחזרתי לחיים והבנתי שיש אור בקצה המנהרה הנוראית הזו ושסוף סוף מישהי קלטה את המציאות. מבקש בקשה אישית, שנה את הטרמינולוגיה לגבי איריס, היא אחת העו”ס האמיצות וההוגנות שפגשתי, כותרת כמו כאן היא מעשה לא הוגן לחלוטין כלפיה !
הערת מערכת: אולי הזונה איריס אשל למדה לקח מרוב תלונות שעשו לה והפגנות שהפגינו נגדה. עו”ס זבל מטונפת.