היה הייתה רשמת הוצל”פ מתעללת סיגל פרושאור-איבגי. רשמת זו התמחתה אצל השופט סטיב אדלר ומונתה להיות רשמת הוצל”פ. בתפקידה זה מיררה את חייו של החייב בהוצל”פ שמעון בלילתי. בלילתי עבד כנהג עצמאי בהסעת ילדים נכים, ויש לו 3 ילדים בהן תאומות בנות 11 שנים, שאחת מהן, אלינור שמה, היא נכה בשיעור 100% בהיותה משותקת וחולה במחלות שונות בהן מחלת הנפילה. בשל נכותה נרכש לשימושה רכב, והיא מקבלת את הקצבאות והתשלומים להם היא זכאית. במסגרת הליך הוצל”פ הרשמת סיגל פרושאור עיקלה לבלילתי את הרכב ומימשה עיקולי כספים מהסכומים לה זכאית הילדה לטובתו של זוכה. לא עזר לבלילתי שום דבר והרשמת פרושאור סירבה לערוך בירור נאות של המצב ולקיים דיון על עיקול הרכב.

בלילתי שלח מכתב לרשמת וכתב לה את שעל ליבו: “”את יכולה לעמוד על הזין שלי… אתם נבלות מושחתים… שלום לך גב’ זרש (אשת המן)”, “נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן”, ו”נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן, אתם פחדנים, נמושות, נבלות ואפילו מרושעים… פעולות שביצעם אפילו אנטישמים היו מתביישים”.

מסתבר שהקדוש ברוך הוא שמע את משאלתו של בלילתי והחליט להגשים לו את חלומו. הרשמת פרושאור חטפה דלקת במוח, בעלה מר אבגי זרק אותה, היא הפכה נכה וגם בהוצל”פ זרקו אותה. כיום היא מתחננת לעבודה והתראיינה אצל סמדר שיר, כמה היא מסכנה וכמה צריך לרחם עליה. מי שהייתה רשמת אכזרית שמטילה עיקולים על קצבאות של ילדים ועל רכבו של אבא לבת נכה, וגרמה מוות ושכול, פתאום מתחננת שירחמו עליה.

לדבריה של הרשמת לשעבר “עשר שנים ישבתי בבית, בכיסא גלגלים, בטרנינג, ובכיתי על מר גורלי. כשסוף־סוף יצאתי מהדיכאון והתחלתי לחפש עבודה, הציעו לי להיות מזכירה. בשביל זה למדתי משפטים, תואר ראשון ושני? כדי להכין קפה?” “במשך עשר שנים התביישתי לצאת מהבית. עכשיו, מדי בוקר, אני קמה בשמחה. יש לי סיבה להתעורר. יש אנשים ששומעים את הדיבור שלי ומסתכלים עליי כמו על מפגרת. בא לי לצעוק לעברם: תפסיקו להסתכל עליי ככה! אני יודעת מה אני שווה! האיי קיו שלי יותר גבוה משל כולכם ביחד!” לדברי סמדר שיר “פרושאור (46) יושבת בכיסא גלגלים, דיבורה איטי וכבד וכבר שנה וחצי היא מועסקת כעורכת דין במחלקה המשפטית של חברת החשמל. לדבריה של פרושאור ” בכיתי ללא הפסקה. נזכרתי איך בימים הטובים שלי, באולם בית המשפט, אף אדם לא פצה את פיו ופתאום אף אחד לא מתייחס למה שאני אומרת”.

פרושאור ישבה 10 שנים בבית מתגעגעת לימים שיכלה להתעלל בני אדם: “זה כמו בכלא. יצאתי מהבית רק לטיפולים אצל קלינאי תקשורת ומרפאים בעיסוק. התרופות גרמו לי להשמין, הזנחתי את עצמי, ריחמתי על עצמי, פחדתי מ’מה יגידו’, הבנתי שזה לא יהיה סיפור של קליק וגמרנו והעולם נראה לי שחור. לא סבלתי מכאב פיזי, אבל הכאב הנפשי היה קשה יותר מהגופני, הרי הכל מתחיל ונגמר בראש.

שאלתי את אלוהים למה זה קרה לי, התפללתי, במצבים כאלה את חייבת להאמין. הרגשתי נורא לבד. הבוסים שלי – השופטים ונשיא בית המשפט – צילצלו לפחות פעם בשבוע ושאלו מתי אני חוזרת לעבודה ומה יכולתי לענות? שאני לא יודעת, שנראה בהמשך”.

לדבריה “אני נותנת חוות דעת במקרים של פושטי רגל שעדיין צורכים חשמל, ומקצועית מעניין לי מאוד. נכון, אני מקלידה לאט, אבל אני מסרבת לקבל עזרה וגם לא רוצה להקליט את חוות הדעת מפני שאני שונאת לשמוע את הדיבור שלי. חבל שמצבי הבריאותי לא מאפשר לי לעבוד יותר מחצי משרה. בזכות העבודה הביטחון העצמי חזר אליי והתחלתי לטפח גם את הופעתי החיצונית… אני מתניידת באוטובוסים בליווי מטפלת פיליפינית שגרה איתי בדירה בקומת הקרקע, אליה עקרתי מאז התגרשתי מבעלי”.

אכן נקמתו של בלילתי ברשמת הגועלית שהרסה את חייו הייתה מופלאה. כתב האישום שהוגש נגד בלילתי הגיע עד השופט ג’ובראן בבית המשפט העליון.

להלן הכרעת הדין מבית משפט השלום:

קבוע ליום 3.5.11

lawdata – דטהחוק

1.       “את יכולה לעמוד על הזין שלי… אתם נבלות מושחתים… שלום לך גב’ זרש (אשת המן)”, “נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן”, ו”נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן, אתם פחדנים, נמושות, נבלות ואפילו מרושעים… פעולות שביצעם אפילו אנטישמים היו מתביישים ” – אלה הם משפטים שכתב הנאשם במכתבים ששלח ביום 7.3.07 (שני המשפטים הראשונים), וביום 16.4.07 (המשפט השלישי) לרשמת הנכבדה  של ההוצאה לפועל בירושלים, הגב’ ס. פרושאור סיגל (להלן: כב’ הרשמת), בקשר לדרך טיפולה בהליך הוצל”פ שהנאשם הוא צד בו, ושיש בהם, כך המאשימה, משום עבירה של העלבת עובד ציבור.

2.       הנאשם הודה כי שלח את המכתבים כנוסחם דלעיל, אך טען כי לא התכוון להעליב את כב’ הרשמת אלא “להזיז דברים” בהליך, ו”להמחיש לה שהיא עושה דברים לא חוקיים ואז היא תשנה את ההחלטות שלה” (עמ’ 11,6 ועמ’ 5, 23).

3.       לענין שלמות התמונה יש להוסיף את אלה:

          א.       המכתבים לא הגיעו לכב’ הרשמת משום שנעצרו  בדרכם ע”י גורמי

האבטחה.

          ב.       לאחר ששלח את המכתב הראשון ונחקר אודותיו במשטרה, שלח הנאשם

מכתב התנצלות לרשמת.

          ג.        לנאשם, העובד כנהג עצמאי בהסעת ילדים נכים, 3 ילדים בהן תאומות בנות

                   11 שנים, שאחת מהן, אלינור שמה, היא נכה בשיעור 100% בהיותה

משותקת וחולה במחלות שונות בהן מחלת הנפילה. בשל נכותה נרכש

לשימושה רכב, והיא מקבלת את הקיצבאות והתשלומים להם היא זכאית.

          ד.       במסגרת הליך הוצל”פ הוטל עיקול על הרכב וניטלו כספים מהסכומים לה

זכאית הילדה לטובתו של זוכה, והכל, כך לפי גירסת הנאשם ודעתו, בלא

שכב’ הרשמת ערכה בירור נאות של המצב.

          ה.       בהודעותיו במשטרה מסר הנאשם כי לא היה צריך להתבטא “בצורה זאת”,

כי כתב את מכתב ההתנצלות משום שחש כי חרג בהתבטאויתיו (ת/1), וכי

באמירותיו אכן גרם לעלבונה של כב’ הרשמת (ת/2).

4.       השאלה היחידה הטעונה הכרעה ביא האם יש בדבריו של הנאשם, חלקם או כולם, משום דברי עלבון במשמעותם הפלילית, דהיינו: האם יש בהם “פגיעה בליבה העמוקה של כבוד האדם במילוי תפקידו”.

5.       בהקשר זה יש לזכור כי עפ”י פסק דינו של בית המשפט העליון ברע”פ 2660/05  אוזגרפלד נ. מ”י (כב’ השופטת א. פרוקצ’יה) “העלבה” במשמעות הנורמטיבית של האיסור תיוחד, איפוא, למקרים חריגים וקיצוניים בהם קיימת ודאות קרובה כי הפגיעה הצפויה ממנה עלולה לא רק לפגוע בעובד הציבור בפרט, אלא גם לפגוע בו פגיעה ממשית וקשה באופן מילוי תפקידו הציבורי, ובכך לפגוע במערכת השירות הציבורי ובאמון הציבור בה” (פסקה 44 לפסה”ד), אין די בדיבור פוגעני.

6.       נדמה לי, כי זולת כינוייה של כב’ הרשמת כמושחתת במכתבו הראשון (בהיותה נמניית כדברי הכתוב על “נבלות מושחתים”), אין בשאר הדברים הכתובים, על אף פוגענותם ועל אף שראוי היה כי לא ייעשה, לפחות בחלקם שימוש בשיח בין בני אדם, משום העלבה.

7.       נדמה לי, והדבר עולה אף מפסק הדין בענין אונגרפלד הנ”ל, כי ביטוי שיש בו פגיעה בנקיון כפיו של עובד הציבור או האשמתו בשחיתות מהוים העלבה במובן האיסור הפלילי.

8.       נדמה לי, כי בשאר הביטויים בהם השתמש הנאשם, הוא התכוון לתת ביטוי לכעסו על העוול שנגרם לו, לדעתו, ועל שיעורו הענק להערכתו, ולזעוק אודותיו.

          כה מקופח חש הנאשם עד כי בעדותו בפני תיאר את מעשיה של הרשמת כמעשים אכזריים ולא חוקיים, “מעשים נאציים במלוא מובן המילה… נעשו מעשים נאצים עד להשמדה המונית” (עמ’ 4, 14 ואילך).

          אלה הם משפטים שאין אדם אמור להעלות על דל שפתותיו בכל הקשר שהוא, והם הובאו אך כדי להצביע על דרך השיח, הפסול, בה נוקט הנאשם, וכשהוא עצמו חש כי אינו ראוי (נא לראות בהודעותיו במשטרה).

          זהו שיח משתלח, פוגעני ומקומם שאינו ראוי בין בני תרבות ובמיוחד לא בין האזרח ובין הרשויות, אך אינו בגדר העלבה במובנה הפלילי, (אגב, נדמה לי כי אף המאשימה עצמה סבורה היתה כי המלים “נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן” אינה משום העלבה בהתייחסה אליהם בסעיף 3 של כתב האישום כדברי איום שנועדו להפחיד את הרשמת).

9.       לאור כל האמור לעיל אני מרשיע את הנאשם בעבירה של העלבת עובד ציבור בגין הביטוי “מושחתים” שבצירוך המילים “אתם נבלות מושחתים”.

ניתנה היום,  3.5.11 במעמד הנאשם, סניגורו, עו”ד י. אלון וב”כ המאשימה_____________.

חיים לי-רן

להלן ההחלטה מבית משפט מחוזי

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב’ השופט חיים לי-רן) בת.פ. 10042/08. בפסק דין זה, הורשע המערער בעבירה של העלבת עובד ציבור – עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין, תשל”ז-1977. נגזרו על המערער 30 ימי מאסר על תנאי, למשך שנתיים. כן חויב המערער לחתום על התחייבות בסך 2,000 ₪ שלא לעבור תוך אותם השנתיים עבירה של העלבת עובד ציבור כלפי נושא משרה שיפוטית.

2.         לפי כתב האישום שהוגש נגד המערער – היה המערער צד לדיונים בהליכי הוצאה לפועל בבית משפט השלום בירושלים. ביום 7.3.2007, לפי כתב האישום, שלח המערער מכתב בפקסימיליה לרשמת ההוצאה לפועל ובו רשם “את יכולה לעמוד על הזין שלי … אתם נבלות מושחתים … שלום לך גב’ זרש (אשת המן)”. עוד נרשם באותו מכתב, לפי כתב האישום, “נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן”. סמוך לאירועים אלה, נחקר המערער במשטרה ושלח מכתב התנצלות. אלא שלפי כתב האישום ולמרות האמור לעיל, שב המערער ושלח ביום 16.4.2007 מכתב לרשמת ובו רשם “נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן, אתם פחדנים, נמושות, נבלות ואפילו מרושעים … פעולות שביצעתם אפילו אנטישמיים היו מתביישים”.

3.         בדיון שנערך בבית משפט קמא, הודה המערער כי שלח את המכתבים כנוסחם דלעיל, אך טען שלא התכוון להעליב את הרשמת אלא “להזיז דברים” בהליך ו”להמחיש לה שהיא עושה דברים לא חוקיים ואז היא תשנה את ההחלטות שלה” (יצוין, כי הנוסח המלא של המכתבים האמורים, מעבר לאמור בכתב האישום, לא הוגש כראיה לבית משפט קמא). לא היה חולק בבית משפט קמא, כי המכתבים לא הגיעו לרשמת משום שנעצרו על ידי גורמי האבטחה. לא היה גם חולק, כי בתו של המערער היא נכה בשיעור 100% ובשל נכותה נרכש לשימושה רכב והיא מקבלת קצבאות. אלא שבהליך ההוצאה לפועל הוטל עיקול על הרכב וניטלו כספים, לגרסת המערער, מהסכומים להם זכאית בתו.

4.         בית משפט השלום, כאמור, הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו. בית משפט קמא הגדיר את השאלה היחידה שלפניו הטעונה הכרעה, כשאלה אם יש בדברי המערער, כולם או חלקם, משום עלבון במשמעותם הפלילית, כלומר, האם יש בהם “פגיעה בליבה העמוקה של כבוד האדם במילוי תפקידו”. על רקע זה, קבע בית משפט קמא, כי בשל המילים שהיו במכתבים – “מושחתים” וצירוף המילים “אתם נבלות מושחתים” – יש מקום להרשיע את המערער בעבירה של העלבת עובד ציבור. בית המשפט עמד על כך, שמכלול הדברים שנרשמו במכתביו של המערער, היו בגדר “שיח משתלח, פוגעני ומקומם שאינו ראוי” הגם שלא היו בגדר העלבה במובן הפלילי. אולם, בכל הקשור לביטוי “מושחתים”, קבע בית משפט קמא כאמור, שיש בו משום העלבה במובן האיסור הפלילי, וזאת מקום בו הוא נאמר כלפי עובד הציבור, שכן יש בכך משום פגיעה בניקיון כפיו של עובד הציבור והאשמתו בשחיתות.

5.         בערעור המפורט שהגיש ב”כ המערער וכן בטיעוניו שלפנינו, טען המערער כי לא היה מקום להרשיע אותו בעבירה בה הורשע. עיקר הטיעון בנדון התבסס על פסק דינו של בית המשפט העליון בדנ”פ 7383/08 אונגרפלד נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 11.7.2011) (להלן – פרשת אונגרפלד). נטען על ידי המערער, שנסיבות המקרה אינן מקימות “ודאות קרובה לפגיעה ממשית”. הביטוי “מושחתים” פוגע אמנם בניקיון הכפיים של עובד הציבור, אולם יש לשים לב לכלל נסיבות המקרה, לרבות מקום אמירת הדברים, שאלת הישנותם, כוונת אומר הדברים, תוצאתם, השפעת הדברים על תפקוד עובד הציבור, רמת הסיבולת שלו ועוד. באופן פרטני נטען, שהמכתבים מוענו לכב’ הרשמת בלבד ולא לקהל הרחב והדברים לא פורסמו ברבים. רמת הסיבולת של כב’ הרשמת, כך נטען, היא מהגבוהות, בשל מעמדה ותפקידה. התבטאויות המערער לא פגעו בתפקודה התקין של כב’ הרשמת והן נאמרו אגב סערת רגשות. עוד נטען, כי לא היה מקום בדין להרשיע את המערער בעבירה של העלבת עובד ציבור, היות והמכתבים האמורים “יורטו” בדרך לכב’ הרשמת ולא הגיעו לידיה.

6.         לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו בהרחבה את טענות ב”כ הצדדים, מסקנתנו היא כי דין הערעור על הכרעת הדין – להידחות ברובו. תחילה נציין, בהמשך לטענת המערער לפיה לא ניתן להרשיע אותו בעבירת העלבת עובד הציבור בשל אי הגעת המכתבים לכב’ הרשמת, כי עוד במהלך הדיון שהתקיים לפנינו הסכימה ב”כ המשיבה שהרשעת המערער צריכה להיות בחלופת הניסיון של העבירה ולא בעבירה המוגמרת (המושלמת) (עמ’ 3 שורה 13 לפרוטוקול). בהתאם לכך, אנו מורים כי הרשעתו של המערער תהא בעבירה של ניסיון להעלבת עובד ציבור, בהתאם לסעיף 288 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין. אלא שבכפוף לתיקון מוסכם זה, לא מצאנו מקום בנסיבות המקרה להורות על זיכויו של המערער, כפי שנטען לפנינו לגופו של עניין. נסביר:

7.         אכן, ההלכה בעניין פרשנותה של עבירת העלבת עובד ציבור, זכתה לאחרונה לדיון נרחב במסגרת פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אונגרפלד הנזכרת לעיל. נקבע, כי הערך המוגן באיסור הפלילי הוא הגנה על מערכות השלטון ותקינות השירות הציבורי, תוך הגנה מפני חשש לביזוי והשפלת עובד הציבור באופן שעלול להביא להצרת צעדיו ולהגבלת מהלכיו בביצוע תפקידו, כמו גם להשפעה רעה על תפקודם של עובדי ציבור אחרים (סעיפים 19-25 לפסק דינה של כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה). בהמשך לכך נקבע (בדעת הרוב), כי האיזון בין תכלית זו לבין אינטרסים וזכויות נוספים, ובכללם חופש הביטוי, הם במבחן ה”וודאות הקרובה” ל”פגיעה ממשית וקשה” בליבת הכבוד של עובד הציבור במילוי תפקידו (פיסקה 38 לפסק הדין של כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה).

8.         על פי אמת מידה זו, בדין קבע בית משפט קמא בנסיבות המקרה, כי היה מקום להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו (בכפוף לתיקון שלעיל בעניין ההרשעה בניסיון בלבד). אכן, דבריו הכוללים של המערער והמכתבים שנשלחו, כפי שציין גם בית משפט קמא, לא היו דברי ביקורת גרידא על החלטתה של כב’ הרשמת אלא גידופים וקללות. מעבר לכך, כללו הדברים התבטאויות שהאשימו את כב’ הרשמת בשחיתות. מקום בו המדובר בעובד ציבור, לא כל שכן – נושא משרה שיפוטית – אין המדובר בדבר של מה-בכך אלא בהתבטאות הנוגעת לליבת התפקיד. יש באותה הפגיעה, עליה עמד בית המשפט העליון, משום פגיעה החורגת מן האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הערך המוגן בעבירה ועניינו התפקוד התקין של עובדי הציבור – לא כל שכן נושאי משרה שיפוטית – ואמון הציבור בהם. ביטוי כאמור, כשהוא נכתב במכתבים חוזרים שנשלחו לכב’ הרשמת, יש בו כדי להקים גם את היסוד ההסתברותי של “ודאות קרובה”. ויודגש, שאף לשיטתו של המערער עצמו, כפי שצוין לעיל, הייתה מטרת המכתבים ששלח “להזיז דברים” בהליך וכן להביא לשינוי החלטותיה של כב’ הרשמת (עמ’ 5 שורה 23 לפרוטוקול בית משפט קמא; עמ’ 6 שורה 11). על כך יש להוסיף ולהדגיש, כי אין המדובר במקרה יחיד אלא במקרה בו נשלחו לכב’ הרשמת שני מכתבים נפרדים. המכתב השני נשלח לאחר שנחקר המערער במשטרה ואף לאחר ששלח מכתב התנצלות. אין חולק לפנינו, כי המכתבים הגיעו לידיעת גורמי הביטחון במקום עבודתה של כב’ הרשמת (וראו, סעיף 3 לפסק דינו של כב’ השופט א’ לוי בפרשת אונגרפלד שלעיל).

9.         לא נעלמו מעינינו כמובן נסיבותיו האישיות של המערער, והתחושה הקשה שחש ושלדבריו הביאה אותו למשלוח המכתבים לכב’ הרשמת. המערער עמד על דברים אלה במסגרת עדותו בבית משפט קמא, כשציין עד כמה נפגע מהחלטות כב’ הרשמת. לנסיבות בהן הובע הביטוי, יש חשיבות על מנת להבין את משמעות הביטוי (ראו פסק דינו של כב’ המשנה לנשיאה, השופט א’ ריבלין, בפרשת אונגרפלד, בסעיף 21 לפסק הדין). נקבע עוד בפסק הדין, שרמת הסיבולת המצופה מעובד ציבור, היא גבוהה מזו ניתן לצפות לה מאזרח מן השורה (שם, סעיף 25; ראו גם סעיף 6 לפסק דינה של כב’ הנשיאה ד’ ביניש; סעיף 6 לפסק דינה של כב’ השופטת ע’ ארבל). אלא שבכל האמור לעיל, אין כדי להצדיק “קללות חרפות וגידופים” – כבמקרה שלפנינו – שאין בהם משום ביקורת נגד השלטון או תפקודו ואין בהם כדי לתרום תרומה מהותית להגשמת המטרות שביסוד חופש הביטוי (שם, סעיף 32). יש גם להדגיש, כי בדומה לנסיבות הספציפיות שהיו בפרשת אונגרפלד, תוכן הדברים שנכתבו במכתביו של המערער וייחסו לכב’ הרשמת שחיתות, היו כאלה שיש בהם כדי להטיל דופי בטוהר מידותיה ולהעלות פסול במילוי תפקידה (השוו, סעיפים 66-67 לפסק דינה של כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה; סעיף 10 לפסק דינה של כב’ השופטת ע’ ארבל; סעיף 2 לפסק דינה של כב’ השופט א’ חיות).

10.       בכפוף להרשעת המערער בניסיון להעלבת עובד ציבור, נדחה אפוא הערעור על הכרעת הדין.

11.       מכאן, לערעור על העונש. כאמור, השית בית משפט קמא על המערער עונש מאסר על תנאי של 30 ימי מאסר וכן התחייבות להימנע מעבירה. בערעור נטען, כי בכל הקשור לגזר הדין יש לבטל את הרשעת המערער. בעניין זה, הודגשו נסיבותיו האישיות של המערער ובכלל זה היותו בן 50, נשוי ואב לשלושה ילדים שאחד מהם (בתו) סובל כאמור מנכות בשיעור 100%. עוד נטען, כי למערער רישיון נהיגה במונית – רישיון שעלול להישלל ממנו עקב הרשעתו. צוין, שהמערער נעדר עבר פלילי ומאז האירועים מושא האישום חלפו יותר מארבע שנים.

12.       אכן, גם בבית משפט קמא עמדה על המדוכה שאלת ביטול הרשעתו של המערער במסגרת גזר הדין. בית משפט קמא נתן דעתו על עניין זה, כמו גם על יתר נסיבותיו האישיות של המערער וכן העובדה שהמכתבים ששלח – לא הגיעו ליעדם. עמדה לנגד עיני בית משפט קמא גם הכרת המערער בכך שדבריו אכן גרמו להעלבתה של כב’ הרשמת. אלא שבית משפט קמא לא מצא מקום לביטול ההרשעה, בשים לב לכלל הנסיבות, וכן לדבריו של המערער בבית המשפט סמוך למתן גזר הדין. גם במהלך הדיון בערעור לפנינו נדונה אפשרות זו של ביטול ההרשעה. אלא שב”כ המשיבה עמדה על החומרה שבעבירה, תוך שהמכתבים נשלחו למזכירות בית המשפט וכי העונש שנגזר על ידי בית משפט קמא – לקח בחשבון את מכלול הנסיבות. זאת ועוד, ב”כ המערער, משנשאל בנדון על ידי בית המשפט, הודיע לבית המשפט כי הוא אינו רואה צורך בתסקיר שירות המבחן בנסיבות המקרה, גם לא במסגרת שקילת החלופה של ביטול ההרשעה. 

13.       לאחר עיון במכלול החומר שלפנינו, לא מצאנו לשנות מגזר דינו של בית משפט קמא בעניינו של המערער. כך הדבר, אף בשים לב להחלטתנו דלעיל להמיר את הרשעתו של המערער בעבירה המוגמרת (המושלמת) בסעיף 288 לחוק העונשין, בחלופת הניסיון. בית משפט קמא לקח בחשבון בעונש שגזר את העובדה שהמכתבים לא הגיעו לכב’ הרשמת, והסתפק בעונש שעיקרו צופה פני עתיד. אנו סבורים, כי עונש זה הוא עונש מאוזן והוא נותן משקל ראוי לכלל נסיבות המקרה, לרבות נסיבותיו האישיות של המערער והנסיבות שהובילוהו, לטענתו, למשלוח המכתבים האמורים. אשר לביטול ההרשעה, הרי ששקלנו אפשרות זו במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, ואולם לא מצאנו בסופו של יום לבטל את ההרשעה. נשוב ונציין בעניין זה, כי הגם שהוצע לב”כ המערער כי המערער יופנה לקבלת תסקיר לעניין זה, כמתחייב בדין, לא מצא לכך ב”כ המערער מקום, גם לאחר הפסקה בדיון והתייעצות עם מרשו. בכך נשמט למעשה הבסיס לשקילת אפשרות זו של ביטול ההרשעה (וראו ס’ 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב-1982, וסעיף 71א(ב) ו-(ג) לחוק העונשין). מעבר לכך, לא מצאנו בנסיבות המקרה מקום לביטול ההרשעה, נוכח מהות העבירה והנסיבות בהן היא נעברה, לרבות המשלוח של שני המכתבים הנפרדים ולאחר שהמערער נחקר ביני לביני במשטרה, ואף התנצל. 

14.       התוצאה היא אפוא, כי בכפוף לתיקון שלעיל בעניין הרשעתו של המערער בניסיון להעלבת עובד ציבור חלף הרשעתו בעבירה המוגמרת (המושלמת), נדחה הערעור על כל חלקיו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב”כ הצדדים בדואר, כפי הסכמתם.

ניתן היום,  כ”ט טבת תשע”ב, 24 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

גילה כנפי-שטייניץ, ד”ר יגאל מרזל, אריה רומנוב

ולהלן ההחלטה של ג’ובראן:

           לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע”פ 34693-06-11 (כבוד השופטים ג’ כנפי-שטייניץ, ד”ר י’ מרזל וא’ רומנוב) מיום 22.1.12.

           נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של העלבת עובד ציבור. כפי שעולה מהכרעת הדין, המבקש שלח מכתבים לרשמת ההוצאה לפועל בירושלים ובהם כתב בין היתר: “אתם נבלות מושחתים… אתם פחדנים, נמושות, נבלות ואפילו מרושעים…”. זאת, ביחס לניהול הליך הוצאה לפועל שהמבקש הוא צד בו. במסגרת ההליך הוטל עיקול על רכב המשמש את המבקש להסעת בתו, נכה בשיעור של 100%. בנוסף, עוקלו כספים להם זכאית הילדה. לטענת המבקש, כספים אלה עוקלו בלא שנעשה בירור מספק של נסיבותיו המשפחתיות. במהלך הדיון בפני בית משפט השלום הודה המבקש כי כתב את הדברים, אך טען כי לא התכוון להעליב את הרשמת. עוד יש לציין כי המכתבים לא הגיעו לרשמת, שכן הם נתפסו על ידי גורמי האבטחה. בהכרעת הדין קבע בית המשפט כי רק כינוייה של הרשמת כמושחתת עונה על הגדרת העבירה של העלבת עובד ציבור, וכי יתר הביטויים המופיעים במכתבים ששלח המבקש, על אף שהם בגדר “שיח משתלח, פוגעני, ומקומם שאינו ראוי בין בני תרבות”, אינם עולם כדי העלבה במובנה הפלילי. ביום 15.5.11 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של 30 יום מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, וכן התחייבות בסך 2,000 ש”ח שלא יעבור תוך שנתיים עבירה של העלבת עובד ציבור כלפי נושא משרה שיפוטית. בגזר דינו התייחס בית המשפט לכך שלמבקש אין הרשעות קודמות, וכן לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות.

           על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את הערעור, בחלקו, בכך שהרשיע את המבקש בעבירה של ניסיון להעלבת עובד ציבור, חלף העבירה המוגמרת. זאת, לנוכח הסכמת המשיבה ולנוכח העובדה שהמכתבים שכתב המבקש כלל לא הגיעו לידיה של הרשמת. עוד קבע בית משפט, כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, צדק בית משפט השלום בכך שקבע כי בנסיבות המקרה היה מקום להרשיע את המבקש. זאת, שכן דבריו של המבקש האשימו למעשה את הרשמת בשחיתות ואין זה דבר של מה בכך כאשר מדובר בנושא משרה שיפוטית. עוד נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי ישנה ודאות קרובה לפגיעה בעובד הציבור. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על גזר דינו של בית משפט השלום וקבע כי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש מאוזן הנותן משקל הולם לכלל נסיבות המקרה, כולל נסיבותיו האישיות. בקשתו של המבקש לביטול הרשעתו נדחתה, בין היתר לנוכח סירובו לפנות לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר.

           מכאן הבקשה שלפניי. בפתח הדברים אדגיש כי בקשה זו מנוסחת בלשון בוטה ומשתלחת אשר אין מקומה בכתבי טענות המוגשים לבית המשפט. כן כוללת הבקשה טענות קשות של פעולה בניגוד עניינים ובחוסר תום לב המופנות באופן אישי כלפי שופטים ונושאי משרה שונים במערכת המשפט. לטענות אלה אין מקום להתייחס ומוטב היה לולא נטענו. לגופו של עניין, כפי שניתן להבין מבקשתו, טוען המבקש כי לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש לקיומה של העבירה בה הורשע שכן הוא פעל בתגובה טבעית והגנתית, נגד העוול שלטענתו נגרם לו. המבקש טוען אף טענות שונות הנוגעות לניהול ההליך בפני ההוצאה לפועל ולפגיעה שנגרמה לטענתו לבתו כתוצאה מהליך זה.

           לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, זאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

           הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר”ע 103/82 חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. על כן, דינה להידחות מטעם זה בלבד. אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי בטענותיו של המבקש עילה להתערבותה של ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש אינו טוען בבקשתו טענות הנוגעות לעונש שהוטל עליו, אך למען הזהירות אוסיף כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע”פ 1174/97 רפאלי נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע”פ 7201/97 בשירי נ’ היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, שכן העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי בנסיבות העניין.

           אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

           ניתנה היום, כ”ז באדר התשע”ב (21.3.2012).

ס’ ג’ובראן

_________________________