נמסרת בזה הודעה לציבור, כי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז צפון, בשבתו ביום 14.11.22, בתיק בד”מ 023/2019, גזר עונש של 10 חודשי השעיה על עו”ד יוסי נקר, נושא רשיון מס’ 28529, שמענו אביטל 56/3, יקנעם עילית 2067106. תוקף ההשעיה מיום 15.12.22 ועד יום 14.10.23. עורך הדין המושעה אינו רשאי בתקופת השעייתו לעשות כל פעולה שיוחדה לעורך-דין לפי סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961.

 

 

 

 

 

 

אין זו הפעם הראשונה שעו”ד יוסי נקר חוטף השעיה. הוא כבר חטף כמה השעיות אחרי שהסתבך עם ברק לייזר מהנהלת בתי המשפט, עם עו”ד גרשון גרונפלד שהיה אפוטרופוס לילדים בתיקי נוער מולו, ועם עו”ס כלבתית בשם שולי גרסון (שהבת שלה היא פרקליטה בשם נסיה גרסון).

בתמונה:  עו”ד גרשון גרונפלד שהתלונן על יוסי נקר

 

להלן תלונה אחת מיני רבות שעו”ד גרשון גרונפלד תז 055083943 הגיש על יוסי נקר בקשר לפרסום הלקוחה של יוסי נקר אולגה אורן שהבת שלה נחטפה ע”י עו”ס אפרת אמיר.  התלונה הוגשה אצל השוטר יואל לוי בחיפה בתאריך 1/1/2016.

 

 

תלונה שניה של גרשון גרונפלד באותו יום על יוסי נקר:

 

 

 

ג’ירייס אבו שקארה חותם ליוסי נקר בזמן ההשעיה

אבל אל דאגה, יוסי נקר ימשיך לעבוד ולצפצף על ההשעיה. יש לו ערבי במשרד ג’ירייס אבו שקארה שחותם לו על מה שהוא רוצה בזמן ההשעיה.  Jiryis Abu Shqara

 

 

 

 

 

ראו תלונה שהגישה ליאת יוסים על יוסי נקר ב 1/6/2016

עם עותק לדינה דומיניץ, אדוארד וייס, מרלן הייזל, הילה טנא גלעד, אילונה ענבר וחיים ויסמונסקי

 

 

בדא 12-21 יוסי נקר נ’ וועדת האתיקה בתלונת עו”ס  שולמית גרסון 26-09-2021

העו”ס הזו שולמית גרסון היא בהמה איומה. טינופת של עו”ס. הרסה לאלפי ילדים את החיים, רדפה אותם, סיממה אותם וגם כשהם מגיעים לגיל 18 היא מסדרת להם אפוטרופסות לכל החיים. כל מה שאמר יוסי נקר על הזונה הזו, שולי גרסון נכון.

במקרה זה ייצג יוסי נקר את נשות הכת הסדיסטית של דניאל אמבש, נשים שאכלו קקי להוכחת נאמנות לכת, חישמלו ילדים בשוקרים, דחפו אצבעות זו לזו בכוס לבדוק למי מתרטב הכוס….

אחת מילדות הכת הפוליגמית אודל אמבש מתה בזמן שהייתה תחת חסות הרווחה ויוסי נקר האשים את שולי גרסון שהיא הרוצחת. 

לשולי גרסון יש בת בפרקליטות נסיה גרסון ולכן לא פלא שהיא בחשה נגד נקר כדי להביא להשעייתו.  זו הפרקליטה הבוחשת נסיה גרסון הצ’ילבה של יוסי נקר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

PDF

 

1 בדא 12-21 יוסי נקר נ' וועדת האתיקה שולמית גרסון26-09-2021

בד”מ 12-19 וועדת האתיקה המחוזית נ יוסי נקר (הכרעת דין) שולמית גרסון 16-09-2020 

זה מבית הדין המחוזי בתלונה של שולמית גרסון נגד יוסי נקר.

2 בדמ 12-19 וועדת האתיקה המחוזית נ יוסי נקר הכרעת דין שולמית גרסון 16-09-2020

בד”מ 12-19 וועדת האתיקה נ’ יוסי נקר (גזר דין) שולמית גרסון 23-2-2021

יוסי נקר חטף 3 חודשים השעיה החל מ 7/7/2019 עד 6/10/2019.

 

 

3 בדמ 12-19 וועדת האתיקה נ' יוסי נקר גזר דין שולמית גרסון 23-2-2021

 

 

בד”מ 23/19 מראה מקום: פדאור אתיקה 22 (23) 677

מדובר בתלונה של שרון ברנקפלד (להלן: “המתלונן”), מנהל פנימייה לנוער בסיכון “בני ארזים” ויוסי נקר ייצג את הוריו של נער אשר באותה עת שהה בפנימיית “בני ארזים” מכוח צו בית משפט לנוער בצו נזקקות”.

היום ברקנפלד לא מנהל את הפנימיה.  הוא מנסה לקושש לקוחות פרטיים וגם אילן טל זורק לו אבחונים קליניים פה ושם.  ברקנפלד שונא את יוסי נקר מאוד מאוד.

יוסי נקר ייצג קטין החטוף בפנימיית בני ארזים אשר צו הנזקקות שלו היה אמור לפוע בשעה 24:00 והפנימיה סירבה לשחרר אותו.  נקר פרסם לציבור לבוא ולזעוק נגד הפנימיה והתבטא באופן חצוף נגד ב”כ הפנימייה – עו”ד יאיר בן דוד, כלפי כב’ השופט בדימוס – צבי כספי וכלפי ד”ר שולמית בלנק.  

 

 

 

 

 

 

בתיק זה הלשכה יוצגה ע”י הקובל ליאור שטלצר.

 

בד”מ 23-19

בית הדין המשמעתי המחוזי – מחוז הצפון ‏

 

תיק בד”מ מס’ 23/19

בפני חברי ביה”ד:  עו”ד אולגה גורדון, אב”ד, עו”ד עינת גוטסמן, חב”ד, עו”ד מראם אבראהים, חב”ד

 

הקובלת:  ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין בישראל

ע”י ב”כ עו”ד ליאור שטלצר

 

נ ג ד

הנקבל:  עו”ד יוסי נקר (ר.מ. 28529)

הכרעת – דין

1. נגד הנקבל, עו”ד יוסי נקר (להלן: “הנקבל”) הוגשה קובלנה במסגרתה יוחסו לנקבל אישומים הבאים: עבירה של איסור הטעיה, על פי כלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986, (להלן: “כללי האתיקה”); עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת דין, על פי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ”א-1961 (להלן: “החוק”) ועבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, על פי סעיף 61(3) לחוק.

רקע עובדתי כפי שהוברר בפני בית הדין

 

2. הנקבל – עו”ד וחבר מחוז הצפון של לשכת עורכי הדין, המייצג בין היתר הורים לקטינים בבית משפט לנוער. במועדים הרלוונטיים ייצג הנקבל את הוריו של הנער אשר באותה עת שהה בפנימיית “בני ארזים” מכוח צו בית משפט לנוער (להלן: “צו נזקקות”). המתלונן – מר’ שרון ברנקפלד (להלן: “המתלונן”), מנהל פנימייה לנוער בסיכון “בני ארזים” (להלן: “הפנימייה”).
3. על פי הנטען מכתב הקובלנה, ביום 16.7.2017, הגיש הנקבל לבית משפט לנוער בתל-אביב בקשה דחופה בזו הלשון (להלן: “הבקשה”):

“ מ.פ. (הנער)מגיעה היום, בלילה בין ראשון לשני, בין 17-16 ליולי לגיל 18. פנימיית בני ארזים מסרבת לשחררו לביתו ומתכוונת להחזיקו ללא צו. אבקש החלטה ברורה לפיה הצווים לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) פגים עם הגעת הקטין לגיל 18″.

4. על סמך טענותיו של הנקבל, באותו היום, בשעה 21:34 ניתנה החלטה של בית המשפט לנוער בתל אביב (להלן: “צו בית המשפט”) (ק/1;ק/2) כדלקמן:

” השעה כעת 21.30 נסרקה בקשה למתן החלטה דחופה.  עניינו של הקטין מ. פ. (הנער) מוכר היטב לבית משפט זה וכך גם הסיכון שהוא מהווה לאביו בעיקר בשל הפרעה קשה ויחסיו עם אימו.

אכן בשעה 00:01 יהיה הקטין בן 18.  ראוי היה להגיש הבקשה מבעוד מועד ולדון בכך עם גורמי הטיפול.

אבל, משהוגשה הבקשה אין גורמי רווחה כל עילה להחזיק בקטין שהופך לבגיר ולפיכך צו בעניינו בטל.

אם כך פני הדברים אני מורה למסגרת בה שוהה הקטין מיד עם הגיעו לגיל 18 היינו בשעה 00:00 לתת לו לצאת, שכן כבגיר הוא לא נמצא יותר במשמורת של אף גורם או אדם והוא ברשות עצמו.

ב”כ הורי הקטין יעביר עותק החלטה זו באופן מידי לגורמי הרווחה ולמסגרת בה שוהה הקטין.

מזכירות תודיע בדחיפות לצדדים.  השעה כעת 21:34.”

 

5. עוד נטען כי בטרם עתר הנקבל לבית משפט לנוער כאמור, בשעה 17:51 פרסם הנקבל פוסט בעמוד הפייסבוק שלו, במסגרתו הזמין את הציבור להגיע בחצות לפנימייה ולדרוש שחרורו של הנער, תוך שהנקבל מציין את הכתובת של הפנימייה. בהמשך אותו היום הנקבל אף תיקן את הפוסט במסגרתו עדכן את הכתובת הנכונה של הפנימייה (ק/5). להלן הציטוט של הפוסט (להלן: “הפוסט הראשון”):

“הלילה בין ראשון לשני, בשעה חצות ושניה, יפוג צו ביחס לאדם שהושם בפנימיית בני ארזים בראשון לציון, ברחוב אחים ויינברג 4, עם הגיעו לגיל 18.  מחצות ושניה החזקת האדם על ידי פנימיית בני ארזים ללא צו בתוקף תהיה כליאת שווא.  אני אהיה שם עם ההורים כדי לשחרר את הילד.  מראש עדכנתי את היומנאי יונתן במשטרת ראשון לציון. שלא יגידו לא ידענו.

יהיה מעניין.  לילות ראשון. מי מביא יין מהיקב ”.

6. בהמשך, כך נטען, הגיע הנקבל לקראת חצות אל הפנימייה, כאשר הוא מלווה בחבורת אנשים אשר נענו להזמנת הנקבל בהודעת הפייסבוק כאמור, ותוך צעקות וקולות רמים דרשו את שחרורו של הנער. לטענת הקובלת כל המתואר לעיל נעשה על ידי הנקבל כאשר הפנימייה מעולם לא סירבה לשחרר את הנער ומעולם לא התכוונה ו/או הודיעה כי בכוונתה להמשיך להחזיקו ללא צו חוקי בתוקף.
7. בעקבות כל המפורט לעיל, ביום 14.1.17 הגיש המתלונן תלונה לוועדת האתיקה מחוזית של לשכת עורכי הדין (להלן: “הקובלת”) במסגרתה נטען כי הפנימייה מעולם לא סירבה לשחרר את הנער ומעולם לא התכוונה ו/או הודיעה כי בכוונתה להמשיך להחזיק את הנער ללא צו חוקי ותקף.
8. ביום 1.12.2017 הגיש הנקבל את תשובתו לתלונה, במסגרתה התנסח הנקבל בלשון משתלחת ולא ראויה, העלה שלל של טענות שונות ובלתי ראויות כלפי ב”כ הפנימייה – עו”ד יאיר בן דוד, כלפי כב’ השופט בדימוס – צבי כספי וכלפי ד”ר שולמית בלנק. לגופה של התלונה טען הנקבל כי מדובר בתלונה, אשר נועדה להשתיקו מלחשוף התנהלות הלא כשרה של הפנימייה ואף להתנכל לו.
9. זאת ועוד – לטענת הנקבל הפנימייה סירבה לשחרר את הנער לביתו במועד פקיעת צו הנזקקות והתכוונה להמשיך להחזיקו ללא צו וזה מה נעשה בפועל (ס’ 7 לנ/2). עוד טען הנקבל כי בטרם פרסום הפוסט הראשון ניסה האחרון ליצור קשר טלפוני עם המתלונן אשר לטענתו מכיר את מספרו היטב, אך המתלונן סירב לקבל את שיחתו וניתק, בעקבות האמור שלח הנקבל מספר הודעות טקסט למתלונן אשר גם הן לא נענו על ידו. לפי כך, לטענת הנקבל, הוגשה בקשתו לבית משפט לנוער, לפיה הפנימייה מסרבת להחזיר את הנער לביתו ומתכוונת להחזיקו ללא צו. ולטענת הנקבל אין כל הטעיה בבקשה וכל הנטען בה אמת.
10. כמו כן, במסגרת תשובתו התבסס הנקבל על המכתבים השונים מטעם גורמי המקצוע הממונים על הטיפול בנער, אשר לטענתו מעידים על הכווה להשאיר את הנער בפנימייה לאחר פקיעת צו הנזקקות. אולם המכתבים האמורים לא צורפו לתשובתו של הנקבל.
11. לאור האמור לעיל, ביום 18.10.18 פנתה הקובלת אל הנקבל בבקשה להעביר לעיונה את המסמכים והתכתובות עליהם התבסס הנקבל בתשובתו (ק/8). עוד באותו היום הגיש הנקבל את תגובתו בזו הלשון(נ/3):

” אין לי עניין להשחית את זמני. תגובתי מיום 1.12.17 לעו”ד שאדי ג’ברין מדברת בעד עצמה ועומדת בעינה והיא מבחינתי טובה גם לצורך פניית ועדת האתיקה הארצית”.

12. ביום 27.11.18 פנתה הקובלת שוב אל הנקבל בבקשה להעביר את התייחסותו לתלונה כאמור (ק/9). גם לפנייה זו השיב הנקבל באופן דומה לתגובתו מיום 18.10.18 (נ/4).
13. ביום7.01.19 פנתה הקובלת בפעם נוספת אל הנקבל בבקשה להבהיר בתוך 7 ימים האם בכוונתו להעביר את המסמכים ואת התכתובות עליהם התבסס בתשובתו לקובלנה, ותוך הבהרה כי סירובו ו/או אי שיתוף פעולה עם הקובלת, לרבות אופן הניסוח כלפי הוועדה עשויים להוות עבירת משמעת (ק/10). פנייה זו נותרה ללא כל מענה מצד הנקבל.
14. על רקע האמור, נטען בקובלנה כי הנקבל העלה טענה כוזבת בפני בית המשפט לנוער וכן בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו. כמו כן, התנסח בלשון משתלחת ובלתי ראויה בתשובתו לקובלת, סירב להעביר לעיונה מסמכים אשר דרשה ובסופו של יום התעלם מפנייתה ולא השיב לה חרף העובדה כי הפנייה התקבלה אצלו.

ניהול ההליך והתנהלות הצדדים

15. בטרם נפנה להכרעה, דומה כי אין מנוס מלפרט את הדרך ניהול ההליך והתנהלותם של הצדדים בו.
16. נקדים ונאמר כי שני הצדדים, הקובלת והנקבל, חטאו בניהול ההליך ולא הצליחו לכוון לעיקר המחלוקת ותוך שהם מתרחקים משאלה המהותית: האם המעשים המיוחסים לנקבל מהווים עבירה על כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין.
17. לדעתנו, הצדדים אף כשלו בהבאת הראיות המהותיות והנחוצות להכרעה בשאלות שבמחלוקת ולהוכחת טענותיהם. כך למשל, הקובלת העידה את המתלונן בלבד. במהלך הליך ההוכחות ביקשה הקובלת לזמן לעדות את אב הבית של הפנימייה אך בסופו של יום ויתרה על הבאתו. כמו כן הקובלת לא זימנה את המדריכה אשר עבדה במשמרת ביום האירוע, וכן לא הובא כל ראיה להוכחת טענותיה בדבר התקהלות והמהומה בסמוך לפנימייה כפי שנטענו בכתב הקובלנה.
18. כך גם הנקבל בחר שלא להביא עדים נוספים מטעמו אשר יכולים לשפוך אור בשאלת סירובה של הפנימייה לשחרר את הנער, הנקבל לא הציג כל אסמכתה להמצאת צו בית המשפט לעו”ס הפנימייה, לא הציג בפנינו מכתבים מטעם הפנימיה עליהם הוא התבסס הן בתשובתו לתלונה הן במהלך עדותו ובסיכומיו.

מצד הקובלת הוגשו ראיות כלהלן:

א.      ק/1, ק/2 – בקשה כפי שהוגשה על ידי הנקבל והחלטתה של בית משפט לנוער מיום 16.7.17;

ב.      ק/3 – פלט הודעות ווטסאפ שנשלחו מטעם הנקבל אל מנהל הפנימייה;

ג.       ק/4 – תצלום שיחות והודעות;

ד.      ק/5 – תצלום פוסטים בפייסבוק כפי שפרסם הנקבל והתגובות לפוסטים כאמור;

ה.     ק/6 – תצלום פוסט בפייסבוק מיום 17.7.17;

ו.        ק/7 – תגובות לפוסט מיום 17.7.17;

ז.       ק/8 – פנייה מטעם ועדת האתיקה מיום 08.10.18, כולל בקשה להמציא מסמכים להם התבסס הנקבל בתגובתו לכתב הקובלנה;

ח.     ק/9 – פנייה שניה מטעם ועדת האתיקה הארצית מים 27/11/18;

ט.      ק/10 – פנייה שלישית מטעם ועדת האתיקה הארצית מים 07.01.19.

מצד הנקבל הוגשו ראיות כלהלן:

א.      נ/1 – הקלטת שיחה מיום 11.2016;

ב.      נ/2 – תגובה לתלונת עמותת בני ארזים;

ג.       נ/3 – תגובת הנקבל לפנייתה של ועדת האתיקה הארצית (ק/8) מיום 18.10.18;

ד.      נ/4 – תגובת הנקבל לפנייתה של ועדת האתיקה הארצית (ק/9) מיום 27.11.18;

19. בדיון שהתקיים ביום 13.2.20 בטרם שמיעת פרשת התביעה ולבקשת ב”כ הקובלת, מסר הנקבל את כפירתו המפורטת לכתב הקובלנה, במסגרתה הכחיש את ליבת העובדות המפורטות בכתב הקובלנה. בהמשך הדיון העיד המתלונן ונחקר בחקירה נגדית ע”י נקבל. בסוף הדיון נקבע כי ב”כ הקובלת יגיש תוך 14 יום רשימת העדים שבכוונתו להעיד. בהתאם לאמור, ביום 27.2.2020 הודיעה הקובלת כי ברצונה לזמן לעדות מר קובי נאמן, אב הבית של הפנימייה, אלא שבהודעתה מיום 17.09.20 וויתרה על עדותו.
20. בדיון שהתקיים ביום 17.3.2021 במסגרת פרשת ההגנה העיד הנקבל בעצמו וכן העיד את אביו של הנער.בתום הדיון נתנה החלטה של בית הדין לפיה על הצדדים להגיש את סיכומיהם באופן הבא: סיכומי הקובלת תוך 30 ימים לאחר קבלת פרוטוקול הדיון, וסיכומי הנקבל תוך 30 ימים לאחר מכן. פרוטוקול הדיון הומצא לצדדים ביום 29.3.21.
21. ביום 5.8.21 הגישה הקובלת בקשה מוסכמת להארכת מועד הגשת סיכומים מטעמה, בה ציינה כי פרוטוקול הדיון הומצא לה רק ביום 8.7.21. וביום 9.8.21 הוגשו סיכומיה וזאת לאחר אישור בית הדין לאורכה כאמור.
22. בהחלטתו מיום 16.8.21 הורה בית הדין על הנקבל להגיש את סיכומיו בתוך 30 ימים מיום מתן ההחלטה, כאשר במסגרת ההחלטה צוין במפורש כי ימי הפגרה יבואו במניין הימים. קרי, המועד האחרון להגשת סיכומי הנקבל היה ביום ה – 15.9.21. אולם, סיכומיו הוגשו רק ביום 4.10.21 ובאיחור של 19 ימים, וזאת ללא בקשת אורכה כלשהי ומכאן שללא אישורו של בית הדין.
23. ביום 3.10.21 הגישה הקובלת בקשהלמתן הכרעת דין בהעדר סיכומי הנקבל. במסגרתה נטען כי ביום 30.9.21 ובטרם הגשת הבקשה כאמור, פנתה הקובלת אל הנקבל כדי לברר מדוע לא הוגשו סיכומים מטעמו. במענה לכך טען הנקבל כי שלח בקשה להארכת מועד ולא קיבל החלטה בעניין.
24. בקשת הקובלת התקבלה במזכירות בית הדין ביום 4.10.21, כאשר סיכומי הנקבל כבר הוגשו וצורפו לתיק בית הדין.
25. נציין כבר עתה, כי מעיון בסיכומי הנקבל עולה כי סיכומיו מושתתים על ציטוטים מתוך פרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו במהלך ההליך דנן, אולם הנקבל לא טרח להפנות את בית הדין לעימוד ולתאריך הפרוטוקול שעליו נסמך הנקבל. התנהלותו זו מלבד שמקשה על מלאכת בית הדין, איננה ראויה ועולה לכדי זלזולו של הנקבל בבית הדין ובהליך המשמעתי שמתנהל נגדו.
26. בהחלטת בית הדין מיום 5.10.21 נדרש הנקבל להגיב בתוך 7 ימים לבקשת הקובלת. החלטה זו נותרה ללא כל מענה מצד הנקבל. ביום 13.10.21 מאחר שלא התקבלה כל התייחסות הנקבל, הגישה הקובלת בקשה נוספת למתן הכרעת דין בהעדר סיכומי הנקבל ובהיעדר תגובת הנקבל.
27. ודוק, רק ביום 18.10.21 הגיש הנקבל את תגובתו לבקשות הקובלת, במסגרתה טען בין היתר, כי הקובלת הגישה את סיכומיה באיחור של 115 ימים, על כן אין זה צודק כי לנקבל יעמדו רק 30 ימים וכאשר בתקופה זו נכללים ימי הפגרה. כמו כן לטענת הנקבל, במהלך חג הסוכות הוגשה בקשה להארכת מועד מטעמו. אולם טענה זונטענה בעלמא וללא כל אסמכתה לשליחת הבקשה כאמור.
28. בהחלטת בית הדין מיום 7.12.21 נדחתה בקשת הקובלת למתן הכרעת דין ללא סיכומי הנקבל. במסגרת ההחלטה כאמור, קבע בית הדין כי אומנם נפל פגם של ממש בהתנהלותו של הנקבל, אך שעה שסיכומי הנקבל נמצאים כבר בתיק בית הדין, אין כל הצדקה למתן הכרעת הדין ללא סיכומיו. עם זאת, נקבע כי הפגם שנפל בהתנהלות הנקבל מצדיק הטלת הוצאות ממשיות עליו, אשר ישקלו במסגרת הכרעת הדין.

טענות הקובלת בסיכומיה

29. בסיכומיה חזרה הקובלת על טענותיה לפיהן הפר הנקבל את חובותיו האתיות החלות עליו בהיותו עו”ד. לטענת הקובלת הוכח כי הנקבל הגיש לבית משפט לנוער בקשה מטעה וכוזבת, בה טען באופן פוזיטיבי ונחרץ כי הפנימייה מסרבת לשחרר את הנער וזאת, על אף שלא הייתה לו כל סיבה לחשוב כך. לגישת הקובלת שומה על הנקבל לכתוב לבית המשפט את הדברים כהווייתם ולפיהם מרשיו טוענים כי הפנימיה מסרבת לשחרר את בנם, תוך שהיה עליו לפרט מי מסר להורים את האינפורמציה ומתי. כמו כן, לטענת הקובלת, היה על הנקבל לפרט את ניסיונותיו ליצור קשר באופן לא פורמאלי ובדקה ה-90 עם מנהל הפנימיה ללא מענה. כך לשיטת הקובלת יכול היה בית המשפט לנוער לקבל החלטה בכפוף למסד עובדתי מדויק, ולא על סמך הטענות הכוזבות של הנקבל. לטענת הקובלת מעשים אלה מהווים עבירה של הטעיית בית המשפט.
30. זאת ועוד – לטענת הקובלת, התנהלות הנקבל בכל הנוגע הן לפרסומים בפייסבוק והקריאה לעקביו להגיע ולעורר מהומה במקום הן בהתקהלות עצמה, והן בלשון המשתלחת בה השתמש בתגובותיו לפניות הקובלת והימנעותו מלהגיב לפניה האחרונה והבקשה להעביר מסמכים שאותם ציין בתגובותיו מהווים עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת דין והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע עריכת הדין.

טענות הנקבל בסיכומיו

31. בסיכומיו חזר הנקבל על טענותיו שהעלה הן בתשובתו לכתב הקובלנה הן בעדותו בפנינו. לגרסתו הקובלנה נעדרת כל תשתית עובדתית. לשיטתו התלונה שהוגשה נגדו נועדה לרפות מעשיית עבודתו הנאמנה ולמנוע מחשיפת התנהלות בלתי כשרה של עמותת בני ארזים.
32. לגופו של העניין, נטען כי הפנימיה סירבה להחזיר את הנער לביתו במועד פקיעת הצו, התכוונה להחזיקו ללא צו ובפועל כך עשתה. כמו כן – לטענת הנקבל גם לאחר שנמסר צו בית המשפט למתלונן הוא האחרון סירב לשחרר את הנער בטענה כי הנער יושן וזאת למרות שצו הנזקקות פקע.
33. באשר לטענת הטעית בית המשפט– לטענת הנקבל, המתלונן פעל בניגוד לחוק, התעלם במכוון מפניותיו של הנקבל, וזאת אף על פי שידע כי הנקבל מייצג את המשפחה, פעל בזלזול כלפיו ולא השיב לפניותיו הטלפוניות ולהודעות הכתובות ששלח הנקבל אל המתלונן. לטענתו, הודה המתלונן כי הפנימיה הייתה מעורבת בניסיון להשאיר את הנער בפנימייה ולא לאפשר לו לחזור לביתו. לפיכך, לטענת הנקבל לא הייתה כל הטעיה וכי בבקשתו לצו בית המשפט התבסס על טענות של לקוחותיו אשר היו נכונות.
34. לעניין התקהלות ומהומה במקום– לטענת הנקבל אין לקבל את עדותו של המתלונן בהקשר זה וזאת בשל העובדה כי המתלונן לא היה עד לאירוע. לשיטתו עדותו היא עדות שמיעה על כן אינה קבילה. וכן, נטען כי הקובלת נמנעה מלהזמין עדים רלוונטיים אשר היו עדים לאירוע, לא הציגה תמונות וסרטונים להוכחת טענותיה. לפיכך, לשיטת הנקבל לא הוכחה כל התרחשות רבתית בתוך השכונה והפרעה כלשהי לשכנים.
35. באשר לאי מתן מענה לפניות הקובלת– לטענת הנקבל הוכח כי הוא השיב מספר פעמים לפניות הקובלת והסביר כי אין לו יותר מה להוסיף.
36. לסיכומו של דבר טען הנקבל כי פעל באופן לגיטימי וכמצופה והמוטל עליו בתור עורך דין המייצג את לקוחותיו. לטענת הנקבל פנייתו אל בית המשפט לנוער לצורך הוצאת צו בית המשפט “לא מורידה רק מוכיחה כי נהג במידת הזהירות הדרושה למקרה שבו גוף הקשור לגוף שלטוני לא מקיים צו ולא מתכוון לקיים צו”.

דיון והכרעה

37. להלן נדון בכל אחד מן האישומים כפי שהועלו בכתב הקובלנה ועל הכרעתינו באשר לכל אחד מהם.

הטעית בית המשפט – הטעיה אסורה

39. לשם ההכרעה במחלוקת בהקשר זה, השאלה העומדת לדיון היא האם הבקשה כפי שהוגשה על ידי הנקבל אל בית המשפט לנוער מהווה הטעיה אסורה.
40. החובה שלא להטעות את בית המשפט קבועה בכלל 34 (א) לכללי האתיקה הקובע כדלקמן:

“לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה”.

41. הרציונל של החובה הקבועה בכלל 34 הובהר על ידי ד”ר לימור זר גוטמן במאמרה “חובת עורך הדין לא להטעות את בית המשפט” עיוני משפט כד (2) 411, 415 כדלקמן:

“לעורך הדין חובה כלפי בית המשפט אשר משקפת את האימון שבית המשפט רוכש למעמד עורכי הדין ואת הסתמכותו של בית המשפט על יושרו ואמינותו של עורך הדין המופיע בפניו. עורכי הדין נתפסים, יחד עם בית המשפט, כמשרתיו של החוק, המסייעים לבית המשפט לברר את המחלוקת ולחשוף את האמת” (ראה גם את ברש 9951/16 גרין נ’ לשכת עורכי הדין מחוז ת”א). במבנה האדברסרי של שיטת המשפט הישראלי, תפקוד תקין של המערכת המשפטית מחייב אותה להסתמך על מצגים עובדתיים הבאים מפי עורכי הדין ולצאת מהנחה כי הם נבדקו ביסודיות והם נכונים “.

42. המשפט הישראלי נוקט, ככלל, בגישה מרחיבה ביחס לחובת הנאמנות של עורך הדין כלפי בית המשפט, ואגב כך מפרש בהרחבה את האיסור על הטעיה. במסגרת זו נקבע כי למרות שהכלל האתי נוסח בלשון פעיל “לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה”) התנהגותו של עורך הדין עשויה לעלות כדי הטעיית בית המשפט אפילו לא נקט פעולה אקטיבית – קרי, במחדל (ראובר”ש 9951/16 גרין נ’ לשכת עורכי הדין – מחוז תל אביב, פסקה י”ח (2017) וגם על הטעיה במשתמע (בד”מ 37/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין – מחוז תל אביב נ’ עו”ד פלוני).
43. בעל”ע 975/96קרמזין נ’ לשכת עורכי הדין – ועד מחוז תל-אביב [פורסם בנבו] (1996) נפסק:

“הטעיה ביודעין של בית המשפט איננה חייבת להיות כמעשה דווקא, ויש שהטעיה כזאת תתבטא במחדל. מחובתו של המערער הייתה לעדכן את בית המשפט על כל התפתחות שחלה לאחר הגשת הבקשה בנושא ששימש יסוד לבקשה ולהחלטת בית המשפט. משלא עשה כן יש לראות במחדלו טיעון שקרי עובדתי” .

44. כמו כן, יכול שבית המשפט יוטעה גם בדרכים אחרות ובכלל זה עקב ניסוח כתב הטענות שיכול שיטעה את בית המשפט. כפי שהמקרה הזה מוכיח, בית המשפט אינו חסין מטעויות וראוי שעורכי הדין לא ישימו מכשולים בפניו. יכול שניסוח כתב הטענות, ציון בעלי הדין וכיו”ב יצרו תמונה מעוותת של ההליך כולו, ראהבד”א 52/18 אריק אמיר נ’ ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין מחוז ת”א והמרכז.
45. כלל 34(א) דורש מודעות בפועל לאי נכונותה של הטענה המועלית. מכל מקום בעבירה על כלל 34 אין צורך בהוכחת כוונה להטעות ולהכשיל את בית-המשפט ודי במודעות לנסיבות המנויות בעבירה שהעיקרית בהן היא הטענה הנטענת תוך מודעות שאינה נכונה. בנסיבות כאלה, די בפזיזות ואף בקלות דעת כד לגבש את היסוד הנפשי של העבירה, ראהע”פ 1877/99 מדינת ישראל נ’ בן עטר; על”ע 2443/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ’ עו”ד ישראל בלום.
46. כך בענייןדנ”פ 1397/03 מדינת ישראל נ’ שבס כתב הנשיא ברק כי סעיף 19 לחוק העונשין קובע כי אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית. בעבירה שאינה תוצאתית – המחשבה הפלילית הנדרשת היא מודעות. סעיף 20(א) לחוק העונשין קובע כי מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה. הדרישה היא למודעות בפועל, על כן התרשלות, כלומר חוסר מודעות כשאדם מן היישוב היה יכול בנסיבות העניין להיות מודע (סעיף 21(א) לחוק העונשין), אינה מספיקה.
47. לעומת זאת, מי שעצם עיניו ונמנע מלברר רואים בו כמי שמודע לפרטי היסוד העובדתי. די בכך שהנקבל מודע ליסודות העובדתיים – פיזיים על מנת שיתגבשו יסודות העבירה. על הקובל להוכיח שאותו חשד שביסוד עצימת העיניים הינו סובייקטיבי. קרי, שעורך הדין חשד בפועל במצב הדברים ונמנע במפגיע מלברר אותם.
48. היסוד הנפשי יוכח לפי הראיות החיצוניות והנסיבות. אחת הדרכים להוכחת יסוד נפשי היא ההסתמכות על “חזקת מודעות” כללית, שמשמעה כי אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, לקיום נסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה. ראהבד”א 18/18 ועדת האתיקה מחוז חיפה לשכת עורכי-הדין בישראל נ’ עו”ד פואד חיר (נבו 21.02.2019) שם נקבע כדלקמן:

“כללית, שמשמעה כי אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה. מדובר בחזקה עובדתית גרידא, המבוססת על ניסיון החיים ואשר מוסקת מן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון בפני בית-המשפט. באשר להיקף המודעות או ביתר דיוק למושאה, העושה צריך להיות מודע לסיכון הקונקרטי הנוצר על פי נסיבות המקרה המיוחדות, עם זאת אין כל צורך כי העושה יהיה מודע לדרך המדויקת של השתלשלות האירועים שהביאו בסופו של דבר…”” .

מן הכלל אל הפרט

49. כאמור בכלל 34 נאמר מפורשות שהכזב בטענה העובדתית שעורך הדין מעלה יהיה “ביודעו שאינה נכונה”. במילים אחרות על מנת להרשיע בעבירה לפי כלל זה, על הקובלת להוכיח במידה הדרושה להליך עונשי שהנקבל מסר לבית משפט לנוער מצג כוזב, עשה זאת במודעות מלאה לכך שהוא טוען למצג כוזב או לכל הפחות חשד כי המידע שנמסר לו על ידי לקוחו אינו אמת, אך נמנע מלברר זאת.
50. כאמור, מטעם הקובלת העיד המתלונן בעצמו. הן בחקירה הראשית והן בחקירה נגדית עמד המתלונן כי הפנימיה מעולם לא סירבה לשחרר את הנער או התכוונה להחזיקו ללא צו בית המשפט. לגרסתו בשום שלב לא נמסר לא להורי הנער ולא למתלונן כי הפנימיה מסרבת לשחרר את הנער בהגיעו לגיל ה-18. המתלונן הסביר בפנינו כי ההחלטה בעניין השארת נער בפנימייה מעבר לגיל 18 כלל לא נתונה לפנימייה. לשיטתו גורמים המקצועיים מטעם הפנימיה יכולים לחוות דעת או להמליץ בעניין, אך אין זה בסמכותם לקבוע פוזיטיבית כי הנער לא ישוחרר. ועוד הדגיש המתלונן כי בכול הדיונים המוקדמים בעינינו של הנער נמסר להורים כי הפנימיה לא תמשיך לטפל בנער אחרי הגיעו לגיל 18 (פרוטוקול מיום 13.2.20 עמ’ 64 ש’ 10 – 1). עם זאת, אין זה אומר כי בהגיעו לגיל ה-18 קרי, בשעה 00:01, אומרים לנער לך הביתה (פרוטוקול מיום 13.2.20 עמ’ 22 ש’ 1-23).
51. המתלונן שטח בפנינו את התהליכים שקדמו ליום האירוע נשוא הקובלנה. לפי עדותו, במהלך 2017-2016 התקיימו מספר דיונים בהשתתפות גורמים המקצועיים הממונים על טיפול בנער ובהשתתפותם של הורי הנער בנוגע לעתידו לאחר פקיעת הצו. במסגרת הדיונים כאמור, סברו גורמי המקצוע כי בשל מצבו הנפשי ומסוכנותו לעצמו ולמשפחתו מומלץ למצוא לנער מסגרת אחרת המתאימה לגילו ולמצבו הנפשי (פרוטוקול מיום 13.2.20 עמ’ 70 ש’ 22-24; עמ’ 75 ש’ 10-16; עמ’ 77 ש’ 17-24).
52. המתלונן הדגיש בפנינו כי בשום שלב בטרם פקיעת צו הנזקקות, לא הייתה כל פניה מקדימה הן מצד המשפחה הן מצד הנקבל כדי לתאם את שחרורו של הנער ביום פקיעת הצו (פרוטוקול מיום 13.2.20 עמ’ 24 ש’ 1; עמ’ 71 ש’ 5-17;עמ’ 92 ש’ 7-27). זאת ועוד – לגרסת המתלונן, גם הנער עצמו מעולם לא הביע רצון או ביקש לעזוב את הפנימייה מיד בהגיעו לגיל 18, קרי בשעה 00:01(פרוטוקול מיום 13.2.20 עמ’ 23 ש’ 1).
53. המתלונן סיפר כי ביום האירוע בשעה 15:58 ניסה הנקבל ליצור קשר עמו ומאחר האחרון לא ענה, בשעה 16:16 שלח הנקבל הודעה כתובה בזו הלשון:“מציע שאתה תחזור אלי. יוסי נקר, עו”ד ואם לא בא לך גם בסדר” (פרוטוקול מיום 13.2.20 עמ’ 10 ש’ 17-24). לגרסת המתלונן בשלב זה הוא כלל לא זיהה את מספר הטלפון של הנקבל ולא ידע באיזה עניין הנקבל פונה אליו (פר’ מיום 13.2.20 עמ’ 14 ש’ 14-15). ובהמשך סיפר המתלונן כי בשעה 17:51 העלה הנקבל את הפוסט הראשון במסגרתו הזמין את הציבור להגיע לפנימייה ולדרוש את שחרורו של הנער ותוך שהוא מפרסם את הכתובת של הפנימייה ומבטיח ש”יהיה מעניין” (פרוטוקול מיום 13.2.20 עמ’ 14 ש’ 12-20; עמ’ 53 ש’ 4-6; עמ’ 11 ש’ 1-24). ובהמשך, הגיש הנקבל את הבקשה לצו בית המשפט לבית משפט לנוער.
54. המתלונן המשיך וסיפר כי לאחר שחלפו מספר שעות, בסמוך לשעה 22:00 ניסה הנקבל להתקשר שוב אל המתלונן ומשלא נענה, בשעה 21:49 קיבל המתלונן הודעת ווטסאפ כלהלן: “חבל מאוד שאתה לא עונה לי” (ק/3), ובשעה 22:09 הודעה נוספת “חבל שאתה לא עונה לי אבל זו בחירה שלך”.
55. המתלונן הדגיש בפנינו כי צו בית המשפט הומצא לו בשעה 23:44 בחלוף יותר משעתיים ממתן הצו בהודעת ווטסאפ (ק/4), (פרוטוקול מיום 13.2.20 עמ’ 18 ש’ 17-24).
56. גרסת המתלונן כל המהלך המתואר לעיל מהווה פרובוקציה מתוכננת ומכוונת, וזאת על מנת להשיג את מטרותיו של הנקבל, לרצות את לקוחו ולאפשר לאביו להוציא את הנער לחו”ל.
57. נציין ונדגיש, כי תמוהה בעינינו התנהלות המתלונן, שעה שלא מצא לנכון לחזור אל הנקבל על מנת לברר את הפשר של פניותיו. עם זאת, ועל אף שלדעתנו יכול שנפל פגם בהתנהלותו של המתלונן, אין הוא עומד לדין בתיק דנן, ובטח אין בכך כדי להסיק כי הפנימייה מסרבת לשחרר את הנער לביתו.
58. המתלונן חזר על גרסתו בחקירה הנגדית ועדותו לא נסתרה. עדותו הייתה קוהרנטית ואמינה. חרף ניסיונו של הנקבל לייחס למתלונן מניעים כאלה ואחרים להגשת התלונה, אשר אינם רלוונטיים לענייננו, אנו סבורים כי לא עלה בידי הנקבל לסתור את עדותו של המתלונן.

עדות הנקבל

59. הנקבל העיד להגנתו בישיבה מיום .17.3.21 במסגרת עדותו הכחיש הנקבל את כל המיוחס לו. לגרסתו בקשה לצו בית המשפט מבוססת על דברי האב לפיהם הפנימיה מסרבת לשחרר את הנער עם פקיעת הצו נזקקות.
60. לגרסת הנקבל במהלך שנת 2016 פנה אליו אביו של הנער בבקשה להוציא את הנער מפנימייה עוד בטרם הגיעו לגיל 18. לטענתו, הנקבל הסביר לאב כי הדבר אינו אפשרי, ויש להמתין עד שהגיע לגיל 18 שאז הצו פוקע אוטומטית והנער ישוחרר לביתו. הנקבל המשיך וסיפר כי בחודשים הקודמים ליום פקיעת הצו, גורמי המקצוע מטעם הרווחה והפנימיה וכן המתלונן בעצמו מסרו להורי הנער כי לא ניתן לשחררו מהפנימייה עם הגיעו לגיל 18(פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 14 ש’ 18-24).
61. בהקשר זה, הנקבל מפנה אל מכתבה של ד”ר שולמית בלנק מיום 23.1.17 וכן מכתבה של עו”ס הפנימייה מיום 27.2.17 לפיהם אין לאפשר ללקוחו לחזור לבית הוריו. כך גם מפנה הנקבל לתגובת ב”כ הרווחה מיום 4.7.17, עו”ד איריס ענבר לפיה כל גורמי המקצוע סבורים שאין לאפשר ללקוחו לשוב לבית הוריו. אולם, בשום שלב המכתבים אלה לא הוגשו כראיה לתיק דנן. וזאת על אף שנקבל היה מודע לחומרת האישומים נגדו והיה לו אינטרס מובהק בהצגת ראיה התומכת בגרסתו, אך בחר הוא שלא להגישם.
62. בהקשר הזה מן הראוי להפנות לכלל הידוע בדיני הראיות לפיו הימנעות צד מהבאת ראיה רלבנטית מובילה למסקנה שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעתו. ראהע”פ 728/84 חרמון נ’ מ”י, פ”ד מא(3) 617, 625:

“כידוע, הלכה פסוקה היא, שהימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוואנטית מובילה למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה”.

63. הנקבל העיד בפנינו כי ביום פקיעת צו הנזקקות, החל משעות צהריים, התקשר מספר פעמים אל המתלונן ואף שלח לו הודעות כתובות, אך המתלונן התעלם ממנו ולא השיב לפניותיו. אולם, בניגוד לטענות הנקבל וכך עולה גם מהראיות שהובאו בפנינו מדובר בשיחת טלפון אחת בשעה 15:58 ובהודעת טקסט משעה 16:16 בצהריים בנוסח כלהלן:“מציע שאתה תחזור אלי. יוסי נקר, עו”ד. ואם לא בא לך זה גם בסדר”(ק/4). וזאת ללא כל הסבר באיזה עניין הוא פונה (ק/3;ק/4).
64. לשיטת הנקבל המתלונן ידע היטב כי הנקבל מייצג את הוריו של הנער על כן היה מחויב לענות לפניות הנקבל. בתמיכה לטענותיו, ביקש הנקבל להשמיע לבית הדין הקלטה של שיחת טלפון אשר התקיימה בין הצדדים ביום 22.11.16, כ – שמונה חודשים לפני יום האירוע נשוא הקובלנה. בהקשר זה אנו סבורים כי אין בשיחת טלפון זו, כדי להצדיק טענת הנקבל כי המתלונן התעלם ממנו ו/או זלזל בו ובטח ובטח לא ניתן להסיק כי המתלונן או הפנימיה מסרבים לשחרר את הנער (פרוטוקול מיום 13.2.20 עמ’ 10 ש’ 17-24).
65. כמו כן, בעדותו ובחקירתו הנגדית הבהיר הנקבל כי לא ראה לנכון בטרם הגשת הבקשה לצו בית המשפט לפנות בפניה רשמית כלשהי הן לפנימייה הן למחלקת הרווחה על מנת לברר ולבחון את טענות של האב. הנקבל נימק את דבריו כי מסכת העובדתית הייתה ברורה לו. ונימק זאת בכך שהפנימייה לא תכננה לערוך מסיבת סיום, לא הזמינה את הורי הנער, וכן כי בהתאם לסדר היום בפנימייה בשעה 19:30 הילדים הולכים לישון. על כן משראה הנקבל כי השעה כבר בשעה 19:30 לא היה לו צל של ספק כי הנער לא ישוחרר (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 56 ש’ 5-12).
66. לפי עדותו, הנקבל ניסה ליצור קשר טלפוני עם הפנימיה עצמה, אך ללא כל מענה, טענה זו נטענה בעלמא ומבלי להציג ראיה כלשהי להוכחתה. לגרסת הנקבל, משראה כי הוא שרוי במצוקת הזמנים ולא מצליח להשיג אף גורם מטעם הפנימיה, בשעה 19:35 הגיש הנקבל את בקשתו אל בית המשפט לנוער בטענה כי הפנימיה מסרבת לשחרר את הנער (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 15 ש’ 1-10).
67. יש לומר כי לדעתנו התנהלותו של הנקבל תמוהה ביותר. לא ברור כיצד עו”ד ותיק ומנוסה, המתמחה בניהול תיקים כגון אלה (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 7 ש’ 14-17), מגיש בקשה בשעת ערב מאוחרת בלי כל פניה מקדימה לאף גורם הממונה על טיפולו בנער לרבות האפוטרופוס לדין הממונה על הנער, על מנת לברר את סוגיית השחרור של הנער.
68. יתרה מכך, לשאלת בית הדין למה לא היה נכון להמתין ליום למחרת על מנת לראות שלא משחררים את הנער, ענה הנקבל כי “הוא רצה להוציא את הנער מהארץ. וזה מה שקרה וזה לגיטימי” (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 56 ש’ 23-24; עמ’ 57 ש’ 1-3).
69. מהאמור עולה כי המטרה האמתית להוציא את הנער מפנימייה בדחיפות באישון הלילה הייתה להוציא את הנער מן ארץ ובכך למנוע ממחלקת הרווחה להעבירו למסגרת אחרת (עמ’21 ש’ 7-13; עמ’ 161 ש’ 2-7 ; עמ’ 57 ש’ 1-2).

עדותו של מר אביחי פירוב, אביו של הנער

70. כאמור מצד הנקבל העיד בפנינו אביו של הנער. האב סיפר על מצבו הקשה של הילד, ועל רצון המשפחה להחזיר את הנער לביתו. בעדותו עמד האב על כך כי גורמי המקצוע הן מטעם הפנימיה הן מטעם הרווחה וכן מנהל הפנימיה בעצמו, חזרו ואמרו להורים, כי בשל מצבו הנפשי של הנער אין לאפשר לו לחזור לביתו. אולם מעדותו התברר בפנינו כי מדובר בהמלצת הפנימיה שלא לאפשר לנער לחזור למשפחתו (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 110 ש’ 19-20).
71. העד המשיך וסיפר כי לאורך כל הדרך הנקבל הבטיח לו כי “אנחנו ניקח את הילד” (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 132 ש’ 8-24).
72. זאת ועוד – האב הודה בפנינו, כי בפגישה עם גורמי הרווחה אשר התקיימה שלושה ימים לפני יום האירוע נשוא הקובלנה, נמסר לו כי הנער לא יחזור לביתו עד גיל 21 . על כן פנה האב אל הנקבל ואמר לו כי” חייבים להוציא את הנער”. כמו כן, הוסיף האב כי כבר באותו היום, קרי שלושה ימים לפני יום האירוע נשוא הקובלנה, תכננו השניים להגיע לפנימייה באישון הלילה על מנת לקחת את הנער (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 135 ש’ 18-19).
73. בנוסף לאמור, אישר האב כי בשום שלב לא נעשה כל ניסיון מטעמו לתאם מול הפנימיה את שחרורו של הנער (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 142 ש’ 3-24;עמ’ 143 ש’ 8-9).כמו כן, האב אישר כי גם ביום האירוע כלל לא שוחח עם אף גורם מטעם הפנימייה ואף לא עם המתלונן(פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 140 ש’ 1-11).
74. יתירה מכך לשאלת בית הדין מה היה דחוף לשחרר את הנער דווקא ביום הולדת ה-18? מה היה קורה אם היה פונה יום יומיים אחרי? השיב האב כדלקמן:

” הרווחה לא הייתה משחררת אותו. כי לאחר גיל 18 הנער בזכות עצמו, ואם לא היה לוקח אותו היה מפסיד את הילד ואם לא היה לוקח את הנער בלילה, בבוקר הרווחה הייתה מתערבת וגם הפנימיה והיה בלאגן גדול היה”.

(פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 151 ש’ 18-20; עמ’ 156 ש’ 15-24;157 ש’ 1-24; עמ’ 161 ש’ 2-7).

75. בנוסף, האב סיפר בפנינו כי כבר באותו לילה טסו השניים לחו”ל (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 153 ש’ 1-4). יתירה מכך, בחקירתו החוזרת סיפר האב כי מיד כשנודע לרווחה כי האב לקח את הנער מהפנימייה נדרש האב לחזור מאומן דחוף, בטענה כי הנער נלקח בכוח וללא אישור.
76. במקרה שלפנינו, אין כל מחלוקת על כך שהתקיים היסוד העובדתי של העבירה הקבועה בכלל 34 לכללי האתיקה. הנקבל לא רק מסר מידע כוזב לבית המשפט לנוער, הוא אף הסתיר במודע מעיני בית המשפט לנוער כי הנער עתיד לטוס לחו”ל עם אביו. בכך ביקש הנקבל להשיג את מטרותיו ולהוציא את הנער עם אביו לחוץ לארץ.
77. אשר ליסוד הנפשי מתעוררת השאלה אם ידע הנקבל בעת הגשת הבקשה שאין בה כל אמת. לדעתי יש להשיב על שאלה זו בחיוב ואסביר.
78. מראיות והעדויות שנפרשו בפנינו עולה בבירור כי המטרה האמתית בהגשת הבקשה לבית משפט לנוער הייתה להוציא את הנער בדחיפות באישון בלילה מהפנימייה וזאת על מנת למנוע התערבותה של הרווחה בעינינו של הנער ומניעת העברתו של הנער למוסד טיפולי אחר. הנקבל בחר להשתמש באמצעי פסול זה כטקטיקה משפטית וזאת על מנת להשיג את מטרותיו ולשרת את לקוחו. בכך הפר הנקבל את חובת נאמנותו כלפי בית המשפט.
79. למעלה מן הנדרש נציין כי גם אם היינו סבורים כי הנקבל האמין בעיניים עצומות לדברי האב ולא היה מודע לכך שהמידע שנמסר לו אינו נכון, גם אז היה מקום להרשיע את הנקבל בעבירה לפי כלל לכללי האתיקה 34, הרי שפעל הוא בניגוד לחובתו שבדין ולא בדק ואמת את המסכת העובדתית בטרם הגשת הבקשה לבית משפט לנוער.
80. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בבד”א 22/83פלונית נ’ הועד המחוזי:

” אין עו”ד נדרש לקבל על עצמו אחריות לאמיתותם של דברים אשר נמסרים לו מפי לקוחו; ואיש אינו יכול לבוא בטענות לעו”ד, אם הוא מעלה על הכתב, בתום לב, דברים הנאמרים לו על-ידי לקוחו, וכאשר הוא מעביר את הדברים, בשם אומרם, לצד שכנגד או לכל גורם אחר. דא עקא, שאין בכך כדי להוות היתר לעו”ד להעלות על הכתב, ולהוציא מתחת ידיו דברים אשר הוא יודע, או אשר הוא חייב לדעת, כי אין הם דברי אמת. הציבור זכאי לצפות לכך, שעו”ד לא. יוציא תחת ידיו מסמך ולא יטען בדרך אחרת, טענה או עובדה, אשר הוא יודע, או חייב לדעת, שאין היא הולמת את המצב לאמיתו. אין לנו כל היסוס או קושי בקביעת נורמה כי החובה לומר את האמת חלה על עו”ד, במסגרת מילוי תפקידו, לא פחות, אלא במידה רבה הרבה יותר, מאשר על כל אדם מן הישוב”.

80. על עורך דין מוטלת חובה להציג לבית המשפט תמונה עובדתית שאיננה מטעה, גם אם אין היא מיטיבה עם עמדת לקוחו. במקרה דנן, אין חולק כי הנקבל ידע הטיב מכוח טיפולו בענייני משפחתו של הנער מול גורמי הרווחה והפנימייה כי כל גורמי המקצוע סבורים כי הנער צריך לעבור למסגרת אחרת והמתאימה לגילו וזאת בשל מצבו הרפואי והנפשי של הנער.
81. דברים אלה מקבלים משנה תוקף מקום בו מדובר בבקשה למתן צו בית המשפט במעמד צד אחד, אשר עלול לפגוע בטובתו של הנער, שאז נדרש בית המשפט להסתמך על העובדות והנתונים המוצגים לו על ידי בא-כוחו של צד אחד בלבד לצורך קבלת החלטתו, בלי שנשמע קולם של הגופים הרלוונטיים והאמונים על טיפול בנער.
82. אשר על כן, מצאנו כי במעשיו הפר הנקבל את חובתו שלא להציג עובדות שאינן נכונות בפני ערכאה שיפוטית, הקבועה בכלל 34 לכללי האתיקה, מעשיו אלה מהווים התנהגות שאינה הולמת את המקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61 (3) לחוק ועבירה על סעיף 53 לחוק – כמיוחס לו בכתב הקובלנה.

פרסום פוסטים בפייסבוק

83. כפי שהובא לעיל, הקובלת מייחסת לנקבל גם עבירת הטעיה בפרסום בעמוד הפייסבוק שלו. לטענת הקובלת, פרסום הפוסט הראשון כפי שפורסם והקריאה לציבור להגיע ולעורר מהומה במקום והן ההתקהלות עצמה שהתרחשה בסמוך לפנימייה מהווים עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת הדין והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע עריכת הדין.
84. ראשית יודגש כי אומנם בסיכומיו הנקבל לא נתן כל התייחסות לעניין פרסומו של הפוסט הראשון בעמוד הפייסבוק שלו. עם זאת, אין כל מחלוקת כי הנקבל אכן פרסם את הפוסט הראשון כאמור. הנקבל אישר בעדותו כי הפוסט המוזכר לעיל פורסם על ידו, וכי הוא אחראי לו (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 66 ש’ 15-18). עם זאת, לשיטתו, חלק אינטגראלי מהשימוש בפייסבוק הוא לצורך העברת מסרים (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 69 ש’ 20-24). הנקבל העיד כי מטרת פרסום הפוסט הראשון וציון הכתובת של הפנימייה הייתה לקרוא לציבור עקביו להגיע לפנימייה ולדרוש את שחרורו של הנער, ואף ציפה לכך שיגיעו כמה שיותר אנשים למקום (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 69 ש’ 20-24; עמ’ 82 ש’ 4 -8).

התקהלות, מהומה ופרובוקציה

85. כאמור הקובלת מייחסת לנקבל עבירה של הקמת מהומה ופרובוקציה במקום שאמור להיות חסוי ובכך לגרוף, כך לטענתה,אהדה בקרב עקביו ולקוחותיו של הנקבל (סעיף 48 לסיכומי הקובלת).
86. כזכור בכתב הקובלנה נטען כי לקראת החצות הגיע הנקבל עם הורי הנער אל הפנימייה כשהוא מלווה בחבורת אנשים אשר נענו לקריאתו בפייסבוק ותוך צעקות וקולות רמים דרשו את שחררו של הנער.
87. לעניין זה נדגיש ונעיר, כי שני הצדדים לא הציגו כל ראיה לעניין התקהלות שהתרחשה ליד הפנימייה, הצדדים אף לא הציגו סרטונים מליל האירוע המעידים על הקמת רעש, שימוש במגפונים, התקהלות או מהומה כלשהי. הצדדים לא זימנו כל עד שיכול לשפוך אור על טענות הללו.
88. כלל ידוע הן בדין המשמעתי הן בדין הפלילי, כי על התביעה, ובעניינינו על הקובלת מוטל הנטל להוכיח את אשמתו של העומד לדין מעבר לכל ספק סביר. לא הורם הנטל – יזוכה הנאשם מאשמתו. מכאן, שמחובתה של הקובלת להוכיח את כל מרכיבי העבירה אותה היא המיוחסת לנקבל ונסיבותיה כדי להביא להרשעתו. במקרה שבפנינו הקובלת לא עמדה בנטל הראיה הנדרש להוכחת אשמתו של הנקבל ולא הוכיחה את המיוחס לו בכתב הקובלנה בהקשר זה.
89. כפי שצוין לעיל, במסגרת פרשת התביעה ביקשה הקובלת לזמן לעדות את מר קובי נאמן, אב הבית של הפנימיה, אשר לטענתה היה עד לאירועים המתוארים בכתב הקובלנה, אולם בשלב מאוחר יותר וויתרה על עדותו.
90. במהלך עדות המתלונן עלה כי הוא כלל לא נוכח במקום בעת האירוע ולא ראה בעיניו את המתרחש בסמוך לפנימייה. לגרסתו כל המתרחש תואר לו על ידי אב הבית המתגורר בסמוך לפנימייה וכן לטענתו ראה את כל המתרחש מתוך הסרטונים שהועלו בזמן אמת לפייסבוק (פרוטוקול מיום 13.2.20 עמ’ 86 ש’ 14-24). אולם סרטונים אלה לא הוצגו בפנינו, הקובלת כאמור ויתרה על עדותו של אב הבית ולא העידה אף עד נוסף על מנת להוכיח את המיוחס לנקבל.
91. אין ולא יכולה להיות מחלוקת שעדותו של המתלונן היא עדות שמיעה ובית הדין לא יכול להסתמך עליה ולקבוע לפיה ממצא עובדתי כלשהו. הזמנת אב הבית או המדריכה שעבדה במקום בעת האירוע לעדות הייתה יכולה לשפוך אור על נקודה זו, אך משלא הוזמנו, יש לזקוף את הדבר לחובת הקובלת.
92. אומנם הן מעדותו של הנקבל עצמו והן מעדותו של אביו של הנער עולה כי בליל האירוע אכן הייתה התקהלות מסוימת בסמוך לפנימייה, אך לא עלה בידי הקובלת להוכיח מעל כל ספק סביר כי התקהלות הנטענת עולה לכדי מהומה ופרובוקציה כפי הנטען בכתב הקובלנה.
93. לאור כל המפורט לעיל, הגענו למסקנה כי יש לזכות את הנקבל בגין העבירה של התקהלות ומהומה אסורה.

לשון משתלחת

94. כאמור הקובלת מייחסת לנקבל עבירות משמעתיות בגין התבטאויות שונות בשני מישורים: מישור אחד כוללהתבטאויות של הנקבל בתגובתו לתלונה ובתגובותיו לפניות ועדת האתיקה ובמישור השני – התבטאויותיו בפוסטים שהעלה לעמוד הפייסבוק שלו.
95. יוער ויודגש כי כתב הקובלנה לוקה בניסוח כוללני ומעורפל. הקובלת לא פירטה בגין איזה אמירות הועמד הנקבל לדין המשמעתי. גם בסיכומיה הקובלת לא ציינה מדוע ולפי איזה אמות מידה היא סבורה כי התבטאויותיו של הנקבל חורגות מן המותר ולכן מהוות עבירה אתית בנסיבות העניין. גם במהלך הדיונים בפנינו הצדדים לא התייחסו לעניין זה. נדמה כי לעמדת הקובלת יש להרשיע את הנקבל בכל האמירות אשר נכתבו על ידו הן בתגובתו לתלונה ובתגובותיו לפניות של הקובלת הן בפוסטים שפרסם כאמור.

התבטאויות של הנקבל בתגובתו לתלונה

96. מעיון בתגובת נקבל לתלונה העלה כי הנקבל העלה טענות קשות כלפי הפנימיה ובפרט כלפי ד”ר שולמית בלנק וכלפי עו”ד יאיר בן דוד. כך למשל כתב הנקבל בסעיף 13 לתגובתו כדלקמן:

“היחיד שמעלה טענה כוזבת במקרה דנו הוא עו”ד יאיר בן דוד וזאת בשם מרשיו. ברור שאיני מייחס לעו”ד בן דוד, המקבל יעוץ מהשופט בדימוס צבי כספי, שנאלץ לפרוש בשל הכוונה להדיחו בשל סחבת. כוונה לכזב, אבל בפועל טענותיו כוזבות “.

דוגמה נוספת ללשון המשתלחת הינה: “אבל עמותת בני ארזים ו/או עו”ד יאיר בן דוד ו/או מר שרון ברקנפלד לא רוצים להיתפס בשקרים בתצהיר ולכן הם לא מצרפים תצהיר בתמיכה לתלונה.”

97. כך גם האמירה כגון“אין לי עניין להשחית את זמני” אשר נטענה בהזדמנויות שונות במסגרת תגובותיו לקובלת.
98. דוגמה נוספת לאמירות בלתי ראויות מצויה בתגובתו מיום 18.10.21 בזו הלשון: “בית דין משמעתי סביר היהמביע את מורת רוחו בפסיקת הוצאות מהתנהגות חסרת תום לב של ב”כ הקובל”.

התבטאויותיו בפוסטים שהעלה לעמוד הפייסבוק.

99. נוסף על האמור, במהלך הליך ההוכחות התברר בפנינו כי למחרת בבוקר ליל האירוע העלה הנקבל פוסט נוסף, במסגרתו התבטא באופן לא ראוי לא מכבד הן כלפי הפנימייה וכלפי המתלונן בפרט הן כלפי פקידת הסעד התורנית והן באופן כללי (ק/7). להלן הלשון של הפוסט השני:

” בשעה זו עושה איש שהיה לבן 18 אתמול בחצות את דרכו לקבל ברכה מרבנו הצדיק באומן.

זה מאוד סמלי שאדם שיצא מהשבי הולך מיידית לברך שהחיינו ולקבל ברכה לעתיד טוב יותר.

אותי הכי מצחיק שבדקה לחצות עוד האמין מנהל פנימיית ארזים בעת ששכב על יצועו שאפשר להתעלם מהפניות שלי אליו, מהסמסים שלי ופשוט לעשות צחוק מהחוק.

גם פקידת הסעד התורנית של תל-אביב שקיבל פנייה ממני דרך המוקד העירוני על צו השחרור לא טרחה לחזור אליי ובטח שכבה לה במיטתה מאושרת ורגועה. למה שתחזור אליי באמת?!

אבל כמה דקות לאחר מכן, הכל השתנה. אדם שהפך בגיר, הפך משוחרר מכל כבלי חוק הנוער (טיפול והשגחה) ונפל לזרועות הוריו כלא מאמין, לאחר שהוער משנתו (“אבל אף אחד לא אמר לי כלום”).”

100. יודגש כי גם אם הנקבל לא הועמד לדין בגין הדברים שנכתבו בפוסט זה, אך אנו רואים לנכון להתייחס להתבטאויות אלו במסגרת הכר עת הדין כדי להראות שהנקבל אינו רואה עצמו כמי שחלים עליו כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין המחייבים אותו לנהוג בנימוס, באיפוק, בדרך ארץ כלפי הצד שכנגד וכלפי כל אדם אחר עמו הוא בא במגע.
101. מקצוע עריכת הדין, הינו מקצוע ייחודי החוסה תחת כללי אתיקה קשים ונוקשים, והסיבה לכך, היא שמירת מעמדו של עורך הדין, מקצוע עריכת הדין וכן שמירת כבוד המקצוע, והאמון שהציבור בכלל, והלקוח בפרט.
102. חופש הביטוי וחופש הדיבור נתונה לכל אדם בציבור וכן גם לעורך הדין. אך יש לשמור ולאבחן בין חופש הדיבור וחופש הביטוי, הן אם זה מבחינה פוליטית או מכל בחינה אחרת, לבין ריסון עצמי ושמירה על ערכים העומדים בסטנדרט מקובל על חברה והציבור הרחב. ריסון והגבלת אופן וצורת התבטאות אינה באה רק לאדם העוסק במקצוע עריכת הדין, אלא לגבי כלל הציבור, אך במיוחד לציבור עורכי הדין, הכפופים לכללי האתיקה, והשומרים על זכויות הציבור, החוק והדמוקרטיה, ראה בד”א (ארצי) 59/18 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ’ עו”ד ברק כהן.
103. בעל”ע 5/85 מרים שמש נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין פד”י מ’ (2) 722, 725 אמר בית-המשפט:

” יש התבטאויות ויש סגנון, שהם לעולם פסולים ואינם יכולים להלום בהתנהגותו של עורך-דין במצב כלשהו. כך אין להעלות על הדעת, שהשימוש במילות גידוף ייחשב לאפשרי בנסיבות כלשהן ואולם, ישנם גם מקרים גבוליים של התבטאויות אשר: “הפסול שבהם אינו עולה מיניה וביה מתוכנן או מנוסחן”.

כב’ הנשיא שמגר:

” אולם, כאשר אין המדובר בתגובה חריפה וחריגה אלא במקרה גבולי, מן הנכון לבחון את מהותה ואופיה של התגובה מבחינת גבולות המותר והאסור על-פי ההקשר ובתוכו, ובין היתר, גם לאור מה שקדם לה. גם לאור מה שקדם לה. במה דברים אמורים: וקיומו של יחס חברי ומהותה של גישה כמרוסנת וכמאופקת נבחנים, בנסיבות כאלה, בין היתר על רקע הנסיבות הסובבות את אירוע. כך ייתכן, שלא תוסק מסקנה זהה לגבי אותה התבטאות ממש,… משמע, יש התבטאויות, שהפסול שבהן אינו עולה מניה ובי מתוכנן או נוסחן, ועל-כן נבדק כל מקרה על רקע נסיבותיו.

.. זאת ועוד, הטלת ריסון כדי לפתח גישה סובלנית ומאופקת אין פירושה עדיין, כי כל מה שחורג מן האיפוק האידיאלי או מן הסובלנות הרצויה הוא גם, אוטומטית, בגדר עבירה משמעתית. לא רק שיכול שיהיה שוני בין הרצוי לבין המצוי. אלא גם מובן, כי בתווך, בין הרצוי לבין העבירה המשמעתית, יש תחום ביניים, שאינו הרצוי אשר אליו שואפים אך גם אינו מגיע עד כדי מעשה עבירה של התנהגות בלתי הולמת ואף אינו מבטא עבירת משמעת של יחס בלתי חברי.

104. תפקידם של בתי הדין המשמעתיים ושל בתי המשפט, הוא לבחון את הדברים מבחינת גבולות המותר והאסור ולהטיל ריסון, במידת הצורך, בכדי לפתח גישה סבלנית ומאופקת. בתפקידם זה, משמשים בתי הדין כמורי הלכה ודרך, ללשון ולשפה אותה יבור לו עורך הדין. ראה בדא (ארצי) 59/18 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ’ עו”ד ברק כהן וההפניות שם.
105. בעל”א 9/89 עו”ד רמי יובל נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, באר שבע, מפי כב’ הנשיא שמגר כי “כבר נאמר ונקבע לא אחת, שהשאלה, אם דברים שאמר או כתב עורך-דין עומדים במבחן ההתבטאות וההתנהגות ההולמות עורך-דין, תלויה לא רק בתוכן הדברים. יש חשיבות גם לדרך בה נאמרים הדברים מבחינת סגנונם. חובתו של עורך-דין לפעול במסירות, בנאמנות וללא מורא עבור לקוחו אינה צריכה להביאו לומר את הדברים בלשון פוגעת ובלתי מנומסת. לשונו וסגנונו של עורך-דין אינם יכולים להיות לשון וסגנון של שוק, ואל להם להיות מנוסחים בלשון פוגעת ומעליבה. כבודו של מקצוע עריכת הדין תלוי גם בכך שהדברים, הנאמרים ומושמעים על-ידי עורך-דין, יהיו מנומסים ומאופקים, ועל עורך-דין להימנע מלתת דרור לכעסו בלשון שאינה נקייה – בין נאמרת ובין נכתבת”.
106. בבדא (ארצי) 81/18 ועד מחוז ירושלים של לשכת עו”ד בישראל נ’ עו”ד רות אשרף ממן (נבו 03.06.2019) נקבע כדלקמן:

“אמנם כן, הדרישה לריסון ולסובלנות אין פירושה כי כל התבטאות החורגת מן הנימוס והאיפוק הרצויים תהווה עבירת משמעת. קיים גם תחום שהוא בבחינת “לא יום ולא לילה”, ביטויים של בין השמשות ואמירות של בין הערביים, שאמנם אין הם בגדרי הרצוי והראוי, אך עדיין אין הם מגיעים כדי עבירת משמעת… ובין היתר יישקל הקשר הדברים והאירועים שקדמו לאמירתם” (על”ע 9/87 עו”ד פלוני נ’ הועד המחוזי של לשכת עו”ד, פ”ד מ”ה (2) 586, 590-1).

107. אחד המבחנים שנועדו להעריך אם ביטוי עומד בסטנדרטים הראויים של ביקורת וחופש ביטוי מצוי בעל”ע 7/70 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת”א יפו נ’ א’ סלומון, עו”ד, פ”ד כה(2) 729, 732, שם נאסרו ביטויים שאינם באים להשיג שום מטרה באותו דיון מלבד הטלת שיקוצים. בית המשפט אמר כדלקמן:

” המשפט המשמעתי אינו בא איפוא להעניש על תלונות נגד שופטים, שאותן רשאי עורך-דין להביא בכל עת ובכל זמן לפני הערכאה המתאימה, אלא על כך כי מטיח דברים באופן, בזמן ובשלב שעורך-דין חייב לדעת, שאינם באים להשיג שום מטרה באותו דיון מלבד הטלת שיקוצים “.

108. הנה כי כן קיימים ביטויים, שאף שאינם ראויים, הרי שעדיין אין הם נופלים ברשתם של האיסורים הקבועים בדיני האתיקה.
109. הנקבל אינו אדם מן הישוב. על הנקבל מוטלות חובות בדמות שמירת כבוד מקצוע עריכת הדין והתנהגות התואמת למקצוע זה, ובהכירו את המותר והאסור, ואת קו הגבול העובר ביניהם. עו”ד חייב להקפיד על דיבור נאות וסגנון ראוי. הוא אינו רשאי להתבטא בהשתלחות, לנקוט בסגנון מעליב ולעלות אמירות שאינם באים להשיג שום מטרה מלבד הטלת שיקוצים, הכפשות מיותרות ולא מבוססות. ראה בד”מ 27/18 ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מחוז ירושלים נ’ עו”ד שמעון ביטון.
110. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו על ידי כב’ סגן הנשיא, השופט משה דרורי בעמל”ע 24122-10-12 אברהם בצלאל בית הלוי נ’ לשכת עורכי הדין – מחוז תל אביב,(נבו 24.03.2013):

” ידועה האמירה, “לא כל מה שחושבים – מדברים; לא כל מה שמדברים – כותבים; לא כל מה שכותבים – מדפיסים”. בעניינו, ניתן להוסיף: “לא כל מה שמדפיסים – שולחים לבית המשפט כמסמך רשמי”. … לשון וכתב, הם הכלים המרכזיים אשר עומדים לרשותו של בעל מקצוע עריכת הדין, והשימוש בהם צריך להיעשות במקצועיות בזהירות וביעילות. מעמדו ותפקידו של עורך הדין הם כאלה שאסור לו לעשות שימוש בביטויים אלו, גם אם כל רצונו הסובייקטיבי של עורך הדין הוא להביא תועלת ללקוחו. לא זו הדרך! ההפך הוא הנכון, דרך ביטוי זו אינה ראויה לגופה, וגם מבחינת הלקוח, שלכאורה את טובתו מחפש עורך הדין, סגנון זה של עורך הדין, רק יגרום ללקוח נזק”.

111. תכלית כללי האתיקה אינה להעניש אלא לשמור על רמת המקצוע והאמון שרוכש הציבור בכלל, והמערכת המשפטית בפרט, לעורכי הדין. אמון זה מושפע גם ממעשי והתנהגות עורך הדין אף בחייו הפרטיים, ולפיכך גם מעשים אלו כפופים לדין המשמעתי. התבטאויות פוגעניות, מעליבות שאינם באים להשיג שום מטרה מלבד הטלת שיקוצים, הכפשות מיותרות, ועל אחת כמה וכמה כאשר המתבטא מזדהה כעורך דין בפרסום, עלולות להיחשב לעבירה אתית ולהביא להעמדה לדין בגין התנהגות שאינה הולמת מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61(3), ובעבירה של פגיעה בכבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 53 לחוק.
112. התכונות הבסיסיות הנדרשות מעו”ד הן הגינות ויושר. בבג”ץ 4495/99 הסנגוריה הציבורית המחוזית ת”א והמרכז נ’ ועדת הערר (פ”ד נג (5) 625) נקבע:

” עו”ד אינו אך טכנאי משפט, אדם שמילא את כרסו חוכמה ודעת ויודע הוא להשיב על שאלות חוק ומשפט שהוא נשאל. מקצוע עריכת הדין טובל כל כולו בערכים, בנאמנות, בהגינות, ביושר, באמירת אמת בנימוס, ובכבוד הזולת”.

ובעל”ע 15/88 פלוני נ’ פרקליט המדינה (מג (1) 584, 588) נקבע:

” סעיף 61(3) מהווה מסגרת נורמטיבית כללית וגורפת המיועדת ללכוד ברשתה כל מעשה או מחדל, אשר אף אם אין בהם משום הפרת חובה או איסור מכלל החובות והאיסורים המפורשים שנקבעו, יש בהם משום סטייה מנורמת התנהגות מקובלת המצופה מעו”ד. עורך הדין חייב לשקוד על כך, כי לא יהא בהתנהגותו פגם או פסול הפוגעים ביסוד המסד של עורך הדין”.

113. בענייננו, כל עיסוקו של עו”ד הוא בתחום השלטת החוק וההגינות בחיי היומיום ועל כן, הוא חייב לשמש דוגמה בהתנהגותו ובהתבטאויותיו, לנהוג בכבוד ובנימוס.
114. מהראיות שהביא הקובלת אין ספק כי התנהלותו של הנקבל אינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. הנקבל התבטא בצורה חסרת כבוד כלפי המתלונן, בחוסר נימוס, בחוסר הגינות. אין כל ספק כי זוהי התנהגות של עו”ד שאין להשלים עמה.
115. לפיכך, אנו מרשיעים את הנקבל אף בעבירת של התנהגות שאיננה הולמת את המקצוע עריכת הדין על פי סעיפים 61 (3) לחוק.
116. באשר לפרסום הפוסט השני: בשנת 2015 פרסמה ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין גילוי דעת הקובע את המותר והאסור לעורכי הדין בפעילותם ברשתות חברתיות. מטרתה של גילוי הדעת להסדיר את הפעילות והשימוש של עורכי הדין ברשתות אלו. בין השאר קבע הוועדה כי במסגרת פעילות של עורכי הדין ברשתות החברתיות, יישמרו כללי האתיקה ובכלל זה, בלי למעט, הכללים בדבר פרסומת מותרת, איסור שידול, סודיות מקצועית, עיסוק אחר ותקינות ההתבטאויות. הוועדה קבעה בין היתר כי עורך דין לא התבטא באופן הפוגע בכבוד המקצוע, או באופן החורג מהוראות כל דין.
117. התבטאויותיו של הנקבל – בסגנון שלהן ובמיוחד במרחב שבו בחר לעלות אותן, אינן עולות בקנה אחד עם הכללים שנקבעו בדבר שימוש ברשתות חברתיות מהווים זלזול במקצוע עריכת דין.
118. חרף האמור, בלב כבד ולאחר לבטים רבים, החלטנו שלא להרשיע את הנקבל בגין התבטאויותיו בפוסט השני. כלל 43 לכללי האתיקה סדרי הדין מקנה בידי בית-הדין סמכות להרשיע נקבל בשל כל אחת מן העבירות שהתגלו מן העובדות שהוכחו לפניו אף אם עובדות אלה לא נזכרו בקובלנה, ובלבד שניתנה לנקבל הזדמנות סבירה להתגונן”.
119. במקרה שלפנינו, לנקבל לא ניתנה ההזדמנות סבירה להתגונן ולמנוע את הרשעתו בהקשר זה. הקובלת אומנם הגישה את התצלום של הפוסט השני והתגובות לפוסט כאמור (ק/6; ק/7), אך היא לא חקרה את הנקבל בהקשר ההתבטאויות שבחר להשתמש ואף לא מצא לנכון להתייחס לכך בסיכומיה.

יודגש ויוער כי ראוי כי הנקבל ילמד את הלקח ויסגל לעצמו את האיפוק, הריסון והנימוס, המתחייבים בכל התבטאות והתנהלות של מי שאמון על שמירת החוק .

באשר עבירה של אי מתן תגובה לפניות הקובלת

120. כאמור הנקבל התעלם מדרישות הקובלת להעביר לעיונה אסמכתאות שעליהן התבסס בתשובתו לקובלנה וכן לא השיב לפנייתה האחרונה מיום 7.1.19.
121. כלל 6 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ”ב-1962, קובע כי במסגרת בירור העניין, הקובל רשאי לדרוש מהמתלונן או מהנילון פרטים נוספים לתלונה או לתשובה, לפי העניין, אם ראה צורך בכך; כמו כן הוא רשאי לדרוש מהמתלונן או מהנילון תצהיר וראיות אחרות לאימות פרטי התלונה”.
122. תכליתו של הכלל הוא לאפשר לקובל לבחון את מלוא העובדות הדרושות לשם הכרעה בשאלה אם יש מקום להגשת כתב הקובלנה, ראה בד”מ (ועדת משמעת לשכת עוה”ד צפון) 16/18 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי-הדין בישראל מחוז צפון נ’ עו”ד עלאא אבו חאטום(נבו 01.08.2018).
123. פסיקת בית-המשפט העליון כבר קבעה זה מכבר, כי העבירה של אי מתן מענה לפניית הקובל מהווה עבירה משמעתית לא רק משום היותה הפרה של כלל מכללי לשכת עורכי-הדין, אלא בהיותה מגלמת התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, בשל הזלזול שהיא מבטאת כלפי הלשכה ומוסדותיה ובשל הטרחה שהיא גורמת ללשכה, ראו על”ע 6398/06 יעקב טל נ’ ועד מחוז תל-אביב – לשכת עורכי-הדין (פורסם בפדאור, מיום 14/5/2007).
124. בהקשר זה יפים הדברים שנקבעו בעל”ע 19/86 פלוני נ’ ועד מחוז ת”א, פ”ד מא(3) 324, עמ’ 329, מפי כב’ השופט חלימה:

” בית-משפט זה לא יוכל להתעלם מגורם הזלזול, המאפיין את מחדלו של עורך-דין, שאינו משיב על פניותיה של הלשכה בקשר לתלונה מסוימת שהועלתה נגדו. התנהגות אשר כזאת חורגת מהמסגרת החינוכית-תרבותית, הנדרשת מעורך-דין סביר ביחסו כלפי הלשכה, ועוברת למסגרת של התנהגות, שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לרבות ההכבדה על הלשכה ועל מוסדותיה עקב מחדל כזה. עם התנהגות כזאת אין להשלים, ואין לעודד אותם חברי לשכה, הבוחרים בדרך זו בין במסווה של זכות השתיקה ובין ללא כל זיקה לזכות זו…”

125. יודגש כי לאור האמור לעיל אין בידי בית הדין לקבל את טענת הנקבל כי כל העניין של פרטים נוספים לא רלוונטיים שלא ניתנה תשובה וכן כי אין הוא מבין על מה הוא עומד לדין (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 103 ש’ 16 – 22).
126. בחקירתו הנגדית לשאלה למה לא נענה לבקשות הלשכה ולא הגיש מסמכים שהוזכרו בתגובתו לכתב הקובלנה, השיב הנקבל “למה אני צריך לעשות את זה? אני בחקירה? ביקשו ממני, נתתי מה שצריך לעשות” (פרוטוקול מיום 17.3.21 עמ’ 88 ש’ 20-23), אך בהמשך טען כי השיב לפניה כאמור. בהתאם לכך בהחלטת בית הדין ניתנה לנקבל אפשרות להמציא את תשובתו בצירוף אישור השליחה בתוך 7 ימים. הנקבל לא המציא את המבוקש, על כן יש לקבוע כי הפנייה מיום 7.1.19 נותרה ללא מענה מצד הנקבל.
127. בעינינו גם אם חשב הנקבל כי אין לו יותר מה להוסיף מעבר לנטען בכתב התשובה, ראוי היה שהנקבל ישיב לפניות הקובלת באופן ראוי ומכובד ויעלה את טענותיו על הכתב.
128. מכל המפורט לעיל עולה כי הנקבל אינו רואה את עצמו מחויב לענות על פניות הלשכה בעניינו. הנקבל התעלם מפניות הקובלת התעלמות מוחלטת, ובכך בחר שלא לציית לכללי האתיקה ואין לו אלא להלין על עצמו.
129. בהתאם לכך, אנו מרשיעים את הנקבל בעבירה לפי סעיף 61 (3) לחוק, שהתנהגותו אינה הולמת עורך-דין, גורמת לשיבוש בסדרי הדין המשמעתי ועולה כדי זלזול בלשכה ובמוסדותיה.

סיכום ומסקנות

130. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל הוחלט פה אחד להרשיע את הנקבל בעבירות הבאות:

א.      בגין העלאת טענה כוזבת בפני בית המשפט – אנו מרשיעים את הנקבל בעבירת “הטעיה אסורה” לפי כלל 34 לכללי האתיקה, בעבירה של “פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין”, לפי סעיף 53 לחוק, וכן בעבירה של “התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין”, עבירה לפי סעיף 63(3) לחוק.

ב.      בגין אי מתן תגובה לפניות הקובלת, סירובו להעביר מסמכים ואסמכתאות לעיונה ושימוש בלשון משתלחת ולא ראויה כלפי הקובלת – אנו מרשיעם את הנקבל בעבירה של “מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת הדין”, לפי סעיף 53 לחוק ובעבירה של “התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין”, עבירה לפי סעיף 63(3) לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ”א – 1961.

ג.  בגין התנהלותו של הנקבל מול בית-הדין – אנו מרשיעים את הנקבל בעבירה של “התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין”, עבירה לפי סעיף 61 (3) לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ”א – 1961.

ד. בגין התקהלות ומהומה במקום – החלטנו לזכות את הנקבל מחמת ספק מהעבירה המיוחסת לו בהקשר זה.

זכות ערעור בתוך המועד הקבוע בדין.

המזכירות תמציא הכרעת הדין לצדדים.

 

ניתנה היום, ________________, בהעדר הצדדים.

 

_________________ עינת גוטסמן , עו”ד חב”ד

___________________ אולגה גורדון, עו”ד אב”ד

___________________ מראם אבראהים, עו”ד חב”ד

גזר דין

1.בהכרעת הדין מיום 31.05.22 הורשע הנקבל בעבירות משמעת כמפורט להלן:

א.      בגין העלאת טענה כוזבת בפני בית המשפט – הורשע הנקבל בעבירה של “הטעיה אסורה”, לפי כלל 34 לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, התשמ”ו – 1986, (להלן: “כללי האתיקה”); עבירה של “פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין”, לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ”א – 1961 (להלן: “החוק” ), וכן בעבירה של “התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין”, עבירה לפי סעיף 63(3) לחוק.

ב.      בגין אי מתן תגובה לפניות הקובלת, סירוב להעביר מסמכים ואסמכתאות ושימוש בלשון משתלחת ולא ראויה – הורשע הנקבל בעבירה של “מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת הדין”, לפי סעיף 53 לחוק ובעבירה של “התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין”, עבירה לפי סעיף 63(3) לחוק.

ג.  בגין התנהלותו של הנקבל מול בית-הדין – הורשע הנקבל בעבירה של “התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין”, לפי סעיף 61(3) לחוק.

2.יצוין כי הנקבל זוכה מעבירה של התקהלות ומהומה אסורים.

3.בהחלטה מיום 5.7.22 ולבקשת הצדדים, נקבע כי טיעונים לעונש יוגשו בכתב. בהתאם לכך נקבע כי טיעוני הקובלת יוגשו עד ליום 15.7.22 וטיעוני הנקבל יוגשו בתוך 15 ימים לאחר קבלת טיעוני הקובלת. המועד האחרון להגשת טיעוני הנקבל היה ביום ה – 1.8.22. אולם, טיעוניו הוגשו רק ביום 7.8.22 וזאת ללא בקשת אורכה ומכאן שללא אישורו של מותב זה.

 

טיעונים לעונש מטעם הקובלת

4.לטענת הקובלת, מעשי הנקבל חמורים מאוד, הן בהיבט של הטעית בית המשפט לשם השגת מטרותיו, הן בהיבט של התבטאויותיו החמורות כלפי גורמים המעורבים בפרשה, לרבות כלפי המתלוננים, הקובלת וכלפי בית הדין. הקובלת עמדה על כך שמעשי הנקבל גרמו לפגיעה קשה בכבוד המקצוע ובתדמיתם של עורכי הדין בעיני בית המשפט והציבור ככלל ובפרט בכבודו ותדמיתו בפני המתלוננים עצמם.

5.באשר לאישום בעבירה של הטעיית בית המשפט, טענה הקובלת, כי עבירה זו היא העבירה החמורה ביותר, מאחר שמדובר בהטעיה מכוונת ובמזיד של בית המשפט, תוך הסתרה מידע שהיה ברשותו של הנקבל. עוד נטען כי יש לתת משקל לעובדה כי בית המשפט הוטעה בפועל ובכך השיג הנקבל את מטרותיו, בכך ” שהנער הכן הוברח באישון ליל מהפנימייה ועזב את הארץ תוך שעות ספורות“. לעניין זה הפנתה הקובלת לעל”ע 7002/09 עו”ד דן כוכבי נ’ ועד מחוז תל אביב לשכת עורכי הדין.

6.באשר לאישום בגין ההתבטאויות כלפי בית הדין, הקובלת והמתלוננים – טענה הקובלת כי בעת גזירת דינו של הנקבל יש לתת את הדעת לסגנון הבוטה, המשתלח והסרקסטי אשר נועד להשמיץ ולהטיל דופי בגורמים המעורבים בעניין. הקובלת עמדה על כך שהנקבל לא הפנים את חומרת ההתבטאויות ומעשיו, לא נטל אחריות עליהן וזאת חרף הרשעותיו הקודמות בעבירות דומות.

7.באשר לאישום בגין אי מתן תגובה לפניות הקובלת – טענה הקובלת כי נסיבות של עבירה זו הינן חמורות מהרגיל, שכן סירובו של הנקבל להעביר את המסמכים והאסמכתאות והתעלמותו מהפניות אליו בנושא, נובעים מתוך תפיסתו כי אין הוא חייב דין וחשבון לקובלת. התנהלות זו של הנקבל מעידה על זלזולו של ממש בלשכת עורכי הדין ובמוסדותיה.

8.במסגרת טיעוניה, התייחסה הקובלת לעברו המשמעתי של הנקבל. הקובלת פירטה בטיעוניה את ההליכים הקודמים בהם הורשע הנקבל ובתמיכה לכך צירפה את ההחלטות ואת המסמכים הרלוונטיים לעניין זה. הקובלת ציינה כי לנקבל ארבע הרשעות קודמות כאשר בשתי הרשעות האחרונות הורשע הנקבל בגין התבטאויות כלפי רשויות הרווחה.

9.הקובלת עמדה על כך, כי לנקבל ניתנו הזדמנויות חסד רבות, אך הוא התעלם מהן פעם אחר פעם, לא נטל אחריות על מעשיו, לא הפנים כלל את הפסול שבהתנהלותו. על כן, ביקשה הקובלת להטיל על הנקבל ענישה מחמירה של השעיה בפועל לתקופה ממושכת, השעיה על תנאי, פיצוי למתלוננים, הוצאות וקנס כספי משמעותי לטובת לשכת עורכי הדין.

 

טיעוני הנקבל

10. הנקבל בחר לפתוח את טיעוניו בהצהרה על כוונתו להגיש ערעור על החלטת בית הדין לעניין ההרשעה. ובהמשך טען הנקבל כי “ברור שבית הדין יפעל להשעייתו וכל טענה שישמיע לעניין הקלה בעונש לא תתקבל”. על כן, בחר הנקבל שלא להתייחס כלל לעניין עונשו ו/או להפריך את טענות הקובלת לעניין העונש המבוקש.

11. לגופו של העניין עמד הנקבל על כך שעשה את עבודתו הנאמנה וכפי שמוטל עליו כעורך הדין, ועל כך, לגישת הנקבל, “היה צריך לקבל צל”ש על פועלו ולכת כתב אישום”.

 

12. התרשמנו בצורה חד משמעית כי חרף הכרעת הדין, גם בטיעוניו לעונש ממשיך הנקבל לדבוק בדרכו, אינו מבין את הפסול שבה ואיננו מביע כל חרטה על מעשיו.

 

דיון והכרעה:

 

גזירת העונש בדין המשמעתי

 

13. בבואו לגזור את העונש, ראוי כי בית הדין יבחן מהו העונש המתאים שיש להטיל על הנקבל שהורשע בדין, זאת יעשה תוך שימוש בעקרונות המנחים כפי שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין, התשל”ז 1977, שעניינו הבניית שיקול הדעת בענישה. עמד על כך בית המשפט המחוזי בירושלים בעמל”ע 24122-10-12 (מחוזי י-ם) בית הלוי נ’ ועד מחוז ת”א (ניתן ביום 24.03.2013 – פורסם בנבו), פסקאות 87-89 לפסק הדין בציינו:

“ נכון, כי מבחינה פורמלית תיקון זה הוא חלק מחוק העונשין העוסק במשפט הפלילי (הרגיל). לכן על פני הדברים אין לו תחולה בדין המשמעתי. ברם, לאור הזיקה והקשר בין הליכים פליליים רגילים, לבין הליכים משמעתיים, מן הראוי לשקול נושא זה, או למצער, לקבל השראה מאותו תיקון 113, העוסק בהבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, וקובע את עקרונות הענישה, ופרוט השיקולים בהם יש להתחשב בגזירת הדין.

גם אם לא ייושמו הוראות החוק האמור, ככתבם וכלשונם, בדרך של קביעת מתחם הענישה, והוספת השיקולים השונים המאפשרים “תנועה” בתוכו, לקולא ולחומרא, ואף סטייה מעבר לו, עדיין ראוי ללמוד מן הדרך שבו הורה המחוקק לבית המשפט כיצד לגזור עונש פלילי, כיצד לנהוג בגזירת עונש משמעתי”.

14. בעל”ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ’ עו”ד דוידוביץ’,(ניתן ביום 08.07.2010 ) פירטה כב’ השופטת פרוקצ’ה את התכליות של ענישה משמעתית כדלקמן:

” לענישה המשמעתית של עורכי הדין מספר תכליות: ראשית, הענישה נועדה לבחון את כשירותו והתאמתו של עורך הדין, שהתנהגותו לקתה בפגם משמעתי, להמשיך ולעסוק במקצוע, וזאת במטרה להגן על לקוחותיו הפוטנציאליים, הנזקקים לשירותיו ומצפים כי יפעל ברמה מקצועית ומוסרית ללא דופי; לצד תכלית זו עומדת תכלית ההגנה על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין ככלל, במטרה להגן על ציבור העוסקים במקצוע, כדי להבטיח את מעמדם ולמנוע פגיעה באמון שהציבור הרחב רוחש להם, שבלעדיו קשה לכונן יחסי עורך דין-לקוח תקינים, המתבססים על אמון אישי ומקצועי. עיקרו של הדין המשמעתי נועד להגן על דמותה של המערכת המקצועית של עורכי הדין ועל האמינות שהיא אמורה להקרין כלפי הציבור הרחב וכלפי קהל הלקוחות הנזקק לה במיוחד (על”ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב-יפו נ’ צלטנר, פ”ד נו(2) 596, 900-901 (2002) (להלן: ענין צלטנר); על”ע 4/83 מאירוב נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב, פ”ד לט(1) 75, 83 (1985); על”ע 3866/95 ברזל נ’ הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, פסקה 6 ([פורסם בנבו], 5.3.1998))…

היבט נוסף ונילווה המאפיין את הדין המשמעתי החל על עורכי הדין מקורו בתפיסה כי עורך הדין מייצג בתפקידו את מערכת שלטון החוק, וככזה, התנהגותו שדבק בה פגם מוסרי, פוגעת גם באמון הציבור בשלטון החוק (ענין צלטנר, בעמ’ 901). כמי שנמנה על מערכת שלטון החוק, נדרש עורך הדין לנהוג במיומנות, במקצועיות, ביושר ובהגינות עם כל הבאים עימו במגע מקצועי. זוהי החובה החלה עליו על פי הדין, הניזונה מאמות המידה המוסריות והאתיות החלות עליו מתוקף תפקידו (על”ע 7434/03 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ’ גשרי, פ”ד נט(3) 611, 623 (2004)). מעמד זה מחייב את עורך הדין להתנהגות ללא רבב בכשירותו כאדם פרטי, שכן גם התנהגות פסולה מחוץ למסגרת תפקידו עלולה להכתים את מעמדו המקצועי, ויחד עמו, את המערכת המקצועית כולה. לאור כל אלה, כבר נפסק כי יש לגזור עונשים מחמירים ומרתיעים על עורך דין שסטה מן השורה כדי להשיג את תכליות הענישה…”.

קביעת מתחם עונש הולם

 

15. במקרה דנן, יש לגזור את העונש ההולם תוך מתן ביטוי לחומרת העבירות בהן הורשע הנקבל. כמו כן, לצורך קביעת מתחם העונש, יש להביא בחשבון נסיבות הקשורות לביצוע העבירה ובכלל זה, הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה הנהוגה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. בסופו של תהליך זה יש לבחור את העונש המתאים בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה ובכלל זה נסיבותיו האישיות של הנקבל, הפגיעה הצפויה לו מהעונש, לרבות בשל גילו; הפגיעה של העונש במשפחתו; הנזקים שנגרמו לו מביצוע העבירה ומהרשעתו; נטילת האחריות על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב; מאמציו לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה; שיתוף הפעולה שלו עם רשויות אכיפת החוק; התנהגותו החיובית ותרומתו לחברה; הנסיבות שהייתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה; חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה; עברו הפלילי או העדרו ראה בד”מ (ועדת משמעת לשכת עוה”ד צפון) 9/15 ועדת האתיקה המחוזית – מחוז הצפון נ’ בוריס לטר, עו”ד (נבו 29.05.2016).

16. הנקבל הורשע על ידינו בשורה של עבירות משמעת. כיוון שמעשיו מהווים פרשה אחת, אנו רואים לנכון לקבוע מתחם ענישה משותף לכלל העבירות בהן הורשע הנקבל.

17. מעשיו של הנקבל, אשר תוארו בהרחבה במסגרת הכרעת הדין, חמורים. הנקבל זלזל באופן חמור בחובותיו כלפי בית המשפט, כאשר בחר להגיש לבית המשפט לנוער בקשה דחופה למתן צו שיפוטי במסגרתה העלה טענה כוזבת לפיה הפנימייה בה שהה הנער מסרבת לשחררו ומתכוונת להחזיקו ללא צו. הנקבל היה מודע מכוח טיפולו בתיק, כי גורמי המקצוע הממונים על טיפול בנער, סבורים כי הנער צריך לעבור למסגרת אחרת והמתאימה לגילו, למצבו הבריאותי והנפשי, אך בחר לפועל ביודעין ובזדון כדי לקבל צו שיפוטי ולהוציא נער בדחיפות מהפנימייה ובכך למנוע התערבותם של גורמי המקצוע בעניינו. הנקבל גם הסתיר מבית המשפט לנוער במודע ובמכוון את העובדה שאביו הנער מתכוון להוציא את הנער לחו”ל. חומרת המעשה מתעצמת בכך, שבית המשפט הוטעה בפועל, שעה שהסתמך על טענותיו של הנקבל בבקשתו ונתן צו שיפוטי המורה לפנימייה לשחרר את הנער מיד עם הגיעו לגיל ה-18.

18. יפים הדברים שנכתבו בבד”א (ועדת משמעת לשכת עוה”ד ארצי) 74/15 עו”ד איילה שטריים נ’ ועדת האתיקה המחוזית – לשכת עורכי הדין (נבו 12.01.2016):

” מטבע הדברים מתייחס בית-המשפט באמון למידע אשר נמסר לו מפי עורך-דין, כל עוד לא מתחוור לו כי דבריו של עורך-דין פלוני אינם ראויים לאמון. ההליך השיפוטי נשען לא מעט על אמון זה, אשר חייב להיות הדדי – כס המשפט מזה וציבור עורכי-הדין מזה… לא צריך דמיון רב כדי לתאר, מה יעלה לאמון שרוחש בית-המשפט למעמד עורכי-הדין, ומה תהיינה התוצאות, אם יתקבלו אמות המידה אותן מציע המערער בהגנה על התנהגותו, כנורמות מקובלות באולם בית-המשפט (ראה גם את על”ע 17/84 אורון נ’ פרקליטות המדינה): “אני תקוה כי פסק-דין זה, לאחר שיפורסם, ייטע בלבם ובמוחם של עורכי-הדין את עצם חובתם להגיש לבית-המשפט מסמכים שהינם אמת, במלואה וללא כחל ושרק. עליהם לדעת כי בית-המשפט סומך עליהם. חבל יהיה אם חוץ מהמקרה של המערער שבפנינו, ירבו מקרים דומים ואז יאבד בית-המשפט את אמונו במסמכים המוגשים לו על ידי עורכי-הדין, ואם כן, עד אנה נגיע”?!”” בבד”א 18/18ועדת האתיקה מחוז חיפה לשכת עורכי-הדין בישראל נ’ עו”ד פואד חיר(פורסם בנבו, 21.02.2019).

19. כך גם בבד”מ (ועדת משמעת לשכת עוה”ד ירושלים) 28/03 הוועד המחוזי של לשכת עוה”ד בירושלים נ’ פלוני (1905):

“ המערכת המשפטית תלויה באמון שבין ציבור עורכי-הדין לשופטים ובין עורכי-הדין זה כלפי זה. לא ניתן לנהל מערכת שיפוטית הגונה ויעילה המושתתת על חוסר אמון ואף לא על חשדנות של בית-המשפט כלפי עורכי-הדין המייצגים את לקוחותיהם בפניו. וודאי שבנסיבות כאלה לא ניתן להקנות לציבור המתדיינים תחושת ביטחון בהגינות המערכת וברצונה האמיתי להוציא את הצדק לאור. העדר ההגינות והפגיעה בכבוד, הן למקצוע והן לבית המשפט, שבהן פעל הנקבל, מחייבים החמרה בענישה בעניינו”.

20. ראה גם ע”א 6185/00עו”ד מאהר חנא נ’ מדינת ישראל, נו(1) 366 (2001):

” על עורך-הדין לנהוג כבוד בבית-המשפט (כשם שחובה היא המוטלת על בית-המשפט לנהוג כבוד בעורך-הדין), לנהל דרכיו ביושר ובדרך ארץ, לדבר אמת, להימנע מהטעיה, ועל דרך הכלל לסייע לבית-המשפט לנהל את המשפט באורח יעיל והוגן. ראו והשוו ג’ קלינג אתיקה בעריכת דין, בעמ’ 350-349. אמרנו על כך בבג”ץ 4495/99 הסניגורית הציבורית המחוזית (תל-אביב והמרכז) נ’ ועדת הערר לפי סעיף 12(ד) לחוק הסניגוריה הציבורית,תשנ”ו-1995(פרשת הסניגורית הציבורית המחוזית), בעמ’ 632-631: עורך-דין אינו אך טכנאי-משפט, אדם שמילא את כרסו חוכמה ודעת ויודע הוא להשיב לעניין על שאלות חוק ומשפט שהוא נשאל. מקצוע עריכת-דין טובל כל-כולו בערכים: בנאמנות, בהגינות, בהוגנות, ביושר, באמירת אמת, בנימוס, בכבוד לזולת. אכן כן, עורך-דין חב נאמנות כפולה: גם למרשו גם לבית-המשפט, אלא שעל נאמנות כפולה זו עמד הנשיא זמורה בפרשת מנזר סנט וינסנט דה פאול (בעמ’ 676), ואלה דברים השמיענו עליה: כלל זה דורש נאמנות כפולה מאת עורך-הדין, הן כלפי שולחיו הן כלפי בית-המשפט. אין סתירה ביניהן… מי שאינו מסייע לבית-המשפט להשליט צדק, אינו מסייע אף לשולחו. אדרבא – הוא מזיק לו.”

21. אין ספק שבמעשיו, הנקבל מעל באימון שרוכש בית המשפט לעורכי הדין. התנהלותו מוציאה שם רע לציבור עורכי הדין בכללותו, פוגעת באימון של הציבור הרחב במקצוע ובשלטון החוק שעורכי הדין מייצגים.

22. לצערנו, הגינות, נאמנות, יושר, והתנהלות תקינה, הם דברים אשר רחוקים מהנקבל, בכל הקשור להתנהלותו בפרשה דנן. הנקבל פעל לא רק בחוסר הגינות ויושר, אלא במודע ובזדון, על מנת להשיג את מטרותיו. ולכך חייבת להיות נפקות בגזירת עונשו.

 

באשר לעבירת שימוש בלשון משתלחת ולא ראויה כלפי המתלוננים, כלפי גורמי רווחה, כלפי הקובלת ונציגיה ואף כלפי בית הדין.

 

23. כפי שעמדנו בהכרעת הדין, הביטויים והאמירות בהם השתמש הנקבל חורגים מגבול הראוי וההולם את המקצוע. הם כוללים האשמות שווא, גידופים שכל מטרתם להשפיל ולהכפיש. הנקבל לא חסך את שבט לשונו, לא מהמתלוננים ומגורמי הרווחה, לא מהקובלת ואף לא מבית הדין. הנקבל מתח ביקורת חריפה, בוטה ומזלזלת כלפי כמעט כל גורם האפשרי המעורב בתיק זה.

24. אין צורך להכביר מילים באשר לחובתו של עורך הדין לנהוג בכבוד, באיפוק ובנימוס, להתבטא בשפה מנומסת, מאופקת והולמת את המקצוע עריכת הדין. עורך דין אינו רשאי להתבטא ללא ריסון, להשתמש בלשון משתלחת ובוטה, לזרוק אמירות מזלזלות ופוגעניות. ליעניין זה יפים הדברים שנכתבו בבד”א (ועדת משמעת לשכת עוה”ד ארצי) 15/20 וועדת האתיקה הארצית נ’ שירה ווקנין שרמן (נבו 28.07.2020):“אומנות הדיבור, שאמורה להיות שגורה בפי כל עוסק במשפט, כוללת בחובה את אמנות האיפוק, הריסון ולעתים גם אמנות השתיקה”. [הדגשה אינה במקור]

25. כך קבע כב’ הנשיא שמגר בעל”א 9/89 עו”ד רמי יובל נ’ הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, באר שבע:

” כבר נאמר ונקבע לא אחת, שהשאלה, אם דברים שאמר או כתב עורך-דין עומדים במבחן ההתבטאות וההתנהגות ההולמות עורך-דין, תלויה לא רק בתוכן הדברים. יש חשיבות גם לדרך בה נאמרים הדברים מבחינת סגנונם. חובתו של עורך-דין לפעול במסירות, בנאמנות וללא מורא עבור לקוחו אינה צריכה להביאו לומר את הדברים בלשון פוגעת ובלתי מנומסת. לשונו וסגנונו של עורך-דין אינם יכולים להיות לשון וסגנון של שוק, ואל להם להיות מנוסחים בלשון פוגעת ומעליבה.”.

26. אין כל ספק כי אמירות והתבטאויות של הנקבל פגעו ברגשות ובשמם הטוב של המתלוננים , בערך החברתי שביסוד עבירת משמעת זו, וכי אין לקבל בשום אופן אמירות כאלה של עו”ד כלפי המתלונן שמגיש תלונה נגדו, בוודאי לא כלפי הקובלת ונציגיה ובוודאי לא כלפי בית הדין וכפי שמשתקף מהרשעותיו הקודמות אין זו פעם הראשונה שהוא נוהג כך.

27. אי אפשר להתעלם מכך שהתבטאויותיו של הנקבל נאמרו ונכתבו במסגרת מילוי תפקידו כעורך הדין, הנם נופלים במסגרת “הגרעין הקשה” של עיסוקו כעורך הדין ובזיקה הדוקה למקצוע עריכת הדין.

28. יפים הדברים שנקבעו בבד”א (ועדת משמעת לשכת עוה”ד ארצי) 15/20 וועדת האתיקה הארצית נ’ שירה ווקנין שרמן (נבו 28.07.2020):

” מחובתו של בית דין הדן בעניינים אלה, לחזור לשנן ולהבהיר את הסיכון, להתריע ולהרתיע, בין השאר, בענישה ראויה. מדיניות הענישה חייבת להיות תואמת להיבט ההרתעה וככל העבירה נפוצה ומתרחשת בקלות ותדירות מדיניות הענישה, להיות גורם מרתיע, מתריע ומונע התפשטותה”.

באשר לעבירת אי מתן תגובה לפניות הקובלת וסירוב להעביר מסמכים ואסמכתאות.

29. הנקבל הפר בצורה בוטה את חובותיו כלפי לשכת עורכי הדין ומוסדותיה וכלפי בית-הדין. התנהלותו של הנקבל לאורך כל ההליך התאפיינה בחוסר כבוד ובזלזול בלשכת עורכי הדין ומוסדותיה, בבית הדין ובהחלטותיו.

30. התנהלותו של הנקבל, החל מהשלב של הגשת התלונה נגדו, שבחר להגיב בלשון משתלחת ומזלזלת, נמנע להגיב לפניות ומדרישות של ועדת האתיקה להעביר לעיונה אסמכתאות ומסמכים, בהתעלמותו השיטתית מהחלטות בית הדין, הינה התנהלות מזלזלת וקלוקלת אשר אין לה מקום בקרב קהל עורכי הדין.

31. יפים הדברים שנאמרו ע”י בית המשפט העליון בעל”ע 19/86 פלוני נ. ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, פ”ד מא (3) 324, 329 בהתייחסו לעבירה של אי מתן מענה לתלונה:

” בית משפט לא יוכל להתעלם מגורם הזלזול, המאפיין את מחדלו של עורך-דין שאינו משיב לפניות הלשכה בקשר לתלונה מסוימת שהועלתה נגדו. התנהגות אשר כזאת חורגת מהמסגרת החינוכית-תרבותית, הנדרשת מעורך דין סביר ביחסו כלפי הלשכה, ועוברת למסגרת של התנהגות, שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לרבות ההכבדה על הלשכה ועל מוסדותיה עקב מחדל כזה … אין לעודד אותם חברי הלשכה, הבוחרים בדרך זו”.

32. בית המשפט העליון התייחס בחומרה למעשי זלזול אלה וקבע בעל”ע 2443/04 הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין נ’ ישראל בלום פ”ד נט(5) 433 (2005) (פורסם בנבו) כדלקמן:

” עבירת אי מתן מענה לקובל אין היא עבירה טפלה או נספחת לעבירה אחרת. עבירה היא העומדת על רגליה שלה, ועשויה היא לנשוך מי שהורשע בה אף בעונש של השעיה. אכן, המזלזל במוסדות הלשכה למצער לעניין אי מתן תגובה לקובלנה ניתן להעלות עליו כי באותה דרך של זלזול נוהג הוא גם בהקשרים אחרים, למשל כלפי לקוחותיו. תכונת האופי תכונה אחת היא, ולשכת עורכי הדין חייבת להגן על היחיד ועל הכלל מפני עורכי דין שכך מזלזלים בזולת ” .

33. החובה להשיב לפניות לשכת עורכי הדין הינה ביטוי לכפיפותו של עוה”ד לדין המשמעתי. עו”ד לוקח על עצמו חובות מסוימות ואחת החובות היא להשיב ללשכת עורכי הדין, מקום שזו פונה אליו בעניין משמעתי. בצד חובה זו היבט פרקטי, לפיו טרם החלטה בדבר הגשת קובלנה תעמוד בפני הלשכה עמדת הנקבל. אי מתן מענה לפניות לשכת עורכי הדין גורם גם לבזבוז משאבים, במובן זה שבירור שהיא צריכה לעשות נעשה על ידי בית הדין. ראה בד”מ (ועדת משמעת לשכת עוה”ד צפון) 16/18 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי-הדין בישראל מחוז צפון נ’ עו”ד עלאא אבו חאטום (נבו 01.08.2018).

34. במקרה דנן התנהגות הנקבל גרמה לבזבוז זמן והוצאות מיותרות. קשה לקבל מצב דברים בו ועדת אתיקה, פונה לעורך דין פעם אחר פעם בבקשה לקבל אסמכתאות ומסמכים עליהם התבסס בתגובתו לקובלנה. ועוד יותר קשה לקבל, שהנקבל מקבל פניות כאמור, אינו משיב עליהן או משיב באמירה כגון “אין לי ענין להשחית את זמני” ובהמשך כופר בדברים המיוחסים לו בשלב ההקראה.

35. בזלזולו בהליכים המתנהלים נגדו, אילץ הנקבל את מנגנון המשמעת של הלשכה לפעול במלוא הכוח באופן שחייב השקעת משאבים בלתי מבוטלת שיש והייתה נמנעת אילו הגיב הנקבל לפניות הקובלת, כפי שהוא מחויב לעשות. למחדלים אלה, בצד היותם עבירות בפני עצמן, צריכה להיות נפקות משמעותית הן בקביעת מתחם העונש והן בעונש שיוטל.

36. לסיכומם של דברים, במעשיו, הפר הנקבל את חובת הנאמנות והמסירות שחב כלפי בית המשפט, פגע באימון של בית המשפט כלפי כלל הציבור עורכי הדין. הנקבל נהג בזלזול במוסדות הלשכה ונציגיה. זלזול בא לידי ביטוי באי מתן מענה לפניות הלשכה, סירובו להגיש מסמכים ואסמכתאות, התעלמותו המוחלטת מהחלטות בית הדין, אי הגשת סיכומים וטיעונים לעונש בזמן, התעלמות ואי קיום החלטות בית הדין ושימוש בשלון משתלחת ולא ראויה הן כלפי בית הדין הן כלפי כל הגורמים המעורבים בתיק דנן. כל אלה מצביעים על דפוס התנהגות פסולה שאין להשלים עמה.

37. התנהלותו של הנקבל פוגעת בכבוד המקצוע עריכת הדין ותדמיתו, באימון של מערכת בתי המשפט, באימון הציבור הרחב בעורכי הדין. להתנהלות זו צריכה להיות נפקות משמעותית הן בקביעת מתחם העונש והן בעונש שיוטל על הנקבל.

מתחם הענישה במקרים דומים

38. כאמור, כדי לעמוד במתחם הענישה הראוי יש לבחון מהי מדיניות הענישה הנוהגת בפסיקה ביחס לעבירות בהן הורשע הנקבל .

39. יש לציין כי הצדדים נמנעו מלהציג בפנינו פסיקה משמעתית כלשהי כדי לתמוך בעמדותיהם לעניין העונש ואף לא טענו לגבי מתחם הענישה ההולמים במקרה דנן. בהעדר התייחסות הצדדים, שאלת מתחם הענישה הראוי נותרה לבחינת בית הדין.

40. להלן תוצג סקירה של פסקי הדין שניתנו על ידי בתי הדין המשמעתיים ביחס לעבירות בהן הורשע הנקבל.

איסור הטיה

41. בבד”מ 19/13‏ ועדת האתיקה המחוזית נ’ עו”ד הרפז נילי (פורסם בפדאור אתיקה), נדון מקרה שבו עורכת דין כיהנה ככונסת נכסים, הסתירה מבית המשפט את העובדה כי הנכס נמכר לקרוב משפחתה במחיר מופחת. ביה”ד המשמעתי האזורי התחשב במצבה הרפואי של עורכת הדין ובגילה ובכך שהינה מפרנסת יחידה. לצד העובדה שלא הובעה בחרטה, והטיל עונש של שנה אחת של השעיה בפועל וכן השעיה על תנאי של 3 שנים למשך תקופת תנאי של 36 חודשים.

42. בבד”מ 96/11 ועד מחוז תל אביב נ’ עו”ד גרוס שמואל, (פורסם בפדאור אתיקה) , נדון מקרה שבו הציג עורך דין מצג בפני בית הדין הרבני ביודעו כי המצג זה אינו אמת. בית הדין המחוזי הרשיע את הנאשם בעבירות של טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון, אי מתן עזרה לבית משפט לעשות משפט, עבירה של טיעון נגד כשרות מסמך שהנאשם השתתף בעריכתו, מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בית הדין המחוזי קיבל את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים והטיל על הנאשם עונש של 12 חודשים השעיה על תנאי למשך 3 שנים ותשלום הוצאות משפט לטובת הקובל בסך של 2,000 ₪.

43. בבד”מ 121/13 ועדת האתיקה המחוזית נ’ הר אבן דייאנה בית הדין המחוזי גזר את דינה של עורכת דין לאחר שזו הורשעה בשתי קבוצות של עבירות – הן טיעון עובדתי בידיעה שאינו נכון והן בהתבטאויות בלתי ראויות וקבע כי יוטל עליה עונש של נזיפה ותשלום הוצאות הקובלת בסך 2,500 ₪.
44. בעמל“ע 54692-05-15 כבהא נ’ לשכת עורכי הדין [פורסם בנבו] (2015) עורך דין שהטעה את בית המשפט לתעבורה, תוך שימוש באישורים סותרים, נדון ל-24 חודשי השעיה בפועל, שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי, וזאת כאשר עבד כעורך דין מספר שנים ללא עבר פלילי.

45. בבד”מ 3/22 ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין בישראל נ’ עו”ד אלי שרביט (נבו 24.03.2022), נדון המקרה בו הנקבל הגיש לבית המשפט לענייני משפחה 4 כתבי ערבות לתמיכה בבקשות לסעדים זמניים, אשר עליהם חתם הנקבל במקום הערבה לפי כתבי הערבות ואישר כביכול כאילו חתמה בפניו. נוסף לכך, הנקבל לא הגיב לדרישה של הלשכה להגיב לתלונה. בגין אלו יוחסו לו עבירות של: איסור הטעיה, פגיעה בחובות עורך הדין, פגיעה בכבוד בית המשפט, פגיעה ביחס כלפי הצד שכנגד, התנהגות שאינה הולמת, ופגיעה בכובד מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 53 לחוק. בית הדין המשמעתי התחשב בעברו הנקי של הנקבל ובכך שהנקבל הודה בהזדמנות הראשונה ונטל אחריות על מעשיו. בית הדין אימץ הסדר טיעון בין הצדדים לפיו הוטל עונש של 4 חודשי השעיה בפועל, 4 חודשי השעיה על-תנאי, לתקופה של 36 חודשים, הוצאות לטובת הקובלת בסך של 2,000 ₪.

46. בבד”מ 46/16 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב נ’ אברהם וייג בית הדין המחוזי המשמעתי גזר על הנקבל עונש של 12 חודשי השעיה על תנאי למשך תקופה של 36 חודשים וכן קנס בסך של 2,500 ₪ ללשכת עורכי הדין וזאת לאחר שהנקבל הורשע בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, העלאת טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון ועבירות של הפרעה לבית משפט לעשות משפט.

אי מתן מענה לתלונה

47. בבד”א (ועדת משמעת לשכת עוה”ד ארצי) 29/19 לשכת עורכי הדין, ועדת האתיקה מחוז חיפה נ’ עו”ד ירון חילו (נבו 24.10.2019) נקבעו הדברים הבאים לעניין אי מתן מענה לתלונה:

” מתחם הענישה לגבי אי מענה לתלונה, כפי שנקבע בעבר אי מענה לתלונה, אינה עבירה זניחה או שולית, יש בכך משום זלזול במוסדות הלשכה ובהוראותיה (וראה לעניין זה על”ע 19/86 פלוני נ’ הועד המחוזי ת”א ועל”ע 2443/04 הועד המחוזי נגד בלום).

מעיון בפסיקה, לא נמצאו פסקי דין, בהם ניתן עונש על עבירה זו, במנותק מגזרת עונש בשל עבירות נוספות. בקצירת האומר נציין כדקלמן:

 

מתחם ענישה ההולם התנהגות של אי מתן תשובה כאמור וכן התנהגות שאינה הולמת עו”ד בנסיבות כתב קובלנה זה, לדעתנו, ברף התחתון. העונש צריך שיהא נזיפה וחיוב בקנס או הוצאות, וברף העליון, השעיה על תנאי ביחד עם קנס והוצאות. נעיר, כי בהינתן שבדין המשמעתי אין בצד העבירה עונש נקוב והעבירות בחלקן הן אף עבירות סל, קביעת המתחם היא תוצר של ניסיון קודם של חברי המותב והתנהגויות דומות שנדונו. “. [הדגשות אינן במקור].

בית הדין הטיל על עו”ד עונש של נזיפה ותשלום הוצאות בסך 1,500 ₪, לזכות ועדת האתיקה של מחוז חיפה.

48. בב”פ 28/11 ועד מחוז חיפה נ’ עפר, ניתן ביום 11/09/2011 (פורסם בפדאור אתיקה) הואשם עו”ד בשתי עבירות: התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ואי מתן תשובה ללשכה. העבירה הראשונה בוטלה ועוה”ד הורשע בעבירה שעניינה אי מתן תשובה והוטל עליו עונש שכלל השעיה על תנאי לתקופה של חודשיים והוצאות הלשכה בסך של 2,000 ₪ .

התבטאויות בלתי ראויות

 

49. בבד”מ (ועדת משמעת לשכת עוה”ד באר שבע) 23/01 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ’ פלוני (נבו 08.06.2001), נדון מקרה בו התבטא עורך דין בצורה לא ראויה כלפי בית המשפט. עורך הדין הביע חרטה על מעשיו וטען כי הדברים נאמרו בזמן כעס. בית הדין הטיל על הנקבל עונש נזיפה והוצאות הקובל בסך 2,000 ₪.

50. 59/18 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ’ עו”ד ברק כהן (נבו 13.03.2019), בעקבות פרסומים של עוה”ד בפייסבוק, הורשע עוה”ד בבית דין בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, התנהגות שאינה הולמת עורך דין ואי מתן תשובה לקובלנה. בית הדין המחוזי הטיל על הנקבל עונש של 10 חודשים השעיה על תנאי למשך 36 חודשים. בית הדין הארצי קבע כי העונש שהוטל על הנקבל הינו מידתי ודחה את שני הערעורים שהוגשו.

51. בבד”מ (ועדת משמעת לשכת עוה”ד ירושלים) 61/18 ועדת האתיקה הארצית נ’ עו”ד אברהם המר (נבו 17.08.2020) נדון מקרה בו במסגרת דיון בבית הדין המשמעתי טען עוה”ד טענות קשות, בלשון בוטה ומשתלחת כנגד אב בית הדין וכנגד ב”כ הקובלת. בגין מעשים אלו הורשע הנקבל בעבירות של איסור על איומים על פי סעיף 24 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), פגיעה ביחסי חברים על פי סעיף 26 לכללים, פגיעה בכבוד בית המשפט על פי סעיף 32 לכללים, פגיעה בכבוד הצד שכנגד על פי סעיף 33 לכללים, התנהגות שאינה הולמת עורך דין על פי סעיף 61 (3) לחוק לשכת עורכי-הדין ופגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין על פי סעיף 53 לחוק. בית הדין הביא בחשבון הרשעות קודמות שהוטלו על הנקבל לצד נסיבותיו האישיות הקשות, והטיל עליו עונש של השעיה בפועל למשך 30 חודשים, 6 חודשי השעיה בפועל בגין הפעלת עונש מותנה, 24 חודשי השעיה בפועל בגין הפעלת עונש השעיה מותנה ו-24 חודשי השעיה על תנאי למשך 24 חודשים.

52. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי מתחם הענישה בגין עבירות בהן הורשע הנקבל נע בין עונש נזיפה ברף התחתון, לבין עונש של השעיה בפועל לתקופה של 36 חודשים ,ברף העליון, כאשר מתחם זה כולל השעיה מותנת, קנס כספי והוצאות לקובלת ולמתלונן.

מן הכלל אל הפרט

 

53. לאחר שקבענו את מתחם הענישה ההולם במקרה דנן, עלינו לגזור את דינו של הנקבל.
54. לנקבל עבר משמעתי לא מבוטל. מעיון בהרשעותיו הקודמות עלה כי הנקבל הורשע פעם אחר פעם בעבירות של אי שמירה על כבוד המקצוע עריכת הדין, בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע לצד עבירות נוספות של טיפול נגד לקוח. בשני הליכים האחרונים הורשע הנקבל בין היתר בעבירות של התבטאויות לא ראויות כמפורט לעיל:

54.1.     בבד”מ 34/16 הנקבל הורשע בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע ופגיעה בכבוד המקצוע בגין התבטאויותיו והוטל עליו עונש השעיה בפועל למשך שלושה חודשים בגין התבטאות שייחסה למערכת הרווחה “שחיתות”. הנקבל הגיע בגלגול רביעי לבית המשפט העליון (בר”ש 7964/19) בערעור על פסק הדין וכל ניסיונותיו לשנותו עלו חרס.

54.2.     בבד”ם 12/19 מיום 23.02.21 הורשע הנקבל בעבירות של התנהגות שאינה הולמת עורך דין ופגיעה בכבוד המקצוע בגין התבטאויות לא הולמות כלפי פקידת סעד ברשויות הרווחה. בית הדין הארצי הטיל על הנקבל עונש של 6 חודשי השעיה על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שנקבל לא יעבור עבירה אתית כלשהי הקשורה בהתבטאויות ו/או המנויה בכתב הקובלנה המתוקן. כמו כן, הוטל על הנקבל עונש של אזהרה, קנס בסך 4,000 ₪, והוצאות לשכת עורכי הדין בסך 2,500 ₪. במסגרת הערעור בבד”א 12/21 מיום 26.9.21 הוחלט להקל בעונשו של הנקבל באופן שתקופת התנאי תעמוד על שנה אחת בלבד, וזאת החל מיום מתן פסק הדין בערעור, קרי, מיום 26.09.21. וכל שאר העונשים שנגזרו על הנקבל נותרו על כנם.

55. פסיקת בית המשפט העליון מורה כי להרשעות הקודמות של הנקבל משקל משמעותי בגזירת עונשו. ריבוי הרשעות הינו שיקול כבד משקל אותו לא ניתן שלא להביא בחשבון בבחינת עונשו של הנקבל. ראה על”ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ’ עו”ד ישראל בלום (טרם פורסם, ניתן ביום 7.2.05); על”ע 11744/04 עו”ד מאיר זיו נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (נבו 08.08.2005). באופן שהכמות הופכת לאיכות.

56. לחובת הנקבל הצטברו עבירות משמעת רבות שלא יכולות עוד לעמוד בפרשנות מקלה. הנזק שגרם הנקבל במרוצת השנים לאמון הציבור במקצוע עריכת הדין הוא גדול. התנהלותו הפסולה מלמדת כי יש להשית עונש משמעותי מחמיר.

57. הנקבל הוא עורך-דין ותיק, אולם, אין בכך משום נסיבה לקולא. הנקבל כעורך-דין ותיק, חייב להיות מודע לחובות המוטלים עליו כעורך-דין. למרבה הצער, חרף הרשעתיו בעבר בעבירות משמעת, לא הקפיד הנקבל על דרכיו וחטא שוב ושוב בעבירות נשוא תיק זה.

58. כאמור, הנקבל בחר שלא לשתף פעולה ולא העלה כל טיעון לעניין עונשו, על כן לא נותר לנו אלה להסיק כי אין לו כל טיעון מבוסס ומלומד אשר יכול להוביל להקלה בעונשו.
59. אין להתעלם מכך כי הנקבל לא הביע כל חרטה בגין מעשיו מושא הקובלנה, מה שלדעתנו עומד לחובתו. התנהלות של הנקבל משתקפת גם בהרשעותיו הקודמות, מעידה על דפוס חוזר ונשנה של עורך דין שלא מכבד את המקצוע, לא את חבריו למקצוע ואף לא את מוסדות הלשכה שבה הוא חבר.

60. הכרעת הדין ניתנה על ידנו ביום 31.5.22 במסגרתה הורשע הנקבל בין היתר, בעבירה של “מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת הדין”, לפי סעיף 53 לחוק ובעבירה של “התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין” וזאת בגין שימוש בלשון משתלחת ולא ראויה. מכאן, כיוון שלא חלפה שנה ממועד מתן פסק הדין בבד”מ 12/21 ועד המועד בו הורשע הנקבל, הרי שיש להפעיל את העונש על תנאי שנגזר.

 

61. באשר להפעלת עונש על תנאי, בע”א 2977/06 עו”ד אהוד כספי נ’ וועד מחוזי חיפה, ובעל”א 5499/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב – יפו נ’ עו”ד מירי טל, חזר וקבע בית המשפט העליון, שאין באפשרותם של בתי הדין המשמעתיים הפועלים לפי חוק לשכת עורכי הדין להימנע מהפעלת עונש השעיה מותנה בהתקיים התנאי להפעלתו.

62. לאחר ששקלנו בכובד ראש את נסיבות המקרה, את הראיות שהוצגו בפנינו, ולאור פסקי הדין שפורטו, בהתחשב בהרשעות הקודמות של הנקבל ובעובדה שלא הביע כל חרטה והתנצלות, אנו גוזרים את דינו של הנקבל ומטילים עליו את העונשים הבאים:

א.      עונש השעיה בפועל לתקופה של 10 חודשים, החל מיום 15.12.2022.

ב.      עונש השעיה על תנאי לתקופה של 12 חודשים, והתנאי הוא שהנקבל לא יעבור בתוך תקופה של 3 שנים מיום מתן גזר הדין, עבירות מן העבירות שלהלן: עבירה של “הטעיה אסורה”, לפי כלל 34 לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, עבירה של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת הדין על פי סעיפים 53 ו-63 לחוק לשכת עורכי-הדין, ו/או עבירה בדבר התנהגות שאיננה הולמת את המקצוע עריכת הדין על פי סעיף 61(3) לחוק.

ג.       פיצוי למתלוננת “עמותת בני ארזים”, מספר עמותה 580218733, באמצעות ב”כ עו”ד יאיר בן דוד (מרח’ החילזון 5, רמת גן, 5252269) בסך של 5,000 ₪, שישולם תוך 30 ימים מיום מתן גזר הדין.

ד.      קנס בסך של 5,000 ₪ שישולם ב – 5 תשלומים שווים ועוקבים של 1,000 ₪ כ”א, החל מיום 10.12.2022, לטובת לשכת עורכי הדין – מחוז צפון.

 

זכות ערעור כחוק.

 

ניתן היום, ________________, בהעדר הצדדים.

 

 

_________________ עינת גוטסמן , עו”ד חב”ד

___________________ אולגה גורדון, עו”ד אב”ד

___________________ מראם אבראהים, עו”ד חב”ד

 

בד”א 77/18 מראה מקום: פדאור אתיקה 19 (11) 511

לתמצית פסק הדין

תגיות: התבטאות שאינה ראויה של עורך דין | התנהגות שאינה הולמת של עורך דין | שמירת כבוד המקצוע עריכת דין

 המערער הורשע בבית דין משמעתי מחוזי בעבירות של אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין וביצוע מעשה הפוגע בכבוד המקצוע ובעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע כי התבטאויות כלפי המתלונן בהן נקט המערער מהוות עבירה אתית. בית הדין המשמעתי המחוזי הטיל על המערער עונש של 3 חודשים השעיה בפועל, 12 חודשים השעיה על תנאי למשך 3 שנים, קנס בסך 5,000 ₪ ופיצויים למתלונן בסך של 10,000 ש”ח. בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעור המערער על הכרעת הדין, אך ביטל את רכיב הפיצויים למתלונן.

 

 

 

 

בד”א 77/18 יוסי נקר פתח ג’ורה נגד עו”ד גרשון גרונפלד אפוטרופוס לקטינים מכוח חוק הנוער ומכוח חוק אימוץ ילדים – 3 חודשי השעיה

להלן תלונתו של גרשון גרונפלד במשטרה על יוסי נקר

גרשון גרונפלד מתלונן על יוסי נקר במשטרה 1-1-2016

 

 

להלן תלונתו של גרשון גרונפלד נגד יוסי נקר בלשכת עורכי הדין 2016

 

תלונת גרשון גרונפלד נגד יוסי נקר בלשכת עורכי הדין 1-3-2016

 

 

בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל  בד”א 077/2018

בפני: עו”ד רוני גולן – אב”ד, עו”ד רוני (אהרון) קשלס – חב”ד, עו”ד דן מרגליות – חב”ד

 המערער: עו”ד יוסי נקר

 

המשיבה: ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין בשראל

באמצעות עוה”ד ארגב ארצי

מרח’ הנשיא 18 עפולה

טל’ 04-6015111, פקס’ 04-6015112

פסק-דין

1. בפנינו ערעורו של עוה”ד יוסי נקר (להלן: “המערער“), כנגד פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי במחוז צפון בתיק בד”מ 34/16 (הכרעת הדין מיום 06.06.18 וגזר הדין מיום 22.11.18) במסגרתו הורשע המערער בעבירות של אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין וביצוע מעשה הפוגע בכבוד המקצוע, עבירה לפי ס’ 53 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961 (להלן: “חוק לשכת עוה”ד“), וכן בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, שהיא עבירה לפי ס’ 61 (3) לחוק לשכת עוה”ד.

2. במסגרת גזר הדין מיום 22.11.18 נגזרו על המערער העונשים הבאים: 1) השעיה מהלשכה לתקופה של 3 חודשים בפועל; 2) השעיה על תנאי לתקופה של 12 חודשים, בתנאי שלא יעבור למשך 3 שנים על עבירות דומות לאלו בהן הורשע; 3) קנס בסך 5,000 ₪; 4) פיצויים למתלונן, ד”ר גרשון גרונפלד, בסך של 10,000 ₪.

3. המערער הגיש ערעור על פסק דינו של ביה”ד קמא, הוא הערעור נשוא פסק דין זה, וביום 29.11.18 ניתנה החלטת יו”ר ביה”ד המשמעתי הארצי המורה על עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה אחרת. בסיום הדיון בערעור, מיום 25.02.19 ניתנה החלטת המותב כאן, הקובעת שוב את עיכוב ביצוע גזר הדין עד להחלטה אחרת.

תמצית העובדות ההליך נשוא הערעור:

4. העובדות ההליך נשוא הערעור, שהיוו את הבסיס לכתב הקובלנה, כפי שפורטו בהכרעת הדין, הינן כדלקמן:-

4.1.           המערער הינו עו”ד המייצג בין היתר הורים לקטינים בביהמ”ש לנוער.

4.2.           המתלונן, ד”ר גרשון גרונפלד, הינו עו”ד, המשמש כאפוטרופוס לקטינים מכוח חוק הנוער ומכוח חוק אימוץ ילדים.

4.3.           ביום 21.12.15 פרסם המערער בדף הפייסבוק שלו פוסט העוסק בתיק בו הוא מייצג, אשר המתלונן משמש בו כאפוטרופוס לדין לקטינה.

4.4.           בעקבות פרסום הפוסט הנ”ל פנה המתלונן בבקשה לביהמ”ש להוציא צו אשר יורה למערער לחדול מהפרסום הנ”ל.

4.5.           לאחר שבוע פנה המתלונן לביהמ”ש בבקשה למתן החלטה בבקשתו להורות למתלונן לחדול מהפרסום הנ”ל, וביהמ”ש קבע כי על המערער להגיב לבקשה.

4.6.           עוד בטרם הגיב לבקשה, פרסם המערער פוסט נוסף בדף הפייסבוק שלו ובו התייחס לבקשת המערער, כדלקמן:-

“הואיל ועו”ד ד”ר גרשון גרונפלד, האפוטרופוס לדין האלמותי של הסיוע המשפטי במחוז חיפה הגיש בקשה לבית משפט להסיר את הפוסט המשותף בזה (ואיני נוהג בדרך כלל לשתף פוסטים של עצמי) מצאתי לנכון לפרסם/לשתף את הפוסט שוב.

לאפוטרופוס לדין האלמותי של הסיוע המשפטי במחוז חיפה… קשה עם חשיפת השחיתות והסיאוב של הרווחה. אז שימשיך לו להיות קשה כפליים.

תגידו בוקר טוב יפה, מכובש (צ”ל: מכובד, הערה שלנו) ומנומס לעו”ד ד”ר גרשון גרונפלד שרק שוכח שאני כעורך דין מייצג לא צד לדיון ואני לא מקבל הוראות מבית המשפט לנוער. יתכבד נא עורך דין ד”ר גרשון גרונפלד לפנות למשטרה או ללשכת עורכי הדין.

בוקר טוב לך עו”ד ד”ר גרשון גרונפלד, שתערב לך הקריאה את פייסבוקי.

תפקידי גם כעורך דין המייצג בתיקי נזקקות לחשוף את השחיתות, כך בפירוש של משרד הרווחה. זה תפקידם הציבורי, אין דרך אחרת לכנות שימוש לרעה בכח המשרה מאשר שחיתות.”.

4.7.           פוסט זה זכה לתגובות שונות בפייסבוק, אשר פורטו בכתב הקובלנה.

4.8.           המתלונן והמערער המשיכו בתקשורת בינם לבין עצמם, בקשר להליכים המתנהלים ביניהם, ובהמשך פרסם המערער פוסט נוסף בדף הפייסבוק שלו, בקשר להתנהלותו מול המתלונן, אותו פתח במילים:

“קיבלתי הבוקר איום נוסף מעו”ד ד”ר גרשון ב. גרונפלד. נו מה חדש?“

4.9.           בהמשך זכה גם פוסט זה לתגובות שונות בפייסבוק.

5. נוכח ההתבטאויות שפורטו לעיל, וכן תגובות לפוסטים שפרסם המערער בפייסבוק, ואשר פורטו בכתב הקובלנה, הואשם המערער בעבירות הבאות:-

5.1.           עבירה של אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין וביצוע מעשה הפוגע בכבוד המקצוע, עבירה על סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961;

5.2.           עבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה על סעיף 61 (3) לחוק לשכת עוה”ד.

פסק הדין של ביה”ד דלמטה

6. לאחר שמיעת הראיות ובפסק דין ארוך ומפורט, במסגרתו ניתח ביה”ד קמא באריכות את המסגרת הנורמטיבית הקשורה בחובה לשמור על “כבוד המקצוע” ולהימנע ממעשה הפוגע בכבוד המקצוע ו/או שלא לחטוא ב”התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע”, וכן התייחס להתפתחויות הטכנולוגיות מהשנים האחרונות אשר הביאו עימן אתגרים חדשים גם בפני לשכת עוה”ד והחברים בה, בכל הקשור בפרסום והתבטאויות כלפי חברים למקצוע ובכלל, קבע ביה”ד כי יש להרשיע את המערער באישומים שיוחסו לו בכל הקשור בהתבטאויות המערער כלפי המתלונן (כפי שפורטו בס’ 4.6 ו-4.8 לעיל). כך נקבע כי התבטאויות אלו מהוות עבירה אתית של התנהגות בלתי הולמת ופגיעה בכבוד המקצוע ובכבוד חבר למקצוע ומצדיקות את הרשעת המערער בהתאם לסעיפים 53 ו-61 (3) לחוק לשכת עוה”ד.

7. בגזר הדין מיום 22.11.18 נגזרו על המערער העונשים שפורטו בס’ 2 לעיל, וזאת לאחר שהמערער לא התייצב לדיון שנקבע לשמיעת הטיעונים לעונש, ולא הגיש טיעונים לעונש בכתב, אף לאחר שביה”ד קמא נתן לו את האפשרות לעשות כן, למרות אי התייצבותו לדיון.

הערעור

במסגרת ערעורו, נשוא פסק דין זה, העלה המערער טענות הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.

8. להלן פירוט טענות המערער (בקליפת האגוז) בהתייחס להכרעת הדין:-

8.1.           לטענת המערער פסה”ד של ביה”ד קמא עוסק בלשון הרע, כאילו פגע המערער בכבודו של המתלונן, שעה שסוגיה זו לא עמדה כלל על הפרק.

8.1.1.     לטענת המערער בהקשר זה, הקובלנה נשוא הליך זה לא הוגשה כנגדו בגין דברים שהוא פרסם, אלא בגין תגובות של אחרים על דברים שהוא כתב. תגובות שפורסמו במקומות אחרים ולא בעמוד הפייסבוק של המערער.

8.1.2.     בהתאם לכך טען המערער כי לא נטען ע”י הקובלת שפרסומיו הם שהיו פוגעניים, אלא שפרסומים אלו כנגד המתלונן גררו (או שהיה עליו לדעת שיגררו) תגובות קשות ומבזות כלפי המתלונן ועבודתו.

8.1.3.     בהתאם לכך טען המערער כי ביה”ד קמא החמיר עימו והטיל עליו אחריות בעניינים שהקובלת עצמה לא ביקשה להטיל אותה עליו.

8.1.4.     לטעם המערער, הרשעתו עוסקת באחריות לתגובות אחרים (לפרסומים שלו) ולא בפרסומים שלו גופם.

8.2.           המערער ייחד פרק שלם בערעורו ל”מעמדו הציבורי של המתלונן”, וטען כי הביקורת שהעביר עליו (כך התייחס המערער לפרסומים בפייסבוק שפורטו לעיל) הייתה בתפקידו של המתלונן כאפוטרופוס לדין ולא בכובעו כעורך דין, ומשכך אינו נחשב ל”חבר למקצוע” במקרים נשוא הפרסומים, ומשכך אינו זכאי להגנה של עו”ד מייצג על פי כללי האתיקה, אלא נחשב למי שנושא בתפקיד ציבורי, אשר למערער זכות לבקר אותו.

8.3.           המערער ייחד פרק שלם בערעורו ל”עובדות” הרלוונטיות להבנתו לערעור זה, כפי שעלו במהלך הדיון, ושב והעלה טענות לפיהן “התנהלות משרד הרווחה הייתה מושחתת תוך שימוש לרעה בכח המשרה מצד משרד הרווחה”.

8.3.1.     בהתאם לכך ציטט המערער בערעורו פוסט ארוך שפרסם, במסגרתו העביר ביקורת קשה על התנהלות משרד הרווחה ופקידת סעד (בקשר לתיק משפטי שהמערער היה מעורב בו) וגם במסגרתו הייתה התייחסות למתלונן כאל “האפוטרופוס לדין האלמותי”, תוך העברת ביקורת גם על התנהלות המתלונן באותו מקרה.

8.3.2.     לטענת המערער מדובר בפוסט אותו ניסה המתלונן להסיר באמצעות פנייתו לביהמ”ש ופוסט זה היה הפוסט המשותף, אותו היה על הקבילה להציג ביחד עם הפוסט המשתף.

8.3.3.     לטענת המערער אי הצגת הפוסט הנוסף מהווה אי הצגת התמונה המלא בפני ביה”ד, עד כדי הטעיית ביה”ד.

8.3.4.     לטענת המערער, בפרסומיו המאוחרים הוא ביקש להביא לידיעת הציבור את העובדה שאפוטרופוס לדין, בעל תפקיד ציבורי, מנסה לאמצעות ביהמ”ש להביא להסרת פוסט, אשר לשיטת המערער הינו פוסט לגיטימי וחוקי. וכי מן הראוי היה להביא לידיעת הציבור את התנהלותו של המתלונן, ובכלל זה את העובדה שהוא פועל להסרת פוסטים בפייסבוק של המערער באופן קבוע.

8.3.5.     המערער מצביע לעניין זה על העובדה שביהמ”ש לא קיבל את עתירות המתלונן ולא הסיר את הפוסטים מהפייסבוק.

8.3.6.     המערער חזר בערעורו מספר פעמים על עמדותיו באשר לצורך ברענון שורות האפוטרופסים לדין בעורכי דין חדשים, ופירט את התזה העומדת מאחורי עמדתו זו. לטעמו, הביקורת שמתח על המתלונן הינה בגדר “ביקורת כנה ואדיבה”.

8.4.           בקשר להתנהלותו בכל הקשור בפרסום המופיע בס’ 4.8 לעיל (ס’ ב’ 7 לכתב הקובלנה) – “קיבלתי הבוקר איום נוסף מעו”ד ד”ר גרשון ב. גרונפלד. נו מה חדש?” – פירט המערער את ההליכים שהתנהלו בינו לבין המתלונן, חזר על טענותיו כנגד המתלונן, וכן חזר וטען כי כל טענותיו כנגד המתלונן בהליכים השונים – אמת היו, ושב וחזר על טענתו לפיה פניית של המתלונן אליו היוותה איום, ומשכך לא נפל כל פגם בפרסום שפרסם בפייסבוק.

8.5.           המערער הוסיף וטען גם כי התייחסות ביה”ד קמא ל”התנהגות פסולה של עורכי דין, האסורה ברשתות החברתיות על פי כללי האתיקה” – נוגדת את כללי חופש הביטוי. עוד מלין המערער על כי ניתן להבין מהכרעת הדין בביה”ד קמא כי חברי ביה”ד קמא “החליטו לחנך את המערער בעניינים שלא היו חלק מהקובלנה”.

9. להלן פירוט עיקר טענות המערער בהתייחס לגזר הדין:-

9.1.           לטענת המערער ענישתו בגין אחריות לפרסומי אחרים הינה מוגזמת ולא סבירה בעליל, תוך התעלמות מהזכות לחופש הביטוי, ותוך התעלמות מכך שלטענתו הוא זוכה מרוב רובו של כתב הקובלנה, ולמעשה הוא נענש על פרסומים של אחרים.

9.2.           לטענת המערער הוא נענש בשל סגנונו וביקורתו את האופן שבו ניהל ביה”ד קמא את ההליך.

9.3.           בהתייחס לרכיב בענישה של פיצוי למתלונן, טען המערער כי אינו מבין מדוע עליו לפצות את המתלונן שעה שאמר אמת, ולא הוכח אחרת.

9.4.           בפרק זה שב המערער וחזר על טענתו כי “הקובלנה הינה חלק ממגמה כוללת של מערכת הרווחה ועוזריהם להשתיק ביקורת ציבורית מוצדקת על התנהלות מערכת הרווחה ועוזריה”. כך טען המערער כי “לשכת עוה”ד הפכה להיות חלק ממערכת ההשתקה”, וכי מדובר ברדיפה אישית של המתלונן אחר המערער, תוך ניסיון להפחיד את המערער מלהביע את עמדתו. לטענת המערער – עושה המתלונן שימוש במערכת המשמעת של לשכת עוה”ד כדי לקדם את ענייניו.

10. המשיבה הגישה עיקרי טיעון לדיון בערעור במסגרתם הבהירה כי היא סומכת ידיה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

11. המערער מצידו ויתר על זכותו להגיש עיקרי טיעון והסתפק בהודעת הערעור שהגיש.

12. ביום 25.02.19 התקיים דיון בערעור ונשמעו טענות הצדדים בהרחבה.

דיון והכרעה:

15. כעולה מהכרעת הדין, ביה”ד קמא הרשיע את המערער בגין 2 התבטאויות. האחת בה כינה את המתלונן בכינוי “האפוטרופוס האלמותי לדין” (כמוזכר בס’ 4.6 לעיל) והשנייה בה הלין על כי קיבל איום מהמתלונן (כמוזכר בס’ 4.8 לעיל).

16. בניגוד לטענת המערער, הכרעת ביה”ד קמא אינה מבוססת על אחריות של המערער לפרסומים של צדדים שלישיים, שנעשו בתגובה לפרסום הפוסט שפרסם המערער, כי אם על אחריותו לאותם שני פרסומים שלו שהוזכרו לעיל בלבד. המערער אישר בפנינו כי הפרסומים המוזכרים לעיל פורסמו על ידו, וכי הוא אחראי להם, אך טען כי מדובר ב”ביקורת ציבורית” לגיטימית.

17. בהתאם לכך מצאנו כי אין ממש באשר לטענת המערער כי הרשעתו וענישתו הינה בגין אחריות לפרסומים של אחרים.

18. לא מצאנו אף לקבל את טענת המערער כי הכרעת ביה”ד קמא עוסקת בלשון הרע. הדין המשמעתי אינו עוסק בלשון הרע, ופסק דינו של ביה”ד קמא אף הוא אינו עוסק בלשון הרע, כי אם בכללי התנהגות הקבועים בחוק לשכת עוה”ד, באשר לאופן בו על עו”ד להתבטא כלפי חבר למקצוע ובכלל. האופן משמעו – דרך ההתבטאות, הסגנון, והבמה בה בחר המערער להביא את דבריו.

כפי שהוסבר ע”י בית המשפט העליון ברע”א 1104/07 עו”ד פואד חיר נ’ עו”ד עודד גיל בדברי כבוד המשנה לנשיאה השופט א’ ריבלין:

“הנה כי כן, הצורך להתבטא באורח תרבותי ותוך שמירה על כבוד המקצוע לא ייכפה באמצעות הסנקציה הפלילית או התרופה האזרחית דווקא, כי אם בדרך של התוויית אמות-מידה חינוכיות שראשיתה בבתי הספר למשפטים וסופה בדיון המשמעתי. יש לציין כי לבית המשפט עצמו נתונים כלים לקבוע, במקרים רבים, את רמת הדיון ואת מסגרת השיח תוך כדי ההליך המשפטי (ראו והשוו חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שׁנוּר לשון הרע – הדין המצוי והרצוי 338-335 (2005))“.

לאמור, אף אם הוענקה לעורך הדין הגנה מוחלטת מכח סעיף 5(3) לחוק איסור לשון הרע בגין התבטאויות מסויימות במהלכו של הליך שיפוטי, עדיין הוא עשוי לתת את הדין על התבטאויות אלו (אם הן בלתי ראויות) במסגרת הדין המשמעתי, העוסק, בין השאר, ביחסים שבין עורכי הדין בינם לבין עצמם.

19. באשר לטענות המערער בהתייחס ל”מעמדו הציבורי של המתלונן” כמו גם טענותיו באשר להיות “הביקורת” שהעביר על המתלונן בכובעו (של המתלונן), כאפוטרופוס לדין ולא בכובעו כעורך דין, הרי שגם טענות אלו אין בידינו לקבל. ראשית, המתלונן הינו עו”ד. אולם אין בכך כל רלוונטיות לעניין חובתו של המערער (ושל כל עו”ד באשר הוא) לנהוג באופן ההולם את כבוד מקצוע עריכת הדין ביחסיו עם כל אדם באשר הוא, בין אם הוא עו”ד ובין אם לאו. כך, קובע כלל 23 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ”ו – 1986(להלן: “כללי האתיקה“), כי “עורך דין ינהג בצד שכנגד בדרך ארץ” וכלל 26 לכללי האתיקה קובע כי”בכל ענין מקצועי יגלה עורך דין יחס חברי כלפי חברו למקצוע וגו'” (ראו לעניין זה אף את הערתו של חב”ד עו”ד חאלד חלילה בעמ’ 21 להכרעת הדין של בית הדין קמא).

20. מצאנו לנכון לדחות ואף להסתייג מכל דברי ההשתלחות שהמערער בחר בהם כדי להשתלח במוסדות הרווחה. איננו רואים כל רלוונטיות לטענות אלו לערעור, ואיננו מבינים מדוע סבור המערער כי יש בכך כדי ליתן לו לגיטימציה להפרה של כללי האתיקה של לשכת עוה”ד.

21. בהתאם לכך אף איננו רואים רלוונטיות לפירוט ההליכים שהתנהלו בין המערער לבין המתלונן. גם אם ראה המערער בהתנהלותו של המתלונן כלפיו משום “איום” הרי שיכול היה לנהוג באופן ההולם את כללי ההתנהגות הנדרשים מעו”ד, אולם המערער בחר להעלות את טענותיו על במת הרשת החברתית, בלשון משתלחת, באופן שאינו הולם את כבוד מקצוע עריכת הדין אינו שומר על כבוד המקצוע, ופוגע בכבוד המקצוע, הן כלפי המערער עצמו והן בהתייחסו כלפי המתלונן, אשר אף הוא עו”ד במקצועו.

בדברינו אלו אין אנו מתייחסים לתוכן הביקורת, אלא לעניין הסגנון.

כפי שנפסק בעל”ע 10/81 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ’ פלוני (מפי כב’ השופט מ’ אלון):

“השאלה העומדת לדיון לפנינו היא, מהו הסגנון, בדיבור ובכתב, אותו יבור לו עורך הדין בעשותו במלאכתו. ושאלה זו גדולה וחשובה היא באומנות הפרקליטות, שהרי עיקר כוחה של אומנות זו בפה ובכתב, ואלה השניים מהווים את כלי הזין בהם נלחם הפרקליט את מלחמתו. אין לה לשאלה זו ולא כלום עם האמור בכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), המצוטט לעיל, שעל עורך הדין להגן על ענייני שולחו במסירות, בנאמנות וללא מורא. מחובתו של עורך-דין שלא לגור מפני איש, לומר דברים – הנראים לו, בתום-לב, נכונים – כהווייתם ואמיתתם, גם אם האמת העובדתית שבדבריו לא נעימה וקשה היא לבעל הדין שכנגד, ואין נפקא מינה, אם בעל דין זה חבר הוא למקצועו או סתם אדם מן השוק. השאלה בנדון דדן אינה, מה יאמר עורך הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר. ו”האיך” הוא – לשון מנומסת ומאופקת, שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ועל כבוד מקצוע עריכת הדין. הטענה, כי הלקוח ביקש הימנו או אף הורה לו לחרוג בלשונו מגדר הנימוס והדרך-ארץ – בחינת “הלקוח השיאני ואדבר” – לאו טענה היא, ומופרכת היא מעיקרה. שהרי זהו מתפקידו ומחובתו של עורך הדין לבדוק בלשונו ובסגנונו, והוא אשר יישא באחריות לכך. חובתו של עורך-דין לפעול ללא מורא, אף ללא מורא מפני לקוחו במשמע, ואם זה האחרון יורה לו להעלות בלשונו או על הכתב דברים שיש בהם משום פגיעה בכבוד המקצוע, על עורך הדין לסרב למלא אחר הוראתו, ובדלית ברירה, להתפטר מתפקידו.

…ואם תרצה לומר, לשון מנומסת ומאופקת לא רק מחובתו של עורך- דין היא אלא אף מטובתו…

 

…לשון מנומסת ומאופקת עניין של סגנון היא, והסגנון, כידוע, הוא האדם. אשר על-כן – הכול לפי האדם וסגנונו, ואין לקבוע מסמרות בדבר בחינת “כזה ראה ודבר”. על כורחנו, שקיים יהא מרחב תמרון בין הרצוי לבין הנסבל, בין הכשר לבין הכשר למהדרין, ועל כורחנו, שיבואו בחשבון נסיבותיו המיוחדות של העניין, ואם נאמרים הדברים בפתיחת הדיון, כאשר טרם הוכחה אף טענה מטענות בעלי הדין, או בסיומו של דיון, לאחר שכבר הוכח מה מידת האמת בפיו של צד זה או הצד האחר, ואם מעלים הדברים על הכתב, שמאפשר ומחייב יתר יישוב הדעת, או אם נאמרים הם על פה, ולפעמים בעידנא דריתחא. לא ניתנו כללי הלשכה למלאכי השרת, וקנה המידה הוא – לשון מנומסת ומאופקת, שצריך שישתמש בה עורך-דין סביר, לשון שסבירה וכשרה היא בקהל הפרקליטים, לפי נסיבות העניין. והלשון צריך שתהא לשון פרקליטים סבירה, ולא לשון השוק, שהרי בכך יתרון הפרקליט המתכתב ומתדיין על יתרון אדם מן השוק הרב את ריבו; שמהראשון נדרשים יתר אחריות, יתר מתינות ויתר שיקול הלשון מאלה הנדרשים מהאחרון…“.

שיקול חשוב בקביעת סבירותם של הדברים שבמרחב התמרון האמור הוא, שהדברים הנאמרים רלוואנטיים הם לטענות, המועלות על-ידי הפרקליט, שבאים הם לתאר דברים שבעובדה ולהביע עמדה לגופו של עניין. לא כן הדבר, כאשר ביטוי מסוים אין בו ולא כלום לעניין הבעת עמדה לגופה של הטענה הנטענת, וכל כולו לא בא אלא כדי להגדיל רושם ולהאדירו. על כגון דא נאמר בפסיקתו של בית-משפט זה, בעל”ע 7/70, בעמ’ 732:

 

“אחד הדברים שמקצוע עריכת-דין דורש הוא להימנע מלזרוק בחלל בית- המשפט דברים שעורך-הדין יודע, או חייב לדעת, שאינם רלבנטיים בבית- המשפט או שאינו רשאי להוכיחם באותה ערכאה בה הוא אומר את דבריו”.

 

במקרה כגון זה תהא הקפדה יתרה על כשרותם של דברים, ואם ראויים הם לבוא בקהל לשונם של פרקליטים“.

22. אנו סבורים כי הביטויים בהם התייחס המערער לעו”ד גרונפלד כ”אפוטרופוס לדין האלמותי” וההתייחסות לקבלת “איום נוסף” כביכול, חורגים מצורת התבטאות ראויה של עורך דין כלפי חברו. הביטויים נושאים אופי שלילי, לא היה צורך בהם כדי להבהיר את עמדת המערער לגופו של ענין והם מייחסים לחבר למקצוע התנהגות שלילית. סגנון זה אינו מקובל והשימוש בו מהווה עבירה משמעתית.

23. באשר לטענת המערער לפיה “הקובלנה הינה חלק ממגמה כוללת של מערכת הרווחה ועוזריהם להשתיק ביקורת ציבורית מוצדקת על התנהלות מערכת הרווחה ועוזריה” –

23.1.  טענה זו נטענה על דרך ה”סתם”.

23.2.  המערער בנה תיאוריה קונספירטיבית שלמה, המייחסת ללשכת עוה”ד חלק במערכת השתקה שכל מטרתה למנוע ממנו מהעברת ביקורת ציבורית לגיטימית כנגד מערכת הרווחה (“ועוזריה”).

23.3.  אין בידינו לקבל טיעון זה, אשר לא הוכח בכל צורה שהיא ואין מאחוריו דבר. קיבלנו את הרושם שהמערער עשה שימוש בהליכי ערעור אלו, על מנת לחזור על הדברים ולו לשם תיעודם בפרוטוקול בית הדין, וחבל.

23.4.  נראה כי טיעון זה בא ע”מ לשמש כאמתלא למערער להתבטא ככל העולה על רוחו, כאשר כל מי שמנסה למתן או לעצור בעדו מוגדר באופן אוטומטי כמי שמשמש כחלק מאותה “מערכת” ערטילאית שכל מטרתה להשתיקו.

23.5.  התבטאויותיו של המערער – בסגנונן, בבוטות שלהן, ובמיוחד במרחב בו בחר לפרסם אותן, כאשר הוא יודע ומתכוון לכך שיגיעו לתפוצה רחבה ככל הניתן, ואף עושה זאת שוב ושוב, כאילו ע”מ להוכיח נקודה כלשהי – אינן מקובלות כהתנהגות ראויה של עורכי דין.

23.6.  אדרבא, יכול היה המערער להעביר ביקורת לגיטימית וסדורה אל מול הגורמים הרלוונטיים, וככל וביקורת זו לא הייתה נשמעת, כטענתו, יכול היה למצוא את הדרכים והגורמים אליהם יכול היה לעתור ע”מ שזעקתו תישמע. אך לא כך פעל המערער וכל ניסיונותיו בדיעבד להצדיק את התנהלותו אין להם על מה לסמוך.

24. בהתאם לכך אף לא מצאנו לנכון לקבל את טענות המערער כי יש לראות בדברים בגינם הורשע משום “ביקורת ציבורית” לגיטימית כמו גם טענתו כי מדובר בזכותו לחופש הביטוי. כאמור, הדברים שנאמרו (או נכון יותר לומר, נכתבו) ובמיוחד הבמה בה נאמרו, כמו גם הסגנון המשתלח, חורגים מביקורת ציבורית לגיטימית, ובוודאי שאינם חוסים תחת חופש הביטוי, בהקשר המשמעתי, ואין לאפשר תחת הכותרת “חופש הביטוי” התבטאויות אשר יש בהן כדי להוות עבירה על הדין המשמעתי.

25. באשר לטענת המערער כי הוא נענש בשל סגנונו וביקורתו את האופן בו ניהל את ההליך. גם לטענה זו לא מצאנו תימוכין, ואף היא נטענה מן הפה לחוץ, ומשכך איננו יכולים לקבלה. פסה”ד של ביה”ד קמא מנומק כדבעי ונשען על הראיות שהוצגו בפניו, ובפרט על הודאת המערער עצמו בהתבטאויות שיוחסו לו, ונסמך כולו על הניתוח שערך ביה”ד קמא בבואו לבחון התבטאויות אלו אל מול ראי הדין המשמעתי.

26. מכל האמור לעיל,מצאנו לנכון לדחות את ערעור המערער על הכרעת הדין.

27. באשר לגזר הדין, מצאנו לנכון מן הטעמים שפורטו לעיל,להותיר על כנם את עונש ההשעיה בפועל, השעיה על תנאי והקנס לקופת הלשכה. למערער עבר משמעתי מכביד, גם בעבירות דומות לאלו בהן הורשע בתיק נשוא ערעור זה. אנו סבורים שהעונש שהוטל ע”י בית הדין קמא הינו עונש מידתי ביחס לעבירות בהן הורשע המערער ובהתחשב בעברו המשמעתי.

28. עם זאת אנו סבורים כייש לבטל את רכיב הפיצויים למתלונן (בסך של 10,000 ₪), וזאת מן הנימוקים דלהלן:-

28.1.  בפתח הדברים יובהר כי איננו מקבלים את טענת המערער כי יש לפטור אותו מרכיב זה בענישה מן הטעם ש”אמר אמת, ולא הוכח אחרת”.

28.2.  כפי שכבר ציינו לעיל, ההליך המשמעתי אינו הזירה המתאימה לבירור תביעות דיבה, ואין רלוונטיות לשאלה אם דברי המערער כלפי המתלונן היו אמת אם לאו. סגנון הדברים שנאמרו והמקום בו פורסמו הם שרלוונטיים בהליך זה ואותם יש לבחון אל מול העבירות שיוחסו למערער.

28.3.  כאמור, מצאנו כי המערער עבר את העבירות שיוחסו לו, באשר במקום להעביר את ביקורתו על המתלונן ופעילותו (כמו גם על מוסדות המדינה הקשורים בפעילות זו), תהיה לגיטימית ככל שתהיה, בחר המערער לפרסם את הגיגיו ברשת החברתית, שהינה פתוחה לכך, תוך ידיעה וכוונה כי דבריו יגיעו לפרסום רחב ככל האפשר, וכל זאת מבלי למדוד את מילותיו ותוך שימוש בסגנון משתלח.

28.4.  בהתאם לכך, איננו סבורים שהסיבה לפטור את המערער מרכיב פיצוי המערער הינה כי “אמר אמת, ולא הוכח אחרת”. הגנת “אמת דיברתי” אינה רלוונטית בעניינו, ובוודאי שלא הוכחה בהליך זה.

28.5.  עם זאת, איננו סבורים כי במסגרת ההליך הספציפי שבפנינו, קרי במסגרת ההליך המשמעתי, יש להוסיף על הענישה בה העניש ביה”ד קמא את המערער, גם רכיב מסוג של פיצוי למתלונן. מבלי לקבוע מסמרות או הלכה בעניין זה, אנו סבורים שיש להשתמש באפשרות לפסוק פיצויים בעיקר במקרים בהם המתלוננים הם לקוחותיהם של עורכי הדין המורשעים ולצמצם את השימוש באפשרות זו כאשר מדובר בעמיתים למקצוע. הליך פסיקת הפיצויים מהווה בדרך כלל פסיקה על דרך האומדנא, מבלי שמתנהל הליך אזרחי סדור במסגרתו שמים את נזקי המתלונן.

28.6.  המקרה דנן אינו מקרה בו יש אפשרות לשום את נזקי המתלונן ולדעתנו יש להימנע מכך בהליך זה.

28.7.  זאת ועוד, בית הדין קמא לא נימק את החלטתו לפסוק פיצויים למתלונן בשיעור כה גבוה ולא קיים דיון בסוגיה זו בגזר דינו. לפיכך אין אנו יכולים לרדת לאומד דעתו של בית הדין קמא בענין זה.

28.8.  אף לגופו של ענין, נראה לנו כי במקרה זה מדובר בסכום פיצוי גבוה. בפני המתלונן עומדים סעדים אזרחיים לשם פיצויו על נזקיו, ככל שהוא סבור שנגרמו לו נזקים כאלה.

29. באשר ליתר רכיבי הענישה, אנו סבורים כי אלו הולמים את העבירות בגינן הורשע המערער. בפרט נכונים הדברים נוכח הרשעותיו הקודמות של המערער ונוכח העובדה שהמערער לא מצא לנכון להביא את טיעוניו בשלב הטיעונים לעונש, לא התייצב לדיון אשר נקבע לטיעונים לעונש, והתעלם מהזכות שנתנה לו (לאחר מכן) להגיש טיעונים לעונש בכתב. בהקשר זה אין למערער להלין אלא על עצמו.

 

30. סיכומם של דברים כדלקמן:

בהתאם לכל האמור לעיל הגענו למסקנה כי יש להותיר את הכרעת הדין של ביה”ד קמא על כנה ולדחות את הערעור על הכרעת הדין ובאשר לענישה החלטנו לקבל באופן חלקי את הערעור באופן שיש לבטל את רכיב פיצויים למתלונן ולהותיר על כנם את יתר רכיבי הענישה, קרי – השעיה בפועל למשך 3 חודשים; השעיה על תנאי לתקופה של 12 חודשים, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור ממועד פסק הדין בערעור זה ולמשך 3 שנים עבירות דומות לאלו בהן הורשע כאן; קנס בסך של 5,000 ₪ שישולם לקופת הלשכה תוך 60 יום ממועד המצאת פסק דין זה למערער.

על מנת לאפשר למערער להתארגן מבחינת סדרי העבודה של משרדו ועל מנת למנוע פגיעה בלקוחות אנו קובעים כי ההשעיה בפועל תכנס לתוקפה ביום 7.7.2019

עיכוב ביצוע גזר הדין מבוטל בזה.

ניתן בהעדר הצדדים ביום 23.5.2019 (י”ח באייר תשע”ט) ויומצא לצדדים ע”י המזכירות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.

_________________ ____________ ____________________

דן מרגליות, חב”ד רוני גולן, אב”ד רוני (אהרון) קשלס, חב”ד

 

https://www.pador.co.il/etika/DocumentDisplay/ShowDocument.aspx?mode=simple&docID=1944530&sessionID=1&type=default&name=undefined.txt

4 בדא 77-18 ועדת אתיקה מחוזית נ יוסי נקר גרשון גרונפלד 23-5-2019

 

בר”ש 7964/19 בעליון נקר נ’ ועדת האתיקה – מזוז החטיף לו 3,000 ש”ח הוצאות

ערעור על החלטה של בימ”ש מחוזי ענת זינגר שיוסי נקר הגיש על בית הדין לאתיקה הארצי בתלונת גרשון גרונפלד.  החלטה של מנחם מזוז (בעצמו נבלה שלא ברא השטן).

החלטה מזוז יוסי נקר נגד אתיקה קובלנה ביטוי נ גרשון גרונפלד 7964-19

בדא 77/16 שנה על תנאי: הכין מסמכים לאילן צפריר ואח”כ ייצג את גרושתו נגדו

בד”א 77/16 מראה מקום: פדאור אתיקה 17 (33) 620  לתמצית פסק הדין

 תגיות: יחסי עורך דין ולקוח

תמצית: בית הדין המשמעתי הארצי החליט להקל בעונש שהוטל על המערער כך שעונש ההשעייה בפועל שהוטל עליו, יומר בהרשאה על תנאי כאשר יתר רכיבי הענישה שקבעה הערכאה דלמטה יוותרו בעינם. מדובר בערעורו של הנקבל כנגד פסק דינו של בית הדין המשמעתי קמא, אשר הרשיעו בעבירות איסור על טיפול נגד לקוח, ועורך דין כעד והטיל עליו עונש השעייה בפועל לתקופה של 3 חודשים, השעיה על תנאי ל 9 חודשים למשך 3 שנים, והוצאות ללשכה ע”ס 6,000 ₪.

בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל

בפני: עו”ד ויזר עמנואל- אב”ד, עו”ד קשלס רוני אהרון- חב”ד, עו”ד נגבי צפריר – חב”ד

המערער: עו”ד יוסי נקר, מרח’ אביטל 56/3 יקנעם עילית 20692, בעצמו

המשיבה: ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין בשראל, באמצעות עוה”ד ערן זהר

פסק-דין

1. בפנינו ערעורו של עוה”ד יוסי נקר (להלן: “המערער“), כנגד פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי במחוז צפון, אשר הרשיע את המערער בעבירות לפי כללים 16 ו-36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו-1986 (להלן: “הכללים“) ביחד עם סעיף 61 (2) לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ”א-1961 (להלן: “החוק“), והטיל על המערער בגין הרשעה זו – עונש השעיה בפועל לתקופה של 3 חודשים; השעיה על תנאי למשך 9 חודשים שיוטלו עליו אם יעבור במשך 3 שנים ממועד פסה”ד עבירה בניגוד לכללים 16 ו-36 לכללים, ביחד עם סעיף 61 (2) לחוק; והוצאות ללשכה בסך של 6,000 ₪ אשר ישולמו ב- 5 תשלומים (בד”מ 16/14 – עו”ד יצחק לוי, אב”ד; עו”ד שאדי חורי, חב”ד; עו”ד ראמח עומד, חב”ד).

תמצית העובדות ההליך נשוא הערעור:

2. העובדות ההליך נשוא הערעור, שהיוו את הבסיס לכתב הקובלנה, כפי שפורטו בהכרעת הדין, הינן כדלקמן:-

2.1. בשנת 2005 פנה המתלונן (מר אילן צפריר, להלן: “המתלונן“) למערער על רקע משבר בחיי הנישואין שלו עם רעייתו דאז. המערער ערך עבור בני הזוג 3 הסכמים: הסכם להסדרת מערכת היחסים בין בני הזוג; הסכם מתנה; התחייבות לתת מתנה.

2.2. בשנת 2011 פרץ סכסוך בין בני הזוג.

2.3. ביום 08.12.2011 הגיש המערער, בשם רעיית המתלונן (לימים, גרושתו), תביעה ליישוב הסכסוך בביהמ”ש לענייני משפחה בחיפה, וביום 29.12.2011 הגיש המתלונן תביעה לביהמ”ש לענייני משפחה בחיפה למתן פס”ד הצהרתי לביטול עסקת המתנה. באותו הליך יוצג המתלונן ע”י עו”ד אחר (עו”ד חרל”פ) ואילו המערער נטל על עצמו לייצג את רעיית המערער גם בהליך זה, כאשר בכתב ההגנה פירט את קשריו עם המתלונן וצירף חילופי דוא”ל שניהל עם המתלונן ועבור המתלונן, במסגרת פניית המתלונן אליו משנת 2005.

2.4. ב-24.04.2013 הגיעו המתלונן ורעייתו/גרושתו להסכם פשרה שסיים את התביעות ההדדיות ביניהם.

2.5. על פי כתב הקובלנה ייצג המערער את רעיית המתלונן באותו עניין בו ייצג את בני הזוג במשותף; המערער נטל על עצמו את ייצוגה של רעיית המתלונן חרף העובדה שהיה צפוי להעיד לטובתה בהליך; המערער חשף בכתב בי”ד פרטים החסויים בחיסיון עו”ד – לקוח.

2.6. בהתאם לכך הואשם המערער בעבירות לפי הוראות החיקוק הבאות:-

2.6.1. טיפול נגד לקוח, עבירה לפי ס’ 16 לכללים.

2.6.2. מתן עדות מטעם לקוח, עבירה לפי ס’ 36 לכללים.

2.6.3. הפרת סודיות, עבירה לפי ס’ 19 לכללים.

2.6.4. הפרת חיסיון, עבירה לפי ס’ 90 לחוק.

2.6.5. פגיעה בכבוד המקצוע, עבירה לפי ס’ 53 לחוק.

2.6.6. התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי ס’ 61 (3) לחוק.

הכרעת הדין של ביה”ד דלמטה

3. לאחר שמיעת הראיות קבע ביה”ד דלמטה כדלקמן:-

3.1. בהתייחס לעבירה לפי ס’ 16 לכללים, טיפול כנגד לקוח, קבע ביה”ד דלמטה כי יש להרשיע את המערער.

3.2. בהתייחס לעבירה לפי ס’ 36 לכללים, מתן עדות מטעם לקוח, קבע ביה”ד דלמטה כי יש להרשיע את המערער.

3.3. בהתייחס לעבירות לפי ס’ 19 לכללים ולפי ס’ 90 לחוק, הפרת סודיות והפרת חיסיון, קבע ביה”ד דלמטה כי יש לזכות את המערער משתי העבירות.

3.4. בהתייחס לעבירה לפי ס’ 53 לחוק ולפי ס’ 61 (3) לחוק, פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, קבע ביה”ד דלמטה כי יש לזכות את המערער משתי העבירות.

4. הנה כי כן, ביה”ד דלמטה הרשיע את המערער בעבירות לפי כללים 16 ו-36 לכללים, ביחד עם סעיף 61 (2) לחוק, והטיל על המערער עונש השעיה בפועל לתקופה של 3 חודשים; השעיה על תנאי למשך 9 חודשים שיוטלו עליו אם יעבור במשך 3 שנים ממועד פסה”ד עבירה בניגוד לכללים 16 ו-36 לכללים, ביחד עם סעיף 61 (2) לחוק; והוצאות ללשכה בסך של 6,000 ₪ אשר ישולמו ב- 5 תשלומים.

הערעור

5. ביום 14.07.2016 הגיש המערער כתב ערעור על פסק דינו של ביה”ד קמא, במסגרתו טען (בקליפת אגוז), כדלקמן:-

5.1. לטענת המערער לא היה מקום להרשיעו בעבירה של ייצוג בבימ”ש תוך ניגוד עניינים, כאשר כתב התביעה שהגיש המתלונן נגד רעייתו/גרושתו, לא הוגש ע”י הקובל לביה”ד דלמטה, ואף לא התאפשר למערער עצמו להגישו.

5.2. לטענת המערער ביה”ד דלמטה קבע כי קשה לתת אמון בגרסת המתלונן, ומשכך לא היה מקום לקבל דבר מעדותו.

5.3. לטענת המערער הפעולה המשפטית שביצע עבור המתלונן ורעייתו דאז בשנת 2005 הייתה טכנית בעיקרה, וכללה ניסוח מסמך משפטי באופן שאינו מהווה ייצוג משפטי, ומשכך לטענת המערער, ייצוג אשת המתלונן בשנת 2011 אינה מהווה עבירה על ס’ 16 לכללים.

5.4. באשר לאישום לפי ס’ 36 לכללים (עדות מטעם לקוח) טען המערער כי לא התבקש להעיד באותו הליך, ולא נדרש ע”י ב”כ המתלונן להעיד או להתפטר מייצוגו, פעולה שחזקה עליו שהיה עושה לו חשב שיש בכך ממש. המערער אף הוסיף וטען כי לו היה ביה”ד דלמטה מעיין בכתב התביעה שהגיש המתלונן לביהמ”ש כנגד רעייתו דאז היה מתרשם שגדר המחלוקות בין בני הזוג לא חייבו את העדת המערער בהליך שהתנהל בין הצדדים.

5.5. כאמור, המערער אף טען, וטענתו זו לא נסתרה ע”י ב”כ הקובל, כי בפועל לא העיד באותו הליך ואף לא נדרש לכך.

5.6. בהקשר זה מלין המערער על קביעת ביה”ד דלמטה כי “עדותו הייתה אמורה להיות חיונית לקביעה האם הסכם המתנה נכפה על המתלונן כטענתו או שמא המתלונן יזם את החתימה על ההסכם מרצונו הטוב והחופשי“.

5.7. המערער אף ערער על חומרת העונש שקבע לחובתו ביה”ד דלמטה, והלין על כי מדובר בעונש שאינו מידתי.

6. המשיבה הגישה תשובתה לערעור. טענות המשיבה בקליפת אגוז הינן כדלקמן:-

6.1. לטענת המשיבה מדובר במחלוקת משפטית, ומשכך אין רלוונטיות לשאלה אם הוגש או לא הוגש כתב התביעה נשוא ההליך שהתנהל בין המתלונן לבין רעייתו דאז וממילא טוענת המשיבה כי המערער ביקש להגיש את אותה ראיה בניגוד לדיני הראיות ומשכך מוצדק סירובו של ביה”ד דלמטה מלקבל את הראיה.

6.2. לטענת המשיבה יש לראות בשירות המשפטי שנתן המערער למתלונן ולרעייתו דאז משום שירות משפטי מהותי, ואין לקבל את הטענה כי מדובר בפעולה טכנית בלבד.

6.3. עד מוסיפה המשיבה וטוענת כי המערער חשף בכתב ההגנה שהגיש בשם גרושתו של המתלונן, פרטים בדבר קשריו עם המתלונן, אשר היו חסויים כלפיה. דא עקא, המשיבה עצמה ערה לכך שהמתלונן לא הורשע בעבירות של הפרת חיסיון ו/או הפרת סודיות ו/או ניגוד עניינים, ואף זוכה מאישומים אלו שעמדו נגדו.

6.4. בהתייחס לטענת המערער כי הביא להסכם שנחתם בין הצדדים את ההסכם הקודם שחתמו ביניהם אותם צדדים, טוענת המשיבה כי מדובר בעניין עובדתי שלא הוכח, וממילא עצם מתן הייעוץ למתלונן, גם אם מדובר על ייעוץ בעקבות הסכם מוקדם יותר שערכו המתלונן ורעייתו דאז בינם לבין עצמם, יש בו כדי להצדיק את ההרשעה.

6.5. בהתייחס לעובדה (שלא הוכחשה) כי המערער לא התבקש להעיד בהליך שהתנהל בין המתלונן לבין רעייתו דאז, טענה המשיבה כי אין בכך כדי להצביע על כך “שהמערער לא היה צפוי להעיד“. לטענת המשיבה, עצם מעורבותו של המערער בהליך שהתנהל בין בני הזוג בשנת 2005, העמידה אותו במצב בו הוא היה צפוי להעיד בהליך המשפטי שהתנהל בין בני הזוג ומשכך הוא היה מנוע מליטול על עצמו את ייצוגה של רעייתו דאז של המתלונן.

7. ביום 30.11.16 התקיים דיון בערעור ונשמעו טענות הצדדים בהרחבה.

8. בעקבות הדיון בערעור בדקו הצדדים אפשרות להגיע להסכמות מחוץ לכותלי ביה”ד אשר ייתרו את הצורך במתן פס”ד בערעור זה, אולם ביום 18.12.2016 הודיע ב”כ המשיבה כי לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות בתיק דנן. עם זאת הודיעה המשיבהכי אינה עומדת על תשובתה לערעור בכל הנוגע לכלל 36, ואינה עומדת על הרשעתו של המערער בכלל זה.

דיון והכרעה:

עבירה על פי כלל 36 לכללים

9. טוב עשתה המשיבה על כי הודיעה שאינה עומדת על תשובתה לערעור בכל הנוגע לכלל 36 לכללים ואינה עומדת על הרשעתו של המערער בהתייחס לעבירה על פי כלל זה.

10. עיון מעמיק בהוראות כלל 36 לכללי לשכת עוה”ד, מראה כי קיים ספק של ממש באם היה מקום לייחס את העבירה נשוא כלל זה למערער, באשר אינה עולה אף מן העובדות שפורטו בכתב הקובלנה.

להלן הוראת כלל 36 הנ”ל:

עורך דין כעד

36. (א) לא ייצג עורך דין אדם בהליכים משפטיים, לרבות ערעור, אם הוא עומד להעיד מטעם אותו אדם באחד משלבי ההליכים האמורים; נקרא עורך הדין להעיד מטעמו של אדם אחרי שהחל לייצגו – יחדל מן הייצוג.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על מסירת עדות כשעורך דין נקרא להעיד בידי בעל דין יריב, או בענין שהוא טכני או ברשות בית המשפט או ברשות הועד המחוזי.

11. הוראת כלל 36 (א) מתייחסת למצב בו צפוי עורך דין להיקרא להעיד מטעם אותו אדם אותו הוא מייצג, קרי לקוחו, כאשר עומדת לעוה”ד האופציה להפסיק ולייצג את לקוחו, באם יקרא להעיד מטעמו לאחר שהחל בייצוגו.

ס”ק (ב) קובע באופן מפורש כי הוראות ס”ק (א) לא יחולו על מסירת עדות כשעוה”ד נקרא להעיד בידי בעל דין יריב.

12. במקרה שבפנינו ממילא לא נקרא המערער להעיד ע”י מי מן הצדדים לאותו הליך, לא ע”י מרשתו (אותה ייצג וניהל את הגנתה, באופן שאמור היה לדעת אם יהיה עליו להעיד בהליך מטעמה) ולא ע”י המתלונן.

לטענת המערער ניתוח התביעה במועד בה קיבל אותה הביא אותו למסקנה כי לא יידרש להעיד בהליך. וממילא ככל והיה עליו להעיד מטעם מרשתו הרי שהיה עליו להתפטר מייצוגה, או לחילופין היה חשוף לתביעת רשלנות ככל והיה נוהג באופן שהיה בו כדי לפגוע בהגנתה.

13. מכל מקום, נוכח הודעת המשיבה מיום 18.12.16, הרי שאנו פתורים מהמשך הדיון בעבירה זו, נוכח מחיקת סעיף זה מכתב האישום יש כמובן לבטל את הרשעתו של המערער שיוחסה לו על פי כלל 36 הנ”ל.

עבירה על פי כלל 16 לכללים

14. להלן הוראת כלל 16 לכללים, העוסק בעבירת “איסור על טיפול נגד לקוח”:

איסור על טיפול נגד לקוח

16. (א) עורך דין לא יטפל נגד לקוח –

(1) בענין או בקשר לענין שטיפל בו למען אותו לקוח;

(2) בענין אליו יש זיקה של ממש למידע שקיבל עורך הדין מאותו לקוח או מטעמו.

(ב) הועד המחוזי, או מי שהוא הסמיכו לכך, רשאי להחליט, לפי פניית עורך דין, כי מתן חוות דעת או קיום התייעצות גרידא, או פעולה במקרה פלוני, לא היה בהם משום טיפול בענין למען לקוח, או כי מידע מסויים אין לו זיקה של ממש לענין, או כי אין במידע שהתקבל כדי למנוע מעורך הדין לטפל בענין, ובלבד שהחלטה כאמור תינתן לפני שעורך הדין יקבל על עצמו את הטיפול בענין האמור.

15. טוען המערער כי המתלונן לא היה “לקוחו” לעניין סעיף זה ובכלל.

16. לטענת המערער, הוא הסתמך על טענת המתלונן בכתב התביעה שהגיש נגד רעייתו דאז (אותו כינה המערער “כתב היסוד”), בו טען המתלונן כי המערער לא ייצג אותו במסגרת ההסכם שנחתם בשנת 2005 עם רעייתו דאז. לפיכך, טוען המערער כי לא ראה כל פסול בכך שהחליט לקחת עליו את ייצוגה של מרשתו באותו הליך.

בהתאם לטענה זו של המערער, המתלונן שינה את עמדתו רק לאחר שהחליף את בא כוחו באותו הליך, ואין לקבל התנהלות שכזו אשר למעשה סתרה התנהלות קודמת של המתלונן, שהמערער הסתמך עליה.

17. עוד הוסיף המערער וטען כי אין לראות בפעולה שביצע עבור המתלונן ורעייתו (דאז), בשנת 2005, משום ייצוג, מאחר ופעולתו עבורם הייתה טכנית במהותה, וכל כולה משום סיוע בניסוח ועריכת מסמך אשר כבר הוכן קודם לכן ע”י בני הזוג.

18. יובהר כי המערער בהגינותו, אישר במענה לשאלת ביה”ד, כי כאשר הגיעה אליו רעיית המתלונן דאז וביקשה את ייצוגה במסגרת התובענה שהגיש נגדה המתלונן, חלפה בראשו המחשבה האם עלולה להיות בעייתיות בייצוג זה בהיבט האתי. אולם לאחר שקרא את כתב התביעה שהגיש המתלונן השתכנע כי מכתב התביעה לא עולה כל טענה כנגדו, ולא נטען כי הוא ייצג את המתלונן אלא אף להיפך (עמ’ 23-24 לפרוט’).

19. איננו יכולים לקבל את מהלך מחשבתו של המערער. לא המתלונן הוא שקובע אם היה בהתנהלותו של המערער (כלפי המתלונן ורעייתו דאז, שניהם ביחד או מי מהם) משום ייצוג בהתאם להוראת כלל 16 לכללים.

20. גם אם בחר המתלונן, מטעמיו הוא (וניתן להניח כי היו טעמים תועלתניים אשר הובילו את המתלונן לטעון כפי שטען בהליך שניהל כנגד רעייתו דאז) לטעון כי המערער לא ייצג אותו בעריכת ההסכמים, הרי שיש לבחון את הדברים בבחינה אובייקטיבית עובדתית ולקבוע האם נתן המערער שירות למתלונן, אשר יש בו משום ייצוג, בהתאם להוראת כלל 16 הנ”ל.

21. בהקשר זה אנו מאמצים את קביעת ביה”ד דלמטה אשר קבע כי המערער טיפל בעניין הסכם המתנה למען המתלונן, ומשכך חל עליו איסור לטפל באותו עניין כנגד המתלונן.

22. קביעה זו מתיישבת אף עם קביעת ביה”ד דלמטה, אשר זיכה את המערערמעבירת חשיפת מסמכים מאחר וקבע כי שני בני הזוג היו לקוחות של המערער, ומשכך לא היה חייב בסודיות בינם לבין עצמם ויכול היה לחשוף את המסמכים שנמסרו לידיו בשנת 2005 ע”י מי מבין בני הזוג, לאחר.

23. כל מסקנה אחרת תביא לביטול הזיכוי מעבירת הפרת הסודיות והפרת חיסיון, המתבססת על קביעת ביה”ד דלמטה כי המערער ייצג את שני בני הזוג ומשכך רשאי היה להעביר את המסמכים שהיו בידיו לכל אחד מהם בנפרד.

24. בהתאם לכך הננו מוצאים לנכון להותיר על כנה את הרשעת המערער בעבירה שיוחסה לו על פי כלל 16 לכללים.

סעיף 61 (2) לחוק לשכת עורכי-הדין

25. בסיכום הכרעת הדין של ביה”ד דלמטה, נקבע כי המערער הורשע בעבירות לפי כללים 16 ו-36 לכללים, ביחד עם סעיף 61 (2) לחוק.

26. דא עקא, הוראות האישום בהם הואשם המערער אינן כוללות את הוראת ס’ 61 (2) לחוק.

27. זאת ועוד, בחינת הוראת ס’ 61 (2) לחוק, מעלה תהיות, שמא מדובר בשגגה אשר השתרבבה בטעות לפסה”ד של הערכאה דלמטה.

להלן הוראת ס’ 61 לחוק:

עבירות משמעת

61. אלה עבירות משמעת:

(1) הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דין בקשר למקצועו;

(תיקון מס’ 33) תשס”ט-2009

(2) הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109 או לפי סעיף 98יג(3);

(3) כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין.

28. הנה כי כן, הוראת ס’ 61 (2) מפנה להפרת כללי האתיקה שנקבעו לפי ס’ 109 או לפי ס’ 98 יג’ (3) לחוק.

29. בחינת הוראות סעיפים אלו [109 ו- 98 יג’ (3)] מראה כי מדובר בכללים שאינם קשורים לעניינו – סעיף 98 יג’ (3) עוסק בהוראות מיוחדות לעניין אתיקה מקצועית של עו”ד זרים; וסעיף 109 עוסק במתן הרשאה למועצה הארצית להתקין כללים בכל עניין הנוגע לארגון הלשכה ופעולותיה.

30. אין מדובר בסעיף הרלוונטי לעניינו, ומשכך אין ולא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה על סעיף זה.

_________________ ________________

עמנואל ויזר, אב”ד קשלס רוני (אהרון), חב”ד

 

צפריר נגבי, חב”ד

31. קראתי את פסק דינם של חבריי ואני מסכים לתוצאתו.

32. יחד עם זאת, לאור העובדה שחבריי מצאו לנכון להתייחס בקצרה לכלל 36, לא אוכל לפטור את עצמי בלא כלום. עמדתי בעניין זה שונה מעמדת חבריי.

33. כלל 36 קובע כי:  “לא ייצג עורך דין אדם בהליכים משפטיים, לרבות ערעור, אם הוא עומד להעיד מטעם אותו אדם באחד משלבי ההליכים האמורים” [ההדגשה אינה במקור; צ.נ].

34. לטעמי, כלל זה משקף צפיות נורמטיבית ואף עמדה ערכית והוא איננו מתמצה רק במישור העובדתי או הפרוצדוראלי של שאלת סדר העדים. אסביר בקצרה.

35. אמת ניתנת להיאמר, כי אגב ניהול הליך משפטי זכאי כל צד להביא את רשימת עדיו. מטבע הדברים, הפרקליט המנהל את התיק הוא זה הקובע מי יהיו עדים אלו. ממילא, במישור העובדתי, ברור כי הפרקליט יודע – כעניין כמעט אמפירי – האם אדם מסוים עומד להעיד במשפט מטעם לקוחו אם לאו; ובוודאי שהוא יודע האם בכוונתו שלו להעיד באותו משפט מסוים.

36. בחינה שכזו – המתמצית רק בשאלה הטכנית האם הפרקליט בחר להעיד במשפט אותו הוא מנהל – לטעמי היא פשטנית מדי. לא רק שקריאה כזו של כלל 36 הופכת אותו לאות מתה, אלא שהיא מציבה שטן לפתחו של הפרקליט.

37. השאלה הרלוונטית, לטעמי לכל הפחות, איננה האם הפרקליט העידבפועל מטעם לקוחו, אלא, האם ראוי היה שיעיד מטעם הלקוח, והאם פרקליט סביר אחר היה מקבל על עצמו לייצג את הלקוח בנסיבות אותו עניין.

38. כך, לשם הדוגמא בלבד, במקרים בהם עדותו של הפרקליט חיונית להוכחת עובדה מסוימת במשפט או שהפרקליט מחזיק בידו מידע חיוני שלא ניתן להוכחה בדרך סבירה אחרת, אסור לו לפרקליט לקבל על עצמו את הייצוג בתיק, משום שחזקה עליו שהוא יודע, או שלכל הפחות עליו לדעת, שהוא “עומד להעיד”.

39. החלטת הפרקליט שלא להעיד את עצמו ולקבל על עצמו את הייצוג בכל זאת – על אף שהעדות חיונית – איננה מכשירה את השרץ. החלטה שכזו מנוגדת לטעמי לכלל 14 האוסר על הפרקליט להיות שרוי במצב של ניגוד עניינים, כמו גם לכלל 2 המחייב את הפרקליט לפעול בנאמנות עבור לקוחו.

40. על כללי הלשכה להיות הרמוניים זה לזה. הכללים אינם ציפורי שיר העפות כל אחת לבדה בשמיים. הכללים הם מקהלה מתוזמרת היטב, שקולותיה שלובים האחד בשני.

41. בנסיבות העניין, לאור העובדה שסעיף זה נמחק מכתב האישום והעניין הפך לאקדמאי גרידא, לא אמשיך לפתח את עמדתי וממילא אין גם צורך ליישם אותה על נסיבות העניין דנא.

_________________

צפריר נגבי, חב”ד

 

42. סיכומם של דברים כדלקמן:

42.1. הרשעתו של המערער מעבירה שיוחסה לו לפי כלל 36 מבוטלת, נוכח מחיקת סעיף זה מכתב האישום.

42.2. מצאנו לנכון להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו לפי כלל 16.

42.3. מצאנו לנכון לבטל את הרשעת המערער מעבירה שיוחסה לו לפי ס’ 61 (2) לחוק.

 

ענישה

43. נוכח קביעותינו דלעיל, הננו מוצאים מקום להתערב בעונש שהוטל על המערער בערכאה דלמטה ולהקל בעונש שהוטל על המערער כך שעונש ההשעיה בפועל שהוטל על המערער ע”י הערכאה דלמטה יומר בעונש הרשאה על תנאי. יתר רכיבי הענישה שקבעה הערכאה דלמטה יוותרו בעינם:

43.1. ההשעיה בפועל שהוטלה על המערער תבוטל.

43.2. יוטל על המערער עונש השעיה על תנאי לתקופה של 12 חודשים, אשר לא יוטלו עליו אלא אם הוא יעבור במשך 3 שנים עבירה בניגוד לכלל 16 לכללים.

43.3. יוותר על כנו עונש תשלום הוצאות ללשכה בסך של 6,000 ₪, אשר ישולמו בחמישה תשלומים, התשלום הראשון תוך 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה בערעור.

_________________ ____________ ________________

צפריר נגבי, חב”ד עמנואל ויזר, אב”ד קשלס רוני (אהרון), חב”ד

 

ניתן היום 3.5.17

https://www.pador.co.il/etika/DocumentDisplay/ShowDocument.aspx?mode=simple&docID=1681660&sessionID=1&type=default&name=undefined.txt

 

5 בדא 77-16 יוסי נקר נ ועדת אתיקה אילן צפריר

קובלנה שחטף יוסי נקר ב 2016 בד”מ 35/16 בתלונה של הנהלת בתי המשפט (ברק לייזר)

שימו לב מי עד התביעה נגד יוסי נקר?  ברק לייזר מהנהלת בתי המשפט בעצמו.  מדובר בפרסום של יוסי נקר נגד השופטת נוער מיכל קפלן רוקמן בעניין הילד שנחטף מהאמא הארגנטינאית דניאלה הרשאג.

3 קובלנה אתיקה נ יוסי נקר יזום עי ברק לייזר על דיאגו

 

בד”מ 16/14 צפון:  יייצג את יפה צפריר נגד אילן צפריר שהיה הלקוח שלו

בית הדין המשמעתי המחוזי – מחוז הצפון

תמצית פסק הדין:

 תגיות: נאמנות ומסירות של עורך דין | איסור על ניגוד עניינים של עורך דין | ענישה בדין משמעתי – עורכי דין

בית הדין המחוזי הרשיע את הנאשם בעבירות של טיפול נגד לקוח ומתן עדות נגד לקוח.

הנקבל טיפל עבור בני זוג בעריכת מספר הסכמים במסגרת נישואיהם ולימים לאחר שנפרדו נטל על עצמו הנקבל את הייצוג של האישה בתביעה שהגישה נגד בן זוגה לשעבר מכוח אחד מההסכמים שערך הנקבל. במסגרת ייצוג האישה פירט הנקבל בכתבי הטענות חילופי דברים שהוחלפו עם הבעל במהלך עריכת ההסכמים. בית הדין המחוזי הטיל על הנאשם עונש של השעיה בפועל לתקופה של 3 חודשים ועונש של 9 חודשי השעיה על תנאי לתקופה של 3 שנים ותשלום הוצאות בסך 6,000 ₪.

        ‏

תיק בד”מ מס’ 16/14

בפני חברי ביה”ד:   עו”ד יצחק לוי, אב”ד, עו”ד  שאדי חורי, חב”ד, עו”ד  ראמח עואד, חב”ד

 

הקובלת        ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין בישראל, ע”י ב”כ עו”ד ערן זהר

 

נ    ג    ד

הנקבל          עו”ד יוסי נקר מ.ר. 28529

הכרעת דין

עו”ד יצחק לוי – אב”ד

מבוא

1. נגד הנאשם הוגשה קובלנה בה נטען כי בשנת 2005 פנה מר אילן צפריר (להלן: “המתלונן”) לנאשם על רקע משבר בחיי הנישואין שלו עם רעייתו דאז גב’ יפה צפריר (להלן: יפה). הנאשם ערך עבור בני הזוג 3 הסכמים: הסכם להסדרת מערכת היחסים בין בני הזוג; הסכם מתנה; והתחייבות לתת מתנה.
2. בשנת 2011 פרץ משבר בין בני הזוג, וביום 8/12/2011 הגיש הנאשם, בשם יפה, תביעה ליישוב הסכסוך בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. ביום 29/12/2011 הגיש המתלונן באמצעות עו”ד יחזקאל חרל”פ תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, למתן פסד דין הצהרתי לביטול עסקת המתנה.
3. הנאשם נטל על עצמו לייצג את יפה גם בתביעה לביטול הסכם המתנה שהגיש המתלונן, ובכתב ההגנה פירט את קשריו עם המתלונן, ואף צירף לכתב ההגנה את חילופי הדואר האלקטרוני שלו עם המתלונן ועם חברת “שרביב” בקשר למתלונן.
4. ביום 24/4/2013 חתמו המתלונן וגבי צפריר על הסכם פשרה המסיים את הטיפול בתביעותיהם ההדדיות.
5. על פי כתב הקובלנה הנאשם ייצג את יפה נגד המתלונן באותו עניין בו ייצג את בני הזוג במשותף; הנאשם נטל על עצמו את ייצוג יפה חרף העובדה שהיה צפוי להעיד לטובתה בהליך; והנאשם חשף בכתב בי-דין פרטים החסויים בחסיון עו”ד-לקוח.
6. הוראות החיקוק בהם הואשם הנאשם הינן:

6.1.    טיפול נגד לקוח, עבירה לפי כלל 16 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986;

6.2.    מתן עדות מטעם לקוח, עבירה לפי כלל 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986;

6.3.    הפרת סודיות, עבירה לפי כלל 19 כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986;

6.4.    הפרת חיסיון, עבירה לפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961;

6.5.    פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין עבירה לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961;

6.6.    התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61 (3) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961.

7. בדיון שהתקיים ביום 23/10/2014 הודה הנאשם בחלק מהעובדות וכפר בחלקן וטען כי העובדות אינן מהוות עבירה אתית. לפיכך, נקבע התיק לשמיעת ראיות.

הראיות

8. מטעם הקובלת העיד המתלונן אשר סיפר כי חיי הנישואין שלו עם יפה ידעו עליות ומורדות ולאחר שעלו על שרטון, נעשו ניסיונות לשקמן. לטענתו, גיסתו הפנתה אותו לנאשם. המתלונן נפגש עם הנאשם והלה הדריך אותו לשבת עם יפה ולנסח הסכמות והוא יעגן אותן במסמך משפטי.
9. המתלונן סיפר כי רק הוא נכח בפגישתו הראשונה עם הנאשם.
10. לאחר מכן המתלונן ויפה ערכו מסמך שנחתם על ידם ביום 22/8/2005 (צורף כנספח לק/2), אולם הנאשם אמר להם כי לא ניתן להפוך את המסמך למסמך משפטי מחייב וערך עבורם את הסכם המתנה וההתחייבות לתת מתנה (צורפו כנספחים לק/2).
11. המתלונן הוסיף כי הנאשם פנה אליו מספר פעמים לאחר מכן כדי להשלים את העסקה, אולם הוא לא שיתף עימו פעולה.
12. המתלונן העיד כי בשנת 2011 התרחש משבר נוסף בחיי הנישואין שלו, אשר בגינו הוא נאלץ לעזוב את ביתו, ויפה הגישה נגדו מספר תביעות משפטיות ותלונות במשטרה. המתלונן הבין שהנאשם מייצג את יפה בעניין הסכם המתנה והיסב את תשומת ליבו של בית המשפט לניגוד העניינים שנוצר לדעתו. המתלונן סיפר כי הוא הגיש תביעה לביטול הסכם המתנה בטענה כי הוא חתם על ההסכם בעקבות סחיטה באיומים וכי הנאשם ייצג את יפה באותה תביעה, למרות שבעת החתימה על ההסכם הוא ייצג את המתלונן ויצטרך להעיד במהלך המשפט.
13. בסופו של דבר במהלך שנת 2012, בהמלצת בית המשפט, הושג הסכם פשרה בין הצדדים.
14. המתלונן סיפר כי כמעט כל התכתובות בינו לבין הנאשם בוצעו לתיבת הדואר האלקטרוני שלו במקום עבודתו בחברת החשמל, הנאשם התנהל רק מולו והוא היה זה ששילם את שכר טרחתו של הנאשם.
15. בחקירתו הנגדית אישור המתלונן כי הוא חתם על תצהיר שהוגש לבית המשפט (נ/1). המתלונן נשאל רבות אודות מספר הפעמים בהם נפגש עם הנאשם ולמועד הפגישה הראשונה ביחס למועד החתימה על ההסכם שניסחו המתלונן ויפה. המתלונן נותר איתן בגרסתו כי הוא נפגש עם הנאשם פעמיים לפחות, וכי הפגישה הראשונה התקיימה רק בנוכחותו, אולם לשאלות רבות השיב כי הוא אינו זוכר ולחלקן אף השיב כי השאלה אינה רלוונטית.
16. מטעם הנאשם העידו בתחילה גב’ תמי בליזובסקי (להלן: תמי) ויפה (בליזובסקי) (לשעבר צפריר) לפני שהעיד הנאשם, וזאת בהסכמת ב”כ הקובלת כדי לחסוך מהן לבוא שנית לבית הדין.
17. תמי העידה כי היא גיסתה של יפה, וכי בשנת 2005 יפה גילתה כי המתלונן בוגד בה ונוצר חיכוך ומשבר גדול והיא ובעלה הוזעקו לנסות לפשר בין בני הזוג. המתלונן הוזמן לשהות בביתם למספר ימים, וכעבור מספר ימים הוא ניסח מסמך שאמור היה להביא לשלום בית. המתלונן התקשר בנוכחותה ליפה והקריא לה את המסמך, אולם יפה דרשה שיוכנסו שינויים בהסכם והתנגדה להצעת המתלונן באשר למעורבותו של עו”ד חרל”פ, וביקשה שיפנו לעו”ד שאינו מכיר את המשפחה.
18. היועצת המשפטית של החברה בה עבדה תמי המליצה על הנאשם. המתלונן התקשר מיד לנאשם והלה ביקש שישלח לו את המסמך בפקס. המתלונן הדפיס את המסמך המתוקן ושלח אותו לנאשם. המתלונן התקשר שוב לנאשם ותיאם עימו פגישה ואמר לתמי כי הוא מתכוון לנסוע לפגישה עם יפה.
19. תמי הכחישה כי היא הייתה מעורבת במסכת הלחצים שהופעלו על המתלונן.
20. בחקירתה הנגדית אישרה כי היא לא נכחה באף פגישה של מי מהצדדים עם הנאשם.
21. בחקירתה החוזרת העידה תמי כי ידוע לה על פגישה אחת שנערכה בין הנאשם לבין המתלונן ויפה.
22. לשאלת בית הדין השיבה תמי כי היא ראתה את המתלונן מדפיס את ההסכם בביתה, אולם לא ראתה את המתלונן ואת יפה חותמים על ההסכם ולמעשה היא אינה יודעת מתי נחתם ההסכם.
23. יפה העידה כי לפני כ- 10 שנים בעת שהייתה נשואה למתלונן, הוא בגד בה והיא הייתה נחושה להתגרש. המתלונן בחר לעזוב את הבית כדי להסדיר את מחשבותיו והלך לגור אצל אחיה וגיסתה (גב’ תמי בליזובסקי). לטענתה, המתלונן ערך מסמך בכתב ידו, אשר הוצג בפנינו (נ/5) לאחר שהתנגדות ב”כ הקובלת נדחתה. המסמך אינו נושא שמות או תאריך ועל פניו לא ניתן לדעת מי ערך אותו ומתי.
24. יפה סיפרה בעדותה כי לאחר שקיבלה את המסמך שכתב המתלונן בכתב יד (נ/5) הוא ניסח מסמך מודפס, אשר היווה את הבסיס להסכם המתנה. המתלונן הציע שהם יפנו לעו”ד חרל”פ, אולם היא סירבה הן משום שעו”ד חרל”פ הינו חבר של המתלונן והן משום שכל המעמד היה מביש ומביך מבחינתה.
25. המתלונן פנה לתמי שתמצא עבורם עו”ד אחר. תמי שמעה על הנאשם ממישהו במקום עבודתה, והמתלונן יצר עימו קשר טלפוני וביקש להפוך את המסמך לחוקי. ולדברי יפה “באנו, חתמנו והלכנו”.
26. יפה הכחישה כי הם היו פעמיים במשרדו של הנאשם, וסיפרה כי כשהיא והמתלונן נסעו למשרדו של הנאשם, המתלונן טעה בדרך ואמר לה כי זאת הפעם הראשונה שהוא מבקר ביוקנעם וכי הוא אינו יודע היכן נמצא משרדו של הנאשם.
27. יפה סיפרה כי הם שהו במשרדו של הנאשם חצי שעה לכל היותר וכי הם לא שיתפו את הנאשם בחייהם הפרטיים. עוד אמרה יפה כי אחד התנאים לחתימה על ההסכם היה שלא תהיה הכרות מוקדמת בין הנאשם לעורך-הדין, וכי היא השתכנעה שלא היה קשר בין המתלונן לנאשם קודם לכן.
28. יפה סיפרה כי לאחר שהמתלונן עזב את הבית היא ביררה בעירייה והבינה שהדירה לא נרשמה על שמה בטאבו. היא איתרה את הנאשם ולקחה ממנו את התיק שעליו היה רשום “אילן ויפה צפריר”. כמו כן, התברר כי המתלונן לא שילם לנאשם את שכרו בסך 1,000 ₪ אותם היא שילמה לנאשם.
29. בחקירתה הנגדית אישרה יפה כי היא ותמי שוחחו ביום העדות על התיק ועל המתלונן.
30. עוד אישרה יפה בחקירתה הנגדית כי לא הייתה לה גישה לדואר האלקטרוני של המתלונן, משום שזאת תיבת דואר אלקטרוני של חברת החשמל, וכי אף תיבת דואר אלקטרוני של המתלונן לא הייתה משותפת גם לה.
31. יפה טענה כי לא הייתה פגישה אישית נפרדת בין המתלונן לנאשם. וכשהתבקשה לאשר כי היא אינה יכולה לדעת השיבה כי המתלונן נשבע שהוא לא קיים כל קשר עם הנאשם.
32. יפה העידה כי השינויים בכתב יד על גבי ההסכם מיום 22/8/2005 נעשו על ידי המתלונן מרצונו החופשי ולא כתוצאה מהנחייתו של הנאשם, וכי היא הייתה מעורבת בעניין שכר טרחתו של הנאשם ושילמה את המחצית השניה.
33. הנאשם העיד בדיון שהתקיים ביום 13/5/2015 וכבר בתחילת עדותו ניסה להגיש כראיה עותק מכתב התביעה שהגיש המתלונן נגד יפה, אשר עניינה עתירה לביטול עסקת המתנה. ברם, הואיל וכתב התביעה נערך על ידי עו”ד חרל”פ ולו צורף תצהיר החתום על ידי המתלונן, קבענו כי ניתן להגיש את המסמכים אך ורק באמצעות מי מעורכיהם. משלא הוגש כתב התביעה הנ”ל באמצעות המתלונן במהלך עדותו ומשלא הוזמן עו”ד חרל”פ להעיד, לא התקבל כתב התביעה כראיה.
34. הנאשם ניסה לעקוף את החלטת בית הדין והחל לצטט חלקים מכתב התביעה, אולם הבהרנו לנאשם כי לא נתיר זאת. בהמשך הדיון ניסה הנאשם פעמים מספר להגיש את כתב התביעה הנ”ל, ובחלק מהפעמים נאלצנו לתת החלטות נוספות באותו עניין.
35. הנאשם העיד כי המתלונן פנה אליו בשיחת טלפון קצרה יום אחד לפני פגישתם. הנאשם לא בירר עם המתלונן פרטים אלא ביקש שישלח לו בפקס את המסמך שערך המתלונן. לאחר שקרא את המסמך אמר הנאשם למתלונן כי לא ניתן לתת תוקף משפטי לפרטי ה”הסכם” ואם המתלונן ירצה ניתן לערוך הסכם מתנה שתוחזר לו אם בני הזוג יישארו יחד.
36. הנאשם העיד כי המתלונן לא סיפר לו על חייו, על בגידות וכיו”ב. הנאשם אמר למתלונן כי הוא מוכן להכין לו הסכם התחייבות לתת מתנה תמורת 2,000 ₪ וכי הוא ישלח לו את הטיוטה בדואר אלקטרוני ומיד נקבעה פגישה בניהם. מאותו הרגע כל התקשורת ביניהם נעשתה באמצעות הדואר האלקטרוני.
37. למחרת היום הגיעו המתלונן ויפה לפגישה עם הנאשם והיה ברור שאין כאן ייצוג של צד אחד מול השני, אלא עניין טכני של עריכת הסכם. הנאשם הוסיף כי לא בכדי לא הוגש ההסכם לאישור בית המשפט לענייני משפחה, כהסכם ממון, משום שהדבר לא עמד על הפרק.
38. הנאשם טען שכל פעולותיו היו טכניות בעיקרן “נטען שאני ניסחתי את ההסכם אבל אני אומר שלא היה שום קשר לעובדה הזאת, ביצעתי פעולה טכנית של הגשת מש”חים, יפויי כח, ניסוח הסכם מתנה, לא יעלה על הדעת שעל פעולה כזאת אני אהיה כבול מכאן ועד 7 שנים אחרי לא לייצג בעניין שלא קיבלתי שום מידע, שום יתרון לא היה לי…”. (עמוד 4, שורות 29-32).
39. מבחינת הנאשם התיק היה תיק מכר של שני בני הזוג ועל כריכתו נכתב “אילן ויפה צפריר” וכי הוא יצא מנקודת הנחה שכל המיילים ששלח נשלחו לשני בני הזוג.
40. הנאשם חזר על תגובתו לתלונה וביקש לראותה כחלק מעדותו הראשית.
41. בחקירתו הנגדית העיד הנאשם כי הוא קיבל לידיו עותק של ה”הסכם” שערך המתלונן שכלל הערות בכתב יד משום שהוא הנאשם אמר למתלונן שלא יוותר על הכל. הנאשם טען כי המתלונן לא פנה אליו לקבלת ייעוץ משפטי, אלא רק כדי לאמת את ההסכם.
42. כשנשאל הנאשם האם המתלונן היה לקוח שלו הוא השיב “ממש לא. הוא היה לקוח ביחד עם גרושתו לפעולה ספציפית בלבד שהסתיימה“. (עמוד 6, שורה 21).

 

 

דיון

43. הן מתשובת הנאשם לכתב הקובלנה והן מעדות הנאשם בפנינו ניתן ללמוד כי קיימת הסכמה על מרבית העובדות, וכי המחלוקת העיקרית נוגעת לסוגיה המשפטית האם מעשיו של הנאשם מהווים עבירות אתיות.
44. אין מחלוקת שהמתלונן היה זה שיצר קשר עם הנאשם, העביר לו טיוטה של “הסכם” שערך בעצמו ושהנאשם אמר לו שלא ניתן לתת תוקף משפטי להסכם זה וכי אם ירצה יוכל להעניק מתנה ליפה ואם בני הזוג יישארו יחד למשך תקופה מסויימת, תושב לו המתנה.
45. אין מחלוקת כי הנאשם ערך את המסמכים ושלח אותם בדואר אלקטרוני למתלונן, ואליו בלבד. אמנם הנאשם טען בעדותו שהוא שלח את הדואר האלקטרוני לשני בני הזוג, (עמוד 4 שורה 33 עד עמוד 5 שורה 1), אולם מהראיות שהוצגו בפנינו ומעדות יפה ניתן היה ללמוד כי כל תכתובות הדואר האלקטרוני נשלחו לתיבת הדואר הפרטית של המתלונן ולא ליפה, וכי ליפה לא הייתה גישה לתיבת הדואר האלקטרוני של המתלונן.
46. בכתב ההגנה, אשר הגיש הנאשם בשמה של יפה, לתביעה שהגיש המתלונן ושעניינה עתירה לביטול הסכם המתנה, כתב הנאשם כך:

“35. התובע יזם הסכם להסדרת חיי הנישואים של הצדדים ויצר עם הח”מ קשר וביקש לתת להסכם שיצר תוקף משפטי. יצוין כי קודם לכן הכין התובע בעצמו טיוטה של הסכם לפיו ויתר על כל חלקו בדירה במקרה של הפרת אמון עתידית.

   טיוטות ההסכם מצורפות לכתב ההגנה זה כנספח ג’.

36.   לצורך חתימת ההסכם יזם הנתבע קשר עם הח”מ טלפונית. הח”מ הסביר לתובע שלהסכם שרשמו לא יכול להינתן תוקף משפטי ואם ברצון התובע לפצות את הנתבעת יש לו אפשרות לתת לנתבעת מתנה ואם בעתיד ימשיכו הצדדים לחיות יחד תוחזר לו המתנה. התובע קיבל את עמדת הח”מ והח”מ שלח לתובע בדואר אלקטרוני את טיוטת ההסכמים והתובע אישר אותם בטרם הגיע עם הנתבעת למשרד הח”מ לחתום על ההסכמים.
37.   יודגש, הנתבעת לא הכירה את הח”מ לפני הפגישה המשותפת עם התובע, אשר כאמור היה זה שיצר בעצמו קשר עם הח”מ. כל התכתובות לאחר מכן נעשו רק עם התובע.
38.   בו ביום הופיעו הצדדים במשרד הח”מ וחתמו על המסמכים הנדרשים להסכם המתנה, לא לפני שהח”מ דחק בתובע שלא לוותר על מלוא חלקיו בנכס כפי שביקש לעשות במשרד הח”מ.”
39. גם בתגובת הנאשם מיום 19/6/2012 לתלונה, כתב הנאשם כי הוא שלח למתלונן טיוטת הסכמים והמתלונן אישר אותם (סעיף 7). ודוק: הנאשם עצמו כתב שהוא שלח את טיוטת ההסכמים למתלונן ולא לשני בני הזוג.
40. אמור מעתה, גם הנאשם עצמו סבר כי הוא מתכתב אך ורק עם המתלונן ולא עם יפה.
41. הנאשם העיד כי תכתובות הדואר האלקטרוני מוענו לשני בני הזוג (עמוד 8, שורות 25-27), אולם מעיון בתכתובת הדואר האלקטרוני בין הנאשם למתלונן עובר לחתימה על ההסכמים (צורפו כנספחים לק/2) ניתן ללמוד כי הוא פנה אך ורק למתלונן. רק בתכתובות הדואר האלקטרוני שנשלחו מספר חודשים לאחר החתימה על ההסכם פנה הנאשם לשני בני הזוג (צורפו כנספחים לק/2).
42. הנקודה העיקרית השנויה במחלוקת היא האם התקיימה פגישה מקדימה בין הנאשם לבין המתלונן. כאמור, המתלונן טען כי הוא נפגש עם הנאשם ביחידות ורק בפגישה השניה הצטרפה יפה לפגישה. בעניין זה אנו מקבלים את עמדת הנאשם משום שלא הוכח כי התקיימה פגישה מקדימה בינו לבין המתלונן.
43. בחקירתו הנגדית התחמק המתלונן מלהשיב תשובות ישירות לשאלות הנאשם והשיב לשאלות רבות בתשובה “לא זוכר” ואף טען לגבי חלק מהשאלות כי הן לא רלוונטיות. קשה לתת אמון בגרסת המתלונן ובוודאי שלא ברמה הנדרשת בדין המשמעתי.
44. מאידך, יפה העידה כי בנסיעתם לפגוש את הנאשם הם טעו בדרך והמתלונן אמר לה כי זאת הפעם הראשונה שהוא מבקר ביוקנעם. אמנם עדותה של יפה הייתה מגמתית ומכפישה וניכר כי היא טעונה ברגשות שליליים עזים כלפי המתלונן, אולם בעניין זה מצאתי לנכון להאמין לגרסתה.
45. כפי שיובהר בהמשך, אין בקבלת גרסתו של הנאשם בעניין אי-קיומה של פגישה מקדימה בינו לבין המתלונן כדי להביא לזיכויו.
46. אין ספק כי המתלונן היה לקוחו של הנאשם בכל הנוגע לעריכת הסכם המתנה וההתחייבות לתת מתנה. העובדה כי גם יפה הייתה לקוחתו של הנאשם בעניין זה, אין בה כדי לפגוע או להפחית מחובותיו כלפי המתלונן.
47. כאמור, אין מחלוקת כי המתלונן היה זה שיצר קשר עם הנאשם, הציג בפניו את בקשתו ושלח לו נוסח של “הסכם” שערך בעצמו. הנאשם נתן למתלונן ייעוץ משפטי לפיו לא ניתן לתת תוקף משפטי ל”הסכם” שערך המתלונן והציע לערוך הסכם מתנה והתחייבות לתת מתנה, ובכך לעגן משפטית את רצון המתלונן.
48. אין מחלוקת כי הנאשם ערך את שני המסמכים המשפטיים עליהם חתמו בני הזוג ופעל לאחר מכן כדי לרשום את מחצית חלקו של המתלונן על שם יפה. בכך ייצג הנאשם הן את המתלונן והן את יפה.
49. לא אוכל לקבל את טענת הנאשם לפיה הייצוג היה טכני בעיקרו. הנאשם נתן למתלונן ייעוץ משפטי והבהיר שלא ניתן לתת תוקף משפטי ל”הסכם” שניסח המתלונן והציע לערוך עבורו את הסכם המתנה וההתחייבות לתת מתנה. הנאשם ערך את ההסכמים והחתים את המתלונן ואת יפה. מדובר בייצוג מהותי שהיה כרוך בייעוץ משפטי ולא בעניין טכני גרידא.
50. היקף ייצוג הנאשם את יפה הסתכם בהחתמתה על ההסכמים ובפעולותיו לביצוע הסכם המתנה. כלומר הנאשם החל לייצג גם את יפה מהרגע בו היא התייצבה לפגישה במשרדו וחתמה על ההסכמים.
51. משקבעתי כי הנאשם ייצג את המתלונן בעת עריכת ההסכמים, לא נותר לי אלא לבחון האם כאשר קיבל הנאשם על עצמו לייצג את יפה, הן בתביעה שהגישה נגד המתלונן והן בתביעה שהגיש המתלונן נגדה, הוא ביצע את העבירות האתיות המיוחסות לו בכתב הקובלנה.
52. להלן התייחסות לכל אחד מהעבירות המיוחסות לנאשם בכתב הקובלנה.

א.      טיפול נגד לקוח

61. כלל 16 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ”ו – 1986 קובע כך:

           “(א) עורך דין לא יטפל נגד לקוח –

                   (1)   בענין או בקשר לענין שטיפל בו למען אותו לקוח;

              (2)  בענין אליו יש זיקה של ממש למידע שקיבל עורך הדין מאותו לקוח או מטעמו.

             (ב)  הועד המחוזי, או מי שהוא הסמיכו לכך, רשאי להחליט, לפי פניית עורך דין, כי מתן חוות דעת או קיום התייעצות גרידא, או פעולה במקרה פלוני, לא היה בהם משום טיפול בענין למען לקוח, או כי מידע מסויים אין לו זיקה של ממש לענין, או כי אין במידע שהתקבל כדי למנוע מעורך הדין לטפל בענין, ובלבד שהחלטה כאמור תינתן לפני שעורך הדין יקבל על עצמו את הטיפול בענין האמור.”

62. בעל”ע 6/88ת. אור זאב קובלר נ’ הוועד המחוזי תל אביב (31/12/1988) (פורסם בנבו) נדון הביטוי “בקשר לאותו עניין” כמשמעו בכלל 28 לכללי לשכת עורכי הדין תשכ”ו – 1966, המקביל לכלל 16 דהיום. וכך נכתב שם:

“בבד”ם (י-ם) 9/78,  3נדרש בית הדין לשאלה אם יש לתת למונח “בקשר לאותו ענין” פרשנות דווקנית וצרה או “שמא יש להרחיבו ולהחילו על אותם נושאים אשר בדרך הטבע ומידת ההגיון קשורים באותו ענין – אפילו אינם זהים לו”. באמצו את האמור בבד”מ (י-ם)  6/77הנ”ל, קבע בית הדין שהפרשנות הרחבה היא הראויה

.

נראה לי, שפרשנות זו ראויה והיא הולמת את הרעיון הכללי העומד מאחורי האיסור על פעילות מתוך ניגוד אינטרסים והוא להמנע ממצב אפשרי של ניגוד, שכן “מן הראוי הוא שקליינט יוכל לתת אמון בעורך דינו וברואה החשבון שלו, כבעצמו” (ראה ברק, “ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד” משפטים י’ בעמ’  11ו-16).

63. תביעה שאחד מסעדיה הוא אכיפת הסכם המתנה (התביעה שהגישה יפה נגד המתלונן) ותביעה להצהרה כי הסכם המתנה בטל (התביעה שהגיש המתלונן נגד יפה), מהווים את אותו עניין שבו טיפל הנאשם – ניסוח ההסכמים.
64. הואיל וקבעתי כי הנאשם טיפל בעניין הסכם המתנה למען המתלונן, חל עליו איסור לטפל באותו עניין  נגד המתלונן. למעשה, הנאשם טיפל בשתי תביעות נגד המתלונן באותו העניין, הן בייצוג יפה בתביעה שהגישה לקיום ההסכם והן בייצוג יפה כנתבעת בתביעה שהגיש המתלונן לביטול ההסכם.
65. העובדה שהנאשם ייצג גם את יפה באותו עניין אין בה כדי להכשיר את פעולותיו של הנאשם. הנאשם העניק ייעוץ משפטי מהותי למתלונן, ערך עבורו את ההסכמים וייצג אותו בניסיונותיו להעביר את הזכויות בדירה ליפה כמתחייב מהסכם המתנה. לפיכך, כאשר נטל הנאשם על עצמו לייצג את יפה בתביעות שעניינן הסכם המתנה, כאשר הצד שכנגד הינו המתלונן, הוא עבר על כלל 16 הנ”ל.
66. הנאשם יכול היה לפנות לועד המחוז לפני שקיבל על עצמו לייצג את יפה ולבקש אישור לייצגה נגד המתלונן, אולם הוא בחר שלא לעשות כן.
67. לפיכך, אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה לפי כלל 16 הנ”ל.

ב.      מתן עדות מטעם לקוח

68. כלל 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986 קובע כך:

“(א) לא ייצג עורך דין אדם בהליכים משפטיים, לרבות ערעור, אם הוא עומד להעיד מטעם אותו אדם באחד משלבי ההליכים האמורים; נקרא עורך הדין להעיד מטעמו של אדם אחרי שהחל לייצגו – יחדל מן הייצוג.

(ב)  הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על מסירת עדות כשעורך דין נקרא להעיד בידי בעל דין יריב, או בענין שהוא טכני או ברשות בית המשפט או ברשות הועד המחוזי.”

69. כאמור, הנאשם נטל על עצמו לייצג את יפה בתביעה שהגיש המתלונן ואשר עניינה עתירה לביטול הסכם המתנה. הואיל והנאשם היה זה שניסח את הסכם המתנה ומטבע הדברים נכח בעת החתימה על ההסכם והיה עד לאינטראקציה בין המתלונן ליפה בעת החתימה על ההסכם, היה עליו לצפות לכך שהוא יוזמן להעיד במשפט.
70. עדותו של הנאשם הייתה אמורה להיות מהותית ולא טכנית. הנאשם היה צפוי להעיד לא רק על הפעולות שביצע, אלא על השתלשלות האירועים עובר לחתימה על ההסכמים ועל מעמד החתימה על ההסכמים. הנאשם היה אדם אובייקטיבי ששוחח עם המתלונן, פגש אותו (לפחות פעם אחת בעת החתימה על ההסכמים) ויכול היה להתרשם באופן בלתי אמצעי ממצבו הנפשי והרגשי ומכנות כוונותיו. עדותו הייתה אמורה להיות חיונית לקביעה האם הסכם המתנה נכפה על המתלונן כטענתו או שמא המתלונן יזם את החתימה על ההסכם מרצונו הטוב והחופשי.
71. עדותו בנוגע לנסיבות החתימה על ההסכמים הייתה חיונית מאוד, ובוודאי שלא ניתן לראותה בה עניין טכני גרידא.
72. גם במקרה זה היה הנאשם רשאי לפנות לועד המחוז או לבית המשפט ולבקש את אישורם לייצג את יפה בתביעה שהגיש המתלונן, אולם הוא בחר שלא לעשות כן.
73. לפיכך, אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 36 הנ”ל.

ג.       הפרת הסודיות והפרת החיסיון

74. כלל 19 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ”ו – 1986 קובע כך:

“עורך דין ישמור בסוד כל דבר שיובא לידיעתו בידי לקוח או מטעמו, תוך כדי מילוי תפקידיו, זולת אם הסכים הלקוח במפורש אחרת; הוראה זו אינה חלה על גילוי בהליך משפטי, חקירה או חיפוש שאינו חסוי על פי סעיף 90 לחוק.”

75. סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961 קובע כך:

“דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם.”

76. תכלית חובת הסודיות וחובת החיסיון היא להבטיח גילוי לב מצד הלקוח, הנחוץ כדי להעניק יעוץ משפטי הולם. על הלקוח לדעת שכל המידע שהוא מוסר לעורך דינו יישמר בסוד. זאת הדרך היחידה להבטיח שעורך הדין מקבל את כל המידע הנחוץ לו כדי העניק ללקוחו ייעוץ משפט ראוי.
77. עם זאת, קיימים הבדלים משמעותיים בין חובת הסודיות לחובת החיסיון. הסודיות מונעת חשיפת מידע בכל פורום שהוא, ולא רק בהליכים משפטיים, ומהווה חריג לעקרונות הפומביות וחופש המידע. חובת הסודיות חלה כלפי כולי עלמא ואין נפקא מינא מהי תכלית חשיפת המידע.
78. מאידך, חובת החיסיון הינה פטור הניתן לעורך הדין מחובתו לגלות ראיות במסגרת הליך משפטי, ובכך הוא מהווה חריג לחובה להעיד. חובת החיסיון חלה אך ורק ביחס לפורומים בהם מתבצע איסוף ראיות והיא חלה רק בהליך משפטי, חקירה או חיפוש. ראה:חובת הסודיות של עורך הדין וחיסיון עורך דין-לקוח: הגיעה השעה להיפרד. ד”ר לימור זר-גוטמן, הפרקליט מו חוברת א, 168.
79. בעמל”ע (י-ם)עוז גדות נ’ ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין (18/6/2012) (פורסם בנבו) נכתב כך:

“חובת הסודיות בין עורכי דין ללקוחותיהם הינה אבן הראשה של מערכת היחסים הזו, של הנאמנות, השוררת, והחובה שתשרור, בין עורכי הדין ללקוחותיהם. חובה זו מעוגנת בכלל 19 לכללי האתיקה:

          …

חובה זו רחבה היא. נפרסת היא כמצודה על פני מרחב המגע שבין עורך הדין  ללקוחו. ראשיתה, בעת הגעת הלקוח למשרדו של עורך הדין לשם היוועצות ראשונית, כזו שייתכן אף שכלל לא תבשיל לכדי ייצוגו בפועל בהמשך; ואין חובה זו תמה, ולעולם תיוותר עומדת, זאת אף משתמו יחסי עורך הדין ולקוחו. חובת הסודיות הינה של הלקוח, ובעינה תעמוד עד אשר יאות הלקוח לוותר עליה.”

80. הנה כי הן, חובת הסודיות חלה על פרט מידע שהגיע לידי עורך הדין מרגע היווצר הקשר הראשוני ביניהם. ובענייננו, מהרגע בו התקשר המתלונן לנאשם ושוחח עימו לראשונה.
81. חובת הסודיות אינה מוחלטת ואינה נצחית, אלא יש לה גבולות. כלל 16 קובע מפורשות כי החובה חדלה מלהתקיים בהינתן הסכמה מפורשת של הלקוח. עוד קובע כלל 16 כי חובת הסודיות אינה חלה על “גילוי בהליך משפטי, חקירה או חיפוש” שאינו חוסה תחת החיסיון שבין עורך הדין ללקוחו. כלומר, משהוסר החיסיון, חדלה להתקיים חובת הסודיות באותו עניין.
82. לחובת החיסיון וחובת הסודיות גבול נוסף והוא נוגע ליחסים שבין עורך-הדין ללקוח. בעל”ע 17/86פלונית נ’ לשכת עורכי הדין פ”ד מא(4) 770 נקבע כי לקוח אינו יכול להשתמש בחובת הסודיות ובחיסיון כדי למנוע מעורך הדין לתבוע את שכרו או להתגונן בתביעה שהגיש נגדו לקוחו. וכך כתב כב’ השופט בייסקי “אין מטרת החסינות להעניק ללקוח מגן להסתתר מאחוריו כדי לשלול בעזרתו את שכרו של עורך הדין או כדי למנוע מעורך הדין הגנה בסכסוך אחר שנפל בין השניים.” (בעמוד 782).
83. חובת הסודיות אינה פוסקת מלהתקיים גם שעה שלאותו עניין משפטי מצטרף לקוח נוסף. נשאלת השאלה מהן גבולות חובת הסודיות כאשר עורך-הדין מייצג שני לקוחות באותו עניין.
84. בבר”ע (מחוזי, ב”ש) 615/81אקב נתן נ’ בוזגלו יעקב פ”מ תשמ”ג(1) 221, נקבע כי כאשר עורך דין מייצג שני לקוחות באותו עניין, אזי ביחסים שבין שני הלקוחות לא קיימת חובת סודיות ולא קיים חיסיון. החיסיון והסודיות קיימים רק כלפי צד שלישי. וכך נכתב:

“הקשר בין עורך-דין ולקוחו מבוסס על יחסי נאמנות. יחסים אלה מחייבים בהכרח כי עורך-דין לא ייצג באותו ענין בעלי אינטרסים מנוגדים, כי יצוג כזה סותר יחסי נאמנות. אכן, זהו הכלל החל על ייצוג לקוח על ידי עורך-דין (כלל 26 מכללי לשכת עוה”ד (אתיקה מקצועית) תשכ”ד- 1966[5]. לעקרון זה יש יוצאים מהכלל (כמפורט בכלל 26 האמור), בהם מותר לעורך-דין לייצג בעלי אינטרסים שונים. אולם הדעת נותנת כי התנאי לכך הוא שלא תהיה פגיעה בעקרון הנאמנות, וכי מצב זה לא יהווה מקור להשגת יתרון לצד אחד על-פני הצד השני. הווה אומר, שעורך-דין לא ייצג ולא ייעץ לצד אחד נגד השני; וכי מבחינת הייצוג של עורך-הדין כל הנושאים הקשורים לעיסקה יהיו גלויים לשני הצדדים. במקרה זה יחסי הנאמנות, שמהם יונק עקרון החסיון, מחייבים עורך-דין לא לשמור סוד בין לקוח ללקוח, אלא להיפך, לגלות כל פרט הנוגע לענין לשני הלקוחות כאחד. ממילא מובן כי עקרון החסיון איננו יכול לחול על היחסים שבין שני הלקוחות, האחד כלפי השני, ביחס לאותה עיסקה.

לענין סעיף 48 לפקודת הראיות, וסעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין, ייחשבו במקרה כזה, שני הלקוחות כאילו היו לקוח אחד, והחסיון שהחוק נותן לו גושפנקה על ההתקשרות עם עורך-הדין יחול על היחסים כלפי צד שלישי, אולם לא על היחסים ביניהם לבין עצמם.” (בעמוד 224). (ההדגשות שלי, י.ל.).

86. בעניין שלפנינו אמנם המתלונן היה הראשון לפנות אל הנאשם ובאותה העת הוא היה הלקוח היחיד של הנאשם, אולם מהרגע בו הצטרפה יפה כלקוחה נוספת של הנאשם באותו עניין, לא ניתן לומר כי חלה על הנאשם חובת סודיות ביחסים שבין המתלונן ליפה.
87. אילו היה ברצונו של המתלונן כי הנאשם ישמור בסוד דברים שהוא מסר לנאשם עובר למועד החתימה על ההסכם, היה עליו לומר זאת לנאשם מפורשות.
88. עורך-דין המייצג שני לקוחות באותו עניין, לא יהיה כבול בחובת סודיות וחובת החיסיון ביחסים שבין שני הלקוחות, אלא עליו לנהוג בשקיפות מלאה כלפי כל אחד מלקוחותיו. לכל אחד מהלקוחות הזכות לקבל לידיו את מלוא המידע והמסמכים הקיימים ברשות עורך הדין בקשר לאותו עניין, וזאת ללא קשר למקור המידע והמסמכים. חובת הסודיות וחובת החיסיון במקרים אלה יהיו מוגבלות אך ורק כלפי צדדים שלישיים.
89. לפיכך, בדין מסר הנאשם עותק מהתיק שהיה מצוי ברשותו לידי יפה, אשר ניתן להניח כלל גם עותקים מהתכתובות הדואר אלקטרוני.
90. תכתובת הדואר האלקטרוני שהוחלפו בין הנאשם למתלונן מהוות חלק מהמידע שהגיע לידי הנאשם במסגרת אותו עניין שאליו הצטרפה יפה כלקוחה נוספת של הנאשם. לפיכך, חובת הנאמנות הטילה על הנאשם את החובה לחשוף בפניה את כל התכתובות שקדמו לחתימה על ההסכמים.
91. אילו הייתה יפה פונה לעורך-דין אחר בבקשה שייצגה בתביעה נגד המתלונן, היה אותו עורך הדין רשאי לעשות שימוש באותן תכתובות ולהציגן בפני בית המשפט.
92. לפיכך, אני מחליט לזכות את הנאשם מעבירות של הפרת חובת הסודיות והפרת החיסיון.
93. במאמר מוסגר ובהתייחס לדברים שיכתבו בהמשך אבהיר כי ספק בעיני האם הפרת הוראות סעיף 90 לחוק – הפרת החיסיון – מהווה עבירת משמעת. סעיף 61 קובע מהן עבירות המשמעת. סעיף 61(1) קובע כי “הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דין בקשר למקצועו” מהווה עבירת משמעת. סעיף 90 בוודאי שאינו נמנה על הסעיפים המפורטים בסעיף 61(1), ופרשנות לפיה סעיף 90 לחוק מהווהדין אחר המטיל חובות על עורך הדין, נראית לי מאולצת.
94. מאידך, ההיגיון מכתיב כי הפרת חיסיון מצד עורך דין תהווה עבירת משמעת. יתכן שהתשובה לסוגיה זו נעוצה בעובדה שהפרת חיסיון ממילא כוללת בחובה גם הפרת סודיות, והמחוקק הסתפק בקביעה כי הפרת הסודיות מהווה עבירת משמעת.

ד.      פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין

95. סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961 קובע כך:

“עורך דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת דין ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע.”

96. סעיף 61 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961 קובע כך:

“אלה עבירות משמעת:

(1)      הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דין בקשר למקצועו;

(2)      הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109 או לפי סעיף 98יג(3);

(3)   כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין.”

97. סעיף 61 ורק הוא מגדיר מהן עבירות משמעת. סעיף 61(1) קובע שהפרת הוראה המנויה בסעיפים 53-60 או של דין אחר המטיל חובות על עורך דין מהווה עבירת משמעת. סעיף 61(2) קובע שהפרת כלל מכללי האתיקה מהווה עבירת משמעת. וסעיף 61(3) קובע כי מעשה או מחדל שאינם הולמים את מקצוע עריכת הדין מהווים עבירת משמעת.
98. כלומר, הרשעת נאשם בעבירה לפי סעיף 53 לחוק מתאפשרת רק בשל היותו כלול בסעיף 61(1), והרשעת נאשם בעבירה על כללי האתיקה מתאפשרת רק בשל סעיף 61(2). משמעות הדבר היא שעל הקובל לציין בכתב הקובלנה הן את הסעיף בחוק או בכללי האתיקה והן את הסעיף הקטן שבסעיף 61, ההופך את הסעיף שבחוק או בכללי האתיקה לעבירת משמעת.
99. סעיף 53 וסעיף 61(3) מהווים מעין סעיפי-סל. סעיף 53 עניינו שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין, ואילו סעיף 61(3) עניינו מעשים שאינם הולמים את מקצוע עריכת הדין. מדובר בשני סעיפים כלליים שאינם מפרטים מהי ההתנהגות האסורה ואשר נועדו למקרים בהם עורכי דין התנהלו בצורה לא אתית ואולם אין בכללי האתיקה או בסעיפי החוק הוראות ספציפיות הקובעות כי התנהגות זו מהווה עבירת משמעת. דומה כי סעיפים אלה נחקקו כיוון שהמחוקק סבר ובצדק כי לא יעלה בידו לצפות מראש את כל ההתנהגויות, המעשים והמחדלים, אשר יש בהם כדי להוות עבירת משמעת.
100. סעיף 53 קובע חובה על עורך הדין לשמור על כבוד המקצוע ולהימנע מפגיעה בכבוד המקצוע. ניתן לומר כי עבירה על חלק מכללי האתיקה פוגעת בכבוד המקצוע, לדוגמה: כלל 3(ב) – מקום קיום מפגש מחוץ למשרד עורך-הדין; כלל 23 – יחס לצד שכנגד; כלל 32 – כבוד לבית המשפט; כלל 33 – כבוד הצד שכנגד; כלל 34 – איסור הטעיה; 38 – חקירה נגדית בהגינות, ועוד. אם כך, כלום יש צורך בסעיף 53 הנ”ל הקובע חובה לשמור על כבוד מקצוע עריכת הדין והימנעות מכל דבר שיש בו כדי לפגוע בכבוד המקצוע ?
101. נראה כי סעיף 53 אינו בא להוסיף עבירה במקרים בהם קיימים הוראות מפורשות, אלא בא לתת מענה למקרים שאינם נמנים על העבירות המנויות בחוק ובכללי האתיקה. כך לדוגמה נקבע בעמל”מ (י-ם) 45990-05-13 אריה בן ארי נ’ ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מחוז חיפה (8/10/2013) (פורסם בנבו) נקבע כי אי-הפקדת כספים בחשבון נאמנות בהתאם להחלטת בית המשפט מהווה עבירה אתית בהתאם לסעיף 53 ו- 61 (3). בעמל”מ (י-ם) 51627-01-15 ועדת האתיקה של לשכת עוה”ד מחוז תל אביב נ’ עו”ד שגיב בר שלום ואח’ (25/5/2015) (פורסם בנבו) נקבע כי עורכי-דין שהעבירו מעטפה עם מזומנים למי שהיו מעורבים ברצח כב’ השופט עדי עזר ז”ל, מבלי לדעת את מטרת העברת הכספים, ביצעו עבירות לפי סעיפים 53 ו- 61(3).
102. עד כה נמנעו בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי בירושלים לדון בשאלה העקרונית בדבר היחס בין כללי האתיקה הספציפיים לבין סעיפי החוק הכלליים. (ראה: עמל”מ (י-ם) 43582-07-12 עו”ד שרה מזרחי נ’ לשכת עורכי הדין – תל אביב (13/2/2013) (פורסם בנבו).
103. ברם, כבר לפני 35 שנים נדונה הסוגיה בבית הדין המשמעתי הארצי. בבד”א 44/80 פלוני, עו”ד נ’ הועד המחוזי של לשכת עוה”ד בירושלים קבע בית הדין המשמעתי הארצי כך:

“הפרת כללי האתיקה המקצועית, שנקבעו ע”י המועצה הארצית לפי סעיף 109 לחוק, מהווה עבירה ספציפית לפי סעיף 61(2) לחוק. כאשר מעשה או מחדל של עורך-דין נתפס ברשתו של כלל מוגדר, מיוחד ומפורש שנקבע על-ידי המועצה כאמור, אין אפשרות להרשיעו גם (או רק) ב”כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין” כאמור בסעיף 61(3) לחוק. הרי המלה “אחר” מורה על כך שאין המדובר לא במעשה או במחדל המהווה הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 לחוק, כאמור בסעיף 61(1), ולא במעשה או מחדל המהווה הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109, כאמור בסעיף 61(2) לחוק. כמו-כן, אין במקרה כאמור לא צורך ולא טעם להרשיע את עורך הדין גם (או רק) בעבירה הכללית, שיסודותיה אינם מוגדרים בצורה דווקנית, של עשיית מעשה העלול לפגוע בכבוד המקצוע, בניגוד לסעיף 53, כי אחרת יצא שכל עבירה לפי סעיף 61(3) תגרור אחריה גם הרשעה בעבירה לפי סעיפים 61(1) ו-53 לחוק.”

104. הדברים שנכתבו בבד”א 44/80 יפים ונכונים גם היום, אולם משום מה לא הופנמו ומאז שנכתבו המשיכו באי-כוח הקובלים להגיש כתבי קובלנה ובהם כלולים סעיפי עבירות משמעת ספציפיים ביחד עם סעיפי הסל, ובתי הדין המשמעתיים הן המחוזיים והן הארצי החרו החזיקו אחריהם והרשיעו נאשמים הן בסעיפים הספציפיים והן בסעיפי הסל.
105. אחד מעקרונות העל בשיטת המשפט הישראלית קובע כי חוק מיוחד גובר על חוק כללי. בע”פ 3417/99 הר שפי נ’ מדינת ישראל פ”ד נה(2) 735, 768 נקבע כך:

“הגדרת העבירה של אי-מניעת פשע היא חוק מיוחד(lex specialis) , בעוד שהוראת סעיף 20(ג) לחוק היא חוק כללי (lex generalis), וכלל ידוע הוא, כי חוק מיוחד דוחה חוק כללי: lex specialis derogat generali.”

ראה גם בג”צ 4445/02 מור נ’ ראש עיריית הרצליה פ”ד נו(6) 900, 909.

106. סעיף 61(3) מתייחס מפורשות אך ורק למעשים שלגביהם לא קיימות הוראות חוק או כללים מפורשים, וזו לשונו “כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין”. אחר – משמע שאינו נמנה על הוראות סעיפים  53-60 לחוק (סעיף 61(1)) או כללי האתיקה (סעיף 61(2)).
107. כלומר, לפנינו שני תנאים מצטברים להרשעה בהתאם לסעיף 61(3). האחד – שלא תהיה קיימת הוראה מפורשת המטילה איסור על פעולה או מחדל של עורך-הדין בסעיפים 53-60 לחוק או בכללי האתיקה. והשני – שהמעשה או המחדל לא יהלמו את מקצוע עריכת הדין. רק בהתקיים שני התנאים הללו ניתן להרשיע עורך-דין בהתאם לסעיף זה. ודוק: מאותה סיבה בדיוק לא ניתן להרשיע נאשם הן בסעיף 53 והן בסעיף 61(3) לחוק, משום שסעיף 61(3) דורש “מעשה או מחדל אחר“, ולא אחד מאלה הנמנים על סעיפים 61(1) ו- (2), והרי סעיף 53 נמנה על העבירות שבסעיף 61(1).
108. מן הכלל אל הפרט, הואיל והמעשים שביצע הנאשם מעוגנים בכללי האתיקה (כללים 16 ו- 36), לעניות דעתי, אין כל אפשרות להרשיע את הנאשם בעבירות לפי סעיף 53 או 61(3) לחוק.
109. אשר על כן, אני מזכה את הנאשם מעבירות לפי סעיפים 53 ו- 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.

סוף דבר

110. אם תשמע דעתי, הנאשם יורשע בעבירות לפי כללים 16 ו- 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986 ביחד עם סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961.
111. הנאשם יזוכה מעבירות לפי כלל 19 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986, סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א -1961 ומעבירות לפי סעיף 53 ו- 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961.

 

עו”ד שאדי ח’ורי – חב”ד: אני מסכים.

עו”ד ראמח עואד – חב”ד: אני מסכים.

דיון לשמיעת טיעונים בע”פ נקבע ליום 17.02.2015 שעה 10.00.

ניתנה היום, 18.11.2015, בהעדר הצדדים.

 

_________________ ראמח עואד, עו”ד חבר בית הדין

___________________ יצחק לוי, עו”ד אב בית הדין

___________________ שאדי חורי, עו”ד חבר בית הדין

גזר  דין

מבוא

112. נגד הנקבל הוגשה קובלנה בה נטען כי בשנת 2005 פנה מר אילן צפריר (להלן: “המתלונן”) לנקבל על רקע משבר בחיי הנישואין שלו עם רעייתו דאז גב’ יפה צפריר (להלן: יפה). הנקבל ערך עבור בני הזוג 3 הסכמים: הסכם להסדרת מערכת היחסים בין בני הזוג; הסכם מתנה; והתחייבות לתת מתנה.

113. בשנת 2011 פרץ משבר בין בני הזוג, וביום 8/12/2011 הגיש הנקבל, בשם יפה, תביעה ליישוב הסכסוך בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. ביום 29/12/2011 הגיש המתלונן באמצעות עו”ד יחזקאל חרל”פ תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, למתן פסד דין הצהרתי לביטול עסקת המתנה.

114. הנקבל נטל על עצמו לייצג את יפה גם בתביעה לביטול הסכם המתנה שהגיש המתלונן, ובכתב ההגנה פירט את קשריו עם המתלונן, ואף צירף לכתב ההגנה את חילופי הדואר האלקטרוני שלו עם המתלונן ועם חברת “שרביב” בקשר למתלונן.

115. ביום 24/4/2013 חתמו המתלונן וגבי צפריר על הסכם פשרה המסיים את הטיפול בתביעותיהם ההדדיות.
116. על פי כתב הקובלנה הנקבל ייצג את יפה נגד המתלונן באותו עניין בו ייצג את בני הזוג במשותף; הנקבל נטל על עצמו את ייצוג יפה חרף העובדה שהיה צפוי להעיד לטובתה בהליך; והנקבל חשף בכתב בי-דין פרטים החסויים בחסיון עו”ד-לקוח.

117. הוראות החיקוק בהם הואשם הנקבל הינן:

117.1.       טיפול נגד לקוח, עבירה לפי כלל 16 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986;

117.2.       מתן עדות מטעם לקוח, עבירה לפי כלל 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986;

117.3.       הפרת סודיות, עבירה לפי כלל 19 כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986;

117.4.       הפרת חיסיון, עבירה לפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961;

117.5.       פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין עבירה לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961;

117.6.       התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61 (3) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961.

118. בדיון שהתקיים ביום 23/10/2014 הודה הנקבל בחלק מהעובדות וכפר בחלקן והתיק נקבע להוכחות.

119. התקיימו שתי ישיבות הוכחות, הראשונה התקיימה ביום 9.2.15 ואילו השנייה התקיימה ביום 13.5.15 , במהלכן  נשמעו עדותם של ארבעה עדים,  המתלונן, שתי עדות תביעה והנקבל.

120. ביום 18.11.15 ניתנה הכרעת דין בתיק, לפיה הנקבל הורשע בעבירות לפי כללים 16 ו- 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986 ביחד עם סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961.

121. הנקבל זוכה מעבירות לפי כלל 19 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986, סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א -1961 ומעבירות לפי סעיף 53 ו- 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961.

122. לעניין הזיכוי מעבירות לפי סעיף 53 ו 61(3) לחוק, מדובר בזיכוי מסעיפי סל הואיל והנקבל הורשע בעבירות לפי סעיפים ספציפיים .

טיעוני ב”כ הקובלת לעונש :

123. ביום 28.2.16 הגיש ב”כ הקובלת טיעוניו לעונש וטען :

א.      הרשעתו של הנקבל הינה בגין מעשים חמורים של ייצוג נגד לקוח בעניין שבו הנקבל ייצג את אותו לקוח, כאשר הנקבל אף הוסיף חטא על פשע ונטל על עצמו את ייצוג אשת המתלונן באותו עניין חרף העובדה שהיה צפוי להעיד לטובתה .

ב.      חומרה רבה במעשיו של הנקבל בהם הורשע בכתב הקובלנה, חומרה המצדיקה ענישה הולמת, כזו אשר תעביר מסר נכון הן כלפי הציבור מקבלי השירות מעו”ד והן כלפי ציבור עו”ד לפיו עו”ד המבצע עבירות משמעת כגון דא בא על עונשו הראוי .

ג.    לחובת הנקבל הרשעה קודמת מיום 19.1.12 במסגרתה הורשע הנקבל בעבירות לפי סעיפים 53 ו 61(3) לחוק .

ד.      ב”כ הנקבל ציטט פסיקה וענישה בתחום זה של עבירות בהן הורשע הנקבל, פסיקה לפיה רף הענישה הינו השעיה בפועל לתקופה לא פחותה משישה חודשים .

ה.     ב”כ הקובלת עתר להשית על הנקבל עונש של השעיה בפועל של 3 חודשים, בנוסף לעונש השעיה על תנאי והטלת הוצאות .

טיעוני הנקבל לעונש :

124.  ביום 22.3.16 הוגשו טיעוני העונש מטעם הנקבל .

125.  בטיעונים לעונש הנקבל נקט בלשון חצופה כלפי בית הדין, כתב שלושה עמודים מלאים של טענות כנגד הכרעת הדין ( 35 סעיפים )  ורק סעיף אחד קשור לטיעון לעונש.

126. ואכן בסעיף 33 לטיעוניו לעונש הוא טוען כי הוא זוכה מחלק מהאשמות אשר הוגשו נגדו .

 

דיון והכרעה :

127. מדיניות של ענישה משמעתית הולמת מחייבת הטלת ענישה של ממש על עורכי דין, שאינם ממלאים את תפקידם כלפי לקוחותיהם ועל ידי כך פוגעים בלקוחותיהם, בשמם של עורכי הדין ובאמון הציבור בהם.

128. הנקבל כפר בעובדות כתב הקובלנה, דבר אשר גרם לשמיעת התיק, ולשמיעת עדויות קשורות לתיק משפחה שמטבעו קשה לשמיעה, במסגרתו נשמעו גם עדותם של המתלונן ואשתו לשעבר.

129. כאן המקום להדגיש ולציין כי כל העובדות אשר הועלו בכתב הקובלנה הוכחו, והזיכוי החלקי היה קשור לסוגיות וטענות משפטיות ולא עובדתיות.

130. אמנם לא ניתן לטעון כי הנקבל יכול היה לוותר לחלוטין על ניהול הגנתו, אולם בהחלט ניתן לומר כי הנקבל יכול היה לנהל את הגנתו ביעילות ובמקצועיות רבה יותר מאשר הוא השכיל לעשות בפועל.

131. בבואנו לגזור את דינו של הנאשם לא נוכל להתעלם מהתנהלותו הלא ראויה של הנקבל בזמן ניהול התיק, אשר קיבל לא פעם אזהרות מביה”ד על אופן התנהלותו במהלך שמיעת הראיות. לדוגמא: הנקבל ניסה מספר פעמים להגיש מסמכים, שלגביהם קבענו כי לא נוכל לקבלם, וזאת תוך השמעת טיעונים ארוכים שחזרו על עצמם. בכך גרם הנקבל לבזבוז זמנם של חברי בית הדין, ב”כ הקובלת והעדים.

132. הנקבל בעל עבר משמעתי שאינו מכביד, ביום 19.1.12 הוא הורשע בעבירות לפי סעיפים 53 ו 61(3) לחוק.

133. ענישה מתאימה בתיק זה צריכה לכלול השעיה בפועל, וזאת בהסתמך על הפסיקה אשר צויינה בטיעונים לעונש שהגיש ב”כ הקובלת, אשר מקבלת משנה תוקף לאור עברו של הנקבל ולאור התנהלותו הן במהלך הדיונים והן בטיעוניו לעונש .

134. ב”כ הקובלת עתר להטיל על הנקבל את העונשים שלהלן :

א.        השעיה בפועל של 3 חודשים.

ב.        השעיה על תנאי.

ג.         הוצאות.

135. לאור האמור לעיל אנו מטילים על הנקבל את העונשים הבאים :

א.        השעיה בפועל לתקופה של 3 חודשים, עונש ההשעיה ייכנס לתוקפו החל מיום  1.9.16.

ב.        השעיה על תנאי למשך 9 חודשים, אשר לא יוטלו עליו אלא אם הוא יעבור במשך 3 שנים מהיום עבירה בניגוד לכללים 16 ו- 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו – 1986 ביחד עם סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א – 1961.

ג.          הוצאות ללשכה בסך של 6,000 ₪ אשר ישולמו בחמישה תשלומים, התשלום הראשון תוך 30 יום מיום המצאת גזר הדין  .

ניתן היום, 25/05/2016, בהעדר הצדדים.

  

_________________ ראמח עואד, עו”ד חבר בית הדין

___________________ יצחק לוי, עו”ד אב בית הדין

___________________ שאדי חורי, עו”ד חבר בית הדין

 

https://www.pador.co.il/etika/DocumentDisplay/ShowDocument.aspx?mode=simple&docID=1567027&sessionID=1&type=default&name=undefined.txt

6 בדמ 16-14 ועדת אתיקה נ יוסי נקר אילן צפריר

 

 

בד”מ 52/09 ועדת אתיקה נ יוסי נקר המתלונן דניאל אפרת שנקר אמר עליו “קטנוני ואסור שיהיה עו”ד” 19-1-2012

מראה מקום: פדאור אתיקה 12 (8) 496  לתמצית פסק הדין

 תגיות: התבטאות שאינה ראויה של עורך דין | התנהגות שאינה הולמת של עורך דין | יחסי עורך דין וחבר למקצוע | התנהגות שאינה חברית של עורך דין | שמירת כבוד המקצוע עריכת דין

תמצית:  בית הדין המחוזי הרשיע את הנאשם בעבירות של התנהגות בלתי חברתית כלפי חבר למקצוע, אי שמירה על כבוד מקצוע והתנהגות שאינה הולמת עורך דין, לאחר שבמסגרת חילופי מכתבים בינו לבין עורך דין שייצג את הצד שכנגד, נקט בהתבטאויות שנוסחו בנימה לעגנית ומתנשאת כלפי חברו למקצוע הכוללות רמיזות לגבי חוסר כישורים מקצועיים. בית הדין המחוזי הטיל על הנאשם עונש של חודשיים השעיה על תנאי לתקופה של שנתיים, תשלום קנס ללשכת עורכי הדין בסך של 2,000 ₪ ותשלום הוצאות משפט ללשכת עורכי הדין בסך 1,000 ₪.

 

 

בדמ 52/09

 

בית הדין המשמעתי המחוזי מחוז הצפון לשכת עורכי הדי בישראל

 

19.01.2012

 

תיק בד”מ מס’ 52/09 פ

בפני חברי ביה”ד:

עו”ד לואי לובאני, אב”ד

עו”ד אריה גורי, חב”ד

עו”ד ג’ידאא עספור, חב”ד

 

בעניין שבין:

 

לשכת עורכי הדין בישראל – ועד מחוז הצפון

ע”י ב”כ עו”ד סלים קובטי הקובל

 

נ ג ד

 

עו”ד יוסי נקר

ע”י עו”ד נסים ח’ורי הנאשם

 

הכרעת דין

 

בטרם נפתח בכתיבת הכרעת הדין לגופה, נקדים ונדגיש כי התנהל משפט בין לקוחות הנאשם והמתלונן בקשר למו”מ סביב עסקת מכר בין הצדדים. ייאמר מייד כי אין בדעתנו להיכנס לפרטי הסכסוך האזרחי שבין הצדדים, ותפקידנו יצטמצם בעבירות המשמעת בלבד, כאשר בית הדין לא יקבע עובדות שלא הוכחו בפניו.

 

ולהכרעת הדין גופה

 

אנו סבורים שיש לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסים לו לפי כללים 24, 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו- 1986 (להלן:“כללי האתיקה”), כמפורט בהכרעת הדין, ולהרשיעו ביתר העבירות המיוחסות לו לפי כלל 26 לכללי האתיקה, וסעיפים 53 ו- 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א- 1961 (להלן:“החוק”).

 

מבוא

הדיון בקובלנה זו, הינו בעקבות תלונה שהגיש עורך דין שייצג צד אחד, כנגד חברו למקצוע שייצג את הצד שכנגד, במסגרת מו”מ למכירת דירה, כריתת חוזה המכר וביצועו. התלונה בעיקרה הינה שימוש בלשון בלתי ראויה כלפי המתלונן, הן בכתב והן בעל פה, התנהגות והתבטאות בלתי מנומסת ופוגענית שאיננה ראויה, התנהגות שאינה הולמת עו”ד, ואי גילוי יחס חברי למקצוע.

לאור זאת, עיקר ההתמקדות תהא בבחינת ההתבטאויות נשוא האישום, תוך התייחסות לרקע העובדתי של הסכסוך, והיחסים שבאו לידי ביטוי בין הצדדים ובאי כוחם.

 

האישומים

• כתב הקובלנה מכיל ארבעה אישומים כמצוטט מכתב הקובלנה כך:
  1. ביצוע עבירה על כלל 24 לכללי האתיקה, של איסור על איומים,
  2. עבירות של התנהגות בלתי חברתית כלפי חבר למקצוע על פי כלל 26 לכללי האתיקה,
  3. עבירה על כלל 34 לכללי האתיקה, של איסור הטעיה,
  4. עבירות של אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין וביצוע מעשה הפוגע בכבוד המקצוע, עבירה על סע’ 53 וסע’ 61(3) לחוק.

 

• העבירות הנ”ל נשענות, לדעת הקובל, בהסתמך על תלונת המתלונן מיום29.04.07, על העובדות הבאות:
  1. הנאשם- עו”ד יוסי נקר- הינו עו”ד אשר ייצג את הקונים בעסקת מכר דירה והמשרד שעבד בו המתלונן, שגם הוא עו”ד, עוה”ד דניאל אפרת ייצג את המוכרים. ועל כך אין מחלוקת לאור תשובת הנאשם בדיון מיום 07.06.2010. בין הצדדים נוהל משא ומתן במהלכו, כמו גם בעת עריכת החוזה, היה כל אחד מהם מיוצג, כאמור.
  2. המתלונן הגיש תלונה לכותלי לשכת עורכי הדין מחוז הצפון ביום 29.04.07 כנגד הנאשם עקב טענותיו על עבירות על כללי לשכת עוה”ד מצד הנאשם.
  3. המתלונן טען כי הנאשם עשה כל שביכולתו ע”מ למנוע את ביצוע העסקה תוך ליבון היצרים וגלישה לפסים אישיים מעבר לכל גבול סביר של אתיקה מקצועית, מוסר ו\או כבוד הדדי, וכי דברי הנאשם כלפי המתלונן הן בכתב והן בעל פה, נכתבו בלשון בוטה ומזלזלת, מתוך שנאה ואכזריות ובתוך כך, הוצאת דיבה במטרה לפגוע בכבודו ומעמדו המקצועי של המתלונן.
  4. הקובל מצטט משפטים והתבטאויות ממכתבים ששלח המתלונן, מפגישה שנערכה וגם מאי- מייל;
     12. מכתב מיום 12.09.05 “… בהמשך לשיחתי עם עו”ד דניאל אפרת יום 12.09.054 ולאור קטנוניותו של עו”ד דניאל אפרת, רצ”ב הסכם מתוקן”.
     13. פגישה ביום 31.10.05 בין הנאשם ומרשו לבין עו”ד סתיו ומרשו ד”ר שוורץ “..אסור שעו”ד דניאל אפרת יהיה עו”ד, עו”ד יואב סתיו מפיל על פניו כלימה שהוא מעסיק את עו”ד דניאל אפרת”.

• מכתב מיום 22.11.05 אל פרופסור ביין כתב בסעיף 2 “לא לפני שאלו תוקנו מספר פעמים קודם לכן על ידי עו”ד דניאל אפרת- לא נורא הוא עוד ילמד להכין שטרות“. בסעיף 6 “האמת שעו”ד אפרת מתקשה בהכנת שטרי העברת שכרות [לא נורא הוא עוד ילמד] …”.

22. באי מייל מיום 22.11.05 כתב “…לאור בקשתו של עו”ד אפרת וחוסר ניסיונו רצ”ב שטרי העברת זכויות”.

(ההדגשות אינן במקור, הרכב ביה”ד)

 

5. המתלונן טוען כי הנאשם שם אותו כאחראי באופן בלעדי על היווצרות המחלוקת בעסקה וירה ונעץ בו חיצי רעל באמצעות מילותיו בכל הזדמנות, בין היתר בפני עו”ד סתיו [המעסיק של המתלונן], בפני הלקוח/ המוכר – ד”ר שוורץ, בפני המגשר פרופסור ביין ובפני כל מי שרק נקרה בדרכו.

 

• אלה העובדות המפורטת בכתב הקובלנה המתוקן, כאשר הנאשם מודה בכתיבת המשפטים המצוטטים מהמסמכים האמורים גרידא, ברם הוא כופר באשמה שהקובל מייחס לו על יסוד אותן עובדות ובין היתר, בהגנת אמת דיברתי, אין האמור חורג ממידת הריסון והאיפוק הנדרשים ותחת צל “חופש הביטוי”. ועל כן, הנאשם טוען כי אין לחייבו בדין על כתיבת אותם דברים.

ועוד, הנאשם מכחיש את ההתבטאויות בעל פה בפגישת לב המפרץ מיום 31.05.05.

 

דיון

לאור הנ”ל, השאלות האמיתיות בהן אנו נדרשים להכריע הן:

• האם הוכח שהנאשם התבטא בהתבטאות המיוחסת לו בע”פ בפגישה מיום 31.10.05?
• האם יש או אין בדבריו של הנאשם- המצוטטים בכתב הקובלנה, הן שבכתב והן שבע”פ (במידה ותוכח ההתבטאות בע”פ), משום עבירה מהעבירות המפורטות שם!

 

זיכוי הנאשם מהעבירות המיוחסות לו עפ”י 24 ו- 34 לכללי האתיקה

כלל 24 לכללי האתיקה קובע :

“24. איסור על איומים

עורך דין לא ינקוט באיומים בפנותו לצד שכנגד, אך רשאי הוא-

• לפרט אמצעים אשר מרשו ינקוט למימוש זכויותיו;
• להפנות את תשומת לבו של הצד שכנגד להוראות כל דין”

 

וכן, כלל 34 לכללי האתיקה לשונו היא:

” 34 . איסור הטעיה

• לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה.
• האמור בסעיף קטן (א) אין בו כדי למנוע הכחשה בכתב טענות בהליך אזרחי, או כפירה בעובדה בהליך פלילי.”

 

עם כל הכבוד לקובל, אין כל פירוט או התייחסות או מידע רלוונטי בפרק העובדות בכתב הקובלנה, לבירור שתי העבירות הקבועות באישומים הנ”ל.

 

על כן, כבר בשלב זה, אנו מזכים את הנאשם מביצוע העבירות לפי כללים 24 ו- 36 לכללי האתיקה.

 

הדיון המשפטי – האתיקה המקצועית של עורך הדין

סעיף 53 בחוק קובע לאמור:

“53. שמירת כבוד המקצוע

עורך דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת דין וימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע.”

 

וביחס חברים קובע כלל 26 לכללי האתיקה:

“26. יחסי חברים

בכל ענין מקצועי יגלה עורך דין יחס חברי כלפי חברו למקצוע ולא ימנע ממנו כל הקלה שאין בה כדי לפגוע בעניינו של לקוח, ובכלל זה יסכים לבקשה לשינוי מועד כאשר חברו נקרא לשירות מילואים פעיל, מצוי בחופשת לידה או בחופשה הנובעת משמירת הריון, חלה או שרוי באבל;..”

ועפ”י סע’ 61 לחוק :

” 61. עבירות משמעת

אלה עבירות משמעת:

(1) הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דין בקשר למקצועו;

(2) הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109;

(3) כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין.”

 

כלל 26 לכללי האתיקה

כלל זה מטיל על עורך הדין את החובה לגלות יחס חברי כלפי חברו למקצוע.

 

בית המשפט העליון קבע ב- על”ע 5/85 מרים שמש, עו”ד נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל אביב (להלן: “עניין שמש“) כי המגמה לטפח יחס חברי ולשקוד על יחס סובלני ועל סגנון מנומס ומאופק ראויה לכל שבח. מן הנכון, שלשלכת עורכי הדין תשקוד על המשך מימושה של מגמה זו, על ידי יישומה לנסיבות הקונקרטיות המזדמנות מעת לעת, ובעניין זה אין המדובר אך ורק ביחסים בין עורך דין לבין עמיתו למקצוע אלא גם ביחסים של עורכי דין אל בית המשפט, אל הלקוחות, אל בעלי הדין והעדים ואל כל מי שמעורב בהליכים ובתהליכים המשפטיים לסוגיהם.

 

אילו היה כלל 26 עומד בפני עצמו, תוך התעלמות מענין הלקוח, ועורכי הדין היו מתפלמסים ביניהם בויכוחים תיאורטיים, ערכו של הכלל היה מחמיר כלפי התבטאויותיהם ו\או התנהגותם של עורכי הדין, האחד כלפי רעהו. אלא שכלל זה מסייג את עצמו בכך, שכאשר קיים קונפלקט בין פגיעה בלקוח לבין פגיעה בחבר למקצוע יד הלקוח על העליונה. פגיעה בעניינו של לקוח לשם גילוי יחס חברי לעולם אסורה. למען השלמת התמונה, יצויין כי מידת הפגיעה בחבר תהא מידתית, לצורך שמירת האינטרסים של הלקוח. אך בודאי לא לצורך פגיעה לשמה בחבר למקצוע. (נפנה בעניין זה ל- בד”מ 112/07 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ’ פלוני)

 

סעיפים 53 ו- 61(3) לחוק

• לעניין כבוד מקצוע עריכת הדין, ראה דבריו של כבוד השופט גבריאל קלינג בספרו “אתיקה בעריכת דין”, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין , התשס”א- 2001, (להלו:“קלינג בספרו”) בעמ’ 78:

 

” הרצון לשמור על הכבוד אינו לשם הנאת עורכי הדין, אלא לטובת הציבור בכללו. האמון במערת המשפט הוא מאושיות החברה שלנו. עורך הדין הוא איש הביניים והמקשר בין הציבור לבין המערכת. אמונו של הלקוח בעורך הדין הוא נדבר חיוני בתפקודה ומעמדה של המערכת כולה”.

 

• סעיף61(3) לחוק קובע כי התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, הנה עבירת משמעת. ובהקשר זה, אמר כבוד השופט מצא בעל”ע 15/84 ד”ר צבי בן שלמה נ’ הוועד המחוזי:

 

” אכן, להבדיל מן הסעיפים 61(1) ו- 61(2) לחוק, המגדירים כעבירות משמעת הפרות של חיובים ואיסורים ברורים ומוגדרים, המוטלים על עורכי הדין… מהווה סעיף 61(3) מסגרת נורמטיבית כללית וגורפת, המיועדת ללכוד ברשתה כל מעשה או מחדל, אשר אף שאין בו משום הפרת חיוב או איסור , מכלל החיובים והאיסורים המפורשים שנקבעו, יש בו משום סטייה מנורמת ההתנהגות המקובלת מצופה מעורכי הדין”.

 

• הסעיף מנוסח באופן רחב, אולם בתי הדין המשמעתיים ובית המשפט העליון, הם שיוצקים תוכן בהגדרה הרחבה, על ידי קביעת נורמות התנהגות מקובלות למקצוע עריכת הדין. שכן, עובדת היותו של הסעיף רחב וכללי מאפשרת לבתי הדין יישומו על נסיבות משתנות.

 

• ועוד, על מהותה של החובה לנהוג באופן ההולם את המקצוע, נאמר ב- על”ע 8/79 חיים סופרין נ’ הוועד המחוזי, כי:

 

“לאור הקבוע בסעיף 61(3) חייב עורך דין לשקוד על כך כי לא יהא בהתנהגותו פגם או פסול הפוגע ביסוד המסד של מעמד עורך הדין; מעמדו של הפרקליט איננו נובע אך ורק מן הידע בתחומי החוק אותו רכש ואשר בעזרתו הוא מושיט סיוע ללקוחותיו אלא בין היתר, גם חובה עליו לנהוג בכל עת ביושר, בהגינות ובנאמנות כלפי כל אלה איתם הוא מקיים קשרים בתוקף תפקידו המקצועי. אין פירושה של חובה זו רק כי עליו להימנע מביצוע מעשים אשר מוגדרים בחוק העונשין כמעשי עבירה מפורשים, אלא יש בה משום העלאת דרישה, שהיא מעל ומעבר לחובת ההימנעות מביצוע עבירות מוגדרות”.

 

להלן נביא חלק מדפוסי ההתנהגות הנדרשים מעורך דין כפי שנקבעו בפסיקה

 

א. הסגנון שעל עורך הדין לדבוק בו

חלה על עורך הדין החובה לנהוג כבוד בחברו ולא לפגוע בכבוד המקצוע.

ב- על”ע 13/81 פלוני נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, קבע כבוד השופט לוי:

“עורך דין ראוי לו שיהא זהיר בדברים שהוא משמיע, בלשון אותה הוא נוקט ובסגנון שהוא בוחר להתבטאויותיו.”

 

ומהו אותו סגנון התבטאות הנאות שעל עורך הדין לדבוק בו?

 

מן המפורסמות שאינן צריכות הסבר הוא כי ישנם ביטויים אשר מקומם לעולם לא יכירם בחברה נאורה וסובלנית, על אחת כמה וכמה נכונים הדברים משעסקינן בקהיליית עורכי הדין המוחזקים כבני תרבות.

 

השימוש בשפה המדוברת והכתובה צריך להיות בלשון נקיה. (נפנה בעניין זה ל; על”ע 9/82 סולומון נ’ לשכת עורכי הדין, על”ע 15/83 פלוני נ’ הוועד, על”ע 16/83 פלוני נ’ הוועד)

על כך עמד כבוד השופט (כתוארו אז) אלון בעל”ע 10/81 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפונ’ פלוני:

“…מהו הסגנון, בדיבור ובכתב, אותו יבחר לו עורך הדין בעשותו במלאכתו. ושאלה זו גדולה וחשובה היא באמנות הפרקליטות, שהרי עיקר כוחה של אמנה זו בפה ובכתב. ואלה השניים מהווים את כלי הדין בהם נלחם הפרקליט את מלחמתו.. השאלה בנדון דנן אינה מה יאמר עורך הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר. ו”איך” הוא לשון מנומסת ומאופקת, שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ועל כבוד מקצוע עריכת הדין… לשון מאופקת ומנומסת ענין של סגנון היא, והסגנון, כידוע, הוא האדם… וקנה המידה הוא- לשון מנומסת ומאופקת, שצריך שישתמש בה עורך דין סביר, לשון שסבירה וכשרה היא בקבל הפרקליטים, לפי נסיבות הענין. והלשון צריך שתהא לשון פרקליטים סבירה, ולא לשון השוק, שהרי יתרון הפרקליט המתכתב ומתדיין על יתרון אדם כך השוק הרב את ריבו; שמהראשון נדרשים יתר אחריות, יתר מתינות ויתר שיקול הלשון מאלה הנדרשים מהאחרון.”

 

בית המשפט העליון הגביר מאוד את חובת הזהירות בהתבטאותם של עוה”ד בכתב ו\או בע”פ. חובתו של עוה”ד לפעול במסירות בנאמנות וללא מורא עבור לקוחו איננה צריכה להביאו לומר את הדברים בלשון פוגעת ובלתי מנומסת. לשונו וסגנונו של עו”ד אסור להם להיות מנוסחים בלשון פוגעת ומעליה. כבודו של מקצוע עריכת הדין תלוי גם בכך שהדברים הנאמרים והמושמעים ע”י עוה”ד יהיו מנומסים ומאופקים.

513147176

 

ב. שימוש בגידופים

בעניין שמש, בית המשפט העליון פסק כי יש התבטאויות ויש סגנון, שהם לעולם פסולים ואינם יכולים להלום התנהגותו של עורך דין במצב כלשהו. כך אין להעלות על הדעת, שהשימוש במלות גידוף תיחשב לאפשרי בנסיבות כלשהן.

(נפנה גם ל; על”ע 2387/07 מיום 29.01.08 ו- על”ע 2379/07 מיום 12.02.08.)

 

ג. טרוניות על חבר למקצוע

הגם ש”אין פסול בכך אם פרקליט פונה לחברו או למוסדות הלשכה בטרוניה על דרך טיפולו של עמיתו בעניין הנתון בידיו”, הרי ש”הפנייה של הפרקליט חייבת לעולם להיות מנומסת, מאופקת ומרוסנת.”

(נפנה ל- על”ע 6/79 סלומון, עורך דין נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורי הדין תל אביב)

 

ד. נסיבות ההתבטאות

כאשר אין המדובר בתגובה חריפה וחריגה אלא במקרה גבולי, מן הנכון לבחון את מהותה ואופיה של התגובה מבחינת גבולות המותר והאסור על פי ההקשר ובתוכו, ובין היתר, גם לאור מה שקדם לה. קיומו של יחס חברי ומהותה של הגישה כמרוסנת וכמאופקת נבחנים, בנסיבות כאלה, בין היתר על רקע הנסיבות הסובבות את האירוע.

 

כפי שנאמר לעיל, בעת שההתבטאויות היא במרחב המקרים הגבוליים הרי התבטאות אינה באה בחלל ריק, קדמו לה ארועים או אפפוה נסיבות מיוחדות, ובחינת התבטאות מבלי להתייחס לאלה, תחטא לצדק.

 

באשר לאירועים שקדמו להתבטאות, קבע המשנה לנשיא כבוד השופט אלון, כתוארו אז, בעל”ע 9/87 הופר נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו, כי: “ובין היתר יישקל הקשר הדברים שקדמו לאמירתם”.

 

באשר לנסיבות המקרה נקבע ב- על”ע 10/81 שלעיל, כי: “על כורחנו שיהא מרחב תמרון בין הרצוי והנסבל, בין הכשר ובין הכשר למהדרין, ועל כרחנו שיבואו בחשבון נסיבותיו המיוחדות של העניין.”

וכן, נקבע כי: “השאלה איננה נכונות תוכן הדברים שנכתבו, אלא הדרך והאופן בהם נכתבו ונסיבות כתיבתם”.

 

ועוד, בעניין שמש, נקבע כי: “יש התבטאויות, שהפסול שבהן אינו עולה מניה וביה מתוכנן או נוסחן, ועל כן נבדק כל מקרה על רקע נסיבותיו”.

 

כאמור, יש מקרים גבוליים שהפסול בהם אינו עולה מניה וביה מתוכנן או מנוסחן. על בית הדין לבחור את גבולות המותר והאסור.

כל מה שחורג מן האיפוק האידיאלי או מן הסובלנות הרצויה הוא גם אוטומטית בגדר עבריה משמעתית. ברם בתווך בין הרצוי לבין העבירה המשמעתית, יש תחום ביניים שאינו הרצוי אשר אליו שואפים אך גם אינו מגיע כדי מעשה עבירה של התנהגות בלתי הולמת.

יש להתחשב באירועים שקדמו להתבטאות. דרכם של דברים שאינם נאמרים בחלל ריק אלא רק על רקע מסויים. לפיכך יש לשקול את הקשר הד ברים והאירועים שקדמו לאמירתם ומן הנכון לבחון את מהותה ואופייה של התגובה.

 

ה. רלוונטיות הדברים

על דבריו של עורך הדין להיות רלוונטיים לעניין ואם אין דבריו עומדים בדרישה זו עליו להקפיד שבעתיים בטרם יאמרם, כפי שנקבע ב- על”ע 10/81 שלעיל:

 

” שיקול חשוב בקביעת סבירותם של הדברים שבמרחב התמרון האמור הוא, שהדברים הנאמרים רלוואנטיים הם לטענות, המועלות על ידי הפרקליט, שבאים הם לתאר דברים שבעובדה ולהביע עמדה לגופו של עניין. לא כן הדבר, כאשר ביטוי מסוים אין בו ולא כלום לעניין הבעת עמדה לגופה של הטענה הנטענת, וכל כולו לא בא אלא להגדיל רושם ולהאדירו.. .במקרה כגון זה תהא הקפדה יתרה על כשרותם של דבירם, ואפם רואיים הם לבוא בקהל לשונם של פרקליטים”.

 

ו. קיומן של חלופות סבירות

בית המשפט אינו משים עצמו במקום הדובר ואינו בוחן האם הדברים שנאמרו לטעמו הוא, אלא בוחן הוא האם חרגו הדברים ממתחם החלופות הסבירות. כך ב- על”ע 16/83 פלוני נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין: ” התוכן או הנימה השלים מתוכה חורגים ממתחם החלופות המותרות עד כדי כך שמן הראוי לרותם כמעשה כברה”.

 

ז. התועיל טענת אמת דיברתי?

הגם כי עורך הדין רשאי וצריך להיות תמיד דובר אמת, אין באמיתות הדברים כדי להכשיר סגנון בלתי הולם. וכדברי כבוד השופט אור בעל”ע 9/89:

“..השאלה, אם דברים שאמר עורך דין עומדים במבחן ההתבטאות וההתנהגות ההולמות עורך דין, תלויה לא רק בתוכן הדברים. יש חשיבות גם לדרך בה נאמרים הדברים מבחינת סגנונם.”

 

כך כאמור, אף בעל”ע 9/87 נפסק: “השאלה אינה נכונות תוכן הדברים שנכתבו, אלא הדרך והאופן בהם נכתבו ונסיבות כתיבתם”.

 

במלים אחרות, הקו המנחה כפי שהובא בפסיקה הוא כי עלינו לבחון לא את נכונות הדברים שנכתבים או נאמרים על ידי עורך דין אלא הדרך והאופן בהם נכתבו ונאמרו וסיבת כתיבתם.

 

(נפנה בעניין זה גם ל; בד”מ 11/89 הועד המחוזי נ’ פלוני, ולספרו של עו”ד ש. שגב, אתיקה מקצועית של עו”ד, חלק א’- סדרי הדין בהליכים המשמעתיים, הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה בע”מ, בעמ’ 128-129).

 

ט. החובה לשמור על כבוד המקצוע וחופש הביטוי

בשאלת סגנון הדיבור המחייב עו”ד אנו נתקלים בשני אינטרסים הנוגדים אחד את השני.

הראשון הוא, שמירת כבוד המקצוע ותרבות הדיבור והיחס של כבוד של חבר כלפי חברו או הצד שכנגד וכלפי בית המשפט לעומת האינטרס. השני הוא חופש הביטוי וכבוד האדם וחירותו, שזכו לעיגון חוקתי, ומהווים אבני יסוד במשפט שלנו ובכל חברה דמוקרטית.

אם כן, מה עדיף מבין שני האינטרסים ומתי גובר האינטרס האחד על השני או שמא נמצא שביל זהב ביניהם.

 

בבתי הדין למשמעת דנו בתיקים רבים וקבעו עקרונות בקשר לחופש הביטוי ומגבלותיו כאשר מדובר בכללי לשכת עורכי הדין. (נפנה לבד”מ 66/04 הועד המחוזי נ’ פלוני)

 

בעל”ע 8838/00 עו”ד שמחה ניר נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב, אמר בית המשפט:

 

“סגנון בלתי ראוי בדברי עורך דין יכול כשלעצמו לגבש עבירה משמעתית על פי כללי לשכת עורכי הדין.

גם חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. הוא מוגבל על ידי חוקים שונים. ולעניין דנן חוק לשכת עורכי הדין והכללים שנקבעו על פיו. הוא מוגבל כאשר הוא מתנגש בערכים אחרים ובזכויות אחרות שבפניהם עליו לסגת בנסיבות מסוימות”.

 

והשופט קלינג בספרו פירט כי:

 

“לשון בוטה וביטויים חריפים מפי עורך דין, עלולים להיות התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, כאשר באים לשקול אם התנהגות מגיעה לכדי עבירה יש לאזן בין הצורך לשמור על כבודו של מקצוע עריכת הדין ועל אורחותיו, מול הזכות לחופש הביטוי”.

 

מן הכלל אל הפרט- הלשון בה נקט הנאשם

 

על פי העקרונות הנ”ל יבחנו מעשי הנאשם ביחס לאתיקה החלה על התנהגותו והתבטאויותיו, אשר צוטטו בכתב הקובלנה.

 

לאחר ששקלנו את מכלול הדברים, עיינו עיון היטב בעדויות הצדדים ובמסמכים השונים שהוצגו בפנינו הגענו לכלל החלטה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום לפי כללים 26 לכללי האתיקה וסעיפים 53 ו- 61(3) לחוק.

 

אי העדת עו”ד סתיו כעד תביעה

אין חולקין כי בפגישה בלב המפרץ מיום 31.10.05 נכח גם עו”ד יואב סתיו, מעסיקו דאז של המתלונן. וזאת יחד עם הנאשם, ד”ר שוורץ, וטוני רם.

93537724869

 

ביום 07.06.2010, ב”כ הקובל תיקן את כתב הקובלנה ע”י הוספת עד תביעה ד”ר שוורץ ונמנע מהוספת עו”ד יואב סתיו כעד מטעמו וזאת על אף שהמתלונן ניסה לשכנע את ב”כ הקובל להזמין לעדות את עו”ד יואב סתיו (בין היתר בפני המותב וכן בפנייה מאוחרת בכתב מיום 10.06.2010).

 

להוכחת האמירה המיוחסת לנאשם בחר הקובל להעיד את ד”ר שוורץ. עדותו הראשית של ד”ר שוורץ בפני בית הידן הוגשה בכתב והיא תצהיר עליו חתם ד”ר שוורץ, במועד שאיננו מצויין בתצהיר. בתצהירו מתייחס ד”ר שוורץ לפגישה ומצהיר כי בשיחה בה נכחו מלבדו הנאשם עו”ד סתיו ורם אמר הנאשם המאירות שפורטו בסעיף 4(ב) לקובלנה. בחקירתו הנגדית לא ידע ד”ר שוורץ לומר מתי חתם הוא על התצהיר ולדבריו למיטב זכרונו היה זה לפני כ- 3 שנים ובהמשך כי יכול להיות כי חתם על התצהיר בסמוך להגשת תביעתו כנגד רם בבית משפט השלום בחיפה. כאשר נשאל לגבי זהות היוזם של הכנת התצהיר העד השיב תחילה שהיתה זו יוזמה שלו ושל עו”ד סתיו ובהמשך טען כי היתה זו יוזמה שלו עצמו.

 

הנאשם בעדותו בבית הדין הכחיש האמירות שיוחסו לו. לדבריו העובדה כי עו”ד סתיו לא שלח מכתב בעקבות הפגישה ובה העלה על כתב האמירות הנ”ל מדברת בעד עצמה. בחקירתו הנגדית ע”י ב”כ הקובל לא עומת הנאשם ולא נשאל על אותן אמירות. מטעם הנאשם העיד בנוסף מר ירום רם. כאשר נשאל העד רם בנוגע לאותן אמירות תשובתו היתה החלטית: “לא היה ולא נברא”.

 

לעניין מידת ההוכחה הנדרשת בהליכים בפני בית הידן המשמעתי ראה על”א 2/70 פרנקל נ’ הועד המחוזי, פ”ד כד(1) 729, 734 ו- על”א 81/8 הועד המחוזי נ’ פלוני, פ”ד לו(1) 756. מידת ההוכחה הדרושה בהליך משמעתי אינה גבוהה כזו הדרושה במשפט הפלילי ולכן אין לדרוש כי הקובל יוכיח את האישום למעלה מספק סביר אך מידת ההוכחה עולה על זו הדרושה במשפט אזרחי. אין אחידות בין פסקי הדין של בית המשפט העליון וראה לעניין זה בג”צ 1299/05 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה ואח’, עש”מ 7797/07 צוריאל מימון נ’ נציבות שירות המדינה ו- עש”מ 3725/91 בכרך נ’ מ”י, פ”ד מה(5) 401.

 

בתום הבאת הראיות, מותב זה שקל לעשות שימוש בסמכותו על פי כלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין המאפשר לבית הדין לאחר שבעלי הדין סיימו את הבאת ראיותיהם, להזמין כל עד מטעם בית הדין.

אם כי, ולאחר קבלת עמדת הנאשם בכתב הוחלט לא לעשות שימוש במסכות זו ונתבקשו הצדדים להגיש סיכומיהם.

 

אנו בדעה כי אין לקובל להלין אלא על עצמו בהימנעותו מלזמן את עו”ד סתיו לעדות בפנינו, שכן וכנטען בכתב הקובלנה, הנאשם הכפיש את שם המתלונן ברבים לרבות בפני עו”ד סתיו, בפגישה הנ”ל. כאשר, הלכה ידועה היא כי אי הבאת עד רלוונטי ואף מרכזי במחלוקת נשוא ההכרעה על ידי מי מהצדדים תפעל לרעת הנמנע.

 

על כן, התביעה לא הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח כמתחייב כי אכן הנאשם אמר את הדברים במסגרת פגישת לב המפרץ, כנטען בכתב הקובלנה.

 

פסק הדין שניתן במסגרת תא(חי’) 1939/07 בין הצדדים לעסקת המכר נשוא הקובלנה

בית המשפט בפסק דינו קבע מפורשות כי חוסר הגמישות של צד להסכם (והכוונה לנאשם ולקוחותיו, ג’.ע.) שבא לידי ביטוי באי הצעת הצעות נגדיות ראויות ובתוך כך דחיית הצעותיו של הצד שכנגד תוך שימוש בלשון משתלחת, שיש בה כדי להקשות על נסיונות למציאת פתרון, כמו גם נטילת חלק, על ידי צד, בניסוח הסכם בצורה לקויה, יש בהם כדי להיחשב כתרומה להשתלשלות הדברים שהובילו להליך המשפט.

 

בעניין זה, בית המשפט קבע בפסק דינו, בזו הלשון:

 

” סע’ 69. עם זאת, כאשר העלה עו”ד סתיו הצעות להסדר גילו הקונים חוס גמישות. אמנם נכון, ההצעות שהועלו עד להתערבות פרופ’ ביין לו נתקבלו כמות שהן, לא הבטיחו כדבעי את זכויות בני הזוג רם ברם אף כי הקונים או באו כוחם ראו את הדברים נכוחה לא הציעו הצעות נגדיות ראויות(כגון..) אלא דחו אותן וכל זאת תוך שימוש בלשון משתלחת, שאך הקשתה על נסיונות למציאת פתרון.

על כך יש להוסיף, כי גם אם נכון הדבר, וחוזה המכר נוסח על ידי בא כוח המוכרים הרי שלקונים היה ייצוג משלהם כך שיש לזקוף גם לחובתם חלק מהתקלות בניסוח שתרמו להשתלשלות הדברים שהובילו להליך דנן.

 

70. בנסיבות אלו, ראיתי לייחס לקונים אשם תורם בשיעור 50%.”

 

לענייננו

שלוש ההתבטאויות שנותרו, לגביהן, עלינו להכריע הן שציטטנו בפרק האישומים, ב.4.(1), (3), (4), שראשית הכרעת דין זו.

 

כאמור, יחסו של עורך הדין אל חברו למקצוע הוא מנדבכי כללי האתיקה המקצועית. סעיף 53 לחוק מטיל על עורך הדין את החובה לשמור על כבוד המקצוע וכלל 26 לכללי האתיקה מטיל את החובה לנהוג יחס חברי כלפי חבר למקצוע . שימוש הנאשם בסגנון בלתי הולם והתבטאויותיו הפוגעות בשמו הטוב של המתלונן, כמפורט, בעצם מוכיחים כי הוא לא גילה יחס חברי כלפי המתלונן, ובכך גם עבר עבירה בניגוד לכלל 26 לכללי האתיקה, וכן פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת, בניגוד לסע’ 53 ו- 61(3) לחוק.

 

במקרה דנן קצרה היריעה מלתאר את נפלאות לשונות של הנאשם במסמכים נשוא הקובלנה.

מעיון בשתי ההתבטאויות בכתב שהודה בעצם כתיבתם הנאשם מיום 22.11.2005 (מכתב ומייל) שנ”ל, עינינו רואות התבטאויות שנוסחו בנימה לעגנית ומתנשאת כלפי חבר למקצוע. תוך מטרה של עקיצות אירוניות כביכול. סגנונם של התבטאויות אלו אינו מוסיף ליישור ההדורים בין הצדדים ואינו פועל לטובת הלקוחות המיוצגים ע”י הנאשם. מעיון בכלל ההתבטאויות יחדיו, אנו מגיעים למסקנה אחת והיא שהנאשם ביקש מלכתחילה לפגוע במתלונן, לעורר את חמתו ואולי אף לגרור אותו לתגובה בלתי רצויה. רמיזות כבדים על חוסר כישורים מקצועיים, בנימה אירונית, מתנשאת ומזלזלת בעמית למקצוע, אינם יכולים להתפרש אחרת מאשר כדברים בלתי מאופקים , בלתי מרוסנים, בוטים ומעליבים. הנאשם ניסה להראות לבית הדין כי התבטאויות אלו באו כתגובה לשורה של תקלות מקצועיות מצד המתלונן, כביכול. נחזור ונדגיש כי אין בטענת “אמת דיברתי” להכשיר סגנון מעליב ובלתי הולם.

 

ניתן להזכיר מספר דוגמאות נוספות מההתכתבויות בין הצדדים והמוצגים שהוגשו לתיק, שהנאשם חרג בנסיבות העניין מן הגבול של התבטאות תקיפה אל שורת התבטאויות בכתב החורגות בהחלט ממה שראוי ומותר לעו”ד, כאשר נציין כי מכתבים אלו אינם חלק מהעבירות המיוחסות לנאשם בקובלנה, ובעניין זה נזכיר:

• ת/ 27 מכתב הנאשם לעו”ד סתיו מיום 31.08.2005, שם בסע’ 3 כתב: ” אני חושב שאתה עו”ד עניני שיודע לקרוא הסכמים בניגוד לעורכי דין אחרים.”
• ת/36 במכתב הנאשם לעו”ד סתיו מיום 27.09.05, שם כתב: “תמהני על היתממותך. לך בוודאי זה לא מתאים.” ו- “התחכמויות, עו”ד סתיו, לא הפעם”.
• ת/37 במכתב הנאשם לעו”ד סתיו מיום 28.09.05, שם הוא כתב: “צר לי שאינך עושה מאמצים לקרוא את ההסכם ולהבינו.” ועוד, ” יותר נכון עצוב לי לשמוע טענה זו שלך” וכן, “ודי לחכימא ברמיזא”
• ת/38 במכתב הנאשם לעו”ד סתיו, שם בסע’ 5 הוא כותב: ” אני יכול להבין את חוסר ההבנה של סעיפי ההסכם וזאת מאחר שלא אתה היית מעורב בעריכתו, אלא עו”ד שאינו עובד במשרדך יותר, עו”ד שהערים קשיים בגין חוסר הבנה של המאטריה לאורך כל הדרך.”
• ת/41 במכתב הנאשם לעו”ד סתיו מיום 10.10.05, שם הוא כתב בסע’ 6: “טענותיך כאילו שולחיי הפרו את החוזה עוררו בי גיחוך ונדחות בזה.”
• ת/50 מכתב הנאשם לעו”ד סתיו מיום 03.11.05, הוא כותב בסע’ 4ו- 5: ” אם חפצה נפשו של מרשך להתאבד משפטית וכלכלית עקב חוסר יכולתו, שלא לאמר חוסר רצונו, לפנות את הדירה לאלתר אלא רק לאחר 14 יום ממועד הפקדת יתרת התמורה בנאמנות אצלך כאמור בתנאי מכתבי הקודם, ובכך להסתבך בשתי תביעות משפטיות אזי שיבושם לו, חבל שהוא גורר גם אותך עמו יכון שאולה.” ו- “לא יקרה כלום אם גב’ ליאת שוורץ הנכבדה תאלץ לחיות כמה ימים בצימר. לי זה נשמע דווקא רומנטי למדי. יש לי כמה צימרים להציע לה”.
• ת/53 מכתב הנאשם לעו”ד סתיו מיום 08.11.05, הוא כותב: ” 2. צר לי על היעדר הבקיאות של עו”ד אפרת ואולם לצורך ההבהרה המבוקשת מצ”ב הסכם מיום 15.09.05.” ו- ” 3. לא נותר לי אלא לקוות כי ההבהרה התבקשה עקב חוסר הבקיאות של עו”ד אפרת בחומר ולא עקב רצון להתחכם ולהותיר בידי ה”ה שוורץ חלק משטח הדירה הנמכרת. אולי להיעדר הרצון של עו”ד אפרת לספק את שטר המכר הנוסף התכוון מר שוורץ שעה שהודיע לשולחי כי רק בעוד חצי שנה הוא ייווכח לדעת כיצד הוא נדפק עקב העסקה.”.
• ת/ 54 מכתב הנאשם לפרופ’ דן ביין מיום 10.11.05, הנאשם כותב: “2. ברם לאור התנהלות משרד עו”ד סתיו ולאור חוסר הבנתם ו\או חוסר רצונם של עורכי הדין במשרד עו”ד סתיו למסור לשולחיי שטרי מכר, יתכן כי בסופו של דבר לא יופקד הסכום אצלך.” ו- “5. לצערי עורכי הדין במשרד סתיו אינם מבחינים, למרות הסבריי, בין המושג…, ולכן עקב חוסר הבנתם של עורכי הדין במשרד סתיו הם…”.
• ת/57 מכתב הנאשם לפרופ’ דן ביין, שם הוא כתב: “6. … הבנתי שעו”ד אפרת הנכבד מתקשה בהכנת שטרי העברת שכירות (לא נורא הוא עוד ילמד)…”.
• בסע’ 3 לתביעה שכנגד שהוגשו ע”י הנאשם במסגרת ההליך האזרחי נטען כי : “..תביעה שנולדה בשל חוסר מקצועיות באי כוחם של הנתבעים שכנגד..”.
• בסע’ 66 לסיכומי הנאשם שהוגשו בתיק זה ביום 26.10.2010 חזר הנאשם וטען כי :” לאור העובדה כי כאמור כבר בעבר הוכיח עו”ד אפרת את חוזר יכולתו להנפיק שטרי מכר ולאור העובדה כי הח”מ הבין כי הוא מתקשה בהכנת שטרי מכר (שהרי שלוש שעות חיכו הח”מ ולקוחו לשטרי מכר) ולמרות העובדה שעל עו”ד אפרת לפי החוזה להכין את שטרי המכר, הכין הח”מ את שטרי המכר ושלח לעו”ד אפרת תוך שהוא כותב לפרופ’ ביין לאור הנסיון הקודם כי עו”ד אפרת התגלה כמי שמתקשה בהכנת שטרי מכר אבל אין זה נורא משום שהוא עוד ילמד.

 

באשר לסגנון הדברים, אף אוזן בלתי רגישה תחוש כי לשונו של הנאשם, כפי שתוארה לעיל, רחוקה כרחוק מזרח ממערב, מן הסטנדרט המקובל בקהל הפרקליטים, וחורגת מכל אמת מידה של סבירות. לעלבונותיו לא תתכן כל רלוונטיות, ואף אם נניח כי הנאשם אכן לא היה שבע רצון מאופן טיפולו המקצועי של המתלונן, ונניח כי יש אמת בדבריו, הרי שגם בהבעת טרוניה על חבר למקצוע, שהיא לגיטימית כשלעצמה, יש דרך ויש אופן בה ראוי לבצעה. בחינת ההתבטאות על רקע נסיבותיה, יש בה אך להפוך את הממונה לקודרת יותר: שכן בפסק הדין שניתן בעניין הצדדים, שנ”ל, נקבע כמפורט לעיל, שהנאשם לא תרם ליישור ההדורים בין הצדדים ואף שימושו בלשון משתלחת הקשה על מציאת פתרון ענייני.

לעניות דעתנו, אין אלא להביע שאת נפש מדרך פעולת הנאשם. דרך זו ראויה לגינוי והוקעה. צו השעה הוא קריאה לאיפוק ולסובלנות, לא ניתן להתייחס בהבנה לגילויים של עלבונות, בעיקר שעה שנשמעים מפיו או נכתבים בעטו של פרקליט. יש בהחלט חוסר תרבות דיבור.

 

נזכור תמיד, אין לו לעורך הדין אלא את שמו הטוב. עורכי הדין זוכים (עדיין) לאימון הן מלקוחותיהם והן מהציבור בכללותו וממוסדות המדינה וודאי מן הערכאות השיפוטיות. הטחת ביטויים מעליבים נוסח אלה שהשתמש בהם הנאשם כלפי המתלונן פוגעים פגיעה מהותית קשה בתכונותיו של המתלונן ובאופיו וממיטים עליו קלון.

 

נזכיר בהקשר זה גם את הוראת כלל 23 לכללי האתיקה לפיו:” עורך הדין ינהג בצד שכנגד בדרך ארץ”. הביטויים בהם השתמש הנאשם מהווים לדעתנו חריגה של ממש מ”דרך ארץ”.

 

טוב היה הנאשם עושה אילו לא השתמש בביטויים אלו כאשר ביטויים אלו מהווים עבירות של מעשים הפוגעים ביחס החברי כלפי חבר למקצוע, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ופגיעה בכבוד המקצוע.

 

בנוגע למכתב הנאשם מיום 12.09.05 בו מייחס הוא למתלונן “קטנוניות”, התלבטנו האם גם זו התבטאות פסולה, חריפה וחריגה המגיעה כדי בירת משמעת, אך הגענו למסקנה שונה ונרחיב בנקודה זו.

 

במילון העברי- עברי ספרי (שנת 1997) בעריכת איתן אבניאן, מוגדרת המילה “קטנוניות” (עמוד 952):

“תשומת לב לקטנות, הקפדה על פרטים קטנים וחסרי ערך”.

 

במילון “רב מלים: המילון השלם” של יעקב שויקה משנת 1997 (עמוד 1640):

“הקפדה רבה על דבר קטן שולי וחסר ערך, בעיקר התחום הכספי”.

 

במילון אבן שושן:

“פעיטות, תשומת לב לקטנות, הקפדה על פרטים חסרי ערך, דקדוקי עניות”.

 

אכן אין המדובר באמירה המנוסחת בלשון מנומסת ומאופקת. מדובר באמירה שלדעתנו איננה בתחום הרצוי, התבטאות שאיננה הולמת, התבטאות חסרת טעם. אף על פי כן, אין בהתבטאות זו משום עבירת משמעת.

אין ספק כי ביחסו למתלונן קטנוניות ניסה הנאשם לשלוח עקיצה אירונית כלפיו. להקפדה על דברים שוליים וקטנים, הקפדה על פרטים חסרי ערך, המגולמת במשמעות המילה “קטנוניות” יש קונוטציה שלילית אך לא בדרגה גבוהה וחריפה שיש בה לחרוג מאותו תחום הביניים. צידו השני של המטבע הוא כי מתפקידו של עורך דין, לעיתים אף חובתו, להקפיד על פרטים קטנים (פרט שולי בעיני אחד יכול להיות פרט מהותי בעיני האחר). יחוס של “קטנוניות” לעורך דין שונה לחלוטין מרמיזות או אמירות מפורשות על חוסר ידע או נסיון.

אם סבר הנאשם כי המתלונן הקפיד על פרטים קטנים או שוליים זכותו היתה להביע עמדתו זו שכ חובתו לייצג נאמנה את שולחו. אך דרך וסגנון הבעת עמדה זו, לגיטימית בפני עצמה, יכול היה וצריך היה להיות שונה כך שיהיה “בדרך ארץ”. מכל מקום אמירה זו היא עדיין בתחום הביניים ואין בה עבירת משמעת.

 

סיכומה של הכרעה

לאור כל הנ”ל החלטנו להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בסעיפים 4(ג) ו-(ד) לכתב הקובלנה לפי כלל 26 לכללי האתיקה וסעיפים 53 ו- 61(3) לחוק.

 

ניתן היום 16/05/2011 בהעדר הצדדים.

 

______________ _______________ ________________

עו”ד אריה גורי עו”ד לואי לובאני עו”ד ג’ידאא עספור

חבר ביה”ד אב ביה”ד חברת ביה”ד

 

תיק בד”מ מס’ 52/09

בפני הרכב חברי בית הדין:

עו”ד לואי לובאני, אב”ד

עו”ד אריה גורי, חב”ד

עו”ד גיידאא עספור-שאהין, חב”ד

 

בעניין שבין:  ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בישראל – מחוז הצפון

ע”י ב”כ עו”ד שאדי ג’ברין

הקובל

 

– נ ג ד –

 

עו”ד יוסי נקר

ע”י ב”כ עו”ד נסים ח’ורי

הנאשם

 

גזר דין

 

מבוא

 

כנגד הנאשם עו”ד יוסי נקר (להלן:“הנאשם”) הוגש לבית דין משמעתי זה כתב קובלנה מתוקן, בו יוחסו לו מקבץ עבירות אשר נפרסו על פני מספר אישומים.

 

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום המיוחסות לו. לאחר ניהול התיק ושמיעת עדי התביעה ועדי ההגנה, הצדדים סיכמו את טענותיהם לעניין האשמה וניתנה הכרעת דין ביום 16.05.2011, לפיה זוכה הנאשם מהעבירות שיוחסו לו לפי כללים 24, 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו 1986 (להלן:”כללי האתיקה”), והורשע ביתר העבירות המיוחסות לו, שהן עבירות של התנהגות בלתי חברתית כלפי חבר למקצוע לפי כלל 26 לכללי האתיקה, עבירות של אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין וביצוע מעשה הפוגע בכבוד המקצוע, לפי סע’ 53 ו- 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, והכל כמפורט, בהרחבה, בגוף הכרעת הדין.

 

טיעונים לעונש

ביום 21.02.2011 הופיעו הצדדים בפני בית הדין לישיבה, בה נשמעו טיעוני הצדדים לעונש.

 

טיעוני ב”כ הקובל לעונש

ב”כ הקובל ציין את העובדה כי הנאשם “ניסה לגרום להימשכות ההליכים, להתדיינות מיותרת עם חקירת עדים ועם כל מיני בקשות”.

 

ב”כ הקובל ציין והדגיש את חומרת העבירות ואת המעשים שבעטיים הורשע הנאשם, תוך הפניה לפסק דין בר”א 1104/07 עו”ד ח’יר נ’ עו”ד גיל, ואשר נעשו מתוך מודעות ולמטרות פסולות, תוך פגיעה במקצוע עריכת הדין, כאשר הוותק המקצועי של הנאשם משתרע על מספר שנים.

 

ועוד, ב”כ הקובל מציין כי הנאשם אף לא טרח בהליך המשמעתי להביע חרטה בהזדמנות הראשונה, ועל כן אינו ראוי לחסדי בית הדין.

 

לאור האמור, ב”כ הקובל ביקש להטיל על הנאשם העונשים המצטברים של השעיה על תנאי למשך 6 חודשים לתקופה של שנתיים, שלא יעבור עבירות בהן הורשע, תשלום הוצאות ללשכה בסך של 5,000 ₪ וכן תשלום קנס כספי לפי שיקול דעת בי הדין.

 

טיעוני ב”כ הנאשם לעונש

ב”כ הנאשם טען כנגד חומרת העבירות שבוצעו וכלשונו “שאין בדברי הנאשם שבהם הודה והורשע משום חומרה, וכי ב”כ הקובל מוציא את הדברים מפרופורציה..”.

 

ועוד, ב”כ הנאשם חזר וטען כי “יש לבדוק נסיבות ההתבטאות של הנאשם והנסיבות המיוחדות בהן נכתבו הדברים, וכי הדברים נאמר בעקבות התנהגותו של המתלונן ודרישתם המופרכת לקבלת פיצוי”.ב”כ הנאשם טוען זאת בניסיון למתן צידוק, לרבות תחת כיפת חופש הביטוי, לעצם ביצוע המעשים. לתימוכין, ב”כ הנאשם מפנה לפסקאות מפסק הדין של בית המשפט השלום בחיפה שעליו גם הסתמך בסיכומי טיעוניו לעניין ההרשעה, וכן לנספחים מתוך חומר הראיות.

 

ועוד, ב”כ הנאשם טוען כי “בית הדין מתבקש להתחשב בדברים הבוטים שאמר המתלונן במסגרת עדותו פה בבית הדין ביום 28.06.2010, כאשר הטיח בנאשם שהוא חוצפן, דברים שלטעמם חומרים שבעתיים ממה שאמר הנאשם, ואשר בגינם לא הועמד לדין למיטב ידיעתנו.”

 

ב”כ הנאשם מציין שהנאשם הוא עו”ד מזה 11 שנים, אין לו עבר משמעתי, הנאשם הוא המפרנס היחידי של משפחה בת 4 נפשות (ילדים קטינים).

 

ב”כ הנאשם עתר כי בית הדין יימנע מהטלת כל עונש על הנאשם וזאת תוך שימוש בסמכותו לפי סע’ 69(א) (1) לחוק לשכת עורכי הדין, שכן, לדברי ב”כ הנאשם, “הנאשם זוכה מהרוב המכריע של העבירות שבהן הואשם במסגרת תיק זה, ומה שנשאר זה עניין פעוט, וכי אם בפני וועדת האתיקה הועמדו רק העבירות שהורשע בהן בפועל, לא היה מוגש מלכתחילה.”

 

בדבריו בפנינו, הנאשם עצמו לא הביע כל צער או חרטה על מעשיו ולא ביקש להתחשב במצבו ובמצב משפחתו. אלא הוא חזר והעלה טיעונים כנגד הרשעתו בגין אותן אמרות.

 

דיון

כאמור, הנאשם הורשע לאחר ניהול התיק במקבץ עבירות. נדמה, כי אין צורך להכביד מילים אודות חומרתם היתרה של המעשים אשר ביצע הנאשם. נציין בקליפת אגוז, כי עסקינן במסכת התבטאויות בכתב שנוסחו בנימה לעגנית ומתנשאת כלפי חבר למקצוע, תוך מטרה של עקיצות אירוניות כביכול לרבות בכישורי המתלונן המקצועיים. כאשר ביטויים אלו מהווים עבירות של מעשים הפוגעים ביחס החברי כלפי חבר למקצוע, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ופגיעה בכבוד המקצוע.

 

לחומרא תצוין מהות ההתבטאויות של הנאשם והחומרה היתרה הגלומה בהן, אופיים, תוצאותיהם, היקפם וריבויים. כאשר, מעשיו אלו של הנאשם נעשו כאמור, בקור רוח ובזלזול.

 

בהקשר זה יצוין, כי עבירות משמעת בכלל והעבירות נשוא התיק בפרט, פוגעות ביחס החברי בין חברים למקצוע ובכבוד המקצוע בכלל ויש בהן לגרום נזק רב למתלונן הספציפי בפרט.

 

עוד שיקול לחומרא, הוא שהנאשם לא הביע כל חרטה וצער על מעשיו. הפוך הוא. הוא חזר והעלה אותם צידוקים למעשיו, אשר נדחו בהכרעת הדין. הנאשם לא למד לקח ולא נחטא אל האמת.

 

משכך, שומה על בית הדין לנקוט במדיניות ענישה הולמת וראויה, אשר תשקלל ותיתן ביטוי ראוי לכלל ציבור עורכי הדין ותשדר מסר מרתיע והולם בנסיבות המקרה דנן.

אם כי, מלאכת הענישה לעולם היא אינדיווידואלית ושומה עלינו, לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו ולשקלל נכונה את נסיבותיו האישיות של הנאשם כפי שאלו באות בפנינו, בצד מהות העבירות שביצע, חומרתן האינטרס הציבורי הקיים, בהשתת ענישה ראויה במקרים כגון דא.

 

שיקול לקולא העומד לצד הנאשם הינה העובדה כי העיסוק בעריכת דין הינו מטה לחמו היחיד שלו ושל בני משפחתנו המונה 4 נפשות, כשילדיו קטינים, כנטען ע”י ב”כ הנאשם.

 

ועוד, במקרה דנן, הננו רואים לציין לקולא את היות מעשי הנאשם מעידה חד פעמית ויחידה בתחום האתי, כאשר הוא במקצוע מזה 11 שנים, כנטען ע”י ב”כ הנאשם, ובשים לב לכך שב”כ הקובל לא הגיש פלט עבר משמעתי.

 

מצאנו לנכון לציין כי בעניין נאשם זה, ניתן על ידנו פס”ד היום 19/01/2012 בגין תיק בד”מ 68/09 לפיו קיבלנו הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים.

 

ב”כ הנאשם כאמור, במסגרת טיעוניו לעונש עתר, כי בנסיבות העניין, בית המשפט יימנע מהטלת כל עונש וזאת לפי סע’ 69(א) (1) לחוק לשכת עורכי הדין.

 

סע’ 69(א) (1) לחוק שלכת עורכי הדין קובע כדלקמן:

“69. (א) בית דין משמעתי רשאי-

• להרשיע נאשם בשל עבירת משמעת ולא להטיל עליו עונש;”

 

הרשעה ללא עונש היא הדרגה הנמוכה ביותר בסולם הענישה. ועל כן, השאלה בה עלינו להכריע היא, האם בנסיבות העניין, הרשעה של הנאשם ללא עונש מוצדקת ועניינית!

 

הרשעה ללא עונש נועדה למקרים בהם מדובר בעבירות טכניות או אחריות מינימליסטית. בענייננו אין המדובר בעבירה טכנית אלא עבירה אמיתית. לבית הדין קיימת התחושה ואף התמונה שהנאשם לא בדיוק הבין את מידות הכוח המותרות והאסורות של עורך הדין. אנו מקווים כי במחשבה אחורית יגיע הנאשם למסקנה כי אין זה ראוי וקולגיאלי להתבטא כאמור.

 

במהלך ניהול התיק, על הליכיו ובקשותיו השונים, ואף לאחר הרשעתו ובעת טיעוניו לעונש, חזר הנאשם והעלה טענות כנגד עצם הרשעתו, דבר המוכיח שהנאשם לא הבין ולא הפנים כלל כי הוא לא נהג כהלכה.

 

על כן, לא מצאנו לנכון לגזור עונש מינימאלי זה על הנאשם.

 

לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, את חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם, מהותן, אופיין, היקפן, נסיבות ביצוען ותוצאותיהן, ושאר הנימוקים לחומרא אשר פרטנו לעיל, מחד , ומאידך, בשים לב לנסיבות לקולא אשר פורטו לעיל, באנו לכלל מסקנה, כי יש להשית על הנאשם את העונשים כדלקמן:

 

• השעיה על תנאי למשך חודשיים (2 חודשים) לתקופה של שנתיים החל מהיום, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור על עבירות בהן הורשע.
• תשלום קנס ללשכת עוה”ד מחוז הצפון בסך של 2,000 ₪ אשר ישולם בשני תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 01.02.12.
• תשלום הוצאות משפט ללשכת עורכי הדין, ועד מחוז צפון, סך של 1,000 ₪ התשלום יבוצע בשני תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 01.02.12, ובמידה והסכום לא ישולם במועדו ישא ריבית והפרשי הצמדה לתשלום בפועל.

 

יש לציין, כי החלטנו לדון את הנאשם לקולא מתוך תקווה שזה יהווה תמרור אזהרה בעבורו ושהוא ידע לכלכל היטב את צעדיו.

 

ניתן היום 19/01/2012 בהעדר הצדדים.

 

גזר הדין יישלח לב”כ הצדדים.

 

זכות ערעור תוך 30 יום לבית הדין המשמעתי הארצי.

 

19.01.2012

 

_________________ אריה גורי, עו”ד חבר בית הדין

___________________ לואי לובאני, עו”ד אב בית הדין

_____________________ גידאא עספור-שאהין, עו”ד חברת בית הדין

 

PDF יוסי נקר

7 בדמ 52-09 ועדת אתיקה נ יוסי נקר דניאל אפרת קטנוני אסור שיהיה עוד 19-1-2012

 

בד”מ 68/09 הכרעת דין וגזר דין בתלונת עו”ד דניאל אפרת

בדמ 68-09 הכרעת דין וגזר דין בתלונת דניאל אפרת 8

 

 

תלונת עו”ס מיה קלין (ירושלים)  במשטרה נגד יוסי נקר שפרסם כי קיבלה ילד אומנה עם אופק לאימוץ

הנה כאן תלונה של מיה קלין תז 029091360 מרח’ מבוא לבונה 22 הר אדר, במשטרה, אצל השוטר ג’וש שרידאן שיוסי נקר הפיץ עליה שהיא גנבה ילדה מהרוחה לגדל אותה כביתה.  תאריך 28/2/2017.

בתלונה היא מספרת שיוסי נקר אמר לה בבית משפט מזל טוב. היא לא הבינה למה ואז אמר לה שהוא יודע שהיא קיבלה ילדה לאומנה.  היא לא יודעת מי הדיף לה את המידע אבל מאשרת שקיבלה גמלה מהביטוח הלאומי על רקע איחור התפתחותי כללי, ולא על רקע פיגור או אוטיזם.  היא חוששת שעו”ד ורדה שטיינברג הלשינה לעו”ד יוסי נקר את המידע.

מיה קלין סבורה שהמידע שעו”ס לחוק נוער הפכה לאם אומנה זה לא מידע ציבורי.

 

 

 

 

 

 

 

תלונת עוס מיה קלין במשטרה נ יוסי נקר 28-2-2017

 

 

 

תלונת עו”ס ענת זיידנברג נגד יוסי נקר

העו”ס מתלוננת כי יוסי נקר ייצג אם בשם רחל חמיאס שהרווחה לקחה לה את הילדים. הוא צלצל למחלקות הרווחה ואיים “חכי חכי מה עוד אני אעשה לך” וגם “איים לפרסם שם העו”ס בפייסבוק”.

 

 

ענת זיידנברג תלונה במשטרה יוסי נקר צלצל לאיים על עוסיות 1-2-2015

יוסי נקר הקליט את טובה פרי זורקת אותו מהאולם

 

שופטת הנוער טובה פרי זרקה את יוסי נקר מהאולם- האזינו להקלטה ….

 

על הפה המלוכלך של יוסי נקר – עיינו במכתב זה:

 

 

 

בענין דיאגו הרשאג הבן של דניאלה הרשאג הארגנטינית יוסי נקר חטף תלונה מברק לייזר

 

 

3 קובלנה אתיקה נ יוסי נקר יזום עי ברק לייזר על דיאגו

 

יוסי נקר מתקוטט עם הלקוחות שלו בפרהסיה בפייסבוק “מוזמנת להקיא”

 

 

יוסי נקר מטנף על ענבל קיבנסון

 

גם המומחית ענבל קיבנסון מומחית לחידוש קשר עם ילדים שנשים מנכרות אותם מהאבות שלהם עלתה על הכוונת של יוסי נקר והוא פתח חזית איתה וינף עליה בפרהסיה.

הוא ייצג אישה שמנכרת ילדים מאביהם.  ענבל קיבנסון טיפלה ואמרה שהלקוחה של יוסי נקר כל כך אובססיבית לנכר את הילדים מהאבא – שאין מנוס אלא להוציא את הילדים לרווחה.  המטרה היא להוציא את הילדים מטווח ההסתה של האם המסיתה.

יוסי נקר לא נרגע ופתח על קיבנסון חזית וטינף עליה.

 

 

 

יוסי נקר הזמין כתבות נגד נשים מאמצות ופרסם את שמותיהן

 

הנה מקרה של אישה מאמצת בשם גלית נהב מחדרה.  יוסי נקר ייצג את האמא הביולוגית והינחה אותה לפרסם את שם האמא המאמצת של הבן שלה כדי לגרום להפסקת האימוץ.  הוא בעצמו הדליף את צו האימוץ לרשתות החברתיות.

האמא המאמצת גלית נהב התלוננה במשטרה על הלקוחה של יוסי נקר חן כהן:

 

תלונה במשטרה של גלית נהב מחדרה אמא מאמצת נגד חן כהן הלקוחה של יוסי נקר

והנה צו האימוץ חתום ע”י רבקה מקייס אשר יוסי נקר הדליף לרשתות החברתיות

 

 

אבל…..  תלונה אחת יוסי נקר הצליח לסגור בזכות ליקוקים לערבוש שאדי ג’בארין. תלונה 12/16.

 

 

 

עדכון פה יש החלטה של בית דין משמעתי ארצי בראשות עזריאל רוטמן שממתיקה ליוסי נקר עונש ל 55 ימים:

בד”א 39/22

 

יוסי נקר המתקת השעיה ל 55 ימים איסור הטעיית בית משפט ולשון משתלחת 39-22