כעת מתחממת הגזרה בלבנון וגם בסוריה. 23/6/2023.   זה הזמן לזכור שרק לפני 8 שנים מדינת ישראל בחרה להתערב בסוריה באמצעות הענקת טיפול רפואי לפצועי אל נוסרה.  אל נוסרה הוא שלוחה סונית של אל אעדה שלחמה באסאד על מנת להקים חליפות איסלמית שרעית.

המדיניות ההומניטרית כלפי אל נוסרה מסוריה – האם זה הועיל לנו?

למה ישראל היתה צריכה להתערב?  למי זה הועיל לפתוח חזית מול אסאד בתמיכה באל נוסרה במסווה של מחוות הומניטריות רפואיות?

המחוות ההומניטריות האלה גררו מחאות של הדרוזים בגולן שיצאו לבצע לינצ’ בפצועים הסורים – בהוראה של אסאד שהדרוזים בגולן סוגדים לו.

מה יצא למדינת ישראל מהטיפולים הרפואיים האלה?  מי שילם על זה?  אנחנו?  מי החליט שזה מועיל למדינת ישראל?  למה?  והיום האם הפצועים האלה הם מלשינים למדינת ישראל על מה שקורה בסוריה? האם הם מחזירים לנו טובה ומלשינים על משלוחי נשק מאירן?  או שאולי סתם בזבזנו כסף עליהם?

התוצאה היא שזה התסיס את הדרוזים במג’דל שמס שיצאו להפגנות פרועות סטייל צומת קפלן.  במקרה אחד בוצע לינצ’ בפצוע סורי “מונדר חליל”, והוא מת מפתעיו.  עוד סורי שהיה באמבולנס נפגע קשה.  גם הוגש כתב אישום נגד דרוזי ודרוזית ממג’דל שמס.

שר הביטחון ב 2015 היה בוגי יעלון.  מקורביו סיפקו הסבר ש”א-נוסרה הוא גרסה ייחודית של אל קאעידה. הם מצליחים לשתף פעולה גם עם ארגונים שאינם איסלאמיסטים או ג’יהדיסטים. הם ממוקדים לחלוטין במלחמה בסוריה ולא בנו”.

בוואלה כתבה על הנושא אחת בשם עדי חשמונאי.  היא כתבה שיש עשרות צווי איסור פרסום על תיקים שבהם דרוזים סייעו למשטר אסאד לזהות את המטופלים הרפואיים שהגיעו לישראל, והטילה ספק מה התועלת לישראל מכל החרטא הזו.

ספציפית זה התעורר במעצר של עמד סודקי אל-מקת אשר “דיווח” לחיילי אסאד מגבעה שליד קיבוץ רמת מגשימים מתי נכנסים אמבולנסים עם מורדי אל נוסרה.

הוגש נגדו כתב אישום על ריגול חמור וסיוע לאויב (אסאד) בעת מלחמה. השב”כ הוציא תעודת חיסיוו על כל הקשרים בין צה”ל ואל נוסרה.

נציין ששר הביטחון ב 2011 היה אהוד ברק והוא ניבא אז שאסאד ייעלם תוך חצי שנה.  מכאן שהקשר עם אל נוסרה היה בעקבות חיפוש אחרי ערוצי תקשורת עם מי שאהוד ברק זיהה כמנצחים של המלחמה הפנימית בסוריה.

למה לא מחזירים את מג’דל שמס לסוריה?  

אנחנו סבורים שאת מג’דל שמס צריך להחזיר לסוריה.  הם לא רוצים אותנו אז למה צריך לכפות את עצמנו עליהם????

שיצטרפו לאבא שלהם אסאד וייהנו מכל הפריבילגיות של אזרחות סורית.  מכל סוריה יבואו אליהם כדי לנפוש במתקנים שלהם, בצימרים שלהם, לאכול את המקלובות שלהן, וליהנות ממטעי התופחים שלהם.

זו הולכת להיות בוננזה כלכלית מדהימה עבור תושבי מג’דל שמס. כולם הולכים להתעשר וגם יהיה להם ביד את אחד הדרכונים הכי שווים בעולם האיסלמי.

כתב האישום על הלינצ’ במג’דל שמס מ”ת 19294-08-15

לפנינו כתב אישום על מקרה אחד שבו הצליחו המפגינים הדרוזים לחסל “לוחם חופש” סורי מארגון אל נוסרה בשם מונדר חליל.

כתב האישום הוגש ב 2015 (פמ”צ  2686/15), אבל ב 10/1/2020 פורסם בידיעות ש”האסיר אמל אבו סלאח שוחרר מבית הכלא חרמון. ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע כי אבו סלאח, שהרג אזרח סורי בלינץ’ בצפון, והאסיר סידקי אל-מקת, שהורשע בבגידה ובריגול, ישוחררו כ”מחווה של רצון טוב” בעקבות הבאת גופתו של זכריה באומל….”

נציין שהמשטרה הלבישה על הדרוזי אמל אבו סלאח מדובב.  על הדרוזית לא הלבישו מדובב.  אבל אם הכל היה מצולם, מדוע בכלל היה צריך מדובב????

מה שמוזר בסיפור של המדובב זה שבהתחלה אמל הכחיש הכל.  אבל אז המדובב אמר לו שהמשטרה תיגש לאיזור, יאספו את כל האבנים והקרשים וכך יגיעו אליו.  המדובב טען שאמל נתן הסכמה שהוא ייגש לאיזור ויחביא את כל האבנים והזרדים וקרשי העץ……  (וואי כמה שזה מצחיק).

וזה לא הכל….  מסתבר שבמך כמה דקות החוקר הקליד הודיה “אני לקחתי קרש ואח”כ אני לקחתי אבן והחזקתי אותם בשני ידיים”…. אלא מה?  בדיוק באותם 5 דקות החוקר סגר את המצלמה.

החוקר הסביר שהוא רצה לעשות עימות בין אמל והמדובב ובמדובב פחד שהוא יצולם אז הוא “הסתיר” את המצלמה (כנראה הדביק עליה משהו).  אבל, אם מטרת כיבוי המצלמה היתה עימות, איך קורה שהדיוק באותן 5 דקות אמל נותן הודיה מוקלדת בפני אותו חוקר????? והמצלמה כבויה……

במקרה של בשירה היו 2 עדי ראיה ישירים.  הפרמדיקית אנסטסיה זורין.  שלומי בלומנפלד טען שבגלל שהשם שלה לא בכתב האישום צריך להתעלם מעדותה….  העד השני היה אמין חלבי שידע לזהות אותה בשמה וידע לזהות את מה שלבשה (חולצה שחורה עם 2 פסים).  והוא ראה הכל….  חוץ מזה בתוך הטלפון שלה היו תמונות עם בעלה כשהיא לובשת את אותה חולצה.  ערפת השופט קבע שהראיות הן מעבר לספק סביר, ושלא היה בה טיפה של מחלה.

עוד טען שלומי בלומנפלד שהמשטרה ביקשה מעדים לזהות את בשירה, אבל הראו להם תמונות שלה לפני הזיהוי…..

הפלייה מגדרית בין 2 הרוצחים: הגבר שעשה פחות מהאישה קיבל פי 3.5 יותר ממנה בכלא

על הנאשם ממין זכר אמל אבו סאלח (22) ממג׳דל שמס, שהורשע בהריגה, נגזרו 7 שנים ושמונה חודשי מאסר בפועל פלוס 10,000 ש”ח קנס, ואילו על הנאשמת ממין נקבה באשירה מחמוד (49) ממג׳דל שמס, נשואה ואם לארבעה ילדים, שהורשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה נגזרו 22 חודשי מאסר ו 3,500 ש”ח קנס.

לא היה שום הבדל במה ששניהם עשו.  שניהם השתתפו בלינצ’.  הזכר היכה את חליל בקרש, ואז הנקבה הורידה עליו סלע שגמר אותו. אילו היא לא היתה מורידה עליו סלע אולי היה נשאר בחיים, כי הקרש שהבחור היכה אותו לא סיים את העבודה.

כרגיל במדינת ישראל, הגבר שעשה פחות מהאישה חטף עונש גדול יוצר וקנס גדול פי 3.

מהסיפור ברור שמי שגמרה את חליל היתה האישה, בשירה מחמוד, שהורידה סלע על חליל.  את בשירה מחמוד ייצג עו”ד שלומי בלומנפלד.  הוא טען שהראיות נגדה חלשות כי השוטרים לא כתבו מזכרים בזמן.

הרכב של שלושה שופטים בראשותו של השופט בנימין ארבל והשופטים שאהר אטרש ויונתן אברהם, נתנו תוקף של פסק דין, להסדר טיעון שהושג בין הנאשמים לפרקליטות מחוז הצפון, יעל כ”ץ ואורית קורין.

כאמור ב 22/6/2015 בשעות הערב הועברו בגבול סוריה שני פצועים סורים במצב קל לטיפול בישראל.   הם הוכנסו לאמבולנס צבאי בדרכם לטיפול בבית חולים בישראל.  המון זועם של דרוזים תושבי רמת הגולן באמצע מג’דל שמס תקפו את האמבולנס, הוציאו מתוכו את הפצועים הסורים, היכו אותם בכל חלקי גופם באמצעות קרשים, מקלות, אבנים ושרשראות ברזל, ובעטו בהם “באכזריות”.

בעת שאחד הפצועים היה מוטל פצוע על הקרקע, הצטייד הנאשם בקרש וחבט בו בעוצמה מספר פעמים בפלג גופו העליון. מיד לאחר מכן המשיך הנאשם והטיח סלע במותנו הימנית של הפצוע. במקביל, הטיחה הנאשמת בעוצמה, מספר פעמים, סלע בפלג גופו העליון של הפצוע שמת מפצעיו מאוחר יותר במנחת גיבור שבגליל העליון. הפצוע השני פונה לטיפול בבית חולים.

על הנאשם אמל אבו סאלח, כתבו השופטים בגזר הדין: “יש לזקוף לחובתו של הנאשם את העובדה כי הוא השתתף באירוע לינץ’ מתמשך, אשר תחילתו במג’דל שמס, המשכו במרדף אחר האמבולנס וסופו במעשה הלינץ’ האכזרי שנעשה בפצועים הסורים בנווה אטי”ב”.

“אמנם הנאשם, היה רק אחד מבין ההמון, אולם אין חולק על כך כי חלקו היה דומיננטי. הנסיבות שהביאוהו לביצוע העבירה הינן נסיבות ממניעים לאומניים, המונעים מרצון נקמה במורדים הסורים על רקע מלחמת האזרחים בסוריה״, לשון גזר הדין.

על הנאשמת באשירה מחמוד, כתבו השופטים, ״אין אנו מקבלים את הטענה כי מדובר באשת בית שקטה ושלווה, ואין אנו יכולים להתייחס אליה כאל קורבן כפי שהיא מוצגת בטיעוני הסניגור. שיקולים של שחרור מוקדם על תנאי, כשיקול להקלה בענישה, על מנת שלא להשיב את הנאשמת אל בין כתלי הכלא, לאחר ששוחררה ממעצר בפועל שנמשך למעלה משנה, אינם שיקולים ממן העניין”.

על השחרור בעקבות עסקה עם נשיא סוריה אסאד קראו פה.  “האסיר אמל אבו סלאח שוחרר מבית הכלא חרמון”.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5657345,00.html

על ההרשעה במחוזי חיפה קראו פה: “נגזרו עונשי מבצעי הלינץ׳ בפצועים הסורים.  על אמל אבו סאלח ממג׳דל שמס נגזרו 7 שנות מאסר • על באשירה מחמוד נגזרו 22 חודשים מאסר בעקבות הלינץ’ בפצועים הסורים לפני כשנה וחצי”.  

https://www.israelhayom.co.il/article/430437

להלן כתב האישום על רצח חליל הלוחם של אל נוסרה מסוריה שהוגש ב 2015

בבית המשפט המחוזי (בהרכב) בנצרת                                           תפ”ח ___ פמ”צ  2686/15

המאשימה:                          מ ד י נ ת   י ש ר א ל

– נגד –

הנאשמים:                                   1. אמל בן פאוזי אבו סאלח

                                                   ת”ז 311276463, יליד 1994

מג’דל שמס

2.   בשירה בת סולימאן מחמוד

                                                   ת”ז 080965221, ילידת 1967

מג’דל שמס

(שניהם כעת במעצר)

כתב אישום

מבוא:

1. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, התנהלה בסוריה מלחמת אזרחים עקובה מדם, בין תומכי משטר הבעת’ ומתנגדיו. בשל הקרבה הגאוגרפית של הקרבות בסוריה לגבול, הגיעו, לעיתים, פצועים סורים מתוך הקרבות אל הגבול עם ישראל בבקשת סיוע ומדינת ישראל, כמחווה הומניטרית, העבירה פצועים אלה לקבלת טיפול רפואי בבתי החולים בארץ.
2. בני העדה הדרוזית בישראל, אשר רבים מבני משפחותיהם מתגוררים בסוריה, עקבו בדאגה אחרי ההתרחשויות בסוריה. חלק מבני העדה לא ראו בעין יפה את הטיפול הרפואי הניתן לפצועים הסורים וזה נתפס בעיניהם כסיוע למורדי המשטר.
3. על רקע האמור לעיל, ערכו בני העדה הדרוזית הפגנות, במהלך החודשים שקדמו לארועי כתב אישום זה – זאת במחאה על הענקת הסיוע הרפואי לפליטי הקרבות בסוריה.
4. בתאריך 22/6/15 בשעות הבוקר המוקדמות, פינה אמבולנס צבאי פצועים סורים, אשר הגיעו מן הגבול, אל בית החולים בנהריה. משהגיע האמבולנס לחורפיש, חסמו מפגינים דרוזים את נתיב נסיעתו, ניסו לפתוח את דלתותיו וזרקו לעברו חפצים שונים. נהג האמבולנס האיץ את מהירות נסיעתו והצליח להתחמק מתוקפיו אולם התוקפים הוסיפו לרדוף אחר האמבולנס הנמלט, תוך שהם מנסים לפגוע בו באמצעות רכב ולהורידו מן הכביש. רק בזכות תושיית צוות האמבולנס הצליחו לצאת בשלום מן האירוע.

העובדות (פל”א 271804/15, פ”א 316/15, ימ”ר צפון):

1. כל האמור במבוא מהווה חלק בלתי נפרד מעובדות כתב אישום זה.
2. ביום 22/6/15, בשעות הבוקר, התקבל בחטיבת החרמון דיווח לפיו יש להעביר שני פצועים סורים מן הגבול לקבלת טיפול רפואי בארץ. על רקע האירועים בחורפיש, המתוארים במבוא, החליטו קציני החטיבה לדחות את ביצוע המשימה לשעות הערב. כן הוחלט כי האמבולנס ילווה ע”י ניידת משטרה צבאית.
3. בהתאם לתכנון, הגיעו למצפה שלגים בחרמון, בסמוך לשעה 20:00, הפצועים הסורים מונזר ח’ליל (להלן: “ח’ליל“) ועלא שעבאן (להלן: “שעבאן“) (וביחד: “הפצועים הסורים“) והועברו אל אמבולנס צבאי שמספרו 563202-2 (להלן: “האמבולנס“), אשר אמור היה להעביר אותם לבית החולים בנהריה לקבלת טיפול רפואי.  צוות האמבולנס כלל, אותה עת, נהג אמבולנס, חובש ופרמדיקית (להלן: “צוות האמבולנס“).
4. הפצועים הסורים הגיעו ארצה כשהם בהכרה מלאה, סובלים מפציעות ירי בגפיהם התחתונות ומצבם הוגדר קל.
5. בסמוך לשעה 21:15 הגיע האמבולנס, ובו הפצועים הסורים, אל מג’דל שמס (להלן: “הכפר“), כשהוא מלווה בניידת משטרה צבאית (להלן:”הניידת“). בסמוך לכיכר “סולטאן אל בעשה” בכפר הגיעו מספר טרקטורונים וחסמו את נתיב נסיעתו של האמבולנס. כן חצצו הטרקטורונים בין האמבולנס ובין הניידת.
6. משנעצר האמבולנס החלו להתקהל במקום עשרות מתושבי הכפר, אשר התעניינו בזהות הפצועים המובלים באמבולנס. צוות האמבולנס נעל עצמו בתוך האמבולנס ואילו שוטרי המשטרה הצבאית, אשר ניסו למנוע פגיעה בנוסעי האמבולנס, מסרו להמון כי מדובר בחיילי צה”ל. המתקהלים, אשר לא האמינו לשוטרים, דפקו בידיהם וברגליהם על האמבולנס, תוך שהם מקללים את הסורים, ולבסוף שברו את השמשה האחורית של האמבולנס. כתוצאה מכך, נגרמו לפצועים הסוריים חתכים שטחיים ברגליהם.
7. בשלב זה הצליח נהג האמבולנס לחלץ את האמבולנס מן המקום והמשיך בדרכו לכיוון נווה אטי”ב. מיד לאחר מכן הצליחה גם הניידת להיחלץ מן המקום ונסעה בעקבות האמבולנס. דקות ספורות לאחר מכן, החל ההמון, ובתוכו הנאשמים, לנוע לעבר נווה אטי”ב בעקבות האמבולנס.
8. עם כניסתו של האמבולנס לנווה אטי”ב, בסמוך לשעה 21:30, עצר הנהג את האמבולנס בחניית מלון “רימונים” והמתין לאישור מפקדו להמשיך בנסיעה, זאת נוכח מצבו של האמבולנס ושמשתו השבורה. יחד עמו המתינה במקום ניידת המשטרה הצבאית.
9. מספר דקות לאחר מכן, הגיעו לחניית המלון כוחות צבא מחטיבת החרמון ומגדוד 51 של חטיבת גולני, אשר נקראו למקום בשל האירוע בכפר.
10. בד בבד עם הגעת כוחות הצבא לחניית המלון, החלו להיאסף במקום עשרות רבות של אזרחים דרוזים, כשחלקם רעולי פנים והם נושאים עימם שרשראות ברזל, אבנים ומקלות (להלן: “ההמון“). ההמון אשר הגיע הן מכיוון הכפר והן מכיוון עין קיניא, ברכב וברגל,  חסם את נתיב נסיעתו של האמבולנס והתקהל במקום כשהוא שר שירי עידוד ותמיכה בדרוזים בסוריה.
11. ההמון הזועם הסתער על האמבולנס, כשבידיו מקלות, שרשראות ברזל ואבנים. נוכח ההסתערות, עזבו הנהג והחובש את האמבולנס אולם הפרמדיקית נותרה באמבולנס, לצד הפצועים הסורים.
12. קצין האג”ם בחטיבת החרמון (להלן: “ק. האג”ם“), אשר פיקד על האירוע בשטח, הורה לכל כוחות הביטחון שהיו פזורים בשטח להקיף את האמבולנס ולמנוע פגיעה באמבולנס, אולם עד מהרה הדף ההמון את הכוחות לאחור ותקף את האמבולנס כשהוא צועק, מקלל ודופק על האמבולנס; הכל כשהפצועים הסורים והפרמדיקית בתוך האמבולנס.
13. ההמון ניפץ את שמשותיו של האמבולנס ואז ירו מ”פ גדוד 51 של גולני והחובש מספר יריות באוויר וכן נזרק רימון הלם. אלו הרתיעו את ההמון לשניות ספורות, אשר אפשרו לחלץ את הפרמדיקית מתוך האמבולנס המותקף. במהלך חילוץ הפרמדיקית מן האמבולנס נפגע קצין צה”ל בראשו. בשל החשש מחטיפת נשקים, פקד ק. האג”ם על כל הכוחות לנצור אש ולהימנע מירי.
14. ההמון שב והסתער לעבר האמבולנס תוך שהוא מושך את אחד הפצועים מתוך האמבולנס, דרך השמשה השבורה. משהבחין ק. האג”ם בניסיונות חטיפת הפצועים הסורים הורה הוא לאחד החיילים לאחוז בהגה האמבולנס ולמלט אותו מהמקום, אולם משניסה החייל לעשות כן הוא הותקף ונפצע בראשו. ק. האג”ם הורה לחייל נוסף להחליף את החייל שנפגע ולמלט את האמבולנס, אולם גם החייל הנוסף לא הצליח לעשות כן שכן בלם היד של האמבולנס נשבר.
15. בשלב זה, שלף ההמון המשולהב את שני הפצועים הסורים מן האמבולנס וכילה בהם את זעמו. ההמון הכה אותם, כשהם מוטלים על הרצפה, באמצעות קרשים, מקלות, אבנים ושרשראות ברזל, בעט בהם, הכה בהם בעוצמה ופצע אותם בכל חלקי גופם. בתוך כך, ובעוד ח’ליל מוטל על הקרקע חסר אונים, הצטייד הנאשם בקרש, וחבט בעוצמה רבה, שוב ושוב בפלג גופו העליון של ח’ליל, בכוונה להמיתו. מיד לאחר מכן נטל סלע והטיחו במותנו הימנית של ח’ליל, בכוונה להמיתו. בד בבד, קרבה הנאשמת אל ח’ליל והטיחה בעוצמה, מספר פעמים, סלע בפלג גופו העליון, בכוונה להמיתו.
16. כעבור זמן מה, סבר ההמון, והנאשמים בתוכם, כי הצליחו להרוג את הפצועים הסורים ורק אז, עזבו אותם לנפשם.
17. הפרמדיקית ניצלה את ההפוגה, בדקה את הפצועים, גילתה כי הם עודם חיים והחלה לטפל בהם. משהבחין בכך חלק מן ההמון, שם פעמיו אל עבר הפצועים במטרה להשלים את המשימה ולהרגם. נוכח זאת, מיהרו כוחות הביטחון למלט אותם מן המקום.
18. הפצועים הסורים הוכנסו לרכב צבאי, כששניהם במצב קשה עד אנוש, ופונו מן המקום, אל מנחת “גיבור” הקרוב.
19. בהגיעם למנחת, נקבע מותו של ח’ליל. שעבאן פונה במצב אנוש אל ביה”ח רמב”ם, שם זכה לטיפול רפואי.
20. כתוצאה ממעשי הנאשמים וחבריהם, נגרמו לח’ליל חבלות מרובות בכל חלקי גופו, שברים, פצעי שפשוף רבים, חתכים מרובים, דימומים תת עוריים וקרעים. כל אלה גרמו נזקים למערכת העצבים המרכזית (המוח), למערכת הנשימה וכן לאיבוד דם אשר הוביל להלם תת נפחי, ולבסוף להפרעת קצב קטלנית אשר גרמה למותו.
21. כתוצאה ממעשי ההמון, נגרמו לשעבאן שבר בגולגולת, חתכים ופצעי שפשוף רבים בכל חלקי גופו. כן נפצעו באירוע חיילים נוספים.
22. במעשים האמורים לעיל, גרמו הנאשמים, ביחד עם אחרים, בכוונה תחילה למותו של ח’ליל.

ב. הוראת החיקוק לפיה מואשמים הנאשמים:

1. רצח – עבירה לפי סעיף 300 (א)(2) + 29 לחוק העונשין, התשל”ז – 1977.

ג. עדי התביעה

1. המכונה “מחמוד מחאג’נה” – יוזמן באמצעות המאשימה.
2. המכונה “אמין”  – יוזמן באמצעות המאשימה.
3. המכונה “קריסטין והאב” – תוזמן באמצעות המאשימה.
4. המכונה “סנא נג’אר” – תוזמן באמצעות המאשימה.
5. ביאן אבו סאלח – יוזמן באמצעות המאשימה.
6. סאלם חוראני  – יוזמן באמצעות המאשימה.
7. אמין חלבי  – יוזמן באמצעות המאשימה.
8. מג’ד ג’רירה – יוזמן באמצעות המאשימה.
9. זאב קהת, קצין המבצעים – יוזמן באמצעות המאשימה.
10. דוד כהן, מ”פ גולני – יוזמן באמצעות המאשימה.
11. יאיר כהן, נהג גדוד 51 – יוזמן באמצעות המאשימה.
12. שחף קובי, גדוד 51 – יוזמן באמצעות המאשימה.
13. מוחמד סע”ד, קא”ר  – יוזמן באמצעות המאשימה.
14. עמנואל אפריאמוב, מ”צ – יוזמן באמצעות המאשימה.
15. עמית חיים אדרי, מ”צ – יוזמן באמצעות המאשימה.
16. מתן אסבן, מ”צ – יוזמן באמצעות המאשימה.
17. מיכאל אלייב, מ”צ – יוזמן באמצעות המאשימה.
18. יוסף חלבי, קצין רכב – יוזמן באמצעות המאשימה.
19. טארק באדר, ק. אג”מ – יוזמן באמצעות המאשימה.
20.  דוד חריזמן, חובש – יוזמן באמצעות המאשימה.
21. זורין אנסטסיה, פראמדיקית – תוזמן באמצעות המאשימה.
22. ישי זרבאילוב, נהג האמבולנס – יוזמן באמצעות המאשימה.
23. אייל עזאם, בוחן רכב – יוזמן באמצעות המאשימה.
24. טליע פארס, נגד בינוי – יוזמן באמצעות המאשימה.
25. רפ”ק אליהו פוקס, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
26. רס”מ תמים סירחאן, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
27. רס”מ ג’יהאד אבו סאלח, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
28. רס”מ אחמד שיבלי, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
29. רס”מ איציק סומך, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
30. רס”ר שי שחר, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
31. רס”מ דלה סאמר, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
32. רס”ב גיל נצר, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
33. רס”ב ברק כ”ץ, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
34. רס”ר מוטי יעקובוב, ימר צפון, משטרת ישראל.
35. רס”מ עמיד סלאמה, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
36. רפ”ק שמעון קרן, מז”פ צפון, משטרת ישראל.
37. רס”מ פואד אבו זידאן, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
38. רס”מ רחלי רודקו, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
39. רס”מ ללוש מיכאל, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
40. רס”ר בילאל גדיר, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
41. רס”מ אסף לוי, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
42. רס”ר נטלי לביא, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
43. רס”ב עמית צורף, יג”ל, ימ”ר צפון.
44. רס”מ שלומי כהנים, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
45. רס”ב מאיר שלוש, בילוש תחנת מעלות, משטרת ישראל.
46. רס”ב צילי אקו, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
47. מפקחת סוזאנה זנדר, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
48. רס”ב בירנבך תומר, מז”פ צפון.
49. רס”ר אורן דליות, מז”פ צפון.
50. רס”ב עלי סועאד, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
51. רס”מ יאסר מסרי, תחנת טבריה, משטרת ישראל.
52. רס”ר שאהין בשיר, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
53. רס”ב קובי דאדי, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
54. רס”מ אלמוג יניב, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
55. רס”ב גדעון שימריז, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
56. רס”מ חוסאם הייב, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
57. רס”ב שוקי פול, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
58. פקד אביב בנזינו, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
59. רס”ר ירון ימין, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
60. רס”ב קובי פלדמן, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
61. רס”ר משה שאבו, טכנאי מעקב טכני, מחוז צפון, משטרת ישראל.
62. רס”ב יעקב גבריאל, טכנאי מעקב טכני, מחוז צפון, משטרת ישראל.
63. דוחות משל”ט של האירוע.
64. דניאלה שחר, מעבדה, המכון לרפואה משפטית – תוגש תע”צ.
65. חגית מקלף, מוצגים, המכון לרפואה משפטית – תוגש תע”צ.
66. משה קריב, רכז אפסנאות, המכון לרפואה משפטית – תוגש תע”צ.
67. רס”מ ששי עזרא, מוצגים, מט”ר, משטרת ישראל – תוגש תע”צ.
68. ד”ר אלון קריספין, המכון לרפואה משפטית.
69. ד”ר רון רוזנטל, מ.ר. 118433, חטיבה אורטופדית, מרכז רפואי סוראסקי, ת”א.
70. סגן רואי ויזר, יחידה 669.
71. רס”ן יחיא חיון יחידה 669.
72. יוגשו תמלולי מ.ט.
73. רס”ר מוסא רחאל, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
74. רס”מ שניר הדרי, סייבר צפון, משטרת ישראל.
75. בת אל מלכה, סייבר צפון, משטרת ישראל.
76. משה רוזנטל, סייבר צפון, משטרת ישראל.
77. סמי טל, סייבר צפון, משטרת ישראל.
78. צחי סגל, סייבר צפון, משטרת ישראל.
79. רס”ר אורן מיארה, סייבר צפון, משטרת ישראל.
80. רס”מ משה רחמים, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
81. רס”מ סמי טל, חוקר עבירות מחשב, משטרת ישראל.
82. ענת גסט, המכון לרפואה משפטית אבו כביר – חוו”ד מעבדה ביולוגית.
83. עימאד האשול, חקירות ילדים.
84. יעידו נציגי יחידת השיקלוט של המחוז הצפוני (יוזמנו באמצעות המאשימה).
85. יוגשו פלטי תקשורת.
86. צפנת ברדה, המעבדה לראיה דיגיטלית ואלבום, מז”פ, מטא”ר, משטרת ישראל.
87. יהודה נובוסלסקי, מעבדת סימנים וחומרים, מז”פ, מטא”ר, משטרת ישראל (לא יוזמן, תוגש חוו”ד מומחה).
88. רס”ב דוד לוי, מש”ק מסעדה, ת. גולן, משטרת ישראל.
89. רס”מ מירזה אבזאח, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
90. דניאלה שחר, המכון לרפואה משפטית.
91. רס”מ מאיר מריוס, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
92. השוטרת הודיה, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
93. ד”ר תמר הלפרין בן עמי, בי”ח רמב”ם, חיפה. (לא תוזמן, תוגש תעודה רפואית).
94. רס”מ מיכל שריקי, ימ”ר צפון, משטרת ישראל.
95. תומר קגן, מרפאת מחוז צפון, משטרת ישראל.
96. יוסף מנחם, משטרת ישראל-יוזמן  באמצעות המאשימה.

אורית קורין, עו”ד                                              יעל כ”ץ, עו”ד

סגנית בכירה א’ בפרקליטות מחוז צפון             סגנית בכירה לפרקליטת מחוז הצפון

הודעה לנאשם

הנאשם יכול לבקש שימונה לו סניגור ציבורי אם מתקיים בו אחד התנאים לזכאות נאשם לייצוג המנויים בסעיף 18(א) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ”ו – 1995.

בהתאם לסעיף 15 ו- 15א’ לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 מודיעה  המאשימה כי ישנה אפשרות שהתביעה תעתור למאסר בפועל.

נצרת-עילית,      26/8/2015

PDF

ההחלטה במחוזי לרוצח והרוצחת הדרוזים מעצר עד תום ההליכים

להלן החלטה במחוזי בענין המעצר של בשירה מחמוד

שלומי בלומנפלד טען שהרוצחת הדרוזית מופלית לרעה בגלל אכיפה בררנית ושיש כרסום בראיות כי שוטר שקיבל סרט מאזרח שצילם את הלינצ’ לא כתב מזכר.

מ”ת 19294-08-15 מדינת ישראל נ’ אבו סאלח(עציר) ואח’ 

תיק חיצוני: פמצ 2686/15

נוכחים:

בשם המבקשת: עו”ד ח’יר רוימי ממשרד עו”ד שלומי בלומנפלד

בשם המשיבה:  עו”ד קורין

המשיבה: בעצמה [הובאה ע”י ליווי שב”ס]

בפניי בקשה לעיון חזור בהחלטה שניתנה על ידי ביום 31.8.2015, בגדרה הוריתי על מעצרה של המבקשת, ביחד עם נאשם נוסף, עד תום ההליכים המשפטיים נגדה.

רקע

1. נגד המבקשת ונגד נאשם נוסף בשם אמל אבו סאלח, הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירת רצח לפי סעיפים 300(א)(ג) ו- 29 לחוק העונשין, התשל”ז – 1977. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 22.6.15, החלו שלטונות צה”ל להעביר שני פצועים סורים, מונדר ח’ליל ועלאא שעבאן, מן הגבול הסורי לכיוון ביה”ח לגליל המערבי בנהריה באמצעות אמבולנס צבאי, כשהם סובלים מפצעי ירי בפלג גופם התחתון. הם היו בהכרה מלאה ומצבם הוגדר קל. בהגיע האמבולנס לכפר מג’דל שמס בליווי ניידת של המשטרה הצבאית, חסמו טרקטורונים אזרחיים את נתיב נסיעת האמבולנס, חצצו בינו לבין הניידת ואילצו אותו לעצור. במקום החלו להתקהל עשרות תושבים זועמים שהתנגדו לטיפול הרפואי שמדינת ישראל מעניקה לפצועים הסורים. המתקהלים ניסו לברר את זהות הפצועים שבתוך האמבולנס, לא האמינו לשוטרים כי מדובר בחיילי צה”ל, והחלו לדפוק בידיהם וברגליהם על האמבולנס, תוך שהם מקללים את הסורים. כתוצאה ממעשיהם אלה נשברה השמשה האחורית של האמבולנס. נהג האמבולנס הצליח לחלץ את האמבולנס ונוסעיו מהמקום והמשיך בדרכו לנווה אטי”ב, שם עצר בחניית מלון “רימונים“, והמתין לאישור המפקד להמשיך בנסיעה וזאת נוכח מצבו של האמבולנס והשמשה השבורה. ההמון הזועם וביניהם המבקשת והנאשם הנוסף, החלו לנוע לעבר נווה אטי”ב ולהתקהל שוב סביב האמבולנס, כשחלק מהמתקהלים היו רעולי פנים. בשלב זה הגיעו למקום כוחות צבא אשר הקיפו את האמבולנס במטרה למנוע פגיעה בו ובנוסעיו.

ההמון הזועם הסתער על האמבולנס כשבידיו מקלות, שרשראות ואבנים, הדף את הכוחות שכיתרו את האמבולנס לאחור כשהפצועים הסורים והפרמדיקית בתוכו. בשלב מסויים ירו החובש ומפקד גדוד 51 באוויר, דבר שהרתיע לרגע את ההמון הזועם ואפשר את חילץ הפרמדיקית מתוך האמבולנס. לאחר מכן, חזר ההמון והסתער על האמבולנס, הפורעים משכו את הפצועים הסורים, תקפו ופצעו את החיילים שניסו למנוע מהם לפגוע בסורים. ההמון הכה את הפצועים הסורים כשהם מוטלים על הרצפה באמצעות קרשים, מקלות, אבנים ושרשראות ברזל, בעט בהם בעוצמה ופצע אותם בכל חלקי גופם. בתוך כך ובעוד הפצוע הסורי מונדר ח’ליל מוטל על הקרקע חסר אונים, הצטייד אמל אבו סאלח בקרש וחבט בעוצמה רבה, שוב ושוב, בפלג גופו העליון של ח’ליל בכוונה להמיתו. מיד לאחר מכן נטל אמל סלע והטיחו במותנו הימני של ח’ליל. בד בבד עם החבטות שהטיח אמל במונדר ח’ליל, התקרבה המבקשת לעבר מונדר והטיחה בו בעוצמה רבה, מספר פעמים סלע בפלג גופו העליון, בכוונה להמיתו. כתוצאה ממעשיהם של המבקשת, אמל וההמון נגרמו לח’ליל חבלות מרובות בכל חלקי גופו אשר הביאו למותו.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של המבקשת ושל אמל עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 31.8.15 קבעתי, כי בחומר הראיות שהונח לפניי קיימות ראיות לכאורה נגד המבקשת ונגד אמל, וכי קיימת עילת מעצר נגדם. כמו כן, קבעתי באותה החלטה, כי נוכח חומרת העבירה המיוחסת לנאשמים, האכזריות שבה בוצעה העבירה, העובדה שהם לא נרתעו על אף נוכחות אנשי הביטחון במקום שאף הותקפו על ידי ההמון הזועם והרקע האידיאולוגי שעמד בבסיס מעשיהם, לא תסכון כל חלופת מעצר בעניינם ועל כן, הוריתי על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

3. המבקשת ואמל אבו סאלח הגישו עררים על אותה החלטה לבית המשפט העליון. בהחלטתו מיום 6.10.15 דחה בית המשפט העליון (כב’ השופטת דפנה ברק ארז) את העררים, ואישר את החלטתי בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ואת ההחלטה שאין מקום לשחרור המבקשת ואבו סאלח לחלופת מעצר.

4. ביום 20.3.16 הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר בטענה שחל כרסום ראייתי משמעותי בראיות במהלך שמיעת הראיות בתיק העיקרי, וכרסום ראייתי זה מצדיק עיון מחדש בהחלטה ושחרורה של המבקשת בתנאים מגבילים. היא טענה, כי אחת הראיות שעליהן ביסס בית משפט זה את קביעתו בדבר זהותו של הפצוע הסורי שהמבקשת נראית לכאורה חובטת בו, ושמדובר במנוח מונדר ח’ליל שמת מפצעיו, היא עדותה של הפרמדיקית, אנסטסיה זורין. לטענתה, בית המשפט קבע זאת על סמך עדותה של אנסטסיה מאחר שנטען בעדותה במשטרה, כי היא הייתה נוכחת באמבולנס בעת שהתרחש הלינץ’ והייתה עדת ראיה ישירה לביצוע המעשה. המבקשת טענה, כי לאחר שמיעת חלק מעדי התביעה בתיק העיקרי וחקירתה הנגדית של הפרמדיקית אנסטסיה, התברר, כי היא לא ראתה את המבקשת ואת הנאשם השני (אמל) חובטים במנוח, כי לא היה לה קשר עין עם המנוח והפצוע השני בעת שהתרחש הלינץ’, ולפיכך היא לא יכולה היתה לזהות את האדם שחבטו בו, ולא הייתה יכולה לקבוע כי מי שחבטו בו הוא המנוח מונדר ח’ליל. המבקשת אף הפנתה לעדותם של שני עדי תביעה (טארק בדר ומוחמד סואעד), אשר חיזקו לשיטתה את הגנתה.

5. בהחלטה מיום 7.4.16 דחיתי את הבקשה לעיון חוזר וקבעתי, בין היתר, כי לא מצאתי שינוי דרמטי או כרסום ראייתי כלשהו בראיות התביעה המצדיק עיון מחדש בהחלטת המעצר. בהקשר זה קבעתי, כי עיון בעדותה של אנסטסיה ברצף בתיק העיקרי מלמד, כי היא חזרה על האמור בהודעותיה במשטרה, מבלי שהתגלו סתירות מהותיות בגרסתה. עוד נקבע כי טענת הסניגור שמעדותה של אנסטסיה עולה, כי היא לא הבחינה בפצועים הסורים במהלך הלינץ’ ולפיכך אינה יכולה להעיד לעניין זהותו של הפצוע שלכאורה נראית המבקשת חובטת בו, אינה נכונה. כמו כן דחיתי את טענת המבקשת שעדותם של שני העדים הנוספים תומכת בגרסת ההגנה.

6. עוד בטרם יבשה הדיו על ההחלטה הנ”ל, הגישה המבקשת ביום 25.4.16 בקשה נוספת לעיון חוזר, שעניינה אכיפה בררנית. דיון בבקשה נקבע ליום 15.5.16. דיון זה נדחה לבקשת הצדדים ליום 24.5.16. ביום 19.4.16, הגישה המבקשת בקשה נוספת, בגדרה היא ביקשה לאפשר לה להרחיב את טיעוניה בבקשה הראשונה שעניינה כאמור אכיפה בררנית, ולהתייחס לכרסום נוסף שחל בראיות התביעה, אשר מצדיק לשיטתה עיון מחדש בהחלטת המעצר. בהעדר התנגדות מטעם המדינה, אפשרתי למבקשת להרחיב את טיעוניה ולהתייחס לכרסום הראייתי הנטען.

טענות הצדדים

7. כאמור, בקשת המבקשת נחלקת לשניים; בחלק הראשון היא מעלה טענות שעניינן אכיפה בררנית ואילו בחלק השני היא טוענת שחל כרסום ראייתי בראיות התביעה. לעניין האכיפה הבררנית טענה המבקשת, כי בימים האחרונים הגישה המדינה כתב אישום נגד חייל, המגבש בפרק העובדות שבו עבירת רצח מובהקת. למרות האמור, בחרה המדינה להאשים את אותו חייל בעבירת הריגה ולא בעבירת הרצח. בטיעוניו בעל פה הסביר הסניגור, כי הוא אינו מבקש לערוך השוואה בין חומר הראיות שבידי המדינה בנוגע לאישום נגד החייל לעומת חומר הראיות הנוגע למבקשת כאן, אלא אך ורק בין עובדות כתב האישום שהוגש נגד החייל לעומת עובדות כתב האישום שהוגש נגד המבקשת. לטענתו, משהגישה המדינה כתב אישום נגד החייל חזקה היא שבידיה ראיות לכאורה להוכחת העובדות העומדות בבסיס כתב האישום, ולכן לא נדרשת בחינת הראיות בשני המקרים. נטען עוד, כי בהתאם להוראות חוק סדר הדין הפלילי, המאשימה אינה נדרשת לפרט בכתב האישום את מצבו הנפשי וכוונתו של הנאשם בעת ביצוע העבירה ודי לה לפרט את העובדות של המעשה עצמו. על כן, אין לייחס חשיבות לעובדה שבכתב האישום שהוגש נגד המבקשת נכתב כי היא חבטה בחייל הסורי בכוונה להמיתו ואילו בכתב האישום נגד החייל, עובדה זו לא נטענה.

המבקשת הוסיפה וטענה, כי בהתאם לעובדות כתב האישום שהוגש נגד החייל, החייל ירה במחבל לאחר שהמחבל היה שרוע על הרצפה ולא נשקפת ממנו סכנה כלשהי. לטענתו, במצב דברים זה שבו חייל יורה במחבל לאחר שהאחרון כבר נוטרל, מדובר ברצח, בדיוק כפי שמיוחס למבקשת. על כן, הגשת כתב אישום נגד החייל בעבירת ההריגה נגועה בשיקולים זרים ומהווה אפליה המקימה למבקשת הגנה מן הצדק.

8. החלק השני של הבקשה נוגע כאמור, לכרסום ראייתי שחל בראיות התביעה, לטענת המבקשת. היא טענה, כי במהלך חקירת האירוע העיד במשטרה אדם בשם יעקב בכר, אשר מסר לשוטר בשם ברק כץ, סרטון שמתעד את הלינץ’ וחמש תמונות שצילם מהזירה. לטענתה, יעקב בכר אינו עד תביעה, השוטר ברק כץ לא ערך מזכר באשר לסרטון שקיבל ומה עשה עימו וטען, כי יש להפנות את השאלות בכל הנוגע לסרטון ומה נעשה עמו לראש צוות החקירה, מר אליהו פוקסי. המאשימה ביקשה להעיד את אליהו פוקסי, אך בקשתה נדחתה על ידי ההרכב שדן בתיק העיקרי נוכח התנגדות הסניגורים להעדתו מהטעם שלא נמסר להם חומר חקירה הנוגע לעד זה. בנסיבות אלה נוצר מצב שלפיו לא ניתן לדעת מה נעשה עם הסרטון, היכן הוא ומה תוכנו. בכך נמנעה מהמבקשת ראיה שיכולה להיות רלוונטית וחשובה להגנתה. מחדל זה בניהול החקירה והמשפט כטענת המבקשת מהווה כרסום ראייתי המצדיק עיון מחדש בהחלטת השחרור

9. המדינה טענה מנגד, כי אין כל מקום להשוואה בין האירוע שבעקבותיו הועמד החייל היורה לדין לבין האירוע שבו מואשמת המבקשת, ואין כל דבר משותף ביניהם שיכול להוות בסיס להשוואה כלשהי. היא טענה, כי בעת שפרקליט מכין כתב אישום עומדת לנגד עיניו השאלה, האם קיימת אפשרות סבירה להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו והתשובה לשאלה זו תלויה באפשרות הוכחת היסוד העובדתי של העבירה והיסוד הנפשי של מבצע העבירה. על כן, תמיד כולל כתב האישום התייחסות הן לפן העובדתי והן לפן הנפשי וטענות הסניגור, כי יש להתעלם מהיסוד הנפשי השונה בשני כתבי האישום היא חסרת בסיס. המדינה טענה, כי אין די בהשוואה בין כתבי האישום על מנת להכריע בטענת האכיפה הבררנית, אלא על הנאשם המעלה את הטענה להוכיח כי הוא נמצא בקבוצת השווים ביחס עם מושא ההשוואה ולצורך בחינת סוגיה זו קיימת רלוונטיות לחומר הראיות בכל תיק, ולנסיבות שבהן בוצעה העבירה. על הנאשם אף מוטל הנטל להוכיח את תוצאת האפליה, האם הדבר מצדיק אי העמדה לדין בעבירה כזו או אחרת ועוד. המאשימה הוסיפה וטענה, כי על חייל חלות מערכות חוקים מעבר למערכת החוקים החלה על אזרח וכבר בענין זה קיים שונה בין המבקשת לבין החייל, שאינו מאפשר השוואה ביניהם. החייל נמצא בשטח, הוא מתמודד עם אירוע טרור, והוא חווה פיגוע שהתרחש דקות ספורות לפני שירה במחבל. נסיבות אלה שונות לחלוטין מהנסיבות שבהן בוצעה העבירה והמעשים המיוחסים למבקשת, אשר נסעה מכפר מג’דל שמס במרדף אחר האמבולנס שהסיע פצועים סורים חסרי ישע במטרה לפגוע בהם.

10. באשר לטענת הכרסום הראייתי טענה המדינה, כי לא היה כרסום ראייתי בראיות התביעה והטענות שמעלה הסניגור אינן מקיימות עילה לעיון חוזר. היא הוסיפה, כי אמנם השוטר ברק כץ לא ערך מזכר בנוגע לקבלת הסרטון מהעד יעקב בכר, אך הסרטון נמצא, הוא הועבר לסניגורים כחלק מחומר החקירה, והמבקשת ובא כוחה יכולים לצפות בו ולהיווכח בתוכנו. ב”כ המאשימה טענה עוד, כי הסרטון צולם מרחוק, לא ניתן לראות בו פנים של המשתתפים בלינץ’, לא ניתן לראות את מעשה הלינץ’ עצמו וכל אשר רואים בו היא התקהלות של אנשים. התמונות שצילם העד אכן אבדו, אך הן צולמו מאותו מקום שצולם הסרטון, כך שברור הוא כי התמונות לא נשאו מטען ראייתי כלשהו שיכול היה לסייע למבקשת בהוכחת גרסתה.

דיון והכרעה

11. דין הבקשה להידחות בהיותה חסרת בסיס כלשהו. אתייחס תחילה לטענת האכיפה הבררנית ולאחר מכן לטענת הכרסום הראייתי ואראה כי מדובר בטענות מופרכות מן היסוד, שעדיף היה אילו המבקשת כלל לא היתה מעלה אותן.

אכיפה בררנית

12. אין מחלוקת, כי בהתאם לפסיקה והספרות המקצועית, ניתן להעלות טענה של אכיפה בררנית גם במסגרת בקשה לעיון חוזר. העלאת הטענה במסגרת זו מחייבת את בית המשפט לבחון אותה במישור הלכאורי. אם בית המשפט מגיע למסקנה, כי לכאורה עומדת לנאשם הגנה מן הצדק על בסיס הטענה של אכיפה בררנית, חייב הוא לקחת עניין זה בין שיקוליו בבואו להחליט אם לשחרר את הנאשם בתנאים, או לדחות את בקשתו לעיון חוזר. ברם, על הנאשם המעלה טענה של אכיפה בררנית להוכיח את התשתית העובדתית העומדת בבסיס בקשתו ולו לכאורה, ומקום שהוא לא עושה כן, תידחה בקשתו. כפי שיפורט להלן, המבקשת לא פרשה בפני בית המשפט תשתית עובדתית או ראייתית כלשהי, שיכולה להוות בסיס לטענת האכיפה הבררנית.

13. טענת הסניגור, כי בשלב זה של הדיון, בית המשט אינו נדרש לצורך ההכרעה בטענת האכיפה הבררנית להתחשב ביסוד הנפשי של מבצע העבירה ובחומר הראיות שנאסף בכל אחד מהמקרים, היא טענה חסרת בסיס ואף מופרכת. בטרם מגישה המדינה כתב אישום נגד נאשם, מוטלת על הפרקליט המטפל חובה לבחון היטב את חומר הראיות שנאסף בעניינו של הנאשם והאם יש בחומר ראיות זה פוטנציאל ראייתי הן להוכחת היסוד העובדתית של העבירה והן להוכחת היסוד הנפשי, ומקום שהוא מגיע למסקנה שאין אפשרות סבירה להוכחת היסוד הנפשי או העובדתי הנדרש, לא יוגש כתב אישום באותה עבירה. בענייננו, יש להניח כי הפרקליטות בחנה את חומר הראיות בשני התיקים והגיעה למסקנה כי ניתן להאשים את החייל בהריגה ואילו את המבקשת בעבירת הרצח. מדובר בהחלטה המצריכה כאמור בחינת חומר הראיות והפעלת שיקול דעת והיא אינה נבחנת רק על בסיס השוואת כתבי האישום במנותק מחומר הראיות שנצבר בכל אחד מהתיקים. הסניגור לא הציג תשתית ראייתית כלשהי להוכחת טענתו כי שיקול הדעת שהפעילה הפרקליטות בעניינו של החייל היה שגוי, לא הציג תשתית ראייתית כלשהי התומכת בטענותיו בדבר שיקולים זרים ואפליה לטובה של החייל, ולא טען כי בחומר הראיות שנצבר בעניינו קיימת אפשרות סבירה להרשעת החייל בעבירת הרצח. בהקשר זה יש להוסיף כי עומדת לטובת הפרקליטות חזקת תקינות ההליך המנהלי, ולכן יש להניח, בהעדר ראיות סותרות, כי החלטת הפרקליטות להעמיד את החייל לדין בעבירת הרצח היא החלטה סבירה ותקינה.

14. זאת ועוד, מקובלת עליי טענת הפרקליטות כי הנסיבות שבהן בוצעה העבירה המיוחסת לחייל שונות באופן מהותי מהנסיבות שבהן בוצעו המעשים המיוחסים למבקשת. בעוד שהמעשה המיוחס לחייל בוצע לאחר שהתרחש פיגוע וכהמשך ישיר לפיגוע שבוצע, המעשים המיוחסים למבקשת בוצעו לכאורה כחלק מהתלהמות המון זועם, שעשה שפטים בשני פצועים חסרי ישע, בדם קר ומתוך שנאת האחר. שני האירועים אינם ברי השוואה, אין ביניהם שום דבר משותף, הנסיבות שבהן בוצעו המעשים שונות לחלוטין ועל כן, הניסיון להשוות ביניהם ולגזור מהם גזירה שווה הוא מופרך מן היסוד.

15. גם אם המבקשת הייתה מוכיחה את טענתה בדבר אפליה בררנית, ולא הוא, עדיין לא ניתן לקבל את התוצאה אליה חותר הסניגור. לפי שיטתו של הסניגור, מאחר שהחייל היורה לא הועמד לדין בעבירת הרצח, אין עוד מקום להעמדת רוצחים לדין בעבירה זו, שכן העמדה זו מפלה אותם לרעה לעומת החייל היורה. תוצאה זו היא אבסורדית, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם השכל הישר.

כרסום ראייתי

16. הלכה פסוקה היא שנאשם המבקש עיון מחדש בהחלטה המורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בשל כרסום ראייתי שחל בראיות נגדו, חייב להראות כי מדובר בכרסום ראייתי אשר הפך את הקערה על פיה, במובן זה שלא ניתן לסמוך עוד על אותה ראיה מרשיעה שעמדה בבסיס ההחלטה לעצור אותו עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. אין די בכך שהנאשם יצביע, בשלב זה של הדיון, על אי דיוקים שנפלו בעדות לעומת ההודעה שמסר אותו עד או סתירות כאלה ואחרות בגרסתו, גם אם מדובר בסתירות מהותיות, אלא על הנאשם להצביע על כרסום מהותי היורד לשורש הראיה (ראו בעניין זה בש”פ 8216/13 ערן אוחיון נ’ מדינת ישראל _30.01.14); בש”פ 966/16 מוחמד זידאן נ’ מדינת ישראל (28.2.16); בש”פ 895/16 מדינת ישראל נ’ עומרי מאיוסט (21.2.16) ועוד).

17. בענייננו, הסניגור טוען כי השוטר שקיבל את הסרטון מהעד יעקב בכר לא ערך מזכר ולכן, לא ניתן היום לדעת מה נעשה עם הסרטון, היכן הוא ומה רואים בו. מנגד טוענת המאשימה, כי הסרטון נמצא והועבר לסניגורים במסגרת חומר החקירה ולכן אין שום מחדל ראייתי ואין כרסום ראייתי.

אכן, צודק הסניגור כי הייתה מוטלת על השוטר ברק כץ חובה לערוך מזכר באשר לסרטון שהתקבל, מה נעשה עמו ומה תוכנו. ברם, אין בכך משום מחדל ראייתי המצדיק עיון מחדש בהחלטת המעצר. אין טענה בפי הסניגור כי הסרטון אבד, אין טענה שנמנעה מהסניגורים ראיה שיכולים היו להגישה ושיש בה כדי לתמוך בגרסת המבקשת. בהקשר זה יש לציין, כי המדינה לא הייתה יכולה להגיש את הסרטון באמצעות השוטר ברק כץ גם אם היה עורך מזכר, שכן עדותו של השוטר בעניין זה היא בגדר עדות שמועה. העד הרלבנטי להגשת הסרטון הוא יעקב בכר, שצילם אותו ויכול להעיד על נסיבות צילומו ותוכנו. אין טענה בפי הסניגור שהוא אינו יכול לזמן את יעקב בכר לעדות הן על מנת להגיש את הסרטון והן על מנת להעיד על תוכנו. יוצא, איפוא, כי בשלב זה של הדיון אין כל בסיס לטענה שקיים מחדל ראייתי שפגע בהגנתה של המבקשת. אם בבוא העת יזומן יעקב בכר על ידי הסניגור לעדות ואם יתברר כי יעקב בכר לא יכול לזהות את הסרטון ולא יכול להעיד על תוכנו, יתכן שניתן אז לטעון למחדל ראייתי שפגע בהגנת המבקשת. ברם, גם אם יתרחש תסריט כאמור, עדיין אין בכך משום כרסום ראייתי שהופך את הקערה על פיה או ממוטט את ראיות התביעה, המצדיק עיון מחדש בהחלטת המעצר.

18. בשולי הדברים אוסיף, כי המגמה המסתמכת עד היום, היא “התשת” בית המשפט בבקשות חוזרות ונשנות לעיון חוזר, גם מקום שברור על פניו כי אין כל יסוד ובסיס לבקשה כפי שהובא לעיל. כרסום ראייתי המצדיק עיון חוזר הוא כרסום מהותי שהופך את הקערה על פיה, או ממוטט את ראיות התביעה. לא כל סתירה בעדות עד כזה או אחר ולא כל “מחדל” בחקירה מצדיק הגשת בקשה לעיון חוזר. כפי שפורט לעיל וכפי שפורט בהחלטה מיום 7.4.16, אין יסוד ובסיס לבקשות לעיון חוזר, ובית המשפט מקווה כי מגמה זו תיפסק.

19. אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה על שני חלקיה.

ניתנה היום, א’ סיוון תשע”ו, 07 יוני 2016, במעמד הצדדים.

PDF