עו”ד יוסף מאיר אלבז מייצג אישה גרושה ועשירה מאוד. האישה רשמה את הבעל כבעלים במשותף על דירה ששווה 4,000,000 ש”ח והגבר הבטיח לנקבה 1,300,000 ש”ח בכתובה.
עו”ד יוסף מאיר אלבז הגיש לבית הדין הרבני תביעה גם לבטל את הרישום של הבעל כבעלים של 50% וגם להוציא ממנו 1.3 מיליון ש”ח כתובה. אולם הוא הפסיד גם בזה וגם בזה. הוא טען שהגבר אנס את האישה גם במיטה, וגם אנס אותה להעביר לו בעלות בטאבו של חצי נכס.
קודם כל טענתו שהאישה היתה תחת לחץ כשביצעה את הרישום בטאבו נדחתה. טענתו שהאיש מזדיין עם אחרות ורועה זונות גם היא נשללה, לאחר שהאישה סיפרה שידוע לה על מקרה חשוד אחד מלפני 25 שנים. גם הטענה שהוא חדר בכוס שלה בעל כורחה נשללה.
וגם לא התרשמו הדיינים שמגיע לאישה כתובה של 1.3 מיליון שח, והפחיתו את הסכום ל 30,000 ש”ח.
לא ברור לנו איך טענה של אונס מתיישבת עם טענה לזכות לתשלום כתובה. הרי לפי הכתובה האישה מתחייבת להעניק שירותי מין כדי לקבל את הכתובה (כולל בליעה). אז אם היא לא רוצה לפתוח כוס וטוענת לבעילה בעל כורחה, אז למה שתקבל כתובה?????
אצל דוד לאו הגדילו את הכתובה מ 30,000 ש”ח ל 600,000 ש”ח
עו”ד יוסף מאיר אלבז ערער לבית הדין הרבני הגדול שבשליטתו של רב הקוקסינלים דוד לאו, שהפך את בית הדין הגדול בירושלים לקן של צרעות פמינאציות נוחבתיות.
שם חזרו על הקביעה שהאישה נתנה חצי בית מרצון ואין לה מה להתלונן, אבל את הכתובה הגדילו ל 600,000 ש”ח כי העו”ד המציא תלונות שווא במשטרה, לרבות אונס בכוס.
חאלד כבוב זרק את יוסף מאיר אלבז באלגנטיות לכל הרוחות
המקרה הגיע לבית משפט עליון בעתירה של עו”ד יוסף מאיר אלבז נגד בית הדין. הוא לא עתר נגד הסכום של 600,00 ש”ח בכתובה, אבל הוא כן עתר לביטול העברת הבעלות, ובעליון נפנפו אותו לכל הרוחות…..
מה שאנחנו לא מבינים זה למה לעזאזל מגיע לאישה הזו 600,000 ש”ח כתובה? על מה? על פתיחת כוס? על שירותי מין? מה היא שפחת מין שמשלמים לה על איכות הכיווץ של הכוס והתחת?
אין לנו ספק שגדי לנפח את הכתובה מ 30,000 ש”ח ל 600,000 ש”ח, עו”ד יוסף מאיר אלבז הדריך את מרשתו להגיש תלונות שווא במשטרה. מי שמוציא לאישה 600,000 ש”ח על שירותי המין שנתנה הוא סרסור.
להלן פסק הדין בעליון:
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק |
בג”ץ 5289/24 |
לפני: | כבוד השופט נ’ סולברג |
כבוד השופטת י’ וילנר | |
כבוד השופט ח’ כבוב |
העותרת: | פלונית |
נ ג ד |
המשיבים: | 1. בית הדין הרבני האזורי בירושלים |
2. בית הדין הרבני הגדול | |
3. פלוני |
עתירה לביטול פסק דינו והחלטתו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים בתיק 1438316/1 מימים 12.05.2024 ו-28.05.2024 |
בשם העותר: | עו”ד יוסף מאיר אלבז |
פסק-דין |
השופט ח’ כבוב:
- לפנינו עתירה לביטול פסק דינו והחלטתו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים בתיק 1438316/1 מימים 12.05.2024 ו-28.05.2024, בהתאמה. בגדרם, התקבל באופן חלקי ערעור העותרת על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום 27.08.2023. יחד עם העתירה, התבקש צו ביניים שיורה על עיכוב ביצוע פסקי הדין.
- כעולה מהעתירה ונספחיה, העותרת ומשיב 3 נישאו כדמו”י בשנת 1994, כשבכתובה ננקב סכום בסך 1,300,000 ש”ח. ביום 17.01.1999 אישר בית המשפט לענייני משפחה בירושלים הסכם ממון שנכרת בין השניים. בין היתר, נקבע בהסכם כי: “כל הרכוש שהיה למי מהצדדים ערב הנשואין ימשיך ויישאר בחזקתו ובבעלותו הבלעדית של אותו צד, ולא ייכלל במסגרת הרכוש המשותף ו/או איזון המשאבים, ושוויו לא יאוזן בין הצדדים לא בתקופת הנשואין ולא עם פקיעתם מכל סיבה שהיא. למען הסר ספק הנכסים המפורטים להלן והרשומים ע”ש האשה בלבד ואשר נרכשו לפני הנשואין הם בבעלותה הבלעדית של האשה והבעל מצהיר כי אין לו כל חלק בנכסים אלה. הנכסים הם: משק בגבעת יערים והוילה ברמת גן […], או תמורתם של נכסים אלה”. ברבות השנים הווילה נמכרה, והצדדים עברו להתגורר בדירה בעיר ירושלים שנרכשה ונרשמה על שם העותרת ומשיב 3 בחלקים שווים (להלן: הדירה). יודגש כי רישום הדירה המתואר, נעשה על ידי העותרת.
- ביום 09.02.2023, השניים התגרשו. העותרת הגישה תביעה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, בין היתר בעניין הכתובה והדירה. ביום 27.08.2023 נקבע כי הדירה שייכת לשני הצדדים, תוך שהוטעם כי: “אין מקום לקבוע שהרישום המשותף לא נעשה ברצון […] ה[עותרת] לא הצליחה להביא בדל ראיה או הצדקה לטענתה שהשיתוף בבית היה מותנה בשלום בית ביניהם […] חרף הסכם הממון, בחרה ה[עותרת] לרשום את הדירה ע”ש שני הצדדים. כך שע”פ הדין והפסיקה, הרישום הוא הקובע, והוא יוצר מתנה או בעלות […] ולכן הדירה שייכת לשני הצדדים כפי הרישום שלה”.
ביחס לכתובה, נקבע כי “הובהר לצדדים כי הכתובה בסך מוגזם […] לאשה טענות לאלימות ואונס שחוותה מהבעל, הבעל מכחיש. טענות ה[עותרת] הקשות, לא הוכחו […] ואמנם, מבקשת הסליחה של הבעל או משתיקתו יש קצת ראיה לכך שהוא פעל שלא כשורה כלפיי אשתו […] לטענות האשה כי הבעל בגד בה […] האשה מתארת שזה היה לפני 25 שנה, אך מאז חיו יחד שנים רבות והולידו ילד. כך שאין לכך משמעות באשר לחיוב כתובה”, לאור כל האמור נקבע כי הבעל יחויב בגין הכתובה בסך של 30,000 ש”ח בלבד.
- העותרת לא השלימה עם פסק דינו של בית הדין האזורי וערערה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. בפסק הדין מיום 12.05.2024 התקבל באופן חלקי הערעור ביחס לכתובה ונקבע כי משיב 3 יחויב בסך של 600,000 ש”ח, חלף 30,000 ש”ח. זאת, בין היתר מן הטעם ש: “עולה כי אכן האשה סבלה מאלימותו הפיזית של הבעל […] ובעל אלים באופן שהוכח ותואר יש בו בכדי לקבוע שממנו יצאו הגרושין והוא חייב בתשלום כתובה ותוספת כתובה”. עוד הודגש, כי “טענת ביה”ד קמא הייתה כי הסכום הנקוב בכתובה הוא סכום מוגזם אלא שהגם שהסכום הוא מוגזם מכל מקום יש לבחון לגופו של תיק מדוע נכתב סכום זה והבעל הסכים לכתיבת סכום זה וזאת בהתחשב בכך שהאשה הביאה לנישואין בית בשווי של למעלה מארבע מיליון ש”ח”.
- לאחר שהעותרת הלינה על כך שבית הדין הרבני הגדול לא התייחס בפסק דינו לטענותיה ביחס לדירה, ביום 28.05.2024, ניתנה החלטתו בנדון תוך דחיית הערעור בעניין זה. נקבע, כי “צדק בית הדין האזורי בכך שקניית הדירה מכספי החשבון המשותף אף אם לא היו מעורבים בו כספים משותפים כטענה […] והעובדה ש[משיב 3] טיפל בקנייה ומסתבר שהחוזה לקניה היה על שם שניהם ו[העותרת] חתמה עליו ולכן כך נרשמה הדירה מראה על שיתוף. אבל בעיקר צדק בית הדין שרישום הדירה על שם שני הצדדים אינו כלול באמור בהסכם, והוא נחשב כנתינת מתנה לבעל, שהרי בוודאי יכולה הייתה להשאיר את הדירה על שמה כמו שהיה בדירה המקורית”. עוד נקבע, כי: “דירה הרשומה על שני צדדים נחשבת כשייכת לשני הצדדים בשווה ומתחלקת לפי הרישום, ואינה מתחלקת לפי איזון המשאבים ולכן אין מקום להכלילה בסעיף 8(2). בית הדין האזורי גם ציין כי טענת האשה שהרישום היה באונס לא הוכחה, אך היא מהווה הוכחה שהאשה ידעה שהרישום יקבע שהדירה שייכת במחציתה לאיש”.
- מכאן העתירה שלפנינו. לטענת העותרת יש לבטל את פסקי הדין, שלשיטתה: “התעלמו מההסכמות בהסכם הממון […] ובכך הותירו את ה[עותרת] מנושלת מזכויותיה הבלעדיות בנכס שרכשה בירושלים […] מכספי התמורה של נכס שהיה בבעלותה טרם הנישואים והוחרג במפורש מהשיתוף בתקופת נישואיהם וכן לא חייבו את משיב 3 במלוא סכום הכתובה על אף שנקבע כי האישה זכאית לחייבו בה”. עוד הועלו טענות בדבר התעלמות בתי הדין מראיות וטענות שונות שהעלתה העותרת. כך נטען, כי פסקי הדין מנוגדים לעקרונות הצדק הטבעי, מובילים לעיוות דין וניתנו בחוסר סמכות, תוך התעלמות מהוראות החוק.
דיון והכרעה
- לאחר עיון, מצאתי כי דין העתירה להידחות.
- סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה קובע כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מוסמך, בין השאר:
“לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו; ואם לא היתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות”.
משכך, נקבע כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין שנתנו בתי הדין הרבניים והתערבותו בהם “תחומה לארבע סוגים כלליים של מקרים: חריגה מסמכות; פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי ומקרים בהם נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר” (בג”ץ 6437/23 פלונית נ’ פלוני, פסקה 18 (28.12.2023)). לא מצאתי כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים; ואסביר.
- כאמור לעיל, בתי הדין הרבניים קבעו, כעניין שבעובדה, כי רישום הדירה על שם שני הצדדים, על ידי העותרת, נעשה מרצון וכאקט של נתינת מתנה, כאשר בניגוד לטענותיה של העותרת – לא נפל כל פגם בכך. טענות העותרת לעניין הדירה ולעניין הכתובה, הן טענות ערעוריות באופיין הנוגעות לקביעות עובדתיות, שהתערבותנו בהן כפופה לאמת מידה מחמירה ביותר (בג”ץ 5430/23 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 33 (07.12.2023)); ולאופן הפעלת שיקול הדעת המוענק לבתי הדין הרבניים, שגם בו איננו נוהגים להתערב. לא למותר להזכיר כי פסיקת בית הדין האזורי עברה, אך בחלקה, את מבחן ערכאת הערעור בתוך מערכת בתי הדין הרבניים, כאשר בתוך כך בית הדין הרבני הגדול הטה אוזן לטענות העותרת – והגדיל את סכום הכתובה פי 20, תוך שהוא מותח ביקורת על בית הדין האזורי בנדון.
הנה כי כן, בנסיבות העניין טענות העותרת לא נופלות בגדר החריגים המצדיקים את התערבות בית משפט זה (בג”ץ 5507/22 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי רחובות (09.11.2022)).
- העתירה נדחית בזאת, וממילא נדחית הבקשה למתן צו ביניים. אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ”ז בסיון התשפ”ד (3.7.2024).
ש ו פ ט | ש ו פ ט ת |