העדויות שמגיעות מבית המשפט והמסמכים הרשמיים מוכיחים את מה שנאמר פה שנים: עשו הכל כדי לתפור ראש ממשלה

מעל כל העובדות החמורות העולות מעדותו של תנ”צ כורש ברנור במשפט האלפים, בולטת פרשת הריגול והאזנת הסתר הבלתי חוקית לראש ממשלה, שביצעו ברנור ומספר בכירים אחרים במשטרת ישראל על דעת עצמם, באמצעות בידוי חשדות תלושים נגד יועצו הקרוב של נתניהו נתן אשל, רישום כוזב במסמכי הבקשה וניצול הפרסום של חקירת תיקי 1000 ו-2000 זמן קצר קודם לכן, כדי להונות את ביהמ”ש ולקבל ממנו אישור לצו האזנת סתר שכל מטרתו האזנה בלתי חוקית לראש ממשלה, והכל ללא ידיעת היועמ”ש וכמובן ללא אישורו, שחיוני היה לשם הוצאת הצו מכוחם של מספר חוקים וחוקי יסוד.

מדובר באחת מפרשיות העבריינות והחתרנות המשטרתית החמורות ביותר שנחשפו עד היום, ואלמלא המצב הפוליטי-משפטי “הבעייתי” השורר כרגע, כבר היו “כורש ועדתו” עצורים ונחקרים בחשד לשורת עבירות שמעטות הן החמורות מהן בספר החוקים של מדינת ישראל.

נקודת המוצא לדיון היא שני צווי האזנת הסתר שהוציאה משטרת ישראל על מכשיריו של אשל – הראשון מיום 6/03/17 על הטלפון הנייד, והשני מיום 8/03/17 על קו הטלפון הנייח בביתו.

מבחינה פורמאלית, שתי הבקשות לצווים נומקו בחשד לעבירות חמורות של אשל עצמו, ובראשן שוחד, מרמה והפרת אמונים, הלבנת הון, שיבוש הליכי חקירה, הדחה בחקירה וקשירת קשר לפשע. כביכול, עיקר מטרת ההאזנה הוא אשל ומעשיו הפליליים לכאורה.

אלא שבפועל, מבט מעמיק בנוסח הבקשות עצמן, ובעיקר בעדויותיהם של ראש יאח”ה כורש ברנור וראש צוות חקירת תיקי 1000 ו-2000 מומי משולם, חושף תמונה שונה בתכלית, של מהלך מכוון ושיטתי לעקוף את הדין ולהאזין ב-“דלת האחורית” האזנה בלתי חוקית בעליל לשיחותיו של ראש הממשלה. וזהו פירוט עובדות הפרשה ומשמעותן:

מטרת ההאזנה האמיתית: לתפוס את נתניהו

למרות שהבקשות מיקדו את האזנת הסתר באשל, נקודה מרכזית החוזרת ועולה שוב ושוב לאורך הנימוקים היא הגדרתו של נתניהו כ-“חשוד העיקרי” תוך ציפייה לקלוט שיחות בינו לבין אשל:

כבר בפתח הבקשה הראשונה מיום 6.3.17 (סעיף 3) נכתב מפורשות: “כיום מתנהלת חקירה כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ואחרים, בחשד לביצוע עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים...“. בסעיף 5 מצוין שב-2010 התקיימה פגישה בלשכת רה”מ “בה השתתפו בנימין נתניהו, גיל שפר, ארי הרו ונתן אשל”, ובסעיף 9, תחת הכותרת “איסוף ראיות”, נטען: “ברשותנו אינדיקציות לכך שאשל מוסיף ומקיים קשר טלפוני עם החשוד העיקרי“.

בחקירתו הנגדית, ברנור עצמו מודה כי “נתן אשל היה צינור, מתווך בין שלדון (אדלסון) לבין משפחת נתניהו”, וכי החשדות לשוחד בפרשה מתייחסים לכך “שהיו העברות כספים משלדון אדלסון גם למשפחת נתניהו… דרך ישראל היום”.

כלומר, הדגש המובהק על היותו של נתניהו “החשוד העיקרי” בתיק, והציפייה המפורשת לקלוט שיחות בינו לבין אשל, מעידים שמראש הוא היה מהיעדים המרכזיים של ההאזנה, והשימוש בשמו של אשל נועד כדי להגיע אליו.

הקו הנייח של אשל

הבקשה השנייה לצו האזנה, שהוגשה ב-8.3.17, יומיים בלבד אחרי הראשונה, ביקשה לצותת גם לקו הטלפון הביתי הנייח של אשל. על פניו, הנימוק המרכזי לכך מובא בסעיף 7: “בתאריך 7.3.17 נקלטה שיחה ממנה עולה כי גבר ששוחח עם אשל יתקשר אליו לביתו”. אבל הייתה כאן מטרה נסתרת. ברנור עצמו אישר בעדותו את קיומו של “נוהל קבוע” לפיו אשל “לא מדבר עם אף אחד (מלבד רה”מ) בקווי. חוץ מרה”מ שמתקשר אלי”. כלומר, האזנת הסתר לטלפון הנייח לא נועדה מלכתחילה לחפש חומרים על אשל, אלא דווקא לצותת לשיחותיו עם נתניהו, תוך הסוואתן כ”שיחות אגביות”.

חקירה ללא אישור יועמ”ש

דווקא בשל העובדה הברורה שההאזנה מלכתחילה נועדה לנתניהו, מצופה היה שהמשטרה תפעל לקבל את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, כמתחייב בהאזנה לראש הממשלה משורה של חוקים והנחיות, גם אם הדבר נעשה באמצעות מקורביו.

סעיף 9(ב) לחוק האזנת סתר קובע במפורש כי אישור היועמ”ש נחוץ ל-“בקשה להאזנת סתר שלפי המידע שבידי המבקש צפויים להיקלט בה דברים שנאמרו בידי בעל מעמד מיוחד”, ובכלל זה כמובן ראש הממשלה. זאת, בנוסף לס’ 17 לחוק יסוד הממשלה, המחייב אישור יועמ”ש לפתיחה בחקירה נגד ראש ממשלה מכהן, והרי במקרה זה, החשדות המומצאים שפורטו בבקשה, לקבלת שוחד כספי משלדון אדלסון, הלבנת הון ועוד, לא היו בין החשדות אותם אישר היועמ”ש לחקור בשום שלב, ומעולם לא נחקר או נחשד בהם איש.

בבקשות עצמן צוין בסעיף 8 כי “יעלו בסבירות גבוהה שיחות עם רה”מ”, כך שלא הייתה מחלוקת שיש צפי לתפיסת תקשורת כזו, אך בפועל, בחקירתו ברנור נשאל שוב ושוב אם קיבל את אישור היועמ”ש, והשיב תחילה “לא”, ובהמשך סייג וטען ש-“הנושא עלה בישיבה” עם היועמ”ש, אבל “בישיבה לא היה אישור”. ברנור העיד שקיבל אישור רק מ”לשכת ראש אח”מ”, אבל כשנתבקש להציג מסמך המעיד על כך, ענה “לא ראיתי אף פעם מסמך של אישור יועמ”ש לפעולה ספציפית”. כלומר אין תיעוד בכתב לאישור, גם לא בפרוטוקולים המושחרים של ישיבות היועמ”ש.

בתשובה לטענה שהיועמ”ש אמר בעצמו שלא היה מעורב, הגיב ברנור “לא יודע להגיד לך בוודאות מה היועמ”ש ידע או לא ידע”. לעומתו, כשנשאל ראש צוות החקירה משולם בעדותו “אם אני אומר לך שהיועמ”ש גם לא הכיר את האירוע הזה?”, השיב “אתה צודק, ממה שאני זוכר זה לא עלה”.

וחובה לזכור, שבאותה עת התקיימו ישיבות תכופות בין היועמ”ש לבכירי המשטרה בעניין חקירות נתניהו, ולא הייתה להם בעיה לבקש את אישורו להאזנת הסתר הנ”ל, כפי שמחייב החוק, אלמלא בחרו לעשות זאת ללא ידיעתו ומחוץ לגבולות החוק. מכך עולה, לא רק שבניגוד לדין לא התקבל אישור מפורש של היועמ”ש להאזנת סתר הנוגעת במישרין לראש הממשלה, אלא שיש הרבה יותר מחשד סביר, שהיועמ”ש כלל לא עודכן ולא היה מודע לפעולת הריגול הנפשעת.

האזנה לא אקראית

אמנם בבקשות הוזכרה האפשרות של קליטת שיחות “אקראיות” עם רה”מ, אך הדבר הוצג באופן מטעה ורק לצורך כסת”ח: ראשית, הסבירות לתפיסת שיחות נתניהו צוינה כ”גבוהה מאוד”, ולא כעניין אקראי ומשני. שנית, הרציונל המרכזי ל”איסוף הראיות”, לפי הבקשה עצמה, היה “קשריו הטלפוניים של אשל עם החשוד העיקרי“, קרי נתניהו, כך שלמעשה, ההאזנה לשיחות בין אשל לנתניהו הייתה מטרת ההאזנה לאשל(!)

בנוגע לקו הנייח, ברנור הודה שהיה ידוע שמדובר ב”נוהל קבוע” של אשל לשוחח עם נתניהו בלבד, כך שלא היה בקליטת שיחות עם נתניהו בנייח שום מקריות אלא להיפך, מקריות הייתה קליטת שיחה שאינה עם נתניהו. כשהשופט ברעם אמר לברנור שנראה שהוא “מכוון בדיוק לשיחות רה”מ”, ברנור לא הכחיש זאת ורק אמר “זה חסיון”, כאילו עצם הכרתו בכך שמדובר בשיחות חסויות מספיקה כדי להכשיר את הבקשה. כלומר, בפועל לא מתקיימים התנאים הבסיסיים להאזנה “אקראית” או “אגבית” למי שיש לו מעמד מיוחד כמו ראש ממשלה, שכן ברור שאליו בדיוק כוונה ההאזנה מלכתחילה.

חשדות מופרכים

עצם העובדה שהמשטרה נזקקה “להלביש” את הבקשות להאזנה על חשדות שווא קשים נגד אשל עצמו, שלא היה להם שום בסיס ראייתי, מוכיחה שמדובר היה בהטעיה מכוונת של ביהמ”ש:

ראשית, לאשל יוחסו עבירות כבדות משקל של שיבוש הליכי חקירה, הדחה בחקירה, קבלת שוחד, הלבנת הון וקשירת קשר לפשע. אבל הן ברנור והן משולם אישרו בעדויותיהם, שמעולם לא עלה שמץ של חשד ממשי נגדו בעבירות אלו, והוא מעולם לא נחקר עליהן. כשנשאל ברנור איזה חשד להלבנת הון היה נגד אשל, הוא השיב “זה נרשם בטעות” וכשנשאל על חשד להדחה בחקירה השיב “היו חומרים מודיעינים… חשדות הדחה” בלי לגבות זאת בדבר. גם משולם עצמו העיד מפורשות שלא החשיד את אשל באף אחת מהעבירות שיוחסו לו בבקשות.

פרקי הזמן של 6-10 שנים לפני הגשת הבקשות שצוינו כמועדים בהם בוצעו כביכול העבירות, מדגישים עוד יותר את חוסר הרלוונטיות והממשיות של החשדות. בלשונו של עו”ד חדד: “אני אשמח לדעת אם תוכל להסביר מה חשבתם שתשמעו בהאזנות סתר על אירועים מלפני 10 שנים”. גם בית המשפט עצמו תהה איך מתיישבים החשדות המיוחסים לאשל עם נוסח הבקשות. השופטת פרידמן-פלדמן אמרה לברנור: “למשל קבלת שוחד שנמצאת במסמך הזה, היא לא מתייחסת לאשל”, אך לברנור לא היו תשובות.

מדובר אפוא בחשדות סרק גמורים וחסרי אחיזה במציאות, שהומצאו אך ורק כדי ליצור עילה מלאכותית להאזנת סתר לאשל, כדי להאזין באמצעותו לראש הממשלה מבלי לקבל לכך את האישורים המתחייבים ע”פ חוק.

מידור מכוון

אחד הפגמים החמורים ביותר שנחשפו בפרשה, הוא החלטתו של ברנור למדר במכוון את ראש צוות החקירה מומי משולם, מעצם דבר קיומה של האזנת הסתר בחקירה שבראשה הוא עומד: משולם העיד מפורשות ש-“רק אחרי שהייתה על אשל האזנת סתר, אולי אחרי שהיא ירדה מעליו, נודע לי על הצו הזה”, וכי “תחת שבועה לא ידעתי שהוצאה האזנת סתר בעניינו של אשל“. משולם אף הגדיר זאת כ”אירוע חריג” ו”לא לגיטימי“, וטען ש”צריך לשאול את ראש יחידת החקירות”, כלומר את ראש יאח”ה כורש ברנור.

לעומתו, ברנור אישר שמידר את משולם ביודעין, ונימק זאת בכך ש”היה משהו ממודר בתוך היחידה. רק אני הייתי בפרונט… יש עמדות רגישות שבהן אתה מחליט למדר”, כאילו מדובר בעניין שבשגרה, אולם משנשאל על מקרים נוספים בהם מידר את משולם, לא הצליח להצביע ולו גם על מקרה אחד נוסף.

וחובה להדגיש: משולם היה ראש צוות החקירה בתיקי 1000 ו-2000, ונחשף לכל המידע המודיעיני הסודי והרגיש שהיה בו, החל ממידע אישי רגיש, עבור בשיטות פעולה סודיות וכלה במידע בטחוני מסווג, כך שהנימוק “רגישות” למידורו דווקא מהאזנת הסתר לאשל, הוא נימוק מוזר ביותר בלשון המעטה, אלא אם ישנה בעיית חוקיות.

כלומר, הסתרת דבר ההאזנה מראש הצוות לא הייתה בגדר טעות נקודתית או כורח נסיבות חריג, אלא החלטה חריגה מכוונת ומודעת של ברנור, שמן הסתם נועדה לצמצם את מספר השותפים לסוד העברייני החמור כל כך, הנחה שמקבלת חיזוק גם מהאופן הנחרץ בו התייחס לכך משולם כמפורט לעיל.

הפסקה פתאומית של ההאזנה

עוד תמיכה בכך שמדובר היה ביוזמה פרטית נפשעת ולכן גם הוסתרה מכל הגורמים הרלוונטיים, ניתן למצוא בהפסקתה הפתאומית של ההאזנה כעבור שבועיים בלבד, וזאת על אף שהצו המקורי אישר האזנה ל-30 ימים ואף ל”חודשים”, ובעיקר לנוכח העובדה שברנור העיד כי ההאזנה “הניבה שיחות”. איזה היגיון יש בהפסקה בהולה של האזנה שכביכול מניבה שיחות, זולת אם מדובר בפעולה בלתי חוקית ובלתי מאושרת, וקיים חשש שתיחשף? ברור כי הפסקת האזנה מניבת תוצאות בנסיבות כה תמוהות מחזקת את טענת ההגנה שמדובר היה בהאזנת סתר בלתי חוקית, וברנור לא הצליח למצוא לכך הסבר מניח את הדעת, גם לא את דעת השופטים:

“עו”ד חדד: קיבלתם צו לחודש. לא האזנתם חודש אלא שבועיים. למה?

ברנור: הייתה הנחיה מראש אח”מ להוריד. להפסיק.

השופט ברעם: אתה יודע למה?

ברנור: לא. לא שואלים שאלות. כמו שלא שאלתי שאלות על אלפי פעולות”.

 

מצגי שווא והטעיית בית המשפט בבקשות עצמן

ואם לא די בכל מה שהתברר עד עכשיו, הרי שבחינה מדוקדקת של הבקשות להאזנה מגלה שורה ארוכה של כשלים, אי-דיוקים והתחמקויות, שתכליתם הייתה להציג בפני בית המשפט תמונה חלקית ומעוותת ולגרום לו לאשר את הבקשות מבלי שיהיה מודע למהותן האמיתית.

בסעיף 1 לבקשה הראשונה מיום 6/03/17 מצוין “בידי המשטרה מידע בקשר ל… נתן אשל, בדבר חשד לביצוע עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, עבירות על חוק איסור הלבנת הון ועוד”. אך משנשאל על כך ברנור, מי שבעצמו חתם על הבקשה, התפתח הדיאלוג ההזוי הבא:

“ברנור: זו טעות, לא היה חוק איסור הלבנת הון אלא שוחד.

עו”ד חדד: צו כזה רגיש, אתם מכינים מלאכת מחשבת, יועצים, וסעיף ראשון הוא טעות?

ברנור: לא היה חוק איסור הלבנת הון אלא שוחד. זה כן.

עו”ד חדד: ראינו אזהרות של ר”מ לא היה שוחד. אתם מגישים בקשה לאשל  ואומרים שמתקיימת חקירה על שוחד והלבנת הון וזה לא נכון השוחד והלבנת הון? אין חקירה נגד ראש ממשלה בקשר לשוחד נכון?

ברנור: לא היה שוחד.

עו”ד חדד: כתוב שוחד  – טעות. הלבנת הון  – טעות על טעות (הקהל והשופטים צוחקים)”.

בנוסף, בבקשות מצוין פעם אחר פעם שההאזנה נחוצה “במקביל לפעולות חקירה נוספות”, אך ברנור עצמו הודה שבפועל “לא בוצעו פעולות חקירה נוספות”, ושהמשטרה אמנם “ביקשה” לבצע פעולות אך הן “לא אושרו”. כלומר, נוצר מצג שווא מכוון על היקף רחב כביכול של פעילות חקירתית, בעוד שבפועל ההאזנה עצמה הייתה אמצעי הבילוש היחיד שננקט, בחקירה שכולה הומצאה מלכתחילה לצורך זה בלבד.

אמנם בכמה וכמה מקומות צוין בבקשה שיש בידי המשטרה “מידע מודיעיני” וחומרים מבססים המצדיקים את הבקשה – אך אף אחד מאלה לא צורף בפועל לעיונם של השופטים. כששואלים על כך את ברנור, הוא רק אומר בעלמא ש”היו ידיעות” ו”מידעים”, מבלי לפרט. קשה להלום ששופט סביר היה מסתפק בניסוח עמום ולקוני שכזה, בלי לדרוש לראות את אותן ראיות נחוצות.

אחריות ביהמ”ש

לאחר שפרטנו את מעשי ההונאה והמרמה שנקטו מבקשי הצו במטרה להטעות את ביהמ”ש, לא ניתן לסיים את הדברים מבלי להתייחס גם לחלקו של ביהמ”ש עצמו בשערורייה, שכן בחינת ההחלטות לאשר את הצווים מגלה גם היא יסודות מטרידים של היעדר ביקורת שיפוטית ראויה ובדיקה של הבקשות לגופן:

כב’ השופטת רות לורך, סגנית נשיאת ביהמ”ש המחוזי מרכז שאישרה את הצווים, כנראה לא הבחינה בכל הבעיות והסתירות שפורטו עד כה והיו אמורות להדליק אצלה נורות אזהרה, ובין היתר: היעדר אישור יועמ”ש, הן לעצם חקירת חשד נגד ראש ממשלה והן לצו עצמו (שני אישורים שונים), למרות שכעולה מהחלטתה ברור היה שהבינה שקיימת “אפשרות” שתיקלטנה שיחות חסויות עם נתניהו לפחות באקראי, קל וחומר לאור העובדה שנתניהו הוגדר בבקשות “החשוד העיקרי”, כך שברור כי השיחות של אשל עמו אינן אקראיות אלא צפויות, שלא לומר הינן מטרתו הכמעט מוצהרת של הצו.

חשוב להדגיש, שבהתאם לחוק חסינות חברי הכנסת, כשמדובר בהאזנת סתר הנוגעת לראש ממשלה מכהן, נדרש לא רק אישור מפורש של היועמ”ש אלא אף אישורו של שופט בית המשפט העליון. בנסיבות אלה, קשה להבין איך בכלל אושר הצו ע”י שופטת מחוזית, אם היה ברור מנוסח הבקשה שהחשוד העיקרי הוא ראש הממשלה עצמו.

למרות שכאמור, אין ספק שמבקשי הצו נקטו בתכסיסי הונאה ומרמה שונים כדי להטעות את ביהמ”ש, קשה להשתחרר מהתחושה שבית המשפט לא מילא את תפקידו כראוי במקרה זה, וגם לו יש חלק בכך שמעשה העבריינות החמור של קושרי הקשר צלח בזמנו, ונחשף רק בדרך מקרה 7 שנים לאחר מכן, במהלך עדותם של משולם וברנור במשפט האלפים.

ולסיכום:

מכלול הראיות, העדויות והממצאים בפרשה זו, מצביע על שערורייה שקשה להגזים בחומרתה – מקרה בו קבוצת בכירי משטרה עבריינים, מחליטה ממניעים פוליטיים, כיוזמה פרטית המוסתרת מכל הגורמים הרלוונטיים, לבצע האזנת סתר בלתי חוקית בעליל לראש ממשלה מכהן ולרגל אחריו.

שורת הראיות הנסיבתיות – החל משלל ההתייחסויות בבקשות לנתניהו כ”חשוד העיקרי”, עבור דרך ההודאה של ברנור שאשל משוחח עם נתניהו רק בקו הנייח שלו, המידור המכוון של ראש צוות החקירה, חוסר העדכון של היועמ”ש, הסתמכות על חשדות לא רלוונטיים מהעבר הרחוק וכלה בהפסקה הפתאומית וחסרת ההיגיון של האזנה מניבת ממצאים ללא שום הסבר מניח את הדעת – כל אלה הם בבחינת העשן שמעיד על האש, קרי ההאזנה הבלתי חוקית בעליל שהתבצעה כאן לראש ממשלה.

גם הסתירות הרבות בעדויות של ברנור, חוסר יכולתו לספק הסברים של ממש לפערים ולכשלים, והמבוכה שאחזה בו נוכח השאלות הנוקבות של עו”ד חדד והשופטים – מחזקות את המסקנה שמדובר בהליך עברייני ביודעין.

נקודה חשובה לא פחות היא המחדל מצד הערכאה השיפוטית, שלמרות שלל תמרורי האזהרה והיעדר התשתית העובדתית והמשפטית – נתנה לבסוף את ההיתר הנכסף מבלי לברר דבר וחצי דבר, משל מדובר בעניין שבשגרה ולא בבקשה רגישה להליך פולשני שמחייבת משנה זהירות בכל מקרה, קל וחומר כאשר מדובר בראש ממשלה.

פרשת ההאזנות הבלתי חוקיות נגד ראש הממשלה חושפת שחיתות חמורה, הפרת אמונים ועיוות דין בצמרת המשטרה, ומצביעה על כשל עמוק במערך הפיקוח על רשויות האכיפה. אם בכירי משטרה מרשים לעצמם לרדוף את ראש הממשלה הנבחר בניגוד לחוק, תוך שימוש לרעה בסמכויותיהם וללא פיקוח ראוי מצד הפרקליטות ובתי המשפט – עצם הדמוקרטיה הישראלית מוטלת בספק.

כדי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד, יש לתקן באופן מיידי את החקיקה כך שתגביר את הפיקוח על האזנות סתר ותחייב דיווח שוטף לכנסת, ולהעמיד לדין את האחראים תוך שידור מסר ברור שאין איש מעל לחוק. רק כך ניתן יהיה לשקם את אמון הציבור, למנוע הידרדרות למשטר רודני ולהבטיח ששלטון החוק, הדמוקרטיה וזכויות הפרט ימשיכו להוות ערכי יסוד בישראל.