כולם מקבלים את ההנחה שיש הבדל בין שיתוף לחיבוב (שייר ולייק) בפייסבוק.  אבל מי אחראי לזה?  ובכן היה היה פסק דין של השופט החכם עודד מאור שקבע שגם שייר וגם לייק אינם עילה ללשון הרע, פס”ד נידיילי תקשורת נ’ יואל שאול וגלית שאול, ת”א 19430-03-14, מתאריך 4/8/2016.

זו היתה תביעת ענק ע”ס 6,400,000 ש”ח (לצרכי אגרה רק 640,000 ש”ח) של “מקומון גבעתיים” נגד מכפישנים שפרסמו שהמקומון הוא זיבלון. השופט קבע שאין אחריות בלשון הרע על שייר ועל לייק.  המקומון ערער, ובערעור השופטים ישעיהו שנלר, קובי ורדי והזונה הפמיניסטית עינת רביד הזמינו מאביחי מנדלבליט חוות דעת.

 

עיקרי חוות דעתו של מנדלבליט( הוגש ע”י עדי בן דוד מנע)

 

מנדלבליט שלח חוות דעת ש”לא ניתן לפטור כליל מאחריות את משתמשי הרשתות החברתיות ככל שיש בפעולות שהם מבצעים ביטויים פוגעניים כלפי אחר, זאת מתוך ההכרה בזכותו של אדם לשמו הטוב שעליה מגן חוק איסור לשון הרע.

הפסיקה הישראלית הכירה בכך שפרסומים הנושאים לשון הרע באינטרנט הם פרסומים העומדים ביסודות העוולה. נוכח האמור, זכותם של מעבירי תוכן משניים בפייסבוק וברשתות החברתיות השונות לחופש הביטוי אינה מזכה אותם בחסינות גורפת מפני תחולת חוק איסור לשון הרע.

היועץ המשפטי לממשלה סבור כי המונח “פרסום”, כמובנו בסעיף 2 לחוק אינו כולל את פעולות ה”חיבוב” ברשתות החברתיות.

באשר לפעולת “השיתוף” סבור היועץ המשפטי לממשלה כי היא עשויה במקרים מסוימים להיחשב כ”פרסום” כמובנו בסעיף 2 לחוק וזאת בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה, והכל כפי שפורט בגוף העמדה; או כסיוע לפרסום בגין אחריות למעשי הזולת על פי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, בכפוף לנסיבות כאמור, ולהיבטים הנדרשים בעניין הוכחת יסוד הכוונה או המודעות”.

אנו סבורים שלאור חרפתו של מדלבליט שהתגלתה באופן בו טיפס לתפקידו, מן הראוי להזמין חוות דעת חדשה מהיועמ”שית החדשה, זו שטוענת שהדמוקטיה וזכות הביטוי הם נר בין רגליה.  גלי בהרב מיארה.

 

 

להלן מייל שהפיץ שלומי אברמזון בנושא לחיים ויסמונסקי וחבריו

 

בין המכותבים נמצאים חיים ויסמונסקי כמובן, עמית מררי, נורית ליטמן, פנחס טננבאום, אביחי כהנא, אורית כותב, מטע שפירא, גאל עזריאל, דנה רוטשילד ומעין סולברג, ורבות נוספות.

 

 

 

Date : 8/6/2018 8:10:09 AM
From : “Shlomi Avramzon” [email protected]  
To : “Gael Azriel” [email protected]  “Haim Vismonski” [email protected], “Roy Cohen” [email protected], “Avichai Kahana” [email protected], “Orit Cotev” [email protected], “Erez Kaminitz” [email protected], “Amit Merari” [email protected], “Neta Shapira” [email protected], “Tamar Calahorra” [email protected], “Pinchas Tennenbaum” [email protected], “Noa Losner” [email protected], “Adi Ben David” [email protected], “Sharon Mann oryan” [email protected], “Shiri Rom” [email protected], “Amos Wegner” [email protected], “Dana Rothschild” [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected]

Cc : “Eyal Zandberg” [email protected], “Yair Gardin” [email protected], “Nadeem Abboud” [email protected], “Raz Nizri [email protected], “Maayan Solberg” [email protected], “Inbar Talmud” [email protected], “Nurit Litman” [email protected] [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected]

Subject : RE: ע.א. 35757 נידיילי תקשורת נ’ שאול יואל (לשון הרע על ידי שיתוף וחיבוב ברשת הפייסבוק)
Attachment : 84850_image001.png;84850_image002.png;

שלום לכולם,

 

במסגרת טיפולנו, בעבירות המשיקות לחופש הביטוי בעיקר בפן הפלילי, בשנים האחרונות אנו עוסקים לא מעט בפרסומים באינטרנט וברשתות החברתיות. במסגרת זו, נדרשנו לגבש מדיניות ביחס לפרסומים שונים שעל הפרק (שיתוף, תגובה, לייק, תיוג, האשטאג), ונראה לי שיהיה בדבר כדי לסייע בגיבוש המדיניות במקרה דנן.

 

הניתוח הקצר להלן, יתכתב עם המסמך המרשים והמפורט שהעביר חיים, מנהל מחלקת הסייבר בפרקליטות ועם התייחסות גאל ואתייחס לעיקרי הפעולות שעל הפרק:.

 

שיתוף, ציוץ חוזר וכיוצב’:  לעמדתנו, שיתוף עולה כדי פרסום המצדיק העמדה לדין, ונראה שאותם רציונאליים צריכים להיות גם ביחס ללשון הרע. עם זאת, גם ביחס לשיתוף אנו בוחנים, וראוי לבחון זאת גם ביחס ללשון הרע, את אופי השיתוף. לא דין שיתוף המוסיף מלל תומך בפרסום המקורי, לשיתוף ללא מלל נילווה. המקרה הראשון, ברור שהוא עולה כדי עבירה, ואילו ביחס לאחרון, לא בהכרח ניתן לראות את ההעברה ככזו המסיתה בפני עצמה, והיא יכולה גם להיות העברה לידיעה שכך נאמר/ חדשותית/ אינפורמטיבית. ניקח לדוגמא העברה של פרסום על רצח ברוטאלי שביצע דעאש, המעביר לאו דווקא מתכוון לתמוך בארגון, פרשנות אפשרית של השיתוף יכולה להיות גם, תראו כיצד דעאש פועלים.

הבחינה שאנו עושים, ביחס לשיתוף, ללא מלל נילווה, הינה בחינה נסיבתית. כך למשל, מי שפרסם פעם אחת תמיכה בחמאס, ניתן לתת לו ליהנות מן הספק, ככל שירבו הפרסומים, גם אם לא נלווה להם מסר נילווה, מטרת שיתופם הופכת להיות ברורה. ניתן לייצר מבחנים דומים גם ביחס ללשון הרע.

 

עוד אוסיף, כי בשיתוף של לשון הרע, הדברים עשויים להיות יותר מורכבים שכן למעביר לא תמיד יש שליטה על אמיתות המידע המקורי. הדברים לא מובהקים כמו הסתה לטרור/ אלימות, גזענות או הזדהות עם ארגון טרור שהמשתף לרוב יודע שהדבר אסור. במקרה של העברת פרסום של אדם אחר שיש בו כדי לשון הרע, המעביר לא תמיד יהיה מודע ללשון הרע שיש בפרסום, הוא אינו שולט בעובדות המקוריות ומשכך, יהיה מקום לבחון את הפרסום עצמו, עוצמת הלשון הרע שיש בו, מובהקותו וכיוצב’. זוהי שאלת איזונים מורכבת שמצד אחד עומד חופש הביטוי ומצד שני שמו הטוב של אדם אשר המעביר פוגע בו. לעיתים, עיקר הפגיעה, תעשה דווקא ע”י המפיץ שהוא לצורך העניין בעל כמות חברים/עוקבים גבוהה ברשת (עשרות/ מאות אלפי), הרבה יותר מהמפרסם המקורי לו עשרות חברים בלבד.

 

בהקשר זה אציין, כי ביחס לעבירת לשון הרע, בשונה מחלק מהעבירות איתן אנו מתמודדים, אין כל הבדל ביחס לאמור בין פרסום לקבוצה פתוחה לבין פרסום לקבוצה סגורה (בפייסבוק, ווטסאפ וכיוצב’).

 

תגובה, לייק: ברמה העיונית, לטעמי ניתן לראות גם מקרים אלו כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע, דומה שכל משתמש ברשתות החברתיות, מכוח המעשה, יודע שכאשר הוא מגיב או רושם לייק, הפעולה שלו עשויה להגיע לאנשים נוספים. הוא אינו שולט בהיקף או למי יגיע הפרסום אך הוא מודע לכך שהדבר אפשרי. אכן יכול להיות שמטרתו העיקרית היא לעודד את המפרסם בלבד, אבל עצם ביצוע הפעולה אשר יכולים לראותה גם משתמשים אחרים, בין אם ב”דחיפה” מכוח האלגוריתם של פייסבוק ובין אם בדרך של כניסה לעמוד המפרסם המקורי, די בה כדי לעמוד פורמלית בדרישת הפרסום. יתרה מכך, הוא יכל אם רצה רק לעודד לשלוח הודעה אישית, עצם בחירתו נניח לצורך העניין בלייק, שעשוי להשתרשר משמעותו בחירה מודעת.

עם זאת, פה נכנסים שיקולי מדיניות ופה גם יש להבחין מבחינת העוצמה בין לייק שהינו פעולה אקטיבית ברמה נמוכה יחסית ויכולה לקרות גם בטעות (בדומה למחיאת כף בעולם הישן) לבין תגובה שהינה פעולה אקטיבית יותר ומצריכה רישום מלל תומך/ מעודד (דומה לקריאת עידוד בעולם הישן).

 

בשל שיקולי מדיניות, בעבירות שבהן אנו עוסקים ומה שמסייע בידינו זו גם הדרישה ההסתברותית של “אפשרות ממשית” ביחס לעבירת הסתה לאלימות/טרור (בהסתה משתמעת) או בדרישת “מטרה” ביחס להסתה לגזענות או הזדהות עם ארגון טרור, אנו ככלל לא מעמידים לדין בגין טוקבק, לייק או תגובה. עם זאת, הדבר משמש אותנו כאינדיקציה משמעותית להשפעת הפרסום המקורי, וכן לעיתים לשם בחינת עמוד הפייסבוק של רושם הלייק/טוקבק/תגובה, על מנת לראות האם הוא עצמו מפרסם פרסומים אסורים.

 

תיוג: כאשר מדובר בתיוג, על המתוייג, נכפה כמעט בעל כורחו להיות חלק מביצוע העבירה, ולכן איננו מייחסים לו עבירה. שאלה מעניינת שעולה בהקשר זה, נוגעת לשאלה מה דין המתוייג אשר לא הסיר את הפרסום הפוגע לאחר שתוייג אליו ובכך תרם להפצת הדברים, שעה שיכל למנוע זאת. וודאי הדברים אמורים להתעורר, כאשר נעשתה פנייה אליו להסרת הפרסום והוא לא הסירו.

 

בעיקר, התמודדנו עם האמור, ביחס לטענה שעלתה ע”י חשודים אשר טענו כי גנבו את זהותם ופרסמו דברים בשמם, כאשר אלו הודו שבסמיכות לפרסום המסית אשר נכתב בשמם לכאורה, הם  המשיכו לפרסם פרסומים שלהם, משמע היו מודעים לכך שהיה פרסום מסית בעמודם. בסיטואציה זו, טענו כי יש לדחות את טענתם לגניבת העמוד, וכי בכל מקרה, הדבר מגבש אחריות שלהם לפרסום. מטבע הדברים, איננו עושים שימוש בכך בשגרה וודאי שלא ביחס לפרסום בודד. קיימת בידינו פסיקה של בית משפט צבאי התומך בפרשנות האמורה (ע”מ 1222/16 עמאן חאמד).

 

נמשיך בע”פ,

 

שלומי

 

 

 

From: Gael Azriel
Sent: Sunday, August 5, 2018 4:28 PM
To: Haim Vismonski; Roy Cohen; Avichai Kahana; Orit Cotev; Erez Kaminitz; Amit Merari; Neta Shapira; Tamar Calahorra; Pinchas Tennenbaum; Noa Losner; Adi Ben David; Sharon Mann oryan; Shlomi Avramzon; Shiri Rom; Amos Wegner; Dana Rothschild
Cc: Eyal Zandberg; Yair Gardin; Nadeem Abboud; Raz Nizri; Maayan Solberg; Inbar Talmud
Subject: RE: ע.א. 35757 נידיילי תקשורת נ’ שאול יואל (לשון הרע על ידי שיתוף וחיבוב ברשת הפייסבוק)

שלום לכולם,

 

לקראת הישיבה שעתידה להתקיים מחר אצל רז, להלן התייחסותי לשאלות שהוצגו במיילים של יאיר.

תודה רבה למעיין סולברג, המתמחה של איל, שמאוד סייעה בבחינת הדברים. מדובר כמובן בכיוונים ראשוניים, ויהיה צורך בהעמקה בהמשך הדרך.

 

 

חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן- החוק או אחוק איסור לשון הרע), נחקק לפני כמעט יותר מחמישים שנה, ומטבע הדברים אין בו התייחסות להתפתחויות הטכנולוגיות הרבות של העשורים האחרונים. בית המשפט קבע ב-2007 ש”הגדרת המונח “פרסום” בחוק איסור לשון הרע היא רחבה דיה כדי להכניס תחת כנפיה גם פרסום ברשת האינטרנט (השופט עמית בר”ע 850/06 (מחוזי חיפה) רמי מור נ’ ידיעות אינטרנט (ניתן ביום 22.4.2007)), אך קביעה זו הייתה לגבי פרסום של תוכן המיוצר על ידי המפרסם. לאחרונה השופט עמית ברע”א 1688/18 סרנה נ’ בנימין נתניהו (פורסם בנבו, 15.04.2018) דחה את טענת יגאל סרנה כי יש להתייחס תמיד באופן שונה לפרסום בפייסבוק מאשר לפרסום בכלי הפרסום המסורתיים. יחד עם זאת, הוא הוסיף כי “חשוב להדגיש כי במקרה דנן אין מדובר בתגובית (טוקבק) או בחיבוב (LIKE) או בשיתוף (SHARE)  אלא ביצירת התוכן עצמו, שהוא מושא התגובות, החיבובים והשיתופים.” ולאחר מכן, ציין ש”מובן כי הממשק הטכנולוגי של פייסבוק (כמו גם רשתות חברתיות אחרות) עשוי לעורר שאלות משפטיות מורכבות בהקשרים שונים בכלל, ובהקשר של איסור לשון הרע בפרט”, ונתן כדוגמה לכך את ההליך בעניין נידיילי ואת הבקשה מהיועץ להתייצב בעניין.

 

בעניין נידיילי קבע בית המשפט השלום כי פעולות הלייק והשייר אינן מהוות פרסום לשון הרע. בהתאם למייל ששלח יאיר, בערעור על פסק דין זה מבקש בית המשפט המחוזי את עמדת היועץ המשפטי לממשלה לעניין שלוש שאלות:

1. האם סימון “לייק” לפוסט המהווה לשון הרע ברשת הפייסבוק הנו בגדר “פרסום לשון הרע”?
2. האם “שיתוף” פוסט המהווה לשון הרע ברשת הפייסבוק הנו בגדר “פרסום לשון הרע”?
3. האם נכונה קביעתו של בימ”ש השלום לפיה חוק איסור לשון הרע אינו מקנה כלים להגביל את חופש הביטוי של המשתמשים ברשת הפייסבוק, והאם בנסיבות ההליך דנן מתקיים החריג של “פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת” שצוין ע”י בימ”ש השלום כמצדיק הטלת אחריות על הנתבעים כמי שפרסמו לשון הרע?

 

כמו כן ביקש היועץ כי העמדה שתוגש מטעמו תעסוק גם בכל יתר סוגי הפעולות ברשת האינטרנט, הדומות לזו שמתעוררת בהליך.

 

על רקע כל האמור, ולאחר קריאה של עמדת מחלקת הסייבר ושל המחלקה הפלילית, לטעמי יש מקום להבחין בין שלושה סוגים של פעולות :

א.      פעולות אשר מהוות כשלעצמן פרסום שמורכב מכתיבה על ידי המפרסם עצמו – לדוגמה פוסט, תגובית, וואטסאפ;

ב.       פעולות שעיקרן ותכליתן אינן העברת פרסום שנוצר על ידי אחר לאדם אחר זולת הנפגע, אף אם יש בפעולה כדי להעביר את פרסום לאנשים נוספים- למשל לייק בפייסבוק;

ג.       פעולות שמהותן ותכליתן העברת פרסום שנוצר על ידי אחר לאדם אחר זולת הנפגע – למשל שייר בפייסבוק או העתקה של כתבה או של התבטאות של אדם אחר בוואטסאפ, ובלבד שהיא מופיעה בשם המפרסם הראשוני.

 

1.לגבי הקבוצה הראשונה, בעניין פרסומים “רגילים” ברשתות החברתיות, בית המשפט כבר קבע שיש לראות בהם פרסומים לפי חוק איסור לשון הרע, ושאין לקבוע באופן עקרוני חסינות מוחלטת או התייחסות שונה לפרסומים אלה. לפיכך, פרסום על ידי אדם של עמדה או שהצגת עובדות שיש בהן כדי לבזות אדם אחר ברשתות החברתיות הוא פרסום לשון הרע, וכדי שהמפרסם לא יהיה אחראי בנזיקין, מוטל עליו להוכיח כי היה מדובר בפרסום מור (לפי ס’ 13 לחוק) או שעומדת לו הגנה (תום לב (ס’ 15) או אמת שיש בו עניין ציבורי (ס’ 14)). יחד עם זאת, יש להתייחס להתבטאויות ברשתות החברתיות באופן המשקף את ההשפעה שלהן על הציבור בכלל, ועל הנפגע בפרט:  במקרים רבים נראה כי יש מקום להתייחס  לפרסום בתגובית, בפוסט, או בוואטסאפ למשל כאל זוטי דברים. זאת, בשל היותם מעין שבריר של אמירה, קצרה, שחולפת מהר ואף נבלעת בין שלל האמירות האחרות באופן רצף של שיח, ואף במקרים רבים נכתבה “בעידנא דריתחא” .

מובן כי יש לתת את הדעת לכל פרסום לפי נסיבותיו, אך יש במאפיינים של השיח ברשתות החברתיות כדי להשפיע לטעמי על הפרשנות של האם הפרסום היה לשון הרע.  פרסום של פוסט או של טוויט לקהל רחב, או הויראליות שלו, עשויים להיות שיקולים המשפיעים דווקא לכיוון השני.

 

 

2. לעניין הקבוצה השניה, לעניין פעולות שעיקרן ותכליתן אינם העברת התוכן אשר נוצר על ידי אדם אחר לעוד אנשים, בדומה לעמדת בית המשפט השלום, ולעמדות המחלקה הפלילית ויחידת הסייבר, גם אני נוטה לחשוב שאין מקום לראות בפעולות אלה פרסום, ואף לא הפצה. עם זאת, אציין כי לפי הלשון היבשה של ס’ 2 לחוק, ניתן גם לפרש פרשנות אחרת לפיה גם פעולת מעין זו תהיה פרסום, או למצער הפצה (בעניין זה ראו הרחבה בהתייחסות לקבוצה השלישית). אכן, יסוד ה”פרסום” של לשון הרע, המוגדר בסעיף האמור,  הוא רחב למדיי, ולעניין העוולה האזרחית כולל כל לשון הרע בכתב, בתנאי שהכתב עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע, וכל לשון הרע שלא בכתב אשר הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע.

 

אך כאמור חוק איסור לשון הרע נחקק לפי עידן הרשתות הטכנולוגיות, ולא ברור שבעולם הפיזי קיימות פעולות מגבילות לסוג הפעולות שבקבוצה זאת. כמו כן, צריך לזכור שהאינטרנט ובמיוחד הרשתות החברתיות מאפשרות היום לכל אדם להביע את עצמו בפני רבים, לשמוע על דעותיהם של אחרים וכן לקבל מידע רב באופן מיידי, חופשי ולרוב ללא מעורבות וסינון של גורמים נוספים. בכך ההתפתחויות הטכנולוגיות שיפרו לאין שיעור את יכולת המימוש של חופש הביטוי של כל אחד. יש בכך גם תוצאות נלוות לא ראויות, כמו פרסומים פוגעניים, אך לאור החשיבות של כלים אלה למימוש חופש הביטוי של כל אדם, יש להיזהר מפרשנויות אשר יהוו אפקט מצנן מעבר לנדרש על עצם קיומם של הכלים המאפשרים הבעות עמדה בהן.

 

במקרה של סוג זה של פעולות, מלבד החשיבות שיש בכך שעיקרה ותכליתה של הפעולה אינה הבערת הפרסום אלא הבעת רגש לגביו, נראה כי לתת דגש במיוחד על כך שמי שעושה “לייק” אינו זה ששולט בכך שהתוכן יועבר לאנשים נוספים. הרשת החברתית היא זו שקובעת- ללא ידיעה האם התוכן מעוול- האם התוכן יועבר ולכמה האנשים כתוצאה מהלחיצה על כפתור הלייק. בנוסף כפי שיחידת הסייבר תיארה, קיימות רשתות חברתיות שבהן אותה פעולה בדיוק אינה מביאה להעברת התוכן שעשו לגביו לייק (כמו youtube).

 

בנסיבות אלה, אני נוטה כאמור לחשוב שאין מקום לראות בפעולות השייכות לקבוצה זו פרסום לפי חוק איסור לשון הרע.

 

3. הקבוצה השלישית היא כמור פעולות שמהותן ותכליתן הן העברת פרסום המכיל לשון הרע לעוד אדם מלבד הנפגע, כאשר ההעברה נעשית בשם יוצר התוכן. ניתוח העמדה הנכונה לעניין קבוצה זו הוא המאתגר יותר. בשלב זה, נראה לי כי ניתן לחשוב על שלוש דרכים שונות להתייחס לנושא, כאשר לכל אחת יש יתרונות וחסרונות, הן לעניין ההשלכות על מהותן של הרשתות החברתיות, שהיא מימוש האפשרות לדעת על עמדות של אנשים אחרים ועל התרחשויות באופן מהיר וללא חסמים מעבר לנדרש, והן ביחס ללשון החוק ולדיני הנזיקין.

 

בפועל, מהותו של ה”שיתוף” הוא הבאת ציטוט בשם האדם שיצר את הפרסום. כנ”ל לגבי ריטוויט למשל. במרחב הפיזי, זאת פעולה דומה להבאת כתבה בעיתון או ספר לאדם אחר.

א.      אפשרות ראשונה היא לראות בכך הפצה של הפרסום, ולא פרסום כשלעצמו. חוק איסור לשון הרע, בסעיף 12, מתייחס באופן ספציפי בין היתר למי שמפיץ לשון הרע, וקובע כי הוא יישא באחראיות רק אם ידע או חייב היה לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע. אך תחולת סעיף זה מצומצמת ללשון הרע שפורסמה “בדפוס”.

 

לפיכך, נראה כי להבדיל מיתר הוראות החוק שניתן להחיל אותן לגבי פעולה באינטרנט, כאן קיים הסדר מיוחד שבמפורש לא חל באינטרנט. לאור הפגיעה בחופש הביטוי הטמונה בפרשנות מרחיבה של הסעיף, יכול להיות שיש לראות בו הסדר שלילי, כך שחוק איסור לשון הרע אינו כולל הסדר לעניין מפיץ תוכן באינטרנט. במצב זה, יש לשקול האם נכון לפעול לחקיקת הסדר מתאים ומידתי לפעולות מן הסוג הזה. בשולי הדברים יצויין כי ס’ 12 נוסף בעת חקיקת החוק כדי להוסיף לשרשרת האחראים על פרסומי לשון הרע של כתבי עת וספרים בעלי “כיס עמוק” – בדמות בעלי העסקים שעוסקים בפרסום ומכירת אותם ספרים- מפני שהם בעלי יכולת כלכלית לפצות נפגעים בנזקים שנגרמו להם על ידי מחבר (שסברו שאינו בעל אמצעים כלכליים) שהכפיש אותם קשות בחיבורים המופצים בדפוס ברחבי המדינה.

 

המצב של העברה על ידי גולש בודד של כתבה או פוסט בשם כותבו לעוד אנשים הוא שונה במהותה ועל פני הדברים נראה שככל החוק יחול עליו צריך לבחון דין הקל איתם.

 

ב.      אפשרות שניה היא לפרש את סעיף 12 לחוק כך שהגם שהוא מתייחס באופן מפורש ל”מפיץ”, לא נכון לראות בו כהסדר השולל את תחולתם של דינים אחרים העשויים להיות רלוונטיים לגבי הפצה שלא בדפוס.  לפי פרשנות זו, יכול להית שיש מקום לבחון האם מי שעושה פעולת שיתוף של כתבה או פוסט הוא בגדר מסייע למפרסם המקורי (בהתאם לס’ 12 לפק’ הנזיקין). על פניו, נראה לי שיהיה סביר לבחון פרשנות זו אך ורק במקרה בו ניתן בהתאם לדיני הנזיקין להטיל אחריות על מסייע מסוג זה רק בהתקיים תנאים נוספים מעבר לאלה החלים על המפרסם עצמו:  תנאי אחד הוא שעיקר הפרסום המקורי היה לשון הרע. תנאי נוסף הוא שהמפיץ מודע בפועל לכך שהפרסום המקורי מהווה לשון הרע ושנראה על פניו שלא מתקיימות ההגנות. למשל אם הפרסום הוא בעיקרו הבעת עמדה, לא נכון יהיה להטיל אחריות על מי שעשה שייר, שכן הוא שיתף פוסט שעל פני הדברים זוכה להגנת תום הלב. במקרה בו מדובר בשיתוף פוסט שבעיקרו נחזה להציג עובדות, חשוב לשקול בזהירות מיוחדת את הטלת האחריות על מי שמשתף את הפרסום המקורי.

 

זאת, ראשית כי במרבית המצבים יהיה לו קשה עד מאוד לדעת בזמן ההפצה האם הפוסט משקף את המציאות או לא, שכן המידע לא נמצא בידיו, וכן מפני שבמקרים מסויימים משתפים אמירות שהן בבירור לא נכונות דווקא במטרה להראות לחבריהם שאותו מפרסם כותב דברים לא מדוייקים.

 

לפעמים אין צורך בהוספת הבהרה בעניין זה (שאם כך על פניו בכל מקרה חלה הגנת תום לב מכח ס’ 15(10)) בהתאם לקהל היעד של השיתוף ולזהות המשתף. לפיכך יכול להיות שנכון לתת משקל גדול יותר לכך שנדרש שהפרסום יהיה בעל “עניין ציבורי”. זאת, כמובן , תוך כדי פרשנות המונח “עניין ציבורי” כך שהוא תלוי בסוג הציבור שאיתו שותף התוכן.

הזהירות המיוחדת לעניין היחס להגנת “אמת דיברתי” נדרשת כדי לאפשר את המשך הזרימה החופשית של מידע ברשתות החברתיות.

אם לא כך, עלולים לתבוע אנשים ששיתפו כתבה עיתונאית לא מדוייקת או פוסטים במסגרת קמפיינים שיש בהם אינטרס ציבורי מובהק, כמו קמפיין “me too“. האפקט המצנן שייגרם מפרשנות לא זהירה מספיק עלול להיות הרסני ולפגוע בהיבטים החיוביים מאוד של האינטרנט ושל הרשתות החברתיות.

 

ג.        דרך  אחרונה היא להתייחס למפיץ התוכן כמפרסם עצמו, אך מאחר שהשיתוף הוא ציטוט של פרסום בשמו שהמפרסם המקורי, יכול להיות שבמקרה זה נכון להתייחס לפרסום שלו כאל פרסום של דבר אמת בכל מקרה. זאת, מפני שמהותו של הפרסום הוא לפרסם שיוצר התוכן התבטא בנושא כלשהו. לפי פרשנות זו, המוקד אינו בלשון הרע שכלול בפרסום הראשוני אלא בכך שאדם מסויים אמר לשון הרע. גם כאן, המוקד של הבחינה האם יש להטיל אחריות על מי ששיתף את הידיעה יהיה בשאלה האם היה עניין ציבורי באותו שיתוף.

בעניין זה יצויין ששנהר בספרו  דיני לשון הרע (1997) (עמ’ 218-219) התייחס לסוגיה של הבאת ציטוט בלבד ללא הוספת התייחסות נוספת מאת המצטט כך ש”כאשר עצם אמירת הדברים המשמיצים מהווה עובדה חשובה בפני עצמה, והפרסום החוזר אינו מאמת את הדברים ואינו מוסיף להן נופף של אמינות אלא מציגם כטענה גרידא של אדם מסוים, עשוי בית המשפט להסתפק בהוכחת העובדה שהדברים אכן נאמרו”. ככל שנגיע למסקנה שפרשנות זו היא המתאימה יותר, ייתכן שיהיה מקום לחשוב על עוד אמות מידה – למשל שאם מדובר בכתבה עיתונאית או במאמר של מומחה, ככלל מתקיים התנאי של העניין הציבורי.

 

 

ויודגש- קיימת חשיבות ביצירת עמדה שנותנת קווים כלליים לא רק לשאלת עצם הפרסום (או ההפצה) אלא גם- ככל שנעבור את המשוכה הראשונה- להתקיימותן של הגנות ככל האפשר בנסיבות בהן במרבית המקרים (למשל כאמור שיתוף של כתבה עיתונאית) תתקיים הגנה למפיץ. זאת, כדי לצמצם את האפקט המצנן שייגרם מעצם ההלכה שתיקבע, וכן מהתופעה של מכתבי השתקה ושל תביעות השתקה.

 

 

לבסוף, שתי הערות לגבי הסיווגים המוצעים על ידי יחידת הסייבר:

א. הכוונה של המשתמש אינה רלוונטית לעניין העוולה האזרחית, שבמוקד הדיון בתיק נידיילי, אלא רק לעבירה הפלילית של לשון הרע.

ב. באופן דומה, פרסום לשני אנשים או יותר הוא יסוד שנדרש רק לגבי העבירה הפלילית. לעניין העוולה האזרחית נדרש כאמור רק שהפרסום בכתב עשוי להגיע לעוד אדם מלבד הנפגע. כלומר הודעה פרטית בוואטסאפ המכפישה אדם שלישי מקיימת את היסוד של הפרסום.

לפיכך, לא נראה לי שהסיווגים המוצעים מתאימים להתייצבות בתיק זה שעוסק בתביעה אזרחית. על פני הדברים, ניתן לחשוב האם ניתן לשלב אותם יחד עם הסיווגים שנציע לגבי העוולה ולהוסיף התייחסות כהערת אגב לעניין העבירה הפלילית. אבל נראה לי שבנסיבות העניין, לאור המדיניות המאוד מצמצמת בעניין השימוש בכלי הפלילי בחוק איסור לשון הרע, אולי נכון יותר לא להתייחס להיבט הפלילי, מלבד אמירה המבהירה כי הניתוח המוצע הוא רק לעניין העוולה ואין בו כדי להשליך על ניתוח בעניין עבירות פליליות, שיסודותיהן שונים, כמו גם הפרשנויות שלהן והאינטרסים הרלוונטיים.

 

 

בברכה,

גאל

 

From: Yair Gardin
Sent: Wednesday, July 25, 2018 3:27 PM
To: Raz Nizri; Haim Vismonski; Nadeem Abboud; Roy Cohen; Avichai Kahana; Orit Cotev; Erez Kaminitz; Amit Merari; Neta Shapira; Tamar Calahorra; Pinchas Tennenbaum; Eyal Zandberg; Noa Losner; Adi Ben David; Sharon Mann oryan; Shlomi Avramzon; Shiri Rom; Amos Wegner; Gael Azriel; Dana Rothschild
Subject: RE: ע.א. 35757 נידיילי תקשורת נ’ שאול יואל (לשון הרע על ידי שיתוף וחיבוב ברשת הפייסבוק)

מכתב את גאל ודנה

 

From: Raz Nizri
Sent: Tuesday, July 24, 2018 6:30 PM
To: Haim Vismonski‏ <[email protected]>; Yair Gardin‏ <[email protected]>; Nadeem Abboud‏ <[email protected]>; Roy Cohen‏ <[email protected]>; Avichai Kahana‏ <[email protected]>; Orit Cotev‏ <[email protected]>; Erez Kaminitz‏ <[email protected]>; Amit Merari‏ <[email protected]>; Neta Shapira‏ <[email protected]>; Tamar Calahorra‏ <[email protected]>; Pinchas Tennenbaum‏ <[email protected]>; Eyal Zandberg‏ <[email protected]>; Noa Losner‏ <[email protected]>; Adi Ben David‏ <[email protected]>; Sharon Mann oryan‏ <[email protected]>; Shlomi Avramzon‏ <[email protected]>; Shiri Rom‏ <[email protected]>; Amos Wegner‏ <[email protected]>
Subject: RE: ע.א. 35757 נידיילי תקשורת נ’ שאול יואל (לשון הרע על ידי שיתוף וחיבוב ברשת הפייסבוק)

 

חיים,

 

תודה רבה על הנייר המפורט.

 

רז

From: Haim Vismonski
Sent: Tuesday, July 24, 2018 3:19 PM
To: Yair Gardin; Nadeem Abboud; Roy Cohen; Avichai Kahana; Raz Nizri; Orit Cotev; Erez Kaminitz; Amit Merari; Neta Shapira; Tamar Calahorra; Pinchas Tennenbaum; Eyal Zandberg; Noa Losner; Adi Ben David; Sharon Mann oryan; Shlomi Avramzon; Shiri Rom; Amos Wegner
Subject: RE: ע.א. 35757 נידיילי תקשורת נ’ שאול יואל (לשון הרע על ידי שיתוף וחיבוב ברשת הפייסבוק)

שלום רב,

 

קבלו נא מסמך רקע של יחידתנו, שנקווה ויהיה לעזר.

המסמך סוקר ומפלח את הפעולות השונות שניתן לבצע ביחס לתוכן המפורסם ברשתות חברתיות השונות. בסוף חלק זה הצענו חלוקה לשלושה סוגים של תכנים (פרסום ממש, פרטי ממש, וקטגוריית הביניים שמצריכה בחינה מעמיקה וליבון).

כמו כן, קיבצנו כמה התייחסויות בפסקי-דין בדין הזר שהתייחסו לנושאים קרובים (חלק זה לא נותן תמונה מלאה של המצב המשפטי בעולם בסוגייה).  בישיבה הקרובה לא אנכח, ושירי רום תייצג את יחידתנו.  תודה לעמוס המתמחה ולשירי על הכנת המסמך.

בברכה, חיים ויסמונסקי

 

From: Yair Gardin
Sent: Sunday, July 08, 2018 6:30 PM
To: Nadeem Abboud; Roy Cohen; Avichai Kahana; Raz Nizri; Orit Cotev; Erez Kaminitz; Amit Merari; Neta Shapira; Tamar Calahorra; Pinchas Tennenbaum; Eyal Zandberg; Noa Losner; Haim Vismonski; Adi Ben David; Sharon Mann oryan; Shlomi Avramzon; Shiri Rom; Amos Wegner
Subject: RE: ע.א. 35757 נידיילי תקשורת נ’ שאול יואל (לשון הרע על ידי שיתוף וחיבוב ברשת הפייסבוק)

 

שלום לכולם,

בהמשך להחלטת היועץ על התייצבות בהליך, אנו מבקשים לגבש את הצוות שיפעל לגיבוש העמדה ולבקש את עמדותיכם בנושא בנוגע לשאלות העומדות על הפרק.

כזכור, בית המשפט המחוזי ביקש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ביחס לסוגיות הבאות:

1. האם סימון “לייק” לפוסט המהווה לשון הרע ברשת הפייסבוק הנו בגדר “פרסום לשון הרע”?
2. האם “שיתוף” פוסט המהווה לשון הרע ברשת הפייסבוק הנו בגדר “פרסום לשון הרע”?
3. האם נכונה קביעתו של בימ”ש השלום לפיה חוק איסור לשון הרע אינו מקנה כלים להגביל את חופש הביטוי של המשתמשים ברשת הפייסבוק, והאם בנסיבות ההליך דנן מתקיים החריג של “פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת” שצוין ע”י בימ”ש השלום כמצדיק הטלת אחריות על הנתבעים כמי שפרסמו לשון הרע?

 

החלטת היועץ היא כי העמדה תעסוק בכל סוגי הפעולות ברשת האינטרנט הדומות לאלו הנדונות בהליך דנן. במחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה נערך מיפוי ראשוני של הפעולות העיקריות ברשתות החברתיות המרכזיות (רצ”ב טיוטה ראשונית של המסמך). מן המיפוי הראשוני עולה כי ניתן לחלק את כלל הפעולות הרלוונטיות לשלושה סוגים עיקריים –

 

1. פעולות אשר מהוות, הן בפועל והן מבחינת כוונת המשתמש, העברה או חשיפה של הפרסום לשני משתמשים או יותר, בדומה לפעולת ה”שיתוף” ברשת הפייסבוק שנדונה בהליך דנן (לרבות “ציוץ חוזר” ברשת הטוויטר, שליחת הודעה לקבוצה מרובת משתמשים ברשת הפייסבוק או הווטסאפ וכיו”ב).
2. פעולות אשר מהוות בפועל העברה או חשיפה של הפרסום לשני משתמשים או יותר, אך מבחינת כוונת המשתמש אין בהן בהכרח כוונה לפרסום, בדומה לפעולת ה”לייק” ברשת הפייסבוק שנדונה בהליך (לרבות הוספת רגש מסוגים שונים ברשת הפייסבוק, “לייק” ברשת הטוויטר וכיו”ב).
3. פעולות שאינן מביאות להעברה או חשיפה של הפרסום לשני משתמשים או יותר (כגון הודעה פרטית ברשתות השונות, “לייק” ברשת היוטיוב וכיו”ב).

 

לקראת ישיבה שתתקיים בנושא לקראת סוף חודש יולי, ולשם הכנת מצע לדיון, נבקש את חוות דעתכם בנוגע לשאלות האמורות ולחלוקה המוצעת כאן בין סוגי הפעולות השונים.

 

כמו כן נבקש לדעת האם יש נושאים והתייחסויות נוספות שאתם סבורים שצריכים להיות כלולים בעמדה כפי שתוצג על ידי היועץ.

 

ייעוץ וחקיקה (אזרחי) – תמר קלהורה

ייעוץ וחקיקה (ציבורי-חוקתי) – אייל זנדברג

ייעוץ וחקיקה (פלילי) – נועה, אנא הודיעי מי מטעמכם יהיה מעורב בגיבוש העמדה

פרקליטות – בתיאום עם לשכת המשנה לפמ (עניינים אזרחיים) – חיים ויסמונסקי, שלומי אברמזון, שרון מן אוריין, עדי בן דוד ואביחי כהנא.

בברכה,

יאיר גרדין, עו”ד ייעוץ וחקיקה (ניהול ותפקידים מיוחדים)

משרד המשפטים  02-6466069 052-6071595

From: Nadeem Abboud
Sent: Thursday, July 05, 2018 11:40 AM
To: Adi Ben David‏ <[email protected]>; Roy Cohen‏ <[email protected]>; Avichai Kahana‏ <[email protected]>; Raz Nizri‏ <[email protected]>; Orit Cotev‏ <[email protected]>
Cc: Michal Goldzwieg‏ <[email protected]>; Nurit Litman‏ <[email protected]>; Erez Kaminitz‏ <[email protected]>; Israel Blum‏ <[email protected]>; Sharon Mann oryan‏ <[email protected]>; Pinchas Tennenbaum‏ <[email protected]>; Danielle Margel‏ <[email protected]>; Tamar Calahorra‏ <[email protected]>; Liora Havilyo‏ <[email protected]>; Talila Devir‏ <[email protected]>; Merav Wallerstain‏ <[email protected]>; Haim Vismonski‏ <[email protected]>; Batel Moria‏ <[email protected]>; Anaelle Levi‏ <[email protected]>; Neta Shapira‏ <[email protected]>; Pinchas Tennenbaum‏ <[email protected]>; Yair Gardin‏ <[email protected]>
Subject: RE: ע.א. 35757 נידיילי תקשורת נ’ שאול יואל (לשון הרע על ידי שיתוף וחיבוב ברשת הפייסבוק)

מוסיף להתכתבות את יאיר שמלווה את הנושא מטעמנו.

בהמשך היום נעביר מייל לגבי המתווה לטיפול בנושא, נבקש התייחסויות מאת כלל הגורמים הנוגעים בדבר, ונקבע ישיבה בנושא אצל רז.

בברכה,

נדים

From: Adi Ben David
Sent: Thursday, July 05, 2018 11:32 AM
To: Roy Cohen; Avichai Kahana; Raz Nizri; Orit Cotev
Cc: Michal Goldzwieg; Nurit Litman; Erez Kaminitz; Israel Blum; Sharon Mann oryan; Pinchas Tennenbaum; Danielle Margel; Tamar Calahorra; Liora Havilyo; Talila Devir; Merav Wallerstain; Haim Vismonski; Batel Moria; Anaelle Levi; Nadeem Abboud; Neta Shapira; Pinchas Tennenbaum
Subject: RE: ע.א. 35757 נידיילי תקשורת נ’ שאול יואל (לשון הרע על ידי שיתוף וחיבוב ברשת הפייסבוק)

 

שלום לכולם,

מעדכנת שבהמשך לבקשת הארכה שהוגשה בהליך שבנושא ניתנה החלטה, לפיה יש להגיש את העמדה עד לסוף חודש ספטמבר 2018 ודיון נקבע ליום 24.10.18.

בברכה,

עדי

 

From: Roy Cohen
Sent: Monday, June 25, 2018 1:44 PM
To: Avichai Kahana; Raz Nizri; Orit Cotev; Adi Ben David
Cc: Michal Goldzwieg; Nurit Litman; Erez Kaminitz; Israel Blum; Sharon Mann oryan; Pinchas Tennenbaum; Danielle Margel; Tamar Calahorra; Liora Havilyo; Talila Devir; Merav Wallerstain; Haim Vismonski; Batel Moria; Anaelle Levi; Nadeem Abboud; Neta Shapira; Pinchas Tennenbaum
Subject: RE: ע.א. 35757 נידיילי תקשורת נ’ שאול יואל (לשון הרע על ידי שיתוף וחיבוב ברשת הפייסבוק)

רז ואורית שלום,

היועץ המשפטי לממשלה עיין במזכריהם של אבי ואורית והחליט להתייצב להליך שבנדון.

היועץ החליט, כי העמדה שתוגש מטעמו תעסוק גם בכל יתר סוגי הפעולות ברשת האינטרנט, הדומות לזו שמתעוררת בהליך דנן (כמפורט במזכרה של אורית).

רז – לבקשת היועץ, אנא גבש את הרכב הצוות שיפעל לשם הבאת עמדה מוצעת לאישור היועץ.

אביחי כ. ועדי – מצ”ב הודעת התייצבות חתומה להליך על ידי היועץ המשפטי לממשלה ונוסח מאושר להגשה של בקשת הארכה (120 יום).

תודה,

רועי.

From: Avichai Kahana
Sent: Thursday, June 07, 2018 11:13 AM
To: Roy Cohen
Cc: Michal Goldzwieg; Nurit Litman; Erez Kaminitz; Israel Blum; Sharon Mann oryan; Adi Ben David; Pinchas Tennenbaum; Danielle Margel; Orit Cotev; Tamar Calahorra; Liora Havilyo; Seffy Zinger; Talila Devir; Merav Wallerstain; Haim Vismonski; Batel Moria; Anaelle Levi; Raz Nizri; Nadeem Abboud
Subject: RE: ע.א. 35757 נידיילי תקשורת נ’ שאול יואל (לשון הרע על ידי שיתוף וחיבוב ברשת הפייסבוק)

רועי הי,

בהמשך לשיחתנו,

 

מאחר שהיועץ מעוניין באופן עקרוני בהגשת עמדה רחבה ככל שניתן, מצ”ב טיוטת בקשת ארכה לצורך הקמת צוות שבהתאם להמלצותיו תיכתב העמדה.

 

נכון להיום הגשת עמדה קבועה ליום 25.6 ודיון בהליך ל- 10.7- מכיוון שנדרשת ארכה משמעותית אנו מבקשים להקדים ולהגיש הבקשה- ככל שניתן.

תודה, אביחי

From: Avichai Kahana
Sent: Monday, May 07, 2018 11:17 PM
To: Avi Licht
Cc: Michal Goldzwieg; Nurit Litman; Erez Kaminitz; Israel Blum; Sharon Mann Oryan; Adi Ben David; Pinchas Tennenbaum; Danielle Margel; Orit Cotev; Tamar Calahorra; Liora Havilyo; Seffy Zinger; Talila Devir; Merav Wallerstain; Haim Vismonski; Batel Moria; Anaelle Levi; Roy Cohen
Subject: ע.א. 35757 נידיילי תקשורת נ’ שאול יואל (לשון הרע על ידי שיתוף וחיבוב ברשת הפייסבוק)

אבי שלום,

בענין ההליך שבכותרת, מצ”ב מזכרה של אורית קוטב ליועץ המשפטי לממשלה.

תודה, אביחי

בברכה,

אביחי כהנא, עו”ד | לשכת המשנה לפרקליט המדינה (אזרחי)

טלפון: 02-6466081  פקס: 02-6462789

__________________________

פרקליטות המדינה 

 

 

להלן חוות הדעת של מנדלבליט בענין שיתוף ושייר הוגש ע”י הפרקליטה עדי מנע בן-דוד

 

 

בבית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו                                     ע”א 35757-10-16

לפני כבוד כב’ השופטים:                                                                קבוע ליום 29.10.18

ישעיהו שנלר, סג”נ-אב”ד; ד”ר קובי ורדי, סג”נ; עינת רביד                   

                                                                                      

בעניין:                           נידיילי תקשורת בע”מ ח.פ. 511794943

ע”י ב”כ עוה”ד חיים בן יעקב ו/או עמית שוימר

ו/או מני דולב ו/או אלחנן קרת ו/או חגי מצנר

ו/או  אבי חי ו/או קרן בן ישראל ו/או אולגה

פילקובסקיה ו/או ליאור כחלון ו/או עופר טל

ו/או ניר לחמן ו/או עמי אילני  ו/או מירבת

חטאב ו/או יעקב כרם ו/או יהושוע (שוקי)

הגלר ו/או מורין סימון ו/או מלי שטרסנר ו/או

שגיא הדרי ו/או אסף אליה ו/או חים ברקת

ו/או איליה מאירוב ו/או טל אורי ו/או אבינועם

סימני

מדרך אבא הלל סילבר 23, רמת גן 5213603

טל” 03-6127711 פקס: 03-5755602

 

 

–   נ  ג  ד   –

1. שאול יואל ת.ז. 22519102
2. שאול גלית ת.ז. 27968650

שניהם ע”י ב”כ עוה”ד פנינה בכר ו/או

ד”ר אורה בר-גל

מרח” התע”ש 20, כפר סבא 44425

טל”: 09-9744556 פקס: 09-9744554

 

ובעניין:                           היועץ המשפטי לממשלה

ע”י ב”כ עו”ד מפרקליטות מחוז ת”א – אזרחי

דרך מנחם בגין 154, תל-אביב, ת.ד. 33051, 6133001

טל”: 073-3736222, פקס: 073-3736490

 

עמדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה

עמדת היועץ המשפטי לממשלה מוגשת בזאת בהתאם להודעה בדבר התייצבות היועץ המשפטי לממשלה בהליך שבנדון, מכוח הסמכות שהוענקה לו בסעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש].

מבוא

1. הערעור שבנדון הוגש על פסק דינו של בית משפט השלום (ת”א) בהליך ת.א. 19430-03-14 נידיילי תקשורת בע”מ נ’ יואל שאול ואח’ (להלן: “פסק הדין“). במסגרת הליך זה, המערערת, נידיילי תקשורת בע”מ, המוציאה לאור של עיתון שבועי בשם “המקומון רמת גן גבעתיים” (להלן:”המקומון“), הגישה תביעה כספית כנגד המשיבים, בטענה שאלה יצרו ופרסמו פרסומים משמיצים ומכפישים כנגד המקומון ברשת החברתית Facebook (להלן: פייסבוק). לשיטת המערערת פרסומים אלו מהווים עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק איסור לשון הרע” או “החוק“).
2. במסגרת ההליך הגיעו הצדדים להסכמה כי הדיון יתמקד בשני פרסומים ברשת הפייסבוק לגביהם אמנם לא ידוע מי הוא המפרסם המקורי שלהם, אך מוסכם כי הנתבעים ביצעו ביחס אליהם פעולות ברשת החברתית. לגבי אחד הפרסומים הודו הנתבעים כי לחצו על כפתור ה”שיתוף” (Share), ואילו לגבי הפרסום השני הודו כי לחצו על כפתור ה”חיבוב” (Like). עקב כך התעוררה השאלה האם לחיצה על כפתורי ה”חיבוב” וה”שיתוף” ברשת החברתית פייסבוק יכולה להיחשב כ”פרסום” לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
3. בפסק הדין נקבע כי אף שהפרסומים המקוריים כשלעצמם מהווים לשון הרע, פעולות המשיבים אינן מקיימות את יסודות העוולה. קביעה זו התבססה על כך שמשתמש פייסבוק המבצע פעולות של “חיבוב” או “שיתוף” בנוגע לתוכן שלא נכתב על ידו, אינו מקיים את יסוד ה”פרסום” כמשמעו בסעיף 2 לחוק. זאת, בכפוף למצבים חריגים בהם יהיה בפעולה זו כדי להביא ל”פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת” בנשוא הפרסום.

 

חוק איסור לשון הרע – בין חופש הביטוי והזכות לשם טוב

5. השאלה העומדת במרכז ההליך שלפנינו היא פרשנות המונח “פרסום” בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. משמעותו המילונית של המונח “פרסום” – שהיא גם המשמעות הבסיסית והמידית המובנת לכל אדם – היא “הודעה ברבים” או “מתן פומבי לדבר” (“פרסום” אברהם אבן-שושן מלון אבן שושן – המלון החדש 2162 (1991)). עם זאת, השאלה שניצבת לפתחנו במסגרת עמדה זו אינה פרשנות משמעותו של המונח במובנו הלשוני הרווח, כי אם משמעותו של המונח בגדרי חוק איסור לשון הרע.
6. בהקשר זה יודגש, כי עניינה של עמדה זו בפרשנות המונח “פרסום” בחוק איסור לשון הרע, ואין באמור בה כדי להשליך על פרשנותם של מונחים דומים בדברי חקיקה אחרים (למשל, חוק העונשין, התשל”ז-1977)
7. בהתאם לשיטת הפרשנות המקובלת במשפט הישראלי, מונח אינו מתפרש על פרשנותו הלשונית הפשוטה בלבד. זו כמובן תוחמת את גבולות הפרשנות, אך אין בה כדי לעמוד על הפרשנות המדויקת בהתאם לעניינו של דבר החקיקה המסוים. אין להעניק למונח פרשנות מצמצמת או מרחיבה כאקסיומה, אלא יש להעניק לו את הפרשנות התכליתית המתבהרת על רקע הבנת תכליותיו של החוק בו הוא מופיע (בג”ץ 693/91 אפרת נ’ הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ”ד מז(1) 749 (1993). על כן, בטרם נדרש לפרשנות המונח “פרסום”, יש להידרש בצורה תמציתית לתכליתו ומהותו של חוק איסור לשון הרע.
8. במרכזו של חוק איסור לשון הרע מצוי איזון בין שתי זכויות חוקתיות: מן העבר האחד זכותו של פלוני לחופש הביטוי ומן העבר השני זכותו של אלמוני לשם טוב. שתיהן, לשיטת המשפט הישראלית, נגזרות מן הזכות לכבוד, המנויה בסעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. במסגרת איזון זה, אין החוק קובע העדפה א-פריורית לזכות מסוימת ובכל מקרה מוכרע האיזון הספציפי שצריך להתקיים בעניינו. מפאת חשיבותן של זכויות אלו, נציג בקצרה את מעמדן ואת ההצדקות השונות להגנה עליהן.
9. הזכות לחופש הביטוי הוכרה עוד בשנותיה הראשונות של המדינה, בפרשת קול העם, כזכות “עילאית… אשר מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות”. ההצדקות העיקריות לחשיבותה של זכות זו, טמונות בהיותה הכרחית לקיומה של מדינה דמוקרטית וכזכות הכרחית עבור הפרט, למען הגשת האוטונומיה שלו והגשמתו העצמית. במהלך השנים, עמד בית המשפט על חשיבותה של הזכות ובהתאם לכך, על ההגנה הנרחבת לה היא זכאית. כך לדוגמה צוין בע”פ 68/255 מדינת ישראל נ’ בן-משה כי הזכות לחופש הביטוי היא “ציפור נפשה” של הדמוקרטיה. ברע”א 10520/03 בן גביר נ’ דנקנר, הבהיר כב’ השופט ריבלין את מעמדה הייחודי של הזכות:

“חרות הביטוי היא אם החרויות. היא גם השברירה שבהן. היא הראשונה להיפגע אך הפגיעה לעולם אינה מסתיימת בה. עמה יחד נופלות החירויות כולן. נפילתה מסמלת את קץ קיומו של כבוד האדם. חרות האדם – כבודו. כבודו של אדם – חרותו.”

לצד הנחה זו של הגנה נרחבת וחשיבות עילאית, יצר בית המשפט, ברבות השנים, קטגוריות שונות של ביטויים, הנהנים מרמות שונות של הגנות. כך לדוגמה, חופש הביטוי הפוליטי זוכה להגנה נרחבת מזה של חופש הביטוי המסחרי, וכיוצא בזה.

10. ככל זכות, גם הזכות לחופש הביטוי אינה זכות אבסולוטית, כי אם יחסית, ובצידה זכויות נוספות המגבילות את מימושה. הזכות העיקרית, בהקשר הנדון כאן, היא הזכות לשם טוב. גם לזכות זו ייחס בית המשפט חשיבות רבה. כך לדוגמה, נכתב על ידי כב’ השופט חשין בבג”ץ 6126/04 סנש נ’ רשות השידור כי “שמו הטוב וכבודו של אדם יקרים לו מכל-יקר, לעתים גם מחייו”. שמו הטוב של האדם שלוב בכבודו וביכולתו לממש את רצונותיו, לפיכך הוא הכרחי בכדי להגשים את זכותו החוקתית של האדם לכבוד. שמו הטוב של האדם קובע כיצד תופסת אותו החברה והקהילה הקרובה אליו, בכך מתעצב המוניטין שלו והערכתו העצמית, על כן לזכות זו היבטים אישיים ורכושיים. תפיסה בהירה של עמדות אלו ניסחה כב’ השופטת פרוקצ’יה בעניין בן גביר:

“הזכות לשם טוב היא מיסודות הקיום האנושי של האדם כיצור חברתי. הצורך בהגנה על כבודו האנושי של האדם בהתייחסותו לסביבתו היא תנאי הכרחי לחיים בצוותא, להגשמתו העצמית המלאה של הפרט, וליכולתו למצות את חייו החברתיים והרוחניים. הזכות לשם טוב כחלק מהכבוד האנושי טבועה עמוק ביסודות ההווייה האנושית של האדם, ומקרינה על מערך היחסים בינו לבין הסביבה העוטפת אותו. היא תנאי הכרחי להגשמת האוטונומיה האישית ולמיצוי יכולותיו של האדם ותרומתו לחברה. היא מהותית לגיבושו של כבוד עצמי שאדם חש כלפי עצמו, ולכבוד שהסביבה רוחשת כלפיו. היא מקור כח עשייה לאדם, ותנאי למיצוי יכולתו, כישרונותיו והישגיו לטובת החברה. סביבה אנושית הנשלטת על ידי תרבות של השמצות, גינויים ומתקפות מילוליות הדדיות שלוחות רסן סופה שתביא הרס חברתי פנימי, ובלימה של התפתחות תרבותית וערכית”.

11. נוכח מעמדן של זכויות היסוד האמורות, נפנה אל חוק איסור לשון הרע ואל האופן שבו נוצר האיזון ביניהן במסגרתו. חוק איסור לשון הרע משקף את האיזון אותו קבע המחוקק בין הזכות החוקתית לשם הטוב ובין הזכות החוקתית לחופש הביטוי. הוא מהווה את האיזון בין פלוני המבקש להתבטא בריש גלי ולהביע את מאווייו ובין אלמוני המבקש לשמר את כבודו ואת המוניטין שלו בקרב קהילתו. לא לחינם עמדנו על חשיבותן של זכויות אלו בחברה דמוקרטית ועל המעמד הרם שאלו זכו (וזוכות) לה במשפט הישראלי. מפאת חשיבותן אין מקבלת אף אחת מהן העדפה א-פריורית במסגרת החוק ומשכך פרשנותו ויישומו חייבים להתבצע תוך מלאכת איזון עדינה בין שתי הזכויות. על כך עמד בית המשפט בפרשיות שונות. בע”א 214/89 אבנרי נ’ שפירא, פ”ד מג(3) 840, 861 (1989) הבהיר זאת כב’ השופט ברק:

“נמצא, כי חוק איסור לשון הרע איזן בין זכות היסוד ההלכתית בדבר שם טוב לבין זכות היסוד ההלכתית בדבר חופש הביטוי, תוך שהוא קבע, כי כל אחת מהן תיסוג מפני רעותה בתחומים מסוימים. המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה, הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים”.

בע”א 751/10 פלוני נ’ דיין-אורבך (פורסם בנבו, 8.2.2012) ציין כב’ השופט פוגלמן כי:

“בבואנו לבחון הסדר הקבוע בחוק איסור לשון הרע, עלינו לזכור כי מדובר באיזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל, ה”מושכים” לכיוונים מנוגדים. מצד אחד, ניצבים חופש הביטוי וחופש העיתונות. מנגד, זכותו של הפרט לכבוד, לשם-טוב ולפרטיות. הפרשנות הראויה תימצא בנקודת האיזון בין אלה לאלה”.

בהתאם לכך, גם במסגרת המקרה הנוכחי והשאלות שעלו בעקבותיו, יש לפרש את החוק בהתאם לאיזון עדין זה.

 

האיזון בין חופש הביטוי והזכות לשם טוב בעידן האינטרנט

12. חוק איסור לשון הרע נחקק בשנת 1965, תקופה בה אמצעי התקשורת הנפוצים כיום, ובעיקר רשת האינטרנט, טרם היו קיימים. תמורות רבות חלו מאז באמצעי התקשורת, כאשר המצאת האינטרנט והתפתחותו המהירה מהווה התמורה העיקרית. תמורה זו הביאה עמה שינוי ניכר בשיח וביכולתם של הפרטים לממש את זכותם לחופש הביטוי. עמד על כך כב’ המשנה לנשיאה ריבלין ברע”א 4447/07 מור נ’ ברק אי.טי.סי:

“האינטרנט חולל תמורות נכבדות בהיבטים רבים של חיינו, ובכלל זה בתחום של איסוף מידע, היחשפות לו, תקשורת בין בני אדם והתבטאות חופשית. כך, למשל, ניתן בהחלט לומר כי חופש הביטוי של עידן האינטרנט אינו כחופש הביטוי של העידן הקדם-אינטרנטי… חופש הביטוי הפך לזכות מוחשית הרבה יותר. אם בעבר היכולת להעביר מסרים בתפוצה רחבה, וליטול חלק משמעותי בשיח הציבורי, הייתה שמורה בפועל למתי מעט, ובעיקר לאמצעי התקשורת עצמם או לאלה שיו בעלי גישה אליהם, בא האינטרנט ופתח את שעריו לכל.”

13. בהתאם לכך, קיימת חשיבות מיוחדת להגנה על חופש הביטוי באינטרנט, המאפשר לכל אדם לבטא את עצמו ולהיות חשוף לדעות של כל אדם אחר. על כך כתב כב’ המשנה לנשיאה ריבלין, בעניין מור:

“האינטרנט הוא ‘כיכר העיר’ החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש – המרחב הווירטואלי – מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם ‘חדרי השיח’, הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות – מאפשרים קבלת מידע והעברתו, “האזנה” לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי.”

14. בצד הגברת הנגישות להפצת של תכנים וביטויים באינטרנט, גוברת גם האפשרות להפצתם של מסרים מעליבים, בוטים ולפרקים גם שקריים, ובכך גוברת גם פגיעותה של הזכות לשם טוב. עמד על כך לאחרונה כב’ השופטת עמית ברע”א 1688/18 ‏סרנה נ’ נתניהו, שם הביע את חששו שמתן הגנות מרחיקות לכת למשתמשים ברשתות החברתיות, עלול להוביל לדרדור משמעותי של השיח:

“מתן חסינות לפרסום בפייסבוק מפני איסור לשון הרע, משקפת גישה רומנטית-משהו כלפי כיכר השוק הוירטואלית על ההמולה השוררת בה, ריחותיה וצבעיה. קבלת גישתו של בא כוח המבקש לגבי זירת הפייסבוק משמעה התרה מוחלטת של הרסן, ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח.”

בעוד שמרחב הביטוי והנגישות להפצת הביטוי השתנו משמעותית ובמהירות, החוק לא השתנה בהיבטים אלו. במצב זה, נדרשים בתי המשפט, כפי שמדגים המקרה הנוכחי, לשאלות כבדות משקל באשר לפירוש החוק בעת הנוכחית ולגבולותיה של פרשנות זו. בית המשפט הכיר בכך שלמרות הנסיבות המקוריות בהן נחקק החוק, אין מנוס מהחלתו גם על פרסומים באינטרנט, בשינויים המתחייבים. כך למשל בעניין מור קבע כב’ השופט (כתוארו אז) ריבלין כי:

“בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מוטב להחילם ‘בשינויים המתחייבים’ מאשר להניח קיומה של לאקונה.”

במסגרת הדיון הכללי על יישום דיני לשון הרע ברשת האינטרנט, יש לתת את הדעת באופן מיוחד לעולם הרשתות החברתיות, שהנו בעל מאפיינים ייחודיים בכל הקשור לדרכי הביטוי המודרניות ברשת האינטרנט, לאופני העברת מידע בין משתמשים שונים ולהשלכותיו האפשריות על חופש הביטוי ועל הזכות לשם טוב.

עולם הרשתות החברתיות ברשת האינטרנט

15. תופעה בולטת במרחב האינטרנטי בעת הנוכחית היא השימוש הגובר ברשתות חברתיות שהפכו בשני העשורים האחרונים לחלק אינטגרלי ממהלך חייהם של רבים. כך לדוגמה, בשנת 2006 הרשת החברתית הראשונה, פייסבוק, נפתחה לשימוש הרחב, ובשנת 2017 דווחו כי רשומים בה שני מיליארד משתמשים. מעבר לפייסבוק, ניתן למנות רשתות פופולאריות בישראל כגון: אינסטגרם (Instagram), וואטסאפ (Whatsapp), יוטיוב (YouTube) וטוויטר (Twitter). רשתות אלו הפכו במובנים רבים ל”כיכר העיר” החדשה בה מוחלפות דעות והתבטאויות כמעט בכל נושא. טורי דעות, ידיעות חדשותיות, סרטונים שונים, תחקירים, קריאות מחאתיות, יוזמות חברתיות ויצירות אומנותיות; את כל אלו, ועוד תכנים נוספים, ניתן למצוא כיום תוך שיטוט ברשתות החברתיות. בכך מאפשרות רשתות אלו, מרחב לביטוי עצמי המממש את האוטונומיה של הפרט, כמו גם קידום שיח במגוון דעות, המבסס “שוק דעות” פורה, כיאה למדינה דמוקרטית. בצד זאת, מציאות זו טומנת בחובה כאמור אף סיכונים מוגברים כפי שצוין לעיל.
16. אחד מן המאפיינים המייחדים את עולם הרשתות החברתיות על פני אתרי אינטרנט אחרים היא יכולתם של גולשים לצפות במידע ממקורות שונים, להפיצו מחדש ולייצר זרמים חדשים או להרחיב זרמים קיימים של פרסומים ומידע. למשל, רשת הפייסבוק מאפשרת לכל משתמש בה להוסיף ולאשר “חברים” המשתמשים גם הם ברשת זו. מעת אישור בקשת החברות, יכולים המשתמשים לשתף עם חבריהם תמונות, סרטונים, אירועים ומלל בשלל נושאי העניין שלהם. במקרים מסוימים, יכולים כלל משתמשי פייסבוק לראות את התכנים השונים אותם מפרסם משתמש אחר; פונקציה זו תלויה בהגדרות הפרטיות בהן בוחר כל משתמש. חבריו של מפרסם פוסט בפייסבוק יכולים לכתוב תגובה לפוסט, ללחוץ על כפתור ה”חיבוב” כדי להביע הזדהות עם הכתוב או עם הכותב, או להביע רגשות נוספים כמו כעס, תדהמה, צחוק, עצב או אהבה דרך שימוש בכפתורים נוספים. כמו כן, המשתמש יכול לתייג משתמשים אחרים בתגובה לתוכן. לאחר התיוג, נשלחת אל המשתמש המתויג הודעה בדבר התיוג יחד עם קישור לצפות בו. פעולה נוספת ומרכזית, העומדת בלב המקרה הנדון היא “שיתוף” התוכן. פעולת השיתוף מביאה לכך שפוסט אותו כתב משתמש אחד, יופץ לעיניהם של משתמשים נוספים שלא היו חשופים אליו מלכתחילה. בעת השיתוף ניתן להוסיף לצד התוכן המקורי גם מלל פרי עטו של המשתף. כאשר משתמש פייסבוק נוקט באחת מהפעולות האמורות – תגובה, חיבוב, תיוג, או שיתוף פוסט – פעולתו עשויה, במקרים מסוימים, להפיץ את התוכן אליו התייחסה הפעולה למשתמשים נוספים, מעטים או רבים, בהתאם למנגנון הפעולה (האלגוריתם) של הרשת החברתית. כך, בעקבות פעולה מעין זו מתאפשר גם להם להגיב, לחבב, לתייג או לשתף בעצמם את הפוסט. במסגרת זו, מנגנון הפעולה של פייסבוק מביא אף לכך שהעברה והפצה של תוכן בין משתמשים עשויות להתרחש מעצם ביצוען של פעולות שונות, גם אם תכליתן של אלו אינו הפצה במובהק ובהכרח. פעולות דומות לאלו שתוארו כאן ברשת הפייסבוק קיימות בשינויים מסוימים גם ברשתות חברתיות אחרות, זאת בהתאם לאלגוריתמים שעוצבו בכל רשת.
17. במסגרת הדיון על פרסום תכנים ברשתות חברתיות, יש מקום לערוך אבחנה כללית בין מפרסם ראשי לבין מי שמבצע פעולה של העברת התוכן שפורסם על ידי המפרסם הראשי.[1] המפרסם הראשי הוא משתמש שמעלה תוכן או כותב תגובה לתוכן קיים, ובכך יוצר תוכן חדש פרי עטו והגותו. לעומת זאת, מעביר התוכן הוא משתמש המעביר תוכן שכבר פורסם על ידי מפרסם ראשי, באמצעות ביצוע פעולות מסוגים שונים, כגון לחיצה על כפתורי ה”חיבוב” או ה”שיתוף”. כזכור, ענייננו כאן בפרשנות הראויה של יסוד ה”פרסום” כמובנו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, ובשאלה האם יש לראותו ככולל את פעולות ה”חיבוב” או ה”שיתוף” של תוכן ברשת החברתית – המתבצעות על ידי מעבירי תוכן משניים. לשם כך, יש לקחת בחשבון מחד את החשיבות בשמירה על השיח החופשי והפתוח ברשתות החברתיות הזמינות לכל דכפין, ומאידך את הרצון לשמור על זכותם לשם הטוב של הנפגעים מתכנים פוגעניים. מחד, קיים חשש שהטלת אחריות על מעבירי תוכן תפגע מעבר לנדרש בחופש הביטוי ובשיח החופשי של הציבור הרחב, שעבורו הרשתות החברתיות הן הפלטפורמה הנגישה ביותר למימוש זכויות אלו. מאידך, דווקא קלות זו מחייבת שימוש זהיר ואחראי בפלטפורמות אלו שבאמצעותן ניתן להעביר כל תוכן לציבור רחב, ללא השקעת כל מאמץ ולעיתים אף ללא הזדהות.

עוולת לשון הרע במרחב האינטרנטי – המסגרת הנורמטיבית

18. שאלת הטלת אחריות בגין לשון הרע בשל העברה משנית של תכנים המהווים לשון הרע, דרך פעולות שונות שמבצעים משתמשים ברשת החברתית, הנה שאלה שטרם הוכרעה במשפט הישראלי. עמד כך לאחרונה כב’ השופט עמית בעניין סרנה, תוך כדי התייחסות למקרה זה:

“אכן, הממשק הטכנולוגי של פייסבוק (כמו גם רשתות חברתיות אחרות) עשוי לעורר שאלות משפטיות מורכבות בהקשרים שונים בכלל, ובהקשר של איסור לשון הרע בפרט. בין היתר, וכמובן מבלי להביע עמדה, ניתן להזכיר את הסוגיות הבאות… מה דינו של Like או Share לפוסט שמהווה לשון הרע?”

19. קיומה של אחריות בגין עוולת לשון הרע דורשת קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, היות הפרסום לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק. השני, פרסום בהתאם לסעיף 2 לחוק. זאת בכפוף לסייגים לאחריות המנויים בסעיף 13 לחוק, ולכך שלא מתקיימות ההגנות המנויות בסעיפים 14 ו-15 לחוק.
20. מאחר שבנדון שלפנינו אין מחלוקת שתוכן הדברים מהווה “לשון הרע” כהגדרתם בסעיף 1 לחוק, נתמקד כאן בשאלת הפרסום. סעיף 2 לחוק קובע כדלהלן:

 

2. (א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום

אחרות:

(1)   אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)   אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

21. בעניין סרנה דחה כב’ השופט עמית את הטענה שיש להוציא את הפרסומים בפייסבוק מגבולות עוולת לשון הרע משום שהפרסום בו שונה מהפרסום “המסורתי” באינטרנט:

“הטענה של המבקש כי זירת הפייסבוק פטורה מתחולת איסור לשון הרע, עד כדי חסינות לכל מפרסם ולכל פרסום, היא גורפת ומרחיקת לכת לטעמי… גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה הרווחת לפיה גם פרסומים במרשתת ובפייסבוק כפופים לאיסורי לשון הרע בשינויים המחוייבים.”

 

בהתאם לכך, אין לסייג את הגבלת הביטויים ברשתות החברתיות רק משום מאפייניהן הייחודיים ותרומתן למימוש חופש הביטוי, אלא יש לבחון, באופן פרטיקולרי, אלו פרסומים בפייסבוק מהווים עוולה של  לשון הרע ואלו אינם כאלה.

22. עם זאת, ככלל, הפסיקה נמנעה עד כה מהטלת אחריות על מעבירי תוכן משניים באינטרנט, כאשר נלקחה בחשבון החשיבות שבקיום שיח פתוח באינטרנט. כך למשל בת”א (שלום נת’) 7920/07 פלונית נ’ אסטרחן נקבע כי לאור עקרונות דיני הנזיקין ולאור העובדה שהטלת אחריות עלולה להביא ליצירת פגם בחופש שמקנה האינטרנט לגולשים, אין לקבוע כי העברה משנית באמצעות הדואר האלקטרוני, היא פרסום כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע.
23. כזכור, השאלה העומדת בפנינו היא האם מי שביצע העברה משנית על ידי לחיצה על כפתורי ה”חיבוב” וה- “שיתוף”, אף הוא נכנס לגדרי פרסום לשון הרע בהתאם להוראות החוק. המשותף לשתי פעולות אלו הוא כי אין בהן כדי לייצר מסר חדש ועצמאי, העומד בפני עצמו, כי אם ליצור הדהוד והעברה של תוכן אשר נכתב בידי אחר.
24. על אף הדמיון בין שתי הפעולות האמורות, לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, בשל המאפיינים השונים של כל אחת מהן, יש מקום לבחון אותן באופן נפרד.
25. תחילה נפתח בדיון בפעולת ה”חיבוב” ולאחר מכן נפנה לפעולת ה”שיתוף”. דברינו יתמקדו בפעולות אלו כפי שבאות לידי ביטוי ברשת הפייסבוק, אך הם יהיו נכונים, בשינויים המחויבים, גם לפעולות המקבילות ברשתות חברתיות אחרות.

פעולת ה”חיבוב”

26. כאשר משתמש ברשת הפייסבוק מעוניין להביע רגש כלשהו כלפי פרסום מסוים, הוא לוחץ על אחד מהלחצנים שתחתיו בסימן שאותו הוא רוצה להביע (חייכן צוחק, בוכה, מופתע, כועס, סימון בצורת לב, או “חיבוב” – סימן אגודל מורם). פעולה זו עשויה, בחלק מן המקרים, ובהתאם לאלגוריתם של הרשת החברתית ולמשתנים שונים בה, להביא לחשיפת התוכן למשתמשים נוספים. יש לציין כי פעולת ה”חיבוב” אינה מביאה באופן וודאי או ישיר להפצת התוכן, אלא עשויה להביא לכך בחלק מן המקרים – בהתאם לדרכי הפעולה של הרשת החברתית המסוימת – וזאת מבלי שיש למשתמש שליטה על כך.
27. לכך יש להוסיף כי גם מהותה ותכליתה של פעולת החיבוב כשלעצמה, מנקודת מבטו של המשתמש, אינה הפצת הפרסום, אלא הבעת רגש כלפיו, ואילו הפצת התוכן, ככל שאכן מתרחשת, הנה תוצר נלווה להבעת הרגש.
28. נוכח כלל האמור, ולאור חשיבותה של רשת האינטרנט בכלל ושל הרשתות החברתיות בפרט, למימוש חופש הביטוי של כל אדם בעידן הנוכחי, סבור היועץ המשפטי לממשלה כי יש להימנע מפרשנות אשר עלולה ליצור אפקט מצנן מעבר לנדרש בהיבטים אלו. הכרעה פרשנית לפיה ביצוע פעולה של הבעת רגש כלפי פרסום מסוים, תיחשב בעצמה כ’פרסום’ לפי חוק איסור לשון הרע, עלולה להביא לאפקט מצנן משמעותי על חופש הביטוי ברשתות באופן שאינו הולם את תכליתו של החוק. נוכח האמור, סבור היועץ המשפטי לממשלה כי אין לראות בפעולת ה”חיבוב” משום “פרסום” לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

פעולת ה”שיתוף”

29. פעולת ה”שיתוף” ברשת הפייסבוק מאפשרת למשתמש להפיץ בקרב חבריו תוכן שנתקל בו, כך שיופיע גם בעמוד הפייסבוק שלו וכפועל יוצא מכך יגיע גם לידיעת חבריו. במישור הטכני, פעולת השיתוף מתבצעת באמצעות לחיצה על כפתור ה”שיתוף” המצוי לצד הפרסום אותו המשתמש מעוניין לשתף, ולאחר מכן באמצעות בחירת אופן השיתוף המדויק. בשונה מפעולת ה”חיבוב”, במקרה של פעולת ה”שיתוף”, תכלית הפעולה, כפי שאף מעיד שמה, היא להעביר תוכן לאנשים נוספים. בעת ביצוע “שיתוף”, להבדיל מ”חיבוב”, מתרחשת ככלל הפצה של התוכן לעיני משתמשים אחרים. עם זאת, בדומה לחיבוב, גם האופן שבו משפיעה פעולת השיתוף על חשיפת הפרסום ברשת החברתית, אינו חד-ערכי, אלא תלוי באלגוריתם של הרשת החברתית המסוימת. עם זאת, בשונה מפעולת החיבוב, פעולת השיתוף תמיד תוביל לכך שהתוכן יופיע בפרופיל האישי של המשתף, וככלל גם תיחשף למשתמשים נוספים מלבד המשתף. בהקשר זה יצוין, שגם כאשר מתבצעת פעולת ה”שיתוף”, הפרסום אותו רואים המשתמשים מלווה בתגית המבהירה שיוצר הפוסט אינו המשתף, כי אם אדם אחר, קרי האדם שכתב את התוכן ופרסם אותה בשמו. לפיכך, ברור כי המשתף אינו מתיימר בהכרח לקחת חסות על התוכן ולבטח לא לטעון לפרסומו באופן עצמאי.
30. כפי שהוצג לעיל, פעולת השיתוף היא אחת הפעולות הבסיסיות והנפוצות ביותר ברשתות החברתיות. פעולה זו היא שמקנה למסרים רבים את עוצמתם ואת תהודתם הנרחבת. לרוב, כמות ניכרת של שיתופים תאפשר לפוסט מסוים להיות מופץ בקרב אלפי ואף מיליוני משתמשים. תפוצה “ויראלית” זו, היא שהופכת את הרשתות החברתיות לזירה כה חשובה ותורמת לחופש הביטוי, והיא שמאפשרת למרחב זה להפוך לשוק הדעות הפתוח והמבעבע שאותו מבקש לבסס חופש הביטוי.
31. לצד מעמדו הרם של חופש הביטוי בשיטת המשפט הישראלית, יש לשוב ולהזכיר כי גם הזכות לכבוד היא זכות בעלת מעמד בכיר וכי לא ניתן להפוך את הרשתות החברתיות למרחב בו זכות זו נרמסת, ללא כל הגבלה ואחריות. במקרים רבים, דווקא ה”ויראליות” האמורה היא המגבירה את הסיכונים הכרוכים בהפצת פרסומים פוגעניים. כך, במקרים מסוימים יכול השיתוף עצמו, ולאו דווקא הפרסום המקורי, להוות הסיבה העיקרית לפגיעה בכבודו ובשמו הטוב של האדם. למשל, נוכל לדמיין מצב בו פלוני, משתמש בעל מיעוט עוקבים, כותב פוסט המכיל לשון רע, ואלמוני, משתמש בעל אלפי עוקבים, בוחר לשתפו בתוספת מלל המורה על הסכמה לכתוב, באופן שהוא זה שמביא לתפוצתו הרחבה של התוכן אשר בלעדיו היה נסתר מעיני כך.

 

32. נוכח כלל האמור, ונוכח העובדה כי פעולת השיתוף אינה מקרית או אגבית, אלא מצריכה פעולה מודעת של שתי לחיצות על כפתורי האתר או היישומון, אשר ככלל, מובילות להדהוד הפרסום והגעתו לקהלים חדשים, סבור היועץ המשפטי לממשלה כי במקרים מסוימים עשויה פעולת “שיתוף” להיחשב כ”פרסום” לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, וזאת בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה. לצד זאת, במקרים מסויימים בהם לא נראה בפעולת ה- “שיתוף” כפרסום, ניתן לראות בה כסיוע למפרסם המקורי, וזאת לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “פקודת הנזיקין”, או “הפקודה”). וראו בענין זה התנאים שנקבעו בע”א 313/08 נשאשיבי נ’ רינראוי, ובע”א 6871/99 רינת נ’ רום, לרבות הדרישה להוכחת יסוד של כוונה או מודעות לביצוע עוולה, בשונה מן הדרישה בעניין זה ביחס לעוולת פרסום לשון הרע כפי שנקבעה בחוק.
33. היועץ המשפטי לממשלה סבור כי על מנת לקבוע האם פעולת “שיתוף” מסוימת עולה כדי “פרסום” לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע או כדי סיוע למפרסם לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, על בית המשפט לבחון את הנסיבות האובייקטיביות בהן בוצעה פעולת ה”שיתוף”, ובין היתר זהות המשתמש שביצע את פעולת השיתוף, בדגש על מספר ה”עוקבים” שלו ברשת החברתית – מה שמצביע על אופי פעולת השיתוף שבוצעה על ידו ועל השלכותיה האפשריות; המלל הנלווה לשיתוף, ככל שקיים, ותוכנו; קיומם של תכנים נוספים האופפים את השיתוף, כדוגמת פרסום מאוחר יותר בו מתייחס המשתף לדברים ששיתף זה לא מכבר או תשובות שכתב במענה לפעולת השיתוף, וכיו”ב.
34. מובן, כי אין באמור כדי לקבוע רשימה סגורה של נסיבות ויש להתאים את בחינת הנסיבות למקרה שיובא בפני בית המשפט. ככל שנסיבות המקרה מצביעות על “לקיחת חסות” של המשתף על הפרסום, תיטה הכף לעבר המסקנה לפיה ניתן לראות בפעולה משום “פרסום” לפי סעיף 2 לחוק.

הגנות

35. לצד האמור לעיל, יש לתת את הדעת להגנות העומדות למפרסם מכוח חוק איסור לשון הרע, ולאופן שבו יש ליישם הגנות אלו בעולם הרשתות החברתיות. בענייננו, הגנות אלו רלוונטיות לשתי האפשרויות שבגינן יכולה לקום אחריות. האפשרות הראשונה נוגעת למצבים בהם המשתמש נחשב כ”מפרסם” בעצמו כמפורט לעיל. האפשרות השנייה נוגעת למצבים בהם אחריות המשתמש שביצע את פעולת החיבוב או השיתוף תקום בגין אחריות למעשי הזולת, מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין.
36. כך למשל, יש לתת את הדעת על כך שיכולתו של מי שמבצע פעולת “שיתוף” לעשות שימוש בהגנות הקיימות מכוח החוק, ובמיוחד בהגנת “אמת דיברתי”, היא מוגבלת, שכן במרבית המקרים המשתמש אינו יכול לדעת האם הטקסט אליו הוא נחשף משקף את המציאות או לא. הדרישה לקיים בחינה מקיפה לגבי כל תוכן אותו בוחר משתמש לשתף היא דרישה העלולה לכרסם גם כן בתצורת הפעולה של הרשתות החברתיות ולפיכך בהגשמתו של חופש הביטוי. ניתן לשער כי תחת משטר משפטי המחייב משתמשים בבחינה כה מוקפדת, לא היה בסיס להתקיימותם של קמפיינים חברתיים חשובים כגון קמפיין #MeeToo וקמפיינים דומים. שיקול מדיניות זה מחייב לראות באמצעי זהירות שכזה כנטל בלתי סביר. מאחר שמשטר האחריות בעוולת לשון הרע הוא משטר מסוג של אחריות חמורה, ה”מיקום הגיאומטרי” של שיקול זה הוא במסגרת פרשנות ההגנות.
37. משום כך, יש מקום לראות את ה”משתף” כמי שמצוי בדרגת אחריות נמוכה יותר מכותב התוכן המקורי באשר ליכולתו לעמוד מאחורי אמיתות התוכן. זאת במיוחד כאשר מדובר בפעולת שיתוף של כתבה עיתונאית, מאמר אקדמי, עדות אישית או תוכן אחר הנחזה להיות אמת בעיני הקורא הבוחר לשתפו, וזאת בשונה מהפצה של מידע נטול מקור או הקשר. במקרים מעין אלה, לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, יש להתמקד בשאלת קיומו של עניין ציבורי בתוכן, תוך הנחה שמתקיים התנאי של אמירת אמת. וזאת, ככל שכאמור שהפרסום המקורי נחזה להציג דברי אמת.
38. כמו כן, וכפי שצוין לעיל, כאשר מי שמבצע פעולת “שיתוף” מפיץ פרסום הנושא לשון הרע, תוך הוספת מלל השולל ומגנה את הפרסום, או מטיל בו ספק, ייתכן שתעמוד לו ההגנה המצויה בס” 15(10) לחוק, לפיה לא ייחשב מעוול מי שפרסם כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן. בע”א (מחוזי מרכז) 4179-05-13 מי-רז יחסי ציבור ופרסום בע”מ נ’ לוי נידון פרסום כתבה שעניינה גינוי הניצול הציני של תלמידים את חופש הביטוי באינטרנט להפצת לשון הרע כנגד מוריהם, אולם בתוך הכתבה פורסם גם תצלום התוכן המקורי של הבעת לשון הרע. וכך נקבע:

“לא מצאתי כי קורא סביר ילמד מן הכתבה מסר שלילי על המשיבות. ניתן בקלות להבחין כי מדובר בצילום מסך של אתר אינטרנט ואף צוין מפורשות בכתבה כי הוא נכתב על ידי תלמיד בית הספר. מקריאת הכתבה בכללותה ומן האופן שבו הוצגו הדברים, ברור כי הציטוט איננו אמת. הרושם הנותר בעיני הקורא הסביר אינו שלילי ואינו פוגע בשמן הטוב של המשיבות.”

39. מן האמור עולה, כי יש להבחין בין שיתוף של תוכן המהווה לשון הרע אשר אינו כולל מלל נלווה מטעמו של המשתמש שביצע את השיתוף, לבין פעולת שיתוף הכוללת הוספת מלל נלווה, כפי שהוצג לעיל. ככל שמצורף לשיתוף מלל נלווה יש לבחון את ההגנה המנויה בסעיף 15(10) לחוק, בשים לב לתוכנו של מלל זה.
40. הגנה נוספת שרלוונטית לעניינו היא ההגנה בדבר הבעת עמדה המנויה בסעיף 15(4) לחוק. בהקשר זה יש לשקול האם פעולת השיתוף היא רק בגדר הבעת דעה לגבי עובדות שצוינו בפוסט ולכן ייתכן שבמקרים מסוימים יש לראות בפעולות אלו כחוסות תחת הגנה זו. השאלה האם מדובר בהבעת דעה או בפרסום של עובדות תבחן בכל מקרה בהתאם לשאלה כיצד אדם סביר מבין את הפעולה, כפי שנקבע בפסיקה (עניין דיין-אורבך, פס’ 121 לפסק דינו של השופט ריבלין).

סיכום

41. היועץ המשפטי לממשלה רואה חשיבות רבה בקיום מרחב אינטרנטי פתוח שבו משתמשים יכולים לממש את זכותם לחופש הביטוי. יחד עם זאת סבור היועץ המשפטי לממשלה כי לא ניתן לפטור כליל מאחריות את משתמשי הרשתות החברתיות ככל שיש בפעולות שהם מבצעים ביטויים פוגעניים כלפי אחר, זאת מתוך ההכרה בזכותו של אדם לשמו הטוב שעליה מגן חוק איסור לשון הרע.
42. הפסיקה הישראלית הכירה בכך שפרסומים הנושאים לשון הרע באינטרנט הם פרסומים העומדים ביסודות העוולה. נוכח האמור, זכותם של מעבירי תוכן משניים בפייסבוק וברשתות החברתיות השונות לחופש הביטוי אינה מזכה אותם בחסינות גורפת מפני תחולת חוק איסור לשון הרע.
43. היועץ המשפטי לממשלה סבור כי המונח “פרסום”, כמובנו בסעיף 2 לחוק אינו כולל את פעולות ה”חיבוב” ברשתות החברתיות.
44. באשר לפעולת “השיתוף” סבור היועץ המשפטי לממשלה כי היא עשויה במקרים מסוימים להיחשב כ”פרסום” כמובנו בסעיף 2 לחוק וזאת בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה, והכל כפי שפורט בגוף העמדה; או כסיוע לפרסום בגין אחריות למעשי הזולת על פי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, בכפוף לנסיבות כאמור, ולהיבטים הנדרשים בעניין הוכחת יסוד הכוונה או המודעות.
45. כמו כן, סבור היועץ המשפטי לממשלה, כי יש להתאים את הפטורים, ההקלות וההגנות המצויים בחוק, בצורה מושכלת, לעידן המודרני ולטכנולוגיות המשתנות, ובייחוד בכל הקשור להתייחסות להגנה בעניין “אמת דיברתי”, כל זאת, תוך שימת לב ויצירת האיזון הראוי בין חופש הביטוי ובין זכותו של אדם לשמו הטוב.

 

 

עדי מנע בן-דוד, עו”ד

סגנית בכירה לפרקליטת מחוז תל-אביב (אזרחי)

 

[1] ראה ספרה של מיכל לביא, אחריות מתווכי תוכן לעוולות ביטוי: הקשר חברתי, משפט וטכנולוגיה (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע”ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2018).

 

PDF

 

עמדה אביחי מנדלבליט נידיילי הטלת אחריות על שיתוף ולייק בפייסבוק

 

מצע לדיון בפרקליטו שהכין יאיר גרדין

 

מצע לדיון – התייצבות יועץ בהליך ע.א. 35757 נידיילי תקשורת נ’ שאול יואל – לשון הרע על ידי שיתוף וחיבוב ברשת הפייסבוק

 

רקע

1. התייצבות היועץ שבנדון עניינה בשאלה האם לחיצה על כפתורי ה”לייק” וה”שיתוף” (LIKE ו-SHARE) ברשת החברתית פייסבוק יכולה להיחשב כ”פרסום” לשון הרע לעניין סעיף 2(ב) לחוק איסור לשון הרע.[1]
2. בהליך קודם, קבע בית המשפט השלום כי חוק איסור לשון הרע אינו מקנה כלים להגבלת חופש הביטוי של המשתמשים ברשת הפייסבוק.[2] לאור עקרון זה קבע בית המשפט השלום כי אין לראות במי שעשה לייק או שיתוף לסטטוס שלא הוא כתב כפרסום לשון הרע בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, זאת בכפוף לחריג של “פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת”.
3. על קביעה זו הוגש ערעור, ובית המשפט המחוזי ביקש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לשאלה זו.
4. היועץ המשפטי לממשלה החליט להתייצב בהליך שבנדון וכן החליט כי העמדה שתוגש מטעמו תעסוק גם בכל יתר סוגי הפעולות ברשת האינטרנט הדומות לזו שמתעוררת בהליך דנן.
5. בהמשך להודעת היועץ על התייצבות בהליך, נקבעה ישיבה אצל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ניהול ותפקידים מיוחדים) בהשתתפות הצוות שיפעל לגיבוש העמדה, על מנת לגבש את העקרונות וקווי היסוד לעמדה שתוגש.
6. לקראת הישיבה התבקשו המשתתפים להעביר את התייחסויותיהם לסוגיות הבאות:

• א. האם סימון “לייק” לפוסט המהווה לשון הרע ברשת הפייסבוק הנו בגדר “פרסום לשון הרע”?
• ב. האם “שיתוף” פוסט המהווה לשון הרע ברשת הפייסבוק הנו בגדר “פרסום לשון הרע”?
• ג. האם נכונה קביעתו של בימ”ש השלום לפיה חוק איסור לשון הרע אינו מקנה כלים להגביל את חופש הביטוי של המשתמשים ברשת הפייסבוק, והאם בנסיבות ההליך דנן מתקיים החריג של “פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת” שצוין ע”י בימ”ש השלום כמצדיק הטלת אחריות על הנתבעים כמי שפרסמו לשון הרע?

7. להלן עיקרי התייחסויות שהועברו והנושאים לדיון.

 

פרסום לשון הרע ברשתות חברתיות

8. בשנת 2007 קבע בית המשפט העליון כי “הגדרת המונח “פרסום” בחוק איסור לשון הרע היא רחבה דיה כדי להכניס תחת כנפיה גם פרסום ברשת האינטרנט.[3] קביעה זו התייחסה לפרסום של תוכן המיוצר על ידי המפרסם.
9. לאחרונה, במסגרת רע”א 1688/18 סרנה נ’ בנימין נתניהו (פורסם בנבו, 15.04.2018) דחה השופט עמית את טענת יגאל סרנה כי יש להתייחס תמיד באופן שונה לפרסום בפייסבוק מאשר לפרסום בכלי הפרסום המסורתיים. יחד עם זאת, הוסיף השופט כי “חשוב להדגיש כי במקרה דנן אין מדובר בתגובית (טוקבק) או בחיבוב (LIKE) או בשיתוף (SHARE) אלא ביצירת התוכן עצמו, שהוא מושא התגובות, החיבובים והשיתופים”. כלומר, אין להתייחס בהכרח באותו האופן לפרסום של תוכן על ידי יוצרו לבין הפעולות האחרות המבוצעות ביחס לתוכן זה ברשתות החברתיות השונות.
10. עוד ציין השופט כי “מובן כי הממשק הטכנולוגי של פייסבוק (כמו גם רשתות חברתיות אחרות) עשוי לעורר שאלות משפטיות מורכבות בהקשרים שונים בכלל, ובהקשר של איסור לשון הרע בפרט” ונתן כדוגמה לכך את ההליך בעניין נידיילי ואת הבקשה מהיועץ להתייצב בעניין.

 

מיפוי סוגי הפעולות הרלוונטיות

11. על מנת לאפשר התייחסות לכלל הפעולות הרלוונטיות ברשתות החברתיות המרכזיות במסגרת ההתייצבות, הוכן במחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה מיפוי של הפעולות הקיימות ברשתות החברתיות השונות. על פי המיפוי מוצע לחלק את הפעולות הקיימות לשלוש קטגוריות עיקריות:

• פעולות שלא יובילו לחשיפת הפרסום למשתמשים נוספים.
• פעולות שבהן הפרסום אומנם עשוי להיחשף למשתמשים נוספים, אך לא ניתן לומר כי זו תכליתה העיקרית של הפעולה או שמדובר בתוצאה ישירה שלה (כגון לחיצה על כפתור ה”לייק” בחלק מן הרשתות).
• פעולות שבעקבותיהן התוכן המקורי ייחשף ככל הנראה לקהל יעד נוסף, מעבר לזה שנחשף לפרסום המקורי, וזו אף תכליתן של אותן פעולות (כגון שליחת הודעות קבוצתיות או לחיצה על כפתור ה”שיתוף” ברשתות השונות).

12. לצד החלוקה הכללית לקטגוריות האמורות, צוין בהתייחסות מחלקת הסייבר כי יש לתת את הדעת על כך שברוב הרשתות החברתיות נקבעים התכנים שנחשף אליהם המשתמש לפי האלגוריתם של הרשת החברתית. הדבר נכון במיוחד בכל הנוגע לרשתות פייסבוק וטוויטר, אשר בהן בשל כמות התכנים הגדולה לא ניתן לכלול ב”פיד” (Feed) של משתמש הקצה את כלל התכנים שפורסמו על-ידי המשתמשים שהם “חבריו” או שאחריהם הוא “עוקב”.
13. כמו כן, המשתמשים ברשתות החברתיות רשאים להתאים הגדרות שימוש אישיות, המאפשרות להם לשלוט, עד מידה מסוימת, בתכנים שהם ייחשפו אליהם או באפשרות להפיץ את התכנים שהם מפרסמים. למעשה, שלושת הצדדים המעורבים בהליך תפוצתו של הפרסום (המפרסם הראשון, המשתמש שביצע פעולה כלפי הפרסום הראשון, והמשתמש שנחשף אל הפרסום בעקבות פעולתו של השני) – יכולים להשפיע במידה כזו או אחרת על תפוצת הפרסום. אמנם ניתן להניח ברמה גבוהה של ודאות כי עיקר התפוצה של הפרסום נקבעת בהתאם לאלגוריתם של הרשתות החברתיות, אך גם למשתמשים שמורה מידה מסוימת של שליטה בתפוצתו של הפרסום.
14. הפעולות העומדות במוקד הדיון בהתייצבות הן הפעולות מן הסוג השני (הבעת רגש, או “לייק”) והשלישי (“שיתוף”). להלן יובאו התייחסויות שהתקבלו ביחס למעמדן פעולות השונות.

פעולות מסוג הבעת רגש (“לייק”):

• המחלקה למשפט אזרחי – מבצען של הפעולות הנכללות בקטגוריה זו אינו “מפרסם”, אלא אפשר לראות בו “מפיץ” של דבר לשון הרע כאמור בסעיף 12 לחוק איסור לשון הרע,[4] או “מסייע” לפרסום לשון הרע לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין. במקרה הראשון, הוא יישא באחריות ללשון הרע אם הוא ידע או היה חייב לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע. במקרה השני (שניתן לפנות אליו אם ייאמר ש”מפיץ” לפי החוק הוא רק של דברי דפוס כגון עיתונים), הוא יחוב רק אם יוכח שהייתה לו ידיעה שהוא מפיץ לשון הרע. לגבי פעולות מסוג זה יש גם לדרוש הוכחה לכך שהנתבע ידע שהוא בכלל מפיץ את הפרסום הפוגעני הלאה, משום שמהמסמך של חיים עולה שלא ברור שאנשים מודעים לכך.
• המחלקה למשפט פלילי – מקובלת ההבחנה שנעשתה על ידי מחלקת הסייבר בפרקליטות כי פעולה של “לייק” שונה מפעולות אחרות בכך שהלוחץ על כפתור ה”לייק” אינו בהכרח מתכוון להביא לפרסום, אלא הפרסום הוא פועל יוצא של אלגוריתמים שונים. במצבים אלו, אין בפעולה כדי להוות פרסום, כיוון שהפרסום הוא אגבי והוא תוצאה שאינה מתחייבת מעצם הפעולה אלא מההגדרות שנבחרו על ידי ספק התוכן.
• המחלקה למשפט ציבורי-חוקתי – אין לראות בפעולות אלו פרסום, ואף לא הפצה. לאור החשיבות של האינטרנט בכלל והרשתות החברתיות בפרט למימוש חופש הביטוי של כל אדם, יש להיזהר מפרשנויות אשר יהוו אפקט מצנן מעבר לנדרש בהיבטים אלו. מלבד החשיבות בהיבטי חופש הביטוי יש לתת את הדעת גם על כך שעיקרן ותכליתן של הפעולות מן הסוג האמור אינה העברת הפרסום אלא הבעת רגש לגביו, וכי המשתמש הלוחץ על כפתור ה”לייק” אינו זה ששולט בכך שהתוכן יועבר לאנשים נוספים, אלא הרשת החברתית עצמה.

 

פעולות מסוג “שיתוף”:

• המחלקה למשפט אזרחי – יש לראות את מבצען כ”מפרסם”, שאחראי כמו כותב הפוסט המקורי. מדובר בפעולה מודעת ומכוונת של פרסום ובדרך כלל היא נעשית תוך מודעות לתוכן (הדבר נכון במיוחד לגבי אינסטגרם, טוויטר ווואטספ, ואולי במידה פחותה לגבי פייסבוק).
• המחלקה למשפט פלילי – לעומת שימוש ב”לייק”, שיתוף נועד לשם פרסום הפוסט, ומכאן שלא מדובר בפועל יוצא אגב פעולה אחרת, אלא פעולה מכוונת וידועה מראש להפצה. מצב זה עונה להגדרת “פרסום” הן בחוק איסור לשון הרע, והן להגדרה המצומצמת יותר בחוק העונשין (לפי סעיף 34כד). הדבר נכון גם ביחס לעבירות פליליות אחרות הקשורות בפרסום.[5]
• המחלקה למשפט ציבורי-חוקתי – פעולות השיתוף ברשתות החברתיות מקבילות במרחב הפיזי להבאת כתבה בעיתון או ספר לאדם אחר. ביחס לפעולות מסוג זה מוצעות שלוש דרכי התייחסות אפשריות, כאשר לכל אחת יתרונות וחסרונות, הן לעניין ההשלכות על מהותן של הרשתות החברתיות – מימוש האפשרות לדעת על עמדות של אנשים אחרים ועל התרחשויות באופן מהיר וללא חסמים מעבר לנדרש – והן ביחס ללשון החוק ולדיני הנזיקין:
• ראיית פעולות אלו כ’הפצה’ של פרסום, ולא כ’פרסום’ כשלעצמו – חוק איסור לשון הרע, בסעיף 12, מתייחס באופן ספציפי בין היתר למי שמפיץ לשון הרע, וקובע כי הוא יישא באחראיות רק אם ידע או חייב היה לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע. אך תחולת סעיף זה מצומצמת ללשון הרע שפורסמה “בדפוס”. לפיכך, נראה כי להבדיל מיתר הוראות החוק שניתן להחיל אותן לגבי פעולה באינטרנט, כאן קיים הסדר מיוחד שבמפורש לא חל באינטרנט. לאור הפגיעה בחופש הביטוי הטמונה בפרשנות מרחיבה של הסעיף, יכול להיות שיש לראות בו הסדר שלילי, כך שחוק איסור לשון הרע אינו כולל הסדר לעניין מפיץ תוכן באינטרנט.
• פרשנות סעיף 12 לחוק כך שתחולתו אינה מוגבלת רק למקרים של הפצה בדפוס –  לפי פרשנות זו, יכול ויש מקום לבחון האם מי שמבצע פעולת שיתוף של כתבה או פוסט הוא בגדר מסייע למפרסם המקורי (בהתאם לס’ 12 לפק’ הנזיקין). על פניו, נראה שיהיה סביר לבחון פרשנות זו אך ורק במקרה בו ניתן בהתאם לדיני הנזיקין להטיל אחריות על מסייע מסוג זה רק, ובהתקיים תנאים נוספים מעבר לאלה החלים על המפרסם עצמו:  תנאי אחד הוא שעיקר הפרסום המקורי היה לשון הרע. תנאי נוסף הוא שהמפיץ מודע בפועל לכך שהפרסום המקורי מהווה לשון הרע ושנראה על פניו שלא מתקיימות ההגנות. כך למשל, אם הפרסום הוא בעיקרו הבעת עמדה, לא נכון יהיה להטיל אחריות על מי ששיתף אותו, שכן הוא שיתף פוסט שעל פני הדברים זוכה להגנת תום הלב.

במקרה בו מדובר בשיתוף פוסט שבעיקרו נחזה להציג עובדות, חשוב לשקול בזהירות מיוחדת את הטלת האחריות על מי שמשתף את הפרסום המקורי. זאת, ראשית כי במרבית המצבים יהיה לו קשה עד מאוד לדעת בזמן ההפצה האם הפוסט משקף את המציאות או לא, שכן המידע לא נמצא בידיו, וכן מפני שבמקרים מסויימים משתפים אמירות שהן בבירור לא נכונות דווקא במטרה להראות לחבריהם שאותו מפרסם כותב דברים לא מדוייקים. לפעמים אין צורך בהוספת הבהרה בעניין זה (שאם כך על פניו בכל מקרה חלה הגנת תום לב מכח ס’ 15(10)) בהתאם לקהל היעד של השיתוף ולזהות המשתף. לפיכך יכול להיות שנכון לתת משקל גדול יותר לכך שנדרש שהפרסום יהיה בעל “עניין ציבורי”. זאת, כמובן , תוך כדי פרשנות המונח “עניין ציבורי” כך שהוא תלוי בסוג הציבור שאיתו שותף התוכן. הזהירות המיוחדת לעניין היחס להגנת “אמת דיברתי” נדרשת כדי לאפשר את המשך הזרימה החופשית של מידע ברשתות החברתיות. אם לא כך, עלולים לתבוע אנשים ששיתפו כתבה עיתונאית לא מדוייקת או פוסטים במסגרת קמפיינים שיש בהם אינטרס ציבורי מובהק, כמו קמפיין “me too”. האפקט המצנן שייגרם מפרשנות לא זהירה מספיק עלול להיות הרסני ולפגוע בהיבטים החיוביים מאוד של האינטרנט ושל הרשתות החברתיות.

• להתייחס למפיץ התוכן כמפרסם עצמו – על פי אפשרות זו, מאחר שהשיתוף הוא ציטוט של פרסום בשמו שלהמפרסם המקורי, ייתכן שבמקרה זה נכון להתייחס לפרסום שלו כאל פרסום של דבר אמת בכל מקרה. זאת, מפני שמהותו של הפרסום הוא לפרסם שיוצר התוכן התבטא בנושא כלשהו. לפי פרשנות זו, המוקד אינו בלשון הרע שכלול בפרסום הראשוני אלא בכך שאדם מסויים אמר לשון הרע. גם כאן, מוקד הבחינה האם יש להטיל אחריות על מי ששיתף את הידיעה יהיה בשאלה האם היה עניין ציבורי באותו שיתוף. ככל שתתקבל אפשרות זו, ייתכן שיהיה מקום לחשוב על אמות מידה נוספות – למשל שאם מדובר בכתבה עיתונאית או במאמר של מומחה, ככלל מתקיים התנאי של העניין הציבורי.

 

הכרעת בית המשפט השלום – מבחן “הפגיעה המשמעותית החד משמעית והבלתי מוצדקת”

15. כאמור, בית משפט השלום, לאחר שקבע כי אין בחוק לשון הרע כלים להגביל את חופש הביטוי ברשתות החברתיות, הציע מבחן כדלקמן: “ייתכן ועד לתיקון החוק, ככל שהמחוקק יעשה כן, הפתרון לאותם מקרים קשים וחריגים אלו, תוך ניסיון להפחית עוצמת פגיעתם בנפגע, נעשה שימוש במבחן הסתברותי, כאשר נטיל אחריות על נתבע שבחר ללחוץ על כפתור הלייק או לשתף סטטוס (שאותו הוא לא כתב), וזאת מקום שאותו סטטוס פוגע בנפגע פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת.” (פסקה 76 לפסק הדין).
16. בהתייחסות המחלקה למשפט פלילי צוין כי מבחן זה אינו אמור להיות רלוונטי לשאלת הפרסום, כי אם לשאלה האם אכן מדובר בלשון הרע, וכי שאלת הפרסום צריכה להיות שאלה אובייקטיבית וברורה – האם פעולה מסוימת מהווה פרסום אם לאו, על פי הגדרת המונח.

 

הגנות

17. בהתייחסויות שהועברו צוין כי קיימת חשיבות ביצירת עמדה שנותנת קווים כלליים לא רק לשאלת עצם הפרסום (או ההפצה) אלא גם להתקיימותן של הגנות ככל האפשר בנסיבות בהן במרבית המקרים (למשל כאמור שיתוף של כתבה עיתונאית) תתקיים הגנה למפיץ. זאת, כדי לצמצם את האפקט המצנן שייגרם מעצם ההלכה שתיקבע, וכן מהתופעה של מכתבי השתקה ושל תביעות השתקה.

 

היבטים פליליים

18. בחוק לשון הרע קיימים היבטים אזרחיים ופליליים כאחד, אך ההליך שלפנינו עניינו בהיבטים האזרחיים של חוק זה. יש לתת את הדעת על האופן שבו תטפל העמדה בהיבטים הפליליים.
19. בהתייחסות המחלקה למשפט פלילי צוין כי ההליך דנן אמנם מתרכז בעוולה אזרחית ולא בדין הפלילי, אולם הפרשנות שעשויה להיגזר ממנו היא בבחינת קל וחומר לסוגיות משיקות הקשורות בפרסום בתחום הפלילי. המונח פרסום רלוונטי גם לחקיקה נוספת מעבר לחוק איסור לשון הרע, ולמשל מוגדר המונח בסעיף 34כד לחוק העונשין. עבירות פליליות על פרסומים אסורים מצויות הן בחוק העונשין והן בחוקים אחרים.[6]משכך, להחלטה כיצד לראות פעולות שיתוף שונות שהרשתות החברתיות השונות מאפשרות, יש השלכה לכלל עבירות הפרסום, זאת במיוחד נוכח ההגדרה הרחבה בחוק איסור לשון הרע. במענה לשאלות העומדות לדיון יש לקחת בחשבון את השלכות הרוחב לגבי עבירות הפרסום השונות.[7]
20. בהתייחסות המחלקה למשפט ציבורי-חוקתי צוין כי יש לדייק את הסיווגים בהתאם נושא הדיון – העוולה האזרחית או העבירה הפלילית. כך, כוונת המשתמש אינה רלוונטית לעניין העוולה האזרחית, שבמוקד הדיון בתיק נידיילי, אלא רק לעבירה הפלילית של לשון הרע. באופן דומה, פרסום לשני אנשים או יותר הוא יסוד שנדרש רק לגבי העבירה הפלילית. לעניין העוולה האזרחית נדרש כאמור רק שהפרסום בכתב עשוי להגיע לעוד אדם מלבד הנפגע. כלומר הודעה פרטית בוואטסאפ המכפישה אדם שלישי מקיימת את היסוד של הפרסום. כמו כן, צוין כי בנסיבות העניין, לאור המדיניות המצמצמת בעניין השימוש בכלי הפלילי בחוק איסור לשון הרע, יש לשקול שלא להתייחס להיבט הפלילי, ולציין כי אין בניתוח המוצע במסגרת העמדה כדי להשליך על ניתוח בעניין עבירות פליליות, שיסודותיהן שונים, כמו גם הפרשנויות שלהן והאינטרסים הרלוונטיים.

[1] סעיף 2(ב) לחוק לשון הרע:

רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

[2] “אם תתקבל פרשנות כי הלייק או השיתוף מהווה עוולה בלשון הרע, כי אז אנו מצמצמים או מגבילים את חופש הביטוי של היחיד, האדם המשתמש בפייסבוק. חוק איסור לשון הרע מגביל את חופש הביטוי של כותב הסטטוס הראשון, המקורי… של אמצעי התקשורת ושל המפיץ. אין בחוק הוראה מגבילה אחרת… האינטרנט, הפייסבוק והמדיה החדשה (New Media) מחייבים אותנו להתייחסות מיוחדת שחוק איסור לשון הרע אינו נותן בידינו את הכלים לכך” (פסקאות 81-83 לפסק הדין).

[3] השופט עמית בר”ע 850/06 (מחוזי חיפה) רמי מור נ’ ידיעות אינטרנט (ניתן ביום 22.4.2007)

[4] סעיף 12 לחוק לשון הרע:

פורסמה לשון הרע בדפוס, למעט בעתון בעל תדירות הופעה של ארבעים יום או פחות, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע גם מחזיק בית הדפוס שבו הודפס הפרסום, ומי שמוכר את הפרסום או מפיץ אותו בדרך אחרת, ובלבד שלא ישאו באחריות אלא אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע.

[5] בעניין זה צוין כי בשתי הנחיות התייחסה הפרקליטות ליסוד ה”פרסום”: הנחיית פרקליט המדינה מס 2.22 – פרסום, החזקה וצריכה של חומר תועבה ובו דמותו של קטין, וכן בהנחיה בנושא יישום החוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס’ 10), התשע”ד-2013 בפרקליטות המדינה, של המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים). בהנחיות אלו פורש המונח “פרסום” באופן אשר כולל אף העברה לאדם אחד (למשל, באמצעות שליחה בדוא”ל או בווטסאפ), ככל שהחשוד היה מודע לכך שמקבל הפרסום עשוי להפיצו הלאה לאנשים נוספים. ככל שפסק הדין יקבע פרשנות אחרת, יהיה בכך כדי לפגוע בפרשנויות מקובלות אלו ביחס ל”פרסום”, הן ביחס לעבירה הפלילית של לשון הרע, וחמור מכך גם ביחס לעבירות פליליות אחרות הקשורות בפרסום (בעניינן מדובר אף בהגדרה מצמצמת יותר בחוק העונשין).

[6] לדוגמא: פרסום הסתה לגזענות ולאלימות, פרסום תועבה, פרסום מודעות זנות, פרסום פרטי נפגע עבירת מין, פרסום הסתה לטרור לפי חוק המאבק בטרור, פרסומים אסורים לפי חוק הגנת הפרטיות, פרסום תמונות וסרטונים מיניים לפי החוק למניעת הטרדה מינית, איסורי פרסום בחוק בתי המשפט ובחוק הנוער, פרסומים אסורים לפי תקנות ההגנה.

[7] כך למשל, יש לתת את הדעת לשאלה האם שיתוף סרטון מיני בלא הסכמתו של אדם הוא עבירה של הטרדה מינית, האם סימון לייק על פוסט שמעודד טרור הוא פרסום אסור? שאלות מורכבות נוספות קשורות לשאלת התגובה לפוסט המהווה פרסום אסור וכיצד הן עונות על יסודות העבירה.

 

PDF

 

 

יאיר גרדין פרקליטות מצע לדיון הטלת אחריות של שיתופים בפייסבוק ועשיית לייק פסד נידיילי

להלן פסק הדין של המחוזי אחרי שהושפעו מעמדת הפרקליטות

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע”א 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע”מ נ’ שאול ואח’   16.1.2019

כבוד השופט ישעיהו שנלר, סג”נ – אב”ד כבוד השופט קובי ורדי, סג”נ כבוד השופטת עינת רביד
המערערת:	נידיילי תקשורת בע”מ ע”י ב”כ עוה”ד חיים בן יעקב
נגד
המשיבים:	1. יואל שאול 2. גלית שאול ע”י ב”כ עוה”ד ד”ר פנינה בכר

 

 

פסק דין

 

השופט ישעיהו שנלר, סג”נ:

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב’ השופט עודד מאור) מיום 4.8.2016 (ת”א 19430-03-14), לפיו נדחתה תביעת המערערת לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן: החוק), שהוגשה כנגד המשיבים.

 

הרקע העובדתי:

2. המערערת, המוציאה לאור של עיתון שבועי בשם “המקומון רמת גן גבעתיים” (להלן: המקומון), הגישה תביעה כספית נגד המשיבים, בטענה כי אלה יצרו ופרסמו פרסומים משמיצים ומכפישים נגד המקומון ברשת החברתית Facebook (להלן: פייסבוק או הרשת החברתית).

 

3. במסגרת ההליך, הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות (להלן: ההסכמות הדיוניות) ובאופן שהדיון יתמקד בשני פרסומים ברשת הפייסבוק שלא ידוע מי הוא המפרסם המקורי שלהם, אך מוסכם כי המשיבים ביצעו ביחס אליהם פעולות ברשת החברתית.

לגבי אחד הפרסומים הודו המשיבים כי לחצו על כפתור השיתוף (Share), בו מופיעה תמונת המקומון מושלך לפח זבל, לצד חמש שורות המלל: “הזיבלון מזלזל בתושבי גבעתיים; הזיבלון אינו מכבד את בחירת התושבים; הזיבלון צריך להפנים שרב”ש כבר לא…; הזיבלון פוגע בתושבי גבעתיים; תושבי גבעתיים מחרימים” (להלן: הפרסום הראשון).

לגבי הפרסום השני, הודו המשיבים כי לחצו על כפתור החיבוב (Like), בו מופיעה תמונת כלב עושה צרכיו על המקומון, לצד שתי שורות המלל: “די להכפשות! תושבי גבעתיים הכריזו: הגיעו מים עד נפש, מחרימים את המקומון!” (להלן: הפרסום השני).

עקב כך התעוררה השאלה האם לחיצה על כפתורי החיבוב והשיתוף ברשת החברתית פייסבוק יכולה להיחשב כפרסום לפי סעיף 2 לחוק.

 

4. בהמשך וכחלק מההסכמות הדיוניות, נקבע כי הצדדים יגישו סיכומים בשתי שאלות בלבד. האחת, האם הפרסומים עצמם, כל אחד בנפרד, הם לשון הרע. השנייה, אם התשובה לכך תהא חיובית (ביחס לשני הפרסומים או לכל אחד מהם לחוד), ידון בית המשפט בשאלה האם עצם שיתוף הפרסום או ביצוע פעולת חיבוב לו, מהווים מעשי לשון הרע.

כמו כן, הוסכם כי ככל ותדחה התביעה לא תחויב המערערת בהוצאות, וכי ככל ותתקבל התביעה או חלקה, יקבע פיצוי שהמשיבים ישלמו למערערת בשים לב למצבם הכלכלי הנטען של המשיבים.

 

פסק הדין של בית משפט קמא:

5. בית המשפט קמא פסק, כי אף שהפרסומים המקוריים כשלעצמם מהווים לשון הרע, פעולות המשיבים אינן מקיימות את יסודות העוולה. בית המשפט קמא פסק, כי פעולות של חיבוב או שיתוף בנוגע לתוכן שלא נכתב על ידי מבצע הפעולה, אינן מקיימות את יסוד ה-“פרסום” כמשמעו בסעיף 2 לחוק. זאת, בכפוף למצבים חריגים בהם יהיה בפעולה זו כדי להביא ל-“פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת” במושא הפרסום.

 

6. בית המשפט קמא ביסס את פסיקתו על הקביעה כי לחיצה על חיבוב או שיתוף ברשת הפייסבוק אכן מקיימים את יסוד ההגעה של הפרסום כהגדרתו בסעיף 2(ב)(2) לחוק, באשר הלכה למעשה כתוצאה מהלחיצה על הכפתורים הנ”ל דבר הפרסום מגיע לאדם זולת המפרסם, אך אינם עולים כדי “פרסום” לשון הרע כמשמעותו בחוק, באשר לא מתקיים בלחיצה על הכפתורים הנ”ל יסוד “הבעת לשון הרע”.

 

7. בית המשפט קמא קבע כי לא ניתן לפגוע בזכויותיהם החוקתיות של המשתמשים בפייסבוק לחופש הביטוי בלא הוראה מפורשת לעשות כן. כך גם נקבע כי אם תתקבל פרשנות כי החיבוב או השיתוף מהווים עוולה בלשון הרע, כי אז אנו מצמצמים או מגבילים את חופש הביטוי של היחיד, האדם המשתמש בפייסבוק. לכן, בית המשפט קמא הגיע למסקנה, כי החוק אינו מקנה כלים להגביל את חופש הביטוי של המשתמשים ברשת הפייסבוק, וכי על כן דין התביעה להידחות.

 

 

 

טענות הצדדים בערעור:

טענות המערערת:

8. המערערת טענה כי שגה בית המשפט קמא שעה שהגה יש מאין מבחן פסיקתי שאינו קיים והסותר את לשון החוק, “מבחן ההבעה”, אשר גם מנוגד לסעיף 3 לחוק שקובע מפורשות כי דרכי הבעת לשון הרע יפורשו בצורה הרחבה ביותר האפשרית, ו-“יסוד ההבעה” החדש בא לצמצם דרסטית את הפרשנות למונח “הבעה”.

כך גם נטען כי עצם זה שקיים בחוק סעיף נפרד המגדיר הבעה מהי, בנפרד מהסעיף המגדיר פרסום מהו – שולל מיניה וביה את האפשרות לקבוע את “ההבעה” כיסוד חדש הכלול לכאורה בסעיף 2 לחוק.

יתרה מכך, נטען כי בית המשפט קמא הוסיף להמצאת היסוד החדש גם את השאלה האם מפרסם לשון הרע היה גם יוצר התוכן שפרסם, או בלשונו “הכותב המקורי”, על אף שהמילים “יוצר” או “כותב” לא מופיעות בחוק.

עוד נטען כי בפסיקת בתי המשפט נקבע כי היסוד להוכחת לשון הרע הוא הפרסום ולא היצירה, באופן שיחוב בלשון הרע אף מעביר תוכן המהווה לשון הרע שכתב אדם אחר.

כך גם נטען כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי מעביר לשון הרע, להבדיל מהכותב המקורי, אינו חוסה תחת פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

 

9. כמו כן, טענה המערערת כי שגה בית המשפט קמא אף בקביעתו כי בחיבוב או שיתוף אין כוונה לפגוע, ולכן אין לראות בהם כפרסום לשון הרע, שעה שהחוק דורש הוכחת כוונה לפגוע אך ורק בהליכים פליליים או להוכחת כפל הפיצוי בהליך אזרחי, מקרים השונים באופן מהותי מהליך דנן.

כך גם נטען כי שגה בית המשפט קמא כאשר הגה יש מאין מבחן חדש, במסגרתו ניתן יהיה להטיל אחריות על נתבע שחיבב או שיתף סטטוס, שאותו לא כתב, וזאת מקום שאותו סטטוס פוגע בנפגע פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת. נטען כי המבחן החדשני הינו למעשה “חקיקה שיפוטית”, אשר עומד בסתירה למהותו ותכליתו של החוק, אשר מקים עילת תביעה למי שפורסם כנגדו לשון הרע – ללא הוכחת נזק.

טענות המשיבים:

10. הגם שהמשיבים אינם סבורים שבשני הפרסומים אשר בגינם ניתן פסק הדין מדובר בלשון הרע, הרי שלטענתם אין בפסק הדין כל חקיקה שיפוטית והמשיבים סבורים כי פסק הדין מנומק, מבוסס ונהיר. נטען כי צדק בית המשפט קמא כאשר התבסס על ההגדרה המילונית של המושג “פרסום” ולמד כי לא מדובר רק בתוצאה, אלא נלווית אליה גם פעולה – ההבעה.

כך גם נטען כי אין יריבות בין המערערת למשיבים, שכן המערערת חזרה בה בכתבי הטענות מאותן האשמות שבהן פתחה את תביעתה וכן הובהר בבית המשפט קמא, בדיון אשר התקיים ביום 22.2.2016, כי מוסכם על הצדדים שאין כל הוכחה לכך שהמשיבים יצרו ופרסמו נגד המערערת את הפרסומים, ולכן המשיבים גם טענו כי הערעור הוא אקדמי בלבד.

עוד נטען כי אין למערערת כל עילה כנגד המשיבים שכן אפילו תוכיח המערערת את הנטען בערעור הרי שאנו חונים באכסניה של מחאה ציבורית לגיטימית ומאבק ציבורי כנגד מקומון במסגרת פייסבוק וכלל לא באכסניה של לשון הרע.

 

11. נוסף על כך, נטען על ידי המשיבים כי המערערת היא חברה בע”מ ולכן חל עליה הקבוע בסעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), אשר קובע כי “תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק”, וזאת כאשר בסעיף 7 לחוק קבע המחוקק כי סעיף זה כפוף לסעיף 10 לפקודה.

 

12. כמו כן, לטענת המשיבים, עומדות להם ההגנות הקבועות בחוק – הגנת אמת דיברתי, בהתאם לסעיף 14 לחוק, וכן הגנת תום הלב, בהתאם לסעיף 15 לחוק.

לגבי הגנת אמת דיברתי, נטען כי לגבי הפרסומים התקיימו שני התנאים הקבועים בסעיף, הם היו אמת והיה בהם עניין ציבורי, שכן הייתה בהם קריאה למחאה ציבורית בשל העובדה שהתושבים חשו כי הפרסומים במקומון מכפישים את ראש העיר הנבחר ובכך מצטרפים לפרסום שפורסם על ידי ראש העיר. לדידם, מדובר בפרסומים אשר תיארו נכונה את המציאות והיה בהם עניין ציבורי.

לגבי הגנת תום הלב, נטען כי הפוסטים שפרסמו המשיבים נועדו אך ורק כדי לגנות פרסום קודם של לשון הרע כפי שתפסו אותו המשיבים, ועמם תושבים רבים בעיר גבעתיים.

 

עמדת היועץ המשפטי לממשלה:

13. מעיון בפסק הדין של בית המשפט קמא ובטענות הצדדים, ובהתחשב ב-“השלכות רוחב” של ההכרעה בסוגיות האמורות, התבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לרבות עמדתו בייחס לצירופו להליך. ביום 5.6.2018 הודיע היועץ המשפטי לממשלה על החלטתו להתייצב להליך וביום 18.11.2018 הגיש את עמדתו.

 

14. היועץ המשפטי לממשלה הדגיש את החשיבות הרבה בקיום מרחב אינטרנטי פתוח שבו משתמשים יכולים לממש את זכותם לחופש הביטוי. יחד עם זאת, סבור היועץ המשפטי לממשלה, כי לא ניתן לפטור כליל מאחריות את משתמשי הרשתות החברתיות ככל שיש בפעולות שהם מבצעים ביטויים פוגעניים כלפי אחר, זאת מתוך ההכרה בזכותו של אדם לשמו הטוב שעליה מגן החוק.

 

15. היועץ המשפטי לממשלה ציין כי הפסיקה הישראלית הכירה בכך שפרסומים הנושאים לשון הרע באינטרנט הם פרסומים העומדים ביסודות העוולה. נוכח האמור, עמדתו קובעת כי זכותם של מעבירי תוכן משניים בפייסבוק וברשתות החברתיות השונות לחופש הביטוי אינה מזכה אותם בחסינות גורפת מפני תחולת החוק.

 

16. באשר לפעולת החיבוב, נטען כי פעולה זו עשויה, בחלק מן המקרים, ובהתאם לאלגוריתם של הרשת החברתית ולמשתנים שונים בה, להביא לחשיפת התוכן למשתמשים נוספים.

הודגש כי פעולת החיבוב אינה מביאה באופן ודאי או ישיר להפצת התוכן, אלא עשויה להביא לכך בחלק מן המקרים – בהתאם לדרכי הפעולה של הרשת החברתית המסוימת – וזאת מבלי שיש למשתמש בהכרח שליטה או ידיעה על כך.

כמו כן, צוין כי “מהותה ותכליתה של פעולת החיבוב כשלעצמה, מנקודת מבטו של המשתמש, אינה הפצת הפרסום, אלא הבעת רגש כלפיו, ואילו הפצת התוכן, ככל שאכן מתרחשת, הינה תוצר נלווה להבעת הרגש ותלויה באלגוריתם שאינו בשליטתו או בידיעתו של המשתמש בכל מקרה ומקרה”.

כך גם לאור החשיבות של הרשתות החברתיות, יש להימנע מפרשנות שיהיה בה ליצור אפקט מצנן, וזאת אם ייקבע כי הבעת רגש כלפי פרסום תיחשב בעצמה כפרסום.

 

17. באשר לפעולת השיתוף, נטען כי זאת מתבצעת באמצעות לחיצה על כפתור ה-“שיתוף” המצוי לצד הפרסום אותו המשתמש מעוניין לשתף, ולאחר מכן בחירת אופן השיתוף המדויק. בשונה מפעולת החיבוב, במקרה של פעולת השיתוף, תכלית הפעולה היא להעביר תוכן ולחשוף אותו הלאה לאנשים נוספים. כמו כן, פעולת השיתוף תמיד תוביל לכך שהתוכן יופיע בפרופיל האישי של המשתף, וככלל גם התוכן ייחשף למשתמשים נוספים מלבד המשתף. יחד עם זאת, ציין היועץ המשפטי לממשלה, כי אמנם פעולת השיתוף מגלמת בתוכה פוטנציאל חשיפה למשתמשים נוספים, אך מידת החשיפה הינה נגזרת של מספר גורמים ובין היתר, אף כאן האלגוריתם של הרשת החברתית.

 

18. בהתאם, היועץ המשפטי לממשלה סבור כי המונח “פרסום” כמובנו בסעיף 2 לחוק, אינו כולל את פעולת החיבוב והבעת הרגש ברשתות החברתיות.

באשר לפעולת השיתוף, סבור היועץ המשפטי לממשלה, כי ככלל היא עשויה להיחשב כ-“פרסום” כמובנו בסעיף 2 לחוק. זאת, תוך תשומת לב לעובדה שהמחוקק מצא לנכון לציין במפורש, בסעיף 19(1) לחוק, את ה-“הקלה” האפשרית בגין פרסום שכזה.

כמו כן, סבור היועץ המשפטי לממשלה, כי יש להתאים את הפטורים, ההקלות וההגנות המצויים בחוק, בצורה מושכלת, לעידן המודרני ולטכנולוגיות המשתנות, ובייחוד בכל הקשור להתייחסות להגנות בעניין “אמת דיברתי” ותום הלב, כל זאת, תוך שימת לב ויצירת האיזון הראוי בין חופש הביטוי ובין זכותו של אדם לשמו הטוב.

 

 

 

 

 

טענות הצדדים בדיון:

טענות המערערת:

19. נטען על ידי המערערת כי אין לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לכך שהמונח “פרסום” אינו כולל את פעולת החיבוב, שכן היא מתבססת על הכרעה פרשנית בהתאם לתכלית החוק ושיקולי מדיניות, בניגוד לסעיף 1 לחוק יסודות המשפט, תש”ם-1980, אשר קובע ששאלה משפטית תוכרע בהתאם לדבר חקיקה ואם לא ניתן מענה בלשון החוק ניתן להמשיך הלאה לאותם מקומות שהיועץ המשפטי לממשלה מנסה להוביל את בית המשפט.

עוד נטען כי בחוק נכתב בסעיף 2 בצורה פשוטה כי פרסום כולל “כל אמצעי אחר”, ולכן המונח “פרסום” כולל גם פעולות ברשתות הפייסבוק, הטוויטר, היו-טיוב, ועוד. המערערת מבססת קביעה זו  על ההנחה כי אם החוק היה נכתב בתקופה שכיכר העיר הייתה האינטרנט, סעיף 2 היה כולל בוודאי גם את רשת האינטרנט.

 

20. באשר לאפשרות כי חיבוב לא יגרום לפרסום לעבור הלאה לקהלי יעד נוספים, נטען על ידי המערערת כי סעיף 2(ב)(2) לחוק קובע כי רואים כפרסום לשון הרע גם את דרך הפרסום “אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע”. לכן, בהתחשב בעובדה שאין ספק כי מדובר בפרסום שהוא בכתב, נטען כי אין צורך כי הפרסום יגיע בוודאות לאנשים נוספים מלבד הנפגע וכי אנשים יודעים שכאשר הם לוחצים על כפתור החיבוב אין משמעות הדבר כי רק המפרסם המקורי יראה את החיבוב, אלא שעוד אנשים יחשפו אליה.

כך גם נטען כי היום ידוע שחיבובים, באחוזים מאוד משמעותיים, מגיעים לכל חברי הקבוצה של המפרסם וכך גם מעמדת היועץ המשפטי לממשלה ניתן להבין שבכלל אין מחלוקת שהפרסום עשוי להגיע לקהל יעד נוסף בעקבות פעולת החיבוב.

 

21. באשר לכך ששיתוף או חיבוב הינם רק חזרה על מה שכבר נאמר, נטען על ידי המערערת שבכל מקרה מדובר בפרסום לעניין חוק לשון הרע, שכן בחוק קיימת רק הקלה בעונש או בפיצוי הכספי למפרסם המשני ולא קיים פטור על פרסום שכזה.

כך גם נטען כי האיזון בין חופש הביטוי לשמו הטוב של האדם צריך להתבטא בהחלת ההגנות, הפטורים וההקלות בחוק, כך שפרסומים וקמפיינים כמו MeToo יוכלו להתקיים ברשתות החברתיות, ולא באמצעות מתן פטור לפעולת החיבוב באופן גורף.

באשר לכך שאם המושג פרסום יכלול פעולת חיבוב הדבר יציף את בית המשפט, כאשר כל אדם שמבצע פעולת חיבוב יכול להיתבע וכי מדובר בכמות חיבובים גדולה מאוד, אשר כוללת גם ילדים, נטען על ידי המערערת כי ניתן להפחית את ההצפה בעזרת יצירת הגנות נוספות, כגון הגנה לילדים עד גיל מסוים.

 

22. באשר ליסוד ההבעה, אשר עליו התבסס פסק דינו של בית המשפט קמא, נטען על ידי המערערת כי בחוק אין יסוד שכזה, כי קביעה זו אינה מתיישבת גם עם הפסיקה בארץ ובעולם, וכי המבחן לפי החוק הוא מבחן התוצאה האפשרית – אם הפרסום הגיע או היה עלול להגיע לקהל יעד נוסף.

כך גם נטען כי המושג “הבעה” נמצא בסעיף 3 לחוק בו מושג ההבעה מפורש בצורה הרחבה ביותר ובכל מקרה לא רלוונטי לפרשנותו של מושג “הפרסום” בסעיף 2 לחוק.

עוד נטען כי לא ניתן להגן על ביטוי לשון הרע שאין בו הבעה, באמצעות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן אם אין הבעה – אין הגנה.

גם באשר לחריג הפגיעה המשמעותית, עליו התבסס פסק דינו של בית המשפט קמא, נטען כי לא מדובר באיזון נכון שכן כבר קיימות הגנות בחוק ובהן יש להשתמש על מנת לאזן ואילו החריג מאפשר להתיר את הרסן בכל הקשור לחיבוב או שיתוף ברשת הפייסבוק בצורה רחבה מדי.

 

23. באשר ליסוד הכוונה אשר עולה גם מעמדת היועץ המשפטי לממשלה, נטען על ידי המערערת כי לפי לשון סעיף 7 לחוק, אשר מדבר על עוולה אזרחית, אין צורך בכוונה. נטען כי בסעיף 6, אשר עניינו בעבירה פלילית, קיים יסוד הכוונה, וכך גם בסעיף 7א(ג) אשר מאפשר בעוולה אזרחית לפסוק פיצוי גבוה יותר אם הוכחה כוונה לפגוע.

 

24. בנוגע להיות המערערת תאגיד, נטען על ידי המערערת כי סעיף 1 לחוק מגדיר “אדם” – יחיד או תאגיד. כמו כן, המערערת מפנה לרע”א 2015/15 פלבסקי נ’ חברת מקור הפורמייקה בע”מ (4.8.2016), שם נפסק כי ניתן לפצות תאגיד על לשון הרע נגדו ללא הוכחת נזק. כך גם נפסק כי האפשרות לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק קיימת לא רק כאשר שיעור הנזק לא הוכח אלא גם כאשר לא הוכח עצם קיומו.

 

טענות המשיבים:

25. נטען על ידי המשיבים כי יש להוכיח נזק, שכן מדובר בתאגיד, וכי בכל מקרה בגדר האיזונים בתיק הספציפי יש להתחשב בכך שמדובר בתאגיד עיתונאי. נטען כי החוק נועד להגן על אדם שאין לו פה, לעומת חברה, שכאשר היא תובעת היא צריכה להוכיח נזק.

באשר לקביעת בית המשפט קמא כי הפרסומים עצמם הם לשון הרע, נטען על ידי המשיבים כי מדובר במחאה נגד תאגיד עיתונאי ולכן לא מדובר בלשון הרע.

 

26. באשר להחלת החוק על הרשתות החברתיות והגדרת “העברה” של תוכן כפרסום, נטען על ידי המשיבים כי מדובר במשטור כבד מדי של הביטויים המותרים לאדם כאשר הוא נכנס לאינטרנט. כך נטען, כי בהתחשב בחשיבות הרבה של חופש הביטוי והאינטרנט ככיכר העיר החדשה, חיבוב לא אמור להביא את הצדדים לאולם בית המשפט, ולסכנה של תביעה ב-6.4 מיליון ₪, שישה ימים אחרי שנפתח דף פייסבוק, מדובר במקרה חמור מאין כמוהו.

עוד נטען כי קמפיין MeToo כלל לא היה קם במידה והיה משטור כה כבד ברשתות החברתיות.

כיכר העיר החדשה:

27. מאז חקיקת החוק, בשנת 1965, חלו תמורות רבות באופן שבו מתנהל השיח הציבורי וביכולתם של פרטים לממש את זכותם לחופש הביטוי. עמד על כך השופט ריבלין ברע”א 4447/07 מור נ’ ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי  בזק בינלאומיים בע”מ, פ”ד סג(3) 664 (2010) (להלן: עניין מור):

 

“האינטרנט חולל תמורות נכבדות בהיבטים רבים של חיינו, ובכלל זה בתחום של איסוף מידע, היחשפות לו, תקשורת בין בני אדם והתבטאות חופשית. כך, למשל, ניתן בהחלט לומר כי חופש הביטוי של עידן האינטרנט אינו כחופש הביטוי של העידן הקדם-אינטרנטי (…) חופש הביטוי הפך לזכות מוחשית הרבה יותר. אם בעבר היכולת להעביר מסרים בתפוצה רחבה, וליטול חלק משמעותי בשיח הציבורי, הייתה שמורה בפועל למתי מעט, ובעיקר לאמצעי התקשורת עצמם או לאלה שיו בעלי גישה אליהם, בא האינטרנט ופתח את שעריו לכל.”

28. ובהמשך, בית המשפט התייחס לחשיבות המיוחדת להגנה על חופש הביטוי באינטרנט, “כיכר העיר” החדשה:

 

“האינטרנט הוא “כיכר העיר” החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש – המרחב הווירטואלי – מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם “חדרי השיח”, הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות – מאפשרים קבלת מידע והעברתו, “האזנה” לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי.”

 

29. האינטרנט מאפשר נגישות רחבה יותר להפצה של תכנים וביטויים ולחשיפה להם, אך בד בבד גוברת גם האפשרות להפצתם של מסרים שליליים והיקף הפגיעה האפשרית בשמו הטוב של אדם. עמד על כך השופט עמית ברע”א 1688/18 סרנה נ’ נתניהו (15.4.2018) (להלן: עניין סרנה):

 

“רוצה לומר כי מתן חסינות לפרסום בפייסבוק מפני איסור לשון הרע, משקפת גישה רומנטית-משהו כלפי כיכר השוק הוירטואלית על ההמולה השוררת בה, ריחותיה וצבעיה. קבלת גישתו של בא כוח המבקש לגבי זירת הפייסבוק משמעה התרה מוחלטת של הרסן, ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח. איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל ההתחשבות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת “המדיום הוא המסר” – יש בו כדי לאזן בין מוכרי הפרחים בכיכר השוק לבין אחרים, שמרכולתם גסה ודברי הבלע והכזב שלהם מבקשים למלא את החלל.”

 

30. בעניין מור בית המשפט העליון קבע כי בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים, מוטב להחילם “בשינויים המחייבים” מאשר להניח קיומה של לאקונה.

כך אכן נעשה בעניין סרנה בו בית המשפט העליון קבע כי הטענה של המבקש כי זירת הפייסבוק פטורה מתחולת איסור לשון הרע, עד כדי חסינות לכל מפרסם ולכל פרסום, היא גורפת ומרחיקת לכת.

עוד נקבע כי חוק איסור לשון הרע חל על פרסומים בפייסבוק וכי איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל ההתחשבות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת “המדיום הוא המסר” – יש בו כדי לאזן בין מוכרי הפרחים בכיכר השוק לבין אחרים, שמרכולתם גסה ודברי הבלע והכזב שלהם מבקשים למלא את החלל.

כך גם נקבע כי תגובה לפוסט יכולה להיחשב כפרסום לשון הרע (ראו לעניין זה רע”א 3086/17 בוהדנה נ’ מרקוס (18.5.2017) (להלן: עניין בוהדנה); ת”ק (חד’) 3777-07-17 הראל נ’ גניש (14.1.2018)).

הדיון בפנינו מתמקד בחיבוב ושיתוף, כאשר ברי כי זו רק ההתחלה ומציאות החיים והתפתחות הטכנולוגיה יכול ויעוררו שאלות נוספות ומאתגרות בהמשך הדרך.

אולם, טרם שנמשיך בדיון, יש מקום לפרט בתמצית את אופן הפעילות בכיכר העיר החדשה בכלל, וברשתות החברתיות בפרט.

עוד נציין, כבר עתה, כי ההכרעה דנן אינה בשאלה אם פרסום באינטרנט, אשר יש בו משום לשון הרע, אכן מהווה לשון הרע הואיל וסוגיה זו הוכרעה כמפורט לעיל. יתר על כן, המיקוד במקרה דנן עניינו במפרסם המשני, דהיינו לא במי שיצר את ידיעת לשון הרע, אלא מי שמתייחס אליה או מרחיב את מעגל החשופים לה.

 

קצת על פייסבוק ורשתות חברתיות:

31. פייסבוק היא רשת חברתית מקוונת הגדולה בעולם.

המשתמשים יוצרים פרופילים אישיים, אשר בדרך-כלל כוללים תמונות אישיות, פירוט מקום העבודה, השכלה ורשימת תחומי עניין אישיים.

רשת הפייסבוק מאפשרת לכל משתמש בה להוסיף ולאשר “חברים” המשתמשים גם הם ברשת זו.

מעת אישור בקשת החברות, יכולים המשתמשים לשתף עם חבריהם תמונות, סרטונים, אירועים וטקסט כתוב על ידי העלאת סטטוס (להלן: סטטוס או פוסט) אשר יופיעו בעדכונים השוטפים של חבריהם (Newsfeed) וגם על הקיר האישי (Wall), או על ידי שליחת הודעה אישית.

32. משתמשי פייסבוק נחשפים לסטטוסים השונים של חבריהם ויכולים להשיב ולהביע את דעתם בדרכים שונות.

האפשרויות העומדות בפניהם הן: תגובה (Comment), חיבוב (Like) או שיתוף (Share).

מדובר בפעולות אשר קיימים יחסי גומלין ביניהן, כך – ניתן להגיב על שיתוף, ניתן לבצע פעולת חיבוב על תגובה ועל שיתוף וניתן להגיב על תגובה.

יתרה מזאת, מידת הפופולריות לה זכה סטטוס יכול ותימדד במספר החיבובים לה הוא זכה, וכן במספר השיתופים שנעשו לו, וככל שיצבור חיבובים רבים יותר או שיתופים רבים יותר – הרי מעיד הדבר על “הצלחתו” בקרב המתבוננים ובעיני כותבו המקורי.

כמו כן, ככל שפוסט זוכה לפופולריות רבה יותר, כך הסיכוי כי יותר משתמשים ייחשפו אליו – גובר.

 

33. פעולת החיבוב היא דרך מהירה ונוחה להביע תמיכה או הזדהות עם הנכתב בסטטוס.

אפשרות השיתוף מאפשרת למתבונן בסטטוס המדובר לשלוח ולהפיץ את הסטטוס לאנשים נוספים ברשת הפייסבוק.

בפברואר 2016 נוספו עוד רגשות שאותן ניתן להביע באמצעות “הכפתור”, כמו כעס, אהבה וכו’ (ראו לעניין זה את הערך “פייסבוק” באתר “ויקיפדיה” בשפה העברית).

כאשר משתמש פייסבוק נוקט באחת מהפעולות האמורות – תגובה, חיבוב או שיתוף – פעולתו עשויה, במקרים מסוימים, להעביר הלאה ולחשוף את התוכן אליו התייחסה הפעולה למשתמשים נוספים, בהתאם לאלגוריתם של הרשת החברתית.

 

34. פעולות דומות לאלו שתוארו לעיל קיימות בשינויים מסוימים גם ברשתות חברתיות אחרות. כך, למשל, פעולת “re-Tweet” ברשת החברתית טוויטר מקבילה לשיתוף בפייסבוק, וסימון “לב” ברשת זו, הינה פעולה המקבילה לפעולת החיבוב.

 

35. ודוק, אין אנו נדרשים לפעולת התגובה, אשר הינה ככל “כתיבה” מעבר לפרסום ואשר נקבע שהינה בגדר פרסום (ראו בעניין בוהדנה), וכך גם נקבע כי העברת דואר אלקטרוני אף בה יש משום פרסום (ראו ע”א (נצ’) 1184/06 פלאוט נ’ גורדין (27.2.2008)).

 

מפרסם משני במשפט העברי:

36. סוגיית העברת לשון הרע על ידי אדם שאינו יוצר הפרסום המקורי נדונה עוד בתלמוד הבבלי, מסכת ערכין, דף טז’, עמוד א’:

 

“אמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא, לית בה משום לישנא בישא; מאי טעמא? חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה” (המשמעות כי כל דבר שנאמר בפני שלושה, שוב לא יהיה בחזרה עליו משום לשון הרע, הואיל אמירה בפני שלושה יש להניח כי תפורסם).

 

אמרה זו של רבה בר רב הונא בתלמוד פורשה בצמצום. הרמב”ם, בהלכות דעות, פרק ז’, הלכה ה’, קובע כי העברה של לשון הרע שכבר נאמרה בפני שלושה בני אדם, תחשב ללשון הרע, כאשר מעביר דבר לשון הרע התכוון שדבר לשון הרע יתגלה ויפורסם יותר ממה שכבר פורסם:

 

“ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר”.

 

37. גם רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, נקט בפרשנות מצמצת, בספרו “חפץ חיים”, הלכות לשון הרע כלל ב’, סעיפים ב’-ד’, תוך צמצום נוסף להיתר ללשון הרע שכבר נאמר בפני שלושה:

 

“ומה שנמצא היתר בדברי חז”ל לומר בפני שלושה, היינו בדבר שאינו גנאי גמור והדיבור שלו יש לו שני פנים. וענין כזה ידוע שתלוי לפי הדיבור שאומר אותו המספר בעת סיפורו, בזה התירוהו חז”ל לומר בפני שלשה (…) ודווקא לספר בדרך אקראי, אבל לא שיעביר הקול ויתכוון לגלותו יותר. אפילו אם לא יספר בשם מי שסיפר לו, רק יספר בסתם שכך וכך נשמע על פלוני, אף על פי כן איננו נמלט מאיסור לשון הרע”.

 

38. הנה כי כן, בהתאם למשפט העברי, אכן בהתייחס למפרסם משני לכאורה קיימת קולא אולם תוך מגבלות. יתר על כן ישנה משמעות רבה ל-“כוונה” בעצם הפרסום המשני האם הוא נועד להרבות את הנחשפים לו אם לאו. כך גם יש משקל לתוכנו של המידע וההיתר.

בהתאם למשפט העברי מעת ש-“הקול” יצא, שוב אין באימרה נוספת כפגיעה ולשון הרע. אולם, אם החזרה נועדה להרבות את החשופים למידע ותוך כוונה להרחבת מעגל הנחשפים, אזי הדין שונה.

 

משפט משווה:

39. גם במשפט המשווה נקבע בפסקי דין רבים כי ניתן לחייב אדם בלשון הרע גם אם לא היה זה שערך את הפרסום המקורי, ובהתייחס לשאלות שבפנינו.

כך, נקבע בפסק דין של בית המשפט העליון בדרום אפריקה כי ניתן לחייב אדם בלשון הרע גם אם לא היה עורך הפרסום המקורי, כאשר אחד הנתבעים חויב אך בגלל שידע על הפרסום בפייסבוק ולא מנע את צירוף שמו כאחד המפרסמים (Isparta v. Richter and Another (22452/12 [2013] ZAGPPHC 243; 2013 (6) SA 529 (GNP) (4 September 2013)):

 

“The Second defendant is not the author of the postings. However, he knew about them and allowed his name to be coupled with that of the first defendant. He is liable as the first defendant”.

 

40. כמו כן, נקבע בפסק דין של בית המשפט של ערעורים במדינת קליפורניה כי בארצות הברית קיים כלל “הפרסום היחיד”, לפיו כל פרסום לשון הרע יוצר עילת תביעה אחת, הנולדת כאשר החומר הפוגעני מונגש לראשונה לאחרים.

כחריג לכלל זה, נקבע בפסק דין זה, כי כל פרסום מחדש באינטרנט, כאשר יש כוונה כי יגיע לקהל חדש – ואכן מגיע לקהל חדש, מהווה עילה חדשה להוצאת דיבה (בדומה לאשר הובא לעיל במשפט העברי) (Schneider v. United Airlines, Inc., 208 Cal. App. 3d 71, 75 (1989)):

 

“The general rule is that every repetition of a defamation is a separate publication and gives rise to a new cause of action.”

 

41. בפסק דין של בית המשפט של ערעורים במדינת טנסי אושררה הקביעה כי המבחן ללידתה של עילה חדשה להוצאת דיבה, הינו הגעת הפרסום לקהל יעד חדש (Swafford v. Memphis Individual Practice Ass’n, Not Reported in S.W.2d (1998)):

 

“We find that the “single publication rule” is not applicable under the facts of this case, and that each dissemination of the allegedly defamatory report gives rise to a separate cause of action.”

 

42. בפסק דין קנדי של בית המשפט העליון של בריטיש קולומביה נקבע כי פרסום שני, נוסף לפרסום המקורי, המבוצע באמצעות לחיצה על כפתור השיתוף בפייסבוק או באמצעים נוספים, לרבות בדואר אלקטרוני, מקים עילה לחיוב בלשון הרע (Pritchard v. Van Nes (2016 BCSC 686)):

 

“Further distribution may take place through the “Share” function (…) All of this republication through Facebook was the natural and probable result of the defendant having posted her defamatory remarks. Ms. Van Nes is liable for all of the republication through Facebook.”

 

43. בפסק דין שוויצרי של בית המשפט המחוזי לתקשורת בציריך נקבע כי לחיצה על כפתורי חיבוב ושיתוף בפייסבוק סייעו להמשך הפצת פרסומי לשון הרע, בכך שהם הונגשו בדרך זו למספר רב של אנשים.

כמו כן, נפסק כי על אף שהפוסטים להם ביצע הנאשם סימוני חיבוב ושיתוף, לא נכתבו על ידי הנאשם באופן אישי, והכותב המקורי הינו צד שלישי לתביעה, בעצם ההקשה על מקשי החיבוב והשיתוף הנאשם הביע באופן ברור את תמיכתו בתכנים המשמיצים, ובכך למעשה הפך אותם להיות פרסומים שלו.

כך גם נקבע כי פעולותיו הנ”ל של הנאשם, עולות כדי פרסום לשון הרע, ברף הוכחה של הליך פלילי (Staatsanwaltschaft Zurich-Limmat v. B., GG160246-L / U (29.5.2017)).

יחד עם זאת, בהתאם לאשר נמסר על ידי המערערת בהתבסס על מידע שנמסר על ידי דוברות בתי המשפט בשוויץ, על פסק הדין האמור הוגש ערעור, אשר טרם הוכרע.

 

44. מנגד, בפסק דין של בית המשפט של ערעורים במדינת פנסילבניה נקבע כי פרסום על ידי אדם שאינו היוצר המקורי יכול לחייב את המפרסם בלשון הרע, רק במקרה והפרסום החדש מהווה “מהדורה חדשה” של חומר ההשמצה, אבל ביצוע פעולת חיבוב על פוסט אינה עונה על ההגדרה האמורה ועל כן אין לראות בה כפרסום שיש בו משום עילה לתביעה בגין לשון הרע ((18.11.2015) Slozer v. Slattery, Holzhafer, J-A15028-15):

 

“Apellee Holzhafer’s posting a link to the allegedly defamatory website with a ‘like’ designation on her Facebook page, is not a republication of the content of the website sufficient to support a separate cause of action for defamation against her.”

 

45. כך, נקבע גם בפסק דין פיליפיני של בית המשפט העליון כי המחבר המקורי של הפוסט הוא מעוול, אך כל משתמש שלחץ על כפתור החיבוב נחשב למביע דעה בלבד ובית המשפט אינו מייחס לביטוי שלו משמעות משפטית העולה כדי לשון הרע (Jose Jesus M. Disini Jr. et al. vs. The Secretary of Justice et al., G.R. No. 203335 (February 11, 2014)):

 

“Indeed, cyberlibel is actually not a new crime since Article 353, in relation to Article 355 of the penal code, already punishes it. In effect, Section 4(c)(4) above merely affirms that online defamation constitutes “similar means” for committing libel.

But the court’s acquiescence goes only insofar as the cybercrime law penalizes the author of the libelous statement or article. Cyberlibel brings with it certain intricacies, unheard of when the penal code provisions on libel were enacted. The culture associated with Internet media is distinct from that of print. (…)

Section 5 with respect to Section 4(c)(4) is unconstitutional. Its vagueness raises apprehension on the part of Internet users because of its obvious chilling effect on the freedom of expression, especially since the crime of aiding or abetting ensnares all the actors in the cyberspace front in a fuzzy way. What is more, as the petitioners point out, formal crimes such as libel are not punishable unless consummated. In the absence of legislation tracing the interaction of netizens and their level of responsibility such as in other countries, Section 5, in relation to Section 4(c)(4) on Libel, Section 4(c)(3) on Unsolicited Commercial Communications, and Section 4(c)(2) on Child Pornography, cannot stand scrutiny.”

 

46. כמו כן, נקבע בפסק דין של בית המשפט של מחוז מינסוטה כי חיבוב לא יכול להיחשב כלשון הרע. נקבע כי חיבוב הינו “חוות דעת תמציתית” ללא ספק לא מדוייקת ולא ניתנת לאימות.

כמו כן, נקבע כי בוודאות אין כוונה לערוב לנכונות המידע בעת הלחיצה על כפתור החיבוב (East Coast Test Prep LLC et al v. Allnurses.com, Inc., et al, 15-3705 (JRT/SER) (29.1.2018)) (להלן: פס”ד מינסוטה)):

 

“Everyday use strongly suggests that word “Like” is a quintessential statement of opinion. It is unquestionably imprecise and unverifiable. See Janklow, 788 F.2d at 1303. The dictionary confirms this view: “Like” may mean “to be suitable or agreeable to,” “to feel attraction toward or take pleasure in,” or perhaps “to wish to have.” Merriam-Webster’s Collegiate Dictionary 673 (10th ed. 2001). It does not mean “vouching for the truthfulness of.” See id. With regard to literary context, the Janklow court described Newsweek magazine as “a forum where spirited writing” – and therefore opinion – “is expected.” 788 F.2d at 1305. So too Allnurses. Indeed, it is fair to say that most readers would expect an internet forum to be even more spirited than Newsweek magazine. An examination of the Thread as a whole reveals that user “Likes” are ubiquitous throughout, confirming the Court’s conclusion that to “Like” something online is not to vouch for its veracity, and certainly not in whole.”

 

 

 

הדין הישראלי – כללי:

47. בהתאם לסעיף 7 לחוק, נדרשים שני יסודות מצטברים לצורך הוכחת עוולה אזרחית של לשון הרע – יסוד ה-“פרסום” ויסוד “לשון הרע”.

בענייננו, בית המשפט קמא קבע כי תוכן הפרסום המקורי מהווה לשון הרע, ולא בכדי נדרשו לכך הצדדים, אם בכלל, בשפה רפה. מכל מקום, אין מקום להתערב בקביעה זאת של בית המשפט קמא.

משכך, השאלה העומדת להכרעה היא האם חיבוב או שיתוף מהווים “פרסום”.

 

48. ההגדרה למונח “פרסום” מצויה בסעיף 2(א) לחוק הקובע דרכי הבעה שונות: “בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר“.

להשלמת התמונה ואף מעבר לכך, כפי שנידרש לכך בהמשך הדברים, יש להפנות לסעיף 2(ב)(1) הקובע כי רואים כפרסום, מבלי למעט מדרכי פרסום אחרות “אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע” וכך בהמשך הדברים בסעיף 2(ב)(2) לחוק אשר קובע כי אם דרך ההבעה הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע, רואים גם בדרך זו כפרסום לשון הרע.

אין צורך להוכיח את ה-“יסוד הנפשי” של המפרסם, אלא די להוכיח שהנתבע פרסם לשון הרע הפוגעת בתובע, על כך כתב שנהר בספרו דיני לשון הרע, בעמוד 143 (1997):

 

“עיקרון חשוב בתביעות אזרחיות בגין לשון הרע הוא, שאין כל צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו ושעל התובע להוכיח רק את היסוד העובדתי, היינו: שהנתבע פרסם לשון הרע הפוגעת בתובע או שהוא נושא באחריות לפרסום כזה. זאת ועוד: לצורך הוכחת העוולה אין רלבנטיות למניעי המפרסם או לכוונותיו. על רקע כללים אלה מקוטלגת העוולה של פרסום לשון הרע כעוולה של אחריות חמורה”.

 

ודוק, האמור מתייחס למניעים, לכוונה וכד’ בביצוע הפרסום, אך נדרש יסוד עובדתי של עצם פעולת הפרסום.

 

49. יחד עם זאת, קיימת מחלוקת בין מלומדים האם נדרשת פעולה אקטיבית לשם “פרסום” לשון הרע או שמא ניתן לבצע עוולת לשון הרע גם על דרך מחדל:

 

“בחוק המצוי אין התייחסות מפורשת לשאלה האם נדרש שהפרסום ייעשה במעשה אקטיבי, או שדי במחדל. בין מלומדים נחלקו הדעות לגבי המצב במשפט המצוי. מחד, סנג’רו ושנהר תומכים בדעה שכיום החוק דורש פעולה אקטיבית לשם התגבשות העבירה (וממילא גם העוולה) של פרסום לשון הרע. מנגד, פלר טוען כי גם מחדל עשוי להקים את העבירה (וממילא גם את העוולה) במקום שבו הייתה חובה למנוע את הפרסום” (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, לשון הרע – הדין המצוי והרצוי, בעמ’ 210-211).

 

כמו כן, יש להביא בחשבון כי גם פעולת השיתוף וגם פעולת החיבוב אך הגדילו את כמות המשתמשים אליהם הגיעה לשון הרע. יחד עם זאת, אין הדבר מוביל למסקנה בהכרח כי משכך כלל לא בוצעה עוולה:

 

“החוק המצוי כיום בישראל אינו מבחין בין דרכי פרסום שונות, והוא קובע כי פרסום לשון הרע יכול להיעשות בכל דרך שהיא…ייתכן אמנם שיהיו הבדלים בין אמצעי פרסום שונים מבחינת כמות האנשים שאליהם תגיע לשון הרע, או מבחינת השפעת הפרסום על כבודו של הנפגע, אך הבדלים אלה צריכים להשפיע רק במישור קביעת הסעדים ולא במישור עצם קביעת העוולה” (שם, בעמודים 213-214).

 

50. על אחריות של מפיצים משניים לאור עוולת לשון הרע כתבה גם מיכל לביא בספרה אחריות מתווכי תוכן לעוולות ביטוי: הקשר חברתי, משפט וטכנולוגיה, בעמוד 377 (2018):

 

“הדין התייחס במפורש להפצה משנית ולא פטר מאחריות חזרה על פרסום משמיץ. לפי הדין המצוי, חזרה על לשון הרע אינה מוציאה את הביטוי מגדרי איסור לשון הרע, וכשלעצמה אף אינה מהווה הגנה. אולם חזרה על מה שכבר נאמר יכולה להיות שיקול להפחתת סכום הפיצוי כאשר המפיץ המשני פרסם את הדברים במלואם והוא נקב בשם המקור שעליו הסתמך.

גם מעבר לים הדין התייחס לחזרה על לשון הרע כעוולה עצמאית ולא העניק פטור לפרט שחזר על מה שנאמר. המשפט המקובל למשל השווה את אחריות החוזר על לשון הרע לאחריות הדובר המקורי ולא פטר את המפיץ המשני מאחריות אך משום שהוא העביר את ההצהרה הלאה. בדרך זו הלך גם הדין בקנדה והריסטייטמנט האמריקני.

הרציונל לכלל זה הוא שחזרה על לשון הרע עלולה לפגוע באותה מידה שתפגע ההודעה המקורית. כמו כן בהיעדר אחריות למפיץ המשני, פרטים וכלי תקשורת לא יסתכנו בפעילות כמפיצים ראשוניים של תכנים שנויים במחלוקת העלולים להוביל לתביעת לשון הרע אלא יבכרו להמתין ולחזור על אחרים אשר יפרסמו תכנים אלו. התוצאה תהיה אפקט מצנן, דחיית בהפצת תכנים והכבדה על זרימות מידע. מנגד, מערכת כללים שמטילה אחריות גם על המפיץ המשני מגבירה את התמריץ להיות מפיץ ראשון (המפרסם) ומקדמת זרימת מידע”.

 

 

כך גם התייחסה בספרה להפצה משנית של ביטויים עוולתיים במרחב המקוון:

 

“בעידן הדיגיטלי הפצה משנית היא חזון נפרץ. טכנולוגיות חדשניות מאפשרות הפצת דברים שנכתבו בידי אחרים בקלות, במהירות וביעילות. כך אפשר להפיץ תכנים בהעברה הלאה בדואר אלקטרוני או לשתף ידיעות ותגובות מעניינות בקרב חברים ברשתות החברתיות, בלחיצת כפתור. בנוסף אפשר לייבא תכנים באמצעות RSS או פשוט להפנות אליהם באמצעות קישור.

בשל מאפייני ההפצה המשנית במרחב המקוון, השונים ממאפייניה שמחוץ למרחב זה, נדרשת חשיבה מחודשת על פרשנות הדין המצוי ועל הדין הרצוי (…) מחד, במרחב המקוון פעולה של הפצה משנית נעשית כעניין שבשגרה ובקלות. הטלת אחריות על מפיץ משני של ביטוי שכבר פורסם במדיום האינטרנט לבדוק את מהימנות המידע תוביל לאפקט מצנן על גורמים שאינם אחראים ישירות ליצירתו ורק שיתפו בו אחרים. חרב האחריות עלולה להרתיע מתווכים לקדם שיתוף מידע מחשש שיכיל עוולות ביטוי. היא תפגע באפשרויות לשכנוע ולתיקוף דעות ותקשה על קיום דיאלוג ושיח דמוקרטי. אחריות אף תפגע בפתיחות האינטרנט כמדיום חופשי.

מאידך דינמיות רשת האינטרנט מאפשרת לביטוי לחצות את גבולות הפלטפורמה המקורית שבמסגרתה הובע, להוציא את הביטוי מהקשרו ולהגביר את תוחלת נזקיו. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר ההפצה המשנית נעשית בידי מתווכים מקוונים שהשפעתם רבה מכוחו של הדובר האינדיווידואלי הממוצע. בנוסף, פטור מאחריות להפצה משנית עשוי לאפשר הפקת ביטוי עוולתי אמין שתיוחס לו חשיבות רבה תוך עקיפת אחריות לביטוי מסוג זה” (ההדגשות אינן במקור).

 

51. כאמור, בית המשפט קמא ביסס את פסיקתו על הקביעה כי לחיצה על חיבוב או שיתוף ברשת הפייסבוק אכן מקיימים את יסוד ההגעה של הפרסום כהגדרתו בסעיף 2(ב)(2) לחוק, אך אינם עולים כדי “פרסום” לשון הרע כמשמעותו בחוק, באשר לא מתקיים בלחיצה על כפתורי החיבוב והשיתוף ברשת הפייסבוק יסוד “הבעת לשון הרע”. יחד עם זאת, נטען כי בלשון סעיף 2 לחוק אין כל זכר ליסוד ההבעה, ויתרה מזאת –לשון סעיף 3 לחוק אינו מתאים לדרך פרשנות שכזו.

ודוק, סעיף 2 לחוק על סעיפי המשנה נוקט בהגדרות “מרבות” ובהתאם סעיף 3 אף הוא נוקט בדרך של הרחבה בכל הקשור לדרכי ההבעה ועל כן לכאורה אין מקום לקבל את פרשנות בית משפט קמא לפיה דווקא בסעיף 3 יש משום צמצום הגדרת הפרסום שבסעיף 2 לחוק.

ברי כי החוק, בנוסחו היום, לא נותן פתרון ברור לשאלות המשפטיות שהועלו במסגרת התיק דנן, אך אל לו לבית המשפט להכניס מושגים לחוק שאינם קיימים, אלא עליו לפרש את החוק בהתאם למושגים אשר קיימים בו ועליו למצוא פרשנות שלשון החוק מאפשרת.

 

52. כידוע, פרשנות של דבר חקיקה נעשית קודם כל בתוך המסגרת של לשון החוק. הלשון – כך נפסק – היא לעולם המסגרת שבתוכה פועל הפרשן, ושאותה הוא אינו רשאי לפרוץ (ראו לעניין זה למשל: בג”ץ 4562/92 זנדברג נ’ רשות השידור, פ”ד נ(2) 793 (1996)).

במסגרת זו תנאי מוקדם לפרשנות דבר חקיקה הוא כי “מבחינה בלשנית תוכל לשון החוק לשאת את הפרשנות המוצעת” (ראו לעניין זה רע”א 3527/96 אקסלברד נ’ מנהל מס רכוש – אזור חדרה, פ”ד נב(5), 385 (1998)).

השאלה הראשונה שיש לבחון אותה היא האם לשון החוק יכולה “לשאת” כל אחת מהפרשנויות המוצעות על ידי הצדדים – “קביעת המשמעות הלשונית של החוק פירושה גם קביעת היקף המשמעויות שלשון החוק סובלת” (ראו לעניין זה רע”א 187/05 נסייר נ. עיריית נצרת עילית, פ”ד סד (1) 215 (2010)).

מבין הפרשנויות האפשריות שלשון החוק יכולה לשאת אותן, על הפרשן לבחור את זו שעולה בקנה אחד עם תכלית החוק. לכן, נפסק כי “לעולם יש לפתוח בלשון החוק, אך לעולם אין לסיים בה. מבין האפשרויות הלשוניות שהלשון פותחת, יש לבחור באחת ויחידה כאפשרות ‘נכונה’. בחירה זו נעשית על פי מטרת ההוראה ועל פי תכליתה” (ראו לעניין זה ע”א 165/82 קיבוץ חצור נ’ פקיד שומה רחובות, פ”ד לט(2) 70 (1985)).

 

53. עוד יש להוסיף כי גם בשיטות המשפט אשר נסקרו לעיל בהרחבה אין תשובה חד משמעית לסוגיה האם חיבוב או שיתוף מהווים פרסום בעניין איסור לשון הרע, אך נראה כי קיימת מגמה להכיר בשיתוף כפרסום המהווה לשון הרע ואילו דווקא החיבוב אינו מספיק כדי להוות פרסום בפני עצמו. בנושא שלפנינו – נושא המעסיק רבות ממדינות העולם – יש במגמה זו כדי ללמדנו ולהורותנו הדרך. בנוסף נבחן אם לא ניתן להיעזר במבחני המשפט העברי לענייננו.

 

54. לא נכחד כי שלילת הגנה מאדם שהכפישו את שמו ברשתות החברתיות גם היא אינה ראויה, ואין ספק כי נטל הוא על המחוקק להתערב ולומר את דברו, ואולם לעניין פירושו של החוק זו הברירה העומדת לפנינו: להכריז על חיבוב או שיתוף כפרסומים לעניין החוק ולהביא בהכרזה זו, הלכה למעשה, להרחבת הביטויים אשר עלולים להיחשב כפרסומי לשון הרע והצפת בית המשפט בתביעות לשון הרע בגין פרסומים ברשת הפייסבוק באופן תכוף או להכריז כי חיבוב או שיתוף אינם באים בגדרי החוק, תוך שלילת זכותם של נפגעים מביטויים אלה במרחב האינטרנטי לתבוע את מפרסמי המשנה ומניעת פיצויים מהם.

כך גם יש לקחת בחשבון את קהלי היעד אשר עשויים להיות מושפעים מברירה זו, כגון ילדים המשתמשים ברשת הפייסבוק אשר לא מבינים עד תום את פעולתם וכך גם אנשים מבוגרים יותר, אשר לאו דווקא מודעים בכלל כי בלחיצת כפתור החיבוב יש להביא לפרסום הפוסט המקורי בקרב חבריהם.

 

55. כך, גם יש להתחשב בכך שהרחבת המושג “פרסום” גם לגבי חיבוב ושיתוף עלולה להביא לריבוי בתביעות השתקה, תביעות סלאפ”פ (SLAPP – Strategic Lawsuit Against Public Participation), אשר כל תכליתן הוא איום בתביעה או הליך משפטי נגד מי שהשמיע ביקורת או עומד על זכותו הלגיטימית, כאשר המטרה מאחורי האיום או התביעה אינה רק עמידה על זכות שנפגעה לכאורה, כדוגמת שמו הטוב של התובע, אלא הפחדה והשתקה, והעברת מסר לנתבע הספציפי ולאחרים: אל תתעסקו איתי. בתביעת סלאפ”פ טיפוסית, התובע הוא גורם גדול וחזק והנתבע קטן וחלש. לא ניתן להתעלם כי אף בתיק דנן מדובר בתאגיד עיתונאי גדול מול שני יחידים אשר מתנהלים כנגדם הליכי פשיטת רגל. הליכים משפטיים מרתיעים את רוב האזרחים, בטח אזרחים אשר מצבם הכלכלי קשה.

עצם האפשרות כי תוגש תביעה כנגד מי שכל אשר עשה “לחץ” על כפתור, וללא קשר לתוצאות ההליך המשפטי על הנדרש בו, די יהיה בו לגרום להימנעות מ-“שיחה” במרחב.

 

56. בברירה זו, לעניין פירושו של החוק, עלינו למצוא את הפתרון המטיב ביותר מבחינת שיקולי המדיניות, לא כאפשרות הטובה ביותר אלא ככזו אשר מתיישבת עם אפשרות לפרשנות ראויה של החוק. אכן, הנושא קורא להסדר מטעם המחוקק, ולא בכדי אף התבקשה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה על ידי בית המשפט. וזו היא אמנם קריאתנו למחוקק.

 

חיבוב מול שיתוף:

57. בכל הנוגע לפעולת החיבוב, הרי שתוצאת הפרסום הינה בבחינת תופעת לוואי של מערכת הפייסבוק, כאשר ניתן לחלק את פעולת החיבוב לשני חלקים.

החלק הראשון, סימון החיבוב על הפרסום המקורי כך שהמפרסם המקורי וכל חבריו של המפרסם המקורי נחשפים לחיבוב על הפרסום.

החלק השני, הוא החלק שבו עצם פעולת החיבוב והפוסט המקורי מתפרסמים עבור חבריו של מבצע פעולת החיבוב בעדכונים השוטפים שלהם.

בעוד בהקשר לחלק הראשון, הרי ברור כי כל חבריו של המפרסם המקורי נחשפו כבר לפרסום המקורי וכי עתה לאחר פעולת החיבוב הם נחשפים גם לפעולת החיבוב עצמה, אך אין מדובר לבטח בקהל יעד חדש. כמו כן, יש בפעולת החיבוב מסר בעיקר למפרסם המקורי, אמירת “אהבתי” כלפיו, ולמעשה שליחה חוזרת לשולח, ולא חשיפה נוספת.

אך בהקשר לחלק השני, פעולה זו עשויה, בחלק מן המקרים, ובהתאם לאלגוריתם של הרשת החברתית ולמשתנים שונים בה, להביא לחשיפת התוכן למשתמשים נוספים.

 

58. יתרה מזאת, עצם העובדה שמונחות בפני המשתמש שתי האפשרויות – פעולת חיבוב או פעולת שיתוף, והמשתמש בוחר דווקא בפעולת החיבוב, יש בכך גילוי דעת כי כל כוונתו והבנתו היא להודיע למחבר או למפרסם המקורי ולכל מי שצופה בפרסום המקורי כי אהב את הפוסט. אם היה מעוניין לשתף בפרסום את חבריו שלו, היה בוחר דווקא ללחוץ על כפתור השיתוף.

פעולת החיבוב אינה מביאה באופן ודאי או ישיר להפצת התוכן, אלא עשויה להביא לכך בחלק מן המקרים – בהתאם לדרכי הפעולה של הרשת החברתית המסוימת – וזאת מבלי שיש למשתמש בהכרח שליטה או ידיעה על כך. לכן לא ניתן לקבוע כי פעולת החיבוב הינה פעולה אקטיבית אשר תביא בהכרח להגדלת מעגל הנחשפים.

כך גם מעצם “הבחירה” בין החלופות, לכאורה עולה, כי נושא החשיפה הנוספת לא הוא הגורם בפעולת החיבוב.

 

59. באשר לפעולת השיתוף, הלכה למעשה מדובר בהעברת דבריו של אחר לקהל נוסף אשר נעשית באופן אקטיבי, תוך לחיצה על לפחות שני מקשים.

חזרה על דברי אחר אינה מהווה הגנה בחוק, בהתייחס לשאלת קיומה של העוולה או העבירה, להבדיל מכך שבמסגרת פסיקת הפיצויים ניתן יהיה להביא בחשבון כי מדובר ב-“חזרה על כל מה שכבר נאמר” בהתאם לסעיף 19(1) לחוק.

בשונה מפעולת החיבוב, במקרה של פעולת השיתוף, תכלית הפעולה היא להעביר תוכן ולחשוף אותו הלאה לאנשים נוספים.

כמו כן, פעולת השיתוף תמיד תוביל לכך שהתוכן יופיע בפרופיל האישי של המשתף, וככלל גם התוכן ייחשף למשתמשים נוספים מלבד המשתף.

יחד עם זאת, אמנם פעולת השיתוף מגלמת בתוכה פוטנציאל חשיפה למשתמשים נוספים, אך מידת החשיפה הינה נגזרת של מספר גורמים ובין היתר, אף כאן האלגוריתם של הרשת החברתית.

משתמשי הפייסבוק מודעים היטב למהותה של פעולת השיתוף, ובניגוד לפעולת החיבוב, הרי שבכל הקשור לפעולת השיתוף אף כאן, עצם “הבחירה” יש בה להצביע על מטרתה.

 

60. ניתן אף לבחון את פעולות החיבוב והשיתוף בזיקה לדואר האלקטרוני.

בעוד פעולת החיבוב, בראות עיניו של המשתמש, משולה לשליחת דואר אלקטרוני עם המלל “אהבתי” לאחר לחיצה על אפשרות ה-“השב לכולם” (Reply All). לפי הבנתו של המשתמש, הוא מעדכן את כל מי שכותב לדואר האלקטרוני מלכתחילה ואת השולח המקורי כי אהב את הדואר האלקטרוני המקורי.

זאת, בניגוד לאפשרות ה-“העבר” (Forward), בה המשתמש מעביר את תוכן הדואר האלקטרוני שהוא קיבל לתפוצה רחבה יותר, לחבריו אשר לא מכותבים לתכתובת הדואר האלקטרוני המקורית. בכך, בחר המשתמש לחשוף את הפרסום המקורי בפני קהל יעד חדש, ולא להגיב על דברים שנאמרו מול קהל היעד המקורי.

הדברים יפים אף ביתר שאת בכל הנוגע לפעולות האפשריות באפליקציית ה-Whatsapp. כאשר פעולת החיבוב משולה להודעה אוהדת בקבוצה המקורית, קבוצה אשר כבר ראתה את הפרסום הראשון ונחשפה אליו, מול אפשרות “שיתוף” ההודעה המקורית בקבוצה נוספת, שם קהל יעד נוסף אשר נחשף לביטויי לשון הרע בפעם הראשונה.

 

61. יתר על כן, למעשה בעצם, חשיפת הפוסט המקורי לחבריו של המשתמש אשר ביצע את פעולת החיבוב ברשת הפייסבוק, נעשית על ידי הרשת החברתית ועל ידי האלגוריתם שלה, כתופעת לוואי של פעולת החיבוב, ולא ניתן ליחס פעולה זו בהכרח למשתמש עצמו.

 

62. גם מבחינה לשונית, הרי ברור לכל משתמש כי כאשר לוחץ הוא על כפתור השיתוף, הוא משתף את אשר נכתב בפוסט המקורי עם משתמשים נוספים.

כל עוד המשתמש המשתף לא מוסיף מלל אשר שולל את אשר נכתב בפוסט המקורי, סביר כי משתמש אחר אשר רואה את השיתוף יאמין כי המשתמש המשתף מאמין בנכונות המידע המפורסם, במקרים מסוימים אף ניתן להאמין כי המשתמש המשתף ערב לאמיתות התוכן.

מנגד, מבחינה מילולית, ובהתאם לניתוח המילולי בפסק דין מינסוטה, כאשר משתמש לוחץ על כפתור החיבוב הוא לכל היותר מביע אהדה מסויגת, לא מדוייקת ולא ניתנת לאימות, כלפי הפוסט המקורי. אדם סביר לא רואה את פעולת החיבוב שעשה משתמש אחר וחושב כי אותו משתמש ערב לאמיתות התוכן אשר נכתב בפוסט המקורי, אלא לכל היותר אהב את מה שראה.

 

63. הדברים יפים אף ביתר שאת בכל הנוגע לאפשרויות הנוספות אשר קיימות בפעולת החיבוב, מלבד ברירת המחדל של סימן אגודל מורם – חייכן צוחק, בוכה, מופתע, כועס או סימון בצורת לב.

אם משתמש בחר באפשרות של כועס על פוסט שכולל לשון הרע, לא ברור למשתמש הסביר שרואה את הפוסט האם המשתמש כועס על מחבר הפוסט עצמו או על האדם ששמו הטוב נפגע.

דברים אלה נכונים גם לשאר האפשרויות – לא ברור למשתמש הסביר האם משתמש שבחר להביע את הפתעתו מופתע מאשר פורסם בפוסט המקורי או שמא מעצם הפרסום, האם משתמש שבחר באפשרות של חייכן צוחק, צוחק על מושא הפוסט או צוחק כי ברור לו שתוכן הפרסום הינו הבל הבלים, כמובן שאפשרויות הפרשנות רבות ומשתנות ממשתמש למשתמש.

בלשון אחרת, אין לראות, לכאורה, בתוכן ואשר נחזה מפעולת החיבוב, כיצירה עצמאית של ה-“לוחץ”, לרבות דעתו הברורה אודות אשר פורסם.

 

64. לכל האמור יש להוסיף כי פלטפורמת הפייסבוק היא קהילה בפני עצמה, בעלת נורמות התנהגות, תנאי שימוש וכללים, כאשר במקרים רבים פייסבוק משמשת כשופט, תליין וחבר המושבעים בכל הנוגע להורדת פוסטים מהאתר והגבלת משתמשים אשר מפרים את כלליה.

כאשר משתמש רואה עצמו נפגע מתוכן אשר נחשף אליו, באפשרותו לדווח על הפוסט, או על תמונה ספציפית, באמצעות לחיצת כפתור.

בנוסף לאפשרות לדווח למנהלי פייסבוק, במידה והפוסט או השיתוף פורסמו בקבוצה, למשתמש אפשרות לדווח למנהל הקבוצה, אשר נדרש לבחון את תוכן הפרסום ולהחליט אם למחוק את הפוסט או השיתוף או להשאירם.

במקרה ופוסט דווח למנהלי פייסבוק, הפוסט נבחן בהתאם לתנאי השימוש וכללי הקהילה של האתר ויוסר במידה וקיימת הפרה.

 

65. כך, סעיף 9 לכללי הקהילה של פייסבוק (להלן: כללי הקהילה), אוסר על בריונות:

 

“בריונות מתקיימת במקומות רבים ובאה לידי ביטוי בדרכים רבות, החל מאמירות המשפילות את אופיו של אדם, פרסום תמונות בלתי הולמות וכלה באיומים על אדם אחר. לא נסבול בריונות בפייסבוק מפני שאנחנו רוצים שחברי הקהילה שלנו יחושו כבוד וביטחון.

אנחנו נסיר תוכן שמכוון לאנשים פרטיים מתוך כוונה להשפיל ולבייש אותם. אנו מכירים בכך שבריונות יכולה להיות פוגענית במיוחד כלפי קטינים, והמדיניות שלנו מספקת הגנה מוגברת לקטינים מפני שהם רגישים ופגיעים יותר לבריונות מקוונת. במקרים מסוימים, אנו מבקשים מהאדם המהווה יעד לבריונות שידווח לנו על התוכן לפני שאנחנו מסירים אותו.

מדיניות הבריונות שלנו אינה חלה על אנשי ציבור מפני שאנו מעוניינים לאפשר שיח, הכולל לעתים קרובות דיון ביקורתי על אנשים המתוארים בחדשות, או שבשל המקצוע שלהם או שיש להם קהל ציבורי גדול. עם זאת, דיונים על אנשי ציבור חייבים לעמוד בכללי הקהילה שלנו, ואנו נסיר תוכן המפר מדיניות בתחומים שונים, כמו דברי שטנה או איומים ממשיים על אנשי ציבור…”

 

כמו כן, סעיף 12 לכללי הקהילה, אוסר על דברי שטנה:

 

“אנחנו אוסרים פרסום דברי שטנה בפייסבוק מפני שהדבר יוצר סביבה של הפחדה ואי-הכללה ובמקרים מסוימים הדבר עלול לקדם אלימות ממשית.

אנחנו מגדירים דברי שטנה כהתקפה ישירה על אנשים על בסיס מה שאנחנו מכנים מאפיינים מוגנים – גזע, מוצא אתני, מוצא לאומי, שיוך דתי, נטייה מינית, קאסטה, מין, מגדר, זהות מגדרית ומחלות קשות או נכות. אנחנו גם מספקים הגנות מסוימות למעמד הגירה. אנחנו מגדירים תקיפה כדיבור אלים או משפיל, הכרזות של נחיתות או קריאות לאי-הכלל או לבידוד. אנחנו מפרידים תקיפות לשלוש רמות חומרה, כמתואר להלן.

לפעמים אנשים משתפים תוכן המכיל דברי שטנה של מישהו אחר כדי לעורר מודעות או כדי ליידע אחרים. בדומה, בחלק מהמקרים, נעשה שימוש במלים או במונחים שבאופן אחר היו מפרים את הכללים שלנו, בדרך של התייחסות עצמית או של העצמה. במקרה כזה, אנחנו מאפשרים את התוכן, אך מצפים מאנשים להבהיר את כוונתם, כדי שנוכל להבין טוב יותר מדוע הם שיתפו אותו. כאשר הכוונה אינה ברורה, אנחנו עלולים להסיר את התוכן.

אנחנו מאפשרים הומור והבעת פרשנות חברתית בנושאים אלה. בנוסף, אנחנו מאמינים שאנשים פועלים באחריות רבה יותר כשהם משתפים פרשנות כזו כאשר הם משתמשים בזהות האמיתית שלהם.”

 

זאת ועוד, סעיף 18 לכללי הקהילה שם דגש על המאבק למיגור “חדשות מזויפות” (Fake News):

“אנחנו מתייחסים ברצינות לאחריות לצמצום התפשטות החדשות המזויפות בפייסבוק. אנחנו גם מכירים בכך שזוהי סוגיה רגישה ומאתגרת. אנחנו רוצים לעזור לאנשים להישאר מעודכנים מבלי לרמוס שיח ציבורי פרודוקטיבי. קיים קו דק בין חדשות מזויפות לבין סאטירה או דעה. לכן איננו מסירים חדשות מזויפות מפייסבוק, אך במקום זאת אנחנו מצמצמים באופן משמעותי את הפצתן, על ידי הצגתן במקום נמוך יותר באוסף החדשות.”

 

66. כל פוסט או שיתוף אשר מדווחים למנהלי פייסבוק נבחנים בהתאם לאמות המידה אשר נקבעו בכללי הקהילה, אשר הוגדרו על ידי הנהלת פייסבוק, כשהם מתעדכנים מעת לעת.

ודוק, בעוד שאפשר לדווח על פוסט, שיתוף או תגובה, אין אפשרות בפייסבוק לדווח על חיבוב.

בכך, הביעו מנהלי פייסבוק את דעתם כי אין בחיבוב פרסום מחדש של לשון הרע ובהתאם אין לו כל קיום מעבר לפוסט המקורי עצמו.

יש בכך קביעה פוזיטיבית, על ידי מנהלי הפלטפורמה, שהם האורים והתומים בכל הקשור לפייסבוק, כי קיים הבדל משמעותי בין שיתוף לבין חיבוב, בכל הנוגע לפרסום התוכן המקורי והעברתו הלאה למשתמשים אחרים.

 

67. יתרה מזאת, במידה ומפרסם החיבוב מעוניין לבטל את פעולת החיבוב אשר ביצע, יש ביכולתו לבטל את הסימון.

יחד עם זאת, כדי לעשות כן, על מבצע פעולת החיבוב לאתר את הפרסום המקורי – פעולה שלעיתים אינה פשוטה, בעיקר אם הפוסט המקורי פורסם לפני זמן רב או כותב הפוסט המקורי אינו חבר של מבצע פעולת החיבוב.

לעומת זאת, במידה ומשתמש מעוניין להסיר את השיתוף שפרסם, הוא יכול למחוק את השיתוף ובכך הפרסום שלו יעלם מהאתר.

זאת, בניגוד לפרסום המקורי ולשיתופים אחרים שלו שיישארו עד להסרת הפרסום על ידי המפרסם המקורי.

כמו כן, יש לציין כי מעת שמשתמש משתף פרסום אחר, פרסום זה מופיע בעמוד האישי שלו, ולכן המשתמש יכול לאתר אותו בקלות ולבטל את שיתופו, ללא צורך באיתור הפוסט המקורי.

 

היישום הראוי:

68. מכל האמור לעיל, עולה כי אכן יש מקום, מכל הטעמים שהובאו עד כה, להבחין בין פעולת החיבוב לבין פעולת השיתוף.

אם ביחס לאחרונה דומה כי לית מאן דפליג כי מדובר על פעולה אקטיבית אשר בהכרח תגרום לחשיפת יתר של הפוסט בו מדובר וכאשר עצם פעולת השיתוף נועדה לשם כך וכי על כן יש לראות בפעולה זו כפרסום לכל דבר ועניין, שונים הדברים ביחס לפעולת החיבוב.

בפעולה זו, וכמפורט לעיל, כל רצון הפועל, להודיע למפרסם הפוסט, ולאלה שכבר נחשפו לו, מה דעתו אודות הפוסט. דהיינו, מדובר על “פרסום” חוזר למי שכבר נחשף לאותו פוסט או אף יצר אותו. ברור שאם נעצור בפעולה זו, אין לראות בכך כפרסום נוסף או אף כפרסום משני.

 

69. טרם בחינת הוראות החוק, בהתייחס לסוגיית החיבוב והשיתוף, ובעיקר הראשונה, דומה שיש מקום לבחון את השלכות “כיכר העיר” החדשה, ואת הוראות המחוקק.

המחוקק לא מצא לנכון להתייחס בפרק ב’ “אחריות ותרופות” ל-“פרסום חוזר”, הגם שכאמור, נמצא ביטוי לכך הן בקביעה כי פרסום חוזר של פרסום מותר, אף הוא מותר ולא כהגנה בלבד כמפורט בסעיף 13(11) לחוק והן בסעיף הקלות בפיצויים או בעונש בסעיף 19(1) לחוק.

מכאן, ניתן להסיק כי פרסום חוזר, נכלל אף הוא כפרסום, אף אם המפרסם אינו יוצר או מחבר הפרסום.

 

70. אך תנאי לאותה “אחריות” כי אכן התקיים יסוד הפרסום וזאת בשני היבטים. האחד, האם אכן בוצעה הפעולה של פרסום. והשני, אם אכן היה בה לחשוף את לשון הרע למי שלא היה חשוף אליה טרם לכן.

ודוק, אין בחוק, ולא בכדי, התייחסות ל”פרסום” חוזר למפרסם המקורי או למי שהמפרסם המקורי שלח את לשון הרע. ייתכן והדבר נבע מהיתכנות קלושה כי הדבר יבוצע, אך יותר מכך, שמשלוח למי שכבר נחשף כבר, אינו יכול להכלל בגדר “פרסום”.

והנה, עם ההתקדמות הטכנולוגית אותה אפשרות קלושה קמה וגם ניצבה.

 

71. לאור ההתפתחות הדרמתית, יש מקום לאמץ את אשר הובא לעיל, הן מהפסיקה והן מהספרות, לפרשנות הולמת לאותה התפתחות.

לכך יש להוסיף ולהזכיר כי אם טרם העידן האינטרנטי גבולות הפרסום והיכולת להגיע אליהם היתה מוגבלת, לא כן המצב דהיום.

משכך, סבורני כי יש לתת פרשנות מצמצמת למבחני הפרסום החוזר, בבואנו להידרש לסוגיה דנן.

 

72. מכאן, נעבור לבחינת הפרשנות הראויה של החוק בהתייחס לפעולת החיבוב.

המערערת נסמכת על התיבה “… וכל אמצעי אחר” שבסעיף 2(א) לחוק, כטיעון לפיו “האמצעי” יכול ויהיה גם פעולת החיבוב.

ניתן להשיב לטענה זו, בכך שהסיפא של סעיף 2(א) לחוק עניינה כיצד מבוצע פרסום, אך כפוף הוא לכך שמדובר אכן בפעולה שיש בה משום פרסום. בלשון אחרת, ראשית יש לבחון אם בפעולת החיבוב יש משום פרסום ורק אם התשובה חיובית, יכול ונדרש להכללת פעולה זו בגדר אמצעי פרסום.

על מנת לבחון את השאלה המהותית עלינו להידרש, בחינת הפרשנות הראויה, לסעיף 2(ב) לחוק.

 

73. המחוקק קובע בס”ק (ב)(1) כי רואים כפרסום לשון הרע “אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע”. אם נבחן מהפן המילולי בלבד, הרי לכאורה רק משלוח חוזר לנפגע עצמו לא ייחשב כפרסום בעוד שפרסום חוזר למי שכבר נחשף יכול ויכלל בהגעה לאדם אחר, זולת הנפגע. אולם, דומה, כפי שצוין לעיל, שאין זה סביר כי המחוקק התכוון כי פרסום למי שכבר נחשף, וכשאין באותו פרסום משום חשיפת יתר, יכלל בהוראה המרבה האמורה.

וכאן, עלינו לשים דגש אודות התיבה “אם היתה מיועדת לאדם…”, דהיינו לא מדובר בפעולת פרסום שבפועל הגיעה הידיעה לאותו אדם או לאדם אחר, אלא, נדרשת “כוונה” שאכן הפרסום יועד לאדם ספציפי, זולת הנפגע וכי לא די בעצם משלוח של לשון הרע והגעתו לאדם זה או אחר, זולת הנפגע. דהיינו, שקיימים שני יסודות, האמורים להתקיים בגדר הסעיף האמור.

האחד, ייעוד מראש לאדם ספציפי זולת הנפגע ובפועל שאכן הייעוד צלח, אף אם הגיע לאדם אחר.

ודוק, אין אני נדרש לצורך בכוונה להוציא לשון הרע או לפגוע אלא בפרשנות העולה או יכולה לעלות מהכתוב, במובן שנוכח האמור ניתן לבחון ממנו כוונה כ-“פזיזות” וכד’.

דומה האמור לאשר הבאנו לעיל מהמשפט העברי, ודווקא ביחס לפרסום חוזר, יסוד הכוונה ליעד חדש.

 

74. אם ניישם האמור ביחס לפעולת החיבוב, הרי לאור כל אשר הובא לעיל, דומה כי מעת שכל פעולתי הבעת התייחסות לאשר כבר פורסם, ולא מעבר לכך, הרי אלמנט הייעוד לאדם אחר, אותה כוונה נדרשת לפרסום חוזר, לא מתקיימת, ועל-כן אף קיומה של העוולה.

 

75. עוד מבקשת המערערת להסתמך על ס”ק (2) שעניינו “אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע”.

סעיף זה עניינו בראש ובראשונה בפרסום בכתב, וכשאין הוא כולל הוראה כללית, אלא מדובר על אופן ספציפי של פרסום, דהיינו בכתב. לא מדובר על קלטת, לדוגמה, ולא על אמצעי אחר. דומה כי המחוקק, ולא בכדי, בחר להורות כי כותב לשון הרע לא יוכל לטעון כי לא צפה שהכתב יגיע לאחר זולת הנפגע, אלא המבחן מעת שמדובר בכתב, אם הכתב “עשוי” היה להגיע לאחר. בלשון אחרת, הקביעה מתייחסת אך ורק במסמך וכתב וזאת כמובן על הרקע ההיסטורי של מועד חקיקת החוק וכאשר הפרסום הנפוץ אכן היה בכתב, על כל המשתמע מכך.

לעומת זאת, “השדה” בו אנו עוסקים הינו שדה שונה לחלוטין וכשאנו עוסקים בכיכר העיר החדשה. כאמור, בהתייחס לכיכר זו קיימים שיקולים שונים לחלוטין מהעבר ואשר פורטו לעיל, ועל כן בפרשנות מצמצמת וראויה אין אנו סבורים כי יש לכלול את ההוראה שבס”ק זה לפעולת החיבוב.

 

76. בנוסף, ניתן לראות בפעולת החיבוב כרצון להביע התייחסות, ונושא הפרסום הנוסף הינו בגדר דבר שאינו מתכוון, בסוגיה במשפט העברי של ביצוע פעולה מותרת שיכול ותביא בעקבותיה פעולה אסורה (מחלוקת כמופיע לדוגמא במסכת ביצה דף כג. ע”א, בין רבי יהודה לרבי שמעון החולקים אם פעולה שכזו מותרת או אסורה). כך גם אין לראות שחיבוב יוביל בהכרח לאותה פעולה אסורה.

דהיינו, האפשרות שמא פעולת החיבוב תגרום לחשיפת יתר הינה פעולת לוואי אפשרית אך לא הכרחית, וכשלא די באפשרות שכזו על מנת לראות בה כפרסום אליו התכוון המחוקק. ודוק, אין אנו נדרשים לשאלת הכוונה לכשעצמה, שאינה בגדר אחד הרכיבים שבחוק לשון הרע. אנו מדברים על הפעולה כשלעצמה ובעת שקיימת אפשרות להתייחס לפוסט באופן של פרסום יתר מחד גיסא, ובאופן של פרסום למפרסמים וליודעים מאידך גיסא, שעל כן יש מקום להבחין בפעולה בה בחרתי ולאחריות אותה נטלתי, או האחריות אותה יש להטיל.

 

77. הנה כי כן, ככל שעוסקים אנו בפעולת החיבוב, וכך גם בסוגיה שלא מצאה הסדר מקיף בחוק, דהיינו בשאלת הפרסום החוזר, יש מקום לפרשנות מצמצמת על מנת להביא לידי ביטוי את המדיניות הראויה, מעת שמי שנחשף לפרסום מבקש להביע דעתו אודות הפרסום וזאת בלבד, ובמכוון אינו בוחר להרחיב את חשיפת הפרסום.

משכך, נדרשנו לפרשנות הנתמכת בכתובים כאשר ליסוד הכוונה, דהיינו כי רצונו וכוונתו של המבצע את פעולת החיבוב הינה להביע דעתו ומבלי להרחיב או לשנות הפרסום לכשעצמו, וכאמור ללא כוונה להרחיב את החשופים ואת אלו שנחשפו לאותו פרסום.

ודוק, פרשנות זו מתייחסת למטריה אשר נצרכנו לקבוע את תוכנה, וכשבשדה הרשתות החברתיות, אכן מתעוררת בכל עוזה שאלת פרסום חוזר על היבטיו השונים, בשונה משאלת הפרסום החוזר באשר היכרנו טרם לכן. ברור כי מעת שאדם מבצע פרסום חוזר במדיה אחרת, הרי עצם הפעולה מוכיחה כי אכן פעל על מנת לחשוף את לשון הרע לקהל יעד נוסף כי אלמלא כן לא היה עושה כן. יוער, שאכן זאת גם מסקנתנו כמפורט, בכל הקשור לפעולת השיתוף.

 

78. כאמור, שונים הדברים בסוגיית השיתוף, אשר כל כולה נועדה לפרסום.

פעולת השיתוף דומה במהותה להפצת הפרסום לאחרים תוך כוונה כי אחרים ייחשפו לו ותוך בחירה מודעת שלא לנקוט בפעולת החיבוב אלא בפעולת השיתוף, ועל כן יש לראות בפעולת השיתוף כפעולה אקטיבית אשר כוונה בצדה, וכי על כן ביחס לפעולת השיתוף, אכן יש לראותה כפרסום לשון הרע.

עם זאת, וכאמור לעיל, סעיף 19(1) לחוק מספק הקלה במקרה של שיתוף פוסט ברשת הפייסבוק, שכן מדובר ב-“חזרה על מה שכבר נאמר”.

התנאי השני בסעיף 19(1) לחוק קובע כי על המפרסם לנקוב את המקור שעליו הסתמך. כאשר מדובר בשיתוף (וכך גם בחיבוב אם היינו נצרכים לכך), הרי שהאופי ה-“מצטט” של הפעולה הינו מובנה ומהווה חלק אינהרטי מפעולת השיתוף אשר מביא את הדברים בשם אומרם.

 

79. בנוסף לסעיף 19 לחוק, סבורני כי יש להרחיב את ההסדרים הנוגעים לפרסומים מותרים, להגנות ולהקלות העומדות למפרסם מכוח החוק, ואת האופן שבו יש לפרש וליישם הסדרים אלה בעולם הרשתות החברתיות.

זאת, על מנת שלא ליצור אפקט מצנן על חופש הביטוי ברשתות אלו, בעיקר לאור הפיקוח הפנימי הקיים ברשתות אלה, אשר מסננות בעצמן תכנים פוגעניים ושליליים לאחר קבלת דיווחים ממשתמשים.

לדוגמה, דרישה מהמשתמש לקיים בחינה מקיפה לגבי כל תוכן אותו בוחר לשתף, כתנאי להחלת ההגנה, היא דרישה העלולה לכרסם בתצורת הפעולה של הרשתות החברתיות ולפיכך בהגשמתו של חופש הביטוי.

 

80. לכן, במקרים בהם מדובר בשיתוף תוכן עובדתי, בעיקר אם מדובר בתוכן הנחזה להיות אמת בעיני הקורא הבוחר לשתפו, יש לשקול לראות את המשתף כמי שמצוי בדרגת אחריות פחותה יותר מכותב התוכן המקורי באשר ליכולתו לעמוד מאחורי אמיתות התוכן.

במקרים אלה, בבחינת הגנת אמת הפרסום לאור סעיף 14 לחוק, יש להתמקד בשאלת קיומו של עניין ציבורי בתוכן, במקרים בהם הפרסום המקורי נחזה להציג דברי אמת ולא קיימת אפשרות סבירה לוודא כי העובדות המשותפות אינן אמיתיות.

 

81. באשר לשיתוף תוכן המהווה עמדה, עשויה לעמוד לזכות המשתף הגנת תום הלב המפורטת בסעיף 15(4) לחוק: “הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות”.

כמו כן, במידה והמשתף הוסיף מלל השולל ומגנה את הפרסום, או מטיל בו ספק, ייתכן שתעמוד לו ההגנה המצויה בסעיף 15(10) לחוק: “הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן”.

לבסוף, לאור החשיבות של הרשתות החברתיות בקידום חופש הביטוי, יש מקום לשקול שימוש בהגנת “חובה חוקית, מוסרית, או חברתית”, הקבועה בסעיף 15(2) לחוק: “היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום”.

 

82. יחד עם זאת, לאור ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, אין אנו נדרשים בתיק דנן לבחון את הפטורים, ההקלות וההגנות העומדות למפרסם מכוח החוק.

 

סיכומם של דברים:

83. נדרשנו לשאלה שטרם הוכרעה בפסיקה ועניינה לשון הרע באמצעות פעולת חיבוב או פעולת שיתוף וכאשר עסקינן במפרסם משני.

אין חולק כי המחוקק ראה גם בפרסום משני של לשון הרע כעוולה, הגם שמצא לנכון לראות בפרסום שכזה כמצדיק לעיתים פיצוי נמוך יותר וכך גם בהתייחס להיבטים הפליליים בשינויים המחויבים. לשיטת בית המשפט קמא, פרסום באמצעות פעולת חיבוב או שיתוף, אין בהם כפרסום לשון הרע. משכך, נדחתה התביעה בבית המשפט קמא.

מנגד, המערערת רואה הן בפעולת חיבוב והן בפעולת שיתוף כפרסום לכל דבר ועניין. המשיבים תמכו, כמובן, בעמדת בית המשפט קמא ואילו היועץ המשפטי לממשלה בחר בדרך ביניים, באופן שלדעתו אין לראות בפעולת חיבוב כעונה על פרסום לפי החוק, בהבדל מפעולת שיתוף אשר לדעתו מהווה משום פרסום לשון הרע בהתאם לחוק.

 

84. במהלך בחינת הפתרון הראוי ותוך התייחסות לחוק המצוי, נדרשנו לבחינת אשר עולה מהמשפט המשווה בו מצאנו גישות שונות, ובאופן שכל טוען יכול למצוא תימוכין לגישתו בפסיקה זרה זו או אחרת.

עוד נדרשנו למשפט העברי אשר לפיו עצם פרסום לשון הרע לא דורש כוונה אך מנגד אין הוא רואה בפרסום חוזר כפרסום לשון הרע הואיל ומעת שדברים נאמרו בפומבי (בפני שלושה) שוב יש בכך פרסום ואין חידוש בפרסום נוסף. הגם שכך, מעת שעסקינן בכוונה להרחבת מעגל הנחשפים, אזי גם לשיטה זו, יהא בכך משום פרסום לשון הרע.

לבסוף, נדרשנו להיבטים השונים בשדה המגרש האינטרנטי ובמיוחד בהיבטים של הרשתות החברתיות והמדיניות הראויה.

 

85. בסופו של יום, מסקנתנו כי יש לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ואכן לראות בפעולת של חיבוב, וזאת בלבד, כפעולה אשר אינה עונה על רכיב הפרסום בהתייחס ללשון הרע. להבדיל מכך, מעת שמדובר בתגובה (וכפי שנפסק בעבר) ובפעולת שיתוף מהוות פעולות אלה בגדר פרסום, על כל המשתמע מכך.

 

86. אם נחזור למקרה דנן, הרי כפי שנקבע לעיל, הפרסום בגדר לשון הרע וכך גם הוסכם בין הצדדים כי ההכרעה תהא בהתאם להסכמות הדיוניות, דהיינו שככל שהתשובה לשאלה אודות הפרסום תוכרע באופן שיש לקבל את התביעה, אזי נקבעה המסגרת של החיוב הכספי.

במקרה דנן, מדובר בקבלה חלקית של הערעור וזאת בהתייחס לנושא השיתוף ועל כן בנסיבות מצאנו לחייב את המשיבים יחד ולחוד בסכום כולל של 5,000 ₪, וכאשר מודגש כי שיעור הפיצוי נקבע בסכום שכזה אך ורק לאור הסכמת הצדדים לאופן בחינת שיעור הפיצוי, כאשר אלמלא כן היה מקום לפסיקת פיצוי משמעותי.

התוצאה:

87. לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחברי להרכב לקבל את הערעור בכל הנוגע להגדרת שיתוף כפרסום לעניין החוק ולדחות את הערעור בכל הנוגע לפעולת החיבוב.

בהתאם, המשיבים, יחד ולחוד, ישלמו למערערת 5,000 ₪, כפיצוי בגין שיתוף הפרסום הראשון.

 

88. כל צד יישא בהוצאותיו.

 

 

89. העירבון שהפקידה המערערת יוחזר לה באמצעות בא כוחה.

 

 

 

 

ישעיהו שנלר, שופט, סג”נ

 

השופט קובי ורדי, סג”נ:

אני מצטרף לחוות דעתו המקיפה והמעמיקה של חברי האב”ד סגן הנשיא שנלר בה אומצה עמדתו המקצועית והמלומדת של  היועץ המשפטי לממשלה לגבי האבחנה שבין פעולת “חיבוב” שאינה מהווה “פרסום” לפי החוק, להבדיל מפעולת “שיתוף” העשוייה להיחשב כ”פרסום” לפי החוק.

 

כפי שהבהיר חברי (האמיתי ולא הוירטואלי) יודגש כי לאור ההסכמות הדיוניות בין הצדדים לא נזקקנו בתיק זה לבחון את הפן העובדתי וההשלכות המשפטיות האפשריות של הפעולות הספציפיות שבוצעו בתיק זה וכן את הפטורים, ההקלות וההגנות היכולים לקום ולעמוד לצורך עריכת איזון ראוי ל”פרסום” שבפעולת “שיתוף” ואיננו מכריעים בעניין זה, כמו גם בשאלה האם יש מקום לאיזונים נוספים ו/או אחרים.

 

נראה שמדובר בשלב אחד בלבד בהתאמת עולם המשפט למציאות  הטכנולוגית המתפתחת ומתקדמת בצעדי ענק בעולם המקביל האינטרנטי, שעולם המשפט מתקשה להדביק ולעמוד בקצבה, כאשר צפויות עוד התפתחויות רבות ומעבר של שלבים נוספים שבהם יעוצבו כללי המשפט ויותאמו למציאות משתנה  זו שיש לה יתרונות בולטים ורבים אך גם חסרונות וסכנות שיש להתמודד עמן.

 

 

 

 

קובי ורדי, שופט, סג”נ

 

 

השופטת עינת רביד:

אני מצטרפת לחוות דעתו המקיפה והמעמיקה של חברי אב”ד סגן הנשיא שנלר, ומסכימה לפסיקתו וכן לאבחנה בין פעולת “החיבוב” לפעולת ה”שיתוף” לעניין המונח “פרסום” לפי החוק, כפי שאף הוצע בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.

ברצוני להדגיש כי אכן יש ללכת בזהירות רבה בנושאים אלה, על מנת, מחד גיסא, למנוע “אפקט מצנן” על חופש הביטוי במרחב האינטרנטי ויצירת מסד ל”תביעות השתקה”, ומאידך גיסא לתת הגנה ראויה לזכויות מוגנות, ובהן הזכות לשם הטוב, ואף למנוע במידת האפשר “בריונות ברשת”.

לאור האמור, אך ברור הוא, כי לנוכח הפעילות באינטרנט, שהיא רבה ומקובלת בכל שכבות האוכלוסייה ובכל הגילאים, מן הראוי שהנושא יוסדר בחקיקה בהקדם האפשרי, כאשר זו תוכל לקחת בחשבון את האינטרסים השונים וכן לבצע הסדרה כוללת, שתקבע את תחולת ההסדר (למשל מבחינת גיל מבצע הפעולה), תחילת ההסדר (רטרוספקטיבי או פרוספקטיבי), קביעת הגנות ופטורים ולחילופין החמרות, וכן תוכל לקבוע אמצעי חינוך של הציבור להטמעת ההסדר שייקבע.

 

עינת רביד, שופטת

 

 

 

הוחלט בהתאם לפסק דינו של השופט שנלר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

 

ניתן היום, י’ שבט תשע”ט, 16 ינואר 2019.

 

 

 

 

ישעיהו שנלר, שופט, סג”נ

קובי ורדי, שופט, סג”נ

עינת רביד, שופטת

 

 

 

PDF

פסד לשון הרע מחוזי אחריות נזיקית לייק ושייר 35757-10-16 נידיילי תקשורת נ’ שאול

להלן פסק הדין של השופט עודד מאור שבוטל בערעור

 

תמצית:

האם חיווי “Like” או שיתוף של תוכן בפייסבוק מקים עילה בגין לשון הרע?

העובדות: התובעת מוציאה לאור ומפיצה מקומון ברמת-גן וגבעתיים. הנתבעים, אנשים פרטיים, נחשפו בפייסבוק לפרסומים שונים שנכתבו ע”י אחרים בגנות המקומון, ובחרו ללחוץ על כפתורי ה”לייק” (LIKE) וה”שתף” (SHARE) בהתייחס לפרסומים אלה. פעולה זו הובילה כמקובל בפייסבוק להצגת הפרסומים בפני חבריהם של הנתבעים. לטענת התובעת, בלחיצה על כפתורים אלה יצרו הנתבעים פרסומים מכפישים ומשמיצים נגד המקומון, שהינם בבחינת עוולה בהתאם לחוק לשון הרע התשכ”ה- 1965. לטענת הנתבעים אין מדובר בלשון הרע אלא במחאה לגיטימית נגד התובעת בעלת קונוטציות מתחום האומנות.

נפסק: נדחו טענות הנתבעים באשר לאופיים האומנותי של הפרסומים והם נחשבים “לשון הרע”. שיתוף או לייק שנעשים על-ידי אדם ביחס לפרסום שכתב אחר אינם מהווים פרסום לשון הרע כדרישתו בחוק, וזאת בניגוד לכותב הסטטוס, המקיים את שני התנאים הנדרשים בחוק: הבעת לשון הרע והבאת הפרסום לאחר.

 

לעומת זאת, המסמן “לייק” או משתף פירסום אינו מקיים את התנאי הראשון: הבעת לשון הרע. מטרתו היא להביע רגש תמיכה, הכרה או הזדהות בנוגע לסטטוס או לכותבו, פעמים רבות מבלי משים וללא קשר לתוכן הסטטוס, בדומה להתבוננות בסטטוס ממעוף הציפור תוך קריאה מהירה והבעת תגובה רגעית. אין מטרתו לפרסם את הסטטוס. פרסום כזה הוא תוצאת לוואי של מערכת פייסבוק וקשור בהגדרות הפרטיות שקבע המפרסם הראשון, זאת חרף העובדה כי המשתמש הוביל לכך שהפרסום הגיע לאחר.

 

במציאות הטכנולוגית של ימינו, עת הבעתה של לשון הרע והגעתה אל האחר הינן בגדר פעולה אחת, אין עוד לראות את המושג פרסום באינטרנט כמושג כוללני ואחיד ללא הבחנה בפעולה עצמה אף מצד המשתמש. אי לכך אין להיצמד למשמעות המושג פרסום כפי שהיה בעת שנחקק החוק בשנת 1965.

 

כל פרשנות אחרת למעשי הנתבעים תוביל למצב לא רצוי לפיו אלפי משתמשי הרשת החברתית יהפכו לנתבעים בפוטנציה עקב סטטוס שאליו נחשפו למשך שניות ספורות. לתוצאה דומה יש להגיע אף לנוכח עקרון החוקיות, לפיו אין לפגוע בחופש הביטוי של משתמשי הפייסבוק ללא הוראה מפורשת המחייבת לעשות כן כנדרש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

 

התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.

 

PDF

 

פסד נידיילי נ שאול השופט עודד מאור לייק ושייר בפייסבוק אינם לשון הרע 19430-03-14