לפנינו פס”ד סופר מטופש של השופט נעם סולברג בשאלה קריטית בימינו מה קורה כשחברת תעופה מורידה אותך בשדה תעופה אחר ממה שהזמנת, למשל אם חברת התעופה מביאה אותך לקפריסין ולא לתל אביב, בגלל המלחמה.
במקרה הספציפי חברת וויז היתה אמורה להטיס את 2 הנוסעים לוונציה, אבל הורידו את הנוסעים בבולוניה, בגלל שהטיסה לא הספיקה להגיע לוונציה לפני שנמל התעופה נסגר ב 2 בלילה. שימו לב שסולברג בכלל לא כותב מאיפה היו הטיסות. צריך לקרוא את פסה”ד של ביהמ”ש המחוזי בשביל להבין את הרקע.
בזמן שבית המשפט העליון עסוק מעל הראש בעתירות של פלסטינים, עזתיים ומחבלי נוחבה כלואים, גם ציבוריות וגם פרטניות, לשאלה הזו שהיא רלבנטית עכשיו לציבור הישראל, מסרב המוצץ נעם סולברג לתת תשובה. אייל אבנד נ’ וויז הונגריה רע”א 63087-09-24.
לפי החוק, אם טיסה בוטלה ונגרם עיכוב של יותר מ 8 שעות עד הטיסה הבאה, מגיע פיצויים לפי נוסחה. בכל מקרה אחר חובת החברה היא רק לסייע להגיע ליעד.
התובעים טוענים שטיסה שיצאה מתל אביב ונחתה בבולוניה ולא בוונציה, היא טיסה שבוטלה. נכון שהמסלול “ת”א ונציה” בוטל, אבל הטיסה כן יצאה ומה שבוטל זה יעד הנחיתה.
איך אפשר בלי התפלספות “הילוך במשעול צר”
קודם כל שימו לב להתפלספות הזו בפתיח: ה”שאלה שמועלית על-ידי המבקשים, דורשת אפוא הילוך במשעול צר, בצעדים מדודים, תוך חיפוש אחר נקודת איזון אופטימלית בין שתי השיטות המכחישות זו את זו. על מנת להכריע בנדון, ידרש בית המשפט ליתן דעתו גם על שיקולי מדיניות שונים, דוגמת אלה שניצבו לפני המחוקק עת שקד על חקיקת חוק שירותי תעופה”.
“הילוך במשעול צר”??? מה זה הקשקושים האלה? יש חוק והחוק צריך לתת תשובות. כן או לא. הכנסת לא מחוקקת חוק ואח”כ משאירה אותו ל”פרשנות” בהתאם לנסיבות עתידיות. החוק אומר כן או לא, ולפיו צריך לפסוק.
אם נוצרה סיטואציה לא הגיונית, תפקידו של השופט להאיר את עייני המחוקק אבל לא לשנות את החוק באמצעות “פרשנות”.
למה צריך להביא את גלי בהרב מיארה ואת חברות התעופה האחרות (אל על)?
נעם סולברג כותב שכדי לקיים דיון בפרשנות חוק הפיצויים של טיסות שבוטלו או איחרו, צריך להביא לדיון “גורמים נוספים, כגון היועצת המשפטית לממשלה, גורמים רלבנטיים במשרדי הממשלה וכן חברות תעופה נוספות”.
שימו לב שזה תיק שהתחיל בתביעות קטטנות. מי מביא את גלי בהרב מיאה להביע עמדה בתביעות קטנות???
מה פתאום להביא את גלי??? כאשר חוקקו את החוק אותם גורמים (חברות תעופה) הפעילו לוביסטים ונחקק מה שנחקק. את השמיעה של חברות התעופה שמעו במהלך הליכי החקיקה (מה שנקרא חוק זיבי-טיבי).
היום אין לחברות התעופה הנוספות SAY רטרואקטיבי מה היתה כוונת המחוקק אז כשהחוק נחקק.
בכלל מי הן חברות התעופה האחרות? אל על? אל על היא המורווחת העיקרית מזה שמירי רגב לא מסדרת לחברות התעופה הזרות ביטח מלחמה ממשלתי, והיא לא פועלת להקטין להם את האגרה של נמל התעופה בן גוריון. אל על וויז הונגריה בניגוד עניינים אינהרנטי. אל על לא רוצה שוויז הונגריה תטוס לישראל כי זה מפריע לה לעשוק צרכנים.
אל על בכלל לא צד לערעור.
וגם לשמוע את היועמ”שית גלי בהרב מיארה אין צורך, שכן החוקים מנוסחים מלכתחילה אצלה במשרד במחלקת יעוץ וחקיקה של הפרקליטות,הנתונה למרותה והיא החולשת על ניסוח החוקים.
כל מה שהיה ליועמ”שית להגיד, היא יכלה להגיד באמצעות נציגי מחלקת יעוץ וחקיקה שהיו בכנסת בוועדות שחוקקו את החוק (חוק זיבי טיבי).
מה הקשר של הנטל הכלכלי היום לפרשנות החוק דאז?
בהמשך הוא כותב שיש לבדוק מה הנטל על חברות התעופה……”תידרש הצגתה של תמונה מעשית ברורה, על מנת להבין, למשל, מהו הנטל שיוטל על חברות התעופה, אם תחויבנה לפעול על-פי עמדת המבקשים, וכיצד ישפיע הדבר על מערך תמריציהן הכלכליים, ומכאן שגם על ציבור הצרכנים במבט רחב”.
סורי… אבל ציבור הצרכנים רוצה תשובה עכשיו במיידי מה דין הסטת נחיתה מתל אביב לקפריסין, כי זה עלול לקרות מחר וגם מחרתיים.
בינתיים הציבור נשאר תלוי באוויר. מי שצריכה לענות פה זו לא גלי בהרב מיארה, אלא שרת התחבורה מירי רגב. רק היא יודעת מה קורה בענף התעופה.
גלי לא יודעת מה קורה בענף התעופה, היא כי עסוקה בזיון ודפיקה של חייל צה”ל כרוצחים ואנסים, ותפירת תיקים לאנשי מודיעין ציונים ולפטריוטים.
מה הקשר של חוק הפיצויים להשפעה על תמריצים כלכליים של חברת התעופה?
זה לא הפיצוי לצרכנים שהוא הבעיה…. הבעיה היא הנהלת שדה תעופה בן גוריון, שסגרה את טרמינל 1 ורוצה לגבות מחברות הלאו קוסט מחירים של טרמינל 3.
חוץ מזה, במקרה של מלחמה והסטת נחיתה מישראל לקפריסין, מרי רגב יכולה בקלות לסדר לחברת התעופה ביטוח ממשלתי ישראלי לסיטואציות האלה.
כמו כן מירי רגב יכולה לשכנע את הנהלת שדה התעופה בן גוריון לוותר בכלל על “אגרת דמי הנחיתה” למשך תקופת המלחמה כדי לתמרץ חברות תעופה להגיע לפה.
מה שלא מתמרץ חברות תעופה להגיע לפה, זו העובדה שהחוק נשאר בלתי מפורש, וכפוף לפרשנות בגלל העצלנות וההתפלספות של נעם סולברג.
זה מקרה קלאסי בו היה צריך לקבוע דיון מהיום למחר, כדי להביא וודאות גם לחברת התעופה וגם לציבור, מה הזכויות ומה החובות של כל צד, כולל מה יכולה מירי רגב לתרום פה.
סולברג לא בטוח מהי האכסניה לפרשנות החוק
וכאילו שזה לא מספיק שצריך לעשות פרשנות לחוק, צריך גם לנחש למה סולברג עצמו מתכוון. הוא כותב שהוא לא בטח מהי האכסניה, אבל הוא לא אומר איפה כן יש אכסניה.
ראו: “מבלי להכריע לגוף העניין, אינני בטוח כי ההליך דנן הוא האכסניה המתאימה לבירור כללי כגון דא, ויותר מכך – אם המבקשים יֵצאו נשכרים מעריכת הבירור הכללי אגב הדיון בעניינם”.
אז איפה האכסניה? הרי אם סולברג נותן החלטה זה אומר שהוגש ערעור, שולם עליו אגרה והופקד עליו עירבון. כעת תורו להכריע. זה ששולם אגרה והופקד עירבון זה המפתח לאכסניה, אז למה סולברג מזיין את השכל?
נזכיר שיש לסולברג שפתיים של מוצצת מולדבית מתחנה מרכזית TLV.
ועוד דבר, נעם סולברג בכלל לא כותב איפה זה ה”יעד הקרוב”. מי שיקרא את פסק הדין בעוד 5 שנים יחשוב שמדובר בנטישת נוסעים בלרנקה או אתונה במקום תל אביב (כאשר העלילה היא בעצם בולוניה במקום וונציה – שעה וחצי ברכבת).
בכל מקרה לרנקה זה לא יעד קרוב לתל אביב. טיסה של רגע אחרון משם יכולה לעלות $500 אצל אל על.
להלן ההחלטה המזעזעת של סולברג רע”א 63087-09-24
להלן פסק הדין שעליו הוגש הערעור
אבנד ואח’ נ’ וויז אייר הונגריה – Wizz Air Hungary Ltd
בית משפט: שלום חיפה
תאריך: 27/05/2024
מספר תיק: 14774-05-23
בבקשה זו נדונה רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה, אשר קיבל חלקית את תביעת המבקשים נגד המשיבה, בגין שינוי יעד הנחיתה של טיסת המבקשים. התביעה הוגשה על פי חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע”ב-2012, והמבקשים טוענים כי יש לראות בטיסה ששינתה יעד נחיתה כ”טיסה שבוטלה”.
המבקשים רכשו כרטיסי טיסה לוונציה, אך הטיסה המריאה באיחור והוסטה לבולוניה, דבר שהוביל להוצאות נוספות עבורם. הם טוענים כי המשיבה לא סיפקה להם סיוע בהגעה ליעד המקורי ולא יידעה אותם על זכויותיהם. בתגובה, המשיבה טוענת כי השינוי ביעד הנחיתה נבע מנסיבות מיוחדות ולא מזכה בפיצוי.
בית המשפט קמא קבע כי לא מדובר בטיסה שבוטלה לפי ההגדרה בחוק, ולכן דחה את תביעת המבקשים לפיצוי סטטוטורי. עם זאת, קיבל את טענת המבקשים לגבי חובת המשיבה לספק סיוע, ופסק להם פיצוי בגין הוצאות הנסיעה ובגין עוגמת נפש.
המבקשים טוענים כי נפלו שגיאות משפטיות בפסק הדין, במיוחד בהגדרת המונח “טיסה שבוטלה”. הם הפנו לפסיקות קודמות ולפרשנות שונה של החוק, וטוענים כי שינוי יעד הנחיתה הוא מצב שמזכה בפיצוי.
וויז טענה כי אין מקום להתערב בפסק הדין, שכן הוא מנומק היטב ומבוסס על שיקול דעת. היא גם טענה כי החוק לא מתייחס לשינוי יעד הנחיתה כטיסה שבוטלה.
לאחר עיון בטענות הצדדים, הוחלט לתת רשות ערעור אך לדחות את הערעור לגופו. נקבע כי בית המשפט קמא צדק במסקנתו כי הטיסה לא נחשבת כ”טיסה שבוטלה” לפי ההגדרה בחוק, שכן האיחור היה פחות משמונה שעות.
החלטת בית המשפט מתבססת על לשון החוק, המפרידה בין מועד ההמראה ליעד הסופי, ומדגישה כי לא ניתן לראות בטיסה שהוסטה כטיסה שבוטלה. כמו כן, הובהר כי המחוקק לא התכוון לכלול מצבים בהם היעד הסופי שונה, אלא רק מקרים של ביטול טיסה מוחלט.
בסופו של דבר, לא נמצא פגם מהותי בפסק הדין של בית המשפט קמא, והערעור נדחה. העירבון שהופקד יוחזר למבקשים.
תיאור:
לפני
כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון
המבקשים
1. אייל אבנד
2. רז בן דוד
נגד
המשיבה
וויז אייר הונגריה – Wizz Air Hungary Ltd
בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב’ הרשמת הבכירה ד’ ביאלר) מיום 4.11.2023 בת”ק 14774-05-23
פסק דין
רקע
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה (כב’ הרשמת הבכירה דנה ביאלר) מיום 4.11.2023 בת”ק (חי’) 14774-05-23, לפיו התקבלה בחלקה תביעת המבקשים נגד המשיבה.
עסקינן בתביעה קטנה שהוגשה על ידי המבקשים, בה עתרו לחייב את המשיבה לשלם להם סך של 15,3287 ₪ כפיצוי לפי חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע”ב-2012 (להלן: “החוק”). התביעה הוגשה בגין שינוי יעד הנחיתה של טיסת המבקשים על ידי המשיבה, לאחר ההמראה. לטענת המבקשים יש לראות בטיסה אשר יעד הנחיתה שונה בה על ידי המשיבה כ”טיסה שבוטלה”, ולחייב את המשיבה בפיצוי הקבוע בסעיף 6(א) לחוק.
לפני שאסקור את השתלשלות האירועים, אפרט את הוראותיו של החוק, הרלוונטיות למחלוקת בענייננו:
“טיסה” הוגדרה בסעיף 1 לחוק בזו הלשון:
“טיסה” – טיסה הממריאה מתחומי מדינת ישראל או אליה, לרבות טיסה הכוללת חניית ביניים;
“טיסה שבוטלה” הוגדרה בסעיף 1 לחוק כדלקמן:
“טיסה שבוטלה” – כל אחת מאלה, ואולם לא יראו שינוי במספר הטיסה כשלעצמו כטיסה שבוטלה:
(1) טיסה שלא התקיימה;
(2) טיסה שהמריאה באיחור של שמונה שעות לפחות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה או באיחור שנקבע לפי סעיף 6(ח);
בגין טיסה שבוטלה זכאי הנוסע לקבל ממפעיל הטיסה או מהמארגן את ההטבות המנויות בסעיף 6(א) לחוק:
(1) שירותי סיוע;
(2) השבת תמורה או כרטיס טיסה חלופי, לפי בחירת הנוסע;
(3) פיצוי כספי כאמור בתוספת הראשונה.
למרות האמור, וכמפורט בסעיף 6(ה)(1) לחוק, נוסע לא יהיה זכאי לפיצוי הכספי אם מפעיל הטיסה או המארגן הוכיח, בין היתר, כי הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתו וגם אם היה עושה כל אשר ביכולתו – לא היה יכול למנוע את ביטולה בשל אותן נסיבות.
תמצית השתלשלות העניינים
ביום 2.5.2022 רכשו המבקשים, באמצעות סוכנות נסיעות במרשתת, כרטיסי טיסה מתל אביב לוונציה שבאיטליה ובחזרה. הטיסה לוונציה, בסימול המשיבה W6-5456, תוכננה להמריא ביום 18.5.2022 בשעה 22:00 מתל אביב ולנחות ביום 19.5.2022 בשעה 00:50 בוונציה (להלן: “הטיסה”).
בכתב התביעה פירטו המבקשים את כל השתלשלות האירועים, אשר לטענתם הובילה לכך שבפועל הטיסה המריאה באיחור, בשעה 23:43 במקום בשעה 22:00, דבר אשר הוביל לכך שטיסתם הוסטה לשדה התעופה בבולוניה ונחתה שם בשעה 02:10. זאת מאחר ולטענתם שדה התעופה בוונציה נסגר בשעה 02:00, ולכן טיסתם לא יכולה הייתה לנחות שם.
על יסוד מסכת עובדתית זו טענו המבקשים כי יש לראות בטיסתם כטיסה שבוטלה, ומשכך עתרו לחיוב המשיבה בתשלום פיצויים על פי החוק.
בנוסף, לטענת המבקשים, לאחר הנחיתה המשיבה לא סייעה להם בהגעה מבולוניה ליעד המקורי בוונציה ולא יידעה אותם על זכויותיהם, ורק לאחר המתנה רבה וחוסר ודאות הם נאלצו לנסוע לוונציה במונית, מרחק נסיעה של 165 ק”מ ובעלות של 497 ₪. המבקשים הלינו על אי נוחות רבה שנגרמה להם, וטענו כי עם שובם ארצה פנו למשיבה בטופס תלונה ובדרישה לפיצויים בגין הוצאות הנסיעה במונית וכן בדרישה לתשלום הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק.
כנטען, ביום 24.5.2022 המשיבה דחתה את דרישת המבקשים לתשלום פיצויים בטענה כי המדובר בנסיבות מיוחדות, המהוות חריג לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק, בשל הגבלת נחיתות מטוסים בשדה התעופה בוונציה לשעות מסוימות. ביום 9.6.2022 המשיבה הציעה למבקשים פיצוי כולל בסך של 120 יורו, אולם המבקשים דחו את ההצעה מאחר ולטענתם לא היה בה כדי לכסות את הוצאותיהם בגין נסיעה במונית ליעד, שהסתכמו בסך של 138 יורו. ביום 20.6.2022 המשיבה דחתה דרישה נוספת של המבקשים לפיצויים, תוך שטענה כי כן סופקו על ידה אוטובוסים להסעת הנוסעים מבולוניה לוונציה. המבקשים דחו את טענות המשיבה וטענו כי לא הייתה עבורם כל הסעה מאורגנת על ידי המשיבה מבולוניה לוונציה, ועמדו על דרישתם לקבלת פיצוי. ביום 7.7.2023 המשיבה הודיעה על סגירת תלונת המבקשים, משאלה סירבו להצעתה, ועל כן הוגשה התביעה לבית משפט קמא.
בכתב התביעה טענו המבקשים כי האירוע דנן נופל תחת ההגדרה “טיסה שבוטלה” כהגדרתה בחוק, שלא מנסיבות מיוחדות כאמור בסעיף 6(ד) לחוק, ולפיכך קמה למבקשים הזכות לקבל את הסעדים המפורטים בסעיף 6(א) לחוק וכן פיצויים לדוגמא בהתאם לסעיף 11 לחוק. על כן עתרו המבקשים לקבלת פיצויים על פי הפירוט הבא:
פיצוי לפי התוספת הראשונה של החוק בסך 4,240 ₪, החזר בסך 497 ₪ עבור הנסיעה במונית, השבת מחצית מעלות כרטיסי הטיסה עבור הפסד יום עבודה בסך 650 ₪ ופיצויים לדוגמה בסך 10,000 ₪ לפי סעיף 11 לחוק.
מנגד, בכתב ההגנה המשיבה טענה כי האיחור בהמראה מישראל ושינוי יעד הנחיתה מוונציה לבולוניה נבעו מסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתה, ומאחר שהטיסה התקיימה והמריאה באיחור קל בלבד, אין למבקשים עילה המזכה לפי חוק שירותי התעופה לפיצויים או זכות להשבה מכל סוג שהוא, למעט השבת עלות המונית מבולוניה לוונציה.
בפסק הדין בית משפט קמא קיבל את התביעה בחלקה תוך שקבע, בין היתר, כי בענייננו אין המדובר בטיסה שבוטלה כמשמעות מונח זה בחוק, משום שאף אחד משני התנאים הקבועים האמורים בהגדרת מונח זה חוק לא התקיים בנסיבות העניין. על כן בית משפט קמא דחה את התביעה לפיצוי סטטוטורי לפי סעיף 6(א)(3) לחוק ולהשבת התמורה בגין מחצית מעלות כרטיסי הטיסה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק, וכן דחה את התביעה לתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 11 לחוק. בית משפט קמא כן קיבל את טענת המבקשים כי המשיבה שיווקה והפעילה טיסה ששעת נחיתתה המתוכננת הייתה קרובה מאוד לשעה שבה ידוע היה כי שדה התעופה בוונציה נסגר, ועל כן האחריות לבצע נחיתה ביעד המתוכנן במועד לפני סגירת שדה התעופה, מוטלת על כתפיה. נקבע כי אין די בהודעת מנהל התפעול של המשיבה, לפיה שדה התעופה בוונציה נסגר במועד הרלוונטי מהשעה 23:30 ועד השעה 2:30 ללא כל הסבר נוסף מדוע למרות זאת תוכננה הטיסה כפי שתוכננה, כדי להסיר מכתפיה אחריותה, בוודאי כאשר הוכח כי המשיבה הייתה מודעת מעוד מועד לעובדה כי שעת סגירת שדה התעופה בוונציה היא 02:00.
עוד נקבע כי גרסאותיה הסותרות של המשיבה באשר להסעות שהיה עליה לספק לנוסעי הטיסה מבולוניה לוונציה מעלות ספקות ביחס לתום ליבה, כך גם לעניין סירובה לשלם למבקשים את מלוא סכום עלות המונית ששילמו, ללא כל הסבר מניח את הדעת.
משכך פסק בית המשפט קמא למבקשים פיצוי בסך של 497 ₪ בגין עלות המונית לצורך הגעתם מבולוניה לוונציה, וסך של 1,500 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש, וסך של 500 ₪ בגין אגרה והוצאות משפט.
תמצית טענות הצדדים
המבקשים לא השלימו עם פסק הדין והגישו את הבקשה דנן. המבקשים טוענים כי אין להם מחלוקת בנוגע לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אולם הם סבורים שבפסק הדין נפלו שגיאות משפטיות. לטענתם, תיק זה מעורר סוגיה פרשנית מובהקת של הגדרת החוק בעניין “טיסה שלא התקיימה”. נטען כי הגדרת המונח “טיסה” כוללת מרכיבים שונים, לרבות מצב בו היעד הסופי של הטיסה שונה בניגוד לרצון הנוסעים ומבלי ליידע אותם מראש ולקבל הסכמתם לכך. נטען כי שינוי כזה עלול לעתים לגרום לפגיעה חמורה יותר מאשר אי המראת הטיסה כלל, ולכן ראוי לכלול גם מצב זה במונח “טיסה שלא התקיימה”. משכך טוענים המבקשים כי קריאה קפדנית של לשון החוק וסקירת תכליתו מחייבים לראות טיסה שהמריאה ולא הגיעה ליעדה הסופי כנכללת בהגדרת המושג “טיסה שלא התקיימה”, קרי טיסה שבוטלה. לטענת המבקשים, הפרשנות אותה אימץ בית משפט קמא בפסק דינו אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הפרשנות התכליתית. המבקשים הפנו לשורה של פסקי דין שניתנו בין היתר בבתי משפט לתביעות קטנות ולטענתם אימצו את פרשנותם. כמו כן המבקשים הפנו לפרשנות שניתנה לתקנות האירופאיות העוסקות באותו עניין, לפיה, כנטען, טיסה שהמריאה והוסטה תיחשב בתנאים מסוימים כטיסה שבוטלה.
המשיבה בתשובתה עתרה לדחיית הבקשה הן על הסף והן לגופה. לטענתה המקרה דנן אינו נכנס לגדר המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, וטענו גם כי בפסק הדין לא נפל כל פגם המצדיק מתן רשות ערעור, שכן במקרה דנן עסקינן בפסק דין מנומק שניתן תוך הפעלת שיקול דעת ולאחר שנדונו כל הטענות, ומשכך נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף.
לחילופין נטען כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה, היות וקביעת בית משפט קמא לפיה הטיסה שבענייננו אינה בגדר טיסה שבוטלה כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, עולה בקנה אחד הן עם לשון החוק והן עם תכליתו.
נטען עוד כי המחוקק נקט בלשון ברורה ופשוטה בחוק, והתכוון להקנות זכויות רק במקרה שנופל בגדר ההגדרה המצומצמת והברורה של החוק למונח “טיסה שבוטלה”. לטענת המשיבה, המבקשים מנסים לצקת להגדרת המונח “טיסה שבוטלה” תוכן שאיננו קיים בה, וקביעת בית משפט קמא לפיה אין בענייננו מקרה של טיסה שבוטלה היא קביעה נכונה המבוססת על כללי הפרשנות הראויה ואין כל סיבה להתערב בה. לחילופין נטען כי גם אם ייקבע שהטיסה הרלוונטית אכן בוטלה, המבקשים אינם זכאים לפיצוי הסטטוטורי. זאת משום שאמנם מדובר בטיסה שהמריאה באיחור, אך האיחור אירע בנסיבות המקנות פטור מתשלום הפיצוי הסטטוטורי בהתאם להוראות סעיף 6(ה)(1) לחוק.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה יש ליתן רשות ערעור, לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור ולדחות את הערעור. הכול כפי שיפורט להלן.
כידוע, כדי להשיג על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות נדרשת קבלת רשות לערער על פסק הדין. אמת המידה למתן רשות ערעור כזו, כאשר מדובר בפסק דין שנתן בית משפט לתביעות קטנות, היא מחמירה באופן מיוחד, ורשות כזו ניתנת במקרים חריגים בהם נמצא כי נפל פגם מהותי הדורש את התערבות ערכאת הערעור, או כשמתעוררת שאלה משפטית המתעוררת באופן תדיר בערכאות הדנות באותו נושא. זאת בעיקר נוכח תכלית ההתדיינות בבית משפט לתביעות קטנות, שהיא לאפשר עריכת בירור יעיל, מהיר ופשוט של תביעות בין צדדים שבדרך כלל אינם מיוצגים.
בענייננו אינני סבורה כי אמות המידה הנ”ל מתקיימות ומצדיקות מתן הרשות המבוקשת. עוד אני סבורה כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא. אני סבורה כי בית משפט קמא צדק במסקנתו לגוף העניין, וזו ניתנה באופן מנומק ובמסגרת שיקול הדעת המסור לערכאה המבררת, ולא מצאתי כל עילה להתערב בפסק דינו. בית משפט קמא שמע ובחן את כלל טענות הצדדים ובפסק דינו המנומק דן בטענות הצדדים והכריע בהן, כמפורט בפסק הדין. קביעותיו של בית משפט קמא הן מבחינה עובדתית והן מבחינת יישום החוק ביחס לטענות המבקשים סבירות ומקובלות עליי.
עם זאת, מצאתי לנכון כן לתת רשות ערעור, משום שעיקר המחלוקת בין הצדדים היא מהי הפרשנות הנכונה שיש לתת להגדרת המונח “טיסה שבוטלה” בסעיף ההגדרות בחוק, ומדובר בסוגיה שעולה באופן תדיר בהתדיינויות בבית משפט לתביעות קטנות.
ראו לעניין זה:
רע”א 4758/19 ברזילי נ’ גבאי, פסקה מס’ 4 (18.7.2019);
רע”א 7535/16 אבירם דהרי נ’ דרור לדרמן (26.12.2016);
אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 13, עמ’ 607 2020, .
לגופו של עניין, אין מחלוקת עובדתית כי הטיסה המריאה שלא במועד ובאיחור של פחות משעתיים, ונחתה בשדה התעופה בבולוניה ולא ביעד המקורי בעיר ונציה. מבחינת לוחות הזמנים, הטיסה לא נחתה בשדה התעופה בוונציה כמתוכנן בשעה 00:50, אלא הטיסה נחתה בעיר בולוניה בשעה 02:10. בשל כך המבקשים נדרשו להגיע ליעד המקורי במונית, ולטענתם הם הגיעו למלונם בוונציה רק בשעה 05:00 בבוקר.
אין ספק כי נחיתה שלא ביעד הסופי ובאיחור גרמה למבקשים עוגמת נפש, ובגין כך בית משפט קמא כן פסק למבקשים פיצוי על פי שיקול דעתו. שאלה אחרת ונוספת היא האם לאור הוראות החוק צדק בית המשפט קמא משקבע כי אין לפסוק במקרה כזה למבקשים פיצויים בגין טיסה שבוטלה.
כמפורט בחוק, טיסה שבוטלה הוגדרה מבחינה לשונית, בין היתר, כטיסה שהמריאה באיחור של למעלה משמונה שעות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה. במקרה דנן מדובר בטיסה שהמריאה באיחור של כשעה וארבעים דקות בלבד. מבחינה זו אין עסקינן בטיסה שבוטלה כהגדרתה בחוק. האיחור במקרה דנן גם לא מקים למבקשים “עילה מזכה” לפיצוי בהתאם לאמור בחוק, כיוון שהטיסה לא המריאה באיחור העולה על שעתיים, כאמור בסעיף 7 לחוק. כמו כן הטיסה גם לא המריאה באיחור של למעלה משמונה שעות, באופן שהיה מגדיר אותה כטיסה שבוטלה בהתאם ללשון החוק.
נותר לדון אם כן רק בשאלה האם יש לראות את הטיסה דנן, אשר נחתה שלא ביעדה המקורי, כ”טיסה שבוטלה” כמשמעה בחוק.
אני סבורה כי התשובה על כך שלילית. הפרשנות המוצעת על ידי המבקשים לפיה טיסה שבוטלה היא גם טיסה שהמריאה באיחור של פחות משמונה שעות אך לא נחתה ביעדה הסופי, היא פרשנות המנוגדת לפרשנות הלשונית הברורה והפשוטה של החוק.
מלשון החוק עולה כי אין רלוונטיות, מקום בו נבדקת הזכאות לפיצוי בגין טיסה שבוטלה, לעובדה שטיסה לא נחתה ביעדה המקורי. על פי ההגדרה בחוק, מועד המראת הטיסה הוא הקובע בשאלה האם טיסה היא טיסה שבוטלה אם לאו, ויעדה הסופי של הטיסה לא נקבע כתנאי כלשהו בהגדרת החוק למונח “טיסה שבוטלה”.
כך גם בהגדרת המונח “טיסה”. מרכיב ההמראה הוא זה שמגדיר את קיומה של הטיסה לצורך ההגדרה בחוק, ולא נקבע בהגדרת המונח “טיסה”, וכפועל יוצא מכך בהגדרה של המונח “טיסה שבוטלה”, תנאי לפיו “טיסה” היא תמיד במסלול הטיסה המתוכנן. לכן, בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע כי העובדה שמסלול הטיסה שונה ומקום הנחיתה שונה, הופכת את הטיסה הרלוונטית לטיסה שבוטלה.
פרשנות לשונית של הוראות החוק תומכת גם היא במסקנת בית משפט קמא, שסבירה בעיניי. אם רצה המחוקק לקבוע כי גם טיסה שהמריאה ולא נחתה ביעדה הסופי היא טיסה שבוטלה, המזכה בזכות לפיצוי מיוחד, הוא היה קובע זאת במפורש, ומשלא נעשה כן חזקה כי לא הייתה כוונה לעשות כן. כך למשל כאשר המחוקק רצה להתייחס ליעד הסופי של הטיסה כפרמטר כלשהו, הוא הגדיר יעד זה כקריטריון מנחה. כך נקבע בסעיף 2(ב)(1) לחוק כי נוסע לא יהיה זכאי להטבות המפורטות בסעיף, אם בין היתר, הגיע ליעדו הסופי במועד הנקוב בכרטיס הטיסה המקורי. כך גם בסעיפים 6(ב), 5(ג) ו-3(ב)(1) לחוק התייחס המחוקק ליעד הסופי של הטיסה. עניין זה גם סותר טענת המבקשים כי המחוקק כלל לא חשב עובר לחקיקת החוק על מצב בו טיסה תנחת ביעד סופי שונה מזה שפורסם. לטעמי פרשנות נכונה של החוק כפי שקבע בית משפט קמא היא כי המחוקק כן הביא בחשבון את הנתון אודות היעד הסופי של הטיסה במקרים מסוימים, אולם בכל זאת בחר שלא להרחיב את הגדרת “טיסה שבוטלה” ולכלול בה טיסות בהן לא הייתה הגעה ליעד הסופי כפי שפורסם.
חיזוק נוסף למסקנה זו אני מוצאת בדברי ההסבר לחוק, שם נכתב, תוך התייחסות רק למועד הטיסה וללא התייחסות ליעד נחיתתה, כדלקמן:
“הצעת החוק המתפרסמת בזה נועדה להסדיר פיצוי וסיוע לנוסעים שהונפק להם כרטיס טיסה ולא עלו לטיסה במועד הנקוב בכרטיס בשל נסיבות שאינן תלויות בהם ובתוך כך לקבוע כללים ואמות מידה לזכאותם הן להטבות כספיות והן לסיוע”.
ראו לעניין זה:
הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע”ב-2011, מס’ 413 עמ’ 6 , 31.11.2011.
בעניין זה ראוי להזכיר את החזקה הפרשנית שאוזכרה גם בע”מ 164/11 פלונית נ’ פלוני (29.4.2012), לפיה:
“תכלית החוק תוגשם אם תינתן ללשון החוק המשמעות הטבעית, הפשוטה והמפורשת; שכן, רק כך יוכל המעיין בהוראת החוק ללמוד מלשונו על ההסדר הנורמטיבי העולה מתוכו. כבר נאמר, כי החוק נועד לציבור, ועליו להיות מובע בדרך המובנת לציבור”.
ועוד נאמר לעניין חזקה זו ברת”ק (מחוזי חי’) 6589-11-18 ALBA STAR נ’ עמוס פרל (19.12.2018):
“מכוחה של חזקה זו, ההיגיון והשכל הישר ובמיוחד שעה שעסקינן בחוק צרכני, כפי שארחיב בהמשך – יש להניח כי המחוקק בנסחו את החוק נקט בלשון פשוטה ורגילה. סביר להניח כי המחוקק בחוק זה כמו בכל חוק צרכני, כיוון לכך שהמסר ייקלט גם ע”י ציבור הצרכנים, אנשים מן הישוב, ולא רק משפטנים הבקיאים ברזי החוק”.
עיינתי בפסיקה אליה הפנו המבקשים בטיעוניהם, ואינני סבורה שיש בה כדי לתמוך בטיעוניהם בהליך זה. במרבית פסקי הדין אליהם הופניתי אמנם החילו את הוראות החוק לעניין טיסה שבוטלה, אולם זאת בנסיבות בהן הנוסעים לא רק שלא הגיעו ליעדם הסופי אלא חזרו ליעדם המקורי, או שהמריאו ליעדם הסופי באיחור העולה על שמונה שעות, וזאת בשונה מענייננו. כך למשל:
בת”ק (ת”א) 62934-03-17 שריר נ’ אליטליה (19.06.2017) דן בית משפט בנסיבות שבהן איחור של פחות מ-8 שעות בטיסה מישראל, גרם להחמצה של טיסת ההמשך בעצירת הביניים ולהמתנה של למעלה מ-8 שעות לטיסה חלופית, כך שבפועל הטיסה המריאה באיחור של שמונה שעות וההגעה ליעד המקורי הייתה באיחור של כ-16 שעות.
בת”ק (ראשל”צ) 70347-01-17 פליגלמן נ’ אל על נתיבי אוויר לישראל בע”מ דן בית משפט בטיסה מקורית שיצאה באיחור של שעתיים, כללה נחיתה לא מתוכננת לצורך תדלוק המטוס ואיחור לטיסת ההמשך. לתובעים סופקה טיסה חלופית רק ביום למחרת, באופן שהיא המריאה בחלוף שמונה שעות ממועד הטיסה המקורית והם הגיעו ליעד הסופי באיחור של 14 שעות ממועד הנחיתה המתוכנן מלכתחילה.
בתא”מ (עכו) 1460-12-15 ארמונד קורקוס נ’ טורקיש איירליינס – נתיבי אוויר טורקיים (21.11.2016) דן בית משפט בטיסה שהמראתה משדה התעופה בן גוריון התעכבה כשעה וחצי, וכתוצאה מכך הנוסעים החמיצו את טיסת ההמשך, ורק יום למחרת טסו בטיסה חלופית בעיכוב של למעלה מ-8 שעות.
יש לזכור כי בנסיבות שתוארו בפסקי הדין הנ”ל, בהתאם להוראות החוק, הטיסה תיחשב כמבוטלת על פי לשון ההגדרה בחוק. המדובר במצב עניינים בו הטיסה כוללת חניית ביניים, כאשר עיכוב בטיסה הראשונה, גם אם הוא פחות משמונה שעות, הוביל להחמצת טיסת ההמשך בחניית הביניים. ככל שטיסת המשך בחניית הביניים נקבעה למועד המאוחר משמונה שעות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה, היא תיחשב כטיסה מבוטלת. זאת מאחר ו”טיסה” כהגדרתה בחוק היא “טיסה הכוללת חניית ביניים” ולכן יש לראות בטיסת ההמשך החלופית אם המריאה באיחור העולה על 8 שעות ממועד הטיסה המקורי – כטיסה שבוטלה. ויודגש בנסיבות אלו כאשר החוק מגדיר “טיסה” ככוללת גם חניית ביניים אין המדובר בתחולה מרחיבה של הוראות החוק או בפרשנות תכליתית אלא ביישום הוראות החוק כלשונן. בענייננו נסיבות אלו כלל לא התקיימו.
בת”ק (פ”ת) 18270-11-14 שיראי נ’ ג’ט אייר פלאיי (10.02.2015), דן בית המשפט בנסיבות בהן למטוס שיצא מבריסל לא ניתן אישור נחיתה בישראל בשל אירועי “צוק איתן”, וזה הוסב לאחור ונחת חזרה בבריסל. במקרה זה נקבע כי יש לראות בטיסה שיצאה לדרכה וחזרה על עקבותיה מבלי להגיע ליעדה – כטיסה שבוטלה.
גם ת”א (רחובות) 1040-02-16 דוד סגל נ’ אל-על נתיבי אויר לישראל בע”מ (21.8.2017) עסק בנסיבות דומות בהן מטוס נוסעים שהמריא מתל אביב לכיוון ניו-יורק, אך בחלוף חמש שעות טיסה הוסב לאחור והושב לנמל המוצא בישראל. נקבע כי טיסה זו היא בבחינת “טיסה שבוטלה”, בהתאם להוראות החוק.
במקרים אלו נקבע כי המדובר בטיסה שבוטלה מאחר והטיסה אמנם המריאה במועדה אולם הנוסעים הוחזרו לנקודת ההמראה, כאשר טיסתם החלופית ליעדם המריאה במועד המאוחר מ-8 שעות. בנסיבות אלו כאשר הטיסה המקורית חזרה ליעד ההמראה והנוסעים הועלו על טיסה חלופית, הרי שלצורך תחולת החוק יש להתייחס למועד ההמראה של הטיסה החלופית, וכאשר זה נקבע למועד המאוחר משמונה שעות, בצדק יש לראות בטיסתם כטיסה שבוטלה. גם עניין זה איננו רלווטי לענייננו.
אכן אין חולק על כך שנחיתה ביעד השונה מזה שתוכנן גורמת בין היתר לעוגמת נפש, ובגין כך זכאים המבקשים לפיצוי, אך יש להבחין בין המבקשים במקרה דנן שהמריאו מישראל באיחור של פחות משעתיים והגיעו למלונם ביעדם הסופי באיחור כולל של 5 שעות ו-10 דק’, לבין האירועים שתוארו בפסקי הדין לעיל.
המבקשים הפנו גם לפסק הדין בת”א (רחובות) 49782-11-15 אייל אשוואל נ’ אדריה איירווייז Adria Airway (17.1.2017), במסגרתו דן בית משפט בנסיבות בהן נוסעים שהיו אמורים לחזור לישראל בטיסה ישירה, קיבלו הודעה לפיה הטיסה שונתה והם יטוסו מספר שעות מוקדם יותר, בטיסה עם נחיתת ביניים. נקבע כי מאחר והטיסה המקורית המריאה כמתוכנן, אם כי במטוס בעל קיבולת נוסעים מצומצמת יותר, לא ניתן לראות בטיסה כטיסה שבוטלה כהגדרתה בחוק, והמדובר במצב של רישום יתר, לגביו חלות הוראות סעיף 5 לחוק’ שאינן רלוונטיות לענייננו.
אכן המבקשים הפנו גם לפסיקה ספציפית מעטה של בית משפט לתביעות קטנות, בה הודגמה גישה אחרת לסוגיה. כך למשל בת”ק (תביעות קטנות ב”ש) 12232-10-18 עו”ד זיו מאירוב נ’ איסתא ישראל בע”מ (18.6.2019), ובת”ק 14730-09-17 רואש נ’ ארקיע קווי תעופה ישראלים בע”מ (7.8.2018).
מדובר בפסיקה שאיננה תקדים מחייב, ומהווה לטעמי פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ומתעלמת מהוראותיו המפורשות. אולי יש בפרשנות זו כדי להיטיב עם הנוסעים, התובעים הספציפיים בפסקי הדין הנ”ל כצרכנים, אך היא מהווה הרחבת המקרים בגינם מעניק החוק הטבות, תוך הפרת האיזון שיצר המחוקק בחוק. לטעמי פרשנות בית משפט קמא, לפיה המחוקק התכוון לצמצם את תחולת החוק רק לעילות המזכות, כמפורט בסעיפים 5 עד 9 לחוק, היא הנכונה.
בנוסף, לא מצאתי מקום לקבל את טענת המבקשים לפיה בית משפט קמא שגה בקביעתו כי בעת חקיקת החוק עמדו בפני המחוקק דברי חקיקה הקובעים כי טיסה שבוטלה היא גם טיסה הנוחתת שלא ביעדה המקורי, אולם הוא בחר במודע בהגדרה צרה יותר, ודי בכך כדי להתערב בפסיקתו.
אכן במועד חקיקת החוק, חקיקה אירופאית דומה, המתייחסת לטיסה שנוחתת ביעד אחר מהמתוכנן כנכללת במונח טיסה שבוטלה, טרם חוקקה, והגדרה מורחבת זו בחקיקה אירופאית נוספה רק בשנת 2016. זאת עת פורסם חוזר (Interpretative guidelines) C 214\04\2016) המפרש את תקנות הפרלמנט האירופי הרלוונטיות, ומתייחס למצב בו טיסה הנוחתת בשדה תעופה שאינו היעד הסופי המקורי כטיסה שבוטלה (להלן: “החוזר”).
אולם גם אם אכן טעה בית משפט קמא בקביעתו העובדתית לעניין מועד חקיקת החוק, אין בכך לשנות נכונות קביעותיו המשפטיות בפסק הדין קמא. חיזוק למסקנתו כי לא היה בכוונת המחוקק הישראלי לכלול טיסה שנחתה ביעד שונה מהמתוכנן במונח “טיסה שבוטלה”, כפי שנעשה בחוזר לגבי החקיקה באירופה משנת 2016, אני מוצאת בעובדה כי לאורך השנים, לרבות באחרונה על רקע מגפת הקורונה ומלחמת חרבות ברזל, פורסמו תסקירים והצעות חוק לתיקוני חקיקה בחוק, בחלקם הייתה גם סקירה של התקנות האירופיות תוך השוואתן לחוק הישראלי, גם ביחס לשאלת ההטבות להן זכאים נוסעים שטיסתם בוטלה.
למרות זאת, ולמרות שבאירופה כן כללו מצב בו טיסה נוחתת במקום שונה מהיעד המקורי במונח “טיסה שבוטלה”, המחוקק לא מצא לערוך שינוי בחוק ביחס להגדרת המונח “טיסה שבוטלה”. זאת כאשר כן נערכו שינויים אחרים בחוק ונקבעו הוראות שעה בעניינים אחרים, גם בהתאמה לשינוים שנערכו בתקנות האירופיות. כך למשל:
חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) (הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ”ד-2023 עסק בשינוי ההטבות להן זכאי נוסע שטיסתו בוטלה באופן שהנוסע לא יהיה זכאי לפיצוי הסטטוטורי;
כך חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) (נגיף הקורונה החדש – הוראת שעה – תיקון) התש”ף-2020 שינה באופן זמני את זכאות הנוסעים להטבות עקב ביטול טיסה או איחור או הקדמה במועד ההמראה שלה לפי החוק, והאריך לחברות התעופה את המועד להשבת ההטבה לנוסעים.
משכך, גם אם הנמקת בית משפט קמא, המניחה כי עובר לחקיקת החוק עמדו בפני המחוקק הישראלי תקנות אירופאיות מאוחרות משנת 2016, שגויה, קיימות הנמקות מספקות אחרות המצדיקות מסקנתי.
עיון בהצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש) התש”ף-2020, מעלה כי בדברי חקיקה אלו הוצע לשנות את הגדרת המונח “טיסה שבוטלה”, אולם אף שבמועד פרסום הצעת החוק משק התעופה היה במצב קיצוני של מגפת הקורונה העולמית, בסופו של יום הגדרת המונח “טיסה שבוטלה” נותרה בעינה.
כך גם בהצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) (תיקון – פיצוי במקרה של איחור בטיסה), התש”ף-2019 הוצע, בהתאם למצב החוקי באירופה, להרחיב את ההגדרה של טיסה שבוטלה באופן שנוסע יהיה זכאי לפיצוי בגין ביטול טיסה אם היה עיכוב של שלוש שעות ומעלה בהמראת הטיסה, לעומת החוק הישראלי הקובע זכות לפיצוי כאמור רק לאחר איחור של שמונה שעות ומעלה. בדברי הצעת החוק הוסבר אודות ההתאמות שיש לבצע בין החקיקה בישראל לפסיקה האירופית על מנת למנוע פגיעה בנוסעים הישראלים, וכן להרתיע את חברות התעופה על מנת שיקפידו על עמידה בלוחות זמנים. אולם גם הצעת חוק זו לא אושרה והגדרת המונח “טיסה שבוטלה” לא שונתה.
מהאמור עולה כי המחוקק הישראלי הכיר והתייחס למצב המשפטי בסוגיה באירופה, כולל זה שרלוונטי לאחר חקיקת החוק, וככל שהמחוקק היה רוצה להרחיב את המקרים שייכללו בהגדרת טיסות מבוטלות, כדי להתאים המצב החוקי בישראל לזה שבאירופה, הייתה לו שורת הזדמנויות לפעול להרחבת המונח “טיסה שבוטלה” בחוק. משלא נעשה הדבר, וזאת לטעמי כדי לשמור על איזון ראוי בין חוסר הנוחות והנזקים הנגרמים לנוסעים, כאשר טיסתם אינה יוצאת לפועל כמתוכנן, לבין אילוצי תעופה צפויים או בלתי צפויים הנגרמים לחברות התעופה, יש מקום לכבד את רצון המחוקק ולא להרחיב משמעות המונח “טיסה שבוטלה” בדרך פרשנית באופן המוצע ע”י המבקשים.
כך חרף קיומם של תרחישים ושינויים רבים שעלולים להתרחש בטיסה כולל בהמראה ובנחיתה, המחוקק הגדיר בחוק שירותי התעופה רק מספר עילות מזכות, אשר יזכו את הנוסעים בהטבות המפורטות בחוק. כך למשל נוסע שטיסתו יוצאת באיחור של עד שעתיים אינו זכאי להטבות כלל; נוסע שטיסתו יוצאת באיחור של יותר משעתיים ועד חמש שעות יהיה זכאי לשירותי סיוע של מזון ומשקאות ושירותי תקשורת בלבד; כך טיסה היוצאת באיחור של בין חמש שעות לשמונה שעות תזכה את הנוסע בהטבות בין היתר של השבת תמורה או כרטיס טיסה חלופי. עולה אפוא כי המחוקק ביודעין בחר שלא להעניק הטבות לנוסעים בגין כל השיבושים שיכולים להתרחש בטרם הטיסה, במהלכה ובנחיתתה, ובחוק הוא ביקש לערוך איזון נדרש בין אינטרסים שונים, דבר שהביא לצמצום המקרים הנופלים בגדר המונח “טיסה שבוטלה”.
ויודגש, אין ספק כי מצב בו הוזמנה טיסה ליעד מסוים והטיסה נחתה ביעד אחר גורם לעוגמת נפש ממשית לנוסעים, ואף לנזקים כספיים כתוצאה מכך, אולם בנסיבות העניין לא ניתן לקבוע בדרך פרשנית כי אותם נפגעים זכאים בנוסף לפיצוי בגין מקרה הנכלל בהגדרת החוקית של המונח “טיסה שבוטלה”. זאת כל עוד לא התקיימו התנאים הנדרשים להכללת מקרה רלוונטי בהגדרה החוקית של המונח “טיסה שבוטלה”.
כך היה במקרה מושא הליך זה, כאשר הנחיתה בבולוניה הייתה מחויבת המציאות, ולא התקיימו הנסיבות המצדיקות את חיוב המשיבה בתשלום פיצויים דוגמת מקרה בו טיסה בוטלה. כן היה מקום, כפי שגם קבע בית משפט קמא בצדק, לפסוק פיצויים לנוסעים לאחר שהוכח הנזק, בתוספת פיצויים בגין עוגמת נפש.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.
אף שהתבקשה תגובת המשיבה, משנתנו המבקשים הסכמתם למתן החלטה ללא דיון, ולאור טיב העניין וחשיבותו, ולאור החיסכון בזמן שיפוטי, אינני עושה צו להוצאות.
העירבון שהופקד יוחזר למבקשים.
ניתן היום, י”ט אייר תשפ”ד, 27 מאי 2024, בהעדר הצדדים.