לפנינו פסק דין של השופט יוסי טופף הדוחה תביעתו של עציר באילת במתקן כליאה שרצה להתקלח, וכשפתח את הברז יצא עליו שפיץ של מים רותחים ששרפו לו את כל פלג הגוף התחתון, כולל איזור הבולבול, והוא נשאר עם כוויות פרמננטיות ונכות צמיתה אחרי כמה ניתוחים שעבר.
כתוצאה מכך נגרמו לתובע כוויות מדרגה שניה בכ-20% מכלל שטח גופו, בעיקר בפלג גופו התחתון. התובע שהה באשפוז בית החולים סורוקה בבאר שבע מיום 21.8.2010 ועד ליום 3.10.2010, במהלך אשפוזו עבר שלושה ניתוחים להטריה והשתלת עור, ולאחר מכן הועבר להמשך טיפול בבית חולים של שב"ס, בכלא ניצן שברמלה, שם שהה עד ליום 19.1.2011.
פסק הדין הוא מ 2017 וכצפוי השופט יוסי טופף דחה את התביעה, קבע שהשב"ס לא התרשל ושהעציר אשם בשפריצים של המים הרותחים, כי הוא לא יידע את השב"ס שהוא סובל מאפילפסיה. שימו לב שהעציר אבגני התעלף ברגע שהמים הרותחים השפריצו עליו, ועצירים אחרים באו והצילו אותו.
הטענה של ליאור קורן מטעם השב"ס היתה שאם אבגני היה מספר בקליטה שלו במתקן שיש לו אפילפסיה היו נותנים לו תרופות, ואז הוא לא היה מתעלף, ויכול היה לסגור את הברז שהשפריץ עליו מים רותחים.
אבגני טען שבמקלחת היו 2 ברזים, אחד חם ואחד קר, ללא סימון, ושצריך היה לשחק בין 2 הברזים עד ש 2 הטמפרטורות מגיעות לאיזון, ושהמתקן הזה הוא עצמו רשלני שכן השב"ס עצמו החליף את 2 הברזים בברז אחד שמוציא מים מווסתים בטמפרטורה בינונית.
כמו כן אבגני אמר שהוא לקוח קבוע של השב"ס כך שבקליטה של בתחנת הכליאה באילת, כל המידע הרפואי שלו כבר היה במערכת. חוץ מזה אשתו ניסתה הגיע למשטרה ולהכניס לו תרופות, אבל שלחו אותה הביתה בלי לקבל את התרופות.
מה בעצם רואים פה? התאכזרות לשמה של השופט. ראו כיצד יוסי טופף מחפש מתחת לאדמה תירוצים להוציא את השב"ס מהסיפור בחוסר אשם נזיקי. הוא אפילו אמר שבגלל שאבגני אמר שיצא עליו "שפריץ לפנים", אבל הכוויות היו באיזור איבר המין, הרי זה אומר שהוא שקרן ולא לא מגיע לו פיצויים. כמו כן הוא אומר שבגלל שהאישה לא באה להעיד שלא נתנו לה להכניס תרופות לאפילפסיה, זה אומר שאבגני משקר, ויש להניח שכן היו מכניסים את התרופות.
קודם כל, אם זו היתה אישה ברור שהשב"ס היה מפצה אותה בלי להגיע בכלל לבית המשפט.
שנית, ברז שמשריץ מים רותחים בבת אחת, זה לא דבר שאמור להיות בשימוש בכלל במתקן מקלחת ציבורי, ובטח לא במתקן שמגיעים אליו אנשים שלא תמיד במצב צבירה צלול. מגיעים שיכורים, נרקומנים, וכל מיני אנשים "בסיטואציות" לא נעימות. אי אפשר לצפות מהם שהם יידעו איך להשתמש ב 2 ברזים למקלחת, כאשר אינם מסמנים באדום וכחול, והברז החם מוציא בבת אחת שפריץ של סילון רותח.
את הפרקליטות ב"ש אזרחי ייצג ליאור קורן
לפי פסק הדין "התובע תאר תקופה קשה של סבל וטיפול בזריקות לשיכוך כאבים. לדבריו, תוצאות נזקי הכוויות היוו עבורו פגיעה קשה במיוחד נוכח היותו אדם שרירי שהתפרנס מהדרכה בחדר כושר וכמציל בבריכה. התובע ציין כי לאחר ששוחרר מבית החולים ושב לביתו, התערערו יחסיו עם בת זוגו, בעיקר על רקע מצבו הפיזי, עד שלבסוף הם נפרדו ובנו הקטן נותק ממנו".
וגם…. "נשמעה עדותו של מר יצחק דיין, אשר מסר בתצהירו שהעסיק את התובע כמדריך כושר ומציל במלון "סנטרל פארק" שבבעלותו (להלן: "דיין"). לדבריו, התובע הועסק במשרה מלאה במשך 18 חודשים מחודש אוקטובר 2007 ועד אפריל 2009. דיין ציין שהתובע התקבל לעבודה לאחר ראיון אישי שבמסגרתו הציג תעודות הכשרה מקצועיות, שהקנו לו היתר עבודה בחדר כושר וכמציל בבריכה. נמסר כי התובע בחוסנו הגופני היווה דוגמה למה שניתן להשיג באימוני כושר. לדברי דיין, לתובע הייתה כריזמה שהפכה אותו חביב המתאמנים בחדר הכושר ובעל סמכות להורות לאחרים כיצד להתנהג בחדר הכושר ובבריכה בענייני בטיחות. התובע מילא תפקידו במסירות ובמקצועיות".
להלן פסק הדין:
בית משפט השלום באילת
ת"א 16659-08-12 נוביקוב נ' שב"ס – משל"ט כליאה
בפני כב' השופט יוסי טופף
התובע: אבגני נוביקוב
ע"י ב"כ עו"ד שלמה יובל
נגד
הנתבעת: מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר
ע"י ב"כ עו"ד ליאור קורן מפרקליטות מחוז דרום – אזרחי
פסק דין
פסק הדין מותר בפרסום, מלבד שמו של התובע
פתח דבר
1. לפניי תביעה לפסיקת דמי פיצויי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בעת ששהה כעציר במתקן כליאה של שירות בתי הסוהר (להלן: "שב"ס") בעיר אילת.
אירוע ההתעלפות בעטיו ניזוק התובע
2. התובע, תושב אילת, בן 31 במועד הרלוונטי, נעצר ביום 20.8.2010 והועבר בשעות ערב למתקן כליאה של השב"ס באילת.
3. למחרת בבוקר, ביום 21.8.2010 בשעה 10:00 בקירוב, נכנס התובע למקלחת הצמודה לתא המעצר ופתח את ברז המים. התובע איבד את הכרתו ונפל ארצה, בעוד מים רותחים המשיכו לזרום על גופו וגרמו לו לכוויות קשות. התובע חולץ מהמקלחת על ידי צוות שב"ס שהגיע למקום, קיבל טיפול רפואי ראשוני ופונה באמבולנס להמשך טיפול בבית החולים.
4. כתוצאה מכך נגרמו לתובע כוויות מדרגה שניה בכ-20% מכלל שטח גופו, בעיקר בפלג גופו התחתון. התובע שהה באשפוז בית החולים סורוקה בבאר שבע מיום 21.8.2010 ועד ליום 3.10.2010, במהלך אשפוזו עבר שלושה ניתוחים להטריה והשתלת עור, ולאחר מכן הועבר להמשך טיפול בבית חולים של שב"ס, בכלא ניצן שברמלה, שם שהה עד ליום 19.1.2011.
5. בשנת 2010, קודם לאירוע המתואר, ועל רקע מצבו הנפשי והתמכרותו לסמים, הגיש התובע בקשה למוסד לביטוח לאומי להכרה בנכות כללית. לתובע נקבע שיעור נכות של 30% לצמיתות, שאינו מקנה זכות לגמלה חודשית; ואושרה לו גמלה הבטחת הכנסה חודשית בסך של 2,393 ₪, החל מיום 27.4.2010.
בעקבות האירוע נשוא התובענה, הגיש התובע תביעה לחישוב מחדש של אחוזי הנכות ולקביעת דרגת אי כושר. ביום 3.7.2012, לאחר ערר על החלטת הועדה הרפואית, נקבעה לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור של 65% ודרגת אי כושר יציבה בשיעור 100%, המזכה אותו בגמלה חודשית בסך 2,627 ₪, החל מיום 1.5.2012. חישוב אחוזי הנכות התחלק ל-40% נכות רפואית בגין הכוויות והצלקות ובסעיף הנפשי נקבעה החמרה מ-30% ל-40%.
גדר המחלוקת
6. התובע טען כי השב"ס התרשל בשמירה על שלמות גופו ונפשו שעה שהיה נתון למשמורתו, הפר את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו, ובכך עוול כלפיו בהתאם לסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"). התובע טען שהאירוע נגרם כתוצאה מסירוב מצד מי מהשב"ס לספק לו תרופות שהיו דרושות לו, וכן מליקויים במערכת האינסטלציה במתקן הכליאה, כגון אי סימון הברזים כראוי וחוסר באמצעים לוויסות חום המים.
7. הנתבעת הכחישה את אחריותה לנזקים שנגרמו לתובע, וטענה שהשב"ס פעל בתום לב, במיומנות ובסבירות בתחום הרשאתו החוקית, במסגרת תפקידו וחובתו. נטען שהתובע סבל מאבדן הכרה ופרכוסים עוד קודם לאירוע, ואף נרשם לו טיפול בתרופה נוגדת פרכוסים, אותה חדל ליטול על דעת עצמו קודם לאירוע, ולפיכך לא היה ביכולתו לצפות את התרחשות האירוע. נטען כי מערכת האינסטלציה במתקן הכליאה הייתה תקינה ופגיעתו של התובע נגרמה בשל רשלנותו הבלעדית או התורמת, וכי התמוטטותו נגרמה כתוצאה ממחלת האפילפסיה בה לוקה או בשל גידול במוח ממנו סבל ללא קשר לאי אספקת תחליף הסם או המים החמים שבמקלחת. השב"ס הכחיש רשלנות מצדו וטען כי בכל מקרה לא קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק שנגרם לתובע.
עיקרי טענות וראיות התובע
8. ביום 20.8.2010 נעצר התובע בחשד לביצוע עבירת תקיפה, והובא למתקן כליאה של השב"ס בתחנת משטרת אילת.
9. לדברי התובע, לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נעצר ונכלא, כך שידוע לו שבמהלך קליטה של עציר נהוג לראיין אותו ולרשום את פרטיו. לטענתו, היות ובעבר ריצה עונש מאסר, הרי שאמור היה להימצא ברשות השב"ס תיקו האישי ובכללו מידע אודות מצבו הרפואי, היסטוריית הטיפולים שעבר ותרופות אותן נטל, לרבות תחליף סם ותרופות הרגעה, לצורך גמילתו מסמים. התובע מסר בעדותו כי במשך כחמש שנים לפני האירוע בו נעצר וניכווה הוא נטל תרופות מסוג סבוטקס וקלונקס, שנועדו "להרגיע את הגוף ואת העצבים" (עמ' 6 לפרוט').
10. התובע אישר כי הוא אינו זוכר מה בדיוק נרשם לגביו בעת קליטתו במעצר, אך זכור לו שאפשרו לו להתקשר לבת זוגו לודמילה, על מנת לבקש ממנה להביא לו תרופות ומרשמים מדירתם. לטענתו, תרופות חיוניות אלה לא הגיעו לידיו, ואף לא סופקו לו על ידי החובש במתקן הכליאה. לימים, שמע התובע מבת זוגו, כך לדבריו, כי היא אכן הגיעה באותו היום לתחנת המשטרה עם התרופות סבוטקס וקלונקס, אך השוטר התורן במקום סרב לקבלן, ומסר לה שיש לשב"ס צוות רפואי ותרופות עבור העצירים.
11. התובע מסר שבאותו הלילה הוא נכלא עם שני עצירים בתא אחד, והתקשה להירדם, מפני שהיה במתח רב בשל המעצר בעקבות "תיק שתפרו לו בעזרת שוטר" ומשום שלא סופקו לו תרופות חיוניות לתפקודו, בעיקר תחליף סם.
12. התובע סיפר כי למחרת בבוקר, הוא נכנס להתקלח במקלחת הצמודה לתא המעצר, פתח את זרם המים ואז "פרץ קיטור וזרם מים רותחים" והוא הושלך לרצפה והתעלף. לדבריו, כאשר התעורר מעלפונו זעק לעזרה והסוהרים הזעיקו ניידת מד"א אשר הובילה אותו לבית חולים יוספטל באילת, ומשם פונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע. התובע ציין שבבית החולים סורוקה הוא אושפז במחלקת הכוויות עד ליום 3.10.2010, ובמהלך התקופה היה חבוש ומרותק למיטה, עבר 3 ניתוחים להטריה והשתלת עור, קיבל טיפול תרופתי מסיבי בכוויות ותרופות הרגעה, וכן טופל בסם אדולן על רקע היותו צרכן של תחליפי סם. לאחר מכן, הועבר התובע לבית חולים של השב"ס, שבכלא ניצן ברמלה, שם אושפז עד ליום 19.1.2011.
13. לטענת התובע בתצהירו, הוא ניסה לאסוף מידע לקראת הגשת התביעה, אך התקשה להיזכר במה שקרה לפני שהתעלף. לכן, בא כוחו סייע לו להיזכר בפרטים, באמצעות טכניקה שנקראת "דמיון מודרך", ובדרך זו כוון להיות במצב שבו שיחזר את התקרבותו לברזי המקלחת. לדבריו, בסיוע טכניקה זו, הוא התבקש לומר מה ראה כאשר התקרב למקלחת, ותיאר את ידית המים החמים מחוברת לצנרת בהברגה, וכן ראה ברגים המחברים את ידית המים הקרים לצנרת. לטענתו, הברזים לא היו מסומנים בשילוט או סימון אדום למים חמים וסימון כחול למים קרים. התובע ציין כי על פי התיאור שמסר, הוא פעל לפי הידע שלו באופן אוטומטי וכאשר פתח את הברזים הלא מסומנים פרץ קיטור מהצינור, שלא היה לו ראש לפיזור מים (דוש), וכאמור הוא התעלף.
14. בעדותו בבית המשפט מסר התובע כי במקלחת היו שני ברזים: ברז שמאלי למים חמים וברז ימני למים קרים, אך לטענתו הברזים לא היו מסומנים בצבע אדום וכחול או כיתוב אחר. לדבריו, כאשר פתח את ברז המים הקרים עף לפניו זרם של מים רותחים. התובע טען שהוא התעלף בגלל זרם המים הרותחים ומכיוון שלא נטל את התרופות להן היה זקוק.
15. התובע ציין כי לאחר אותו מקרה, נעצר שוב וכך הזדמן לו להיכנס שוב למקלחת שבה ארעה התאונה. בהזדמנות זו הבחין כי המקלחת שופצה, שני הברזים, האחד למים קרים והשני למים חמים, הוחלפו בברז אחד, המופעל בהזזת הידית ימינה ושמאלה, ובדרך זו נמהלים המים הקרים והחמים יחדיו.
16. התובע טען שהוא מרגיש ומשוכנע כי מניעת התרופות להן נזקק במהלך מעצרו, הביאה להחלשת תגובתו לפרץ המים הרותחים במקלחת.
17. התובע טען להתרשלות השב"ס בשמירה על שלמות גופו ונפשו, שעולה לכדי עוולה לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. לטענתו, השב"ס חב כלפיו בחובת זהירות מושגית וקונקרטית. חובת זהירות מושגית – בטיפול בעצירים ואסירים המסורים למשמרתו, בהיותו גוף השולל חרות של אסיר לבחור באופן חופשי את הסביבה בה הוא מצוי; וחובת זהירות קונקרטית – בכך שלא נאסף מידע על צרכיו הרפואיים עם קבלתו; לא סופקו לו תרופות חיוניות לתפקודו; פנייתה של בת זוגו שהתייצבה בתחנת המשטרה במטרה למסור את התרופות עבורו נענתה בדחיה; נטען כי השב"ס תחזק באופן רשלני את המקלחת במתקן הכליאה, כך שלא סומנו הברזים בסימנים מתאימים למים חמים וקרים והיה חסר "ראש מקלחת". נטען כי השב"ס התקין במקום דודים וצנרת שאינם מתאימים לחימום והולכת מים בתנאי הטמפרטורה שבאילת בחודשי הקיץ; נמנע מהתקנת ווסתים למניעת תנועת קיטור ומים רותחים מאגן הצבירה וצנרת ההולכה ליחידת הקצה במקלחת שבתא המעצר; לא ננקטו אמצעים לפיקוח ולאזהרת עצירים כי השימוש במקלחת ללא אמצעי זהירות עלול לגרום לכוויות קשות. עוד נטען כי השב"ס לא מילא אחר נהלים לדיווח על תאונות והפקת לקחים, נמנע מהתובע לקבל את תיעוד האירוע ואף לא נשמרו ברזי המקלחת והמגנון שהוחלפו לאחר האירוע, ובדרך זו גרמה לו הנתבעת נזק ראייתי. התובע טען כי כאשר ביקש מהנתבעת במסגרת הליך זה לקבל עותק מתיקו הרפואי נענה כי התיק אבד.
התובע טען כי על השב"ס היה לצפות כי עציר במצבו הבריאותי והנפשי, תלוי תרופות שלא סופקו לו מרגע מעצרו, חשוף יותר מאחרים לנזק שנגרם לו וכי אספקת התרופות הנה בגדר רשלנות היוצרת קשר עובדתי בין ההתרשלות לנזק שנגרם.
התובע טען כי מכיוון שלא נעשה תחקיר ואיסוף נתונים מסודר של האירוע נגרם לו נזק ראייתי בהעדר מסמכים ודוחות שלשיטתו היו שופכים אור על מניעת התרופות ומצב מתקן הרחצה.
התובע טען להעדר רשלנות תורמת מצדו, היות וכעציר לא הייתה בידו השליטה או ההשפעה על הליך קליטתו או על הבחירה במתקן הרחצה ממנו נפגע.
18. התובע טען שנוכח נכותו הפיזית והנפשית אין ביכולתו להשתלב במעגל העבודה ולנהל חיים נורמטיביים. התובע פרט את מאמציו לצאת ממעגל הפשיעה קודם לאירוע; טען שהוא בן למשפחה נורמטיבית, אחיו מהנדס ואחותו עובדת בהי-טק, והם מהווים עבורו מודל לחיקוי. התובע הציג מסמכים המעידים על פוטנציאל השתכרותו ועל תעסוקתו בשנים שקדמו לאירוע, כאחראי מטבח וכמדריך כושר ומציל בבריכה במלון באילת, והציג תצהירים ממעסיקיו לשעבר המעידים על שביעות רצונם מתפקודו כעובד. התובע מסר כי לפני האירוע היה מצוי בעיצומו של הליך גמילה מסמים, ניהל מערכת זוגית ונולד לו ילד.
19. לטענת התובע אלמלא הנכות שנגרמה לו באירוע המתואר, הוא היה יכול להשתלב מחדש במעגל העבודה ובתוך זמן קצר להשתכר בגובה שכר ממוצע במשק ולמעלה מכך. לטענתו המגבלה הגופניות שנגרמה לו כתוצאה מהאירוע הפחיתה את יכולתו להתמיד בעבודה ולהשתכר בשיעור ההולם את יכולותיו, ועל כן הוא זכאי לפיצוי מהנתבעת.
20. התובע תאר תקופה קשה של סבל וטיפול בזריקות לשיכוך כאבים. לדבריו, תוצאות נזקי הכוויות היוו עבורו פגיעה קשה במיוחד נוכח היותו אדם שרירי שהתפרנס מהדרכה בחדר כושר וכמציל בבריכה. התובע ציין כי לאחר ששוחרר מבית החולים ושב לביתו, התערערו יחסיו עם בת זוגו, בעיקר על רקע מצבו הפיזי, עד שלבסוף הם נפרדו ובנו הקטן נותק ממנו.
21. התובע ציין כי לאחר שחרורו מבית החולים פנה לביטוח הלאומי להכרה בנכותו ולאחר ועדות ואבחונים נקבעו לו ביום 14.4.2012, 52% נכות רפואית משוקללת לצמיתות ו-65% אי כושר. לטענת התובע לאחר שערער על החלטה זו ולאחר בדיקה פסיכיאטרית משלימה, נקבעה לו דרגת נכות רפואית משוקללת יציבה בשיעור 65% ודרגת אי כושר בשיעור 100% החל מיום 1.5.2012.
22. התובע עתר בתביעה זו לפיצוי כספי, אך לא היה עקבי בנוגע לגובהו והרכבו.
בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי בסכום של 2,490,264 ₪, המתקבל מהרכיבים הבאים: אבדן הכנסות לעבר בסכום של 278,717 ₪; אבדן הכנסות לעתיד בסכום של 1,893,134 ₪; הפסד זכאות לפנסיה בעתיד בסכום של 9,085 ₪; כאב וסבל בסכום של 550,000 ₪; הסעות בסכום של 400,000 ₪; הוצאות רפואיות בסכום של 80,000 ₪; הפחתה של תשלומים שהתקבלו מהמל"ל בסך של 724,753 ₪.
בתצהירו עתר התובע לפיצוי בסכום של 1,898,194 ₪, לאחר הפחתת תשלומים מהמל"ל, בהתאם לרכיבים הבאים: אבדן הכנסות כולל בסכום של 948,194 ₪; כאב וסבל בסכום של 500,000 ₪; הסעות בסכום של 400,000 ₪; הוצאות רפואיות בסכום של 50,000 ₪.
ואילו בכתב סיכומיו, עתר התובע לפיצוי בסכום של 1,695,843 ₪, בהתאם לרכיבים הבאים: אבדן הכנסות בסכום של 1,185,914 ₪; כאב וסבל בסכום של 750,000 ₪; הסעות בסכום של 367,500 ₪; הוצאות רפואיות בסכום של 50,000 ₪; הפחתה של תשלומים שהתקבלו מהמל"ל בסך של 657,571 ₪.
23. מטעם התובע נשמעה עדותו של המהנדס מר בוריס רבינוביץ, אשר הגיש חוות דעת מומחה בנוגע למערכת האינסטלציה שבמקלחת תא המעצר (להלן: "רבינוביץ"). רבינוביץ ביקר במקום האירוע ביום 28.5.2014 ובדק את מערכת האינסטלציה במקלחת. על פי חוות דעתו, נמצא כי מאז האירוע הוחלף ברז המים בשל בלאי, כך שבמקום ברז "רגיל" בעל שתי ידיות הברגה הותקן ברז "אינטרפוץ" (ברז מיקסר), המערבב מים חמים וקרים בפעולת הזזת הידית. רבינוביץ מצא כי הצינור ממנו יוצאים המים במקלחת אינו כולל את יחידת הקצה לפיזור המים ("דוש"), שעוזרת בוויסות חום המים בכך שהזרם הופך לטיפות. הצינור יוצא מהקיר מעל ברז המים ובכך יוצר לדעתו מפגע בטיחותי המגדיל את הסיכון למשתמש במקלחת. לטענתו המקום הבטיחותי והנכון לצינור היה צריך להיות מהצד, אך יתכן שאין הדבר מתאפשר בשל ממדיה של המקלחת. רבינוביץ בדק את דוד השמש, הקולטנים והצנרת שעל גג הבניין ומצא שעל הגג מוצבים 5 דודים. בדוד המוביל מים למקלחת חסר שסתום בטחון למקרה של התחממות יתר של המים והצנרת המובילה את המים כמעט שאינה מבודדת. רבינוביץ צירף צילומים של הצנרת שעל גג המבנה.
רבינוביץ הציג נתונים מתאגיד המים עין נטפים על פיהם טמפרטורת המים הקרים המסופקים לדודי השמש הנם בדרגת חום של 29 מעלות וטען כי המים הקרים בעיר אילת בקיץ מגיעים לטמפרטורה של 37-38 מעלות וזאת מבלי לקחת בחשבון את התחממות המים בעודם עומדים בצנרת השחורה על גג הבניין. לטענתו, בהנחה שזרימת המים במקום הינה מועטה, המים הממתינים בצנרת ללא תנועה עשויים להגיע לטמפרטורה של כ-60 מעלות. רבינוביץ הציג גרף של "נתונים מוסכמים על מהנדסי אינסטלציה", לפיו חשיפה למים בטמפרטורה של 53 מעלות צלסיוס תגרום לכוויה בדרגה שלישית אצל מבוגר לאחר 60 שניות. ואילו בחשיפה למים בטמפרטורה העולה על 61 מעלות נדרשות כ-5 שניות בלבד לגרימת תוצאה חמורה זו.
רבינוביץ הציג ממצאים ממאגר נתוני השירות המטאורולוגי לגבי טמפרטורת המקסימום שנמדדה באילת ביום האירוע הגיעה לכ-45.3 מעלות צלסיוס. רבינוביץ הציג את התקינה המקובלת במדינת ישראל והראה דרישה להגבלת טמפרטורת המים החמים לטמפרטורה של 60 מעלות והמלצה לשימוש בברז מיקסר מסוג זה שהותקן לאחר האירוע. רבינוביץ ציין כי המחוקק הגביל את טמפרטורת המים לטמפרטורה של 45 מעלות במבנים חדשים המשמשים לטיפול באוכלוסיות רגישות כגון מעונות יום, גני ילדים בתי אבות ועוד. לגישתו, מתקן כליאה המשמש אוכלוסייה מתחלפת מחייב רמת בטיחות גבוהה באופן שאינו מיושם בפועל במתקן הכליאה באילת. רבינוביץ מצא כי המערכת במקום נעדרת אמצעי ויסות חום, כך שמדובר לשיטתו בליקויים בטיחותיים חמורים גלויים לעין, המתקיימים בכלל רכיבי המערכת מיחידת הקצה על גג הבניין דרך הצנרת ועד לברז המקלחת והצינור. רבינוביץ מצא כי פגמים אלה יצרו סיכון מוגבר להיווצרות נזקו של התובע.
24. נשמעה עדותו של מר רן קנדי, אשר מסר בתצהירו שהוא הבעלים של מסעדת "אופטימי", אשר בחוף הצפוני באילת (להלן: "קנדי"). קנדי מסר שהתובע עבד במסעדה שלו בשנים 2006-2007, תחילה כעוזר טבח ולאחר מכן התקדם לשמש כטבח. לדבריו, התובע גילה מנהיגות, וביצע מלאכתו במסירות, במקצועיות וביעילות. קנדי מסר כי "נקודת התורפה" של התובע הייתה "סף גירוי נמוך שהתבטא בהתפרצויות כעס", אך לדבריו במאזן הכולל זה היה נסבל. קנדי מסר כי לא ידע על עברו הפלילי של התובע, וכי היה בשעתו אסיר משוחרר ומסר שבמשך העסקתו לא פנתה אליו המשטרה בעניינו של התובע. קנדי התרשם שהתובע הנו בעל אופי חזק, כושר למידה ואינטליגנטי ובדיעבד ניכר רצונו להשתלב בעבודה נורמטיבית במטרה לשנות אורחות חייו. נמסר כי התובע החליט לאחר שנה וחצי של עבודה כטבח לעזוב את תפקידו על מנת לשמש מדריך כושר ומציל באחד המלונות באילת, וכך נפרדו דרכיהם.
25. נשמעה עדותו של מר יצחק דיין, אשר מסר בתצהירו שהעסיק את התובע כמדריך כושר ומציל במלון "סנטרל פארק" שבבעלותו (להלן: "דיין"). לדבריו, התובע הועסק במשרה מלאה במשך 18 חודשים מחודש אוקטובר 2007 ועד אפריל 2009. דיין ציין שהתובע התקבל לעבודה לאחר ראיון אישי שבמסגרתו הציג תעודות הכשרה מקצועיות, שהקנו לו היתר עבודה בחדר כושר וכמציל בבריכה. נמסר כי התובע בחוסנו הגופני היווה דוגמה למה שניתן להשיג באימוני כושר. לדברי דיין, לתובע הייתה כריזמה שהפכה אותו חביב המתאמנים בחדר הכושר ובעל סמכות להורות לאחרים כיצד להתנהג בחדר הכושר ובבריכה בענייני בטיחות. התובע מילא תפקידו במסירות ובמקצועיות. דיין מסר כי לא ידע שהתובע מצוי בהליך גמילה מסמים ומשנודע לו הדבר לאחרונה, הרי שהערכתו לתובע גברה נוכח תפקודו בתנאים אישיים קשים. דיין מסר כי ישמח להעסיק את התובע בעתיד בחדר הכושר ככל שיתאפשר הדבר. לתצהיר צורפו טופס 106, טופס ריכוז פרטים לגבי שכרו של התובע ותלושי שכר.
26. נשמעה עדותו של מר אלון יוסף, פרמדיק במד"א שהעיד לגבי דו"ח שמילא אודות התובע ביום האירוע (להלן: "יוסף"). יוסף מסר שהוא לא הכיר את התובע קודם לכן. יוסף מילא דו"ח אודות התובע ביום 21.8.2010 (נספח א' לכתב התביעה), שם ציין במסגרת ההיסטוריה הרפואית של התובע כי הוא סובל מאפילפסיה ונוטל תרופות קבועות אנטי אפילפטיות נגד פרכוסים מסוג Anticonvulsant. יוסף לא זכר לומר האם קיבל מידע זה מהתובע עצמו או מהחובש או בר סמכא אחר משירות בתי הסוהר. יוסף ציין כי המועדים המופיעים בדו"ח, החל ממועד קבלת הקריאה ועד לפינוי לבית החולים, מתועדים באמצעות לחיצה על כפתור המחשב בניידת הטיפול הנמרץ בעת שינוי סטטוס הטיפול. יוסף אישר שציין בדו"ח שחל עיכוב בפינוי התובע מבית המעצר, שעלה על המידה, ואישר שבמקרה של כוויות גורם הזמן הינו משמעותי. לדבריו, ניתן היה לקצר את משך הפינוי בכ- 5-7 דקות.
27. במסגרת הליך זה מונו שני מומחים מטעם בית המשפט, לבקשת התובע, בתחומי הפסיכיאטריה והכירורגיה הפלסטית:
ד"ר מקס שטרן, מומחה בפסיכיאטריה, בדק את התובע ואת המסמכים שהוצגו בפניו, וחיווה דעתו ביום 31.7.2013 כי התובע זכאי לנכות בשיעור 50% לצמיתות. שיעור אחוז זה כלל את אחוזי הנכות שהוכרו לתובע טרם פציעתו. ד"ר שטרן מצא קשר סיבתי בין הכוויות בגופו של התובע למצבו הנפשי ומצא אותו בלתי כשיר לעבודה. ד"ר שטרן ציין שהתובע זקוק לטיפול תמיכתי במרפאה לבריאות הנפש וכי אינו סבור שיחול שיפור משמעותי במצבו של התובע בעתיד.
ד"ר יוסף חייק, מומחה לכירורגיה פלסטית וכוויות, בדק את התובע ואת המסמכים שהוצגו בפניו, העריך בחוות דעתו מיום 27.8.2013, כי יש לקבוע לתובע נכות בשיעור 50% לצמיתות וזאת נוכח מיקום הצלקות, פיזורן, מיקומן ושטחן. ד"ר חייק ציין כי התובע סובל מצלקות מרובות, מכוערות ומעוותות, על שטחים נרחבים בגופו, באזורים נראים לעין ובאזורים אינטימיים, חלקן עדיין פעילות וחלקן מגבילות תנועה באופן חלקי. ד"ר חייק העריך כי מצבו המוערך של התובע אינו צפוי להשתנות בעתיד.
28. התובע הציג את המסמכים הבאים:
א) מכתב מלשכת היועץ המשפטי בשב"ס מיום 12.12.2011, שבו נכתב שביום 21.8.2010 בשעה 10:05 לערך נשמעו צעקות מתא 4 והתקבל דיווח על התעלפות התובע במקלחת. על פי המסמך, עצור שהיה במקום סגר מידית את המים החמים וסמל האגף שהינו חובש נכנס לתא והוציא את התובע מהמקלחת. צוין שהתובע קיבל טיפול רפואי ראשוני על ידי חובש המעצר ולאחר מכן פונה באמבולנס לבית החולים.
ב) דו"ח מאת הפרמדיק יוסף מטעם מגן דוד אדום מיום האירוע, הנזכר לעיל, ובו נכתבה האנמנזה הבאה: "בן 30, לדבריו לא זוכר מה קרה התעלף/ פירכס? במקלחת. בהגיענו יושב נראה כוויה דרגה ב' ב-2 ירכיים, איבר מין, ישבן, יד ימין ואצבעות ידיים, ללא מעורבות דרכי אוויר / יציב". בהיסטוריה הרפואית נכתב שהתובע סובל מאפילפסיה ונוטל תרופות קבועות מסוג Anticonvulsant. עוד נרשם בדו"ח: "התעכבנו יתר על המידה במעצר עד שהם סיימו להתארגן…".
ג) דו"ח מאת פרמדיק של נט"ן מיום 21.8.2010, אשר ליווה את התובע לבית החולים סורוקה בבאר שבע. בדו"ח זה נכתב כי התובע היה בהכרה לאחר אירוע של פרכוס וכי בעברו מחלת אפילפסיה והתמכרות לסמים. עוד נכתב כי התובע סובל מכוויות באיברים שונים בגופו.
ד) מכתב שחרור מבית החולים סורוקה מיום 3.10.2010, ובו נסקרה מחלתו הנוכחית ופעולות הטיפול. נכתב, בין היתר, כי התובע בן 30 בעל רקע של שימוש בסמים, מטופל בקהילה באמצעות SABOTEX, הועבר מאילת באמצעות אמבולנס עקב כוויות בדרגה 2 עמוקה כתוצאה ממים רותחים על 20% משטח גופו. במיון עבר הטרייה וחבישות. מהמכתב עולה כי במהלך תקופת אשפוזו נותח 3 פעמים להטריית הכוויות ושתילת עור. צוין כי ביעוץ פסיכיאטרי במחלקה החל טיפול באדולן, VALIUM ו-ETOMIN. שוחרר למר"ש במצב כללי טוב עם המלצות למעקב רופא מטפל, מעקב פסיכיאטר להמשך טיפול גמילה, טיפול מקומי לכוויות וביקורת במרפאת כוויות ופלסטיקה.
ה) חוות דעת אודות התובע משירות בתי הסוהר מיום 19.1.2011, עת שוחרר ממחלקת הרפואה במרכז הרפואי שב"ס, בה נכתב כי במהלך אשפוזו לא נרשמו אירועים חריגים, חל שיפור ניכר מבחינת הפצעים בגופו של התובע, שחלקם נסגרו לחלוטין וחלקם ייסגרו בתוך חודש. צוין כי בשל מיקום הפצעים שנותרו פתוחים, התובע אינו מסוגל לשבת ולשכב על הגב.
ו) אישור זכאות לקצבאות לפי פרק ביטוח נכות לשנת 2011 בסך של 2,561 ₪, בגין 100% נכות כללית זמנית.
ח) אבחון רפואי מאת רופא מטעם המוסד לביטוח לאומי מיום 1.2.2012, ובו נקבעו לתובע 52% נכות רפואית יציבה.
ט) מכתב מאת הביטוח הלאומי מיום 19.4.2012, בגין החלטה על המשך זכאות לקצבת נכות כללית.
י) מסמך מיום 3.7.2012 בדבר קצבת נכות לאחר ועדת עררים, שם נקבעה לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 65% ואי כושר בשיעור 100% לצמיתות, החל מיום 1.5.2012. נקבעה תוספת לקצבה החודשית בסך של 244 ₪. עוד הוגש האבחון רפואי של הועדה הרפואית לעררים. על פי ממצאי הועדה התובע התקשה מבחינה פיזית, אשתו עזבה אותו, יתכן על רקע התנהגות אלימה. התובע מסר שהפסיק ליטול אופאיטים ממשיך לקבל אוקסקונטין, מידי פעם נוטל חשיש וצורך אלכוהול בצורה מופרזת. צוין כי על פי מכתבו של הפסיכיאטר המטפל קיימת החמרה במצבו הנפשי של התובע. הוועדה התרשמה כי קיימת הפרעה הסתגלותית עם תסמיני חרדה, דכאון ושימוש לרעה באלכוהול וסמים.
יא) תעודת מדריך למועדוני בריאות וכושר; תעודה לפיה התובע סיים בהצלחה קורס בהיקף 150 שעות לימוד בנושא הכרת המחשב; תעודת מציל בריכות; תלושי שכר ותמונות של התובע מהתקופה שאימן בחדר הכושר.
יב) בדיקת EEG תקינה שנערכה לתובע ביום 19.4.2010, בה צוין כי לא נצפתה פעילות אפילפטיפורמית.
יג) מכתב מאת ד"ר אשר שיבר, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים סורוקה, מיום 21.8.2010, בו צוין בין היתר כי התובע הובא על ידי ניידת מד"א, לאחר שניכווה עקב אבדן הכרה / פרכוס במהלך מקלחת. צוין כי ידוע על מחלה פרכוסית בעברו של התובע והוא מטופל על יד תחליף סם.
יד) הפניה מאת רופאת המשפחה ד"ר דניאלה צ'יובורצ'יו למרפאה לבריאות הנפש מיום 30.1.2011 לאחר האירוע.
טו) פרסום מאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לגבי השכר הממוצע במשק נכון לחודש ינואר 2015, וחישובי עזר בדבר פיצוי בשל אובדן השתכרות לעתיד והיוון תשלומים על ידי המלל.
עיקרי טענות וראיות הנתבעת
29. הנתבעת הכחישה כל חבות באחריות לנזקי התובע וטענה כי פעלה בתום לב, במיומנות ובסבירות בתחום הרשאתה החוקית, במסגרת תפקידה וחובתה. לטענת הנתבעת התובע לא הרים נטל ההוכחה הנדרש ומשכך דין תביעתו להידחות.
30. הנתבעת אישרה כי התובע נעצר בערבו של יום 20.8.2010, הובא לבית המעצר באילת וכי לא סופקו לו תרופות, לרבות תחליף סם מסוג סבוטקס ונוגדי דיכאון וחרדה מסוג קסנקס, נוכח נהלי שב"ס שאינם מתירים מתן תרופות מרשם ללא מרשם. הנתבעת לא חלקה על כך שבבוקר שלמחרת, נכנס התובע למקלחת הצמודה לתא המעצר כדי להתקלח. לאחר שפתח את ברז המים איבד התובע את הכרתו ונפל ארצה, כאשר המים המשיכו לזרום על גופו וגרמו לו לכוויות בדרגה שניה בכ-20% מכלל שטח גופו, בעיקר בפלג הגוף התחתון, בגבו, בחזה ובמרפק. התובע חולץ מהמקלחת על ידי צוות שב"ס, קיבל במקום טיפול רפואי ראשוני ופונה באמבולנס להמשך טיפול בבית החולים.
31. לטענת הנתבעת, התובע סבל עוד קודם לכן מפרכוסים ואבדן הכרה ללא קשר לגורמים חיצוניים, ואף נרשם לו טיפול בתרופה נוגדת פרכוסים בשם טגרטול, אותה חדל ליטול, על דעת עצמו, עוד קודם לאירוע. עוד נטען כי התובע סובל מגידול במוחו, אשר יכול להסביר את תופעת הפרכוסים, שלא נמצא לה הסבר אחר לאחר שנשללה אצלו מחלת אפילפסיה.
32. הנתבעת טענה כי על התובע מוטלות נטלי השכנוע והראיה כדי להוכיח את טענותיו, בגינן עתר לקבלת הסעד מהנתבעת, אך לשיטתה לא עלה בידי התובע להוכיח טענותיו.
33. הנתבעת הכירה בחובתה לאחריות מושגית כלפי התובע, אך הכחישה קיומה של חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. לטענת הנתבעת אחריות המדינה לביטחונם של אסירים אינה מוחלטת וכי המבחן המכריע הינו מבחן הצפיות. לשיטתה, חלה עליה החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ורק אם יוכח כי לא נקטה באמצעים שכאלה, ובשל כך נגרם נזק, תתגבש אחריותה כלפי התובע. לטענת הנתבעת היא לא יכלה לצפות שהתובע יאבד הכרתו במקלחת, בין כתוצאה מאי נטילת תחליף הסם ובין בשל חום המים, ובשל כך האחריות לתוצאות האירוע אינה חלה עליה. לטענתה, נזקיו של התובע נגרמו מבעיותיו הרפואיות, בעוד שלנתבעת לא היה כל מידע קונקרטי מקדים לגביהן. נטען כי על פי המסמכים הרפואיים, הסוציאליים ועדות התובע, נמצא כי הוא סבל מנפילות, אבדן הכרה ופרכוסים עוד קודם לאירוע בתא המעצר, אשר התרחשו במועדים ובמקומות שונים, בה בעת שהתובע נטל את תרופותיו, כך שיש בזה כדי לנתק את הקשר בין אי נטילת הכדורים או טמפרטורת המים לאבדן ההכרה במקלחת. הנתבעת ציינה כי גם לאחר האירוע המשיך התובע לסבול מהתעלפויות עד שביום 1.10.2014 אושפז ובוצעה לו בדיקת CT שבאמצעותה זוהה גידול במוחו. הנתבעת טענה שלא ניתן לקשור את אבדן ההכרה באירוע דנן לתנאי מעצרו של התובע. לדבריה, התובע איבד הכרתו במקלחת בעת המעצר, בדומה למקרים קודמים ומאוחרים יותר, בשל גורמים רפואיים הקשורים בו ושאינם ידועים לה.
34. הנתבעת הוסיפה כי התובע החל לסבול מהתופעות הרפואיות המתוארות כבר ביום 31.3.2010 והמשיך לסבול מהן עד לאשפוזו ולגילוי הגידול בראשו ביום 5.10.2014, כאשר במהלך תקופה זו סבל מ-16 מקרים מתועדים של נפילות, ובחר להסתיר זאת מבית המשפט.
35. נטען כי התובע לא הוכיח שאי נטילת תחליפי הסם ונוגדי הדיכאון בפרק זמן של מספר שעות, כמתואר באירוע הנדון, יש בה כדי לגרום להיחלשות כושר עמידתו בפני המים החמים במקלחת. הנתבעת טענה כי מדובר בשאלה רפואית שיש להוכיחה באמצעות חוות דעת רפואית שלא הוגשה ולא הוכחה. יתר על כן, נטען כי התובע ביקש להסתיר מבית המשפט את מצבו הרפואי, בכל הנוגע לאבדן הכרה ופרכוסים. הנתבעת הוסיפה כי התובע עצמו אישר לבסוף כי גם בעת שנטל את התרופות במועדן סבל ממספר לא מועט של מקרי התעלפות ופרכוסים. הנתבעת הדגישה שהתובע בחר שלא ליטול את התרופה נוגדת הפרכוסים עוד קודם למעצרו, ואף הודה כי בעת ששהה במעצר כלל לא ביקש תרופה זו. הנתבעת טענה כי התובע היה עצור כ-12 שעות בלבד עד לאבדן ההכרה ואילו השפעת תרופת הסבוטקס תקפה ל-24 שעות. כמו כן, טענה הנתבעת כי התובע טופל בקסנקס לסירוגין ולא הוכח כי היה זקוק לתרופה זו במועד הרלוונטי למעצרו. הנתבעת הכחישה כי בת זוגו של התובע הגיע למשטרה וביקשה למסור לו תרופות.
36. נטען כי גרסת התובע, לפיה התעלף כתוצאה מפרץ מים רותחים מברז המקלחת על פניו עת פתח את ברז המים הקרים, לא הוכחה. לטענת הנתבעת משלא הוגשה חוות דעת רפואית לתמוך בטענה כי פרץ הקיטור הוא שהביא להתעלפותו הרי שמדובר בהשערה חסרת בסיס. לטענת הנתבעת טענתו של התובע כאילו נפגע מפרץ מים רותחים או קיטור בפניו ואז התעלף, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שפניו של התובע נותרו ללא פגע, בעוד חלקי גוף אחרים שנשטפו במים חמים לאחר מכן נפגעו מכוויות.
37. הנתבעת טענה כי תאי המעצר והמקלחות קיימים בעיר אילת מאז שנות השמונים ומאז שהוקמו ועד לאירוע הנידון לא הוצג ולו מקרה אחד נוסף של עציר שנפגע באופן דומה, וזאת על אף שבמקום שהו עצורים רבים, חלקם מכורים לסמים, ובמזג אוויר חם בחודשי הקיץ. לטענת הנתבעת בין אם הברזים היו מסומנים ובין אם לאו, התובע ידע להבחין איזה ברז פותח את המים החמים ואיזה ברז פותח את המים הקרים, והוא אף העיד על כך. נטען כי המומחים מטעם שני הצדדים אישרו שהכיוונים בהם מותקנת צנרת המים חמים וקרים הם הכיוונים הנכונים והרווחים במדינת ישראל.
38. הנתבעת טענה כי חוות דעת המהנדס המומחה מטעם התובע אינה רלוונטית שכן בדיקתו בוצעה בחלוף כ-4 שנים ממועד האירוע ואין בכך כדי להעיד על מצב המערכת בעת האירוע. לטענת הנתבעת המסקנה המתבקשת מחוות דעתו של המומחה מטעם התובע הנה כי טמפרטורת המים מהם נפגע התובע לא עלתה על 50 מעלות צלסיוס, שהיא טמפרטורה העומדת בתקן הנדרש. נטען כי מערכת המים הייתה מצוידת בשסתומי ביטחון ולא נמצא כל פגם בטמפרטורת המים או במערכת האינסטלציה.
39. לכן, נטען כי התעלפות התובע במקלחת אינה קשורה בטמפרטורת המים או באי קבלת התרופות שציין, אלא במצבו הבריאותי שהיה קיים עוד לפני כן, ולא ניתן היה לצפות את התעלפותו במקלחת בנסיבות שהיו ידועות לנתבעת. הנתבעת טענה כי לא היה מצוי בידה מידע על מצבו הבריאותי של התובע טרם מעצרו, ובכל מקרה נמצא כי התובע החל לסבול מנפילות בשנת 2010 ואילו תקופת מאסרו הקודמת ארעה בשנים 2003-2005. יתר על כן, נטען כי אף לו היה מצוי המידע ברשות הנתבעת, הרי שלא הוכח כי נטילת תרופה זו או אחרת הייתה מונעת את התעלפות התובע. הנתבעת טענה כי אין לצפות מסוהרי שב"ס ללוות את כל העצירים למקלחת ולפתוח עבורם את המים או להשגיח ולצפות בהם בעת שהם מתקלחים. לטענת הנתבעת הדבר מנוגד למדיניות המשפטית הראויה, למגבלות כוח האדם ולזכויות היסוד של העצורים במתקני הכליאה.
40. הנתבעת טענה כי פעלה על פי פקודת שב"ס העוסקת בקליטת עצורים, הקובעת כי כל עצור המתקבל לבית המעצר ייבדק על ידי חובש בתוך 24 שעות מקבלתו ועל ידי רופא בתוך 48 שעות מקבלתו. עוד נקבע כי לא ניתן לעצור ימים טיפול במתדון כטיפול חדש ובמקרה ואותו עצור טוען שטופל על ידי מתדון, על החובש לפנות למרכז המתדון באזור מגוריו כדי לקבל אישור בכתב. לטענת הנתבעת, היא פעלה על פי נהלי השב"ס, בכך שלא סיפקה לתובע תרופה ללא מרשם. עוד נטען כי המקלחת בתא המעצר הייתה בנויה באופן המאפשר פרטיות כמתחייב.
41. לשיטת הנתבעת, מכלול הראיות מוביל למסקנה כי מדובר באירוע בלתי צפוי ובהעדר יכולת לצפות את הליך גרימת הנזק וסוג הנזק אין להטיל עליה את האחריות בגינו. הנתבעת טענה כי לא קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לתוצאה ולנזק, ולפיכך אין לחייבה לפצות את התובע.
42. לעניין הנזק טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי לולא האירוע היה משתכר בגובה שכר ממוצע במשק וכי כל הראיות מצביעות על כך כי עוד קודם לאירוע הורע מצבו הנפשי באופן שלא אפשר לו לעבוד במקום עבודה מסודר באופן עקבי. לטענת הנתבעת, התובע מסר הצהרות בנסיבות שונות קודם לאירוע המעידות על חוסר יכולת השתכרות ללא קשר לאירוע דנן. לטענת הנתבעת על אף ההחמרה במצבו הבריאותי לא נגרם לתובע נזק כספי, שכן בעקבות האירוע זכה לגמלת נכות מרבית לכל ימי חייו מהמל"ל וסיוע בדיור. נטען כי לו ייקבע שהתובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל, יש לקזז רכיב זה עם תגמולי המל"ל המוערכים בסכום של 735,000 ₪, כך שבסופו של יום אין התובע זכאי לכל פיצוי מהנתבעת.
43. מטעם הנתבעת נשמעה עדותו של רס"ר אורן זוהר, המשמש חובש בשב"ס משנת 2004, ובמועד האירוע שירת כסמל המעצר באילת (להלן: "זוהר"). זוהר מסר כי במועד האירוע יצא מחוץ למעצר, מרחק 5 מטרים, במטרה לקבל ציוד עבור עצורים אחרים. לפתע נשמעו צעקות מאזור המעצר וכשנכנס פנימה בתוך כ-30 שניות, ראה את התובע שרוע על רצפת המקלחת כאשר ברז המים החמים פתוח והמים זרמו עליו בעוד יתר העצירים עמדו וצפו מהצד. זוהר מסר שהוא סגר את ברז המים החמים ללא כל קושי ומשך את התובע אל מסדרון בית המעצר, שם העניק לתובע טיפול רפואי ראשוני, והזעיק את מד"א. זוהר ציין כי מצבו של התובע בעת האירוע נראה כהתקף אפילפסיה מלווה בפרכוסים ומכאן הסיק כי מדובר בהתקף אפילפסיה. זוהר ציין כי הפינוי נעשה רק לאחר השלמת כל הפרוצדורות הנדרשות, כשכל העת זכה התובע לטיפול הנדרש. זוהר הבהיר כי כל עצור חדש שמתקבל למעצר ומבקש לקבל טיפול נרקוטי כגון מתדון או סבוטקס, נדרש ממנו להציג אישור רפואי ובמידה ואינו יכול להגיש אישור רפואי כאמור, נערך בירור מול המרכז הרפואי הרלוונטי ולאחר קבלת האישורים, ניתן הטיפול הנדרש. זוהר לא זכר לומר איזה טיפול תרופתי ניתן לתובע ולא זכר האם התובע ביקש ממנו לשוחח עם אשתו כדי שזו תביא עבורו תרופות לבית המעצר. זוהר ציין כי כל התרופות, לרבות תחליפי הסם, מצויים בכספת בית המעצר ואין צורך להכניסם מבחוץ, ובמידת הצורך ניתן להזמינם מבית המרקחת הארצי, בכפוף לאישור רופא. לדבריו, לא זכור לו שהתובע סבל מתסמינים של "קריז" בגין אי קבלת תחליף סם, ולדבריו "תחליף סם סבוטקס ומתדון מחזיק 24 שעות". לדבריו, ככל שהיה מזהה תסמיני קריז של גמילה, הוא היה מתקשר לרופאת סמים, נקרולוגית, על מנת לקבל את אישורה למתן תחליף סם. זוהר ציין כי בעת שהתובע נקלט בבית המעצר לא היה ברשותו מידע אודות ההיסטוריה הרפואית של התובע והעלה את האפשרות שההיסטוריה הרפואית מצויה בארכיון משום שבאותה עת החומר הרפואי לא נוהל במחשב. זוהר לא ידע לומר האם ארע בעבר מקרה דומה במקלחות בית המעצר. זוהר ציין כי האבזור במקלחות בתאי העצורים הינו מינימלי מחשש לפירוק האביזרים ושימוש לא הולם באמצעותם מצד העצירים.
44. הנתבעת הציגה חוות דעת מומחה בתחום ההנדסה, מאת המהנדס מר אלכסנדר פרינס (להלן: "פרינס"). בחוות דעתו מיום 15.12.2014, ציין פרינס כי ביום 3.12.2014 ביקר במקלחת שבבית המעצר, ערך מדידות וצילומים, וסקר הן את המקלחת והן את המערכת הסולארית המותקנת על גג המבנה. פרינס חיווה דעתו כי האירוע בגינו ניזוק התובע נגרם בשל רשלנותו כתוצאה משימוש בלתי זהיר ובלתי סביר מצדו במערכת ברזי המים, בכך שבחר לפתוח את ברז המים החמים בלבד, בעוד שתפעול נכון ופשוט, המוכר היטב לכל אדם סביר, בשני ברזי המים, החמים הקרים, היה מונע את התאונה. פרינס ציין כי במקלחת מותקן צינור יציאה מתכתי אופקי עם כיפוף אלכסוני בקצהו ועם הכנה לראש מקלחת, היוצא מהקיר בגובה של כ-2 מטר. בקו אנכי מתחת למקלחת בגובה של כ-80 ס"מ מהרצפה ממוקם ברז מערבב מסוג אינטרפוץ. פרינס ציין כי ברז זה החליף מערכת ברזים משולבת, שהייתה מותקנת בעת האירוע, והיא כללה שני ראשי ברז נפרדים, האחד למים קרים והשני למים חמים. לטענתו, המערכת שהייתה מותקנת בתא המעצר אינה שונה מכל מערכת ברזים במדינת ישראל, שבהן תמיד ברז המים החמים הינו בצד שמאל וברז המים הקרים הינו בצד ימין, זאת משום שכל חיבורי המים בישראל מותקנים לפי תקן כך שהצינור השמאלי מוביל מים חמים. פרינס הסכים עם עמדתו של רבינוביץ, לפיה התקנת ברז מערבב בנקודת היציאה של המים (כגון ברז אינטרפוץ) הנה אמצעי מספק לפתרון בעיית טמפרטורת המים הגבוהה, אך לטענתו בתפעול פשוט ונכון של המערכת המשלבת שני ברזים, כפי שהייתה במקום בזמנו, ממלא את פונקציית הערבוב הנדרשת. פרינס טען כי מיקומם של הברזים תחת הצינור הנו נפוץ בכל העולם ולא מצא צורך או תקן המחייב להתקין שלט אזהרה כלשהו במקלחת. פרינס התייחס גם לדודי השמש שעל גג המבנה, וטען כי על הגג מצויים 6 דודים ובכולם קיימים שסתומי בטחון פורקי לחץ. לדבריו, ניתן ללמוד מהגוון החיצוני הדהוי מאד של גוף הפליז שמדובר בשסתום המצוי שם זמן רב (חוות הדעת כללה תמונה של שסתום הבטיחות). פרינס מצא שהצנרת על גג המבנה מונחת באופן מקובל, ואישר כי חלק מהבידוד נפגע כתוצאה מפגעי מזג האוויר. פרינס ציין כי מטרת הבידוד הנה לשמור על החום ולכן אין צורך ממשי לבידוד צנרת המובילה מים קרים. פרינס צרף לחוות דעתו תדפיס פילוג טמפרטורות מהעיר אילת ביום האירוע שנערך על ידי המכון הבין אוניברסיטאי באילת, לפיו בשעה 10:00 בבוקר, היא שעת האירוע, נרשמה באילת טמפרטורה של כ-32 מעלות בלבד ולא 45 מעלות, כפי שהציג רבינוביץ בחוות דעתו. לדבריו, בשעת הבוקר שבה התקלח התובע טרם הספיקו המים הקרים להיחשף זמן רב לחום הסביבה ולכן לא סביר כי טמפרטורת המים הקרים הגיעה ל-60 מעלות צלסיוס. להערכתו טמפרטורת המים הקרים בצנרת בשעת האירוע הגיע ל-32 מעלות צלסיוס, ורק בשעה 16:00 חצתה הטמפרטורה את רף ה-42 מעלות צלסיוס. פרינס ציין כי בתי מעצר אינם נכללים ברשימת המבנים בהם הוגבלה טמפרטורת המים ל- 45 מעלות כפי שנקבע בתקנות התכנון והבנייה. בעדותו בבית המשפט העריך פרינס כי טמפרטורת המים בעת האירוע הייתה כ-50 מעלות, בעת שהתובע איבד הכרתו וניכווה.
45. נשמעה עדותה של אורית שמואל, המשמשת כעובדת סוציאלית באגף לשירותים חברתיים בעיריית אילת (להלן: "אורית"). אורית מסרה בעדותה כי נפגשה עם התובע ובהתאם לפרטים ששמעה ממנו כתבה ביום 4.7.2010 מכתב למשרד השיכון כתמיכה לבקשתו לסיוע בדיור (סומן נ/2). במסגרת מכתב זה, ציינה אורית, בין היתר, כי התובע נמצא בזוגיות מזה כ-3 שנים ובת זוגו בהריון מתקדם. צוין עברו הפלילי של התובע, שהייתו במאסר בשנים 2003-2006 והיותו מטופל בסבוטקס. צוין כי חלה החרפה במצבו הנפשי של התובע, הסובל מהתקפי חרדה קשים. אורית ציינה כי התובע סיפר לה שהוא אינו מסוגל לעבוד והוא סובל מ"בעיית עצבים" בשלה נחבל מספר פעמים כתוצאה מפרכוסים ברחוב. צוין כי נצפו חבלות על גופו. ההגנה נמנעה מלהציג לאורית שאלות בחקירה נגדית.
46. הוגש תצהיר מאת מר יוסי קרן, המשמש כחוקר מורשה מטעם משרד המשפטים, שציין כי לבקשת הנתבעת ביצע חקירה אודות התובע (להלן: "קרן"). קרן מסר כי נמצא שהתובע היה עצור באותו תא בבית המעצר ביום 1.3.2010, היינו מספר חודשים לפני שנעצר וניכווה במקלחת. נמסר כי בבית המעצר באילת שהו במשך השנים עצירים רבים, חלקם אף השתמשו בסמים ותחליפי סם, אך לא ידוע על מקרה נוסף שבו עציר איבד הכרתו בעת השימוש במקלחת. קרן ציין כי מתיעוד רפואי של מרפאת בריאות הנפש וממחלקת הרווחה עלה כי התובע דיווח בהזדמנויות שונות, טרם האירוע, כי סבל מהתעלפויות ופרכוסים ברחוב, ואף נחבל בעקבות כך, וייחס זאת למתח, לחץ ולהתפרצויות של עצבים. נטען כי מתיעוד רפואי ביחס לתובע במרפאת "מילה" ובמל"ל, כמו גם מפניותיו לגופים אלה, עלה כי יכולותיו לעבוד היו מוגבלות עוד טרם האירוע ובלי קשר אליו. הוגשו מסמכים רפואיים, וב"כ התובע הבהיר כי הוא אינו חולק על האמור בהם ועל הקביעות הרפואיות הנוגעות לתובע.
נטל הראיה
47. התובע טען כי יש להחיל במקרה זה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר את נטל הראיה לנתבעת להוכיח שלא התרשלה, ולחלופין ביקש להגדיר את מקור הנזק כ"חפץ מסוכן" כהגדרתו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, המעביר את נטל הראיה לנתבעת. הנתבעת טענה מנגד כי נטל השכנוע מוטל על התובע בהתאם לכלל היסוד במשפט אזרחי לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה" וכי במקרה דנא כשל התובע להביא ראיות להוכחת תביעתו.
48. דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי על יסוד העיקרון, כי על בעל דין לשכנע את בית המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה. השאלה אם הרים בעל דין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, ובית המשפט בוחן שאלה זו, על פי כלל הראיות שבאו בפניו – ואין נפקא מינה מיהו בעל הדין שהביאן.
ככלל, במשפט אזרחי לרבות תביעות נזיקין, רובץ נטל השכנוע על כתפי התובע, כך שהוא יזכה בתביעתו אם יצליח להוכיח את הטענות הדרושות לביסוס עילת תביעתו בהתאם ל"כלל עודף ההסתברויות". הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה הנדרשת במישור האזרחי, היא שלדעת בית המשפט על בסיס העמדה שהוא נוקט באשר למהימנותן של הראיות שבאו בפניו, כמותן, דיותן והמשקל הראיתי שיש להעניק להן, גרסה אחת (באשר לעניין השנוי במחלוקת) סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. במישור האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע שהיא סבירה יותר – ועל כן קרובה יותר לאמת – מגרסתו של יריבו. במישור האזרחי, ההכרעה מתקבלת על פי עמידתו של הנושא בנטל השכנוע, בדרישה של הטיית מאזן ההסתברות לטובתו.
49. ברם, לכלל עודף ההסתברויות קיימים חריגים, שבהתקיימם רובץ נטל השכנוע כתפיו של הנתבע. אחד מהחריגים הללו הינו "כלל הדבר מעיד על עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, שזה לשונו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
50. הנה כי כן, להחלת כלל הדבר מעיד על עצמו נדרשים 3 תנאים מצטברים, כדלקמן:
א. תנאי אי הידיעה – לפיו לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. תנאי זה מבטיח את עדיפותו של הנתבע בגישה לראיות כמו גם את עדיפותו במניעת הנזק.
במקרה דנא, ברי לכל כי נזקי התובע נגרמו מזרם מים חמים ששטפו את גופו בעת שאבדה הכרתו בזמן ששהה במקלחת שבתא המעצר. אין בידי לקבל את הטענה כי לתובע אין ידיעה או אין ביכולתו דעת מהן הסיבות שהביאו לאבדן הכרתו בעת שהתקלח. למעשה, התובע טען כי אירוע זה נגרם הן בשל מניעת תרופות חיוניות עבורו והן בשל כשלים בצנרת המים שבמקלחת בתא המצער. מכאן, התובע מנוע מלטעון במקביל גם לידיעה וגם לאי ידיעה בקשר עם הנסיבות שהביאו לנזקיו.
ב. תנאי השליטה – הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו. כאשר תנאי זה מתקיים יש לנתבע באופן טבעי גישה טובה יותר לראיות ואף יכולת טובה יותר למנוע את הנזק. בע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי רחל ואח', פ"ד מ"ט(1) 45 נדון בהרחבה הכלל שבכותרת פרק זה שם נחלקו השופטים במיוחד לפרוש התנאי השני בכלל: בעוד שכב' השופט בך, בעמדת מיעוט, סבר כי מדובר ב"שליטה בלעדית אשר מוציאה את האפשרות של שליטת גורם אחר בנכס אשר יכול היה אף הוא לגרום במעשהו ובהתרשלותו לתאונה", הרי שופטי הרוב, כב' השופטים מצא וברק, סברו "המבחן הראוי לקיומה של שליטה אינו, אפוא, מבחן טכני-פורמלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה זו – על פי מאזן ההסתברויות היא בחיוב, כי אז ייראה הנתבע כבעל השליטה בנכס המזיק". המועד לבדיקת תנאי השליטה המלאה הוא מועד האירוע הנדון, אך אין פרוש הדבר שחובה שתהיה לנתבע חזקה בנכס במועד האירוע כדי שתנאי השליטה המלאה יתקיים, ואף יתכן כי גורמים אחרים היו יכולים להיות מעורבים בגרם הנזק.
במקרה הנדון, על בסיס חומר הראיות שהובא לפניי, ועל אף שמדובר במקלחת המצויה בשליטת הנתבעת, הרי שלא שוכנעתי כי נמצא פגם כלשהו במערכת האינסטלציה שהובילה את המים החמים והקרים למקלחת הרלוונטית, וארחיב על כך בהמשך. התובע עצמו טען גם כי מניעת התרופות גרמה לו לחולשה שהביאה לאבדן הכרתו. לכן, אין בידי לקבוע כי תנאי זה מתקיים בעניינו של התובע.
ג. התרשלות מצטברת – תנאי זה מתקיים ככל שהאירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהוצגו לפניי, שוכנעתי כי עצם התרחשות האירוע בעטיו ניזוק התובע, מתיישב יותר עם חוסר נקיטת זהירות מצדו מאשר עם חוסר זהירות מצד הנתבעת. ודוקו, כדי לסתור את קיומו של תנאי זה, צריכה הנתבעת להצביע על אפשרויות שונות אחרות לקרות הנזק. במקרה זה הציגה הנתבעת ראיות באשר למצבו הרפואי של התובע לפיהן סבל מאבדן הכרה עוד קודם לאירוע במקלחת, גם בתקופה שבא נטל לכאורה את תרופותיו. כמו כן, הנתבעת הביאה ראיות לכך שלא נפל פגם במערכת האינסטלציה במקלחת שבתא המעצר. מכאן, הנתבעת יצאה כדי חובתה להצביע על גורם מתערב אחר לקרות אירוע הנזק.
51. לא מצאתי בסיס לטענה כי ברזי המים במקלחת בית המעצר, במועד הרלוונטי, היו "דבר מסוכן", לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין. "המבחן המגדיר מהו "דבר מסוכן" נסמך על התכונות המיוחדות הטבועות בחפץ. אם מחמת תכונותיו הפנימיות של החפץ, או מעצם השימוש בו למטרתו הרגילה, נשקף סיכון 'גדול' לחייהם או לשלמות גופם של האנשים שיבואו בקרבתו- הרי זה דבר מסוכן" (ראו ד"ר גיא שני, "חזקות רשלנות- העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין", הוצאת בורסי, התשע"ב-2011, עמ' 255; וכן: ע"פ 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3) 1478, 1493 (1963)).
בעניין זה, מצאתי את חוות דעתו של פרינס כמהימנה, לפיה לא נפל כל פגם בצנרת שהובילה את המים לברזים במקלחת הרלוונטית, וככלל שוכנעתי כי מקלחות שבהן מותקנים שנים ברזי מים אינן חריגות או מסוכנות. יתר על כן, לא הובאה לפניי כל ראיה על מקרה דומה נוסף, שבו נפגע אדם משימוש במקלחת הרלוונטית. למותר לציין כי מדובר במקלחת הקיימת שנים רבות ונעשה בה שימוש מדי יום על ידי עצירים רבים. כך, שלו הייתה המקלחת המדוברת "דבר מסוכן" מצופה היה שבמרוצת השנים היו נפגעים נוספים מבין משתמשיה.
52. מכל המקובץ עד כאן, בשים לב לראיות שנפרשו בפניי, לא מצאתי הצדקה לחרוג מהכלל לפיו על התובע להוכיח תביעתו, על פי הטיית מאזן ההסתברויות.
דיון ומסקנות
53. עוולת הרשלנות, הנמנית עם עוולות המסגרת, משמשת במשפט הישראלי ככלי קיבול לאחריות בשל גרם נזק מכוון שאינו נתפס ברשתן של העוולות הספציפיות (נילי כהן, נזקי שביתה, הרשלנות הזדונית, הנזק הכלכלי וגרם הפרת חוזה, עיוני משפט יד(1) 173). עוולת הרשלנות מוסדרת בסעיפים 35 ו-36 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), והיא מתבססת על מספר יסודות מצטברים: התרשלות, דהיינו: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) של המזיק כלפי הניזוק והפרת החובה האמורה במובן של אי-עמידה בסטנדרט הזהירות הנדרש בנסיבות העניין; קרות הנזק; וקיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין קרות הנזק.
54. חובת הזהירות המושגית תוחמת את האחריות הנזיקית בהיבט העקרוני, היינו האם ראוי להכיר בחובת זהירות, תוך בחינה של ארבעה משתנים: סוג המזיק, סוג הניזוק, סוג הפעילות וסוג הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). ואילו, חובת הזהירות הקונקרטית מבססת את קיומה של חובה הזהירות המושגית, בהינתן הנסיבות הקונקרטיות של המזיק המסוים, הניזוק המסוים, הנזק המסוים והפעילות המסוימת.
55. אין חולק כי על הנתבעת מוטלת חובת זהירות מושגית להבטחת שלומו ובטחונו של התובע כעציר שנכלא תחת חסותה ומשמורתה.
בע"א 8650/08 בנימין רפאלוב נ' מדינת ישראל שירות בתי הסוהר (ניתן ביום 17.7.2013) – להלן: "פ"ד רפאלוב") נקבע בין היתר כך:
"אין חולק כי מוטלת על המדינה (שירות בתי הסוהר) חובה לדאוג לשלומם ולביטחונם – הפיזיים והנפשיים – של האסירים הנתונים במשמורתה (ראו: ע"א 1892/95 אבו סעדה ואח' נ' שירות בתי הסוהר – משטרת ישראל ואח' וערעור שכנגד, פ"ד נא(2) 704 (1997)). המרות השלטונית הכרוכה בהחזקת אנשים במשמורת, בין במעצר ובין במאסר, מטילה על המדינה אחריות חוקתית ומינהלית לדאוג לשלומם של בני האדם המצויים במשמורתה והנתונים תחת חסותה, בהיבט הפיזי ובהיבט הנפשי. על המדינה לכבד את זכויותיו החוקתיות של הנתון במשמורת – לחיים, לכבוד ולהגנת הגוף. הזכות לחיים ולהגנה על הגוף מתפרשת גם על הזכות להגנה על בריאות הנפש, בהינתן הקשר הבל-ינותק בין גוף לנפש (ראו: בג"ץ 4634/04 רופאים לזכויות אדם נ' השר לבטחון פנים, פ"ד סב(1) 762). אחריות ישירה זו, שבה נושאת המדינה ביחס למי שכלפיו מופעל כוח המרות השלטוני, חלה הן במישור המשפטי-ציבורי והן במישור המשפטי האזרחי-נזיקי. מניעת פגיעה בזכויות היסוד של מי שמצויים במשמורת המדינה – ובכלל זה הזכות לחיים ולשלמות הגוף (והנפש) – מעבר למתחייב ולנדרש כתוצאה מהחזקתו של אסיר בין כותלי בית הסוהר, איננה רק עניינו של האסיר. זהו גם עניינה של החברה כולה, המחויבת לנורמות של זכויות אדם, מוסר ואתיקה … בין המדינה לבין אסירים הנתונים במשמורתה מתקיימים, אפוא, 'יחסי קירבה', המבססים קיומה של חובת זהירות מושגית לדאוג לשלומם ולבריאותם הפיזית והנפשית, ובין היתר לספק להם תנאי מגורים סבירים וטיפול רפואי גופני ונפשי, כנדרש על פי מצבם".
56. על שלטונות בתי הסוהר מוטלת חובה לנקוט באמצעים סבירים על מנת להבטיח שאסירים או עצירים הנתונים למשמורתם לא ייחשפו, שלא לצורך ובמקום שניתן למנוע זאת, לסכנות אשר עלולות לגרום לפגיעה פיזית או נפשית (לרבות החמרת מחלה קיימת). כפי שנקבע בפ"ד רפאלוב, החובה המושגית שחבה המדינה לדאוג לשלומו של האסיר מניחה, כהנחת מוצא, את קיומן של נסיבות לחץ "רגילות" הנובעות מתנאי המאסר והשלכותיו.
עם זאת, אין רשות בתי הסוהר אחראית להבטיח באופן מוחלט את ביטחונם של אסירים, והשאלה המרכזית בקיום עוולת הרשלנות בנסיבות הקונקרטיות היא האם צריכים היו שלטונות בתי הסוהר לצפות מראש את התרחשות האירוע המזיק. התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבות המוחשיות של האירוע המזיק, לרבות נסיבותיו ואופיו של האסיר (או העציר).
57. שאלות המפתח הן האם במקרה שלפניי, נסיבות המעצר, מצבו הגופני והנפשי של העצור, דרך התנהגותו, והנתונים המצויים בפני גורמי שירות בתי הסוהר, לצד מבנה בית המעצר והמקלחת שבה ארע הנזק יכלו וצריכים היו להוליד בקרב שירות בתי הסוהר צפייה כי שילוב כלל הגורמים הרלוונטיים יחדיו יגרמו לנזק כה חמור לתובע.
58. אין ללמוד מעצם קרות הנזק שחובת הזהירות הופרה. אחריותו של מזיק כלפי ניזוק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ורק אם לא נקט אותם, ובשל כך נגרם הנזק, חב הוא כלפי הניזוק. המבחן הוא אובייקטיבי, והשאלה היא, אם נשמרה רמת זהירות סבירה בנסיבות המקרה. לגבי "רמת זהירות סבירה" נקבע בפסיקה: "רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 131; ע"א 437/87 צחי כהן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מד(1) 807).
59. לאחר שהתרשמתי מהעדים ובחנתי את מכלול הראיות שהובאו לפניי, אין בידי לקבוע כי בנסיבות העניין, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שהיא מחויבת כלפי התובע, ולא שוכנעתי כי יש לייחס לשירות בתי הסוהר צפייה להתרחשות קרות הנזק שנגרם לתובע, כמו גם באופן שבו ניזוק.
60. התובע ביקש ליחס לנתבעת הפרת חובת זהירות קונקרטית כלפיו על בסיס שני אדנים מרכזיים:
האחד, התעלמות נטענת מנסיבותיו האישיות והרפואיות, עד כדי שהנתבעת מנעה ממנו תרופות חיוניות לתפקודו, לרבות תחליף סם, על אף שבת זוגו הביאה לתחנת המשטרה את התרופות הדרושות לו.
השני, התרשלות נטענת מצד הנתבעת בתחזוקת המקלחת שבה איבד הכרתו, ובכלל זה אי סימון ברזי המים החמים והקרים בהתאם או התקנת שילוט מתאים, התעלמות מחסר ראש מקלחת, התקנת דודים וצנרת שאינם מתאימים לחימום והולכת מים בתנאי טמפרטורה השוררים באילת, הימנעות מהתקנת שסתומים ממקום צבירת המים וצנרת ההולכה ליחידת הקצה במקלחת.
61. תחילה אתן דעתי לנסיבותיו האישיות והרפואיות של התובע.
התובע מסר כי בתקופה שקדמה למעצרו הוא הועסק כמציל בבריכה וכמדריך חדר כושר באחד המלונות באילת. דברי התובע אושרו גם על ידי דיין, בעלי מלון "סנטרל פארק" באילת, אשר העסיק את התובע כמדריך כושר ומציל במלון שבבעלותו. לדבריו, התובע בחוסנו הגופני היווה דוגמה למי שמתמיד באימוני כושר. ואכן, מתמונותיו של התובע, אשר צורפו לתצהירו, ניתן להיווכח כי התובע הקפיד על אורח חיים ספורטיבי ותוצאותיו ניכרו היטב בחוסנו הגופני, כיאה למדריך כושר. מכאן, חזותו הגופנית, הבריאה והספורטיבית של התובע, היא לבדה, לא הייתה צריכה לעורר כל חשד בקרב מי משירות בתי הסוהר כי מדובר באדם מוחלש, הנזקק להשגחה בתנאי פיקוח מיוחדים.
62. ברם, ממכלול המסמכים והאישורים הרפואיים שהוצגו לבית המשפט, ולא הוכחשו, ניתן ללמוד כי ברקעו של התובע התמכרות רבת שנים לסמים ואלכוהול. בנוסף, התובע סבל מתחלואי נפש ופרכוסים עד כדי אבדן הכרה, הן לפני והן אחרי האירוע נשוא התובענה מיום 21.8.2010.
בהקשר זה יש לציין את עדותה של אורית שמואל, עובדת סוציאלית באגף לשירותים חברתיים בעיריית אילת, אשר מסרה בעדותה, מבלי שנסתרה, כי בעקבות פגישה שקיימה עם התובע והפרטים שמסר לה, היא שלחה מכתב מטעמה למשרד השיכון כדי לעזור לתובע לקבל סיוע בדיור (סומן נ/2). במכתבה מיום 4.7.2010, היא ציינה שהתובע סיפר לה שהוא אינו מסוגל לעבוד, סובל מ"בעיית עצבים", ואף נחבל מספר פעמים לאחר שפרכס ברחוב. צוין כי נצפו חבלות על גופו.
דברים אלה קיבלו חיזוק ואישוש ממסמכים שונים שהוגשו בהסכמה לבית המשפט. כך למשל:
ביום 7.4.2010 כתב התובע למוסד לביטוח לאומי כי משנת 2006 הוא צורך תרופה בשם סבוטקס, ומשנת 2001 או 2002 כדורי הרגעה. התובע ציין כי "עקב סטרס ועצבים מאבד הכרה לפעמים ומתעלף". הדברים נרשמו על גבי מסמך רפואי של ביקור התובע אצל רופאת משפחה, ד"ר דניאלה צ'יובורצ'יו, שם נכתב בין היתר: "לדבריו לפני מספר ימים לאחר אירוע של התרגזות התכווצויות בשרירים, איבוד הכרה לשתי דקות … אירוע שני בחצי שנה האחרונה … נמצא במעקב פסיכיאטר. מטופל על ידי סבוטקס".
ביום 20.5.2010 נערך אבחון רפואי במל"ל אודות התובע לצורך הכרה בנכות, וצוין כי התובע מסר כי הוא מתעלף מעצבים, עבר בירור נוירולוגי ונשללה אצלו מחלת אפילפסיה.
ביום 26.7.2010 ביקר התובע אצל רופאת המשפחה, ד"ר דניאלה צ'יובורצ'יו, וציין כי מספר ימים קודם לכן איבד את הכרתו למשך שתי דקות, לאחר שהתרגז. צוין כי התובע סבל מארבעה אירועים קודמים של התעלפות, לאחר שהתרגז, כך במועדים: 31.3.2010; 7.4.2010; 12.5.2010; 10.6.2010. התובע זומן לפסיכיאטר וסיפר על תחושות עילפון. צוין שלאחר ייעוץ עם נוירולוג הומלץ לתובע על שימוש בתרופת טגרטול, אך הוא הפסיק לצרוך תרופה זו, על דעת עצמו, 3 ימים קודם לכן, עקב סחרחורות לדבריו. התובע סיפר על עצבנות יתר, שכחה ומיאן לבצע בדיקת CT ראש.
ביום 21.8.2010 אירע כאמור אירוע אבדן ההכרה במקלחת תא המעצר באילת.
ביום 22.2.2011 הובא התובע לחדר מיון בבית החולים יוספטל באילת לאחר שאבד הכרתו. בתיעוד קליטתו בבית החולים נכתב שהתובע התעלף, נפל ונחבל במצחו. נכתב כי התובע לא חש דבר לפני הנפילה. לדברי אשתו, עיניו התגלגלו מעלה, קצף יצא מפיו וגפיו העליונות התכווצו. האירוע נמשך כ-5 דקות. עוד נמסר כי מקרים דומים אירעו לתובע בעבר, כשהאחרון שבהם ארע יומיים קודם לכן.
ביום 28.9.2014 הובא התובע למרפאה באילת עקב "נפילה בלי הכרה עם מכה בראש מאחורה בבית מרקחת". אובחן פצע מדמם בקרקפת ורעד בידיים.
ביום 5.10.2014 הובא התובע למרפאה בעקבות אשפוז מיום 1.10.2014 עקב פרכוסים. צוין כי בבדיקת CT ראש נמצא: Right frontal small brain tumor, והומלץ לתובע לבצע בדיקת MRI מח.
63. הנה כי כן, הוכח שהתובע סבל מהתקפי פרכוסים שכללו אבדן הכרה, נפילה ארצה ובנגזר מכך אף נחבל. לפי תיאוריו של התובע במסמכים הרפואיים שהוצגו בהסכמה, תופעה זו חזרה על עצמה לרוב במצבים של מתח והתרגזות מצדו. עם זאת, נמצא כי תחליפי הסם ותרופות ההרגעה שצרך התובע (כמו קלונקס וסבוטקס) לא מנעו את התקפי הפרכוס ואבדן ההכרה, בנסיבות המתוארות, הן לפני והן אחרי האירוע בו עסקינן, במהלכו ניזוק. לתובע נרשם טיפול בתרופת טגרטול (Tegretol), לצורך טיפול בפרכוסים, אך הוא הפסיק לצרוך תרופה זו על דעת עצמו, משום שלדבריו היא גרמה לו לסחרחורות. ודוקו, כפי שנזכר לעיל, פחות מחודש ימים לפני אירוע הנזק נשוא התובענה ביקר התובע אצל רופאת המשפחה, בעקבות מספר אירועים של אבדן הכרה. במסמך הביקור צוין כי לאחר ייעוץ עם נוירולוג הומלץ לתובע על שימוש בתרופת טגרטול, אך כאמור הוא הפסיק לצרוך תרופה זו, סיפר על עצבנות יתר, שכחה ומיאן לבצע בדיקת CT ראש. בהקשר זה אציין כי התובע בעדותו ניסה לטשטש את אירועי העבר והתחמק מלהשיב בעניין זה באומרו: "אני לא זוכר מה אכלתי אתמול. לא יודע איך קמתי בבוקר" עמ' 7 לפרוט').
מכאן באתי למסקנה כי אין לקשור בין מצבו הרפואי של התובע בגינו אבד מעת לעת את הכרתו בנסיבות שונות, על אף שטופל בתרופות אותן ביקש, לבין זרם המים החמים בעת שהחל להתקלח בתא המעצר.
64. אף אם התובע ניסה להדחיק את התמודדות עם בעיותיו הרפואיות, בשלה אבד הכרתו מעת לעת, הרי שהוא היה מודע להן, ולכן הוא נשא באחריות, ואף החובה, להביא דבר מצבו הרפואי לידיעת שירות בתי הסוהר, מיד עם הגעתו לבית המעצר, על מנת שיזכה לתנאי השגחה הולמים, שימנעו פגיעה או נזק ככל שיאבד את הכרתו, כפי שלמרבה הצער ארע בעת שביקש להתקלח.
ברם, לא השתכנעתי כי התובע הביא דבר מצבו הרפואי לידיעת שירות בתי הסוהר כפי שנדרש ממנו. כאמור, זוהר ששימש במועד הרלוונטי סמל המעצר באילת וחובש, מסר בעדותו כי ככל שהתובע היה מציין שהוא סובל מתופעות של אפילפסיה ונזקק לתרופות מתאימות לא הייתה כל מניעה לספק לו טיפול רפואי מתאים. זוהר הבהיר בעדותו כי "בתקופה שלו לא היה תיעוד ממוחשב" (עמ' 30 לפרוט') והוסיף כי לא זכור לו שאשתו של התובע הגיעה כדי להביא לו תרופות, ובכל מקרה הבהיר כי לשירות בתי הסוהר היכולת לספק כל תרופה שהתובע היה זקוק לה.
65. התובע מצדו טען בכלליות, כך בתצהירו, כי במהלך קליטה בשירות בתי הסוהר מראיינים ורושמים פרטים על כל עציר, ובמקרה שלו הוא הודה שאינו זוכר מה בדיוק נרשם בקשר אליו. התובע ביקש להסתמך על כך שלא היה זה מעצרו הראשון, כך שלשיטתו היה מקום ליחס לשירות בתי הסוהר ידיעה אודות מצבו הרפואי. בנוסף, טען כי לבקשתו ניתן לו להתקשר לבת זוגו כדי שתביא לו תחליף סם ותרופות הרגעה, וכשזו הביאה את התרופות לתחנת המשטרה, השוטר התורן סירב לקבלן מידה.
התובע נמנע מלזמן את בת זוגו דאז לעדות כדי שתאשר את גרסתו, וסיבותיו עמו. כל זאת, על אף שטענתו זו הוכחשה על יד הנתבעת, ומבחינתו מדובר בעדות מפי השמועה, שהרי התובע לא היה עד לסירוב לכאורה של השוטר התורן לקבל את התרופות מידי בת זוגו, ולכאורה שמע על כך בדיעבד. למותר לציין בהקשר זה "שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736, 760).
66. אין בידי לקבוע, על בסיס המסכת הראייתית שנפרסה לפניי, כי ככל שהתובע היה מקבל באותו הערב תחליף סם ותרופות הרגעה, הרי שאבדן ההכרה שחווה היה נמנע. כאמור, הוכח כי התובע סבל מפרכוסים ואבדן הכרה, במשך תקופה ממושכת ובנסיבות שונות, על אף שצרך תחליף סם ותרופות הרגעה, ולכן המליץ לו הנוירולוג על טיפול בעזרת תרופת טגרטול, המטפלת בתופעה זו, אך הוא הפסיק את הטיפול טרם מעצרו, ומאז חווה אירועים של אבדן הכרה עוד טרם מעצרו. בעניין זה מצופה היה מהתובע להציג בפני בית המשפט חוות דעת רפואית, שהיה בה כדי לתמוך בטענתו – לפיה ככל שהיה מקבל את התרופות שביקש במעצר – קלונקס וסבוטקס – אירוע אבדן ההכרה היה נמנע, או למצער היו פוחתים הסיכויים להתרחשותו. משלא הוצגה ראיה כזו, ולאור עברו הרפואי של התובע, אני קובע כי לא הוכח שמניעת התרופות מהתובע, מאז הובא לבית המעצר ועד לשעות הבוקר, עת ביקש להתקלח, הביאה או תרמה לאבדן הכרתו במקלחת.
67. יתר על כן, החשיבות שהתובע ביקש לתן לעובדה כי לא קיבל את התרופות הדרושות לו, ולכן נחלש עד כדי אבדן הכרה, חייבה אותו לפרט את מגבלותיו הרפואיות באופן נהיר ומפורש בעת קליטתו בבית המעצר, ולבטח שלא לסמוך על תיעוד רפואי ישן, ככל שקיים, בשירות בתי הסוהר, היות ולא היה זה מעצרו הראשון. בעניין זה מצאתי לקבל את גרסתו של זוהר, שלא נסתרה, לפיה באותה תקופה כלל לא נוהל תיעוד ממוחשב של פרטי העצורים. בעניין זה סבורני כי אין זה סביר לדרוש משירות בתי הסוהר להתעדכן כל העת במצבו הרפואי של אסיר או עציר לשעבר, שמא ייעצר מחדש בעתיד, חלף הדרישה מעציר המובא למעצר לעדכן את שירות בתי הסוהר אודות מצבו הרפואי העדכני.
כפי שנפסק, מצבו הנפשי והרפואי של מי שמובא למשמורת בבית המעצר הוא, בסופו של יום, עניין סובייקטיבי. היקפה של חובת הזהירות הקונקרטית החלה על שלטונות בתי הסוהר, כאמור, לאתר מצבים של מצוקה רפואית או נפשית החורגים מהסימפטומים של לחץ ומצוקה שלרוב מתלווים לאדם המובא למעצר, וזאת על מנת להבטיח כי שלומו הגופני והנפשי של אותו עציר לא ייפגע פגיעה החורגת מאמת המידה הסבירה והמידתית הראויה בנסיבות המיוחדות בהן מדובר.
בעניין זה שוכנעתי, בין היתר על בסיס עדותו של זוהר, אשר הותירה רושם מהיימן, כי לא ניכרו אותות מצוקה מיוחדים אצל התובע בעת קליטתו בבית המעצר. זוהר הבהיר כי ככל שהיה מוצא שהתובע סובל מ"מתסמונת של קריז", בגין אי קבלת תחליף סם או כל גורם אחר, הוא היה פונה לנקרולוגית בשירות בתי הסוהר כדי לקבל את אישורה למתן טיפול מתאים, אך לא נראה צורך שכזה (עמ' 31 לפרוט').
68. לכן, בהעדר מידע קונקרטי אודות מצבו הרפואי של התובע המצריך תנאי השגחה מיוחדת או אינדיקציות כלשהן למצוקה נפשית מיוחדת, על אף שמידע זה היה בידיעת התובע מבלי שהביא הדבר לידיעת שירות בתי הסוהר, הרי שהתנהלותו זו פגעה ביכולת הצפייה של שירות בתי הסוהר כי יגרם לתובע נזק בשל אבדן הכרה או אירוע של פרכוסים.
69. כמו כן, לא הובא לפניי בסיס ראייתי מספק לשם הקביעה כי הנתבעת התרשלה בדרך תחזוקת המקלחת הצמודה לתא המעצר, שבה איבד התובע את הכרתו.
כאמור, בהקשר זה, נשמעו מומחים מטעם כל אחד מהצדדים. המומחה מטעם התובע, המהנדס רבינוביץ, חיווה דעתו כי בהעדר אמצעים לוויסות חום המים, כגון: שסתום בטחון למקרה של התחממות יתר של המים בדוד, צנרת מבודדת על גג המבנה ויחידת קצה לפיזור המים ("דוש"), כמו גם בשל זרימת מים מעטה בצינורות המוליכים מים למקלחת, כל אלה גרמו לכך שטמפרטורת המים הקרים באותו יום חם בחודש אוגוסט התקרבה ל-60 מעלות צלסיוס. רבינוביץ התבסס על "נתונים מוסכמים על מהנדסי אינסטלציה" והגיע למסקנה כי בטמפרטורת מים שכזו די בחשיפה של 5 שניות למים כדי לגרום לאדם מבוגר כוויות מדרגה שלישית.
לאחר שעיינתי בחוות דעתו של רבינוביץ והתרשמתי מעדותו, כמו גם יתר הראיות, הגעתי לכלל דעה כי אין ביכולתי לאמץ את מסקנותיו, מהטעמים הבאים:
ראשית, טענת רבינוביץ כי בדוד המים חסר שסתום בטיחות פרקי לחץ למקרה של התחממות יתר נסתרה, מניה וביה, בעדותו של המהנדס פרינס מטעם הנתבעת, אשר גם הוא ביקר במקום וצירף לחוות דעתו תמונה של שסתום הבטיחות, שלדבריו הותקן בכל אחד מהדודים שעל גג מבנה בית המעצר, ואף לא לאחרונה, מבלי שנסתר.
שנית, מצאתי הגיון בהסבר המהנדס פרינס כי מטרתו העיקרית של בידוד הצנרת שעל הגג היא למנוע התקררות המים שחוממו בדוד בדרכם למקלחת, ולא כדי למנוע התחממות של מים שכלל לא חוממו. כך או כך, לא הוכחה ההנחה של רבינוביץ, לפיה זרימת המים בצנרת הרלוונטית הייתה מעטה, ובשל כך המים שנותרו בצנרת התחממו במהלך הזמן בשל האקלים האילתי. למעשה, סבורני כי הנחה זו אינה סבירה, היות ומדובר בצנרת המובילה מים למקלחת שבתא המעצר באילת, המאכלס עצירים רבים, המתחלפים לעתים קרובות, בכל שעות היממה, ולכן אך סביר כי נעשה שימוש תדיר במקלחת זו. מכאן, מצאתי הגיון רב בהסברו של פרינס, לפיו המים הכלואים בצנרת הארוכה שהונחה על גג המבנה דווקא התקררו במהלך הלילה, ככל שלא נעשה שימוש במקלחת קודם לכן באותו היום.
שלישית, רבינוביץ הדגיש בחוות דעתו, בהסתמך על נתונים מהשירות המטאורולוגי, כי במועד האירוע הטמפרטורה המקסימלית שנרשמה ברחבי העיר אילת הגיעה לכ-45.3 מעלות צלסיוס, כך שהיה זה אחד הימים חמים, אף ביחס לאקלים האילתי. אולם, לא ניתן להתעלם מכך, כי התובע החל להתקלח בשעה 10:00 בקירוב, הרבה לפני שעות שיא החום ושעות בודדות לאחר הזריחה. בהתאם לנתונים שצירף פרינס לחוות דעתו, הטמפרטורה ששררה באותה שעה באילת הגיעה ל-32 מעלות צלסיוס בלבד.
רביעית, רבינוביץ לא פרס לפניי את התשתית הראייתית שבבסיס הנתונים עליהם התבסס בחוות דעתו, אותם כינה: "נתונים מוסכמים על מהנדסי אינסטלציה לגבי הערכת רמת הסיכון של מים בחימום יתר", ולפיהם די בחשיפה של אדם מבוגר למים בטמפרטורה של 50 מעלות למשך 5 דקות או 55 מעלות למשך 30 שניות או 60 מעלות למשך 5 שניות או 70 מעלות למשך שניה אחת כדי שתגרם לו כווייה שלפי מומחים רפואיים מדורגת בדרגה שלוש. רבינוביץ הוסיף כי על פי נתונים אלה ו"ניסיונם של אילתים ותיקים" כמוהו, אדם מבוגר לא יכול להחזיק מעמד בשטף מים ממוקד בחום הקיים באילת בחודש אוגוסט. כאמור, אין בידי לאמץ מסקנותיו של רבינוביץ, שהוסקו לכאורה על סמך נתונים אמפרים, שמקורותיהם לא צורפו כנספחים לחוות הדעת, כך שהם לא הוכחו כנדרש, ובוודאי שאין די בכך שרבינוביץ הינו תושב "אילתי ותיק" כדי להוכיח דבר שבמומחיות.
חמישית, לא שוכנעתי כי התקנת ברז מיקסר (אינטרפוץ), המערבב מים חמים וקרים באמצעות ידית אחת המוזזת לצדדים, אשר החליף את מערכת הברזים הרגילה שהייתה מותקנת במועד האירוע, שבה ברז נפרד למים חמים וברז נפרד למים קרים, הייתה מונעת את אירוע ההתעלפות ונזקו של התובע. אכן, המומחים מטעם הצדדים היו תמימי דעים כי ברז האינטרפוץ הינו אמצעי נוח ויעיל לוויסות חום המים, אך אין בכך די כדי לקבוע שמערכת ובה שני ברזים נפרדים למים חמים וקרים, הינה מסוכנת לשימוש. מדובר במערכת ברזים שכיחה, ובהקשר זה מצאתי לאמץ את עמדת המהנדס פרינס, בשל ההיגיון הטמון בה, לפיה ברז המשולב עם שני ראשי ברז, האחד למים חמים והשני למים קרים, ממלא לחלוטין את פונקציית "ברז הערבוב", שכן מדובר בתפעול פשוט המוכר היטב לכל אדם סביר, ודי בפתיחת שני הברזים כדי לקבל זרם מים המערבב מים חמים וקרים, בהתאם לטמפרטורה המבוקשת. דומני שהראיה לכך, היא העובדה שלא נודע על מקרה דומה של גרימת כוויות באותה מקלחת, הגם שנעשה בה שימוש יומיומי על ידי עצירים מתחלפים במשך שנים רבות. בהקשר זה, לא נעלמה מעיני העובדה כי הנתבעת החליפה את מערכת הברזים מאז האירוע בגינו הוגשה התובענה ועד לדיון בהליך זה, כך שהסיור שקיימתי במקום, בנוכחות ב"כ הצדדים, לא סייע כדי ללמוד על מערכת הברזים שהייתה קיימת במועד האירוע. עם זאת, כפי שצוין, לא שוכנעתי כי השימוש במערכת ברזים המורכבת משני ברזים נפרדים היה כרוך בסכנה כלשהי למשתמש, ועל כן אין בה כשלעצמה הפרת חובת הזהירות מצד הנתבעת כלפי העושים שימוש באותה מקלחת.
70. בנוסף לכך, מתצהירו של התובע, כמו גם מעדותו, לא ניתן היה לקבל פרטים רבים אודות אופן השימוש במקלחת על ידו במועד הרלוונטי. אמנם, התוצאה הקשה מדברת בעד עצמה, כך שאין ספק שהתובע נחשף למים בטמפרטורה גבוהה אשר שטפו את גופו בפרק הזמן שבו אבדה הכרתו, אך אין בידי לקבל את טענת התובע כי הוא עצמו פתח רק את זרם המים הקרים. בעניין זה הודה התובע כי אינו זוכר את שארע לפני שהתעלף ואת מצב הברזים במקלחת. לכן, לדבריו, הוא הסתייע בבא כוחו כדי להיזכר בפרטים באמצעות "טכניקה שקוראים לה 'זיכרון מודרך'" ובדרך זו כוון להיות במצב שבו התקרב לברזי המקלחת, וכך ראה לנגד עיניו "ברגים מחברים את ידית המים הקרים לצנרת". בכל הכבוד, אין ביכולתי לקבוע על סמך עדות שכזו כי התובע פתח רק את ברז המים הקרים, אך המים שזרמו ממנו הביאו לכדי הכוויות שנגרמו לו. לא הובא לפני כל הסבר או תיעוד מצולם אודות הטכניקה שביצע התובע, בסיוע בא כוחו, אשר אפשרה לו את היכולת לרענן את זכרונו באופן כזה שראה לנגד עיניו אף את ההברגה שחיברה את ברזי המים, כפי שהייתה במועד האירוע.
71. זאת ועוד, התובע טען בעדותו כי: "פתחתי את המים הקרים ועפו לי לפנים שפריץ של מים הקרים כביכול ועילף אותי לגמרי כי היו מים חמים אש" (עמ' 8 לפרוט'). ברם, ככל שכך היה הדבר, מצופה היה כי פניו של התובע יכוסו בכוויות, אך מהתיעוד הרפואי שהוצג לבית המשפט עלה כי התובע כלל לא נפגע בפניו או בראשו כתוצאה ממים חמים.
בהקשר זה אזכיר כי לא מצאתי לאמץ את עמדת המהנדס רבינוביץ כי די היה במים שיצאו מברז המים הקרים, נוכח הטמפרטורה הגבוהה שלהם, כדי לגרום לתובע את אותן כוויות חמורות.
72. מכל המקובץ, בהתבסס על מכלול העדויות והראיות שהובאו לפניי, מתבקשת המסקנה שבטרם אבד התובע את הכרתו במקלחת, הוא פתח גם, אם לא רק, את ברז המים החמים, וההתעלפות כשלעצמה אינה קשורה לטמפרטורת המים, כי אם קרוב לוודאי נעוצה היא במגבלותיו הרפואיות, כשם שהתמודד עם אבדן הכרה מספר פעמים עובר ולאחר האירוע המצער בעטיו ניזוק.
73. הנה כי כן, הגעתי למסקנה כי הנתבעת או מי מטעמה לא התרשלו ולא הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע, שכן לא יכלו לצפות את התעלפות התובע במקלחת בשל נסיבותיו הרפואיות, ולא הוכח כי הנתבעת התרשלה בתחזוקת המקלחת עצמה. מכאן, לא הונח בסיס לחיוב הנתבעת בעוולת הרשלנות, עקב הנזקים המצערים שנגרמו לתובע.
74. למעשה סבורני כי התובע הוא זה שהתרשל בכך שלא מסר לרשויות שירות בתי הסוהר מידע מעודכן אודות מצבו הרפואי. הוכח כי התובע התמודד עם מקרים לא מעטים של אבדן הכרה ופרכוסים בנסיבות שונות בתקופה שקדמה למעצרו, בעיקר במצבי מתח ורוגז; לכן, היה מצופה מהתובע לנקוט בכל אמצעי הזהירות על מנת להגן על עצמו מפני מצבים בעלי פוטנציאל גבוה לאירוע נזקי, כגון זה נשוא התובענה.
75. אשר על כן, התביעה נדחית.
76. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.
77. המזכירות תשלח העתק של פסק הדין לב"כ הצדדים.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.
ניתן היום, י"ד אדר תשע"ז, 12 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.
יוסי טופף
PDF
Views: 74