דפנה ברק ארז הוציאה ספר, ממש לאחרונה. שמו בישראל "נשים קובעות תקדים במשפט הישראלי". כמובן שהספר הוא על זכויות נשים, כמה סובלות הנשים מהווגינה שיש להן בין הרגליים, כמה הן סובלות מההפרעות ההורמונליות בכל מחזור וסת (בין 24 ל 28 ימים), כמה שהכוס מעכב להן את התפתחות הקריירה, כמה שהציצים מכבידים להן על היציבות האורתופדית וגורמים כאבי גב, ובכלל האדים העולים מהכוס (שלה במיוחד) יוצרים חומת זכוכית וירטואלית המונעת מהן העצמה נשית, החל ברמה המולקולרית ועד הרמה האולטרה גלקטית, והכל בגלל הגברים שהם רעים, אכזריים, אנסים, סוטים ורק רוצים לרצוח כל אישה (בעיקר יהודיות), כי הכוס של הנשים היהודית מייצר הפרשות שגורמות לגברים היהודיים אגרסיות בלתי נשלטות. 28/2/2025.
הנה פה באחד הדיונים בכנסת (על מינוי רואי כחלון לנציב שירות המדינה), כאשר דנים אם יש מניעות משפטית, דפנה ברק ארז מתערבת ואומרת, גם אם יש מניעות משפטית, תמיד אפשר לעשות פרשנות לפי החשק, לפי המגדר ולפי ניחוחות הכוס.
הבנתם את זה: החוק זה כלום. החוק בדיחה. הכלי של "פרשנות" הוא זה שמאפשר לשופטת לעשות מה שבא לו.
בתמונה דפנה ברק ארז. איך היא מצאה זין פטריארכלי שיחדור בה בהסכמתה ואף ישאיר בכוס של תוצרי גנטיקה גברית (זרע)? איך הגוף שלה פיסיולוגית לא ייצר מניעה רפואית ופלט את הזרע מייד?
המלקקת בהארץ ענת סרגוסטי כותבת על דפנה ברק ארז שהיא פמיניסטית ליברלית. ממש לא. זו האם אמא של הפמיניסטיות הרדיקליות. היא שונאת גברים קלינית. דפנה ברק ארז מצטטת בפסיקותיה את קתרין מקינון כקודקס תחיקתי מחייב המנחה אותה כנר זקור בין רגליה. קתרין מקינון היא רדיקלית שאמרה שהעולם צריך להיפטר מכל הגברים, כולם זוהמה, כולם אנסים וטוב יהיה אם רק נשים יישארו בעולם, ותתעברנה ממבחנות זרע שישומרו במעבדות.
כתבת ליקוק בהארץ לשופטת הפמינאציה דפנה ברק ארז פורסם ע"י ענת סרגוסטי, 8/1/2025
שופטת העליון שופכת אור על הדרך הארוכה לשוויון מגדרי בישראל
בעזרת 86 פסקי דין מגוללת דפנה ברק-ארז בספרה "תקדימיוֹת" את סיפורו של המאבק הסיזיפי לשיפור מעמד הנשים. בעידן שבו השמרנות מחלחלת גם לשיח המשפטי, הספר ממחיש את גודל המאמץ שעלול לרדת לטמיון
אם ננסה לשלוף מהזיכרון רשימת שמות של נשים שפרצו דרך באמצעות המשפט בישראל, היא תהיה, מן הסתם, קצרה. המוכרת ברשימה היא אליס מילר, אותה צעירה מלאת מוטיבציה שבזכות העתירה שהגישה לפני 30 שנה, פסק בג"ץ שיש לפתוח את קורס הטיס גם לנשים. לרשימה תיכנס גם לאה שקדיאל, שבזכות עתירתה לבג"ץ ב–1987 נשים מכהנות כחברות במועצות דתיות ברחבי הארץ. תיכלל בה גם כרמלה בוחבוט, שבית המשפט העליון המתיק ב–1995 את עונשה בשל הנסיבות המיוחדות שהובילו אותה לירות למוות בבעלה במעשה של ייאוש, לאחר שנים רבות של התעללות. בעקבות פסק הדין בעניינה של בוחבוט, שונה החוק כך שכיום הוא מאפשר לשופטים להקל בעונשם של מי שהביאו למותו של אדם תחת "מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת".
בתמונה: אליס מילר. באה לישראל מדרום אפריקה בגיל 23 ורצתה קורס טייס בחינם על חשבון צה"ל. טענה שחיל האוויר מפלה אותה בשל הכוס. טענה שאם תיפול מעבר לקווי אויב, היא תדע להתמודד עם החשש שיאנסו אותה, ושממילא הסיכוי קלוש. בזמן המלחמה נגד הדיקטטורה גייסו אותה לספר איך בגץ פתוח לאזרח הקטן ומעניק סעדים בנפש חפצה.
אלא מאי? ב 7 לאוקטובר לא שמענו שעלתה על מטוס וריססה מחבלי נוחבה מהאוויר. את העבודה הקשה והסכנות היא משאירה לגברים. העיקר קיבלה קורס טייס חינם.
אלה הן רק כמה דוגמאות מתוך רשימה ארוכה בהרבה שהרכיבה שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק־ארז, בספרה החדש "תקדימיוֹת: נשים קובעות תקדים במשפט הישראלי". ברק־ארז אספה 86 פסקי דין שנוסף על חשיבותם המשפטית תפקדו לשיטתה גם כתקדימים חברתיים והשפיעו על תפישות עולם ועל מעמד הנשים בישראל. בחלק מהמקרים השפעתם הרחבה של פסקי הדין עברה דרך הכנסת, שבעקבות הפסיקה העבירה שינויי חקיקה שהיטיבו את מצבן של נשים בהיבטי חיים שונים.
הספר הוא מעין אינדקס, מפתח עניינים לסוגיות משפטיות־חברתיות במגוון של תחומים, שלנשים יש בהן תפקיד מרכזי — כיוזמות וכמי שמאתגרות את המערכת, גם כאשר הן קורבן לפשעים או עוולות. כמשפטנית שמאחוריה קריירה אקדמית רבת שנים, שבה חקרה בעיקר את המשפט הציבורי בישראל — החוקתי והמינהלי — מצליחה ברק־ארז לכרוך שורה ארוכה של תקדימים ולהפוך את הרשימה לאמירה. סקירת המקרים נשזרת לתיאור של תהליך חברתי מתמשך שמספר את סיפורו של השוויון המגדרי בישראל.
פסקי הדין מחזירים את הקורא לנקודות ציון חברתיות אך גם חושפים את הדילמות הקשות של השופטים, שהסכסוכים המובאים לפתחם כוללים לעתים גם קונפליקטים מוסריים. כך היה למשל בפרשת נחמני. באמצע שנות ה–90 התיר בית המשפט המחוזי בחיפה לרותי נחמני להשתמש בביציות שהופרו בזרעו של בעלה דני.
זאת, לאחר שהשניים נפרדו וחרף התנגדותו של דני, שהספיק בינתיים להפוך לאב מאישה אחרת. דני ערער על פסק הדין, והמקרה הגיע לבית המשפט העליון שם נדרשו שני הרכבים שונים להכריע בין זכותה של רותי להיות אם, לבין זכותו של דני שלא להיות אב לילד בניגוד לרצונו.
פרשה נוספת, שונה לחלוטין, שהעסיקה את בתי המשפט בכמה וכמה הזדמנויות היא זו של נשות הכותל. בסוף שנות ה–80 עתרה לראשונה לבג"ץ קבוצה של נשים דתיות שביקשו להתפלל בכותל כשהן עטויות בטלית ואוחזות בספר תורה — בניגוד לאופן התפילה המקובל בזרם היהודי האורתודוקסי השולט במתחם. שלושה פסקי דין ניתנו מאז בסוגייה, כאשר בית המשפט מנסה לאזן בין זכות הנשים להתפלל לפי דרכן לבין האפשרות ל"פגיעה ברגשות המתפללים". אך גם פתרון מעשי שהובא לבית המשפט לא יושם, ומאבקן של הנשים עדיין לא הגיע לסיומו.
ברק־ארז בחרה לסקור את המקרים לפי סדר כרונולוגי, כדי להצביע על תהליך ולייצר נקודת מבט היסטורית על התפתחות מעמד האישה. לצד זאת, בסוף הספר מופיעה רשימה נושאית של פסקי הדין, חלוקה שמספקת עוד דרך להתמצא בו ולהשקיף על הסיפור שהוא מבקש לספר.
בנושא של מעמד האישה בתוך הנישואין נזכרים בספר שני פסקי דין מוקדמים יחסית. באחד קבע בית המשפט העליון ב–1965 שרכוש שנצבר במהלך נישואין שייך לשני בני הזוג, פסיקה שהובילה בהמשך לחקיקת חוק יחסי ממון. ב–1980 קבע העליון כי לאישה מותר להתנגד ליחסי מין גם במסגרת נישואין, וכפייה עליה תיחשב לאונס.
הסקירה שופכת אור גם על סיטואציות משפטיות ייחודיות לישראל, הנובעות משליטת הדין הדתי בחלק מחוקי המדינה. היא מזכירה כיצד הביאו שופטי בג"ץ לפריצת דרך כשהבחינו — כבר בשנות ה–60 של המאה הקודמת — בין הכרה הלכתית לבין רישום במוסדות המדינה. בהלכת פונק־שלזינגר מ–1963 חייב בג"ץ את משרד הפנים לרשום נישואין גבר יהודי לאישה שאינה יהודייה, לאחר שהשניים נישאו אזרחית במדינה אחרת; בבג"ץ שליט מ–1970 חייבו השופטים את משרד הפנים לרשום כיהודים את ילדיו של ישראלי שנישא ללא יהודייה, והפסיקה הובילה לשינוי חוק השבות. בהמשך הגיעו גם פסקי דין שבהם הכיר בית המשפט באימוץ בידי בני זוג להט"בים.
הספר קל לקריאה, ואינו דורש ידע משפטי מקדים. ברק־ארז מצליחה לתרגם את השפה המשפטית — המנכרת והמורכבת — לשפת בני אדם. בשניים־שלושה עמודים המוקדשים לכל אחד מהמקרים, היא מתארת את עיקרי פסק הדין, מבארת את המימד התקדימי שלו ומסבירה מדוע החליטה לכלול אותו ברשימה. ההסבר אינו תמיד משכנע, וישנם מקרים שנראה שנכנסו לספר באופן כמעט מאולץ. זה המקרה בנוגע לעתירה שהגישה לבג"ץ הפעילה המזרחית הפמיניסטית ויקי שירן, לצד אחרים, נגד שידור הסדרה התיעודית "עמוד האש" שביקשה לספר את סיפורן של הציונות והקמת המדינה. לטענת העותרים, הסדרה התבססה על "קונספציה מפלה", ולא הציגה באופן הולם את תרומתם לפרויקט הציוני של יהודי המזרח. מעבר להיותה של העתירה רשומה על שם אישה, לא ברור מה ההיבט המגדרי שניתן לייחס לה.
אך במבט כולל, הספר מספק מבט עמוק על מעמד הנשים בישראל בתקופה שבה המדינה נשלטת בידי ממשלה שמרנית, שמאיימת להחזיר אותה שנים אחורה. סקירת המקרים ממחישה כיצד נדרשו נשים לחצוב את דרכן לאורך שנים, תיק אחר תיק ולעתים ערכאה אחרי ערכאה, כדי לזכות בהזדמנות שווה במקום ובשוק העבודה, במשפחה, במערכת הפוליטית ובחברה, וכולם הרי כרוכים אלה באלה.
ניתוח של המקרים יעיד כמובן כי נשים יהודיות אחראיות ליותר תקדימים מנשים לא יהודיות. לצד זאת, בספר מוזכרים גם כמה תקדימים הרשומים על שמן של מהגרות עבודה. כזהו למשל המקרה של יולנדה גלוטן, עובדת זרה מהפיליפינים שהועסקה כמטפלת סיעודית וביקשה לקבל שכר עבור שעות נוספות. תביעתה נדונה — ונדחתה — בידי כל הערכאות של בית הדין לעבודה ובשני פסקי דין של בית המשפט העליון. בכולם נקבע כי אין להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדים סיעודיים המתגוררים בבית המטופלים.
למרות ההבטחה המשתמעת מן הכותרת, ברק־ארז כללה בסקירה גם תקדימים משפטיים שלא הניבו את פריצת הדרך המיוחלת, וממחישים את מגבלות הכוח של בית המשפט. ב–2019 חייב בג"ץ את אגודת ישראל לשנות את תקנונה כך שהוא יאפשר גם לנשים להיכלל ברשימה לכנסת.
המפלגה קיבלה את פסק הדין להלכה, אך לא למעשה — ובפועל לנשים עדיין לא ניתנת האפשרות להיבחר לכנסת מטעם המפלגות החרדיות.
בחירותיה של ברק־ארז לאורך הספר ממצבות אותה כפמיניסטית ליברלית, שמכירה בשינוי שהצליחו נשים לחולל בעזרת המשפט, במסגרת המבנה החברתי הקיים. בכך טמונה גם חשיבותו המרכזית של הספר, המפנה זרקור לדרך הסיזיפית שהובילה לשינוי מעמדן בחברה. אך ההתפעלות מההישגים מחייבת גם להכיר בשבריריותם. השמרנות שמחלחלת כיום לתוך השיח החברתי והמשפטי, אשר ניכרת בתהליכי החקיקה וגם בפסיקה, מאיימת באופן ישיר על מעמדן של נשים בישראל. הסכנה אורבת לנשים מכל חלקי החברה.
תקדימיוֹת: נשים קובעות תקדים במשפט הישראלי / דפנה ברק־ארז. הוצאת כנרת זמורה דביר, 336 עמודים