השבוע פורסם ש"המדינה גרפה 150,000,000 ש"ח" מפירוק של חברה בשם "קרתא" שהיא חברה ששייכת למדינת ישראל.  לא הצלחנו להבין איך המדינה גורפת 150 מיליון ש"ח מחברה ששייכת למדינה עצמה.  למה בכלל חברה ששייכת למדינה נכנסת לפשיטת רגל, ההליך הפירוק נמרח 18 שנה, ועכשיו המפרק יצחק מולכו "גורף" 35 מיליונים בשכר טרחה.

לחברה היו נכסים במתחם המסחרי ממילא ובחניון ממילא.  למה לא מכרו את הנכסים האלה לפני 18 שנים?  בכלל איך הגיעו הנכסים האלה לחברת "קרתא", הרי החברה קיבלה אותם במתנה מהמדינה, ולכן שווי הנכסים בעצם חוזר למדינה.

שווי הנדל"ן עלה באופן היסטרי ב 18 שנים ולכן זה לא שננאמן מולכו עשה ניסים ונפלאות.  הוא פשוט נהנה מעליית שווי הנדל"ן.  אם היתה מבוצעת חלוקה ומכירות נכסים לפני 18 שנה הוא לא היה מקבל 35 מיליון ש"ח, כי הקופה לא היתה צוברת כל כך הרבה כסף.

ממכירות הנכסים, הנאמן מולכו צבר בקופה 480,000,000 ש"ח, מזה שילם כבר 250,000,000 ש"ח לנושים, כולל המדינה, וכעת נשארו לו עוד 70,000,000 ש"ח שמהם חצי (48%) הולך למדינה, וחצי הולך לחברת אלרוב של אקירוב שתבעה את קרתא בבוררות כי הדירקטוריון לא הסכים לחלל שבת מול קדושת חומות העיר העתיקה.

הנאמן יצחק מולכו מקבל שכר טרחה של 35,000,000 ש"ח

אז כמה כסף יקבל מולכו אם הוא גוזר אחוזים לפי כמה כסף היה בקופה?  את זה לא מספרים לנו.  מי שפרסמה את הסכום היתה ליטל דוברוביצקי בכלכליסט ב 1/5/2025.  מולכו מקבל 2,000,000 ש"ח על כל שנה, וסה"כ 35,000,000 ש"ח על 18 שנות פירוק.

מולכו מתפאר שהסכומים שהוא הביא לקופה הם בזכותו: "הצליח להשיא את שווי נכסי החברה מכ-170 מיליון שקל בתחילת הדרך לכחצי מיליארד שקל".  כלומר פי 3.  אבל זה לא בזכותו אלא בזכות עליות המחירים המטורפות של הנדל"ן בישראל ב 18 השנים האחרונות.  לדעתנו הנדל"ן עלה בהרבה יותר מפי 3.

ברור לנו שהמדינה בחרה להכניס את קרתא לפירוק, כי אז זה עוצר את הריביות.  אילו בעלי החוב היו תובעים בהוצל"פ החובות שלהם היו מתנפחים פי 10.  אבל רוב החוב הוא למדינה עצמה על הלוואות שהזרימה להנזיק את המיזם, ולעיריית ירושלים שלפני שהמיזם התחיל הוציאה דרישה ענקית להיטלי השבחה, בלי שהיתה השבחה. כלומר, המדינה משבחיה את המקרקעין כי היא מפתחת אותו, והעיריה דורשת מהמדינה היטלי השבחה…..  בדיחה.

מולכו לא ממש עבד בעבודה משפטית, המשרד שלו בעצם ניהל את הפרוייקט במשך 18 שנים.  השאלה היא האם לא היה לו אינטרס להנציח את הפירוק כי זה מביא לו 2,000,000 ש"ח כל שנה?

למה היה צריך 18 שנים לפרק את מה שאפשר היה לפרק בשנתיים?  בכל מקרה ההשתחצנות שלו שהוא השביח את הקופה והביא דיבידנדים של 200% לנושים על החוב, היא סתם התרברבות כי שווי הנדל"ן הכפיל את עצמו בהרבה יותר מזה.  לפחות פי 3 לפי המספרים שלו עצמו.

רשויות מדינת ישראל הם שהכשילו את הפרוייקט בשל צרות עין של פקידים מטומטמים

מי שתקע וקילקל את ההצלחה של ממילא היו הרשויות השונות של המדינה.  המדינה בעצמה גרמה לחורבן של חברת קרתא.

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שכל הזמן תקעה מקלות בגלגלים של הפרוייקט, ודרשו לצמצם אחוזי בניה, מה שמקטין את הכלכליות.

אנשי הוועדה לתכנון ובניה, במקום לאשר פרויקט יותר גדול ויותר רווחי, חשבה בצרות עין והעדיפה שהפרוייקט ייתקע ובלבד שתיכפה על הפרוייקט מירווח רווח נמוך בשל בניה באחוזי בניה נמוכים.  זה העמיס על החברה הוצאות עורכי דין בלי סוף ותקע את הפרוייקט מעל 10 שנים טובות.

ואז באה עירית ירושלים שבחזירות האופיינית שלה הטילה היטלי השבחה בסך 370,000,000 ש"ח על נכס שבכלל לא הושבח, ששייך בעצם למדינה, ואנשי העיריה רצו לעשות קופה על חשבון המדינה.  עוד פעם משפטים ועורכי דין.

מה זו החזירות הזו?  עוד פעם תקעו את הפרויקט. במקום שנחברה תתחיל פעילות מאפס, היא מתחילה עם מינוס 370 מיליון ש"ח. אילו המדינה היתה יודעת את זה, ספק אם בכלל היתה מקימה את קרתא, או בכלל פועלת לפתח את האיזור (שהוא פריים:  מול חומות ירושלים).

בשלב זה החברה קרתא היתה חייבת למדינה 100,000,000 ש"ח על חשבון הלוואות שהוזרמו לה.  כלומר חוב של 470,000,000 ש"ח לחברה שקיבלה אדמה מהמדינה ועוד לא הספיקה לבנות עליה כלום.

בדצמבר 1998 אלפרד אקירוב, הבעלים של אלרוב נדל"ן ביקש להוסיף 2,000 מ"ר בפרויקט ולהקים בתי קולנוע. דירקטוריון קרתא, שהיה בחלקו הגדול דתי, סירב עקב התנגדותם של רבנים להקמת מרכז מסחרי עם בתי קולנוע ליד חומות העיר העתיקה.

אקירוב תבע את קרתא בבוררות, והבורר פסק בספטמבר 1999 כי חברת קרתא הייתה אחראית על העיכובים בבניית הפרויקט וכי עליה לפצות את חברת אלרוב.  הבוררות נמשכה עד 2005 שאז הוציא הבורר פסק סופי שקרתא תשלם לאקירוב 102,000,000 ש"ח פלוס מע"מ והוצאות משפט, ובגלל זה נכנסה החברה לפירוק.  ואז הלכו לבית משפט עם בקשת פשיטת רגל (ה"פ 4070/05, 5043/06, 5018/06).

אם כן, בגלל הבוררות עם אקירוב והיטלי ההשבחה של עירית ירושלים,  קרתא נכנסה לפשיטת רגל.

ואז ב 2006 נכנסה החברה לפירוק, פשר 3150/06.  הנאמן הוציא את החניון למכירה במכרז ב 2012. מי שזכה במכרז היה אלפרד אקירוב, הבעלים של אלרוב נדל"ן.

אלא שב 2014 בא הממונה על הגבלים עסקיים ופסל את המכירה בטענה שאקירוב עלול להעלות מחירים כי יש לו חניונים נוספים באזור. בגלל זה בוטלה המכירה, והמציע השני במכרז התקבל והוא ישר הקפיץ את מחירי החניון ב 40%.

ואנו שואלים, אם הדיקטוריון אשם מול אקירוב, בגלל שמנעו את התוספת של בתי הקולנוע כי רבנים אמרו להם להתנגד, למה הנאמן לא תבע את הדירקטורים?  ואם הדירקטורים היו נתבעים, האם לא היתה להם חברת ביטוח?  האם החוב שנוצר בבוררות לא היה צריך להיות משולם ע"י חברת הביטוח?

ולמה העיריה לא יכלה לבטל את היטלי ההשבחה שלה מיוזמתה, כשהתברר שבגלל ההיטלים האלה, הנכס לא יכול להיות מושבח בפועל, בגלל החובות שמועמסות על התיפעול?

וזו רק דוגמא למה כל כך קשה לעשות עסקים בישראל, כשאפילו המדינה לא יכולה לעשות עסקים, כי גם רשויות המדינה כל הזמן מחבלים בעסקים, וגם כל הייזמים שנכנסים לעסקים עם המדינה, תובעים את המדינה בבוררות כי המדינה היא כיס עמוק.

להלן הכתבה במעריב פורסם דרך דוברות משרד המשפטים במעריב 16/7/2025