הגיע הזמן לרפורמה גם בדיני האימוץ. העובדות הסוציאליות חוטפות ילדים לאימוץ. הן קוריעות תינוקות מאימותיהם, מדירות את האבות ומתעלמים מהם, ווכשהם מוצאות סחורה טובה לאימוץ הן לא מרפות.
כשהילדים מגיעים לגיל 18 הן יכולות למנוע את חשפית המסמכים מתיק האימוץ. יש להן שיקול דעת להתנגד ולסנן מסמכים, והן ממש לא משתפות פעולה. מדובר בכלבות שטן אכזריות.
בתמונה אורנה הירשפלד, מי שהיתה עו"ס ארצית לאימוצים בעשור הקודם. היא טענה שהומואים הם אבות לא טובים כי הם נותנים דוגמא רעה לילדים שהם מגדלים, למופקרות מינית, להתנהגות אנטי סוציאלית, ולהעדפת הסיפוק האישי בזיונים על פני השקעה בילדים לטווח ארוך…. בסוף הבן שלה יצא הומו. וזאת עובדת סוציאלית בכירה.
להלן כתבה של צחי ברדודו בידיעות פורסם 12/11/2025
למה זהותם של מאומצים בישראל נשמרת מהם כמו סוד ממלכתי? I טור
צחי ברדוגו היה בן 47 כשפתח את תיק האימוץ שלו, וגילה שיש לו תשעה אחים ואחיות. המסע הזה, אישי וכואב, חשף בפניו מערכת שלעיתים פוגעת במקום לעזור. בטור חשוף הוא כותב על הפחד שמלווה מאומצים, על בירוקרטיה סבוכה שמונעת מהם את הזכות לדעת – ועל השינוי שהשירות למען הילד חייב לעבור
בתום אחת ההרצאות שהעברתי ניגש אליי גבר בן 40, עיניו אדומות. "איך ידעת מי אתה?" לחש לעברי. הכרתי את המבט הזה, את התחושה הזאת. ובטרם הספקתי להשיב, הוא הוסיף בקול שקט: "כי אני מפחד לגלות". הוא לא היחיד. בכל שנה, ב-9 בנובמבר, מצוין ברחבי העולם יום אימוץ הילדים הבינלאומי.
בישראל 2024, יש למעלה מ-15,000 תיקי אימוץ במסלולים השונים, אבל המספר שבאמת חשוב לי הוא אחר: 583 מאומצים בוגרים שפנו השנה לשירות למען הילד, בבקשה לפתוח את תיק האימוץ שלהם. 583 בני אדם שהגיעו לנקודה שבה הם חייבים לדעת.
המספר הזה – אני מכיר אותו מקרוב. בגיל 47 פתחתי את התיק שלי, ואחרי 47 שנים של חיים עם עבר חסום – גיליתי לפתע שיש לי תשעה אחים ואחיות. עד אז, כל חיי הייתי בן יחיד.
הפחד הזה, שליווה את הגבר מההרצאה, מלווה מאומצים רבים. זה פחד מורכב – מהאמת שתצוץ, מהזהות שתשתנה, מהמשפחה שתגלה. וכשמאומצים מגיעים לנקודה שבה הם מוכנים להתמודד עם הפחד הזה, הם פוגשים גוף שאמור לסייע להם – "השירות למען הילד".
רק שהשירות הזה נושא איתו מוניטין רע. פעם אחר פעם אני נתקל באותה שאלה: "עדיין קיים ה'שירות למען הילד'? ישראל תקועה 50 שנה אחורה". הביקורת הזו טומנת בחובה תחושת תסכול עמוקה, שמלווה את כל משולש האימוץ – מאומצים בוגרים, אימהות ביולוגיות ומשפחות מאמצות.
ה"שירות למען הילד", הוקם מתוך תפיסה פשוטה: אם ילד לא יכול לגדול עם ההורים הביולוגיים שלו, מגיעה לו משפחה אחרת – משפחה טובה, יציבה, קבועה. במשך שנים רבות הדרך הייתה "אימוץ סגור" – ניתוק מוחלט בין הילד המאומץ לבין המשפחה הביולוגית. הרעיון: להגן על הילד, ולאפשר לו להשתלב במשפחה החדשה בלי בלבול וקונפליקטים מיותרים.
יותר ויותר אנשים מבינים שלילד יש צורך אמיתי להכיר את השורשים שלו. היום מדברים בעיקר על "אימוץ פתוח" או "אימוץ עם קשר" – מפגשים מתווכים עם המשפחה הביולוגית, שנועדו למנוע תחושת נטישה ולחזק את הזהות האישית
רק שבעשורים האחרונים, התפיסה הזו התחילה להשתנות. יותר ויותר אנשים מבינים שלילד יש צורך אמיתי להכיר את השורשים שלו. היום מדברים בעיקר על "אימוץ פתוח" או "אימוץ עם קשר" – מפגשים מתווכים עם המשפחה הביולוגית, שנועדו למנוע תחושת נטישה ולחזק את הזהות האישית.
יש ויכוחים רבים על המודל הזה, ולצד זה אין ספק שהוא עשוי להפחית משהו מהתסכול והכעס שעולים כיום בקרב מאומצים שמחליטים לפתוח את התיק. כי בסופו של דבר, סיפור אימוץ הוא טרגי בהגדרתו. ופתיחת תיק היא תהליך מורכב, רגיש ולעיתים גם טראומטי.
כשהזהות שלך סגורה בתיק
פתיחת התיק שינתה את חיי. לא רק שהיא גילתה לי מי היו הוריי הביולוגיים, ולא רק שחשפה אותי לאחים ואחיות שלא ידעתי על קיומם – היא הביאה אותי לאמת הפנימית שבזהות. אחרי שנים של שאלות ללא תשובות, סוף סוף ידעתי.
"אין שמחה כהתרת הספקות", קבע שלמה המלך במשלי. כי אם אדם נמצא במתח של ספק ואי ודאות, האישיות שלו קמלה ונובלת.
הוריו של צחי ברדוגו, מירה ויוסף ז"ל, מיד לאחר האימוץ
חשוב לי לציין ביושר: כשפתחתי את התיק האישי שלי בשנת 2018, פגשתי עובדת סוציאלית רגישה, סבלנית ואמפתית. החוויה שלי מהשירות למען הילד הייתה חיובית ביותר. אולם מניסיוני כמלווה מאומצים בשלוש השנים האחרונות, מתגובות רבות שקיבלתי עם פרסום ספרי בשנת 2022, ומתגובות הקהל בהרצאותיי – שוב ושוב עולות אותן תלונות: עיכובים, חסמים בירוקרטיים, סודיות מיותרת, ובעיקר תחושה שאין עם מי לדבר.
מאומצים רבים מדווחים כי פרטים חשובים כמו מכתבים, תמונות ואפילו עדויות – מעולם לא הגיעו ליעדם או גרוע מכך – לא נשמרו. יש גם דיווחים על עיכובים ארוכים הן בהתייחסות לפניות דרך האינטרנט, והן בקביעת פגישות נחוצות.
אמנם קיים ליווי סוציאלי בחוק, אך בפועל מאומצים רבים מוצאים עצמם מתמודדים לבד עם רגשות קשים, שאלות של זהות וגילויים מכאיבים על עברם. העובדת הסוציאלית נתפסת לעיתים כלא אובייקטיבית, וכמי שדואגת יותר לצד אחר בתהליך. וחלק מהמאומצים מתארים חוויה של "תיק" ולא של אדם – תחושה שמתייחסים אליהם בהתנשאות, כגוף שמחזיק את כל הידע הפרטי והאינטימי ושהוא זה שיחליט האם, מתי ואיך יימסר המידע.
עניין נוסף הוא מאומצים שאומצו בחו"ל דרך עמותות מוכרות, ובהגיעם לגיל 18 מבקשים לפתוח את התיק ולברר פרטים על אודות מוצאם. גם תהליך זה נעשה דרך ה"שירות למען הילד", אך נדרשים לעיתים אישורים או בדיקות נוספות.
לדברי החוקרת הפרטית נתי להב, שמסייעת למאומצי חו"ל לאתר את בני משפחותיהם הביולוגית: "רק משנת 1998 תיקי האימוץ מחו"ל נשמרו ב'שירות למען הילד'. הדרך מהמידע הקיים בתיקים ועד לאיתור השורשים הביולוגיים, מורכבת מאוד ודורשת חקירה מעמיקה. כל אחד רוצה לדעת למי הוא דומה ומה ה-DNA שלו. הם לא מחפשים רק הורים, אלא את פיסת האמת שחסרה להם".
השורה התחתונה: במשך שנים רבות, הפער בין ההבטחה בחוק והשירות שמוענק למאומצים הבוגרים לבין המציאות בשטח – גדול מאוד, והוא גובה מחיר כבד בזהותם ובבריאותם הנפשית של המאומצים.
דור שמחפש את עצמו
הצעד האמיץ לפתיחת התיק הוא שיאן של שנים ארוכות של סערה פנימית עזה. שנים שבהן מתמודד המאומץ עם לבטים קיומיים יסודיים, קונפליקטים רגשיים עמוקים, וצורך הכרחי להתיר את החששות ואת הדעות הקדומות המקיפים את מסע גילוי שורשיו.
מנתוני ה"שירות למען הילד", ניתן לראות שרוב המאומצים פותחים את התיק בין גילאי 25 ל-45. זה לא מקרי – זו התקופה שבה הזהות באמת מתגבשת. נישואין, לידת ילד ראשון, טיפול בהורה מזדקן – רגעים כאלה מעלים את השאלה הכי בסיסית: מאיפה באתי? מי אני באמת? גם סיבות רפואיות דוחפות מאומצים לפתוח את התיק – צורך בהיסטוריה רפואית משפחתית שפתאום הופכת קריטית".
אורטל רז
אורטל רז. "הפרויקט נולד מתוך צורך שזיהיתי אצלי בילדות ובבגרות – מעטפת רגשית שתלווה את המאומצים בהתמודדות עם הזהות המאומצת"
אורטל רז, בוגרת החוג לעיצוב ב"מכללה למנהל", אומצה כשהייתה בת חודש בלבד. במשך שנים, זה היה הסיפור שלה – קצר, ידוע, אך חסר פנים. בגיל 19 היא החליטה לפתוח את תיק האימוץ, בצעד שחשף בפניה עולם שלא הכירה.
שם היא גילתה לראשונה פרטים על מוצאה – אמה הביולוגית ממוצא מרוקני, ולגבי אביה נמסר רק שהוא אינו יהודי. רק מאוחר יותר, באמצעות בדיקות DNA, היא נחשפה לחצי השני של הסיפור – אביה הוא ממוצא איטלקי. בתוך כל זה התברר לה גם שיש לה אחים למחצה – גילוי שהוסיף רבדים חדשים לשאלת הזהות שלה.
"בילדות לא היה לי מרחב אמיתי של הכלה", היא מספרת. "לא מקום שבו אפשר לשאול, להבין או פשוט להיות עם התחושות האלו. לא היו תשובות לשאלות הפשוטות אך הכואבות: איך מתמודדים עם היעדר מידע לגבי המוצא? למה אני לא דומה להורים שלי? למה בכלל נשלחתי לאימוץ? אלו שאלות שמלוות אותך מבפנים, ללא מענה".
מתוך המסע הזה נולד פרויקט הגמר שלה, "ECHO ID". זו למעשה אפליקציה שמלווה מאומצים בגילאים שונים – עם תכנים שמותאמים לכל שלב, המאפשרת לחזור לתקופות שונות בחיים, ולצפות בתכנים שמתאימים לאותה תקופה – סוג של מסע אחורה לפני שמתקדמים קדימה. הרעיון: לאפשר למאומצים לעבד את זהותם לפני ואחרי פתיחת התיק.
המרחב הראשון בתהליך פתיחת תיק האימוץ, מחזיר את המשתמש אל רגעי הילדות והזיכרונות הראשוניים
אבל אורטל לא רצתה שזה יישאר רק דיגיטלי. היא תכננה גם מרחב פיזי ביפו, שבו מאומצים בגילאי 18 ומעלה יכולים לפתוח את תיק האימוץ – מקום רגוע ואינטימי, לא משרד ממשלתי קר.
"הפרויקט נולד מתוך צורך שזיהיתי במהלך חיי – היעדר מעטפת רגשית שמלווה את ההתבגרות עם זהות מאומצת", היא מסבירה. "'ECHO ID' נועדה לגשר בין עולמות – בין דיגיטלי לאנושי, בין עבר להווה, ובין שורשים לשייכות חדשה. זה לא רק פרויקט עיצוב, אלא תהליך של ריפוי וחיבור – הזמנה למאומצים למצוא מקום שבו הם יכולים לראות את עצמם, להרגיש, ולהדהד את זהותם בקול ברור".
הזכות לדעת מי אתה
מהיכרותי עם הנהלת ה"שירות למען הילד" ונכונותה לשינוי ולשיפור, ומתוך ההכרה כי הגיע הזמן להבטיח את זכותם המולדת של מאומצים לשייכות, היסטוריה וזהות – יש צורך בשינוי משמעותי.
ראשית, יש לשפר באופן משמעותי את מערך הליווי והתמיכה הרגשית למאומצים בוגרים. המשמעות היא תגבור קבוצות התמיכה המקצועיות שמפעיל השירות, אבל גם הקמת מערך תמיכה מקדים – ליווי עוד לפני פתיחת התיק, כולל על ידי מאומצים בוגרים מנוסים שישמשו מנטורים בתהליך.
ה"שירות למען הילד" היא מערכת שמבקשת להגן – אבל לעיתים פוגעת. היא מעסיקה עובדות סוציאליות מוכשרות, אמפתיות, מלאות בכוונות טובות ונכונות לסייע, שפועלות בתוך מערכת איטית וסגורה, נעדרת חשיבה יצירתית ויוזמה לצאת מתפיסות שמרניות ומהמסדרונות הבירוקרטיים
הנקודה השנייה היא שתהליך פתיחת תיק אימוץ לא יכול להימשך חודשים. על פי הפרוטוקול הקיים היום, השירות מתחייב לזמן את המאומץ שהגיש בקשה תוך 45 ימים לפגישה עם עובד סוציאלי. משך זמן זה משדר ניתוק מהמצב הנפשי של המאומץ באותם ימים. יש לקצר משמעותית את התהליך.
מעבר לכך, כל מאומץ זכאי לדעת את סיפורו האישי במלואו, ללא חסמים מלאכותיים או "מסך סודיות". על ה"שירות למען הילד" לפעול באופן אקטיבי, כדי להבטיח שקיפות מלאה במסירת המידע הכלול בתיק. הדיווחים החוזרים ונשנים של מאומצים על הסתרת נתונים חיוניים, מהווים פגם חמור בייעוד השירות ופוגעים באמון.
אמנם ברור שיש מקום לשיקול דעת מקצועי של העובדת הסוציאלית בוויסות קצב מסירת המידע הרגיש, אך חובה על המערכת להבטיח שהמאומץ הבוגר לא ייצא מהתהליך בתחושה כואבת כי מידע השייך לזהותו נמנע ממנו. במקום בו נפגעת תחושת השקיפות, נכשל כל המאמץ הטיפולי והמערכתי.
ולבסוף, יש צורך בהתערבות מניעתית: הטיפול בסודות אימוץ. על פי הערכות, כ-10% מהמאומצים הבוגרים נותרים ללא ידיעה על זהותם האמיתית, ונחשפים לעובדה זו במקרה ובגיל מאוחר – מה שעלול להוביל לנזקים פסיכולוגיים קשים, קריסת אמון, פגיעה בזהות העצמית וריחוק משפחתי.
אני קורא למערכת למצוא את הדרך הנכונה והרגישה לוודא שמאומצים בוגרים מודעים למעמדם. בנוסף, יש לעגן את זכותם הבסיסית של מאומצים לדעת ולהתעדכן בדבר שינוי פרטים מהותיים הנוגעים לזהותם, לבריאותם או למידע חיוני על אודות הוריהם הביולוגיים.
כשפניתי למירב בדיחי-שר שלום, מנהלת תחום מאומצים בוגרים ב"שירות למען הילד", היא הציגה בפניי חזון מעודד: לדבריה, כל מאומץ בוגר מקבל ליווי מקצועי ואמפתי. עוד היא מציינת שהשירות עובד על יוזמות עתידיות, כולל פלטפורמה דיגיטלית קהילתית שתאפשר שיח פתוח ותמיכה הדדית.
זו הצהרת כוונות חשובה ומעודדת, אולם המבחן האמיתי כעת הוא תרגום הכוונות הללו למעשים בשטח, קיצור תהליכים ואימוץ מדיניות שקיפות מלאה, שתסגור את הפער הכואב בין ההבטחה לבין המציאות.
ה"שירות למען הילד" היא מערכת שמבקשת להגן – אבל לעיתים פוגעת. היא מעסיקה עובדות סוציאליות מוכשרות, אמפתיות, מלאות בכוונות טובות ונכונות לסייע, שפועלות בתוך מערכת איטית וסגורה, נעדרת חשיבה יצירתית ויוזמה לצאת מתפיסות שמרניות ומהמסדרונות הבירוקרטיים.
הזהות של כל אדם היא לא מתנה, היא זכות. והחברה הישראלית חזקה מספיק כדי להעניק אותה בביטחון, חמלה ושקיפות. הגיע הזמן שנהיה מדינה שבה אף אדם לא צריך לחפש את עצמו לבד.
הכותב הוא מנטור המלווה מאומצים בוגרים בתהליכי פתיחת תיק אימוץ, מרצה סיפורי השראה, ומחבר הספר האוטוביוגרפי "ילדותי השלישית" (בהוצאת "ידיעות ספרים").
https://www.ynet.co.il/activism/article/b1o2tm0jze