השבוע הופיע במשפט ביבי החוקרת מיכל עילם שטיפלה בהאזנות סתר. היא הודתה שיש עשרות צווים ובקשות להאזנות סתר שהוסתרו מההגנה, ונמצאים בכספת של יחידת המשטרה.
אם אנחנו היינו השופטים היינו אומרים לה לקום, לקחת טקסי אל הכספת, ולהביא לבית המשפט את כל התכולה של הכספת. אבל זה לא קרה.
למה לא שאלו אותה מי השופטים שחתמו לה על הצווים? מה היא סיפרה להם כשהיא הכינה להם בקשות להאזנות? העדות שלה חלקית מאוד, ולא ברור מדוע עמית חדד לא לעס אותה עד שתיבכה ותספר את האמת. למה חדד לא הציע לה ללכת להביא את הצווים, או לפחות להביא אותם למועד הבא.
למה עמית חדד לא שאל אותה אם ייכנסו למערכת המשטרתית שמתעדת את הצווים, הפלאדוק, האם יראו שם את הצווים של הכספת? למה הוא לא ביקש מהפרקליטים להפיק מייד את פלט אינדקס הצווים שבכספת מול עייני השופטים?
אחת כזו עם בעיות זיכרון צריכה אפוטרופוס שכן היא מסוכנת לעצמה ולציבור
מיכל עילם היא שוטרת לשעבר שעסקה בין היתר בהכנת צווי האזנות סתר בתיקי האלפים. היא הגיע לעדות וטענה שהזיכרון שלה נעלם. "את לא זוכרת כלום", הטיח בה אחד מהסנגורים. מדובר בעדת הגנה מספר 10 במשפט המו"לים, שהעידה ב 31/12/2025, לאורך כשבע שעות אך סיפקה מעט מאוד מידע חדש, כי אין לה זיכרון.
עילם תיארה כיצד אחרי 20 שנות שירות ביחידות שונות של משטרת ישראל הגיעה בסביבות 2015 ליחידה הארצית לחקירות הונאה. שם, במשך כשנה וחצי, הקדישה את מירב זמנה לסיוע בחקירה שבבוא היום תוליד את הפרשות המכונות "תיק 1000" ו"תיק 2000". מיכל עילם שירתה במחלק ההערכה, חלק ממפלג המודיעין. תפקידה היה להכין בקשות לצווים לקבלת איכונים, מחקרי תקשורת, האזנות סתר וכדומה, וכן לקבל חומרי גלם מודיעיניים שהופקו בין היתר בעקבות הצווים, לבחון אותם ולייצר על פיהם סקירות הערכה שיעברו הלאה למפקדיה וליחידה החוקרת.
עילם פרשה מהמשטרה בשנת 2017, ולא זכרה כמעט דבר בנוגע לחקירה שבמוקד כתב האישום. על 98% מהשאלות שהפנה אליה עו"ד עמית חדד, בא כוחו של ראש הממשלה הנאשם בשוחד, היא השיבה כי אינה זוכרת. "אני שמונה שנים כבר לא במשטרה"…. "לא זוכרת". "דבר שני, יש לי חיים שונים לחלוטין היום ואני לא אדם שמסתכל אחורה. זה לא מעניין אותי. כבר אז לא התאמצתי לזכור, לא בכל השנים שחלפו מאז, וגם ביום שאתה יצרת איתי קשר, גם לא ישבתי לחפור לעצמי בראש".
"בטח ניסית טיפה להיזכר", ניסה עו"ד חדד. "לא, ממש לא", השיבה העדה.
כשעו"ד ז'ק חן, בא כוחם של נאשמים 2 ו-3, בני הזוג שאול ואיריס אלוביץ', חקר את עילם הוא אמר לה: "אם אני מסכם את העדות שלך עד עכשיו, כשאת במשטרה, ראש דסק הערכה במפלג המודיעין, עוסקת רוב זמנך בחקירת הפרשות שכאן, וזה בשלהי תפקידך במשטרת ישראל, אחרי 20 שנות ותק – שם את לא זוכרת כלום. את יוצאת מהמשטרה, עכשיו זה שונה – זה פשוט לא עניין אותי כלום". "אתה מדייק", השיבה עילם.
מנדלבליט רצה לצמצם ומיכל עילם שמה עליו זין
המידע החדש היחיד שסיפקה העדה עילם לא נגע לנאשם מספר 1 נתניהו, וגם לא לנאשמים 2 ו-3, בני הזוג אלוביץ', אלא דווקא לנאשם מספר 4, מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. לפי עילם, כשהתבקשה להכין צו שיוגש לחברת תקשורת כדי לקבל נתונים על איכוני מכשיר הטלפון של מוזס, "אמרו לי שמי שהתנגד לצו הזה, שלא נוכל לקבל אותו, היה מנדלבליט". לפי עילם, מנדלבליט ביקש באופן "חריג ולא שגרתי", להתערב גם בנוסח הצו שיוגש לחברת התקשורת, כדי שזו לא תספק את מלוא הנתונים שתִכננו לבקש על איכוני מוזס.
במענה לשאלות שהציגה לה עו"ד הילה פרנקו, באת כוחו של הנאשם מוזס, אמרה עילם: "נאמר לנו שמנדלבליט דורש שהצו הזה ייערך". לדבריה, עריכת הצו כך שיחייב את חברת התקשורת לספק נתונים חלקיים עלולה "להשמיט את האמינות" של הנתונים, שכן נציג חברת התקשורת אמור להצהיר כי אלו הנתונים המלאים כפי ששמורים בחברה.
"אם יבקשו את הפלט תקשורת שלך להיום", נתנה עילם דוגמה, "ויגידו לחברת התקשורת ששיחות שהיו בין שמונה לתשע למחוק, זה פלט ערוך. זה פלט שקרי, אפשר להגיד".
לדברי עילם, היא הביעה את מחאתה בפני המפקדת שלה והופנתה לשיחה אצל היועץ המשפטי של חטיבת הסיגינט.
עילם אמרה כי אינה זוכרת אם קיבלה תשובה, אך לדבריה בסופו של דבר הבקשה לקבלת הנתונים מחברת התקשורת לא הוגשה באופן שביקש היועמ"ש מנדלבליט. האם הבקשה הוגשה בנוסח המקורי? גם על זאת השיבה עילם כי אינה זוכרת.
כל הפוסטמות החוקרות מהמשטרה מאבדות את הזיכרון
עמית סגל, דיווח כי מעדותה של עילם "התחוור כי מתקיים עולם שלם של פעולות חקירה שהוסתרו מהיועמ"ש (בזמן אמת) ומההגנה (לכל אורך המשפט). במסגרת זו פנתה העדה עשרות פעמים בבקשות להאזנות סתר שבוצעו על יסוד חשדות שמעולם לא הותרו לחקירה על ידי היועמ"ש".
"כמה צווי האזנות סתר הוצאת בתיק הזה?", שאל עו"ד חדד. "לא זוכרת", השיבה עילם. "בערך", אמר עו"ד חדד. "לא זוכרת", השיבה עילם. בהמשך אישרה שככל הנראה הוציאה יותר מצו אחד להאזנת סתר. עו"ד חדד לחץ: "את אומרת יותר מאחד, אבל מה סדר גודל, זה עשרות?". "מה זה עשרות?", אמרה עילם, "גם עשרים זה עשרות וגם תשעים זה עשרות. אני לא זוכרת". כעבור כמה דקות שב עו"ד חדד ושאל: "לכמה אנשים האזנתם בתיקים האלה?". "כל כך הרבה אנשים שאת לא זוכרת…", הציע עו"ד חדד תשובה. "לא", הבהירה העדה, "זה כל כך הרבה שנים שעברו". "זו אותה שאלה ששאלת אותי קודם", העירה העדה עילם, "אבל זה לא יעזור לשאול כל פעם מכיוון אחר". "כל כך הרבה אנשים שאת לא זוכרת…", הציע עו"ד חדד תשובה. "לא", הבהירה העדה, "זה כל כך הרבה שנים שעברו".
עו"ד חדד המשיך וחקר, ואחרי שהשופט משה בר-עם הצטרף לחקירה, אמרה העדה: "כמה פעמים? אני לא זוכרת מספר. אני לא רוצה להגיד 20, כי יסתבר שהיו 30. או רק 10". "אבל מה כן", המשיך השופט בר-עם לשאול. "אני מניחה שהיו ככל הנראה יותר מחמש פעמים, כי אתה", אמרה וכיוונה לעו"ד חדד, "הצעת את המספר הזה. להגיד לך לאיזה מספר זה טיפס? אני לא זוכרת". בהמשך החקירה אמרה עילם: "אני לא זוכרת. אני מוכנה לצמצם ולהגיד שאפילו לא עשרים, לדעתי פחות". "אבל לא הרבה פחות", ניסה עו"ד חדד לשדל אותה להיזכר. "אני לא זוכרת", השיבה העדה עילם.
בחקירה החוזרת אמר עו"ד אלון גילדין מהפרקליטות לעילם כי בחומר החקירה שהתקבל מהמשטרה ונמסר להגנה ישנם רק שני צווי האזנות סתר בתיקים הללו. "אני רוצה שתבהירי את תשובתך, והאם את יודעת שהיו עוד צווים מזיכרון". "אני לא זוכרת, וזה רק מראה כמה לא כדאי להסתמך על הזיכרון", אמרה העדה.
תיק 67104-01-20
ראו כתבה בהעין השביעית
https://www.the7eye.org.il/572763