הש' רונן פלד בשירות הנוחבה והחמאס: פיצוי 260,000 ש"ח לשטינקרית של השב"כ הפלסטיני נטע לי חזן שהופעלה ע"י ראאד אלהאדר

לפנינו תביעה של פעילת שלום עם החמאס, נטע לי חזן.  גלעד שך פרסם עליה תחקיר שהיא שטינקרית של הביטחון הפלסטיני.  היא תבעה 720,000 ש"ח, וזכתה ב 260,000 ש"ח.  השופט הוא רונן פלג.

נטע לי חזן סיפקה לראאד אלהאדר מהשב"כ הפלסטיני מידע על ישראלים לצורכי העמדה לדין בהאג ומדינות אחרות.  לא מדובר רק במתנחלים שנתקלים ברועי צאן מקומיים, אלא בבכירים בצה"ל.  אבל נטע לי חזן טוענת שהיא לא ידעה שראאד הוא מהשב"כ הפלסטיני ולא ידעה מה יעשו עם ההלשנות שלה.  רונן פלג האמין לה כי היא קוהרנטית….

הפעילות נעשתה במסווה של ארגונים למען השלום, "לוחמים לשלום" Combatants for Peace, ו"זרעים לשלום" Seeds of Peace.  ארגון הזרעים לשלום ממוקם בוושינגטון, עם סניף בירושלים, מחזר של $2,000,000 תרומות שרובן ממשפחות יהודיות פילנטרופיות בארה"ב, משפחת אדלר ממרילנד, משפחת לרנר ממרילנד, משפחת גליקמן מפורטלנד, משפחת סוקול מניו יורק,משפחת פרידר מצ'פאקווה ניו יורק, משפחת גרסון מניו יורק, משפחת בלום מנשוויל, משפחת קוגן מבוסטון, ובנק גולדמן סקס שגם מימן את כל ההפגנות למען פרי פלסטיין בקמפוסים האמריקאים.

רונן פלג אפרטהייד משפטי בישראל נגד הימין

 

פסק דין זה מוכיח את הטענות שקיים בישראל אפרטהייד משפטי.  כל השופטים מגויסים בצו 8 לטובת הנוחבה, החמאס, פלסטין, קפלן, החונטה, אחים לנשק, שרמוטות לנשק, מכוני דמוקרטיה למינהם ופעילות שוחרות שלום ודי לכיבוש….  אם אתה מהצד ההפוך של המפה הפוליטית, אין לך סיכוי ותחטוף זין של ברוס לי מהשופט.

מדובר במעריצת הנוחבות נטע לי חזן וקשריה עם איש השב"כ הפלסטיני ראאד אלהאדר, שהפעיל אותה לצורך ארגון הפגנות, הגשת בקשות כניסה של פלסטינים של ישראל, נסיעות לאירופה להופיע באירועים אנטי ישראלים.  הנה בתמונה שניהם יחד מטיילים בכיכר הדאם באמסטרדם… הצטרף אליה עוד "חבר" בשם אסף יעקובוביץ'.

אבל היא טוענת שמבחינתה הוא פעיל שלום ולא ידעה שהוא עובד בשב"כ הפלסטיני.  גם לא ידעה שישב בישראל בכלא אלא תכנון פיגועי פצצות.

בתביעה נטע לי חזן זועמת שכתבו עליה שיש לה יחסים איתנים עם ראאד, אבל זה מצוטט מתוך מסמך פלסטיני שדלף, שב 5/7/2016 שלח עיסא אבו עראם,  בכיר בבטחון המסכל הפלסטיני בדרגת ליווא' (מקביל לאלוף בצה"ל) מכתב שסווג כ'סודי ביותר' למנהל הבטחון המסכל – גנרל זיאד הב-אלריח. במכתב דיווח אבו עראם כי מתוכננת פעילות של 'לוחמים לשלום' בהשתתפותם של כ-1,000 פלסטינים וישראלים נגד גדר ההפרדה, בתאריך 15 ביולי 2016.  על-פי הדיווח, תיאם אבו עראם את הפעילות עם פעיל המנגנון ראאד אלהדאר ועם נטע חזן פעילת 'לוחמים לשלום', שנמצאת ביחסים "איתנים ומתמשכים" עימו. אבו עראם מבקש לעדכן את פעילי הבטחון המסכל בבית לחם לגבי הפעילות הצפויה, ומבקש "להעניק להם (את) כל הדרוש להצלחת הפעילות".

למעשה מהדברים משתמע שהיא גם מזדיינת איתו, שהרי מה זה יחסים איתנים ומתמשכים אם לא זיונים?????

 

 

 

ואיך מהנדסים פסק דין?   כותבים שלא הוכח כלום, שלא הביאו ראיות, שהעדים לא אמינים, ושהתובעת אמינה, וקוהרנטית.  לא משנה מה האמת.  העיקר שהעדה מחנה קפלן היא אמינה וקוהרנטית.

שימו לב שהפרסום הוא על יחסיה של נטע לי שם טוב כשטינקרית ב"יחסים איתנים ומתמשכים" עם ראאד אלהאדר, בכיר בביטחון המסכל הפלסטיני. ראאד הוא מחבל מורשע שישב בכלא הישראלי שלוש שנים בגין ניסיון לבנות פצצה לאחר שהיה מבוקש במשך שנה. לפני כן עסק עסק בפעילות טרור כגון זריקות אבנים, הבערת צמיגים, בקת"בים.  בינתים הוא מת, הכלב.

כלומר היא מדליפה לו מידע על מתנחלים כדי שייצר תלונות בינלאומיות שהמתנחלים מציקים לרועי צאן פלסטינים תמימים.  התחקיר גובה במכתב של עיסא אבו עראם.

השופט רונן פלג הינדס את לשון הרע, כאילו הנתבעים יחסו לה עבירה פלילית של קשר עם גורמי אוייב, כשלמעשה הפרסום ייחס לה רק את הקשר עם הפלסטינים, בלי שום קשר לשאלה אם זו עבירה פלילית.  את זה הוקרא פשוט מבין לבד.  הנתבעים אפילו הביאו גרפולוג להוכיח שהמכתב הוא אכן בכתב ידו של אבו עראם.

התובעת נטע לי שם טוב הודתה שהיא חברה של המחבל ראאד אלהאדר, שהיא העלתה שתמונות שלו בפייסבוק שלה והחמיאה לו, ושהיא נסעה להולנד להקרנה של סרט אני ישראלי יחד איתו ומחבלים אחרים, ושהיא יושב איתם לקפה ומתרגמת להם, וגם עוזרת להם להגיש בקשות לעבודה בישראל.  אבל, לטענתה היא לא ידעה שהוא עובד בשירות "הביטחון" הפלסטיני, ולא שאלה אותו וחשבה שהוא פעיל שלום כמוה, חפץ חיים, אהבה ושלום עולמי, וכל מבוקשה הוא שהפלסטינים ואנחנו נהיה שכנים טובים……

 

ב-26/3/2017 השתתפו נטע חזן וראאד אלהדאר בפסטיבל –  A Matter of act night 2017שנערך בהולנד, מטעם 'לוחמים לשלום'.

והנה פה הפגנה למען פלסטין השלמה מהנהר ועד הים, ב 2018. נטע לי שניה מימין וראאד אלהדאר ראשון משמאל.  והיא לא יודעת שהוא מהביטחון המסכל של פלסטין….

 

הנה המסמך בגרסה מתורגמת שהשופט רונן פלג טוען שהוא מזויף ושאמינותו לא הוכחה….

 

נטע לי חזן השתתפה בצעדה ואף נאמה בה "מחובתי לעמוד לצד אחיותיי ואחי הפלסטינים, כי המאבק שלהם הוא המאבק שלנו".

נטע לי חזן פעלה לספק מידע להעמדת בכירים ישראלים לדין פלילי בבית הדין הבינלאומי בהאג.  ביוני 2018 דווח על התארגנות של פעילי 'לוחמים לשלום' ופעילים נוספים בניסיון ליחס לשופטים ישראלים פשעי מלחמה בבית הדין הבין לאומי בהאג, בשל פסקי דין שמסרו בישראל בנוגע לפלסטינים שקיבלו צווי פינוי בבקעת הירדן.

בעדכון של התנועה כתבו "איתמר עדכן על פגישה עם רון אדרי איש יח"צ/פרסום (We Love Iran). בצפון הבקעה ישנה קהילה של 200-300 איש שקיבלו צו פינוי. הרעיון הוא לצאת עם קמפיין מוגבל בזמן. קמפיין של האשמה בפשעי מלחמה, לנסות להגיע לבית המשפט הבין לאומי בהאג. לייחס לשופטים אחריות אישית מלאה על פסקי הדין שהם מוציאים כאן. כמו כן, ישנה פעילות רבה של ארגונים שונים בחאן אל אחמר. ישנם כמה כיווני פעולה שלנו, הכוללים פעילות שטח שכבר נעשית ע"י קבוצת י-ם יריחו. ופעילות בכיוון המשפטי שתואר כאן. נגה הוציאה היום מייל על הפעילות המתוכננת".

ב 12/5/2020 שלח עו"ד איתי מק מכתב מעורך הדין של 'לוחמים לשלום' לחברי הכנסת, בו הם מזהירים את חברי הכנסת מהצבעה בעד סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל, שעלולה לגרום להעמדתם לדין בפני בית המשפט הבינלאומי בהאג בגין פשעים חמורים לפי החוק הבינלאומי ולנקיטת סנקציות בינלאומיות אישיות נגדם. במכתב מאיימים חברי התנועה על חברי הכנסת שיפגעו אישית אם יצביעו בעד הסיפוח, ופירטו איך בעבר מנהיגים ברחבי העולם הועמדו לדין פלילי בארצם או בבית הדין הבינלאומי בהאג בשל מעשים שביצעו בתמיכת האמריקאים.

למותר לציין שאיתי מק הוא בין אלה שיחידת הסייבר הישראלית הפעילה עליו רוגלות במשך 10 שנים, כי הוא גם הגיש עתירות נגד NSO.

בהתייחסות למכתב ששלחו כתב החבר של נטע לי חזן, סולימאן חט׳יב, מהמובילים הפלסטינים של 'לוחמים לשלום', כי ״אנו מניפים תמרור אזהרה בפני ההנהגה הישראלית ומבהירים כי למהלכים פזיזים ומסוכנים כמו סיפוח השטחים יהיה מחיר כבד אותו עלולים יהיו לשאת באופן אישי כל אחד ואחת מחברי הכנסת שיתמכו במהלך. החלטה בעד הסיפוח תפגע בזכויות האדם שלי ושל כל פלסטיני, ותקבע מציאות של אפרטהייד. לכן הפניה הזו היא צעד ראשון בדרך להתקוממות נגד משאלת הלב של נתניהו וטראמפ להבעיר את האזור, והיא תתווסף למחאות עממיות נרחבות של הרחוב הפלסטיני – שלא יסכים לאף מהלך של נישול וסיפוח, ולא ייתפשר על אף פתרון זולת שלום צודק.״

ראו פה טקסט של נטע לי חזן מ 2019 שעקרונית הם ארגון "התנגדות לכיבוש" ולא ארגון זכויות אדם או "ארגון שלום". לטענתה חייבים אינתיפדה שלישית.  דברים אלו משתלבים היטב עם עובדות נוספות שהובאו לעיל המעידות כי הארגון משרת את מטרות הפלסטינים באופן מוחלט, ואף מדבררים אותם לאוזני הציבור הישראלי.

 

להלן פסק הדין של השופט רונן פלג

 

בית משפט השלום בכפר סבא
ת"א 8707-11-22 חזן נ' עד כאן צעירים למען ישראל (ע"ר) ואח'

לפני	כבוד השופט רונן פלג
התובעת		נטע-לי חזן חיי-אל ת"ז 034610683
נגד
הנתבעים		1. עד כאן צעירים למען ישראל (ע"ר) 580615987 2. גלעד אך ת"ז 039253026
ב"כ התובעת עו"ד קרין וינד ב"כ הנתבעים עו"ד מיכאל דבורין
פסק דין

1. לפניי תביעתה של התובעת נגד הנתבעים לפיצוי כספי בסך של 718,015 ₪ בעילה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. התביעה מייחסת לנתבעים 6 פרסומי לשון הרע, שייחסו לתובעת קשר עם הביטחון המסכל הפלסטיני, המהווה עבירה פלילית.

 

תמצית טענות הצדדים בכתבי הטענות

 

2. בכתב התביעה נטען כך:

 

א.         התובעת היא מורה לעברית ולערבית, בעלת תואר שני בתכנית ליישוב סכסוכים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ופעילה לקידום זכויות אדם. בין השנים 2009 עד 2019 היא עבדה והתנדבה בארגון "לוחמים לשלום".

 

ב.         הנתבעת 1 מציגה עצמה כארגון עיתונאי, העורך תחקירים על ארגוני שמאל פוליטי ומפרסם אותם באתר האינטרנט שלה וברשתות החברתיות. הנתבעת 1 נוהגת להשתלח בארגוני זכויות אדם ובפעיליהם, תוך תיוג עברייני של פעילותם. הנתבע 2 הוא מייסד ומנכ"ל הנתבעת 1.

 

ג.          הנתבעים פרסמו סדרת פרסומים, שייחסו לתובעת התגייסות לביטחון המסכל הפלסטיני, קשרים אסורים ותיאום פעולות מחאה אנטי ישראליות עם גורמי מודיעין פלסטיניים וסיכון של ביטחון המדינה. הפרסומים היו שקריים והתבססו על מסמך מזויף.

 

 

ד.         בתאריך 15/7/19 הנתבעת 1 פרסמה באתר האינטרנט שלה תחקיר בדבר הקשר לכאורה בין ארגון "לוחמים לשלום" ובין הביטחון המסכל הפלסטיני, המהווה הפרת חוק. בתחקיר נטען כי התובעת קישרה בין הארגון ובין הביטחון המסכל. הפרסום הראשון לווה בפרסומים ברשתות החברתיות.

 

ה.         הפרסומים, שלמעשה ייחסו לתובעת מעשים פליליים בשירות גורם עוין, גרמו לתובעת נזקים עצומים. הנתבעים המשיכו לפרסמם, ממניעים של עוינות פוליטית, גם לאחר שנקבע בפסק דין חלוט בתיק אחר, שהמסמך שעליו מבוססות ההאשמות אינו אותנטי ולא נחתם על ידי מי שנחזה שחתם עליו.

 

ו.          הנתבעים ניסו להביא לחשיפה גדולה יותר והפיצו הודעות לעיתונות. בחודש מאי 2020 הנתבעים פרסמו תחקיר נוסף, אשר כלל גם כן לשון הרע כלפי התובעת והתבססות על אותו מסמך מזויף.

 

ז.          התביעה מייחסת לנתבעים 6 פרסומים: הראשון הוא פרסום המחקר באתר האינטרנט שלה; השני עד הרביעי הם פרסומים עוקבים לפרסום המחקר ברשתות החברתיות "פייסבוק" ו- "טוויטר"; החמישי הוא עצומה הקוראת לפרקליט המדינה לחקור את העניין; השישי הוא מענה לביקורת של עיתון "הארץ", שהאשימה את הנתבעים בהתבססות על מסמך מזויף.

 

ח.         הפרסומים גרמו לתובעת נזק אדיר: היא נחקרה במשטרה באזהרה ופוטרה מעבודתה בארגון הבינלאומי "seeds of peace". התביעה מוגשת לפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך של 718,015 ₪, לפי סך הפיצוי המקסימלי לפרסום 71,801 ₪ כפול 10.

 

3. בכתב ההגנה נטען כך:

 

א.         התובעת היא פעילת שמאל קיצונית, אשר במסגרת פעילותה בארגון "פועלים לשלום" ניהלה את המשרד הישראלי שלו, הגישה בקשות לרשויות למתן היתרי כניסה לפלסטינים ונכנסה לערים פלסטיניות על אף האיסור לעשות זאת.

 

ב.         הנתבעת 1 היא עמותה המבצעת תחקירים נגד תופעות שלטעמה פוגעות בחוסנה ובתדמיתה של מדינת ישראל. תוך כך היא אוספת ומפרסמת מידע על ארגונים קיצוניים, שהם אנטי ישראליים בעיניה. הנתבע 2 הוא מנכ"ל הנתבעת 1, ויש לסלק את התביעה נגדו על הסף בהיעדר עילת תביעה אישית נגדו.

 

ג.          בתאריך 15/7/19 הנתבעת 1 פרסמה תחקיר בנושא חשיפת הקשר בין הביטחון המסכל הפלסטיני ובין ארגון "לוחמים לשלום". התחקיר התמקד בתפקידו של אדם בשם ראא'ד אלהאדר (להלן: "אלהאדר"), שהיה החוט המקשר בין שני הארגונים. אלהאדר הוא מחבל מורשע שישב בעבר בכלא הישראלי 3 שנים ולימים קצין בביטחון המסכל הפלסטיני בדרגה המקבילה לסא"ל. אלהאדר הופיע בפרסומי "לוחמים לשלום", נסע עם התובעת להולנד וניהל עמה קשר יומיומי.

 

ד.         בחודש יוני 2020 הנתבעת 1 פרסמה תחקיר מקיף על כלל פעילות "לוחמים לשלום". בכלל זה פורסם שאלהאדר תיאם בחודש ספטמבר 2014 פגישה של פעילי הארגון עם ראש הביטחון המסכל הפלסטיני, שהוא ארגון רצחני, העוסק בעינוי וברצח משתפי פעולה ואחרים, שהרשות הפלסטינית אינה חפצה ביקרם.

 

ה.         בתחקיר שערכה הנתבעת 1 ובפרסומים הנטענים, אין אזכור של התובעת כסוכנת או כמופעלת של הביטחון המסכל הפלסטיני. התחקיר היה מקצועי ומעמיק, ואין בו אמירה כי התובעת ביצעה עבירה פלילית או עוולה אזרחית. עם זאת, הנתבעים סבורים כי קשר רציף בין בכיר בביטחון המסכל הפלסטיני ובין פעילים ישראלים, הוא קשר אסור המהווה עבירה פלילית. יש סיכוי שאלהאדר השתמש בתובעת כמקור מודיעיני וכמופעלת, אף ללא הבנתה או ידיעתה.

 

ו.          בשנת 2019 הגיע לידי הנתבעת 1 מסמך שערך עיסא אבו עראם (להלן: "אבו עראם"), תא"ל בביטחון המסכל הפלסטיני, שלימים נעצר על ידי הרש"פ ונפטר באופן פתאומי. במסמך פנה אבו עראם לראש הביטחון המסכל הפלסטיני, ביקש סיוע לארגון צעדה של "לוחמים לשלום" וציין את שיתוף הפעולה הטוב בין אלהאדר ובין התובעת. הקשר הזה אושר על ידי התובעת עצמה, וממילא השניים נראים יחד בתמונות.

 

ז.          הנתבעת 1 ערכה בדיקות מעמיקות ויסודיות כדי לאמת את המסמך של אבו עראם. לבקשתה, הוא פרסם בדף הפייסבוק שלו מסמך אחר בכתב ידו לצורך השוואת כתבי היד באמצעות מומחה.

 

 

ח.         התובעת תבעה בעבר אדם בשם יצחק מגרפתה בבית משפט השלום בירושלים. בפסק הדין נקבע שמגרפתה הוציא את דיבתה של התובעת, כאשר פרסם שהיא סוכנת של מנגנון הביטחון המסכל, והוטל עליו פיצוי. מגרפתה לא קשור בנתבעת 1. יו"ר הנתבעת 1 ערך תצהיר עבור מגרפתה, אך לימים לא העיד ותצהירו נמשך.

 

ט.         פרסומי הנתבעת 1 לא משמיצים ולא פוגעים בשמה הטוב של התובעת, אלא מתארים פעילות שהיא גאה בה למרבה הצער. תחקיר הנתבעת 1 היה אמת ולנתבעת 1 עומדת גם הגנת הבעת דעה בתום לב.

 

י.          גם אם יתברר בסופו של דבר שהנתבעת 1 קיבלה לידיה מסמך מזויף או מידע שגוי, עדיין אין בכך כדי לשלול את העובדה שהתובעת עבדה בצוותא ושיתפה פעולה עם קצין בביטחון המסכל הפלסטיני, שהוא ארגון רצחני.

 

4. בכתב התשובה לכתב ההגנה נטען כך:

 

א.         אין מחלוקת, שבמסגרת פעילותה בארגון "לוחמים לשלום" התובעת הייתה בקשר עם עמיתיה הישראלים והפלסטינים, לרבות אלהאדר. עם זאת, תחקיר הנתבעים גרס, על בסיס המסמך המזויף של אבו עראם, שהתובעת הייתה בקשר ישיר ובפעילות משותפת עם אבו עראם.

 

ב.         התחקיר של הנתבעים התבסס על מסמך אבו עראם, שבפסק הדין בעניין מגרפתה נקבע שלא התבססה קבילותו. הנתבעים ידעו שהמסמך חשוד כשקרי, ובכל זאת לא בדקו את אמינותו כדבעי, פרסמו אותו וקשרו את התובעת לפרשה.

 

ג.          הנתבעים הציגו את פרסומיהם כתחקיר מהימן ולא כהבעת דעה. לא עומדת להם הגנת "אמת דיברתי" וגם לא הגנת תום הלב.

 

אופן ניהול ההליך

 

5. במהלך קדם המשפט, וגם לאחר שמיעת העדויות, נעשו ניסיונות להביא את הצדדים להסדר. בכלל זה התקיימו שני דיוני תזכורת פשרה בנוכחות בעלי הדין. בסופו של יום המאמצים שהושקעו לא צלחו, ולא הושגו הסכמות.

 

 

 

6. העדויות הראשיות הוגשו במתכונת של תצהירים, ובדיון ההוכחות נשמעו עדויות העדים הבאים:

 

א.         עת/1 הגב' מיכל גורן, חברתה של התובעת.

ב.         עת/2 התובעת הגב' נטע-לי חזן.

ג.          עת/3 מר ישראל הורן, בעבר רכז מודיעין במשטרת ישראל.

ד.         עה/1 מומחה מטעם הנתבעים אל"מ במיל' מר רונן כהן.

ה.         עה/2 מומחה מטעם הנתבעים לבדיקת כתבי יד מר יונתן נפתלי.

ו.          עה/3 הנתבע 2 מנכ"ל הנתבעת 1 מר גלעד אך.

ז.          עה/4 יו"ר הנתבעת 1 מר אבירם זאבי.

ח.         עה/5 מר אורי בן אסא, בעבר מנכ"ל משותף של ארגון "לוחמים לשלום".

 

7. סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.

 

דיון והכרעה

 

פרק א' – תוכנם של הפרסומים שפורסמו על ידי הנתבעים

 

8. תחקיר הנתבעת 1 נושא את התאריך 15/7/19 ופורסם באתר האינטרנט שלה באותו היום. בעמוד הראשון נכתבה הכותרת "חשיפת הקשר בין הביטחון המסכל הפלסטיני לארגון 'לוחמים לשלום'", ותחתיה סמלי הבמ"ס הפלסטיני וארגון "לוחמים לשלום". התחקיר כולל את הפרקים הבאים:

 

א.         החקיקה בישראל – הפנייה להוראות החוק האוסר על ישראלים לגייס, להתגייס או לפעול בשירותם של גורמים פלסטיניים דוגמת הבמ"ס.

 

ב.         פעילות הבמ"ס בארגון "לוחמים לשלום" – הפנייה למסמך של עיסא אבו עראם, בכיר בבמ"ס שדרגתו מקבילה לדרגת אלוף בצה"ל, אל מנהל הבמ"ס מהתאריך 5/7/16 (להלן: "מסמך אבו עראם"). המסמך מעלה שאלהאדר, עובד ותיק במנגנון הבמ"ס, מקיים קשר שוטף וקבוע עם בכירה ב- "לוחמים לשלום" בשם נטע חזן, כך שפעילות הארגון מלווה ומתואמת עם הבמ"ס. לפי המסמך, בתאריך 15/7/16 מתוכננת הפגנה של הארגון נגד גדר ההפרדה בהשתתפות של כ- 1,000 פלסטינים וישראלים ועל פעילי הבמ"ס בבית לחם להעניק את כל הדרוש להצלחתה. לפי התחקיר, אבו עראם תיאם את הפעילות עם אלהאדר ועם התובעת.

לפרק זה צורפו תמונות של אבו עראם, של מנהל הבמ"ס, של צילום המסמך בערבית ושל תרגומו לעברית.

 

ג.          פעילות עובד הבמ"ס בארגון "לוחמים לשלום" – תיאור פעילותם של אלהאדר ושל נטע חזן, שלפי המסמך של אבו עראם מצויים ב- "יחסים איתנים ומתמשכים".

 

אלהאדר הצטרף כנער לפת"ח ועסק בפעילות טרור. לימים ניסה לבנות פצצה, נתפס וישב בכלא הישראלי משך 3 שנים. עם הקמת הרש"פ החל לעבוד במשרד הפנים הפלסטיני ובהמשך בבמ"ס, שם התקדם עד לדרגה המקבילה לדרגת סגן אלוף. התחקיר מצרף תמונות של אלהאדר מטקס סיום קורס מפקדים של הבמ"ס ומביקור בשגרירות הפלסטינית בהולנד.

 

אלהאדר הוא ממייסדי ארגון "לוחמים לשלום" וחבר בו מאז הקמתו בשנת 2006. לפעילות זו הוא נשלח על ידי הבמ"ס כדי לעקוב מקרוב אחר יחסי ישראלים ופלסטינים. צורפו תמונות מתוך פעילויות הארגון, שבהן נראים אלהאדר ונטע חזן יחד, ובהן הפגנה, מפגש לוחמים וכנס בהולנד.

 

נטע חזן היא פעילה מרכזית בארגון "לוחמים לשלום" ובארגונים נוספים, מתרגמת ומורה לערבית ולעברית. בפרסומים רבים של הארגון מוצגת כתובת הדוא"ל שלה והיא אחראית על ארגון אירועים. כחלק מתפקידה בארגון היא הרצתה ברחבי העולם עם שותפיה הפלסטינים בארגון ונאמה בטקס הזיכרון האלטרנטיבי בתאריך 30/4/17.

 

ד.         פעילות נגד גדר ההפרדה בתאריך 15/7/16 – באותו מועד התקיימה צעדה לציון עשור לפעילות "לוחמים לשלום", שתואמה מראש על ידי אלהאדר ונטע חזן, אשר גם השתתפו ונאמו בה. התחקיר מפנה שוב למסמך אבו עראם, שהורה לפעילי הבמ"ס בבית לחם לסייע לפעילות, ומציין כך:

 

"על פניו, נראה כי לאורך שנים רבות מפעיל הביטחון המסכל הפלסטיני את אחד מעובדיו הוותיקים בתוך ארגון 'לוחמים לשלום', והוא מלווה ומסייע לפעילות הארגון. קשרים אלו הינם אסורים לכאורה על פי החוק, ויש לפעול לעוצרם במידי ולברר את טיב היחסים בין נטע חזן לעובד הביטחון המסכל הפלסטיני, ראאד אלהאדר".

 

ה.         בסיום התחקיר מצוין "בשולי הדברים", כי במסגרת פעילות ארגון "לוחמים לשלום" יש לאלהאדר קשרים עם ישראלים נוספים, ובהם שניים הנזכרים בשמותיהם.

 

9. בתחילת חודש אוקטובר, הנתבעת 1 העלתה פוסט בדף הפייסבוק שלה ופרסום מקביל ברשת הטוויטר, הכוללים מעין תקציר של התחקיר. הפוסט הפנה לתוכנו של מסמך אבו עראם ולפעילותו של אלהאדר, שעל פי הנטען הושתל בארגון "לוחמים לשלום". בין היתר נכתב בפרסום כך:

 

"לראשונה השגנו אסמכתא לכך שארגוני 'זכויות אדם' משמשים כזרוע ארוכה של השב"כ הפלסטיני בתוך ישראל.  זו לא פחות מרעידת אדמה ! אין לדעת מה ארגון לוחמים לשלום חשף בפני השב"כ הפלסטיני ואיך הדבר השפיע על ביטחון מדינת ישראל".

 

הפוסט לא מזכיר את שמה של התובעת, אך הנתבעת 1 עצמה הגיבה לו ושלחה קישור לתחקיר המלא "עם כל הפרטים והתמונות" בקבוצת הטלגרם שלה, שהועלה בתאריך 6/10/19.

בכתב התביעה, הפרסומים הנ"ל ברשתות החברתיות הם פרסומים מס' 4-2.

 

10. בד בבד לפרסומים ברשתות החברתיות, הנתבעים פרסמו עצומה לחתימת הציבור, שהיא פרסום מס' 5 בכתב התביעה. העצומה הופנתה לפרקליט המדינה דאז, עו"ד שי ניצן, וחזרה על עיקרי התחקיר, תוך הפניה למסמך המצולם המיוחס לאבו עראם וציון שמה של התובעת, כמי שארגנה את הצעדה יחד עם אלהאדר. העצומה קוראת להורות למשטרה "לחקור ללא לאות את כלל המעורבים בעבירות שבוצעו לכאורה" ולמנוע את שיתוף הפעולה בין ארגון "לוחמים לשלום" ובין הבמ"ס. שמו של הנתבע 2 ותפקידו כמנכ"ל הנתבעת 1 מצוינים בסוף העצומה.

 

11. בתאריך 8/4/21 הנתבעת 1 העלתה פוסט ברשתות החברתיות, שהתייחס לכתבה בעיתון "הארץ", שלפיה בית המשפט (בהליך תביעת התובעת נגד יצחק מגרפתה) קבע שמסמך אבו עראם הוא מזויף, ומכאן שהנתבעת 1 פרסמה שקרים על פעילותה של נטע חזן. הפוסט מכחיש כי כך קבע בית המשפט ומפרט את הפעולות שבוצעו לאימות המסמך המיוחס לאבו עראם. בין היתר נכתב כי בכוונת הנתבעת 1 להגיש תביעת דיבה נגד עיתון "הארץ". הפרסום הנ"ל הוא פרסום מס' 6 בכתב התביעה.

 

 

פרק ב' – הפרסומים מהווים "לשון הרע" לפי הגדרות החוק

 

12. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), שכותרתו "לשון הרע מהי", מגדיר כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם ;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו ;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".

 

המונח "פרסום" מוגדר בסעיף 2 לחוק כך:

"(א)     פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב)        רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות – (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;  (2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

 

13. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון לאורך השנים, המבחן לקביעה האם פרסום מהווה לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, שלפיו יש לבחון כיצד נתפש תוכנו של הפרסום בעיני האדם הסביר (כך לדוגמה ברע"א 817/23 עמותת חוזה חדש נ' ח"כ מיקי זוהר (פורסם במאגרים – 30/5/23), בפסקאות 16 ו- 22).

 

14. הנתבע 2 חזר וטען כי אין בתחקיר ובפרסומים אמירה שהתובעת היא סוכנת, משתפת פעולה, מרגלת או מופעלת של הבמ"ס הפלסטיני וגם לא שהבמ"ס סייע בפועל לארגון הצעדה. ההפניה בתחקיר להוראות החוק האוסר על ישראלים לבוא במגע עם סוכן זר הובאה רק כדי להציג את האיסור הפלילי, מבלי לומר או לרמוז שהתובעת פעלה בניגוד לו (ס' 4, 41-40, 56-55 ו- 78-76 לתצהירו). בתחקיר ובפרסומים לא נטען שהתובעת תיאמה את ההפגנה עם אבו עראם או שהייתה עמו בקשר (ס' 59 ו- 62 לתצהירו).

 

התחקיר הציג את הקשר בין התובעת ואלהאדר ללא אמירה או רמיזה שהיא ביצעה עבירה פלילית או עוולה אזרחית. עם זאת, הנתבעים סבורים, שכל קשר רציף בין בכיר בבמ"ס הפלסטיני מסוגו של אלהאדר ובין פעילי ארגוני שלום הוא קשר אסור לפי החוק, המצדיק מאסר ממושך (ס' 16 לתצהירו). להבנתו, הפרסומים אודות התובעת לא השמיצו ולא פגעו בשמה הטוב, אלא תיארו פעילות שלמרבה הבושה היא גאה בה כפעילת שמאל קיצונית ואנטי ציונית (ס' 44-42 לתצהירו).

15. כאמור, תחקיר הנתבעים הביא לפני קוראיו את תמצית הוראות חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הגבלת פעילות), תשנ"ה-1994. סעיף7א' לחוק הנ"ל, תחת הכותרת "איסור גיוס והתגייסות", קובע כך:

 

"(א)     המגייס אזרח ישראלי או תושב ישראל לשרת בכוח מזוין של המועצה או בכוח מזוין זר אחר הפועל בתחומי המועצה (בסעיף זה – כוח מזוין), דינו – מאסר שבע שנים.

(ב)        אזרח ישראלי או תושב ישראל המתגייס לשרת באחד מהכוחות המזוינים כאמור בסעיף קטן (א), או המשתייך לכוח כאמור, או בפועל בשירותו של כוח כאמור, דינו – מאסר חמש שנים".

 

בהמשך לכך, התחקיר ייחס לתובעת פעילות במסגרת ארגון "לוחמים לשלום", המהווה לפי המובן אצל הקורא הסביר הפרה של החוק, שאחרת אין שום סיבה להציג את תמצית הוראותיו בפתח התחקיר.

 

16. קוראי התחקיר וההפניות אליו מפרסומי הנתבעים ברשתות החברתיות, קראו שארגון "לוחמים לשלום" משמש זרוע ארוכה של השב"כ הפלסטיני בתוך ישראל. התחקיר מציג את התובעת כפעילה בולטת של הארגון, המצויה בקשר מצוין ונמשך עם אלהאדר, בתפקידו בבמ"ס. בתחקיר גם נכתב באופן מפורש, שלפי מסמך אבו עראם, הפעילות תואמה על ידו עם אלהאדר ועם התובעת, ומכאן שיש קשר ישיר בין הבמ"ס ובין התובעת.

 

שלל העובדות הנטענות בתחקיר, ובראשן תוכנו של מסמך אבו עראם, בצירוף הוראות החוק המתייחסות לאזרח ישראלי המגויס לשירות בכוח מזוין זר, מביאות את הקורא הסביר למסקנה כי התובעת עוברת על החוק ופועלת בצורה כזו או אחרת עבור הבמ"ס הפלסטיני.

 

17. לא יכול להיות חולק על כך, כי פרסום המייחס לאזרח ישראלי התגייסות או שירות עבור הביטחון המסכל הפלסטיני, בניגוד לחוק, מהווה לשון הרע. פרסום שכזה עלול בהחלט להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה ולבוז, לבזות אותו ואף לפגוע בו בעיסוקו.

 

18. המסקנה היא שהנתבעים פרסמו לשון הרע נגד התובעת. בשלב הבא, על בית המשפט לבחון האם חלה על הפרסום ולו אחת מן ההגנות המפורטות בחוק איסור לשון הרע. הנתבעים טענו לתחולתן של הגנות "אמת הפרסום" ו- "תום לב" לפי סעיפים 14 ו- 15(2) לחוק איסור לשון הרע.

פרק ג' – פעילותה של התובעת בארגון "לוחמים לשלום" והיכרותה עם אלהאדר

 

ג'1 – עדות הנתבע 2

 

19. הנתבע 2 ומנכ"ל הנתבעת 1, גלעד אך, העיד שהתחקיר שערכה הנתבעת 1 מהתאריך 15/7/19 נועד לחשוף את הקשר בין הבמ"ס ובין ארגון "לוחמים לשלום". בפרט התחקיר התמקד בתפקידו של אלהאדר, קצין ומפקד בכיר בבמ"ס שישב 3 שנים בכלא הישראלי, כחוט המקשר בין שני הארגונים (ס' 11, 13 ו- 45 לתצהירו).

 

אלהאדר היה פעיל מאד בארגון ונמנה על מייסדיו. נטען שהתחקיר הוכיח כי אלהאדר סייע לפעילות של "לוחמים לשלום", באמצעות קשריו בבמ"ס, שהיו ידועים לאנשי "לוחמים לשלום". בכלל זה אלהאדר תיאם בחודש ספטמבר 2014 פגישה בין אנשי הארגון ובין ראש הבמ"ס (ס' 14, 19 ו- 33 ונספח 10 לתצהירו).

 

20. לפי הנתבע 2, ראיה למודעותם של אנשי "לוחמים לשלום" לפעילותו של אלהאדר בבמ"ס היא שביום 31/12/18 אלהאדר העלה לדף הפייסבוק שלו תמונה שלו במדים, ומנכ"ל ארגון "לוחמים לשלום", אורי בן אסא, סימן חיבוב ("לייק") על התמונה (ס' 35-34 ונספח 11 לתצהירו).

 

21. גלעד אך הופנה בחקירתו לנספח 2 לתצהירו, תחקיר נוסף של הנתבעת 1 על ארגון "לוחמים לשלום" מחודש מאי 2020, שם נכתב בעמוד 16 כי "בן אסא ציין כי כדאי לעשות זאת באמצעות ראאד אלהאדר, קצין בכיר ב'ביטחון המסכל' הפלסטיני שהינו במקביל פעיל בכיר ב'לוחמים לשלום' אשר נכח בפגישה".

 

במענה לשאלה היכן ציין בן אסא שאלהאדר הוא קצין בבמ"ס, הנתבע 2 טען שהמשפט לא הובן, כלומר בן אסא אכן הפנה לאלהאדר, אך ציון העובדה שמדובר בקצין בבמ"ס נעשתה מטעמו של עורך התחקיר. מכל מקום, הנתבע 2 לא הציג מסמך שיכול לבסס את הטענה שמנכ"ל "ארגון לשלום" ציין שאלהאדר הוא קצין בבמ"ס (עמ' 94, ש' 26 – עמ' 96, ש' 2).

 

22. אלהאדר נראה לצד התובעת בפרסומים שונים של "לוחמים לשלום" והם אף נסעו יחד להולנד מטעם הארגון. להבנתו של הנתבע 2, לא יכול להיות ספק שהתובעת ידעה על עבודתו של אלהאדר בבמ"ס, שכן בתקופה מסוימת השניים עבדו יחד בהוצאת אישורי כניסה לישראל לפלסטינים, כדי שישתתפו בטקס יום הזיכרון המשותף, וניכר שיחסיהם היו טובים ורציפים (ס' 19, 33, 36 ו- 66 לתצהירו). התובעת אף אישרה את הקשר עם אלהאדר בתצהיר שערכה בתביעה קודמת שהגישה נגד פעיל הימין יצחק מגרפתה וממילא יש תמונות של השניים, המשקפות את יחסיהם הטובים (ס' 24-23 ונספחים 5-4 לתצהירו).

 

23. לפי גרסת הנתבע 2, התובעת הייתה פעילה מאד בארגון "לוחמים לשלום", ובכלל זה ארגנה הסעות, התראיינה לאמצעי תקשורת, נאמה בכנסים, ריכזה את קבוצת ירושלים ואף נתנה את כתובת הדוא"ל האישית שלה לצורך הרשמה לפעילויות הארגון (ס' 7 לתצהירו; עמ' 96, ש' 23-3).

 

24. הנתבע 2 הסיק, שהתובעת הייתה אמורה להבין שהיא משתפת פעולה עם קצין בבמ"ס (עמ' 115, ש' 28 – עמ' 116, ש' 2).

 

ג'2 – גרסת התובעת

 

25. התובעת היא מורה לעברית ולערבית, בעלת תואר שני ליישוב סכסוכים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. לפי דבריה היא פועלת שנים רבות לקידום זכויות אדם, ובכלל זה סיפקה שירותי תרגום והנחיית קבוצות בארגונים שונים, ובהם פורום המשפחות השכולות, "ידיים של שלום" ו- "זרעים של שלום" (ס' 3-2 ו- 6-5 לתצהירה).

 

26. ארגון "לוחמים לשלום" הוא ארגון דו לאומי שהוקם בשנת 2006 על ידי לוחמים לשעבר, ישראלים ופלסטינים, אשר הצהירו על הנחת כלי הנשק שלהם ועל מחויבותם לאי אלימות. הארגון דוגל בחתירה כללית לפתרון מוסכם ולא אלים לסכסוך, מבלי לתמוך באג'נדה פוליטית מסוימת (ס' 4 לתצהירה; עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 9-1; עמ' 49, ש' 21-8).

 

27. התובעת עבדה כפרילנסרית והתנדבה בארגון בין השנים 2019-2009. בחלק מהזמן היא הייתה האחראית לניהול המשרד הישראלי של הארגון ועסקה בהגשת בקשות להנפקת היתרי כניסה לישראל לצורך השתתפות בפעילויות הארגון, בתרגום ובהנחיית סדנאות ומפגשים (ס' 4 לתצהירה; עמ' 51, ש' 17-8). הפעילות ההתנדבותית כללה נאום בטקס יום הזיכרון המשותף בתל אביב וניהול קבוצת ירושלים של הארגון (עמ' 51, ש' 23-18).

 

28. התובעת נשאלה בחקירתה לגבי תיאומים בין ארגון "לוחמים לשלום" ובין הרשות הפלסטינית, והשיבה שהיא אינה יודעת על כך דבר ושיש להפנות את השאלות לארגון עצמו (עמ' 47, ש' 10-4; עמ' 60, ש' 10-1). היא עצמה לא נכנסה לשטחי הרשות במסגרת עבודתה, אך כן נכנסה באופן פרטי כדי "לפגוש חברים, לשבת בבתי קפה" עם ובלי היתרי כניסה (עמ' 51, ש' 34 – עמ' 52, ש' 5).
29. התובעת נשאלה והעידה ביחס לקשר שלה עם אלהאדר. לדבריה הוא היה פעיל בארגון "לוחמים לשלום", שסיפר כמו אחרים על עברו כמחבל בכלא הישראלי ועל בחירתו בדרך של דיאלוג ושלום. מעבר לכך, הוא ריכז את הפעילים הפלסטיניים שרצו להשתתף בפעילויות הארגון והעביר אליה את שמותיהם, כדי שהיא תגיש עבורם בקשות לקבלת היתרי כניסה לישראל (עמ' 44, ש' 21-10; עמ' 46, ש' 11-4; עמ' 63, ש' 32-25; עמ' 64, ש' 28-16; עמ' 65, ש' 25-9).

 

עם זאת, אלהאדר היה אחד מיני רבים שהיא נחשפה אליהם בארגון, והיא לא עבדה מולו באופן מיוחד. באותו זמן היא עבדה בתור מתורגמנית במספר ארגונים ולא בדקה במה עובד כל פעיל שנדרש לשירותי התרגום שלה (עמ' 43, ש' 18-5) או מה עשה בעברו כל אחד מאלפי המשתתפים בטקס שהיא הנחתה (עמ' 43, ש' 33-24).

 

לדברי התובעת, היא לא שאלה ולא דיברה עם אלהאדר על עבודתו (עמ' 65, ש' 13-9). היא לא הייתה חברה שלו ברשת הפייסבוק, וידעה באופן כללי שהוא עובד של הרש"פ, אך לא הייתה מודעת לעבודתו בבמ"ס, אם בכלל, אלא לראשונה במסגרת טענות הנתבעים בתחקיר שפורסם על ידם (עמ' 47, ש' 30-23; עמ' 42, ש' 20 – עמ' 43, ש' 4). היא הייתה מודעת לכך שחלק מהפעילים הם עובדים של הרש"פ, אך לא הכירה את חלוקת התפקידים בה וגם לא ידעה מהו הבמ"ס (עמ' 50, ש' 31 – עמ' 51, ש' 7).

 

התובעת אישרה, שהיא נסעה עם 3 פעילים בארגון – אלהאדר, אסף וג'מיל – לפסטיבל סרטים בהולנד, שבו הוקרן סרט על פעילות הארגון. באירוע היא עבדה כמתורגמנית, שכן שני הפעילים הפלסטיניים לא דברו אנגלית (עמ' 49, ש' 32-26).

 

30. התובעת נשאלה האם בעת כניסתה לשטחי הרש"פ, הארגון נעזר בקשריו של אלהאדר, והשיבה שהיא לא עסקה בתיאומים ואין לה ידע בנושא. לדבריה, ממילא היא השתתפה רק במפגש אחד בשטחי הרש"פ ברמאללה של ראש הרשות אבו מאזן עם כ- 200 פעילי שמאל ישראלים, מארגונים שונים, אשר כניסתם אושרה על ידי צה"ל (עמ' 64, ש' 31 – עמ' 65, ש' 8; עמ' 45, ש' 12-6). התובעת נשאלה ושללה את השתתפותה בפגישה עם ראש המודיעין המסכל הפלסטיני (עמ' 45, ש' 17-14).

 

ג'3 – עדות מנכ"ל ארגון "לוחמים לשלום"

 

31. עה/5, מר אורי בן אסא, זומן למתן עדות מטעם הנתבעים. העד תפקד בעבר משך 6 שנים, עד לשנת 2019, כמנכ"ל משותף של ארגון "לוחמים לשלום", לצד מנכ"ל פלסטיני (עמ' 134, ש' 32 – עמ' 135, ש' 3).
32. לפי דבריו של מר בן אסא, התובעת הייתה חברה בארגון ועסקה בעיקר בתרגום, סימולטני ולא סימולטני. היא השתתפה במפגשים של הארגון, לצד מאות אחרים, אך לא נשאה תפקידים נוספים (עמ' 138, ש' 33 – עמ' 139, ש' 9).

 

33. מר בן אסא הכיר את אלהאדר היטב, נפגש ושוחח עמו פעמים רבות, וידע שהוא עובד ברש"פ, אך לא ידע באיזה תפקיד בדיוק ולא שאל אותו שאלות בעניין (עמ' 135, ש' 15-9; עמ' 137, ש' 30-19). בין היתר אלהאדר השתתף בפגישה עם ראש הרש"פ אבו מאזן, אך לא הציג תעודה המעידה על תפקידו (עמ' 138, ש' 28-22). העד גם היה חבר של אלהאדר ברשת הפייסבוק ואישר, לאחר שהוצגו לפניו מסמכים, שבאחת הפעמים סימן "לייק" לתמונה של אלהאדר במדים (עמ' 135, ש' 23; עמ' 138, ש' 13-3).

 

34. במענה לשאלות ב"כ הנתבעים, מר בן אסא העיד שהרש"פ לא הייתה מעורבת הרבה בפעילות הארגון, למעט פגישות עם מי מחברי ועדה שטיפלה בקשר עם ישראלים ולמעט פגישות בודדות קבוצתיות עם ראש הרשות אבן מאזן (עמ' 135, ש' 36-24).

 

הוא לא הכיר את שמו של ראש המודיעין המסכל זיאד אל-ריח ולא זכר שנפגש עמו. כאשר הוצגה לו הודעת דוא"ל מ- 15/9/14, העד אישר שנערכו פגישות עם גורמים ברשות כדי שיאפשרו לפלסטינים להגיע לערב יום הזיכרון המשותף הישראלי פלסטיני, שהארגון יזם, אך לא זכר פגישה עם ראש הבמ"ס (עמ' 136, ש' 12 – עמ' 137, ש' 14; עמ' 138, ש' 21-14).

 

ג'4 – סיכום ומסקנות

 

35. התובעת הייתה פעילה בארגון "לוחמים לשלום" משך כ- 11 שנים, הן כמתנדבת והן כפרילנסרית בעיסוקה כמתורגמנית.

 

הפעילות ההתנדבותית כללה השתתפות בכנסים ובמפגשים, ניהול של קבוצה בירושלים, נשיאת נאומים, הנחייה של טקס ובחלק מהזמן אחריות על המשרד שעסק בהוצאת היתרי כניסה לישראל לפלסטינים.

 

36. תחקיר הנתבעים הציג את התובעת כ- "פעילה מרכזית" בארגון "לוחמים לשלום". נדמה שההגדרה היא בעיני המתבונן. מעדויות התובעת ומנכ"ל הארגון, אורי בן אסא, עלה שהתובעת לא נשאה תפקיד מרכזי בארגון, ואולם בהחלט ניתן לומר שהיא הרבתה בפעילות במסגרתו משך תקופת זמן בלתי מבוטלת.

 

37. במהלך פעילותה של התובעת בארגון היא הכירה את הפעיל הפלסטיני ראאד אלהאדר. ההיכרות הייתה ממושכת והיחסים ביניהם היו טובים. בין היתר, השניים נסעו לצד אחרים לכנס בהולנד, שם התובעת עסקה בתרגום עבור אלהאדר ועבור פעיל פלסטיני נוסף.

 

38. טענות הנתבעים לכך שהתובעת הייתה מודעת לתפקידו של אלהאדר בבמ"ס, הן בבחינת מסקנה המתבססת על עצם ההיכרות ביניהם, שלא הוסתרה והתפרסמה בתמונות, ועל חברותם המשותפת בארגון.

 

39. אני מקבל את עדותה של התובעת, שהיא לא הייתה מודעת לתפקידו של אלהאדר בבמ"ס, ולמעשה שכלל לא הייתה מודעת לקיומו של הבמ"ס ולתפקידיו הנטענים. התובעת העידה באופן מהימן, שהיא ידעה בכלליות כי אלהאדר עובד ברש"פ ולא טרחה לברר פרטים. מעדותה עלה, שמבחינתה אלהאדר היה פעיל פלסטיני אחד מיני רבים בארגון ושלא היה לה צורך לחקור אודותיו.

 

פרק ד' – מסמך אבו עראם

 

ד'1 – תחקיר הנתבעים התבסס על המסמך

 

40. בתחקיר הנתבעים נכתב כך:

 

 

 

41. צילום המסמך בערבית צורף לתחקיר וכן תרגומו לעברית:

 

 

 

42. תוכנו של המסמך קושר את אלהאדר ואת פעילותו במסגרת ארגון "לוחמים לשלום" עם בכיר בבמ"ס. יתרה מכך, ניתן להסיק מהמסמך שהתובעת עצמה מצויה בקשר עקיף עם הבמ"ס באמצעות אלהאדר.

 

ד'2 – גרסת התובעת ופסק הדין בתביעתה נגד יצחק מגרפתה

 

43. לטענת התובעת, הנתבעים הסתמכו על מסמך מזויף, המתיימר להיות מסמך פנימי של הבמ"ס, בניסיון לשוות מהימנות לתחקיר (ס' 18-14 לתצהירה).

 

44. מסמך אבו עראם זויף על ידי פעיל ימני קיצוני בשם יצחק מגרפתה (להלן: "מגרפתה"). בתאריך 25/4/17 מגרפתה פרסם פוסט בפייסבוק, שבו הוא תיאר שיחת טלפון שנערכה לכאורה עם בכיר פלסטיני, שמסר כי במ"ס מפעיל סוכנת בשם נטע חזן.

 

התובעת הגישה נגד מגרפתה תביעה בבית משפט השלום בירושלים בעילה מכוח חוק איסור לשון הרע (ת"א 58434-05-17). במסגרת ההליך מגרפתה ניסה להוכיח את הפרסום ושלף את מסמך אבו עראם.

 

בפסק הדין מהתאריך 7/3/21 נקבע כי מגרפתה הוציא לשון הרע על התובעת והוא חויב בפיצוי. תוך כך נקבע שלא הוכח כי מסמך אבו עראם הוא אותנטי משלל נימוקים (ס' 19 ונספחים 4 ו- 6 לתצהיר התובעת; עמ' 58, ש' 24-13).

 

45. עוד קודם לפרסום המסמך המזויף, מגרפתה פרסם פוסט בפייסבוק, שבו הוא הסביר כי יש לו גישה לארגז חותמות של בעלי תפקידים ברשות הפלסטינית. הארגז היה בחזקתו של פלסטיני מחברון בשם ג'עברי, שהיה מקורב למגרפתה (ס' 19 לתצהירה; עמ' 52, ש' 27-6; עמ' 53, ש' 22-20).

 

46. לטענת התובעת, מגרפתה מסר את מסמך אבו עראם לנתבעים, שלא אימתו את האותנטיות שלו (ס' 21 לתצהירה).

 

47. התובעת שללה כל קשר עם אבו עראם (ס' 14 לתצהירה). כאשר מגרפתה הציג את המסמך בהליך המשפטי, התובעת פנתה אל אלהאדר, שהכיר את אבו עראם מהישוב יאטה. אלהאדר תיאם פגישה בינה ובין אבו עראם.

 

בפגישה אבו עראם הבהיר שהוא לא כתב את המסמך, שכתב היד אינו כתב ידו ושהחתימה המתנוססת עליו אינה שלו. אבו עראם הסביר לה שבתאריך הכתיבה לכאורה של המסמך הוא כבר לא היה בבמ"ס ושהדף שעליו המסמך נכתב לא היה מסוג הדפים שבהם נעשה שימוש בבמ"ס. אבו עראם אף ערך תצהיר לבקשת התובעת, שהוגש בבית משפט השלום בירושלים, אך הוא נפטר מסיבות בריאותיות לפני שהספיק להעיד (ס' 22 לתצהירה; עמ' 52, ש' 27 – עמ' 53, ש' 20; ס' 17 לפסק הדין של בית משפט השלום בירושלים).

 

48. התובעת העידה שההפגנה הנזכרת במסמך אבו עראם ציינה 10 שנים לפעילות ארגון "לוחמים לשלום". התובעת לא ארגנה את אירועי הצעדה וההפגנה ולא ערכה תיאומים. האירוע כולו אורגן על ידי אודי גור הישראלי ואיאד אל הליס הפלסטיני. השניים היו אחראים על כל התיאומים, על קבלת ההיתרים ועל הבאת המשתתפים באוטובוסים. באירוע התובעת עמדה על הבמה ונשאה נאום ארוך בעברית ובערבית בנושא דו קיום אפשרי בין יהודים ומוסלמים (עמ' 44, ש' 35-22; עמ' 54, ש' 30 – עמ' 55, ש' 35). במענה לשאלות ב"כ הנתבעים התובעת השיבה שהיא לא ראתה צורך לזמן למתן עדות את שני המארגנים ושדי בעדותה בשבועה שהיא לא השתתפה בארגון ההפגנה (עמ' 55, ש' 36 – עמ' 56, ש' 4).

 

49. יצוין כי מנכ"ל ארגון "לוחמים לשלום", עה/5 מר אורי בן אסא, נשאל על ההפגנה המדוברת והשיב שהוא לא זוכר את האירוע. עם זאת, לטענתו בהפגנות באזור גוש עציון, הסמוך לבית לחם, הארגון מעולם לא נזקק לתיאום עם הפלסטינים (עמ' 139, ש' 20-10).

 

 

 

ד'3 – עדות הנתבע 2

 

50. הנתבע 2 טען שהמסמך נכתב על ידי אבו עראם, מי שהיה מפקד בכיר בבמ"ס, בדרגה המקבילה לדרגת תת אלוף בצה"ל, תושב יאטה. לימים, לאחר תחילת ההליך המשפטי בתביעת התובעת נגד מגרפתה, אבו עראם נעצר על ידי הרש"פ וכעבור זמן לא רב נפטר באופן פתאומי, ככל הנראה במהלך מעצרו (ס' 21 לתצהירו). לטענות אלו לא הוצג גיבוי במסמכים.

 

המסמך התקבל אצל הנתבעת 1 ממגרפתה, ואולם באותו זמן הנתבעים לא ידעו את דבר התביעה שהתובעת הגישה נגדו. נטען שמחלקת המחקר של הנתבעת 1 נפגשה עם מגרפתה (עמ' 87, ש' 28-8). הנתבע 2 נשאל מדוע הנתבעים לא זימנו למתן עדות את מגרפתה, וטען שהוא אינו עד רלוונטי ושהוא לא היה מעורב במחקר, אלא רק סיפק את המסמך וקישר את הנתבעים אל אבו עראם (עמ' 93, ש' 32-21; עמ' 108, ש' 27 – עמ' 109, ש' 11).

 

51. עם קבלת המסמך, 3 ימים בלבד לפני פרסום התחקיר, חוקרי הנתבעת 1 ביצעו את בדיקותיהם ומצאו שהוא אמיתי.

 

בין היתר הם פנו לאבו עראם, שבאותו זמן כבר סיים את שירותו בבמ"ס והיה אופוזיציונר לרש"פ, והוא אימת לפניהם כי הוא זה שכתב את המסמך. הקשר עם אבו עראם התקיים טלפונית באמצעות מגרפתה. נטען שבעת שהנתבע 2 השתתף בשיחה, אבו עראם פרסם בכתב ידו מכתב בעמוד הפייסבוק שלו, כדי שניתן יהיה להשוות את כתבי היד, ואכן הנתבעת 1 פנתה לבודק מומחה לכתבי יד, שאישר כי שני המסמכים נכתבו על ידי אותו אדם (ס' 26-25 ונספח 6 לתצהירו; עמ' 93, ש' 19-11; עמ' 99, ש' 1 – עמ' 100, ש' 11; עמ' 105, ש' 5 – עמ' 106, ש' 5). הנתבע 2 אישר שהשיחה עם אבו עראם הוקלטה, אך לא נשמרה (עמ' 111, ש' 14-9). כמו כן, בחקירתו הוא הבהיר שבדיקת המומחה לכתבי יד נערכה רק בדיעבד, בשנת 2021 וכשנתיים לאחר פרסום התחקיר (עמ' 112, ש' 21-4).

 

בד בבד, הנתבעת 1 וידאה את זהותו של אלהאדר, קצין במ"ס הנזכר במסמך אבו עראם, קיבלה מאבו עראם צילום של תעודת החוגר שלו בבמ"ס ואת תמונותיו מהרשתות החברתיות, שתיעדו את השתתפותו באירועים ובטקסים של הבמ"ס (ס' 27 לתצהירו). כמו כן, התברר שהצעדה שנזכרה במסמך אבו עראם אכן התרחשה במציאות ושהתובעת ואלהאדר השתתפו ונאמו בה (ס' 29, 37 ו- 68 לתצהיר).

 

 

52. הנתבע 2 עומת עם העובדה שיו"ר הנתבעת 1, מר אבירם זאבי, ערך תצהיר עבור מגרפתה בתביעת התובעת, ומכאן שהנתבעים ידעו על קיומו של ההליך. בתשובה הוא טען שמר זאבי ערך את התצהיר מחוץ לפעילותו בנתבעת 1, ואולם הודה שבמסגרת יחסיהם החבריים הוא סיפר לו על כך (עמ' 87, ש' 36-29). נטען שדבר ניהול התביעה נודע לנתבעים לאחר שהם כבר אימתו את המסמך ונפגשו עם מגרפתה מספר פעמים (עמ' 88, ש 6-1).

 

53. במענה לשאלות ב"כ התובעת, הנתבע 2 הודה כי הוא אינו יודע לומר האם בתאריך עריכת המסמך 5/7/16 אבו עראם כבר פרש לפנסיה מתפקידו בבמ"ס, אך הוא יודע בוודאות שבשנת 2019, בעת השיחות עמו, הוא כבר לא היה בתפקיד. הנתבע 2 גם מסר שידוע שאבו עראם עזב את תפקידו בבמ"ס וחזר אליו בהמשך, אלא שהתאריכים לא ידועים (עמ' 107, ש' 11 – עמ' 108, ש' 26).

 

ד'4 – עדות יו"ר הנתבעת 1 מר אבירם זאבי

 

54. תצהירו של מר זאבי בהליך זה התמקד בכך שמגרפתה לא היה פעיל או עובד של הנתבעת 1, כך שהיא לא הייתה צד לתביעה שהגישה נגדו התובעת בבית משפט השלום בירושלים. עם זאת צוין כי באותו הליך מר זאבי ערך תצהיר לבקשת מגרפתה, ואולם בסופו של יום לא זומן למתן עדות ותצהירו הוצא מהתיק.

 

55. חקירתו הנגדית של מר זאבי התייחסה בין היתר לכתוב בתצהיר שהוא ערך עבור מגרפתה (להלן: "התצהיר הקודם"), אשר צורף כנספח 1 לתצהירו בתיק זה.

 

56. זאבי העיד שהוא הכיר את מגרפתה בתחילת שנת 2016 והיה עמו בקשר מספר שנים, עד לריב ביניהם בשנת 2020 (עמ' 119, ש' 33 – עמ' 120, ש' 2). מגרפתה סיפר לזאבי על כך שהתובעת הגישה נגדו תביעה, והוא הסכים לערוך עבורו תצהיר. הוא לא זכר לומר האם הוא ידע שבאותו הליך נערך גם תצהיר של אבו עראם ולא קרא את פסק הדין (עמ' 120, ש' 9 – עמ' 121, ש' 3).

 

57. לגרסת זאבי הוא נחשף לצילום תעודת הקצין של אלהאדר ולמסמך אבו עראם, והסיק, על בסיס ניסיונו המקצועי הרב, כמי ששירת משך 8 שנים במערכת הביטחון, שמדובר במסמכים אותנטיים (ס' 1 ו- 9 לתצהירו הקודם). לדבריו, הנייר עצמו ואופן הכתיבה של המסמך דומים במאפייניהם למסמכים אחרים של הבמ"ס, אם כי אין ברשותו דוגמאות לצורך השוואה (עמ' 121, ש' 25-18).

 

58. זאבי העיד שמגרפתה הציג לו את מסמך אבו עראם המקורי בשנת 2016 או 2017, עוד לפני שהוגשה נגדו תביעת התובעת, בפגישה בבית קפה, אך באותו מעמד סירב לתת לו אותו או אף לצלמו (עמ' 117, ש' 19-5; עמ' 119, ש' 21-6). בהמשך עדותו הוא חזר בו וטען שאפשר שהוצג לו צילום בלבד ומקור של מסמך אחר (עמ' 119, ש' 5-2). לבסוף הוא נזכר שהמסמך המקורי שהוצג לו על ידי מגרפתה הוא בכלל מסמך אחר (סומן ת/4), העוסק בפעילותו של פעיל אחר בשם עזרא נאווי (עמ' 122, ש' 27-8).

 

59. במענה לשאלה מדוע שיהיה בידי מגרפתה מסמך מקורי פנימי של הבמ"ס הפלסטיני, מר זאבי השיב שמגרפתה היה מחובר לאנשי הרש"פ ונחשף לאוכלוסייה המקומית (עמ' 117, ש' 32 – עמ' 118, ש' 9). לטענתו מגרפתה הופעל על ידי משטרת ישראל והכיר את אבו עראם במסגרת פעילותו, אם כי לא ידוע מה הייתה מתכונת ההיכרות והאם השניים בכלל נפגשו (ס' 8 לתצהירו הקודם; עמ' 118, ש' 28-10; עמ' 120, ש' 35-33). זאבי גם לא השתתף או נכח בשיחה בין מגרפתה לאבו עראם (עמ' 121, ש' 17-4).

 

60. זאבי נשאל והשיב שהוא אינו מכיר את הפוסט של מגרפתה בפייסבוק, שבו הוא טען שיש לו גישה לארגז חותמות של בעלי תפקידים ברשות הפלסטינית. הוא הודה בהגינותו, שאם היה יודע על כך, הדבר היה משפיע על חוות דעתו ביחס למהימנות המסמך. לדבריו התחקיר שהתבסס על מסמך אבו עראם התפרסם לפני שעלו ספקות ביחס למגרפתה ולפני שנודע דבר המשפט של התובעת נגדו (עמ' 123, ש' 36-1).

 

61. מר זאבי נשאל מדוע הנתבעת 1 לא זימנה את מגרפתה למתן עדות בהליך, והשיב שלא סבר שהוא רלוונטי, ומכל מקום ניתן לנסות להזמינו (עמ' 118, ש' 29 – עמ' 119, ש' 1).

 

ד'5 – חוות דעתו של המומחה לבדיקת כתבי יד עו"ד יונתן נפתלי

 

62. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של המומחה לבדיקת כתבי יד, עו"ד יונתן נפתלי, אשר נערכה בתאריך 25/6/21. המומחה השווה בין כתב היד במסמך אבו עראם ובין כתב היד במסמך אחר, אשר לפי הטענה אבו עראם העלה לעמוד הפייסבוק שלו לבקשת הנתבעים (עמ' 70, ש' 34-16).

 

63. מסקנת המומחה בחוות דעתו היא שקיימת אפשרות סבירה לכך שכתבי היד בשני מסמכי המחלוקת נכתבו על ידי אותו אדם, דהיינו ציון 2 במדרג תוצאות אפשריות הנע בין 5 ל- מינוס 5. המסקנה מתבססת על ממצאיו של המומחה בדבר זהות בתכונות הכתב, לרבות בתכונות בלתי מודעות שקשה לחקות אותן ובשילוב של היעדר ניגודים (פרק ו' לחוות הדעת).
64. בעדותו לפניי, המומחה הסביר כי הציון שניתן נמוך יחסית ממספר סיבות: העובדה שהוצגו לפניו מסמכי צילום לא מקוריים, המונעים את האפשרות לערוך בדיקות לחץ ובדיקות מיקרוסקופיות; ממצאי צפיפות שונה בשני המסמכים; איכות ירודה של הצילומים שהוצגו; היעדר דוגמאות אחרות והיעדר אפשרות לזמן את הכותב להכתבה (עמ' 71, ש' 34-1).

 

במענה לשאלות ב"כ התובעת, המומחה מסר שהוא אינו יודע האם צילומי המסמכים הוגדלו או הוקטנו ושגם זוויות הצילום לא טובות, באופן שיש בו כדי להשפיע על איכות הצילום (עמ' 77, ש' 17-3).

 

ד'6 – קביעות פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים

 

65. תביעת התובעת נגד מגרפתה, שהתנהלה כאמור בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 58434-05-17), עסקה בפוסט שפרסם מגרפתה ברשת הפייסבוק בתאריך 25/4/17, שתיאר שיחת טלפון לכאורה בינו ובין "בכיר פלסטיני", אשר מסר כי התובעת היא סוכנת של הבמ"ס הפלסטיני. במסגרת ראיותיו, ובניסיון לתמוך בטענתו לאמת הפרסום, מגרפתה הציג את מסמך אבו עראם.

 

66. בפסק הדין נקבע שמסמך אבו עראם לא מסייע למגרפתה, שלא בוססה קבילותו ושלא הוכח כי מדובר במסמך אותנטי. בנימוקיו, בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט אוהד גורדון) ציין בין היתר כך (ס' 21-16 לפסק הדין):

 

א.         עורכו הנטען של המסמך, אבו עראם, לא זומן על ידי מגרפתה למתן עדות, הגם שמגרפתה העיד שהוא עמד עמו בקשר ואף הגדיר אותו כחבר.

 

ב.         אבו עראם ערך תצהיר דווקא מטעם התובעת, אלא שלפני שהגיע המועד לשמיעת העדות דווח כי הוא נפטר.

 

ג.          מגרפתה טען תחילה כי המקור לפרסום שבגינו הוגשה התביעה הוא גורם אחר, ואולם לאחר שנודע דבר פטירתו של אבו עראם שינה את גרסתו וטען שאבו עראם הוא המקור.

 

ד.         מגרפתה לא ניסה להזים את טענות התובעת ואת תצהירו של אבו עראם, למשל באמצעות הצגת נתונים מהטלפון שלו ומאפליקציית "וואטסאפ", להוכחת טענתו כי המסמך הועבר אליו באמצעותה.

ה.         מגרפתה אישר בעדותו, שידוע לו כי אבו עראם פרש לגמלאות משירותו בבמ"ס הפלסטיני כבר בשנת 2008, שנים רבות לפני שנערך המסמך, הנושא את התאריך 5/7/16.

 

67. מובן כי קביעותיו של פסק הדין חלות רק במישור היחסים שבין התובעת ובין מגרפתה, כך שלנתבעים הייתה האפשרות לנסות ולהוכיח את האותנטיות של המסמך. מובן גם שיש בהחלט השפעה ורלוונטיות לאותן קביעות, שכן אין מחלוקת כי מגרפתה הוא זה שהעביר את מסמך אבו עראם אל הנתבעים.

 

ד'7 – סיכום ומסקנות

 

68. תחקיר הנתבעים התבסס במידה רבה על מסמך אבו עראם, שנערך לכאורה בתאריך 5/7/16 ויוחס לבכיר לשעבר בבמ"ס הפלסטיני בשם עיסא אבו עראם. מהמסמך עלה שהפגנה מיועדת באזור בית לחם נגד גדר ההפרדה תואמה בין אותו בכיר ובין שני פעילי ארגון "לוחמים לשלום": קצין נוסף בבמ"ס בשם ראאד אלהאדר והתובעת.

 

69. הממצאים שהוצגו והעדויות שנשמעו מטילים ספק של ממש באותנטיות של מסמך אבו עראם, ולמעשה יש בהם כדי לחזק את החשד שהוא מזויף. מסקנה זו מסתמכת על הנימוקים הבאים:

 

א.         יו"ר הנתבעת 1, מר אבירם זאבי, קיבל את צילום המסמך מפעיל הימין מר יצחק מגרפתה, שסירב לתת לו את המסמך המקורי. הנתבעים לא הציגו הסבר סביר לעצם הגעתו של המסמך, לכאורה מסמך פנימי של הבמ"ס הפלסטיני, לרשותו של מגרפתה.

 

ב.         הנתבעים נמנעו באופן לא מוסבר ואף תמוה, מזימונו של מגרפתה למתן עדות מטעמם. לא יכול להיות חולק על כך שמדובר בעד רלוונטי, שיכול היה בעדותו לשפוך אור על מקורו של המסמך ועל האופן שבו הוא הגיע לידיו.

 

הכלל הידוע בפסיקה הוא שאי העדתו של עד רלוונטי, אשר יש בעדותו כדי לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה כי דבריו היו עלולים לערער את גרסתו של הצד שהיה אמור להזמינו ולא עשה כן (ע"א 293/90 גרינהולץ ואח' נ' מרמלשטיין (פורסם במאגרים – 28/12/94); ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, בעמ' 658).

ג.          מגרפתה עצמו הציג את המסמך בתביעת לשון הרע קודמת שהגישה נגדו התובעת, אך כשל בהוכחת האותנטיות שלו וחויב בפיצוי התובעת.

 

ד.         הוצג לבית המשפט פוסט של מגרפתה, אשר פורסם ברשת הפייסבוק, שבו הוא תיאר את הקשר שלו לפלסטיני מחברון בשם אשרף ג'עברי, שהחזיק ברשותו ארגז חותמות של בעלי תפקידים שונים ברש"פ. יו"ר הנתבעת 1 הודה לפניי, כי מידע זה לא היה ידוע לנתבעים והוא מטיל באופן טבעי ספקות באשר למהימנות המסמך שהועבר ממגרפתה.

 

ה.         התובעת העידה שהיא כלל לא הכירה את אבו עראם עד לשלב שבו הוצג המסמך בתביעתה נגד מגרפתה, שאז היא פנתה אליו לראשונה באמצעות אלהאדר. במענה לפניית התובעת אבו עראם הבהיר שהוא לא ערך את המסמך, לא חתם עליו וכבר לא היה בבמ"ס בתאריך המופיע עליו. אבו עראם אף ניאות לחתום על תצהיר מטעמה, שהוגש לבית משפט השלום בירושלים.

 

לימים אבו עראם נפטר ולכן לא העיד במשפט, כך שכל הדברים המיוחסים לו הם בבחינת עדות שמיעה, ואולם לא ניתן להתעלם מתוכנו של התצהיר ומעצם ההסכמה לעריכתו.

 

ו.          התובעת העידה, שבניגוד למשתמע במסמך אבו עראם, היא כלל לא ארגנה את ההפגנה המדוברת, אם כי השתתפה באירוע ונאמה בו. עדותה בהקשר זה לא נסתרה.

 

ז.          הנתבע 2 טען שהשתתף בשיחה, שמגרפתה תיאם בינו ובין אבו עראם, ושבשיחה אבו עראם העלה לדף הפייסבוק שלו מסמך נוסף, שלכאורה נכתב בכתב ידו. עם זאת, על אף שנטען כי השיחה הוקלטה, ההקלטה לא הוצגה. מובן שהדברים המיוחסים לאבו עראם הם בבחינת עדות שמיעה בלתי קבילה. יתרה מכך, הטענות רק מעצימות את מחדל אי זימונו לעדות של מגרפתה, שיכול היה לתמוך בגרסה.

 

ח.         חוות דעתו של בודק כתבי היד מטעם הנתבעים אינה מסייעת להם. חוות הדעת משווה בין שני מסמכים, שאין הוכחה כי איזה מהם נכתבו על ידי אבו עראם. המומחה גם העלה את הסתייגויותיו ביחס למסקנתו בחוות הדעת, ובמיוחד על רקע העובדה שלא הוצגו לו מסמכי המקור, אלא צילומים באיכות נמוכה.

 

70. לכל הפחות, המסקנה היא שהנתבעים לא הוכיחו את האותנטיות של מסמך אבו עראם.

פרק ה' – ראיות נוספות שהנתבעים הביאו בניסיון להוכיח את נכונות התחקיר

 

ה'1 – עדויות עדי הנתבעים ורכז המשטרה בעבר ישראל הורן

 

71. הנתבע 2 טען כי קדם לתחקיר תהליך אימות יקר ומורכב, שארך מספר חודשים. להבנתו, ניתן לומר כי הנתבעים עמדו ברף הנוקשה של הוכחת הטענות ביחס לקשר המובהק בין ארגון "לוחמים לשלום" ובין הבמ"ס הפלסטיני (ס' 39-38 לתצהירו). ייאמר מיד, שלא זה נושא התביעה, אלא הפרסום בדבר שיתוף פעולה בין התובעת ובין הבמ"ס.

 

72. יו"ר הנתבעת 1, אבירם זאבי, העיד שבמסגרת תפקידו הוא נוהג להיפגש עם גורמי חוק ומודיעין, כולל רכזי מודיעין במשטרה, במטרה לחלוק מידע.

 

בחודש מרץ 2016, באחת מפגישותיו עם ישראל הורן, מי שהיה רכז מודיעין במשטרה, הוא נשאל על ידו אם יש לו מידע על התובעת. מר זאבי השיב שהוא יודע כי התובעת פעילה בארגון "לוחמים לשלום". בתשובה ישראל הורן מסר לו שהתובעת משתפת פעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ומעת לעת מעבירה אליהם מידע. בפגישה נוספת שנערכה עם מר הורן בחלוף מספר חודשים בתחנת משטרה בתל אביב, שוב עלה שמה של התובעת כמי שככל הנראה מקיימת קשר עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. הורן גם אישר לפני זאבי, שמגרפתה שימש כסוכן משטרתי (ס' 8-4 לתצהירו הקודם של זאבי בהליך מגרפתה).

 

73. בתגובה לטענות, התובעת זימנה את מר ישראל הורן כעד מטעמה. יש לציין כי העד התייצב לדיון בליווי של עו"ד מפרקליטות מחוז מרכז (אזרחי), מן הטעם שבעבר הוא שירת בתפקיד רגיש ומחשש שיופנו אליו שאלות אשר עלולות לחשוף מידע חסוי. עם זאת, לא נטען להוצאה של תעודת חיסיון (עמ' 128, ש' 16-2).

 

מר הורן העיד שהוא עבד במשטרת ישראל בתור רכז מודיעין במטה מרחב ירקון (עמ' 128, ש' 23-20). הוא אישר שהוא מכיר את אבירם זאבי, ואף נפגש עמו מספר פעמים, אך לא לשם העברת מידע אלא לצורך קבלתו. הוא אישר שמר זאבי הגיע אליו למשרדו ורצה לתת לו מידע על פעילה, אך ממרחק השנים הוא לא זכר מה נעשה עם המידע שהתקבל, אם בכלל (עמ' 131, ש' 32-9).

 

במענה לשאלות ב"כ הנתבעים, מר הורן השיב שהוא לא זוכר האם בשיחותיו עם מר זאבי נזכר ארגון "לוחמים לשלום" או מי מפעיליו (עמ' 133, ש' 9-1). להבנתו קשר בין אזרחים ישראלים וגורמים בבמ"ס הפלסטיני הוא חמור וראוי לבדיקה, ולו כדי למנוע מצב שאותו אזרח ישוטה ויופעל (עמ' 133, ש' 30-13).

העד אישר שהוא מכיר את שמה של התובעת, אך לא זכר באיזה הקשר ולא ייחס לה מעשים מסוימים (עמ' 134, ש' 14-7). מר הורן לא הכיר את שמו של עיסא אבו עראם וכפועל יוצא לא ידע לומר דבר על קשר בינו ובין התובעת (עמ' 130, ש' 34 – עמ' 131, ש' 3). כמו כן, הוא אישר שהתשובה לשאלה האם מגרפתה היה סוכן או מקור מידע משטרתי הוא חסוי (עמ' 132, ש' 18-16).

 

נמצא שעדותו של הורן, אשר כאמור לעדות מטעם התובעת ולא מטעם הנתבעים, לא תמכה בגרסתו של זאבי.

 

ה'2 – חוות דעתו של מר רונן כהן מטעם הנתבעים

 

74. מטעם הנתבעים הוגשה לתיק בית המשפט חוות דעתו של אל"מ (במיל') רונן כהן, אשר שירת בצה"ל כקצין מודיעין בשנים 2011-1985, ובין היתר למד להכיר באופן מעמיק את היערכותם ואת פעילותם של כלל הארגונים הפלסטיניים ומוסדותיהם. מאז פרישתו משירות קבע בצה"ל, מר כהן משרת במילואים ומשמש עמית מחקר במכון לחקר מדינות הטרור באוניברסיטת "רייכמן" בהרצליה (ס' 2-1 לחווה"ד).

 

75. לפי חוות הדעת, הבמ"ס הפלסטיני נושא באחריות פנים לביטחון הרשות הפלסטינית, אך פולש בפעילותו גם לפעילות חוץ. תפקידיו הם לשמור על יציבות המשטר מול אירגוני אסלאם רדיקלי, לאסוף מידע על כוחות הביטחון הישראלי, לפקח על סוגיות של נורמליזציה עם ישראל, כולל מעקב אחר אירגוני שלום, ולמנוע מכירת קרקעות ליהודים (ס' 4 לחווה"ד).

 

במסגרת ביצוע תפקידיו, הבמ"ס נוקט שיטות חקירה אכזריות ואלימות, וחלק מפעיליו היו מעורבים במעשי טרור נגד ישראלים (ס' 5.4 ו- 6 לחווה"ד; עמ' 36, ש' 30 – ע' 37, ש' 11). עם זאת, הבמ"ס לא הוכרז כארגון טרור והוא מקיים שיתוף פעולה וקשר רציף עם ישראל (עמ' 39, ש' 25 – עמ' 40, ש' 8).

 

המועמדים לבמ"ס נבדקים בקפידה, ובכלל זה קשריהם עם ישראלים. פעיל בבמ"ס לא יקיים קשר עם ישראלי, אלא באישור הממונה עליו וכדי להפיק תועלת. יש להניח כי אדם הנמצא בקשר עם פעיל מנגנון יהיה במעקב מבצעי, וייאספו עליו נתוני תקשורת כגון איכון, תמונות וכו' (ס' 5.2-5.2 לחווה"ד).

 

76. לפי חוות הדעת, סוכנים מופעלים בשיטה גלויה, באמצעות הפעלת לחץ או תשלום כספי, או באופן משוטה, מבלי שהמגויס בכלל מודע לכך שהוא הפך להיות סוכן מופעל. לעתים המגויס מודע להיותו סוכן מופעל, אך הוא מדחיק ועוטף זאת בהצדקות שונות (ס' 5.3 לחווה"ד). לדעתו של מר כהן, הסבירות שמנגנון הבמ"ס יסכים לקשר של פעיל עם ישראלי ללא גיוסו והפעלתו כסוכן היא אפסית, מחשש לדליפת מידע מהפעיל. מכאן שלא יכול להיות לאזרח ישראלי קשר עם פעיל במ"ס, שלא יכלול הפעלה ברמה כזו או אחרת, המפוקחת על ידי מפקדיו של אותו פעיל (ס' 7.3 לחווה"ד; עמ' 20, ש' 27 – עמ' 21, ש' 17).

 

77. לדעתו של מר כהן, הבמ"ס מנסה להשפיע על דעת הקהל בישראל, ואולי גם מעורב בפעילותם של ארגונים אזרחיים. עם זאת, אין ברשותו נתונים קונקרטיים בדבר כוונה של הבמ"ס להקים ארגון או עמותה העוסקים בנושאי זכויות אדם או הכיבוש (עמ' 30, ש' 24 – עמ' 31, ש' 16; עמ' 32, ש' 21-15).

 

78. מן הצד השני, בהחלט יתכן שהגורם הישראלי הוא תמים ומופעל באופן משוטה (ס' 7.5 לחווה"ד; עמ' 29, ש' 28-21). המומחה נשאל על ידי בית המשפט האם אפשר שישראלי, המצוי בקשר עם פלסטיני שללא ידיעתו הוא פעיל במ"ס, אינו מספק לו דבר. בתשובתו הוא טען שגם מקרים שכאלה מהווים הפעלה מבחינת הבמ"ס, ואולם להבנתי התקשה להסביר מדוע מבחינתו של הישראלי מדובר בהתנהלות לא תקינה. לדבריו, אפילו הוא עצמו, שנפגש עם גורמי במ"ס במסגרת תפקידו יכול היה להיחשב כמופעל (עמ' 21, ש' 26 – עמ' 23, ש' 3; עמ' 26, ש' 35 – עמ' 27, ש' 19).

 

79. לפי עדותו של מר כהן, הסיכוי שקצין הבמ"ס אלהאדר יהיה פעיל בארגון "לוחמים לשלום" וישתתף בכנסים בישראל ללא אישור הממונים עליו היא אפסית, ויש להניח כי פעילותו היא חלק בלתי נפרד מתפקידו בבמ"ס. פעיל בבמ"ס חייב לדווח ואסור לו להכניס את דעתו הפוליטית או האידאולוגית למסגרת שיקוליו. להבנתו, אלהאדר פעל בעצה אחת עם הממונים עליו וקיבל הוראות ברורות לגבי פעילותו בארגון וקשריו עם הישראלים, ובהם התובעת (ס' 7.4 ו- 7.7 לחווה"ד; עמ' 24, ש' 31 – עמ' 25, ש' 26; עמ' 26, ש' 25-9).

 

80. מר כהן הבהיר שחוות דעתו לא מתייחסת לתובעת או לאלהאדר באופן ספציפי, אלא למנגנון הבמ"ס. הוא לא ראה חומר כלשהוא שקשור בתובעת או באלהאדר, לא יודע האם בצה"ל ובשב"כ התקבלו ידיעות בקשר לתובעת ולא ראה פרפרזה הנוגעת אליה (עמ' 19, ש' 35-20; עמ' 20, ש' 18-12; עמ' 23, ש' 11-4). המומחה השתחרר מהשירות בשנת 2011, מספר שנים לפני התקופה הרלוונטית. הוא לא טוען שהתובעת התגייסה לבמ"ס, השתייכה אליו, ביצעה עבורו משהו או קיבלה ממנו תמורה (עמ' 20, ש' 27-19; עמ' 24, ש' 21-15). לדבריו לא ידוע לו שהתובעת עשתה דבר מה, אלא שאם היא הייתה בקשר עם מי שהוא פעיל במ"ס, הרי שמבחינת הבמ"ס היא נחשבת למופעלת (עמ' 41, ש' 7-3).

 

81. גם ביחס לארגון "לוחמים לשלום", מר כהן הבהיר שאין לו כלל מידע בדבר קשר עם הבמ"ס (עמ' 33, ש' 31-5; עמ' 35, ש' 7-3). עם זאת, לדעתו הפגנה בשטחי הרש"פ בהשתתפות ישראלים נבדקת ונחקרת על ידי מנגנון הבמ"ס, ופעילות נמשכת של ארגון ישראלי הופכת להיות חלק מעבודתו של הבמ"ס (עמ' 23, ש' 23 – עמ' 24, ש' 14).

 

ביחס לאמירה בתחקיר הנתבעת 1, שחברי ארגון "לוחמים לשלום" השתתפו בכנס גדול עם יו"ר הרשות אבו מאזן, המומחה אישר שגורמים ישראלים נפגשים עם יו"ר הרשות בהקשרים שונים וללא מעורבות של הבמ"ס (עמ' 34, ש' 19-14).

 

82. כאמור, המומחה אישר שחוות דעתו נערכה באופן כללי על פעילות הבמ"ס הפלסטיני ולא התיימרה לייחס לתובעת שיתוף פעולה מודע או תרומה כלשהיא לבמ"ס. מעדותו עלה שהבמ"ס רואה בכל ישראלי שנמצא בקשר כלשהוא עם מי מפעיליו כמופעל, אלא שאין בכך כדי לייחס לו שיתוף פעולה אסור עם הבמ"ס.

 

83. כפועל יוצא, אין בחוות הדעת של מר כהן כדי לבסס טענה בדבר תיאום בין התובעת ובין הבמ"ס או בדבר פעילות בלתי חוקית מצדה.

 

פרק ו' – הגנת אמת הפרסום

 

84. בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, נקבע כך:

 

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

 

85. כפי שפורט בהרחבה בפרקים א' ו- ב' לפסק דין זה, תחקיר הנתבעים וההפניות אליו מפרסומיהם ברשתות החברתיות, כללו את האמירה המפורשת, שארגון "לוחמים לשלום" משמש כזרוע ארוכה של השב"כ הפלסטיני בתוך ישראל. התחקיר הציג את התובעת כפעילה בולטת של הארגון, המצויה בקשר מצוין ונמשך עם קצין הבמ"ס אלהאדר, וגם כמי שתיאמה פעילות של הארגון עם בכיר הבמ"ס אבו עראם.

 

 

 

מסקנת בית המשפט שצוינה לעיל היא ששלל העובדות שנטענו בתחקיר, ובראשן תוכנו של מסמך אבו עראם, בצירוף הוראות החוק המתייחסות לאזרח ישראלי המגויס לשירות בכוח מזוין זר, הביאו את הקורא הסביר למסקנה כי התובעת עוברת על החוק ופועלת בצורה כזו או אחרת עבור הבמ"ס הפלסטיני.

 

86. הנתבע 2 שב וטען כי הנתבעים עומדים מאחורי הפרסומים ולא רואים הצדקה בהורדתם. הנתבעים ערכו להבנתו מחקר מעמיק ורציני, ומצאו כי התובעת היא אחד הפעילים שקיימו קשר רציף עם אלהאדר (ס' 48 ו- 67 לתצהירו).

 

87. ייאמר מיד, הקשר בין התובעת ואלהאדר במסגרת ארגון "לוחמים לשלום" מעולם לא הוכחש ולא הוסתר על ידי התובעת. תמונותיהם המשותפות מתוך פעילויות הארגון פורסמו בדף הפייסבוק של "לוחמים לשלום", כך שלא היה צורך במחקר מעמיק כדי להשיגן. גם עבודתו של אלהאדר בבמ"ס הפלסטיני לא הוסתרה, שכן כעולה מההפניות בתחקיר, תמונותיו מתוך טקסים ופעילויות של הבמ"ס הועלו על ידו לרשת הפייסבוק.

 

88. כאמור לעיל, מסקנת בית המשפט כי פרסומי הנתבעים היוו לשון הרע נגד התובעת לא נבעה מעצם ציון הקשר בין התובעת ובין אלהאדר, אלא מכך שהתחקיר הוביל את קוראיו למסקנה, שהתובעת עוברת על החוק, תיאמה פעילות עם אבו עראם ופועלת בשירות הבמ"ס הפלסטיני.

 

89. הנתבעים לא הוכיחו זאת, ולמעשה כיום הם עצמם לא עומדים מאחורי ההאשמה כלפי התובעת. הנתבע 2 העיד שהנתבעים הגישו נגד התובעת תלונה מנומקת למשטרת ישראל, כדי שתחקור את הקשרים בינה ובין גורמים בבמ"ס הפלסטיני. להבנתו המשטרה לא חקרה את העניין ברמה המצופה וסגרה את התיק נגד התובעת (מחוסר אשמה), ואולם הנתבעים מקבלים ומשלימים עם התוצאה (עמ' 113, ש' 28 – עמ' 115, ש' 8).

 

90. מעבר לנדרש, כפי שנסקר לעיל בהרחבה בפרקים ג' – ה' לפסק הדין, הנתבעים לא הוכיחו את העובדות שיכולות היו לבסס את טענת "אמת הפרסום". קביעה זו מתבססת על הממצאים הבאים:

 

א.         תחקיר הנתבעים התבסס במידה רבה על מסמך אבו עראם. המסמך יוחס לבכיר בבמ"ס הפלסטיני בדרגת אלוף, ציין את שמה של התובעת והשתמע ממנו תיאום בינה ובין הבמ"ס לצורך ארגון הפגנה. כפי שפורט לעיל, הממצאים והעדויות בתיק זה העלו ספק של ממש באותנטיות של המסמך, עד כדי הבנה כי הוא מזויף.

 

ב.         לא הוכח כלל שהתובעת הכירה או הייתה בקשר כלשהוא עם אבו עראם. אף לא הוכח שהייתה מודעת לעבודתו של אלהאדר בבמ"ס הפלסטיני. באופן כללי, התובעת העידה באופן מהימן ודבריה לפניי היו כנים. מבחינתה, אלהאדר היה פעיל פלסטיני בארגון "לוחמים לשלום", אחד מיני רבים. היא הייתה מודעת לכך שהוא מועסק במסגרת הרש"פ, אך לא התעניינה בפרטים.

 

ג.          מהעדויות שנשמעו עולה כי התובעת אמנם הייתה פעילה בארגון "לוחמים לשלום", ואף עבדה עבורו כפרילנסרית בעיסוקה כמתרגמת, ואולם בניגוד לנטען בתחקיר, ספק אם ניתן לראות בה "פעילה מרכזית", ואף הטענה שהיא ארגנה את ההפגנה המתוארת במסמך אבו עראם הוכחשה ולא הוכחה.

 

ד.         ממילא לא הוכח לפניי כי הרשות הפלסטינית הייתה מעורבת בפעילות "לוחמים לשלום". מנכ"ל הארגון בעבר, מר אורי בן אסא, זומן דווקא כעד מטעם הנתבעים. הוא נשאל והעיד בדבר הקשר המועט בין הארגון ובין הרש"פ. עדותו בעניין זה לא נסתרה. בהקשר זה מן הראוי לציין כי ארגון "לוחמים לשלום" לא היה צד להליך.

 

ה.         התבססותו של יו"ר הנתבעת 1, מר אבירם זאבי, על מידע שהתקבל לכאורה ממר ישראל הורן, רכז מודיעין לשעבר במשטרת ישראל, נמצאה חסרת תוכן של ממש. מר הורן זומן לעדות מטעם התובעת דווקא, ובעדותו לא ייחס לה פעילות לא חוקית ולא הכיר את פרטי המעורבים.

 

ו.          חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים, מר רונן כהן, נמצאה בלתי רלוונטית לצורך ההכרעה במחלוקות בתיק זה. מר כהן הבהיר בהגינותו, שהוא ערך חוות דעת כללית על פעילות הבמ"ס הפלסטיני ולא חוות דעת ספציפית על התובעת או על אלהאדר. המומחה לא ראה מסמכים ולא קיבל מידע ביחס לשניים, וכפועל יוצא הוא לא ייחס לתובעת קשר כלשהוא לבמ"ס.

 

ז.          ניתן לקבל את חוות דעתו של מר כהן, שבאופן כללי, הסיכוי שפעיל במ"ס פלסטיני יפעל בתוך ארגון דוגמת "לוחמים לשלום" ללא אישור הממונים עליו הוא אפסי. עם זאת, לא ניתן להגיע למסקנה בדבר כוונותיו של אלהאדר וכנות פעילותו בארגון, מבלי למצער לזמנו לעדות או להביא ראיות ספציפיות. הנתבעים לא ביצעו כל ניסיון בכיוון זה.

 

 

 

ח.         מסקנתו של מר רונן כהן, שכל מי שמצוי בקשר כלשהוא עם גורם בבמ"ס הפלסטיני נחשב תמיד למופעל מנקודת המבט של הבמ"ס, לא מצדיקה פרסום שאותו ישראלי מופעל על ידי הבמ"ס. מדובר באבסורד, שכן לפי אותה הגדרה, כפי שהודה המומחה, הוא עצמו יכול להיחשב כמופעל, על רקע העובדה שבמסגרת שירותו הצבאי כקצין מודיעין בצה"ל, הוא נפגש עם גורמים בבמ"ס הפלסטיני.

 

91. נמצא שהתובעים לא הוכיחו כי פרסומיהם בנוגע לתובעת היו אמת וכי הם נהנים מהגנת "אמת הפרסום".

 

פרק ז' – הגנת תום לב

 

92. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תחת הכותרת "הגנת תום לב", מעניק הגנה לפרסום לשון הרע בנסיבות מסוימות. הנתבעים הפנו בסיכומיהם לס"ק 15(2), הגנת חובת הפרסום, כדלקמן:

 

            "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

            …

            (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

            …".

           

התנאי המקדמי לתחולתם של איזה מסעיפיו הקטנים של סעיף 15 לחוק, הוא שהפרסום נעשה בתום לב. סעיף 16 לחוק, שכותרתו "שלילת הגנת תום לב", קובע חזקות לעניין היעדרו או קיומו של תום לב:

 

"(א)     הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב)        חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1)        הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2)        הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3)        הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

 

להשלמת התמונה, ס' 17 לחוק, שכותרתו "שלילת הגנת תום לב", קובע כך:

 

"פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה; ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר, ואורכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות".

 

93. בתצהירי הנתבעים ובסיכומים מטעמם, הנתבעת 1 מוצגת בתור גוף העוסק בביצוע תחקירים, דהיינו גוף האוסף מידע למטרות פרסום באמצעי התקשורת והנגשה לציבור. נטען שהנתבעים פעלו מתוך חובה ציבורית ומוסרית להתריע על קשרים המהווים סכנה מוסרית ואף סכנה ביטחונית. תוך כך הנתבעים נקטו להבנתם באמצעים סבירים, ואף יותר מכך, כדי לבדוק את העובדות.

 

94. בפסק הדין שניתן בעניין דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך ואח' (פורסם במאגרים – 18/9/24), בית המשפט העליון דן בין היתר בדרישת תום הלב בהגנת העיתונאות האחראית לפי ס' 15(2) לחוק. בין היתר, ולפי הנדרש לענייננו, נקבע כך (ס' 82-72 לפסק דינו של כב' הנשיא גרוניס):

 

א.         תנאי בסיסי לתחולת ההגנה הוא אמונה סובייקטיבית בדבר קיומה של חובה לפרסם, על רקע עיסוק של קבע בעבודה עיתונאית או לאור ההערכה של המפרסם לגבי חשיבותו ונחיצותו של המידע לנמעני הפרסום.

 

ב.         ככלל, מצופה ממי שמבקש להסתמך על ההגנה של קיומה של חובה עיתונאית לפרסם, כי יאמין באמיתות תוכן הפרסום.

 

ג.          לדרישת תום הלב יש גם מאפיינים אובייקטיביים, בעיקר בהצבת סטנדרט "העיתונאות האחראית", הנוגע להתנהגות המפרסם ולפרסום עצמו. במסגרת סטנדרט זה נדרש מן המפרסם אופן התנהלות שניתן לתאר בהכללה כסביר והוגן.

 

ד.         הקריטריונים ל- "עיתונאות אחראית" נלמדים במידה רבה מתוך סעיפים 17-16 לחוק ומתוך הנורמה הכללית שנקבעה בפסיקה ביחס למהות תום הלב הנדרש במסגרת סעיף 15(2) לחוק. למשל, חובותיו של המפרסם לאמת את העובדות טרם הפרסום ולהסתמך על מקורות מהימנים ורציניים, הן חלק מן האמצעים הסבירים שמצופה ממנו לנקוט טרם הפרסום כדי לוודא את אמיתותו.

 

ה.         כך גם באשר לחובתו של המפרסם לקבל את התייחסותו של הנפגע הפוטנציאלי מן הפרסום, הדרושה לא רק משיקולי הגינות אלא גם לשם ביסוס המידע. אחת האינדיקציות החשובות למילוי אמת המידה של עיתונאות אחראית היא פנייה מוקדמת של המפרסם למושא הפרסום ומתן הזדמנות סבירה והוגנת להגיב לפרסום.

 

ו.          היבט נוסף של הצורך לנהוג בהגינות כלפי מושא הפרסום משתקף בהוראת סעיף 17 לחוק, שלפיה לא תעמוד הגנת תום הלב לגורמים מסוימים, אם לא פרסמו תיקון או הכחשה שנדרשו על-ידי הנפגע, בהיקף ובאופן הראוי.

 

ז.          לצד הדרישות המתמקדות בהתנהלות המפרסם, כולל סטנדרט העיתונאות האחראית גם דרישות הנוגעות לפרסום עצמו. באופן כללי ניתן לומר כי יש להראות שהפרסום "לא חרג מתחום הסביר" בנסיבות שבהן קמה חובת הפרסום, ובהתחשב במהותה של חובה זו.

 

ח.         פרסום של תיקון ביחס לפרסום אשר נתגלה כי אין הוא נכון או מדויק, עשוי להעיד על תום לבו של המפרסם. כך גם עדכון הציבור בהתפתחויות מרכזיות הרלוונטיות למה שפורסם. מהכיוון ההפוך, סירובו של מפרסם לפרסם תיקון או הכחשה חרף בקשת הנפגע כי יעשה כן, עלולים לשלול ממנו את הגנת תום הלב.

 

95. בענייננו, הנתבעת 1 אינה גוף עיתונאי קלאסי במובנו הרגיל, אך עבודתה דומה מאד במאפייניה לעבודה עיתונאית, שכן עיסוקה בבירור עובדות לצורך פרסום תחקירים לעיונו של הקהל הרחב באמצעי התקשורת. המאפיינים הדומים מביאים למסקנה כי לצורך בחינת תום הלב יש להחיל על הנתבעת 1 דרישות דומות לאלו המוטלות על גוף עיתונאי.

 

96. המחדל הבולט ביותר, והניכר לעין, בהתנהלותם של הנתבעים במקרה שלפניי, הוא שהתחקיר והפרסומים הנלווים פורסמו מבלי שהם פנו אל התובעת כדי לקבל את התייחסותה ואת תגובתה.

 

97. הנתבע 2 העיד שצוות המחקר של הנתבעת 1 הציג את התחקיר לחברי העמותה, שאישרו את פרסומו. עם קבלת ההחלטה, המידע הועבר לדובר העמותה, שהיה אחראי לפרסומים עצמם. לדבריו, לא התקבלה החלטה מודעת שלא לפנות אל התובעת ולקבל את תגובתה (עמ' 81, ש' 19 – עמ' 83, ש' 16). יו"ר הנתבעת 1, אבירם זאבי, נשאל והשיב כי הוא לא היה שותף להחלטה שלא לפנות אל התובעת מבעוד מועד ולבקש את תגובתה ביחס לתוכן התחקיר (עמ' 125, ש' 31-29).

 

לא הוצג שום הסבר מטעם הנתבעים לכך שהם לא פנו אל התובעת ואל ארגון "לוחמים לשלום". התנהלות שכזו יכולה להעיד על חוסר מקצועיות, על פזיזות ועל דחף לפרסם.

 

98. היבט נוסף שיש בו כדי להשליך על בחינת תום הלב של הנתבעים, הוא התנהלותם לאחר פרסום התחקיר. בתאריך 7/10/19 פנתה עו"ד כרמל פומרנץ, בשם התובעת וארגון "לוחמים לשלום", אל הנתבעים במכתב (נספח 18 לתצהיר התובעת), שבו בקצרה נטען כך:

 

א.         התחקיר וההודעה לתקשורת כוללים מידע שקרי ומכפיש. הטענות שעלו בו שקריות והן מתבססות על מסמך מזויף, ולא מהסוג המתוחכם.

 

ב.         המסמך והטענות העולות ממנו התקבלו אצל הנתבעים מפעיל הימין יצחק מגרפתה, שהציג אותו במסגרת הגנתו מפני תביעת לשון הרע של התובעת.

 

ג.          ההחלטה לפרסם התקבלה בחוסר תום לב, למרות שקודם לכן הנתבעת 1 הציעה את המידע לעיתונאי אלישע בן קימון מ- ynet, שדחה אותו לאחר בירור עם ארגון "לוחמים לשלום".

 

ד.         לא ננקטו אמצעים סבירים לפני הפרסום, ובמיוחד לא בוצעה פנייה אל התובעת ואל ארגון "לוחמים לשלום".

 

ה.         הפרסומים גרמו לתובעת נזק עצום והסיתו נגדה, עד כדי סכנה לחייה.

 

ו.          על הנתבעים להסיר את הפרסום, לפרסם התנצלות בנוסח שפורט במכתב ולפצות את התובעת בפיצוי כספי בסך של 140,000 ₪.

 

 

עוד באותו היום, 7/10/19, הנתבעים השיבו במכתבו של עו"ד צור פלק (נספח 18 לתצהיר התובעת), מנהל המחלקה המשפטית של הנתבעת 1, שדחה את הנטען. בתשובה נכתב כי התחקיר התבסס על מחקר רציני, מעמיק ונרחב, לאחר הצלבת מידע ובחינת מקורו, וכי על התובעת לערוך חשבון נפש ולא לאיים בתביעת השתקה.

 

הנתבע 2 העיד כי מכתב עוה"ד מטעם התובעת לא הביא את הנתבעים לביצוע בדיקה חוזרת, שכן להבנתם כל הבדיקות נעשו עוד לפני הפרסום (עמ' 97, ש' 30 – עמ' 98, ש' 35).

 

99. בנוסף, יש להביא בחשבון שגם לאחר שפורסם פסק הדין של בית המשפט השלום בירושלים בתביעת לשון הרע של התובעת נגד יצחק מגרפתה (ת"א 58434-05-17), אשר הטיל ספק של ממש באותנטיות של מסמך אבו עראם, הנתבעים לא ראו לנכון לפרסם הבהרה או לבחון מחדש את נכונות התחקיר.

 

100. המסקנה היא שהנתבעים לא נקטו לפני הפרסום אמצעים סבירים כדי להיווכח האם הוא אמת. הנתבעים לא ראו לנכון לפנות לתובעת או למצער לארגון "לוחמי לשלום" קודם לפרסום.

 

אף לאחר הפרסום וקבלת מכתב מעורכת הדין של התובעת, הנתבעים לא טרחו לערוך בדיקה נוספת, ומיהרו לשלול את טענות המכתב כבר באותו היום.

 

כאמור, אפילו לאחר שבית משפט השלום בירושלים הטיל ספק באותנטיות של מסמך אבו עראם, שעמד בבסיס המחקר של הנתבעים, הם לא ראו לנכון לפרסם עדכון.

 

101. מעבר לנדרש, ספק אם ניתן לומר שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, שכן לא רק שהנתבעים פרסמו את התחקיר והפנו אליו מפרסומים ברשתות החברתיות, בד בבד הם גם פרסמו עצומה פומבית, אשר נחתמה על ידי 1,000 עד 2,000 איש, שקראה לפרקליט המדינה לבדוק את המשמעות הפלילית של מעשי התובעת (ס' 72 ו- 80 לתצהיר הנתבע 2; עמ' 94, ש' 21-1).

 

102. לפיכך, בהתאם להוראות ס' 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, חלה עם הנתבעים החזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב. הנתבעים לא הפריכו את החזקה, ומכאן שהם אינם נהנים מהגנת תום הלב.

 

 

 

פרק ח' – התביעה האישית נגד הנתבע 2

 

103. בהתאם לפסיקה, היותו של אדם מנכ"ל או נושא משרה בתאגיד לא מקנה לו חסינות מפני תביעות נזיקיות. האחריות האישית מוטלת על האורגן בגין פעולותיו שלו, והיא נבחנת לפי הקריטריונים הרגילים של דיני הנזיקין. אם המנכ"ל קיים במעשיו או במחדליו את יסודות עוולת לשון הרע, הוא יחוב בנזיקין באופן אישי, ללא קשר לאחריותה של החברה עצמה. יצוין שלא מצאתי בסיכומי הצדדים התייחסות מפורטת בנושא זה.

 

104. הנתבע 2 טען כי תפקידו כמנכ"ל הנתבעת 1 לא מצדיק את הגשת התביעה גם נגדו, שכן לא הוצג פרסום אישי שלו (ס' 8 לתצהירו).

 

105. עם זאת, הנתבע 2 אישר שהוא היה אחד מחברי העמותה אשר אישרו את הפרסום. הוא לא זכר כמה מחברי העמותה, 7 במספר, השתתפו בישיבת האישור, אם בכלל, ורק ידע לומר שהוא עצמו נכח בישיבה (עמ' 81, ש' 30 – עמ' 82, ש' 8; עמ' 82, ש' 35-28). יתרה מכך הנתבע 2 אישר שהוא אישית חתם על העצומה הפומבית (פרסום מס' 5 בתביעה), שקראה לציבור לחתום על עצומת הקריאה לפרקליט המדינה דאז, עו"ד שי ניצן, לחקור את מעשי התובעת (עמ' 94, ש' 24-1).

 

106. המסקנה היא שהנתבע 2 בחן את הפרסומים, אישר אותם לפרסום ואף חתם על אחד מהם. לפיכך, יש הצדקה לחייבו באופן אישי לצד הנתבעת 1.

 

פרק ט' – הנזק

 

ט'1 – מסגרת הפיצוי בחוק ושיקולי בית המשפט

 

107. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, קובע כי פרסום לשון הרע הוא בבחינת עוולה אזרחית. סעיף 7א' לחוק, שכותרתו "פיצוי ללא הוכחת נזק", קובע בין היתר כך:

 

"(ב)      במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

 

(ג)        במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

יצוין כי הסך המקסימלי של הפיצוי לפי סעיף 7א'(ב) לחוק צובר הפרשי הצמדה ונכון להיום עולה על 80,000 ₪.

 

108. הפיצוי בגין לשון הרע נועד להשיג מטרות שונות: הטבת נזקיו של התובע, הענשת מפרסם לשון הרע וחינוך הציבור והרתעתו מפגיעה בשמו הטוב של אדם (שנהר, בעמ' 370).

 

109. בהתאם לפסיקה, פיצוי ללא הוכחת נזק נקבע על ידי בית המשפט בדרך של אומדנה, על בסיס מספר שיקולים ופרמטרים. כך לדוגמה בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 1726/21 מוחמד בכרי נ' ניסים מגנאג'י (פורסם במאגרים – 23/11/22) בפסקה 75 לפסק דינו של כב' השופט שטיין:

 

"בהקשר זה, אפנה לאמור בפסקה 240 לפסק הדין קמא בעניינם של פיצויים שנפסקים בגדרו של סעיף 7א לחוק לשון הרע: 'הפיצוי […] [נקבע – א.ש.] על דרך של אומדנה ותוך מתן הדעת לסוגיות רבות כגון, דרך הפרסום, משך זמן הפרסום, היקפו, תוכנו, השלכותיו, זהות הנמענים, התנהלות שני הצדדים קודם ולאחר הפרסום, תפיסתו האישית של הנפגע את הפרסום, תפיסתו של הציבור את הנפגע כפועל יוצא של אותו פרסום, תגובתם לדרישות אלו ואחרות של הצד שכנגד, וכיוצא באלו'".

 

ט'2 – התנהלות הנתבעים לאחר הפרסומים

 

110. כפי שפורט לעיל, התובעת פנתה אל הנתבעים באמצעות עו"ד מטעמה במכתב מהתאריך 7/10/19, בדרישה להסרת הפרסומים, להתנצלות ולפיצוי כספי.

 

111. הנתבעים בחרו לשלול את הדרישה במכתב תשובה כבר באותו היום. ע"פ הידוע, הפרסומים לא הוסרו עד היום והם זמינים באתר הנתבעת 1 ובפרסומיה ברשתות החברתיות (ס' 16 לתצהיר התובעת). בכך מובן שהנתבעים לא עשו דבר כדי לצמצם את נזקי הפרסומים.

 

ט'3 – עדות התובעת בדבר השלכות הפרסומים על חייה

 

112. תחקיר הנתבעים והפרסומים ברשתות החברתיות שהפנו אליו, כמו גם העצומה שפרסמו הנתבעים, גררו תגובות קשות. בין עשרות התגובות, ניתן לציין את הבאות, המובאות בשם אומריהן ובציטוט מדויק (ס' 34-29 ונספחים 11-10 לתצהיר התובעת):

 

"אלהאדר לא אשם ! אם יש בוגדים ומלשינים כמו נטע חזן שמוסרים מידע ומכשירים לו את הקרקע, אז מדוע לא ? אם פגיעה במדינת ישראל נעשית בכזו קלות והפכה להובי בהנהגת ובשיתוף בוגדים מתוכנו, אזי, אנו מחויבים לחתום על עצומה הקוראת למעצרה לאלתר של המשת"פית נטע חזן" (לינדה פז אשכנזי).

 

"להם מותר הכל. בזמנו גם היטלר שיתף פעולה עם הערבים להשמיד את היהודים ושברור היה, שאת הערבים הוא שנא לא פחות וכמובן רצה לכבוש את ישראל. עכשיו אותו מחבל משתף פעולה עם עוכרי ישראל והיותר גרועים שבהם, אלה הם יהודים שיודעים שהמחבל הזה שונא אותם ומחכה למחוק אותם ראשונים בהזדמנות הראשונה …" (ג'ורג' שטיינברג).

 

"בוגדים צריכים לקבל כיסא חשמלי ולא בית זונות ככה זה את שהיה מהפך בבגץ של עוכרי ישראל" (דוד נחייסי).

 

"בלתי נתפס פשוט השמאל זה מחלה הכי קשה שתקפה את מדינת ישראל פשוט מגפה" (עידן גואטה).

 

"יימח שמם של השמאל הקיצוני וכל שונאי ישראל והקרן החדשה להשמדת עם ישראל" (אילן כהן).

 

"זו בגידה לכל דבר" (צחי אליהו).

 

"כל מי ששיתף פעולה מיד להאשים בבגידה במדינה ולא לתת לו לראות אור יום ל- 15 השנים הבאות" (איתי לוי).

 

"גייס חמישי. סוס טרויאני. עונש מוות." (אלי ספרנסקי).

 

113. התובעת דיווחה ל- "פייסבוק" על הפוסטים של הנתבעים, אך לא על התגובות הקשות. בסופו של דבר, לאחר קבלת תגובות גם באופן פרטי, התובעת נאלצה להתנתק מהרשתות החברתיות (עמ' 64, ש' 15-7).

 

יש לציין כי הנתבע 2 טען בתשובה, כי הנתבעים לא אחראים לתגובות של צדדי ג' ושהתובעת יכלה בפשטות לפעול להסרתן באמצעות פנייה ל- "פייסבוק" (ס' 71 ו- 79 לתצהירו).

 

114. התובעת העידה, שגל הפרסומים והתגובות גרם נזק אדיר לשמה הטוב. בעקבות הפרסומים היא קיבלה איומים לחייה ומשך מספר ימים היא חששה לשלומה. בעקבות זאת היא סבלה חרדה ודיכאון. התובעת חשה מושפלת. לאחר שנים רבות של פעילות בארגונים שחרתו על דגליהם שיח ושלום, המוניטין שלה נפגע אנושות וייחסו לה תמיכה בפעילות אלימה (לרבות עינויים ורצח) ולא חוקית. הנתבעים פגעו באמינותה ובאפשרות שגורמים שונים, התומכים בשלום, יתמכו בה ויאפשרו לה להמשיך בעבודתה ובפעילותה הציבורית (ס' 56-53 לתצהירה).

 

115. בעקבות הפרסומים, ובכלל זה העצומה שקראה לחקירה, התובעת נחקרה במשטרה תחת אזהרה. שוטר הגיע לעצור את התובעת כאשר היא שהתה בבית אמה, שהיא אישה מבוגרת וחולה. חקירת המשטרה הסתיימה בסגירת התיק "ללא אשמה פלילית", ואולם התהליך טלטל את התובעת והותיר בה צלקת נפשית (ס' 58 לתצהירה).

 

116. לטענת התובעת, בעקבות פרסום העניין בערוץ 7 באנגלית, היא פוטרה מעבודתה בארגון הבינלאומי "זרעים של שלום", ונכון למועד הגשת תצהירה היא חווה קשיים של ממש להשתלב מחדש בשוק העבודה. התובעת נחקרה בעניין זה וטענה כי פיטוריה היו לא חוקיים. המעסיקים אמנם הכחישו את הקשר לפרסומים, אך בחדרי חדרים הסכימו לשלם לתובעת פיצויים גבוהים כדי שלא תגיש נגדם תביעה (ס' 59 לתצהירה; עמ' 56, ש' 21 – עמ' 57, ש' 13). יש לציין כי מלבד עדותה של התובעת בעניין זה, לא הוצגו לבית המשפט ראיות ומסמכים שיקשרו בין הפרסומים של הנתבעים ובין פיטורי התובעת.

 

117. מטעם התובעת העידה גם חברתה הקרובה עו"ד מיכל גורן. לפי עדותה, התובעת שיתפה אותה בתחושותיה הקשות בעקבות הפרסומים של הנתבעים, ותיארה באזניה את החרדה, ההשפלה והעלבון שלא מרפים ממנה בעקבות החשיפה והפגיעה בפרטיותה. הפרסומים פורסמו בתפוצה רחבה וגררו פרץ של הכפשות ושנאה, שהתובעת הייתה חסרת אונים מולן (ס' 5-2 לתצהירה; עמ' 15, ש' 10-3).

 

הגב' גורן חשה כי התובעת נתונה בלחץ גדול ותמכה בה ככל יכולתה. עם זאת, הפרסומים החוזרים הקשו על התובעת להמשיך בחייה, ריסקו אותה נפשית, והיא אף זומנה לחקירה במשטרה ופוטרה מעבודתה (ס' 8-6 לתצהירה).

 

 

 

 

 

ט'4 – סיכום ומסקנות בעניין הפיצוי

 

118. במסגרת שיקול הדעת בעניין קביעת סך הפיצוי יש להביא בחשבון את השיקולים הבאים:

 

א.         יש לייחס לנתבעים 4 פרסומים: פרסום מס' 1 הוא התחקיר; פרסומים 4-2 משולבים זה בזה בזמן ובתוכן ומהווים פרסום אחד; פרסום 5 הוא העצומה (שלדברי הנתבע 2 נחתמה על ידי 2,000-1,000 איש); פרסום 6 מאוחר בזמן.

 

ב.         הפרסומים פגעו פגיעה משמעותית בשמה הטוב של התובעת והפכו אותה מושא להכפשות קשות ולעוינות. התובעת היא אדם פרטי, שנאלץ להתמודד לבדו עם תוצאות הפרסומים, ובהם שטף של שנאה וחקירה באזהרה במשטרה.

 

ג.          הנתבעים לא עדכנו את פרסומיהם בעקבות ההתפתחויות (פסק הדין בעניין מגרפתה, סגירת החקירה בנימוק של חוסר אשמה) ונמנעים עד היום ממחיקתם.

 

ד.         בשורה התחתונה, ובאיזון בין פרמטרים סותרים, לא מצאתי לקבוע כי הנתבעים פרסמו את התחקיר בנוגע לתובעת בכוונת זדון לפגוע בה. הנימוק העיקרי לכך הוא שהתרשמתי כי הנתבעים סברו סובייקטיבית בעת פרסום התחקיר, שתוכנו אמת.

 

119. לאחר ששקלתי את מגוון השיקולים הבאים בחשבון, אני קובע כי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בפיצוי בסך כולל של 240,000 ₪.

 

פרק י' – טענות נוספות

 

120. בכתבי הטענות, בתצהירים ובסיכומי הצדדים נכללו שלל טענות וטענות משנה. בפסק הדין דנתי באלו שהיו להבנתי רלוונטיות לבירור המחלוקת בין הצדדים.

 

121. לא נעלמו מעיניי טענות נוספות דוגמת טענת הנתבעת להבעת דעה בתום לב. בנסיבות העניין לא מצאתי שהיה בה ממש, שכן פרסומי הנתבעים התיימרו להתבסס על עובדות, כתוצאה ממה שהוגדר כתחקיר מעמיק. כך גם לעניין טענת הנתבעים כי התביעה היא תביעת השתקה חסרת בסיס.

 

 

 

 

סיכום

 

122. בתאריך 15/7/19 הנתבעים פרסמו תחקיר, אשר נועד לפי כותרתו לחשוף קשר בין ארגון "לוחמים לשלום" ובין הביטחון המסכל הפלסטיני (פרסום 1 בכתב התביעה). התחקיר הוביל את הקורא הסביר למסקנה כי התובעת, שהייתה פעילה בארגון "לוחמים לשלום", עוברת על החוק ופועלת עבור או בשיתוף פעולה עם הבמ"ס.

 

123. התחקיר התבסס על מסמך פנימי אשר נכתב לכאורה על ידי עיסא אבו עראם, מפקד בכיר בבמ"ס הפלסטיני, ומוען אל מנהל הבמ"ס. המסמך ציין את שמה של התובעת כמי שתיאמה עם הבמ"ס פעילות נגד גדר ההפרדה בבית לחם, בצוותא עם חבר פלסטיני בארגון "לוחמים בשלום", ראא'ד אלהאדר, שהוא עצמו קצין בבמ"ס. לצד המסמך הוצגו תמונות של התובעת ושל אלהאדר, מתוך פרסומים של ארגון "לוחמים בשלום".

 

124. בחודש אוקטובר 2019 הנתבעים העלו פרסומים ברשתות החברתיות, שהפנו לתחקיר ולמסמך אבו עראם (פרסומים 4-2 בכתב התביעה). בד בבד הנתבעים פרסמו עצומה, שכללה את עיקרי התקציר, כולל את מסמך אבו עראם (פרסום 5 לכתב התביעה). העצומה, שחתמו עליה יותר מ- 1,000 איש, קראה לפרקליט המדינה להורות למשטרה לחקור את התובעת. יצוין כי לימים הנתבעים הגישו נגד התובעת תלונה למשטרת ישראל, אשר חקרה וסגרה את התיק מחוסר אשמה.

 

125. בתאריך 8/4/21 הנתבעים פרסמו פוסט בפייסבוק במענה לכתבה בעיתון "הארץ", אשר תקפה את התחקיר וטענה שהוא התבסס על מסמך מזויף. הנתבעים שבו וטענו כי תוכנו של התחקיר הוא אמת ושהוא פורסם לאחר בדיקות ואימותים (פרסום 6 בכתב התביעה).

 

126. פרסומי הנתבעים מהווים "לשון הרע" לפי הגדרות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965.

 

127. טענת הנתבעים לתחולתה של הגנת "אמת הפרסום" נדחתה. לא הוכח כי התובעת שיתפה פעולה באופן כלשהוא עם הביטחון המסכל הפלסטיני.

 

כפי שפורט בהרחבה בפסק דין זה, תחקיר הנתבעים התבסס על מסמך מפוקפק, כפי הנראה מזויף, ומכל מקום לא עלה בידם להוכיח את האותנטיות שלו. יצוין שהנתבעים נמנעו מלזמן למתן עדות את האדם שסיפק להם את המסמך.

 

128. טענת הנתבעים לתחולתה של הגנת "תום לב" נדחתה. הנתבעים נמנעו מלפנות אל התובעת או אל ארגון "לוחמים לשלום" לפני פרסום התחקיר, לא בדקו את טענות התובעת במכתב שנשלח אליהם לאחר הפרסום, לא פרסמו עדכונים לאחר שפסק דין של בית משפט השלום בירושלים הטיל ספק באותנטיות של מסמך אבו עראם ומעולם לא הסירו את הפרסומים.

 

129. למרבה האבסורד, הנתבעת 1, כעמותה המתנגדת לקשרי ישראלים עם גורמים מהביטחון המסכל הפלסטיני, בין היתר מחשש שישטו בהם לצורכיהם, פנתה בעצמה לבכיר לשעבר באותו ביטחון מסכל, ולא מן הנמנע כי מצאה את עצמה משוטה על ידו.

 

130. פרסומי הנתבעים גרמו נזק כבד לשמה הטוב של התובעת. עם זאת, תביעתה הוגשה לפיצוי ללא הוכחת נזק, לפי הוראות ס' 7א' לחוק איסור לשון הרע.

 

131. תוך 14 ימים מיום מתן פסק הדין, על הנתבעים לפעול כך:

 

א.         להסיר ולמחוק את כל הפרסומים נשוא התביעה, ובראשם התחקיר.

 

ב.         לפרסם את דבר מתן פסק הדין ואת תמצית קביעותיו באתר האינטרנט של הנתבעת 1 וברשתות החברתיות "פייסבוק", "X" ו- "טלגרם".

 

132. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

 

א.         פיצוי בסך של 240,000 ₪ במונחי יום מתן פסק הדין.

ב.         המחצית הראשונה של אגרת התביעה בסך של 8,975 ₪, בצירוף ריבית שקלית מיום התשלום 6/11/22.

ג.          המחצית השנייה של אגרת התביעה בסך של 9,683 ₪, בצירוף ריבית שקלית מיום התשלום 30/3/25.

ד.         שכר בטלתו של עת/3 ישראל הורן בסך של 700 ₪.

ה.         שכ"ט עו"ד בסך של 36,000 ₪ בתוספת מע"מ.

 

133. סכומי פסק הדין ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

 

 

ניתן היום, כ"ב טבת תשפ"ו, 11 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.

 

PDF