הכירו פמינאצית שסידרה לעצמה כתבת תדמית מלטפת ב”מקור ראשון” אצל יהודה יפרח – שהוא שופרן של הפמינאציות הדתיות בישראל. מדובר באפרת שפירא־רוזנברג, היו”רית החדשה של ארגון קולך. מדובר בזונת פמיניזם מתוחכמת ביותר עם לשון גבוהה גבוהה שמודה כי אצלה במשפחה מעולם לא הייתה תקרת זכוכית, ואמא שלה אפילו היתה שופטת מחוזית (תחיה שפירא) ששלחה אלפי גברים לכלא על לא עוול בכפם. למרות הכל היא עדיין חושבת שנשים הן יצור מסכן, חלש, ענוג וטהור, ושכל הגברים עשו קנוניה על נשים כדי לדפוק אותן.
איך ועל מה נותנים לבהמת מגדר צבועה שכזו במה להפיץ את הרעל המגדרי שלה? הרי היא פמיניסטית שמודה שהיא עצמה לא נתקלה בשום חומות של פטריארכיה ושום תקרות זכוכית. אמא שלה היתה שופטת!!!! גדלה בבית שלא חסר בו דבר, אז איך מאחת כזו יוצאת זונת פמיניזם ששונאת גברים באופן קליני ושרק מחפשת כותרות כדי להכפיש את היהדות ואת הגברים?
חבל שאין הליכים ביהדות להוציא נשים כאלה מהיהדות ולשלול את היהדות שלהן. נשים כמוה צריכות לפרוש מהיהדות ולהקים לעצמן דת חדשה, דת הסוגדת לאלוהי הוגינה, דת החוגגת כל 24 ימים את חג הוסת הנשי, ובמקום לשתות יין בערב שבת, הן יכולות ללגום מיצי כוס זו מכוסה של זו.
אחת כמוה גם לא צריכה להתחתן על פי חוקי היהדות. אין שום סיבה שהיא תקבל כתובה מהבעל ושהוא יקנה את שירותיה המיניים (המפוקפקים) תמורת הסכום הנקוב בכתובה. מי שלוקחת כתובה משעבדת עצמה מרצון לבעלה ואין שום סיבה שהיא תתלונן אחר כך שהדת היהודית מפלה אותה בגלל הכתובה. במסגרת הדת החדשה שהיא וחברותיה יכולות להקים, הן יכולות לנסח כתובה הדדית לנישואי נשים דתיות עם נשים דתיות בלבד, כך שהן תוכלנה לשלם מזונות זו לזו, ולהיות חופשיות מהדת היהודית האיומה והגועלית, ומהבעלים האיומים (מבחינתה) שרק רוצים לרצוח את נשותיהן (לפי תורת הפמיניזם ותורתה).
ראיון אצל יהודה יפרח ב 29/3/2021 כתבת “דיוקן”.
“לקרוא לפמינסטיות הדתיות ‘קונסרבטיביות’ זו טכניקה להדיר מהשיח”
אפרת שפירא־רוזנברג, היו”רית החדשה של ארגון קולך, רוצה לשלב את הערכים שספגה ממרצות פמיניסטיות באוניברסיטה עם הרוח שקיבלה מסבה, הרב שלמה גורן. בריאיון סוער היא מסבירה היכן ההלכה צריכה להשתנות למען הנשים, נזכרת ברגעי ההדרה הכאובים ביותר שחוותה, ואפילו מגלה הסכמה מפתיעה עם הח”כ הטרי של מפלגת נעם
בגיל 40 החליטה אפרת שפירא־רוזנברג לחגוג לעצמה שבת בת־מצווה מאוחרת ולקרוא את הפרשה במניין, אך נתקלה בבעיה. יום ההולדת שלה חל בשבוע של פרשת נשׂא בספר במדבר, הכוללת את פרשת סוטה – אולי הטקסט המקראי המאתגר ביותר לפמיניסטית דתייה. במקום לקרוא בתורה שבוע קודם לכן או בשבת הבאה, בחרה שפירא־רוזנברג להפוך את האירוע למופע בפני עצמו. היא עלתה לתורה במניין שייסדה במזכרת־בתיה וקראה את הקטע לאט, בקול, בהדגשת המילים, בהתרסה כמעט.
“זה הפמיניזם שלי”, מסבירה שפירא־רוזנברג. “אנחנו לא מצנזרים את הפסוקים. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות בהיסטוריה היהודית שהפסוקים האלה נשמעו בבית הכנסת בקול של אישה, וזה סוג של ניכוּס. אנחנו לא הנשים של אז, אלה שהעמידו בכיכר העיר והפכו אותן לקורבנות. אנחנו לוקחות את גורלנו בידינו. כשקראתי את הקטע היה חשמל באוויר, דממה בקהל, עוף לא פרח וציפור לא צייצה. זה היה חזק מאוד”.
שפירא־רוזנברג יושבת הראש החדשה (בהתנדבות) של התנועה הפמיניסטית הדתית “קולך”, נולדה לפני 47 שנים בתל־אביב, למשפחה מאצולת הציונות הדתית. סבה היה הרב הראשי שלמה גורן; אביה, ד”ר אהוד שפירא, היה המשנה למנכ”ל בנק לאומי ויו”ר “הפניקס” ו”פסגות”; אמה תחיה כיהנה כשופטת בהרכב פשעים חמורים בבית המשפט המחוזי בתל־אביב. בשיח הזהויות, אני אומר לה, את שייכת למה שנוטים לקרוא פריבילגים. הפמיניזם שלך לא בא מחוויית קיפוח; לא גדלת תחת תקרת זכוכית ולא נתקלת במחסומים חברתיים נוקשים שקשה לצלוח. “נכון”, היא מודה. “גדלתי במשפחה שרובה נשים, כולן חזקות, משכילות ומצליחות, עם תארים מתקדמים. בעשר השנים שביליתי בניו־יורק דחפו אותנו להתקדם ולהצליח, כולל סבא וסבתא, כשהגיעו לבקר אותנו. כך היה בכל מקום, חוץ מאשר בבית הכנסת. שם הייתי צריכה להוריד את הראש. מגיל צעיר הייתה לי משיכה חזקה לבית הכנסת, ומצד שני הרגשתי שזה לא המקום שלי, שאני מודרת, עוד לפני שהכרתי את המילה ‘מודרת’.
“כשאני מגיעה למפגש חברתי ורואה שתי קבוצות מתגודדות, נשים וגברים, תמיד אצטרף לגברים. כשהייתי קטנה חשבתי שנולדתי ילדה בטעות, כי הייתה לי משיכה לעולם הבנים, ותכונות שלא היו מקובלות אצל בנות. לבנות היה קשה לאכול אותי, משהו בי הרגיש להן חזק מדי”.
ואת הדי־אן־איי של רוח סערה וסכין בין השיניים ירשת מסבא?
“הוא האדם שהכי השפיע עליי בחיים. בשנים שבהן גרנו בתל־אביב, הייתי קשורה אליו מאוד. בכל שבת הגענו אל סבא וסבתא לקידוש או לארוחה, ובכל יום אחרי הלימודים בצייטלין הייתי קופצת לבית שלהם, שהיה מעבר לכביש. בדרך כלל סבא היה יושב בחדרו מול ערמת ספרים ענקית, לבדו או עם אורח רם דרג, אבל הוא תמיד היה נגיש מאוד. ברגע שנכנסתי הוא היה עוצר את הפגישה ומדבר איתי.
“בתור הרב הראשי הוא היה עורך ליל סדר באנגלית לסגל הדיפלומטי. אני וארז נבון, שהיה הנכד של הנשיא, היינו עומדים ושרים מה נשתנה. ישבו שם המון שגרירים זרים, וסבא נזהר מאוד שלא ייגעו לו ביין, מחשש ליין נסך. כדי לא להעליב אותם הוא הסביר להם שאחד ממנהגי ליל הסדר הוא שכל אחד יקבל בקבוק יין משלו וימזוג לעצמו, כסימן של אדנות.
“כפי שאני לא מגדירה את היחס שלי ליהדות בהתאם לקצה של הפלג הירושלמי, אני לא צריכה להגדיר את הפמיניזם שלי בהתאם למה שקורה בברקלי. הקצוות הם אסון בכל נושא. האם בגלל הדעות של עופר כסיף אני פטורה מיחס הומני לפלסטינים? במחילה, זה לא רציני”
“וכן, היה לו פתיל קצר. הוא היה רוח סערה ולא ראה ממטר. זה לא הפריע לו להיות סבא חם, לקחת אותנו לים או לטיולים, לטגן לנו צ’יפס. יחד עם העוצמה הציבורית שלו הוא היה אדם רגיש. המון פעמים ראיתי אותו בוכה. הוא חי את ההיסטוריה ואת חיי האומה כאילו הם הביוגרפיה האישית שלו. תשעה באב אצלו היה לשבת על הרצפה עם הנכדים, לבכות את הקינות, לצעוק איתנו ‘ריבונו של עולם, תושיע אותנו’, ולעלות לתפילה ב’מחכמה’ בהר הבית. אני הייתי יושבת לידו בבית הכנסת, נכנסת מתחת לטלית בברכת כוהנים. עד היום אני זוכרת פיזית את התחושה של הטלית ואת המגע של כפות הידיים שלו. בשבת שלפני בת המצווה שלי נפרדתי מעזרת הגברים, ועבורי זו הייתה טראומה. אגב, מבחינת סבא שלי לא היה שום הבדל בין נכדים לנכדות”.
היית מודעת למחירים האישיים שגבה ממנו הסגנון הלוחמני?
“לגמרי. הוא היה מקבל מכתבי נאצה, ובתקופת פרשת האח והאחות (פסק דין של הרב גורן שטיהר איש ואישה מחשד לממזרות – י”י) אף הוצמדה לו אבטחה. אבל לצד מלחמת החורמה שהחרדים הכריזו עליו, הוא זכה להערכה גבוהה בהיבט התורני. אחד מגדולי הדור החרדים כתב לו מכתב מלא שבחים על הפסיקות האמיצות, ואמר לו: ‘אתה צודק, אבל אני לא יכול לגבות אותך בציבור’. היום הם מעדיפים לתחזק רבנים כמו יונה מצגר ויורשיו, שאפשר לנהל אותם. גם מהמפד”ל סבא שלי חטף. הם אלה שהעבירו את החוק הקוצב את כהונת הרב הראשי, כדי להחליף אותו ברב אברום שפירא, שהיה להם נוח יותר”.
סבא רבא שלך היה “הרב הנזיר”, הרב דוד כהן, שעסק במיסטיקה והשתוקק לחידוש הנבואה. גם משהו מזה עבר אלייך?
“העולם המיסטי לא מדבר אליי בכלל, אבל כן מדברת אליי האישיות שלו כאדם מחפש – צעיר אמיץ שעזב משפחה ועתיד, נסע לאוניברסיטה ללמוד פילוסופיה והלך לפגוש את הרב קוק. אני רוצה להאמין שאחד משישים מהחיפוש הזה חלחל למטה”.
התקלקלתי לכיוון הטוב
בצעירותה עברה שפירא־רוזנברג את כל המסלול הציוני־דתי. בני עקיבא, תיכון צייטלין, שנתיים שירות לאומי, שנה במדרשת ברוריה. אחר כך הלכה ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית.
בחרת בפקולטה שהולידה לא רק את רוב שופטי בית המשפט העליון, אלא גם את האקטיביזם השיפוטי ואת המהפכה הפמיניסטית במשפט הישראלי.
“הלכתי לשם מסקרנות, וכשהייתי בשנה א’ התרחש רצח רבין. זה היה שבר אידיאולוגי גדול מול העולם שבאתי ממנו. המודעות הפמיניסטית צמחה בקורסים של אורית קמיר, שם נפקחו לי העיניים וכבר לא יכולתי לעצום אותן. נרשמתי לכל קורס שהיא לימדה, וזה התחבר לי עם הערכים שלמדתי במשפט חוקתי ומנהלי. שם למדתי על חשיבות המאבק למען שוויון, שם הפנמתי את עקרונות הליברליזם וההומניזם”.
אז את ההוכחה לצדקתם של הרבנים שטוענים שסטודנטים דתיים מתקלקלים באוניברסיטה.
“זה לגמרי נכון, התקלקלתי. לכיוון הטוב”.
אני נחשפתי לעולם המשפט כשבג”ץ אישר את חורבן גוש קטיף וכשהוא רצה להרוס לי את הבית בעמונה. דרך האירועים הללו הכרתי את מושגי המהפכה החוקתית, כמו סבירות, מידתיות ושיח הזכויות. כשהחלטתי ללמוד משפטים, זה היה מתוך מוטיבציה של “תודעת אויב”. את הלכת לשם כדי לקבל תורה מפי השכינה.
“מה פתאום אויב? זו לא הציונות הדתית שאני מכירה. כשלמדתי באוניברסיטה הרגשתי בבית. אמא שלי שופטת, וגדלתי בציונות דתית שלא צריכה להתנצל. כל הסיפור של ‘הטובים לתקשורת’ היה זר לי לגמרי. ההורים שלי הגיעו הכי רחוק שאפשר בלי טובות ובלי שאף אחד יקדם אותם ‘כי הם שייכים לתנועה’. שר המשפטים שמינה את אמא שלי לשופטת היה דן מרידור ולא איילת שקד. גדלתי בציונות דתית שהייתה בת בית בחברה הישראלית וגם בעולם הדתי, חיה בנוח בשני העולמות, ולא הרגישה שבית המשפט הוא מקום לעומתי. השופטים מנחם אלון וצבי טל היו הגיבורים של הסטודנטים הדתיים, אבל בכלל לא היה דיבור של שמרנים מול ליברלים”.
מהאוניברסיטה המשיכה שפירא־רוזנברג לתפקיד מתמחה אצל היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין. “רז נזרי החליף אותי בהתמחות, ודינה זילבר הייתה פרקליטה צעירה שהסתובבה במסדרון. מבחינה מהותית שום דבר לא השתנה בעיסוקים של הלשכה מאז ועד היום: בשנה הזו התפוצצה פרשת בראון־חברון, והיו חקירות נגד נתניהו, דרעי וליברמן”.
לאחר ההתמחות פצחה בקריירה משפטית קצרה במחלקה הבינלאומית ובמחלקה המשפטית של משרד התמ”ת. על הפרק עמדו זכויותיהם של עובדים זרים המגיעים לישראל.
יופי של הזדמנות לקדם זכויות אדם.
“אבל שם הייתה ההתפכחות הכואבת, כשהבנתי שלא אשנה את העולם דרך המשפט. אנשים שהולכים לשירות המדינה מוּנעים מרצון להיות בצד של הטובים, אבל אחרי כמה שנים הבנתי שאני כבר לא יודעת מי הטובים ומי הרעים, ושלא תמיד המדינה בצד של הטובים. המדינה רוצה להילחם במעסיקי עובדים זרים, אבל אתה מקבל תיק שבו בעל מכולת מסכן, עם גב עקום, העסיק עובד זר שיעזור לו להרים ארגזים – וחטף קנס של עשרות אלפי שקלים שמוטט לו את העסק. מצאתי את עצמי טוענת בבית המשפט נגד ההנחיות שקיבלתי. עד שחזרתי למשרד, מנהל המחלקה קיבל פרוטוקול עם מרקר על הדברים שאמרתי בניגוד למה שהייתי צריכה להגיד”.
אם את לא יכולה מבחינה מצפונית לייצג את מי ששלח אותך, את צריכה להתפטר.
“זה מה שעשיתי. קשה לי עם קבלת מרות. קשה לי לא לקבוע את המדיניות. קשה לי גם עם התרבות האדברסרית שחיה על שקר. כל היום אתה מתבוסס בהתכתשויות ובמריבות ששוחקות את הנפש. עורך הדין של אחד הנתבעים העליב אותי פעם באולם, הוא אמר לשופט ‘חברתי משקרת’ – וכשיצאנו החוצה הוא הזמין אותי לקפה בקפיטריה, כי מבחינתו הכול משחק.
“עם זאת, קשה לי מאוד עם השיח בימין נגד הפקידים. מצד אחד קיים שלטון הרבים – הדמוקרטיה הייצוגית שמבוססת על נבחרי ציבור, ויש בה הרבה בעיות. מצד שני, שלטון היחיד – המונרכיה, שגם איתה יש בעיות. ובאמצע ישנו שלטון המעטים, האריסטוקרטים, שלטון המומחים. השריד שלהם היום הם הפקידים שנמצאים שם כדי להוות איזונים ובלמים. זו האליטה המשרתת ששומרת על הערכים הדמוקרטיים והליברליים, השכבה החשובה ביותר בניהול המדינה.
“יש קבוצת וואטסאפ של כל מי שאי פעם עבד אצל אליקים רובינשטיין. פעם בשנה נפגשים כולם לפיקניק בטבע, כולל בכירים כמו אביטל סומפולינסקי או נעם סולברג. כל פעם אני חוזרת משם עם ‘מוחין דקטנות’ ותחושת כיווץ, שאולי הייתי צריכה להישאר והיה יוצא ממני משהו. אבל זה עובר לי מהר”.
מעדיפה אותם אפיקורסים
לאחר שעזבה את עולם המשפט פנתה שפירא־רוזנברג ללמוד בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית. “הופתעתי כשהתקבלתי לשם, כי לא היה לי רקע בחינוך”, היא אומרת. “אלו היו שנתיים של חשיבה, תקופת דגירה ששינתה לי את החיים. נחשפתי לפילוסופיה ביקורתית, תיאוריה וביקורת, פוליטיקת זהויות. התחלתי לקרוא את פוקו. זה היה ההמשך של השיח הפמיניסטי שלמדתי באוניברסיטה”.
מהנקודה הזו הקריירה שלה התפתחה בשני מסלולים: תקשורת וחינוך בלתי פורמלי. היא השתתפה בפורום מנהיגות צעירה במרכז הרטמן, מייסודו של ישראל הראל, יחד עם חברים כמו אנשיל פפר, אליעזר טולדנו, תהלה פרידמן, רחל עזריה ועוד. אחד מעמיתיה שם, התסריטאי והיוצר אלי וייסברט, הזמין אותה להשתתף בתוכנית “הצנועות והחסודות” בערוץ תכלת המנוח. משם, בהמלצתו של אורי אורבך, היא התקבלה להגשת תוכנית יומית בערוץ 2 על גיל הזהב, רצועה שרצה במשך ארבע שנים תמימות. בהמשך הנחתה את התוכנית “מבוא ל…”, שדיברה על נושאים כמו אסטרופיזיקה, משפט וסוציולוגיה, עם “המרואיינים הכי טובים, ליגה בתחומם”. אחר כך הגיע “סיפור מההפטרה” – חברותא טלוויזיונית עם הרב מיכה גודמן, שנמשכה שנים ארוכות.
בתאגיד כאן הגישה שפירא־רוזנברג עם ישי שריד את “נקודת מפנה”, סדרה על המחלוקות הישראליות. “חיפשו איזון בין שמאל וימין, ואני אמרתי: סליחה, אני לא ימין ולא בדעות של סבא שלי, אל תכניסו אותי למשבצת הזו. היופי היה שלפעמים שריד ואני ‘החלפנו תפקידים’. לדוגמה, בפרק על פולין. טרבלינקה, ינואר, שלג, קור כלבים. הוא מתעטף בדגל ישראל ומתרגש, ואני רואה אותו ומרגישה בחילה. מה זה הפשיזם הזה? בא לי להקיא”.
“במשך כל תקופת הקורונה לא הייתה שבת אחת שלא קראתי בתורה, או מסרתי דבר תורה, או שימשתי חזנית, או גם וגם וגם. לא הפסדתי מניין אחד – בגשם, בקור ובחמסין. יש נשים אורתודוקסיות שבקושי יודעות לפתוח סידור. במניין שלנו אישה מרגישה שהמניין תלוי בה והקהילה תלויה בה, כי ייתכן שלא יתחילו להתפלל בלעדיה”
למרות הרשימה המכובדת של תוכניות בהגשתה ובהשתתפותה, התקשורת לדבריה מעולם לא הייתה עבורה עיסוק מרכזי. “מראש החלטתי שזה יהיה צדדי. לא לשים שם את כל הביצים, כדי לא להשתעבד לתכתיבי הרייטינג. כשאתה עובד בטלוויזיה אתה חייב כל הזמן להיראות ולבלוט. לי אין מרפקים, אני לא חיה על פרסום ולא טובה במינגלינג. אני רוצה להתמקד ביצירת תוכן”.
המסלול המקביל שלה היה כאמור בשדה החינוך. לאחר סיבוב לא מוצלח בחינוך הפורמלי (“בריאיון לתפקיד מנהלת בית ספר אמרו לי שאני יותר מדי פמיניסטית בשבילם, וזה כשעדיין הייתי עם כיסוי ראש”), הגיעה שפירא־רוזנברג לבית אביחי. “היו לי שם עשר שנים מדהימות. עסקתי בפרויקטים של זהות יהודית בקרב צעירים חילונים עם נטייה סוציאליסטית: התנועה הקיבוצית, השומר הצעיר, המכינות החילוניות והמכינות המעורבות”.
אחרי כל החינוך של אורית קמיר ומנדל, הלכת להקים בית חב”ד, אני מעיר. היא בתגובה צוחקת.
איך הם קיבלו אותך? זרמת עם הקונספט של “יהדות כתרבות”?
“לא השתמשתי במונח הזה, אבל התפיסה שלי אומרת שלאף אחד אין בעלות על היהדות. היהודים החילונים הפקירו את המגרש בידינו, הדתיים, ואנחנו בועטים היום מול שער ריק. הם צריכים לקחת בחזרה את האחריות על הזהות שלהם. רבים מהדתיים מעדיפים את החילונים שלהם בורים; אני מעדיפה אותם אפיקורסים. הרמנו פרויקטים שזכו להצלחה מדהימה, ואני שמחה שיש לי יד בהפיכת כמה אנשים מעמי ארצות לאפיקורסים. אני לא יודעת אם בעולם הבא זה ייזקף לזכותי או לחובתי”.
גם כיום היא עובדת בבית אביחי, ומקליטה פודקאסטים מושקעים על הקונפליקטים בחברה הישראלית, תחת הכותרת “קצה הקרחון”. במקביל היא מפיקה יחד עם מיכה גודמן פודאקסטים בנושא הפילוסופיה שמאחורי הפוליטיקה. “אנחנו אוספים את כל הרעיונות שלו שנשארו על רצפת העריכה של הספרים”, היא מסבירה.
או פמיניסטית, או כפוית טובה
הציר השלישי בפעילות שלה לאורך השנים הוא הפמיניזם. היא למדה לתואר שני במגדר באוניברסיטת בר־אילן, והחלה בכתיבת דוקטורט, אוטוביוגרפי במובן מסוים, שבמרכזו סדרת ראיונות עם נשים שהורידו את כיסוי הראש. שפירא־רוזנברג היא גם מייסדת המניין המשתף “אשירה” במזכרת־בתיה, שבו התפילה נפתחת רק כשיש עשר נשים ועשר גברים. נשים עולות לתורה, קוראות בתורה ומשמשות חזניות בחלקים מסוימים של התפילה. לאחרונה נבחרה כאמור לתפקיד יו”ר “קולך”, אחרי ארבע שנים כחברה בוועד המנהל.
ארגון “קולך” הוקם ב־1998 בידי חנה קהת, והצליח מאז לא פעם להרגיז את הממסד הדתי ואת האגפים השמרניים יותר – ואפילו המיינסטרים – של הציבור הסרוג. ב־2007, למשל, קראה קהת לחילונים להימנע מנישואין דרך הרבנות, ובמקרה אחר דרש הארגון כי המועצות הדתיות יאפשרו גם לרווקות לטבול במקוואות. יהיו שיאמרו שגם ללא התבטאויות פרובוקטיביות או התנצחות מול רבנים, פמיניזם דתי הוא לכאורה מעין אוקסימורון: חברות שמרניות נרתעות מפני ארגונים פמיניסטיים, במידה רבה בשל ההתפתחויות שעבר השיח הפמיניסטי במערב. אם הפמיניזם הליברלי־קלאסי התמקד בקידום שוויון זכויות והזדמנויות עבור נשים, הפמיניזם הרדיקלי־פרוגרסיבי חותר למהפכה חברתית עמוקה. הוא נשען על תפיסות מרקסיסטיות, המציירות את העולם כזירת מאבק בין מדכאים ומדוכאים. בהקשר הפמיניסטי, החברה מוצגת כפטריארכלית וכמשופעת במבני כוח סמויים המנציחים את עליונות הגבר ומדכאים את האישה. את המבנים הללו, כך אומר הפמיניזם הרדיקלי, אפשר לפרק רק במהפכה פוסט־מגדרית. לא אפליה יש כאן, אלא דיכוי; לא על שוויון צריך להיאבק, אלא על שחרור.
הוגות פמיניסטיות רדיקליות ביטאו את הרעיונות האלה. “אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה”, קבעה סימון דה־בובואר. בספרה “המין האחר” טענה שהאישה היא ה”אחר” של הגבר, עליה הוא משליך את מאווייו ופחדיו תוך הפקעת הקיום שלה כסובייקט. בטי פרידן, ב”הבעיה שאין לה שם”, תיארה את תפקוד הנשים במשפחה כ”מחנה ריכוז נוח”. אודרי לורד הסבירה שאי אפשר לשתף פעולה עם גברים במאבק הפמיניסטי, שכן “כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון”. המגמות האלו פיתחו את התיאוריה הקווירית, הפוסט־מגדרית. בספרה “צרות של מגדר” קבעה ג’ודית באטלר כי הפמיניזם עשה טעות חמורה כשניסה להגדיר את הנשים כקבוצה. לטענתה, בני האדם נעים על רצף מגדרי, ואין זהות נשית מהותנית אלא רק הבניה חברתית אשלייתית.
לפי הפמיניזם הרדיקלי שצמח באוניברסיטת ברקלי, אתן כפמיניסטיות דתיות “נושאות את כלי האדון” ושותפות לעוול. מהצד האחר, שמרנים שיראו אישה עולה לתורה ישאלו מה בינך לבין הקונסרבטיבים והרפורמים.
“אתה מצטט הוגי קצה כמו לורד ובאטלר, וזה כמו שאני אביא לך את סאטמר ונטורי קרתא ואגיד לך שהם היהדות. ביהדות יש שמיטה ויובל ואהבת הגר, ויש גם ‘בנו בחרת ואותנו קידשת’ ומיזוגניה והחרמת עמלק. כל אחד מאיתנו בוחר באיזו יהדות הוא משתלב. כפי שאני לא מגדירה את היחס שלי ליהדות בהתאם לקצה של הפלג הירושלמי, אני לא צריכה להגדיר את הפמיניזם שלי בהתאם למה שקורה בברקלי. הקצוות הם אסון בכל נושא. האם בגלל הדעות של עופר כסיף אני פטורה מיחס הומני לפלסטינים? במחילה, זה לא רציני”.
הבעיה היא שהקצוות משפיעים על הזרם המרכזי. הפמיניזם הוא לא רק התנועה החברתית החזקה ביותר ביובל האחרון, הוא גם מעין דת חילונית שלטת. ממנו נגזר השיח הפרוגרסיבי לכל מרכיביו: הלהט”בי, הפוסט־קולוניאלי. הוא גם לא סובלני, וכל מי שסוטה מההערכה המלאה שלו מוקע כלא מוסרי.
“הפמיניזם בעיניי הוא חלק מהתגלות השם בעולם. בבסיסו הוא תנועה מוסרית, בדיוק כפי שהרב קוק זיהה שהציונות היא תנועה מוסרית וחלק מתהליך דתי שמתרחש בעולם. וכן, להיות הומניסט טוב יותר מלהיות לא הומניסט. אם פמיניזם משמעו שנשים הן יצורים שווי ערך לגברים – לא מוסרי להיות לא פמיניסט. אף אדם מוסרי לא יכול לערער על האמירה הזו”.
מדוע הרבה נשים מתנערות מהזיהוי הזה וטוענות שהן לא פמיניסטיות? מדוע כמעט בלתי אפשרי היום להיות פמיניסטית־לייט או פמיניסטית על הרצף?
“כולנו מערביים וכולנו ליברלים, ולכן אני לא מאמינה לאף אישה שאומרת לי ‘אני לא פמיניסטית’. את לומדת באוניברסיטה? הצבעת בבחירות? את נוהגת ברכב? אז את פמיניסטית. אחרי שתוותרי על כל ההישגים שהפמיניזם הביא לך, תוכלי להגיד משהו אחר. מי שאומרת שהיא לא פמיניסטית, היא כפוית טובה”.
יש לך ביקורת על הקולות הרדיקליים בתנועה הפמיניסטית?
“ברור שיש. קשה לי עם אלימות ודורסנות ו’צדקת דרכנו’. אני לא מתה על כל מה שקורה בברקלי ובסטנפורד ובהרווארד, קשה לי לראות אנשים שמסתובבים עם חבילות של עמדות והכול צפוי אצלם. קשה לי עם קיצונים באופן כללי. אבל אני לא רוצה שיעמידו אותי עם הגב לקיר ויגידו לי ‘עם מה בפמיניזם את לא מסכימה’.
“מי שמשליך על התנועה הפמיניסטית מהקצוות הרדיקליים שלה, הוא טמבל או זדוני. הביקורת הזו מתעלמת מהתמונה הגדולה: רבות מהנשים בעולם סובלות מאלימות במשפחה, מהטרדות מיניות, מאפליה בעבודה, מטרור כלכלי. הן פוחדות לרדת לבד לחניון. זו הסכנה הגדולה של רוב העולם, ולא טרללת התקינות הפוליטית”.
“יש לי בעיה עקרונית עם האמירה ‘את לא יכולה להתגייס ליחידה מסוימת כי את אישה’. אני לא בטוחה שהייתי רוצה לראות את הבת שלי בגולני, ואני חושבת שנשים מביאות איכויות אחרות לעולם, אבל פתיחת היחידות הקרביות חיונית כדי שנשים יתקדמו בפיקוד. אי אפשר לצפות שחצי מפורום מטכ”ל תהיינה נשים אם הן לא היו לוחמות”
אני שואל אותה על נקודות ההתנגשות. כשנוסד מניין “שירה חדשה” בירושלים, הוחלט שהוא יפעל לפי ההלכה. נשים הובילו את תפילת קבלת שבת ופסוקי דזמרה, אך לא שימשו כחזניות לתפילת עמידה, עם קדיש וקדושה. עד שבשלב מסוים התכנס הוועד המנהל והחליט לשבור את המחסום ההלכתי, ומאותו רגע ההלכה הפכה להמלצה. כשצפה סתירה בין ההלכה לערכים הפמיניסטיים, הראשונה היא שנדרשה לפנות את הדרך. האם את מאמינה שההלכה היא ממקור א־לוהי, אני שואל את שפירא־רוזנברג. האם יש קווים אדומים הלכתיים שאת לא מוכנה לחצות?
“אני לא רואה את ההלכה כחבילה מוגמרת שניתנה למשה מסיני עם כתב חרות על הלוחות. מי שמציג אותה ככה טועה ומטעה. ההלכה מעולם לא הייתה סטטית. הרמב”ם הושפע מהאסלאם ורש”י מהנצרות. כשאתה אומר ‘הלכה א־לוהית’, השאלה היא איך אתה מגדיר זאת. הא־לוהות היא השתלשלות, התגלות מתמשכת. עצם העובדה שאתה מחובר למסורות ולטקסטים ומתאמץ לפרש אותם באקטיביזם פרשני, זו ההלכה הא־לוהית.
“ההלכה היא מרוץ שליחים שבו אתה נשאר בקשר עין עם המקור, אבל גם מעביר את המקל. אני לא המצאתי את זה. מה זה ‘עין תחת עין – ממון’? מה זה היתר מכירה? נראה לך הגיוני שמכירה פיקטיבית של ארץ ישראל מפקיעה את מצוות שמיטה, ומכירה פיקטיבית של בקבוק ויסקי מפקיעה מהחמץ איסור דאורייתא מפורש של ‘לא יימצא’? הפוסקים הגדולים הבינו שבשביל שהעם ימשיך לשמור על המסורת, ההלכה צריכה להשתנות, והיא תמיד השתנתה מלמטה למעלה. קודם הקהל עשה, ואז הפוסקים התאימו את החוק, מתוך קשר וחמלה לעם ישראל שלא להוציאם חוטאים”.
אז תיאורטית אפשר גם לשנות את הלכות שבת, או לבטל את איסור אכילת חזיר?
“את הדברים הללו אין אינטרס חזק לשנות. הם עניין של נוחות אישית, ומי שלא מתאים לו – ממילא לא מקיים. אצל הקונסרבטיבים, למי שגרים במרחק ארבע שעות הליכה בשלג מבית הכנסת התירו לנסוע לתפילה, אבל גם להם לא התירו לנסוע לטיול. משנים כאשר יש צורך עמוק שאיננו גחמה של רגע, אלא צורך שיורד לשורש המהות שלך כאדם וכעובד השם. אם לעיקרון של ‘חסרון כיס’ יש מקום בהלכה, אין סיבה שלא יהיה מקום לצורך של מעמד האישה”.
מה את עונה למי שטוען שהדרך שלך לא שונה במהותה מהחשיבה הקונסרבטיבית?
“זו טכניקה ירודה להדיר אותי מהשיח. ההגדרות הללו מאפשרות לברוח משאלות של מהות. אני מכירה קונסרבטיבים שהם דתיים ורוחניים יותר מהרבה דתיים־לייט מגבעת־שמואל שהולכים לבית הכנסת עם בגד ים מתחת לבגדי השבת, וממשיכים אחרי הקידוש לבריכה.
“מה בסוף אני מבקשת? לקחת על עצמי עוד עבודת השם. ללמוד עוד תורה ולהוסיף עוד עושר רוחני לחיים. במשך כל תקופת הקורונה לא הייתה שבת אחת שלא קראתי בתורה, או מסרתי דבר תורה, או שימשתי חזנית, או גם וגם וגם. לא הפסדתי מניין אחד – בגשם, בקור ובחמסין. יש נשים אורתודוקסיות שלא יודעות מהי פרשת השבוע ובקושי יודעות לפתוח סידור. במניין שלנו אישה מרגישה שהמניין תלוי בה והקהילה תלויה בה, כי ייתכן שלא יתחילו להתפלל בלעדיה. וכן, כואב לי כשאני מגיעה לבתי כנסת שלא סופרים אותי. המוטו שלי הוא ‘קרוב השם לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת’. לא יכול להיות שיש לי כזו מסירות נפש ליהדות, ולא יספרו אותי”.
לשחרר את הגברים
השיח הפוסט־מגדרי שהזכרנו מנהל מלחמת חורמה נגד המהותנות: כל מי שטוען שיש הבדלים מולדים בין גברים ונשים – הבדלים שאינם רק פיזיים, אלא גם רגשיים ומנטליים – נתפס ככופר בעיקר. אבל אין שום דרך לקרוא את התורה או את חז”ל בלי מהותנות. ההבחנה בין איש לאישה, היחסים המיוחדים בין שני הצדדים הללו, הם לא רק היסוד של ספר הזוהר, הקבלה והחסידות, אלא היסוד של סיפור הבריאה המקראי, של דברי חז”ל ושל ההלכה.
לפעמים נדמה שהבעיה העמוקה של הפמיניזם הדתי איננה דיני עליית נשים לתורה, אלא “בראשית ברא א־לוהים”: עצם ההיררכיה של בורא־מצווה וברואים־מצוּוים.
“אני מתנגדת למהותנות. אני כן חושבת שיש ‘תכונות נשיות’ ו’תכונות גבריות’, אבל הן לא מופיעות במצב מזוקק. בפועל כולנו חיים על הרצף. גם לנשים וגם לגברים יש הורמוני טסטוסטרון ואסטרוגן, אבל במינונים שונים, ולפעמים יש גבר יותר ‘נשי’ ואישה יותר ‘גברית’. הבעיה במהותנות היא שיחד איתה באה חבילת הגבלות – את נולדת אישה, ולכן נסליל אותך לתפקידים מסוימים. גם הגבר שנמצא כל היום מחוץ לבית בגלל ‘התפקיד’, ולא שותף בהורות, משלם מחיר כבד. אגב, הפמיניזם שלי משחרר גם את הגברים. יש כאמור גברים שנולדו עם תכונות ‘לא גבריות’, בוכים יותר, רגישים יותר, לא מאצ’ואיסטים. היכולת של כל אדם לממש את עצמו בצורה נאמנה לעצמו, משחררת. הפמיניזם הדתי הוא תיקון עולם עמוק כי יש בו יחס חיובי לילודה ואין בו פירוק של המשפחה אלא רק חיזוק והעצמה שלה. אני רוצה לקרוא לשמרנים – תירגעו, תנשמו. אנחנו לא מתכוונות לפרק את מוסד המשפחה”.
“בצלאל סמוטריץ’ כתב שהמפלגה תיאבק נגד תלונות שווא, ובחיי שאני לא מצליחה להבין אותו. בן אדם, זה מה שמטריד אותך? נכון, יש תופעת שוליים של תלונות שווא מצד נשים, בגלל זה אתה מוחק תופעות כמו אלימות במשפחה, אונס ורצח נשים? למה השמרן חייב להיות אטום? יש כאן עצלנות אינטלקטואלית וחולשה מוסרית, חוסר התמודדות מזעזע עם המציאות”
המצע של מפלגת “הציונות הדתית” בנושאי משפחה הצליח לעורר סערה ערב הבחירות. מה חשבת עליו?
“בצלאל סמוטריץ’ כתב שהמפלגה תיאבק נגד תלונות שווא, ובחיי שאני לא מצליחה להבין אותו. בן אדם, זה מה שמטריד אותך? נכון, יש תופעת שוליים של תלונות שווא מצד נשים, כמו שיש תלונות שווא מצד שכנים. בגלל זה אתה מוחק תופעות כמו אלימות במשפחה, אונס ורצח נשים? למה השמרן חייב להיות אטום? גם כאן, הדעות שבאות בחבילות, כשהזהות שלך קובעת מה תחשוב על כל נושא – זה אחד הדברים הכי רעים שקרו לנו. זוהי עצלנות אינטלקטואלית וחולשה מוסרית, חוסר התמודדות מזעזע עם המציאות”.
אפשר לחשוב שהשמאל חף מזה.
“זה נכון גם לשמאל. אנשים איבדו את הסקרנות ואת היכולת להקשיב לצד השני ולהבין. לכן מאסתי בתקשורת הממוסדת, וגם ברשתות החברתיות שנסתמו מצעקות והשתלחויות. המיזם של הפודקאסטים שאני מפיקה בא מהמקום הזה, של ניסיון להקשיב בצורה עמוקה לשני הצדדים. גם אני עוברת תיקון. אני מראיינת אנשים לשיחות ארוכות, ובעריכה גיליתי שאני לא מצליחה לגזור אף קטע של המרואיין בלי שאני תקועה בתוכו, בלי שהקול שלי מתפרץ. אמרתי לעצמי: מה קורה, את לא סותמת את הפה ולא נותנת לו להשלים שלושה משפטים. זה היה שיעור חשוב בשבילי. דברי פחות, הקשיבי יותר”.
האישה שבטנק תנצח
במערכת החיפוש המשפטי “נבו” נמצאים 120 מופעים של ארגון קולך בבג”ץ. בחלק מהתיקים עתר הארגון יחד עם “המרכז הרפורמי לדת ומדינה”, לעיתים יחד עם ארגוני נשים אחרים כמו שדולת הנשים או נעמת, ובחלק מהמקרים ניצב לבדו. העתירות משתרעות על קשת רחבה של נושאים – ממאבק בסמכויות בית הדין הרבני, דרך פסיקות בתי דין לגיור, ועד לעתירות נגד קווי המהדרין החרדיים או נגד הדרת נשים ברדיו “קול ברמה”.
מבקרי התנועה הרפורמית אומרים שאין לה בסיס חברתי ממשי בישראל, ואת כל ההישגים שלה היא משיגה בכפייה, באמצעות שימוש בכוח הדורסני של בג”ץ. “קולך” בהנהגתך תלך גם היא באותו כיוון?
“כפייה? כוח דורסני? אתה רציני? בג”ץ הוא מפלטו של החלש. הוא לא כופה, אלא נותן סעד למי שהמדינה דרסה. אני בהחלט בעד כניסה מסיבית של קולך לתחום המשפטי. הארגון שלנו לא אמור לפעול במקומות שבהם אחרים פועלים בהצלחה. יש היום עמותות שנותנות סעד למסורבות גט ולנפגעות הטרדה ועבירות מין, יש ארגונים שפועלים לקידום לימוד תורה לנשים, ואנחנו צריכות להתמקצע בסעד משפטי לנשים. אין ברירה אחרת. קח למשל את בג”ץ אליס מילר שהכניס נשים לקורס טיס; עד היום הוא אחד ההישגים החשובים ביותר של התנועה הפמיניסטית”.
את חושבת שצה”ל צריך לפתוח לנשים את כל היחידות, כולל הקרביות?
“בהחלט, הכול צריך להיות פתוח לכולן. יש לי בעיה עקרונית עם האמירה ‘את לא יכולה להתגייס ליחידה מסוימת כי את אישה’. אני לא בטוחה שהייתי רוצה לראות את הבת שלי בגולני, ואני חושבת שנשים מביאות איכויות אחרות לעולם, אבל אני מבינה שפתיחת היחידות הקרביות חיונית כדי שנשים יתקדמו בשרשרת הפיקוד. את לא יכולה לצפות שחצי מפורום מטכ”ל תהיינה נשים אם הן לא היו לוחמות”.
ומה עם בעיית הצניעות? את יכולה להבין שכאשר צוות שריון מעורב לא יוצא מהטנק במשך ימים, הלוחמים – במיוחד הדתיים – מגיעים לקצוות בלתי אפשריים.
“אין לי בעיה שיהיו צוותים נפרדים בטנקים. אני גם לא חושבת שהמוני נשים ינהרו ליחידות הקרביות. הרי גם היום רק מעטות מסיימות קורס טיס, ואף אישה לא סיימה את מסלול נינג’ה ישראל. מה שחשוב זה שהכול יהיה פתוח, וכל אישה תבחר מה שטוב לה”.
אבי מעוז, נציג מפלגת נעם ברשימת הציונות הדתית, טען בריאיון לדיוקן שהתרומה הכי גדולה של נשים היא בהקמת משפחה וגידול ילדים. מה את חושבת על האמירה הזו?
“אני מסכימה איתו. חמשת ילדיי הם התרומה הכי גדולה שלי לעולם. גם רוני בעלי (ד”ר רוני רוזנברג, מרצה וחוקר משפט פלילי – י”י) יגיד את אותו הדבר על עצמו. אם הוא היה חושב שהמאמרים שלו תורמים לעולם יותר, הוא היה סובל. יש גברים שחיים באשליה שהקיום שלהם חשוב למישהו, שהעולם לא יסתדר בלעדיהם. הם לא מבינים שהיצורים היחידים שבאמת אכפת להם ממך, אלה הילדים שלך. אני מקווה שגם אבי מעוז מבין שהתרומה החשובה ביותר שלו לעולם היא הילדים שלו. אם לא, אני מרחמת עליו”.
https://www.makorrishon.co.il/magazine/330795/
One Comment
נוכחתי לאחר גירושי, שנשים במקומות עבודה נוטים להעסיק נשים ואילו על גברים יש לחץ להעסיק נשים. נוכחתי שיש סולידריות נשית ונסיון לפרק סולידריות גברית. זה כל הזמן היה קיים, אבל עוצמת הגזענות שחוויתי גרמה לי לבחון את המציאות בצורה יותר ביקורתית וללא הטיה. יש מאזן אימה מגדרי והוא יתכנס להפרדה מגדרית במובן שגברים יפחדו מנשים. הנסיון למזער את הנזק, המערכת מצנזרת, מסתירה מידע, מפילה אתרים עובדת על הנדסת תודעה. המערכת תצליח, בארץ ישארו גברים מבוגרים שלא יכולים לברוח.