לפנינו עוד פסק דין מבית היוצר של ארז שני, שופט אשר מתיימר לפתור את כל בעיות הניכור ההורי של מחוז תל אביב. לזכותו ייאמר שעצם קיומו של שופט מוקד לניכור הורי זה מצב עדיף ממה שקורה בקן הצרעות, מחוז מרכז (פ”ת וראשל”צ) בניהולה של השופטת הפמינאצית רבקה מקייס. אבל לחובתו ייאמר שכל מה שהוא יודע לעשות זה לשלוח את הצדדים לטיפולים ולמנות לילדים אפוטרופסים לסדרי דין ו”להזמין תסקירים”. אלו “תרופות” שהן בבחינת כוסות רוח למת. אלו לא תרופות בכלל אלא כלים למרוח את הניכור ההורי ולתת תעסוקה לכל מיני עלוקות כמו האפוטרופא, העו”סים וכל המכונים למינהם אליהם השופט שני שולח את ההורים.

זהו מקרה מובהק שבו השופט ארז שני היה צריך לקבוע את התיק לחקירות נגדיות כדי להכריע מי צודק אחת ולתמיד במקום להנציח את האי וודאות ואת חגיגת העלוקות על ההורים.

האבא בסיפור טוען שמעןלם לא פגע מינית בילדות שלו. האישה טוענת שהבנות נאלצו לגעת לאבא באיבר המין. המשטרה לא מאמינה לאישה ולא הוגש שום כתב אישום. גם המכון שנבחר (מכון שלם) לא מאמין לאישה וקבע שהילדות הללו בכלל לא נפגעו מינית ולא ליטפו את הבולבול של אבא. מכון שלם כן אמר שלאבא יש בעיה בהצבת גבולות, שזה קשקוש מקצועי שנועד לשמור על התחת של המכון, אבל לא זה לא משנה את העובדה שמקצועית הם קבעו שהילדות הללו לא נגעו לאבא בבולבול. עכשיו האישה טוענת שהבת הגדולה רוצה להתאבד, ושהיא מספרת סיפורים חדשים על אותן נגיעות בבולבול לפני הרבה שנים. האישה מיוצגת ע”י עו”ד צבי אשכנזי. האבא טוען לחפותו, מתחנן לבדיקת פוליגרף, וטוען שכל עוד הבדיקה המשטרתית שכוללת חקירה ע”י עו”ס שהיא חוקרת ילדים העלתה חרס, אין שום מקום להגביל את זמני השהות של האבא עם הבנות. האבא גם הראה סמסים שמראים קשר חם ואוהב עם בנותיו. בקיצור אין שום ראיות נגד האבא, מלבד טענות שהאישה מסיתה את הבנות, ושותלת בהן סיפורים פעם אחר פעם ללא יכולת להרפות משקריה.

השופט ארז שני קבע שאינו יכול להתעלם מ”סימני אזהרה”, אבל במקום לנקוט צעדים מתבקשים כמו קביעת התיק להוכחות מיידיות ולאלתר, אנו רואים התחמקות מתפקידו השיפוטי ע”י הפניית הצדדים לטיפולים, מינוי אפוטרופא לדין, וזימון הילדות מתי שהוא בעתיד הרחוק לפגישה בלשכתו. ואנו שואלים מה כל זה יתרום? הזמן עובר ולשופט אין בעצם שום כלי משמעותי לתת לצדדים האלה הכרעה חותכת: היה או לא היה. האם הילדות ליטפו את הבולבול של האבא שלהן או לא ליטפו? הדרך להוכיח אם היה או לא היה היא אך ורק בקביעת התיק לחקירות נגדיות. בלי זה, כל מה שכותב השופט ארז שני הוא חירטוט ובזבוז זמן.

ראו הכתבה באתר Psakdin.co.il :

ביהמ״ש הגביל זמני שהות של אב עם בתו על רקע חשד לפגיעה מינית

האב הכחיש שפגע בילדה והציע להיבדק בפוליגרף. אף שלא הובאו ראיות ממשיות למעשים השופט ארז שני ציין כי יש ״סימני אזהרה״ והאריך צו המגביל את זמני השהות

בחודש שעבר הגישה אם לשלוש בנות בקשה דחופה לקטוע את זמני השהות בין האב לבין הבת הקטנה. היא העלתה חשד לכך שהאב פוגע מינית בילדה והתבססה בעיקר על כך שבתה הגדולה, שניסתה להתאבד, סיפרה שאביה אילץ אותה כשהייתה ילדה לגעת באיבר מינו. השופט ארז שני סירב להפסקת המפגשים לגמרי אך הוציא צו שקובע שהאב ייפגש עם הילדה פעמיים בשבוע בנוכחות צד שלישי. לאחרונה האריך השופט את הצו ומינה לילדה אפוטרופא לדין. לבני הזוג שלוש בנות, אחת מהן כבר בגירה. האם ביקשה להפסיק את המפגשים בין האב לבין הבת הקטנה. cין הצדדים התקיים הליך קודם ב-2017 בו עברו הילדות הערכה של שירותי הרווחה שהובילה למסקנה שהן לא נפגעו ממין אך יש בעיה של העדר גבולות בין האב לבין בנותיו. 

בבקשה החדשה האם סיפרה כי בתה הגדולה פתחה לאחרונה את סגור ליבה וסיפרה לה על פגיעות מיניות שביצע בה האב שנים קודם. האם הוסיפה כי הבת הייתה באשפוז בית בגלל ניסיון אובדני. בתחילת החודש קבע השופט ארז שני כי הרעיון של הפסקת הקשר בין האב לבתו ללא הגבלת זמן הוא ״רעיון שהדין אינו סובל״.  עם זאת, הוא קבע שהניסיון האובדני וחוות הדעת של שירותי הרווחה בדבר חוסר גבולות מצביעים על סיכון כלשהו שלא ניתן להתעלם ממנו. השופט הורה לאם להגיש בקשה מסודרת ליישוב סכסוך ובינתיים קבע כי האב ייפגש עם הקטינה פעמיים בשבוע בנוכחות צד שלישי בצו שתוקפו 30 יום.  gם פתיחת התיק ליישוב סכסוך ביקשה האם להאריך את תוקף הצו ולחייב את האב לחתום על טופס הסכמה לכך שהבנות הקטינות יעברו טיפול במרכז המתמחה בקורבנות פגיעה מינית. האב התנגד לבקשות וטען כי האם יוצרת אווירה עכורה ומסיתה את הילדות נגדו בגין דברים שלא היו ולא נבראו. הוא הציג סדרת מסרונים מהם עולה כי יחסיו עם בנותיו תקינים ואוהבים. 

יצורים מורכבים

השופט ארז שני מבית המשפט למשפחה בתל אביב כתב כי ברור שפני הצדדים אינם להידברות ויש ביניהם הבדלי תפיסה הנוגעים לבטיחותן של שתי הבנות הקטינות ולשלום נפשן. בנסיבות אלה ראוי כי תיק יישוב הסכסוך ייסגר ותוגש תביעה רשמית בעניין המשמורת בתוך 20 יום. לגופו של עניין כתב השופט כי המסרונים שהציג האב לא שכנעו אותו ש״הכל בסדר״. ״בני אדם גם כשהם צעירים, גם כשהם מתבגרים, גם כשהם ילדים הם יצורים מורכבים קוגניטיבית ורגשית. הם לעתים מנהלים מערכות מסרים כפולות, סבוכות ולמעשה בעניין הזה טוב שיאמר השופט לעצמו כי הוא יודע שעדיין אינו יודע״, כתב. השופט קבע שמאחר שהבת האמצעית הביעה רצון לטיפול, האם יכולה לחתום על טופס הסכמה ללא צורך בהסכמת האב.  ביחס לבת הצעירה התרשם השופט שבשלב זה הוריה אינם יכולים לשקול את טובתה בצורה ״נקיה״ ולכן הוא מינה לה אפוטרופא לדין שתבחר את זהות הגורם המאבחן והמטפל. השופט שניקי הוסיף כי הנסיבות שהתקיימו בעת מתן הצו הראשוני לצמצום זמני השהות קיימות גם כעת, וביתר שאת לנוכח עדויות מהבת האמצעית, ולכן הוא מאריך את תוקפו ב-21 יום.

• ב״כ המבקשת: עו”ד צבי אשכנזי
• ב״כ המשיב: עו”ד אסי סגל

https://www.psakdin.co.il/Document/%D7%91%D7%99%D7%94%D7%9E%D7%B4%D7%A9-%D7%94%D7%92%D7%91%D7%99%D7%9C-%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%94%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%91-%D7%A2%D7%9D-%D7%91%D7%AA%D7%95-%D7%A2%D7%9C-%D7%A8%D7%A7%D7%A2-%D7%97%D7%A9%D7%93-%D7%9C%D7%A4%D7%92%D7%99%D7%A2%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA#.XyvyhCgzbIU

ביום 29.06.2020 פתחה מי שאכנה אותה, לנוחותי, “אם” תובענה שלא היתה למעשה אלא בקשה דחופה במעמד צד אחד, אשר בכותרתה ביקשה היא לקטוע את זמני השהות שבין האב, הנתבע בכאן, לבין בתו, כבת …. שנה, אחת מבין שלוש בנות – האחת כבר בגירה, כבת … והאחרת כבת … שנה.

כבר בדיון שקיימתי ביום 02.07.2020 הסברתי כי למעשה, הדרך אותה אכף המחוקק היא הליכה בנתיב יישוב סכסוך. מכאן תיק יישוב הסכסוך שבפניי, אף שברור לכולנו כי בנסיבות הקיימות לא מהווה הליך יישוב הסכסוך אלא הליך פורמאלי חסר סיכוי לפי טיב הבעיה.

הוסף על כך שהעובדים הסוציאליים נמצאים בשביתה שאיש אינו יודע מתי היא תסתיים ותמצא כי לו מן הטעם הזה בלבד מן הראוי להורות על סיום ההליך, אלא שזה לא הטעם העיקרי, ואסביר עוד מעט.

ביום 02.07.2020, כאמור, קבעתי ואני ער לכך שעל החלטתי הוגש ערעור בבית המשפט המחוזי, כי הרעיון של הפסקת הקשר בין הבת בת ה – … לבין אביה הוא ללא הגבלת זמן, הוא רעיון שהדין אינו סובל.

כבר אז סיפרתי כי מדובר במעין הליך המשך להליך שהתברר בין הצדדים בשנת 2017, שתמציתו בבחינה פסיכו-דיאגנוסטית שעבר מכון “שלם” והגיע למסקנה שהבנות לא נפגעו ממין, אך היתה בעיה של העדר גבולות בין האב לבין בנותיו.

ברור היה שאותו הליך אשר ביקש להפסיק את הקשר בין הבת הצעירה לבין אביה “נשען” בעיקר על-פי דברי הבת הבגירה, אשר על-פי תיאורי האם פתחה סגור ליבה וסיפרה על פגיעותיה, פגיעות אשר אירעו שנים קודם לכן.

מדובר בנגיעות באיבר מינו של האב, צריכת אלכוהול והצבעתי על כך שאשפוזה של הבגירה באשפוז בית בעקבות ניסיון אובדני, הוא בבחינת ראיה אובייקטיבית שאי אפשר להתעלם ממנה, על אף הקשיים שהבקשה עוררה שעה שמדובר באירועים אשר אירעו לפני שנים.

בשל שלבי הניסיון האובדני וחוות דעת שירותי הרווחה בדבר חוסר גבולות, הבעתי חשש שהשילוב של השניים בהצביעו על סיכון כלשהו, אינו מאפשר לבית המשפט להתעלם מן הדברים.

הוריתי גם על הזמנת תסקיר שמי יודע מתי יגיע והגבלתי את הקשר שבין האב לבין הקטינה לפעמיים בשבוע בנוכחות צד ג’ ולמשך 30 ימים.

מבין אני שהאב לא ראה את הבת מאז והצדדים מטיחים זה בזה מדוע אירעו הדברים.

והנה, אך נפתח תיק יישוב הסכסוך ביום 07.07.2020 והוגשה בו בקשה ממנה ברור כי אין מדובר עוד בהידברות בין הצדדים על דרך יישוב הסכסוך, אלא בהבדלי תפיסה הנוגעים לבטיחותן של שתי הבנות הקטינות ולשלום נפשן – לאמור, בנסיבות אלה יסכימו או לא יסכימו ההורים, הופך בית המשפט להיות ממונה על הבטחת שלום הקטינות והרי לך טעם נוסף להתקדמות ההליכים ולסגירת תיק יישוב הסכסוך.

הבקשה, למעשה, עותרת בשניים:

ראשית, להאריך את הצו אשר מגביל את ביקורי האב ואת זמני השהות שלו עם הקטינה.

שנית, להורות למשיב לחתום על טופס הסכמה לטיפול וויתור על סודיות במרכז האזורי לטיפול בפגיעות מיניות, הוא מרכז “רימונים” והכל במסגרת משרד העבודה והרווחה.

אם קודם אמרנו שהבעיה היתה שהבגירה עשתה צעד קיצוני ובעקבות הטיפול הרגשי סיפרה את שהיא חווה, כעת מסתבר שמצטרפת גם הבת בת ה- … ל”מעגל” והבעיה כולה הופכת להיות רחבת היקף יותר.

האב מתנגד מכל וכל לשתי הבקשות. אם תרצה, תאמר שמרכז טיעונו הוא בכך שהאם יוצרת אווירה עכורה שיש בה הסתה וכך, האם והבנות מעצימות אחת אצל השניה את הבעיה כדי הסתה כנגד האב ובדיון דברים שלא היו ולא נבראו.

האב הציג סדרת מסרונים עדכנית אותה הוריתי לו גם לסרוק לאחר הדיון, מהם עולה כי התכתבותו ביחסיו עם בנותיו הן תקינים, אוהבים ושוב, לטעמו עולים הדברים בקנה אחד עם טענתו כלפי האם, כי היא יוצרת “דרמה” שלא היתה ולא נבראה, כנגדו.

אומר האב כי מעולם לא פגע בבנותיו, לא מניה ולא מקצתיה, כי עוול נעשה לו והוא חפץ בהסכמה להיעזר בשירותי פוליגרף כדי להוכיח צדקתו.

האם מתנגדת לכך בנימוק המשפטי הפורמאלי, כי בדיקת פוליגרף אינה הליך קביל בדין הישראלי.

למעשה התשובה לכך היא כן ולא, כי במסגרת הליכי משפחה (וראה פסק דין מאלף אשר יצא תחת כבוד סגן הנשיא זגורי) ניתן להסכין שתוצאות פוליגרף ישמשו כראיה, אלא שבאין הסכמה אין טעם בהליך הפוליגרף וממילא שלא נכנסנו בעובי הקורה אשר לאילו שאלות ישאלו בפוליגרף וכיצד שואלים בפוליגרף שאלות הנוגעות להתנהגות חסרת גבולות, להבדיל מפגיעות מיניות.

מסביר האב כי הדרך להוכחת חפותו צריכה לעבור במשטרת ישראל.

אלא שהעובדה שמיוחסים לאב מעשים פליליים אינה מונעת מבית המשפט לענייני משפחה ולמעשה אינה מפטירה את בית המשפט לענייני משפחה מחובתו להבטיח שלומו של קטין, גם אם תסבור המערכת הפלילית שאין די ראיות ממשיות להעמיד את האב לדין.

כך או אחרת, תלונה במשטרת ישראל לא הוגשה. האם מסבירה, בידה האחת, שהבגירה מסרבת להתלונן והדבר מזיק למצבה הנפשי ובידה האחרת טוענת כי גם הבת בת ה- … טוענת לפגיעות בה, אך טיעון ספציפי על מתי ואיך מדובר לא מצאתי.

קשה שלא להזדהות עם דברי עורך דין סגל כשהוא אומר כי קיים קושי ראייתי משמעותי, כדי אין ראיות, כנגד מרשו.

איני מוכן גם לקבל, בוודאי לא כפי שהן, את טענות האם כי מאז נותק הקשר עם האב חל שיפור דרמטי בהתנהגות הבת הצעירה; כי חל שינוי קיצוני בהתנהגות הבת בת ה- … – יכול וכך ויכול ולא כך. ניסיוני למדני ששיפוטיות התנהגותית של הורה שהוא צד מעוניין לא תמיד היא מדויקת.

אין אני מוכן לסמוך את ידי גם על המסרונים אשר ישכנעו אותי ש”הכל בסדר”.

בני אדם גם כשהם צעירים, גם כשהם מתבגרים, גם כשהם ילדים הם יצורים מורכבים קוגניטיבית ורגשית. הם לעתים מנהלים מערכות מסרים כפולות, סבוכות ולמעשה בעניין הזה טוב שיאמר השופט לעצמו כי הוא יודע שעדיין אינו יודע.

דבר אחד ברור ועליו אין מחלוקת, בין אם תדבר כמו האב בטרמינולוגיה של יצירת “סערה בכוס מים” ובין אם תדבר בלשון האם, על עובדות על פני השטח כתוצאה מפגיעות פסיכולוגיות ואנו יודעים שפגיעות מהסוג הנ”ל יכול ו”יצופו” לאחר שנים.

מבחינת מדרג העדיפות לא יכול בית המשפט להותיר את הדברים כפי שהם ובוודאי שכאשר קטינה בת … חפצה בטיפול רגשי, אין בדעתי לחסום דרכה אל אותו טיפול רגשי ומשכך, מורה אני כי האם, בחתימתה בלבד, גם מכוח פסיקתא שלי אם יהא צורך בהגשתה, תהא רשאית לאפשר לקטינה הן לקבל טיפול במרכז “רימונים”. טופס הסכמה לטיפול שיכול וייחתם על-ידי האם לבדה יכול גם לכלול טופס חתימה על ויתור סודיות.

אומר אני כאן ועתה – מצפה אני שתוגש תובענה על-מנת לאפשר את המשך המעקב וזאת תוך 20 ימים מהיום.

מבקש אני ממרכז “רימונים” לדווח ממצאיו לבית המשפט באופן שלא יפר את פרטיותה של הקטינה, על ממצאיו, תוך 30 ימים מהיום לאותו תיק אשר ייפתח.

אוסיף ואסביר כי כבר נקבע, גם על ידי וגם על-ידי טובים ובכירים ממני, כי אבחון פסיכולוגי או מתן טיפול פסיכולוגי, ככל טיפול רפואי אחר, אינו מהווה פגיעה במי מההורים והוא דרוש לרווחתו של קטין, והוא כשלעצמו אינו קובע מסמרות.

גם אם מדובר בבדיה כשיטתו של האב, עדיין יש בטיפול כדי לסייע להיפטר מהבדיה ואם אין מדובר בבדיה – טוב שהדברים “יצופו” ויעלו.

הדבר גם יסייע לבת בת ה- … להתמודד עם שהיא חווה.

מן הסתם שמו עורכי הדין לב שעד כה לא עסקתי בשאלת הטיפול בבת …. ובכוונת מכוון עשיתי.

אמרתי קודם שדי בכך שאחד ההורים סובר שיש צורך בטיפול פסיכולוגי וכאשר סובר האב שהבת …. מצויה בליבה של “סערה מדומה” לשיטתו, כדי להצדיק את מתן הטיפול הפסיכולוגי ולו על-מנת ליתן לבת הקטנה כלים להתמודד.

בנסיבות אלה לא ברורה לי התנגדותו של האב למבוקש בסעיף 2, אך בין אם מתנגד האב ובין אם לאו, בדעתי לחייב את מתן הטיפול. אלא שכאן, כאשר מדובר בקטינה בוגרת פחות שהוריה רואים את המצב העובדתי באופן שונה לחלוטין זה מזו, כאשר משקל רצונה של בת … אינו כמשקל רצונה של בת …, מגיע אני למסקנה כי לעתה זו נבצר מיחידי ההורים לשקול בצורה “נקיה” את טובת הקטינה כדי יכולת להגיע להסכמה ביניהם, במובנו של מושג זה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

הואיל וכך, מורה אני לסיוע המשפטי למנות אפוטרופא לדין לבת הקטנה.

האפוטרופא לדין תבחר את זהות הגורם המאבחן והמטפל על-פי שיקול דעתה.

מינויה של האפוטרופא לדין יועבר גם הוא לתובענה אשר תיפתח ולאותה תובענה יוגש גם התסקיר.

נמצא אני למעשה באותו מצב מבחינת זמני השהות בו נמצאתי כאשר נתתי את ההחלטה הקודמת אשר הגבילה את זמני השהות, אולי במצב חמור יותר אם צודקת האם וגם הבת בת ה- … מוסיפה לנו “סימני אזהרה”.

אומר, כי לעת בה תיפתח אותה תובענה, מבקש אני כי תיקבע פגישה ביני לבין הבנות ואז אוכל להתרשם סוף-סוף באופן בלתי אמצעי מהן.

מאליו ברור כי אם תסתיים שביתת העובדים הסוציאליים, תיערך הפגישה בלוויית עובדת סוציאלית מיחידת הסיוע ואם לא תסתיים השביתה, אבצע את הפגישה בנוכחות העוזרת המשפטית שלי, לבל תמצא אף אחת מן הקטינות עצמה לבדה מולי ומול הקלדן.

כפי שהסברתי, בשלב הנוכחי אין לי אפשרות להביע חששותיי כפי שפורטו בפסק דיני הקודם, אך מבין אני גם מבין שהבת והאב נתקלו בקשיים בדרכם אל הפגישה.

מורה אני לאפוטרופא לדין להסדיר את זמני השהות, לוודא קיומם של זמני השהות ואם תסבור היא שניתן להרחיבם או לוותר על נוכחות צד ג’ בתנאים שתקבע – מוזמנת היא לעשות כן.

לעת הזו ועד שתיכנס האפוטרופא לדין בעובי הקורה, נותר הצו אשר נתתי ואשר הגביל את משך זמני השהות על כנו, למשך 21 ימים נוספים ועד אז, מן הסתם גם תוגש התובענה המתאימה.

מורה אני לאפוטרופא לדין גם ליידע את משטרת ישראל.

אני מתיר פרסום פסק דיני זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים. 

המזכירות תסגור תיק זה.

ניתן והודע היום כ”ח תמוז תש”פ, 20/07/2020 במעמד הנוכחים.