ממש בידור.  עו"ד למשפחה שבעצמה מכינה הסכמי ממון, טענה בבית דין רבני שהיא לא הבינה את הסכם הממון שלה עצמה, לא ייחסה לו חשיבות, חתמה רק בגלל שהיתה בהיריון, שלא הסבירו לה את מהות החוזה, שהיא חתמה "על הדרך" ולא הבינה את המשמעויות.  עוד הוסיפה שבעלה ירון ארמוזה שהוא רופא שיניים מגובר ממנה ב 10 שנים ובגלל זה חתמה על הסכם הממון כי הפער בגילים גרם לה להיות כנועה ומוחלשת……..

 

יפעת ארמוזה הוסמכה בתאריך 14/09/2021 ללשכה.  היא גרה בגן השקמים 39 נוה אילן ירושלים וזמינה ללקוחות עם כוס בלבד בטל. 052-2871576. לפני שקיבלה רישיון שאותו מימנה מכספי הגרוש, ניהלה מסעדה צרפתית בשם "מוזה בהר", אחרי שהגרוש שלח אותו לפרובאנס ללמוד לבשל.

כיום היא משמשת חברת מליאה במועצה האזורית מטה יהודה לענייני כוס ווגינה, ומפרסמת עצמה כאישה מוחלשת שהיא קורבן אלימות…..

 

 

 

 

להלן העתירה שהיא הגישה לבית המשפט העליון נגד בית הדין הרבני

 

תאריך חתימת המסמך: 17.11.2022

בבית המשפט העליון

בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

על־ידי ב״כ עוה״ד ד״ר מתן גוטמן (מ.ר 56905)

מרח׳ אריק אינשטיין 16 הרצליה

טל׳: 5647606־050 ; [email protected]

וע״י ב״כ עו״ד דנה תירוש אליהו ו/או עו״ד ליאת שקלרז הורוביץ

מרחוב מנחם בגין 7 (בית גיבור ספורט) רמת גן

טל: 7171611־03פקס: 7171612־03

נ ג ד

המשיבים:

1. בית הדין הרבני הגדול

2. בית הדין האזורי ירושלים

3. ירון ארמוזה, ת.ז 0592734144 (פלוני)

המשיב 3 ע״י ב״כ עו״ד יורם אבירם

מרח׳ חפצדי נחום 5 ירושלים

טל: 6519666־02 פקס: 6519322־02

עתירה למתן צו על תנאי, צו ביניים וצו ארעי

 

עתירה זו עניינה פסק דין שגוי, המנוגד לדין האזרחי ולהלכות של בית משפט נכבד זה, שניתן על ידי  המשיב 1 ביום 14.9.2022 (להלן: בית הדין הרבני הגדול), ובמסגרתו נדחה ערעור של העותרת (להלן: יפעת) על פסק דינו של המשיב 2 (להלן: בית הדין האזורי). בית הדין הרבניים, בפסקי דין הסותרים את הדין האזרחי, נישלו וגירשו את יפעת מבית מגוריה. נקבע כי על בית המגורים המשותף של יפעת, בן זוגה לשעבר המשיב 3 (להלן: ירון) ושני ילדים המשותפים, שנרכש ונבנה במהלך הנישואים, לא יחול "הסדר איזון משאבים" מכוח חוק יחסי ממון, התשל״ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), ועל יפעת וילדיהם הקטינים של בני הזוג להתפנות מבית מגוריהם.

במרכזה של עתירה זו עומד גורל בית המגורים של העותרת מאז שנת 2010, ולמעשה גורלה שלה. עם קבלת פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול לפיה שבית מגוריה אינה שלה ־ חרב על יפעת עולמה! יפעת וירון, הינם בני זוג לשעבר, אשר נישאו בשנת 2004, והתגרשו לאחר כ-16 שנות נישואים. לצדדים שני ילדים משותפים ירין בן 18 ויולי בת 8. יפעת וירון בנו את ביתם במושב נווה אילן, ומאז שנת 2010 הם התגוררו בבית אותו דבשו ובנו יחדיו במהלך הנישואים. בבית זה מתגוררת יפעת עם ילדיהם המשותפים של בני הזוג כיום. בית הדין הרבני קבע כי "עלות בניית הבית בנווה אילן מומנה מכספים אשר נטל האיש מאמו ואותם השיב לה באמצעות לקיחת משכנתא משותפת על הבית ובאמצעות מכירת בית משותף בתל אביב. סה״כ שילמו הצדדים לידי האם לפחות 2,300,000 ₪ (900,000 ₪ ״הסכום הראשון״ + 1,400,000 ₪ סכום מכירת הבית בת״א. מכאן כי כספים אלו חינם משותפים … המסקנה היא שהאשה הוכיחה שהבית נבנה מכספים משותפים של הצדדים". כלומר, אין מחלוקת כי רכוש משותף רב הושקע בבית המגורים, וזו קביעתו העובדתית של בית הדין הרבני.

בעתירה זו עולה השאלה הכיצד ועל בסיס אילו אדנים משפטיים החליט בית הדין לנשל את יפעת מבית מגוריה ולהורות על פינוייה מביתה, ומהמקום המהווה את מרכז עולמה של יפעת בו היא מימשה את אישיותה כנבחרת ציבור י בית הדין שגה שגיאות משפטיות חמורות וקשות, חרג מסמכות וסטה מהוראות הדין האזרחי, וכך הגיע לתוצאה אבסורדית לפיה יש להפריד בין המקרקעין (המגרש), שבבעלות ירון, לבין הבית הבנוי עליו – ״הבית המעופף באוויר״ – שלגביו יש ליפעת זכויות לקבלת חצי השווי הבית הבנוי, ללא שווי המקרקעין, וללא זכות בעלות בבית המגורים המשותף. הודגש על ידי בית הדין כי "ניתן כבר עתה לקבוע שיש להיעתר למבוקש לפינוי הנתבעת מהבית בגווה אילן… אף אם ייפסק שמגיע לה חלק יחסי מדמי הבית, עדיין זה רק חיוב כספי ולא מדין בעלות, וממילא אין סיבה שהיא תמשיך לגור בבית שאינו שלה (שהרי כבר הכרענו לעיל שהמגרש שייך לבעל)"

שגיאותיו של בית הדין הרבני, המחייבות את התערבותו של בית המשפט הנכבד, מבוססת על שלוש שגיאות משפטיות חמורות:

ראשית, בית הדין הרבני העניק, בניגוד חמור ובולט לפסיקה של בית משפט זה (ע״א 151/85 רודן נ׳ רודן, פ״ד לט(3) 186 (1985)), תוקף מחייב להסכם ממון טרום נישואים שלא אושר בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק יחסי ממון. אין חולק כי יפעת לא קיבלה במסגרת ההסכם הנטען (שאותו ראתה לראשונה בהליכים בבית הדין) דבר, ולא נהנתה מפירותיו – אלא ההפך "פירותיו של ההסכם" מבחינתה של יפעת הם "פירות באושים" ־ שלילת כל רכושה ונישולה מבית מגוריה. למיטב הידיעה והעיון בפסיקה הקיימת במאגרים זו הפעם הראשונה בה מוענק תוקף להסכם ממון לא מאושר טרום נישואים שהצדדים לא קיבלו בגינו כל טובת הנאה מוחשית, ובעקבותיו מנושלת האישה מבית מגוריה.

פסקי הדין שיישמו את הלכת רודן, לפיה ניתן במקרים של "זעקת ההגינות" מכוח עקרון תום הלב, להעניק תוקף להסכם ממון שאינו מאושר כחוק, הם בעיקרם הסכמי גירושים או הסכמים תוך כדי נישואים בהן ניתנה תמורה חומרית, ברורה וממשית למי מבני הזוג המבקש להתכחש להסכם ממנו הוא נהנה בפועל, היינו מקום בו המבקש להתכחש להסכם כבר קיבל לידיו את הרכוש או טובת ההנאה מכוח ההסכם. אין מקרים בפסיקה. למיטב הידיעה, של מתן תוקף להסכם ממון "קלאסי" שנערך טרם הנישואים. המבקש להסדיר יחסים בין רכוש חיצוני טרום הנישואים לרכוש משותף שייווצר במהלך הנישואים, ואף צד לא קיבל בגינו דבר. לא בכדי, בית המשפט המחוזי בעמ״ש (ת״א) 19־03־17125 נ׳ ל׳ צ׳ ס׳ ר׳ (31.10.2019) מפי כבוד השופט שוחט הדגיש כי הלכת רודן מתוחכמת ל״הסכמי ממון שנחתמו בין בצי זוג נשואים במהלך נישואיהם, שתוכנם עונה להגדרה של הסכם ממון, שלא הוגשו לאימות ולאישור, כשבן מזוג הטוען לאי תקפותו של ההסכם נהנה מפירותיו, מפירות ההסדר שבוצע. לא מצאתי בפסיקה מקרה בו יושמה ההלכה על הסכם ממון טרום נישואין". פסק הדין של בית הדין הרבני סוטה באופן ניכר מהלכת רודן, ועל השלכות הרוחב שלו ניתן לומר "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפןנחו של אולם".

במקרה דנן בית הדין הרבני נישל את יפעת מבית מגוריה מאז שנת 2010, כאשר אין מחלוקת כי המגרש והבית נרכשו ונבנו במהלך תקופת הנישואים ברכוש משותף. כאמור, בית קבע כקביעה עובדתית "מכאן כי כספים אלו חינם משותפים… המסקנה היא שהאשה הוכיחה שהבית נבנה מכספים משותפים של הצדדים".

מכאן שהתוצאה האבסורדית של בית הדין, הינה גם תוצאה בלתי חוקית המנוגדת לדין האזרחי בצורה בולטת המחייבת התערבות של בית משפט זה.

שנית, מקריאת פסקי הדין של בתי הדין עולה כי הדיינים הבינו, ככל הנראה, שקיים מצב אבסורדי בו יפעת, שאין מחלוקת שתרמה זמן, עמל וכסף רב, לבית המגורים המשותף אותו בנו בני הזוג במהלך הנישואים, תנושל ותגורש מבית מגוריה בנווה אילן ביחד עם ילדיהם המשותפים של בני הזוג. ועל־כן, בית הדין "המציא" הלכה משפטית חדשה ושגויה בדבר הפרדה בין המגרש עליו בנוי הבית, ובית המגורים עצמו. בדרך של הפרדה מלאכותית זו, הגיע בית הדין לתוצאה "המוזרה", בלשון המעטה, לפיה המגרש (שאין מחלוקת שנרכש במהלך הנישואים) הוא "נכס חיצוני" לפי פרשנות הסכם הממון (הלא מאושר), ואילו הבית הבנוי הוא רכוש משותף שיש להחיל עליו איזון משאבים לפי הסכם הממון והוראות החוק. בית הדין העניק "כנפיים" לבית המגורים המשותף של בני הזוג, והבית הפך להיות "מעופף באוויר" ומנותק מהמקרקעין עליו הוא בנוי. מדובר בתוצאה אבסורדית המנוגדת לשכל הישר והגיון הבריא; אך מעל הכל תוצאה זו מנוגדת לדיני המקרקעין ודיני המשפחה האזרחיים, כפי שנקבע בבע״מ 16־7735 פלוני נ׳ פלוני (5.12.2016), ובעמ״ש (חי׳) 21־11־71489 מ. ש נ׳ א. ו. ש (9.6.2022), שאושר בבית המשפט העליון בבע״מ 4643/22 פלונית נ׳ פלוני (19.07.2022). 

בתונה:  העו"ד של עו"ד יפעת ארמוזה, הגברת ליאת שקלרז

 

 

גם אם נקבל כי הקרקע של הבית נרכשה על ידי ירון מכספו החיצוני (קביעה מוכחשת), אזי מרגע שנבנה על המגרש בית המגורים המשותף בחשקעח של רכוש משותף, עמל ומאמצים משותפים, נטמעת הקרקע בתוך הרכוש המשפחתי, כטפל (המגרש) ההולך  אחר העיקר (בית המגורים). על כן, כיצד שלא נהפוך בדבר, בין מכוח הסכם הממון שלא אושר (סעיף 9 להסכם), ובין מכוח חוק יחסי ממון, יש לאזן את בית המגורים כולל המגרש שווה בשווה בין ירון ליפעת.

שלישית, גם אם נניח כי המקרקעין הם "נכס חיצוני" (הנחה מוכחשת), אזי האופן שבו בחן בית הדין את האינדיקציות להוכחת "דבר מה נוסף" לגיבוש כוונת שיתוף פרטנית, אינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה שנקבעו בהקשר זה בדין האזרחי במסגרת הלכת השיתוף הספציפי (ראו דנג״ץ 8537/18 פלונית נ׳ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (24.6.2021)). אין בפסיקה תימוכין לקביעה כי הסכם ממון טרום נישואים שאינו מאושר יכול לגבור – כאמת מידה יחדיה – על המציאות של השיתוף בפועל במקרקעין ובבית המגורים משך כעשור שנים. מדובר בטעות בולטת וקשה נוספת של בית הדין שסטה מהוראות הדין האזרחי.

כבר בפתח הדברים חשוב להבהיר עד כמה מגוריה של יפעת בבית המגורים בנווה אילן מהווה את מרכז חייה ועולמה של יפעת. יפעת היא אשת ציבור מרכזית במושב נווה אילן. פעילותה הציבורית של יפעת במושב נווה אילן החלה כבר מעת רכישת המגרש במושב בשנת 2005. במועד זה התכנסנו כל רוכשי המגרשים (140 משפחות) לישיבה, ונבחר ועד שיתנהל מול האגודה השיתופית ומול היזם. יפעת נבחרה ליו״ר ועד ההרחבה של המושב, ובהמשך נבחרה להיות חברה בוועד המקומי, מזכיר (מנכ״ל) המושב ולבסוף ליו״ר היישוב. כיום יפעת חברת מליאת המועצה האזורית מטה יהודה מטעם המושב, והיא יו״ר ועדת חינוך של כל הרשות המקומית. כלומר, מיום רכישת המגרש בשנת 2005 ועד היום, הבית בנווה אילן והמושב הוא מרכז חייה, ולמעשה כל עולמה של יפעת. כעת מבקש בית הדין הרבני לנשל את יפעת מכל עולמה!

שגיאותיו החמורות של בית הדין הרבני עולות כדי חריגה מסמכות וסטיה חמורה מהוראות החוק. מכאן שיש בסיס להתערבותו של בית משפט נכבד זה בהכרעה של בית הדין. אכן בית משפט נכבד זה נוקט היקף התערבות מצומצם בהחלטות בית הדין. אך כפי שפורט לעיל, עוצמתן המצטברת של השגיאות שנפלו בפסק דינו של בית הדין הרבני- מתן תוקף להסכם ממון שלא אושר, הפרדה מלאכותית בין מקרקעין לבית המגורים, וקביעה שאין שיתוף ספציפי במקרקעין רק בשל הסכם הממון שלא אושר שנחתם טרם הנישואים – אינה עולה בקנה אחד עם הדין האזרחי ומקימה עילה ברורה להתערבות בית המשפט הנכבד במקרה הנדון.

אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן את הצווים המבוקשים לחלן:

(א) על המשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסקי דינם של בית הדין הרבני הגדול והאזורי, וייקבע כי אין תוקף להסכם הממון שלא אושר במקרה דנן, ויש להחיל על יפעת וירון את חוק יחסי ממון;

(ב) על המשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסקי דינם של בית הדין הרבני הגדול והאזורי, וייקבע כי אין תוקף להסכם הממון שלא אושר במקרה דנן בכל הנוגע לבית המגורים המשותף, ויש להחיל על יפעת וירון את חוק יחסי ממון והסדר איזון המשאבים ביחס לבית המגורים, כך שבית המגורים (המקרקעין (המגרש) והבית הבנוי עליהם) יחולק שווה בשווה בין יפעת לירון;

(ג) על המשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסקי דינם של בית הדין הרבני הגדול והאזורי, וייקבע כי לא ניתן להפריד בין המקרקעין (המגרש) לבין הבית הבנוי עליהם, וכי ייקבע שיפעת זכאית לזכויות בחצי מבית המגורים, כולל המקרקעין;

(ד) על המשיבים ליתן טעם מדוע לא ייקבע כי על בית המגורים בנווה אילן, המקרקעין והבנוי עליהם ללא כל הבחנה, יחול הסדר איזון משאבים מכוח חוק יחסי ממון;

(ה) על המשיבים ליתן טעם מדוע לא תחול על בית המגורים של יפעת בנווה אילן, המקרקעין והבנוי עליהם ללא כל הבחנה, "הלכת השיתוף הספציפי", כך שיפעת תהא זכאית לזכויות בחצי מבית המגורים;

(ו) לחילופין, על המשיבים ליתן טעם מדוע לא ייקבע כי גם אילו הסכם הממון בתוקף, כל שיכול ירון לקבל בחזרה לפי ההסכם, ביחס לבית המגורים, הוא סך של 481,540 ₪ ־ הסכום שהושקע על ידו בבית המגורים ממכירת דירתו הקודמת, טרם הנישואים, ברחוב בנמר, ולכן יש לחלק את שווי בית המגורים של יפעת בנווה אילן, המקרקעין והבנוי עליהם ללא כל הבחנה, שווה בשווה בין הצדדים, בהפחתת הסכום האמור בלבד;

(ז) כל סעד אחר שייראה לבית המשפט נכון וראוי בנסיבות העניין.

בקשת למתן צו ארעי וצו ביניים עד להכרעה בעתירה

 

עתירה זו עוסקת בגורל בית המגורים של העותרת וילדיה. עד להכרעת בית המשפט הנכבד בעתירה למתן הצווים על תנאי, כפי שפורט לעיל, מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו ביניים המופנה למשיבים, ולפיו יוקפא כל מהלך של מימוש פסק הרין של בית הרין הרבני, ויישאר המצב הנוכחי ביחס לבית המגורים בנווה אילן כפי שהוא מזה שנים, ובמסגרת זו יפעת וילריהם המשותפים של בני הזוג ימשיכו להתגורר בבית המגורים בנווה אילן, וכי לא תעשה כל פעולה משפטית או פיזית הקשורה לפינוי או העברת כסף או זכויות מכל סוג שהוא בין הצררים בקשר לבית המגורים הנרון, וזאת ער להכרעה בעתירה זו. מטרת הצו היא להבטיח קורת גג ליפעת וילדיהם של בני הזוג במקום בו גרלו ער סיום בירור העתירה. מובן שאם תתקבל העתירה יפעת לא תאלץ להתפנות מבית מגוריה, מכאן החשיבות הרבה במתן צו הביניים שייקבע את מצב הדברים הנוכחי. בית הרין האזורי רקה את בקשותיה של יפעת לעיכוב ביצוע ער להגשת עתירה זו (ראו נספח 15 לעתירה).

ככל שבית המשפט הנכבד לא ייתן החלטתו בבקשה לצו הביניים טרם קבלת תגובת הצד השני, מתבקש בית המשפט הנכבד להוציא צו ארעי במעמר צר אחר, ולפיו יוקפא כל מהלך של מימוש פסק הרין של בית הרין הרבני, ויישאר המצב הנוכחי כפי שהוא, ובמסגרת זו יפעת וילדיהם המשותפים של בני הזוג ימשיכו להתגורר בבית המגורים בנווה אילן, וכי לא תעשה כל פעולה משפטית או פיזית הקשורה לפינוי או העברת כסף או זכויות מכל סוג שהוא בין הצדדים בקשר לבית המגורים הנדון, וזאת ער להכרעה בבקשה לצו ביניים.

הנימוקים למתן צו הביניים והצו הארעי:

על פי ההלכה הפסוקה, ובבוא של בית המשפט להכריע בבקשה למתן צו ביניים עליו לבחון שני עניינים: סיכויי העתירה להתקבל, ומאזן הנוחות. על הכללים ביחס למתן צו ביניים עמד השופט חשין בבשג״צ 2598/95 ארם טבע ודין ־ אגורה ישראלית להגנת הסביבה ואח׳ נ׳ המועצה הארצית לתכנון ובניה (30.4.1995):

"כללים אלה ידועים לכל, ועניינם הוא שניים :האחר הוא סיכוייו של העותר לזכות בעתירה, והאחר הוא מאזן הנוחות ובכללו הנזקים העלולים להיגרם לעותר או למשיב אם יינתן או שלא יינתן צו ביניים… אכן, עיקרה של בקשה למתן צו ביניים רואה אני במה שקרוי ׳מאזן הנוחות׳ ־ יהא כינויו של אותו מאזן אשר יהא: בשימור הסטטוס קוו אנטה, שינויו של הסטטוס קוו, נזקים בלתי הפיכים וכיוצ״ב ־ מאזן נוחות להבדילו מסיכויי העתירה לגופה שאני רואה בהן יסור מישני בבקשה"

בכל נוגע לסיכויי העתירה, כפי שמפורט בהרחבה בעתירה זו, ישנם סיכויים גבוהים מאוד כי העתירה תתקבל. כאמור, בית הדין הרבני סטה מהלכות של בית משפט נכבד זה ומהוראות הדין האזרחי. בית הדין נישל וגירש את העותרת מבית מגוריה מאז שנת 2010, הבית בו היא מתגוררת עד עצם היום הזה עם ילדיהם המשותפים של בני הזוג. כפי שפורט לעיל, עוצמתן המצטברת של השגיאות שנפלו בפסק דינו של בית הדין הרבני- מתן תוקף להסכם ממון שלא אושר; הפרדה מלאכותית בין מקרקעין לבית המגורים; וקביעה שאין שיתוף ספציפי במקרקעין רק בשל הסכם הממון שלא אושר שנחתם טרם הנישואים –אינה עולה בקנה אחד עם הדין האזרחי ומקימה עילה ברורה להתערבות בית המשפט הנכבד במקרה הנדון. על כן, המפורט בעתירה זו מלמד על הסיכויים הגבוהים של העתירה.

בכל הנוגע למאזן הנוחות, נראה כי התשובה ברורה מאליה – הנזק המיידי ממימוש פסקי הדין של בתי הדין הרבניים, ופינוי של יפעת וילדיהם המשותפים של בני הזוג מבית מגוריהם מאז שנת 2010, עולה בעשרות מונים מהנזק (הלא קיים) לירון מהותרת המצב הנוכחי עד סיום בירור הטענות העולות בעתירה. מובן שפינוי יפעת והילדים מבית המגורים בנווה אילן עלול לגרום נזק בלתי הפיך ולא תהיה אפשרות להשבת המצב לקדמותו.

כידוע הלכה של בית המשפט העליון הינה שיש ככלל לעכב ביצוע של החלטה או פסק דין העוסקים בענייני זכויות במקרקעין, שכן יהיה קשה עד בלתי אפשרי להחזיר את המצב לקדמותו, וכך נקבע בע״א 3223-09 פרונט נ׳ גלובינסקי (26.8.2009): "כאשר ביצוע מיידי של ההחלטה עשוי לייתר את הערעור שאיננו חסר סיכוי, יש לאזן בין זכותו של הזוכה בערכאה הדיונית, לבין מי שמבקש להשיג על ההחלטה בערכאת הערעור, ומצפה למצות את יומו בבית המשפט … כדי למנוע סיכול תוצאות הערעור ולהופכו לאקדמי, יש הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין כדי למנוע שינוי במצב הקיים שלא ניתן יהיה, או קשה יהיה, להחזירו למצבו הקודם…..כאשר מוגש ערעור על החלטות הכרוכות במכירת מקרקעין, הנטייה

היא לעכב את ביצוען, בשל חשש זה, שלא ניתן יהיה להשיב מצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, בשל העברת המקרקעין לצדדים שלישיים טרם הכרעה בערעור".

ההלכה האמורה נכונה ביחס לכל פסיקה העוסקת בזכויות במקרקעין, והיא מקבלת משנה תוקף שעה שהמקרקעין הנדונים הם בית המגורים של מבקש צו הביניים. בית משפט זה קבע כי "מאזן הנוחות פועל באופן מכריע לטובת המשיבים … המדובר הוא בפינוי דירת מגורים המהווה תמיד מהלך קשה שהחזרת המצב לקדמותו לגביו אם התביעה העיקרית תצלח, מוטל בספק״ (רע״א 6994-00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע״מ נ׳ יצחק אמר, פ״ד נו(1) 529 (2001). ראו גם רע״א 5368/01 יהודה נ׳ עו״ד תשובה, כונס נכסים, פ״ד נח(1) 214 (2003)). חזר על הלכה זו בית משפט נכבד זה ברע״א 19־605 לאה ידען נ׳ רשות מקרקעי ישראל (18.4.2019)) : "מדובר בנכס מקרקעין אשר משמש בשנים האחרונות בית מגורים למבקשת ולבני משפחתה. ככלל, כאשר מדובר בנכס מסוג זה, להבדיל מחיוב כספי או ממקרקעין המשמשים למסחר או השקעה, הכף נוטה לכיוון מתן סעד זמני. זאת, נוכח ההשלכות המידיות והקשות מהם עשויים לסבול המפונים מביתם״ (ראו גם רע״א 1097/19 פלוני נ׳ פלוני, פסקה 14 (28.3.2019) ; רע״א 2806/18 יקטר נ׳ אורטנר, פסקה 11 (6.6.2018)). אכן, במקרה של פינוי דירת מגורים, גם בתחום יחסי ממון, בית המשפט נוטה כבדרך קבע להעניק את צו הביניים המבוקש והצו הארעי עד ההכרעה בטענות בעתירה (ראו למשל בג״ץ 10059-03 ענת בדר ועדיה נ׳ בית הדין הרבני הגדול (31.12.2003) בו ניתן צו ארעי במקרה דומה).

מכל האמור עולה כי במקרה דנן על בית המשפט הנכבד לקבל את הבקשה של יפעת לצווים זמניים – צו הביניים והצו הארעי – שכן סיכוי העתירה גבוהים מאוד, ומעל הכל נוכח העובדה כי גורל בית מגוריה של יפעת עומד על כף, ויש לעכב כל מהלך הקשור למימוש פסקי הדין בית הדין הרבני נוכח ההשלכות המידיות והקשות מהם עשויים לסבול יפית וילדיהם הקטינים של בני הזוג.

תוכן עניינים

• א. רקע עובדתי……………..

א1. הצדדים לעתירה

א2. בית המגורים המשותף בנווה אילן

א3. פסק דינו של בית הדין האזורי – מתן תוקף להסכם ממון שלא אושר כדין ובית המגורים

המשותף ״המעופף באוויר״

א4. פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול

• ב. בית הדין העניק שלא כדין תוקף להסכם ממון שלא אושר לפי החוק ……………….14

ב1. מה תוקפו של הסכם ממון שלא אושר לפי הוראות החוק?

ב2. בית הדין סטה מהלכת רודן ויפעת לא קיבלה כל זכות או טובת הנאה מההסכם, שיש בכוחם להעניק תוקף להסכם ע״פ ״זעקת ההגינות״ ותום הלב

• ג. לא ניתן להחיל את סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון על בית המגורים המשותף בנווה

אילן ……………………………………………………………………………………21

• ד. גם אם בית המגורים הוא ״נכס חיצוני״ – ישנו שיתוף ספציפי, ובית הדין סטה

מאמות המידה שנקבעו בדין האזרחי………………………………………………………22

• ה. "בית המגורים המעופף באוויר" ־ בית הדין ערן הפרדה לא חוקית ומלאכותית בין

המגרש לבין הבית……………………………………………………………………………25

• ו. בהנחה שהסכם הממון בתוקף – בית הדין סטה מהוראותיו….

• ז. כללי הסף להגשת העתירה……………………………………………………………….29

ב1. מיצוי הליכים טרם הגשת העתירה

ב2. העדר שיהוי בהגשת העתירה

• ח. סוף דבר – על בית המשפט להתערב בפסק הדין השגוי ………………………………32

עתירת לצו על תנאי

א. רקע עובדתי

א1. הצדדים לעתירה

• 1.  העותרת, יפעת והמשיב 3, ירון, הינם בני זוג לשעבר אשר נישאו כדת משה וישראל ביום 27.1.2004 והתגרשו לאחר כ־16 שנות נישואים ביום 31.5.2020. עבור שני הצדדים מדובר בנישואים שניים, עת יפעת הייתה גרושה ללא ילדים ולירון שתי בנות שהינן בגירות כיום. הצדדים נישאו עת יפעת הייתה בחודש שישי להריונה לאחר תקופת זוגיות. לצדדים שני ילדים משותפים ירין בן 18 ויולי בת 8.

• 2.  כיום, מתגוררת יפעת בבית המשותף בנווה אילן עם ילדים המשותפים של הצדדים, וירון, על בסיס פסקי הדין השגויים של בתי הדין הרבניים, עותר לפנותם מהבית המשותף. גורלו של בית המגורים מונח על הכף בעתירה זו.

• 3.  המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול, דחה ביום 14.9.2022, ערעור של יפעת (תיק 1318816/3, כבוד הדיינים הרב יעקב זמיר, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי) על פסק דינו של המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי בירושלים (תיק 1203515/5, כבוד הדיינים הרב יצחק אושינסקי – אב״ד, הרב מאיר קאהן, הרב יעקב מ׳ שטיינהויז) מיום 7.5.2021 ופסק דין משלים מיום 30.6.2021, וקבע, בין היתר, כי אין לשנות את החלטת בית הדין האזורי לפיה אין להחיל הסדר איזון משאבים על הבית המשותף של בית הזוג, מכוח חוק יחסי ממון.

״1.״       פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 12.9.2022 וכתב הערעור של יפית לבית הדין וסיכומיה מצורפים

לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנה ומסומנים נספח!

״2.״ פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים מיום 7.5.2021 ופסק הדין המשלים מיום 30.6.2021 מצורפים לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנו ומסומנים נספח 2

• 4. פסיקה זו של בתי הדין מבוססת בעיקרה על מתן תוקף מחייב להסכם ממון שלא אושר לפי הוראות חוק יחסי ממון. לפיכך קבעו בתי הדין הרבניים כי במקרה דנן, חרף רכישת המגרש ובניית הבית עליו במהלך חיי הנישואים, יש להפריד מבחינה רכושית בין המגרש לבין הבית הבנוי עליו. ביחס למגרש נקבע כי ירון זכאי לכל המגרש שכן הוא נרכש בכסף "חיצוני" של ירון, וכי ליפעת אין כל זכות לגביו. ביחס לבית הבנוי על המגרש נקבע כי הוא יחולק שווה בשווה בין הצדדים, שכן הושקעו בו כספים משותפים.

א2. בית המגורים המשותף בנווה אילן

• 5.  במרכזה של עתירה זו עומד גורל בית המגורים המשותף של הצדדים, בו מתגוררות העותרת עם ילדיהם המשותפים של בני הזוג עד היום. בני הזוג נישאו, כאמור בתחילת שנת 2004, והמגרש עליו בנוי הבית נרכש בהחלטה משותפת של בני הזוג לקראת סוף שנת 2005 בסך של 1,243,844 ₪ כולל תשלום פיתוח, והכל בזמן החיים המשותפים – כלומר מגרש נרכש לאחר כארבע שנות זוגיות, מתוכם שנתיים כזוג נשוי. הבניה על המקרקעין החלה בשנת 2009 והסתיימה בשנה 2010, הצדדים עברו לגור בבית ביום בשנת 2010, ובו נולדה בתם הקטנה יולי. מטעמים פורמליים בלבד, ומבלי שיפעת ייחסה לכך כל חשיבות, המגרש ובהמשך באופן טבעי בית המגורים המשותף, נוכח הוראות חוק המקרקעין בדבר העדר ההפרדה בין המקרקעין לבנוי, נרשמו על שמו של ירון בלבד.

• 6.  מאז רכישת המגרש בשנת 2005, כל הפעולות לתכנון ובניית בית המגורים המשותף נעשו על ידי יפעת או על ידי בני הזוג במשותף, תוך השקעה משותפת של זמן ומשאבים משותפים רבים ומשמעותיים:

• (א) בשנת 2009 נלקחה משכנתא מחשבון בנק על סף כ־ 1,200,000 ₪ שיפעת הצטרפה אליו כשותפה, ועד היום המשכנתא מוחזרת מחשבון משותף של בני הזוג

״3.״ אישורים על לקיחת משכנתא מצורפים לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנו ומסומנות נספח 3

• (ב) היתר הבנייה, הבקשות לפיתוח המגרש והבקשות לזכויות הבנייה הוגשו על ידי יפעת וירון יחדיו.

״4.״ אישורים משותפים שניתנו ביחס לבית מצורפים לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנו ומסומנות נספח 4

• (ג) יפעת הייתה אחראית באופן בלעדי לתכנון הבית ולקשר עם האדריכל, אנשי המקצוע ובחירת החומרים לבניית הבית, והיתה רשומה על חשבונות הבית כגון חשבון החשמל.

״5.״ התכתבויות של יפעת בקשר לבניית הבית וחשבון החשמל על שם יפעת מצורפים לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנו ומסומנות נספח 5

• (ד) בית הדין הרבני הגדול קבע כי ״חלק משמעותי מהכספים – 850000 ₪ ששימשו לבניית הבית באו מכספים משותפים", ובית הדין הרבני האזורי קבע " עלות בניית הבית בנווה אילן מומנה מכספים אשר נטל האיש מאמו ואותם השיב לה באמצעות לקיחת משכנתא משותפת על הבית ובאמצעות מכירת בית משותף בתל אביב. סה״כ שילמו הצדדים לידי האם לפחות 2,300,000 ₪ (900,000 ₪ ״הסכום הראשון״ + 1,400,000 ₪ סכום מכירת הבית בת״א. מכאן כי כספים אלו הינם משותפים … המסקנה היא שהאשה הוכיחה שהבית נבנה מכספים משותפים של הצדדים". כלומר, נקבע כי בני הזוג השיבו יחדיו כסף למשפחתו של ירון, אשר נקבע כי הוא שימש לבניית בית המגורים.

• 7.  בני הזוג קבעו את מקום מגוריהם במושב נווה אילן, בנו בו את ביתם המשותף בו גרו שנים רבות יחדיו, בבית זה הם גידלו את ילדיהם המשותפים, ויפעת אף נטמעה בקהילה של המושב בצורה מעוררת התפעלות ־ היא פעלה שנים בהתנדבות בוועד המושב, ולבסוף נבחרה להיות יו״ר היישוב־ המינוי ניתן כמובן אך ורק למי שמוגדר כבעלי נכסים ביישוב.

• 8.  חשוב לציין כי פעילותה של יפעת במושב נווה אילן החלה כבר מעת רכישת המגרש בשנת 2005. במועד זה התכנסנו כל רוכשי המגרשים (140 משפחות) לישיבה, ונבחר ועד שיתנהל מול האגודה השיתופית ומול היזם. יפעת נבחרה ליו״ר ועד ההרחבה של המושב, ובהמשך נבחרה להיות חברה בוועד המקומי, מזכיר (מנכ״ל) המושב ולבסוף ליו״ר היישוב. כיום יפעת חברת מליאת המועצה האזורית מטה יהודה מטעם המושב, והיא יו״ר ועדת חינוך של כל הרשות המקומית. כלומר, מיום רכישת המגרש בשנת 2005 ועד היום, הבית בנווה אילן והמושב הוא מרכז חייה, ולמעשה כל עולמה של יפעת.

• 9.  ירון עצמו תמך לאורך כל הדרך בפעילות הציבורית של יפעת כמנהיגה ביישוב ובמועצה וראה בה חלק בלתי נפרד מהיישוב בו גרו יחדיו, והנה למשל בפוסט בפייסבוק שפרסם ירון בנובמבר 2016 הוא כתב "גאה בזוגתי שמנהלת את המצב בקור רוח ובמסירות לתושבים", בפוסט אחר שיתף כתבה אודות פעילותה הציבורית של יפעת ביישוב וכתב "מנהיגה, מעוררת השראה ומודל לחיקוי – זוגתי״, ובפוסט נוסף בו שיתף טור דעה של יפעת כתב ״זה הזמן למנהיגות נשית .. יופי של סיכום, יאללה ליעד הבא". כלומר, ירון תמך ועודד את פעילותה הציבורית המרשימה של יפעת ביישוב נווה אילן, המקום בו יחדיו בנו את ביתם!

״6.״ רשימת חברי מליאת הרשות המקומית מצורפת ורשומות התמיכה של ירון בפייסבוק מצורפים לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנו ומסומנות נספח 6

• 10. במרכזה של עתירה זו עומד גורל בית המגורים המשותף של בני הזוג שנרכש לאחר הנישואים, בו גידלו את ילדיהם ומימשו את חייהם המשותפים. לא בכדי "מלומדים שונים סבורים כי בית המגורים הוא נכס הקשור בנימי אישיותו של בעליו, עד כדי כך שחלק מזהותו העצמית משתקף בנכס זה, שהופך לחלק מה׳אני׳ שלו… בהתאם, בפסיקה הובעה העמדה כי בית המגורים מרכזי הוא לאישיות הפרט ולהגשמתו העצמית … וכי הבית הוא אחד הנכסים החומריים החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב שבהם״ (דנג״ץ 8537/18 פלונית נ׳ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פס׳ 33 לפסק דינה של הנשיאה חיות (24.6.2021) (להלן: פרשת השיתוף הספציפי)). בכל הנוגע להקשר הייחודי של בית המגורים והיחסים הזוגיים, היטיב להגדיר זאת הנשיא (בדינר) א׳ ברק: "דירת המגורים המשותפת של בני הזוג מחייבת התייחסות שונה מזו של כלל הזכויות והחובות של בני הזוג. לדירת המגורים שמור בדין מעמד מיוחד. דירת המגורים היא נכס הקשור באופן ישיר לנישואיהם של בני הזוג. הזכויות בו משפיעות באופן הדוק על רווחת המשפחה כולה – בני הזוג כמו גם ילדיהם. דירת המגורים המשפחתית היא, על פי רוב, חלק רציני מרכושם של בני הזוג. היא המקום שבו מתממשים חיי הנישואין. היא תעמוד בלב סכסוך גירושין אם יפרוץ. אכן ׳דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעתים אף היחידי׳ (השופטת ט׳ שטרסברג־כהן ברע״א 8672/00 אבו רומי נ׳ אבו רומי; […]). דירת המגורים היא, בדרך כלל, מבטחו הרכושי העיקרי של הצד החלש […]״ (רע״א 8791/00 שלם נ׳ טווינקו בע׳׳מ, פ״ד סב(1) 195,165 (2006)).

• 11. ואכן בית המגורים של בני הזוג בנווה אילן הפך להיות ״האני״ של יפעת – המקום בו היא חיה ומגשימה את עצמה ומגדלת את ילדיה, בתוך קהילה שהיא אוהבת לה היא תורמת רבות בפעילות ציבורית מרשימה בוועד המושב ובמועצה המקומית, וכן מקום בו ילדיה הם חלק בלתי נפרד מהקהילה.

• 12. ומכאן עולה השאלה, הניצבת במרכזה של עתירה זו, כיצד יתכן שבית המגורים המשותף של יפעת וירון, שנרכש ונבנה במהלך חיי הנישואים, בו מימש הזוג את חיי הנישואים וגידל את ילדיו, והושקעו בו – בהתאם לקביעת בית הדין – משאבים וכספים משותפים משמעותיים, אינו נכנס לתוך הסדר "איזון משאבים" מכוח חוק יחסי ממון! על תוצאה אבסורדית ובלתי חוקית זו נרחיב עתה.

א3. פסק דינו של בית הדין האזורי – מתן תוקף להסכם ממון שלא אושר כדין ובית המגורים המשותף "המעופף באוויר"

• 13. ירון העלה בפני בית הדין האזורי לפתע טענה כי ישנו הסכם ממון – שיפעת לא שמעה על קיומו עד אותו מועד – שנחתם בינו לבין יפעת יוס לפגי הנישואים של בני הזוג־ ביום 26.1.2004. ההסכם האמור נערך ידי מי מטעם ירון, המבוגר מיפעת בעשור, יפעת מעולם לא פגשה את עורך הדין שערך את ההסכם, ואיש לא הסביר לה את מהותו. ככל הנראה החתימה של יפעת על ההסכם הייתה "על הדרך", עת היא היתה בהריון מתקדם יום לפני מועד חתונתם של בני הזוג.

״7.״ העתק מהסכם הממון הלא מאושר מיום 26.1.2004 מצורף לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנו ומסומנות נספח 7

• 14. הסכם הממון הנטען, הינו הסכם טרום נישואים "קלאסי", הקובע כי כל הרכוש שיירכש במהלך חיי הנישואים יהיה משותף יחול עליו הסדר איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון (ראו סעיפים 3 ו-4). לצד זאת קובע ההסכם כי נכסים "חיצוניים" שהיו לבני הזוג טרם הנישואים או שהם יקבלו בירושה או מתנה לא יאוזנו בין הצדדים (ראו סעיפים 5 ו־6). כלומר, כל שעושה הסכם הממון הנטען הוא החלת הוראות חוק יחסי ממון על הצדדים, תוך פירוט של "הנכסים החיצוניים" הקיימים לבני הזוג.

• 15. המגרש נרכש בסוף שנת 2005 במהלך חיי הנישואים – אזי כיצד מבסס ירון את הטענה כי מדובר בנכס חיצוני? ירון טען בפני בית הדין הרבני כי הוא רכש בשנת 2005 את המגרש, עליו נבנה בית המגורים, ככסף שמקורו בנכס חיצוני (מכירת חצי מדירתו הקודמת ברח׳ הנמר), ולכן לפי הסכם הממון אין להחיל איזון משאבים על הבית המשותף של בני הזוג, שנרכש, לטענת ירון, בכספים חיצוניים.

• 16. על־מנת לקבל את הטענה של ירון, היה על ירון כמובן להציג הסכם ממון שנערך כמצוות חוק יחסי ממון – אומת ואושר כדין לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון, ואולם הסכם שכזה לא הוצג בפני בית הדין. לא קיימת מחלוקת כי ההסכם לא אושר ולא אומת על ידי בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני או רושם הנישואים או נוטריון כמצוות סעיף 2 לחוק יחסי ממון. יתרה מכך, סעיף 17 להסכם הממון הנטען קובע כי "הצדדים יפנו לבית חמשפט למשפחח על מנת לאשר הסכם זח כחסכם ממון", ואין חולק כי הצדדים לא עשו כן, וההסכם לא קיבל כל אישור שיפוטי. מכאן שההסכם אינו בתוקף לפי הוראות החוק.

״8.״ הודעת עורך הדין שערך את ההסכם כי לא ניתן לו תוקף של נוטריון להסכם, תוך שהוא פנה לסעיף 17 להסכם מצורף לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנו ומסומנות נספח 8

• 17. חרף הוראות החוק הברורות והוראות ההסכם החד־משמעיות בדבר דרך אישור הסכם הממון ומתן תוקף לתוכנו, קבע בית הדין האזורי כי יש ליתן תוקף מלא לחסכם חממון שלא אושר כחוק, ובתוך כך לנשל את יפעת מזכויותיה בבית המגורים המשותף. בית הדין האזורי קבע כי "במידה וההסכם היה מאושר בפני בית המשפט, נראה שההכרעה היתה ברורה, כי ההסכם מחייב את הצדדים, והרכוש יחלוק כאמור בו. ואולם, בנידון דנן, אף שבסעיף 17 להסכם הממון נרשם שהצדדים יאשרוהו בפני בית המשפט, הם לא נהגו כן. משכך, יש לבחון, האם ההסכם הוא בתוקפו והוראותיו מחייבות את הצדדים’ ונראה שהתשובה לכך היא חיובית, ונבאר. הצדדים סברו כל השנים כי ההסכם מאושר וכי הוא בתוקפו. נראה כי בפן העובדתי, הצדדים לא אישרו את ההסכם בבית המשפט, משום שחשבו שהוא כבר מאושר, ונבאר להלן… הסכם הממון שבין הצדדים נחתם כבר ביום 26.1.04, לפני כ 17 שנה, ומאז הצדדים נוהגים בהפרדה רכושית בהתאם לאמור בהסכם… במשך כל השנים (לפחות כ 15 שנה עד פרוץ הסכסוך) נהגו הצדדים בהתאם להסכם הממון, ולכן את המגרש שרכש הבעל בנווה אילן כשנה אחר הנישואין וההסכם, הוא רשם על שמו בלבד, שהרי זו ההסכמה שבין הצדדים במסגרת ההסכם!" כן דירתה של הנתבעת נשארה על שמה לפי ההסכם. כן העסק שעל שם הבעל (מעבדת שיניים) נשאר על שמו. כל זאת לפי הסכם הממון!! לעומת כל הנ״ל, העסק שנרכש במשותף לאחר חתימת ההסכם, המסעדה, כן נרשמה ע״ש שניהם"

• 18. נוכח קביעות אלה, הסיק בית הדין האזורי כי "יש לקבוע בוודאות כי הצדדים נהגו במשך שנים רבות (לפחות 15 שנה ויותר, עד לפרוץ הסכסוך) בהתאם להסכם הממון שהיה ביניהם; ובהתאם לפסקי הדין המצוטטים מעלה, יש לקבוע כי ההסכם בתוקפו, אף אם הוא לא אושר, ואף אם רשמו הצדדים בסופו שיאשרו אותו בפני בית המשפט אך לבסוף בחרו לנהוג לפיו אף בלא אישורו (וראו עוד האמור להלן באשר לסעיף 17 להסכם)". בית הדין הסתמך, בין היתר, על דין תורה וקבע כי ״גם ע״פ דין תורה, האמור בסעיף 17 להסכם כי "הצדדים יפנו לבית המשפט למשפחה על מנת לאשר הסכם זה כהסכם ממון" אינו תנאי מתלה לחלות ההסכם, ולא נרשם כי ההסכם מותנה כך וכד׳ או שההסכם יחול "בתנאי שהצדדים יפנו לבית המשפט וכו׳"; והמשמעות של הסעיף היא שלתוספת חיזוק הם כך יפעלו, ורצוי היה להם שכך הם ינהגו לכתחילה, אך לא שההסכם לא יחול אם לא יאשרו אותו בבית המשפט, והראיה שאף הצדדים כך הבינו – שהרי נהגו לפי ההסכם כל השנים אף שלא אישרוהו בבית המשפט… (וראו שו״ע חו״מ סימן סא סעיף טז, שאף בתנאי מפורש, הולכים אחר כוונת כותבי השטר, ופה הוכיחו הצדדים את כוונתם האמיתית שבשטר, בהתנהגותם בהתאם להוראות ההסכם במשך כל השנים)".

• 19. לאחר קביעות אלה, הבהיר בית הדין האזורי כי תחולתם הינם רק ביחס למגרש עליו נבנה הבית, שכן ״המגרש והבית שעליו בנווה אילן, אינם יחידה משפטית אחת – שהרי המגרש, שנרכש מדמי הדירה ברחוב הנמר, הוא שייך לתובע מכח סעיף 5 ג וסעיפים 7 א־ב להסכם הממון. ואולם, הבית שעל גביו, לכאורה דינו כנכס שנרכש בחיי הנישואין השייך לסעיף 9 להסכם הממון". בהתאם לכך, קבע בית הדין כי יש להפריד בין המגרש, שבבעלות ירון, לבין הבית הבנוי עליו – ״הבית המעופף באוויר״ – שלגביו נתבקשו הצדדים להשלים טיעונים. עוד קבע בית הדין כי מכל מקום נוכח העדר זכויות של יפעת בבית, אין בידה זכות בעלות כלל ולכן "ניתן כבר עתה לקבוע שיש להיעתר למבוקש לפינוי הנתבעת מהבית בנווה אילן… אף אם ייפסק שמגיע לה חלק יחסי מדמי הבית, עדיין זה רק חיוב כספי ולא מדין בעלות, וממילא אין סיבה שהיא תמשיך לגור בבית שאינו שלה (שהרי כבר הכרענו לעיל שהמגרש שייך לבעל)". כך סיכם בית הדין האזורי את פסק דינו מיום 7.5.2021 :

"לאור כל האמור, בית הדין קובע כי הסכם הממון שבין הצדדים מיום 26.1.04 הוא בתוקפו, אף אם לא אושר ע״י הצדדים בבית המשפט בבית הדין או בפני נוטריון.

עוד יש לקבוע כי אף אם ההסכם לא היה בתוקפו, עדיין אין מקום לטענה לכוונת שיתוף ספציפי בנכס הרשום ע״ש אחד מהם (והשייך לו ע״פ סעיף 5 לחוק יחסי ממון), זאת לאור הסכם הממון שערכו, וכפי המבואר לעיל.

לאור הקביעה דלעיל כי ההסכם בתוקפו, אזי אין מקום לתביעה לאיזון זכויות כספיות ופנסיוניות, לאור האמור בסעיפים 6,5 להסכם הממון, כי הזכויות הכספיות שבין הצדדים לא יאוזנו.

בסוגיה ספציפית זו באשר לחלוקת הבית שנבנה על המגרש בנווה אילן (להבדיל משאר ההכרעות שבפסק דין זה), נבקש השלמת טיעונים בכתב מאת שני הצדדים בתוך 15 יום, שלא יעלו על 4 עמודים לכל היותר, ובית הדין יוציא פסק דין משלים באשר לבית עצמו בנווה אילן (להבדיל מהמגרש עליו בנוי הבית חשייך כולו לתובע כאמור). יתכן ויהיה צורן למנות שמאי שיעריך את המגרש בנפרד (השייך לתובע), ואת הבית הבנוי עליו בנפרד"

• 20. בהתאם לקביעת בית הדין השלימו הצדדים טיעונים ביחס לבית הבנוי על המגרש, וביום 30.6.2021 ניתן פסק דינו המשלים של בית הדין האזורי שעסק בזכויותיה הרכושיות של יפעת בבנוי על המקרקעין. לאחר בחינת הראיות שהוגשו וטיעוני הצדדים קבע בית הדין האזורי קבע ביה״ד כי הבית שנבנה ע״ג המגרש שייך לצדדים בחלקים שווים.

• 21. בית הדין הגיע למסקנה זו נוכח ההוכחה כי ירון גנב מבני משפחתו כספים רבים, שהושבו לבני משפחתו בכספים משותפים של ירון ויפעת. לאחר שאימו של ירון פתחה כנגדו הליך בבית המשפט, הופנו הצדדים לבוררות במסגרתה, חתמו ירון ובני משפחתו על הסכם שאושר בביהמ״ש לענייני משפחה בירושלים וקיבל תוקף של פסק דין. נקבע בהסכם כי על ירון להשיב את הכספים שגנב ממשפחתו, ולצורך כך מכרו בני הזוג ירון ויפעת את דירתם בתל אביב והעבירו את כספי תמורתה לאמו של ירון, וכן הוסיפו ולקחו משכנתא מחשבונם המשותף בסך 850,000 ₪ והשיבו את הכספים לאמו של ירון במשותף. על המשכנתא הזו שנלקחה ע״י הצדדים לצורך השבת הכספים לאימו של ירון, ערבים הוריה של יפעת בעצמם, והיא חתומה כאשתו של ירון על הסכם הממון בשל העובדה ולפיה היו נשואים ובעלים במשותף של בית המגורים בנווה אילן. הוריה אף קיבלו מכתב התראה כערבים בגין אי עמידה בתשלומים.

״9.״ ההסכם להשבת כספים שנחתם בין ירון לבני משפחתו מצורף לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנו ומסומנות נספח 9

״10.״ אישור לקיחת משכנתא משותפת של ירון ויפעת לשם השבת הכספים למשפחתו של ירון מצורף לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנו ומסומנות נספח 10

״11.״ מכתב התראה שנשלח להוריה של המערערת על ידי אימו של ירון מיום 11.01.2017 נוכח טענה להפרת החזר ההלוואה על ידי ירון מצורף לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנו ומסומנות נספח 11

• 22. נוכח זאת, קבע בית הדין כי ירון ויפעת השקיעו במשותף כספים רבים לבניית הבית בנווה אילן: "עלות בניית חבית בנווח אילן מומנח מכספים אשר נטל חאיש מאמו ואותם חשיב לח באמצעות לקיחת משכנתא משותפת על חבית ובאמצעות מכירת בית משותף בתל אביב. סח״כ שילמו חצדדים לידי חאם לפחות 2,300,000 ₪ (900,000 ₪ ״חסכום חראשון״ + 1,400,000 ₪ סכום מכירת חבית בת״א. מכאן כי כספים אלו חינם משותפים … חמסקנח חיא שחאשח חוכיחח שחבית נבנח מכספים משותפים של חצדדים. לאחר שחגענו למסקנח זו, חרי שיש לחלק את שווי חבית בנווח אילן כיום בין חצדדים (לחבדיל מחמגרש)".

א4. פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול

• 23. בית הדין הרבני הגדול דחה ביום 14.9.2022 את הערעור של יפעת על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, ואת הערעור של ירון שהתמקד רק בפסק הדין המשלים של בית הדין האזורי. ביחס לתוקפו של הסכם הממון נקבע כי אין להתערב בהערכת דינו של בית הדין האזורי: "ביה״ד האזורי הוכיח והסתמן על פסק דין של בית הדין הגדול וביה״ד האזורי שהסכם שנחתם ע״י שני הצדדים בגמירות דעת הוא הסכם מחייב אף עם הוא לא אושר בערכאה משפטית. ואף הביא סימוכין מערכאות משפטיות נוספות כמו בע״מ 4547/06 ועוד, שקובעות שאמנם הנושא לא הוכרע סופית אולם יש לבחון כל מקרה לגופו. לחילופין קבע ביה״ד האזורי עפ״י בג״ץ 10605/02 שניתן לאכוף הסכם זה עפ״י חוק יחסי ממון סעיף 5(א)(3) .לאור האמור קבע ביה״ד האזורי כי יש תוקף להסכם ממון אף שלא אושר בערכאה משפטית. ככל והצדדים נהגו לפיו, וכל שכן כשנהגו כן שנים רבות. (ביה״ד הרחיב בהוכחות נוספות בדבר ההפרדה הרכושית שבין הצדדים כגון מעבדת השינים שהתנהלה אן ורק ע״י האיש ועוד הוכחות)".

• 24. בפני בית הדין הרבני הגדול טענה יפעת כי שביה״ד האזורי טעה כאשר קבע שהמגרש בנווה אילן נרכש בזמנו מכספי תמורת מחצית דירתו הקודמת של ירון ברחוב הנמר בירושלים, שהרי המגרש עלה 1,200,000 ₪, ואילו ירון הביא מנישואיו הקודמים סך של 481,540 ₪ בלבד. ביחס לטענה זו קבע בית הדין כי "הכסף שבו השתמש האיש לקניית המגרש הגיע באמצעות מכירת מחצית חלקו בבית ברחוב הנמר בירושלים, והיתרה הנוספת הגיעה באמצעות כספים שהגיעו בזמנו ממשפחת אבי האיש, כספי מתנה שעל פי ההסכם במשפחת האם, גם לא ישיבם בעתיד".

• 25. ביחס לערעור של ירון על חלקות שווי הבית הבנוי על המקרקעין קבע בית הדין כי "הוכח בפועל שלפחות חלק משמעותי מהכספים – 850000 ₪ ששימשו לבניית הבית באו מכספים משותפים. אמנם בניית הבית בזמנו בנווה אילן מומנה מהכספים שנטל האיש מאביו, אולם חלקם הושב לאם מכספים משותפים של הצדדים, כאשר נלקחה משכנתה משותפת. משכן יש לחלק את שווי הבית בנווה אילן כיום בין הצדדים (להבדיל מהמגרש)".

• 26. סיכומם של דברים, בתי הדין הרבניים קבעו כי במקרה דנן יש ליתן תוקף להסכם הממון שלא אושר כדין, ונוכח זאת יש לשיטתם בסיס בדין לגירושה ונישולה של יפעת מבית מגוריה שנרכש במהלך הנישואים; בית בוא הושקע כסף רב של יפעת; בית בו מימשה את עצמה וגידלה את ילדיהם המשותפים; בית הו היא גרה עד היום. ואולם, בית הדין נאלץ להתמודד עם העובדה כי הוכח שממון משותף רב הושקע בבית המגורים המשותף בנווה אילן, וכיצד יישב בית הדין את הסתירה? ״הבית המעופף באוויר״ – בית הדין קבע כי יש להפריד בין המגרש, שהוא רכושו של ירון באופן בלעדי, לבין הבית הבנוי על המגרש, שהוא יחולק שווה בשווה בין הצדדים. אבסורד בהתגלמותו.

ב. בית הדין העניק שלא כדין תוקף להסכם ממון שלא אושר לפי החוק ב1. מה תוקפו של הסכם ממון שלא אושר לפי הוראות החוקן

• 27. הכלל הנורמטיבי מצוי בסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, ולפיו ישנה דרישת חובה להליך אישור של הסכם ממון, לשם מתן תוקף משפטי להסכם ממון. סעיף 2(ב) מבהיר כי "האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינה בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו". בית המשפט העליון הדגיש כי "בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתון רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם״ (ע״א 4/80 מונק נ׳ מונק, פ״ד לו (3) 421, 428 (1982)). השופט רובינשטיין בבע״מ 7734/08 פלוני נ׳ פלונית (27.4.2010) הדגיש כי "לאו מילתא זוטרתא היא, וההוראה באה להגן על הצדדים להסכם, כדי שלא ייפלו בפח יקוש". בפרשה אחרת השופטת ברק־ארז ציינה כי "ביסודה של הוראה זו ניצבת ההבנה כי בעת עריכתו של הסכם ממון עשויים בני הזוג להיות נתונים ללחצים רגשיים, כמו גם ההכרה במרכזיותו של הסכם זה להסדרת זכויותיהם של בני הזוג לתקופה שעשויה להיות ארוכה ובלתי חזויה. על רקע זה, נודעת חשיבות לקיומו של מנגנון בקרה חיצוני, ולא כל שכן לנוכח הצורן להבטיח כי לא קופחו זכויותיו של בן הזוג החלש במערכת היחסים הזוגי״ (ע״א 11־1629 יצחקי נ׳ וכטר (4.11.2012)).

• 28. מה הדין ביחס לתוקפו של הסכם ממון שלא אושר לפי הוראות החוק? ככלל אין ליתן תוקף לסכם ממון שלא אושר, ורק במקרים חריגים ניתן להעניק תוקף להסכם הממון הלא מאושר, כפי שהדגיש השופט רובינשטיין בפרשת פלוני: "המחוקק אמר דברו, וכל עוד דברו בעינו חשוב להדגיש, כי מקרים אלה יהיו החריגים. בדומה לכן, כשם שרק במקרים חריגים חוזה שלא נחתם יחייב את הצדדים לו מכוח עקרון תום הלב, כן רק במקרים חריגים יחייב הסכם ממון שלא אושר (אף אם נחתם) את הצדדים לו מכוח עיקרון זה. על בתי המשפט לזכור, כי דרן המלן היא אישור ההסכם כדין בהתאם להוראות החוק" (פס׳ י״ח). עוד הודגש בפסיקה כי בפסיקה הודגש לא קיימת הלכה ברורה בדבר תוקפו של הסכם ממון שלא אושר, וישנם גישות שונות: "השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט לא זכתה לתשובה חד־ משמעית בפסיקה, ויש לגביה דעות לכאן ולכאן, בתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מחד גיסא, יש הסוברים כי אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו, ומאידן גיסא, יש הרואים באישור זה רובד נוסף להסכם שערכו בני הזוג, אשר לפיו, גם הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט, עשוי להיחשב להסכם תקף על פי דיני החוזים (לסקירה ממצה של הגישות בעניין (בע״מ 4547/06 פלוני נ׳ פלונית (11.6.2006)).

• 29. מה הם אותם מקרים חריגים בהם ניתן תוקף להסכם ממון שלא אושר כמצוות סעיף 2 לחוק יחסי ממון? מתן תוקף להסכם ממון שלא אושר מבוססת בעיקרה על דוקטרינת תום הלב (ע״א 151/85 רודן נ׳ רודן, פ״ד לט(3) 186 (1985)), היינו "קיימת דוקטרינה פסיקתית המעניקה לו ככלל תוקף מעשי מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמגיעות" (פרשת פלוני, פס׳ י״ז). ההכרה בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר מבוססת על "זעקת ההגינות", בדומה למתן תוקף להתחייבות לעשות עסקה במקרקעין, אף בהיעדרו של מסמך בכתב (ע״א 986/93 קלמר נ׳ גיא, פ״ד נ(1) 197,185 (1996). כלומר, "על מנת ליתן תוקף להסכם ממון שלא אושר, יש צורן בהנאה מפירות ההסכם לאורן זמן״ (עמ״ש (תל אביב־יפו) 19־03־17125 נ׳ ל׳ נ׳ ס׳ ר׳ (31.10.2019)).

• 30. עיון בפסיקה, הלא רבה, בה הוענק תוקף להסכם ממון שלא אושר מלמד על שני מצבים עיקריים בהם בתי המשפט הסכימו לסטות מהוראות חוק יחסי ממון, להסתמך על "זעקת ההגינות", ולהעניק תוקף להסכם שזכה:

31. הסכם ממון לא מאושר ותוקפו כלפי צדדים שלישים ־ שאלת התוקף של הסכם ממון יכולה לעלות במקרה בו בני זוג מבקשים להסתמך על הסכם ממון שלא אושר כנגד רצונו של צד ג, שזכויותיו נפגעות מהסכם הממון. כך למשל, בפרשת יצחקי נדונה תחרות שבין מעקל, לבין זכויות בת-זוגו של החייב בנכס, אשר הועברו לבת הזוג, בהתאם להסכם פירוד וגירושין שלא אושר כהסכם ממון. בית המשפט עורך הבחנה בין הדינים הכללים החלים ביחסים שבין בני הזוג לבני צדדי ג׳, לבין מישור היחסים בין בני הזוג, בו חל חוק יחסי ממון. היטיבה לבטא זאת השופטת ברק־ארז בציינה כי "ניתן להלום הפרדה בין שאלת תוקפו של הסכם ממון במישור היחסים בין בני הזוג, הם הצדדים הישירים להסכם, לבין שאלת תוקפו במישור היחסים מול צדדים שלישיים – כך שבמישור היחסים בין בני הזוג יהיה אישורה של ערכאה מוסמכת תנאי לתוקפו של ההסכם, ואילו במישור היחסים מול צדדים שלישיים יהיה ההסכם תקף גם בלעדי אישור זה. פשרות זו עולה בקנה אחד, כך אני סבורה, עם תכליתה של דרישת האישור בסעיף 2 לחוק. כפי שהסברתי לעיל, עניינה של דרישה זו הוא בהבטחת רצונם החופשי של בני הזוג והגנתם מפני הלחצים המתלווים לעריכתו של הסכם ממון. היא לא נועדה להקנות להסכם הממון נופך פומבי, להסדיר את מעמדם של צדדים שלישיים או להגן על זכויותיהם, ואין מקום לאפשר להם להסתמך על העובדה שהדרישה לא קוימה על מנת לחמוק, במסגרת תחרות זכויות, מהשלכותיו של הסכם שלמעט עניין זה אין חולק לגבי תוקפו״ (פס׳ 8 לפסק דינה). על כן, ביחס לצדדי ג׳ ניתן להעניק תוקף, במקרים מסוימים, להסכם ממון שלא אושר.

32 . הסכמי גירושים או הסכמים שנעשו תוך כדי הנישואים בדבר חלוקת רכוש וטובות הנאה אחרות בהם צד אחד נהנה מפירות ההסכם באופן מובהק לאורך זמן – בכל הנוגע למתן תוקף להסכם ממון שלא אושר ביחסים שבין בני הזוג ניתן למצוא בפסיקה דוגמאות למקרים בהם נעשו הסכמים בין זוגות נשואים או הסכמי גירושים, והצד המבקש שלא לתת תוקף להסכם, נהנה מפירות ההסכם באופן מובהק לאורך זמן, ובית המשפט העניק תוקף להסכם. להלן מספר דוגמאות המשקפות את המקרים המעטים בהם ניתן תוקף להסכם ממון שלא אושר אך בוצע בפועל והמתכחש לו נהנה מפרותיו:

 

 

מתי נעשה תסכם תממע תלא מאישי ן

 

 

הבעל באותו הסכם לשאת בכל החובות הכספיים של בני הזוג, והוא ויתר ויתור מוחלט על כל זכות שהייתה לו בדירה המשותפת של בני הזוג ובתכולתה. אשר לבן הקטין, התחייבה האישה, כי תקבל את הבן להחזקתה, והיא זו שתדאג לחינוכו ולכל מחסורו וצרכיו, עד שיגיע לגיל בגרות. כדי לחזק התחייבות זו של האישה בכל הקשור לבן, התחייבה האישה באותו הסכם שלא לתבוע מזונות עבור הבן עד הגיעו לבגרות, ואם תביעה כזו בכל זאת תוגש, מתחייבת

היא לשפות את האב על כל סכום שיחויב האב לשלם כדמי מזונות לבן, ואם תוגש תביעה כזו, נין יהיה לצרפה להליך כצד ג? האישה לאחר 9 שנים, ולאחר שקיבלה את מה שהוסכם, וטענה לפתע כי האב חייב במזונות משום שההסכם לא אושר.
הבעל רוקן את חברה פלונית בע״מ (החברה היחידה שהיתה 99% בבעלות האשה)… עשאה כמצולה והעביר את כל הונה לחברה אחרת בבעלותו… הבעל מימש, איפוא, את החלק הארי של ההסכם מבחינת היקף ערך הרכוש	הסכם שנחתם לאחר כ־ 12 שנות נישואים להסדרת מחלוקת בין בני הזוג	בע״מ 7734/08 פלוני צ׳ פלונית (27.4.2010)
בעקבות ההסכם נעשה סידור גט, הועברו זכויות במקרקעין, צדדים פעלו עפ״י העקרונות שנקבעו בהסכם בנוגע לחשבונות בבנקים (הזכויות בארה״ב לאיש ובישראל לאישה)	הסכם גירושים	תמ״ש (קריות) ־14206 09־06 פלונית נ׳ פלוני (11.9.2011)
האישה מנסה להציג את ההסכם כאות מתה, ששני הצדדים לא ראו בו מסמך מחייב. אך בפועל נראות העובדות אחרת. בהסכם נטל על עצמו הבעל התחייבויות כספיות לטובת האישה. כך, התחייב הבעל להפקיד בקופת גמל על שם האישה תשלומים שיזכו אותה לאחר גיל 60 בקיצבה חודשית של לפחות 4,000 ל״י בערכים ריאליים. עוד התחייב הבעל להפקיד סך 50,000 ל״י בתכנית חיסכון צמודה. מסתבר, בניגוד לדברי האישה, כי במשך שנים היא נהנתה מהוראות ההסכם. כמותה, סבר גם הבעל כי ההסכם מחייב. בהסתמך על הנחה זו הוציא הבעל מכיסו כספים והשקיעם על שם האישה. בנסיבות אלה, אפילו הייתה נכונה טענת האישה בדבר הפגמים שנפלו בהליך אישורו של ההסכם, אין תום־לב בטענתה כי ההסכם חסר תוקף.	הסכם שלום בית למניעת גירושים	ע״א 95־3868 ונדת ורבו* נ׳ מנחם ודבר, פ״ד נב(5) 817 (1998)
במקרה דנא אין חולק כי המבקשת קיבלה ומימשה רכוש בהתאם להסכם ־ ובנסיבות אלה, אל מול הפרת החובה הנטענת לאישור הסכם, שאין להקל בה ראש, עומדת	הסכם חלוקת רכוש במסגרת סיום הליכי גירושים	בע״מ 10־5142 פלונית צ׳ פלוני (25.7.2010)

דוקטרינה של השתק ומניעות, שאינה מאפשרת למבקשת להישמע בטענה זו. ניטול לדוגמה "בנין מסחרי בלונג איילנד סיטי" שהועבר למבקשת לפי ההסכם ומאז מומש ־ כיצד יכול צד להסכם לפעול למימושו ביד אחת, ולטעון כי מעולם לא נכנס לתוקפו (בהעדר אישור) ביד שניה?
אין לי ספק כי היתה הסכמה בין הצדדים כי בתמורה לסך ה- 100,000 ₪ שהעבירה האישה מכספה שלה מחצית מהדירה תוקנה לה בעת הפקיעה לצורך רכישת דירה אחרת. אני מאמין לתובעת, כי לאחר שסך הכסף הועבר להקטנת המשכנתא, הנתבע נהג שלא בתום לב ,ולאחר שחתם על הסכם הממון, סירב לאשרו. לפנינו מקרה מובהק החופף את ההלכות הנ״ל שגובשו בפסק דין "רודן" הנ״ל, בו צד אחד נוהג בחוסר תום לב, ולאחר שנהנה מהוראות ההסכם המטיבות עמו, מתנער ממנו וטוען כי לפנינו הסכם לא תקף"	הסכם במהלך חיי הנישואים      בדבר השקעה של האישה בדירה של הבעל	תמ״ש      (משפחה ירושלים) 16־03־54093 ל׳ ס׳ נ׳ א׳ ס׳ (21.1.2018)
התנערות האיש מהתחייבויותיו על פי הסכם הגירושין נעשתה בחוסר תום לב, לאחר שהאישה ביצעה למעשה את כל התחייבויותיה ההסכמיות עפ״י הסכם הגירושין ובכך שינתה האישה מצבה לרעה, בהסתמך על כך שהאיש אכן ימלא אחר התחייבויותיו. לפיכך, ומשלא הובאו אינדקציות לכך שההסכם מקפח מי מהצדדים, האיש מושתק מלטעון לאי אישור הסכם הגירושין על ידי ביהמ״ש כטענת הגנה כנגד אכיפתו.	הסכם גירושים	תה״ס      (ירושלים) 15־11־32295 ל.ב נ׳ ב.ב (6.9.2016)

• 33. המסקנה העולה מן הדברים הינה שמתן תוקף להסכם ממון שלא אושר תהא במקרים חריגים בהם הצד המתכחש להסכם קיבל בפועל טובת הנאה משמעותית מן ההסכם, ולאחר שנהנה מן ההסכם ופרותיו הוא מבקשת להתכחש לו, ולכן הובהר כי ניתן להעניק תוקף "מקום בו מבוצע חלק מהסכם הממון ומי מהצדדים משנה לרעה מצבו בהסתמך על כך׳ (תה״ס (ירושלים) ־32295 15־11 ל.ב נ׳ ב.ב (6.9.2016)). על כן, המקרים בהם נסיבות אלה יכולות להתקיים הם הסכמי גירושים או הסכמים תוך כדי נישואים בהן ניתנה תמורה ממשית למי מבני הזוג, ואין מקרים, למיטב הידיעה, של מתן תוקף להסכם ממון "קלאסי" שנערך טרם הנישואים, המבקש להסדיר יחסים בין רכוש חיצוני טרום הנישואים לרכוש משותף שייווצר במהלך הנישואים.

• 34. נוכח זאת, בית המשפט המחוזי עמ״ש (ת״א) 19־03־17125 נ׳ ל׳ נ׳ ס׳ ר׳ (31.10.2019) מפי כבוד השופט שוחט הדגיש כי הלכת רודן מתוחכמת ל" הסכמי ממון שנחתמו בין בני זוג נשואים במהלך נישואיהם, שתוכנם עונה להגדרה של הסכם ממון, שלא חוגשו לאימות ולאישור, כשבן הזוג הטוען לאי תקפותו של ההסכם נהנה מפירותיו, מפירות ההסדר שבוצע. מצאתי בפסיקה מקרה בו יושמה ההלכה על הסכם ממון טרום נישואין". השופט שילה הדגיש כי "הפסיקה שהכירה בתוקף הסכם ממון שלא אושר מכוח השתק, מניעות ודרישת תם הלב, עסקה במקרים שבהם הצד שמבקש לא להכיר בהסכם קיבל כבר את מה שההסכם נועד להעניק לו… דהיינו, על מנת ליתן תוקף להסכם ממון שלא אושר, יש צורך בהנאה מפירות ההסכם לאורך זמן". לסיכום ההלכה הוסיף השופט שילה כי "מדיניות משפטית ראויה, צריכה להגביל את האפשרות של מתן תוקף להסכם שלא אושר למקרים נדירים שבהם ׳זעקת ההגינות׳ וכן דיני תם הלב והמגיעות, מצדיקים סטייה מהוראת חוק מפורשת … אולם כפי שנקבע בפסיקה, סטייה מהוראת חוק מפורשת בשל "זעקת ההגינות" חינה החריג ויש להישמר ולהיזהר מפני מדרון חלקלק שירוקן מתוכן את הוראת החוק" (ראו גם תלה״מ (ת״א) 18־06־39884 ל׳ ר׳ נ׳ א׳ ר׳ (5.3.2021)).

ב2. בית הדין סטה מהלכת רודן ויפעת לא קיבלה כל זכות או טובת הנאה מההסכם, שיש בכוחם להעניק תוקף להסכם ע״פ "זעקת ההגינות" ותום הלב

• 35. אין מחלוקת כי במקרה דנן הסכם הממון לא אושר כמצוות החוק ולא אושר על ידי בית המשפט בניגוד לסעיף 17 להסכם, ובית הדין קבעה זו בצורה ברורה כי אין אישור חוקי להסכם.

• 36. חרף זאת, במקרה דנן בית הדין הרבני העניק, בניגוד חמור ובולט לפסיקה, תוקף להסכם ממון טרום נישואים, שיפעת לא קיבלה בגינו דבר, ולא נהנתה מפירותיו – אלא ההפך, "פירותיו של ההסכם״ מבחינתה של יפעת הם ״פירות באושים״ – שלילת כל רכושה ונישולה מבית מגוריה.

• 37. הסכם הממון הלא מאשר במקרה דנן הינו הסכם ממון טרום נישואים "קלאסי", היינו הסכם שמבהיר מהו הרכוש החיצוני בפירוט של בני הזוג שעמו באו בני הזוג לקשר הנישואים, על־מנת למנוע מחלוקת בעת איזון המשאבים. כלומר, הסכם הממון במקרה דנן ככל הולך בתלם של חוק יחסי ממון, וקובע כי רכוש חיצוני לא יהיה בר איזון, ואילו כל הרכוש מיום הנישואים יהיה חלק מאיזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון.

• 38. ברור הוא שמי שמבקשת כביכול להתכחש להסכם – יפעת – לא הפיקה כל "פרי מיוחד" או טובת הנאה מן מהסכם ממון זה, וירון לא שינה מצבו לרעה. ההסכם אך מבהיר מהו הרכוש החיצוני של יפעת ומהו הרכוש החיצוני של ירון. מובן לכל, ולא נטען אחרת, כי יפעת לא קיבלה בפועל כל נכס או רכוש מכוח הסכם זה. מכאן ברור הוא שאין כל בדל של קשר בין הלכת רודן ופסקי הדין שיישמו אותה בה בן הזוג המתכחש להסכם קיבל את פירות ההסכם, לבין המקרה הנדון של יפעת, שלא קיבלה דבר מכוחו של ההסכם הנטען.

• 39. בית הדין האזורי, והרודה חחזיק אחריו בית הדין הגדול, כי יש להעניק תוקף להסכם הממון, על בסיס קביעה לפיה "ההסכם מדבר על הפרדת הדירות שני הצדדים, וכן הפרדת תמורת הדירות וכן הפרדת תמורת נכס שנרכש מדמי הנכס המקורי, כולל הפרדת הכספים והזכויות הכספיות, כולל העובדה שהזכויות במעבדת השיניים של הבעל יהיו שלו (סעיף 5 ב), כולל העובדה שהמשכנתא על הדירה של האשה תשולם על ידה (סעיף 12), וההפרדה הרכושית הנ״ל בוצעה ע״< הצדדים בהלך שנות הנישואין… במשך כל השנים (לפחות כ 15 שנה עד פרוץ הסכסוך) נהגו הצדדים בהתאם להסכם הממון, ולכן את המגרש שרכש הבעל בנווה אילן כשנה אחר הנישואין וההסכם, הוא רשם על שמו בלבד, שהרי זו ההסכמה שבין הצדדים במסגרת ההסכם!! כן דירתה של הנתבעת נשארה על שמה לפי ההסכם. כן העסק שעל שם הבעל (מעבדת שיניים) נשאר על שמו. כל זאת לפי הסכם הממון!! לעומת כל הנ״ל, העסק שנרכש במשותף לאחר חתימת ההסכם, המסעדה, כן נרשמה ע״ש שניהם".

• 40. כלומר, בית הדין מבסס את קביעותיו על התנהלות סטנדרטית לחלוטין של בני הזוג, לפיה הם הפרידו בין רכוש חיצוני טרם הנישואים לבין שיתוף ברכוש משותף־משפחתי אחרי מועד הנישואים. בכל הכבוד, קביעה זו של בית הדין מנוגדת חזיתית להלכת רודן, ולכל הפסיקות המיישמות אותה. עסקינן בהסכם טרום נישואים המבקש להסדיר הפרדה בעת פרידה בין רכוש חיצוני לרכוש משתף, ואין כל קביעה של בית הדין שיפעת קיבלה בפועל רכוש או נכס של ירון או כל טובת הנאה אחרת בעקבות הסכם הממון, וכעת היא מבקשת בחוסר תום לב להתכחש לו. במקרה דנן, לא רק שיפעת מעולם לא קיבלה דבר מההסכם, אלא להפך מתן תוקף להסכם גורמת למערערת להפסיד את כל רכושה שצברה מהלך נישואיה.

• 41. חשוב להדגיש כי בית הדין לא קבע כי הצדדים נהגו הפרדה רכושית ביחד לכל הרכוש שלהם. ההפך הוא הנכון ־ הוכח ונקבע על ידי בית הדין כי הצדדים נהגו בשיתוף ביחס לרוכשם המשותף, כגון (א) נטילת המשכנתא לצורך החזר הכספים של ירון לאמו; (ב) רכישת הדירה בת״א במשותף; (ג) מסעדה שנוהלה במשותף על ידי בני הזוג; (ד) חשבון בנק משותף (כאשר יפעת נכנסה כשותפה בחשבון הבנק של ירון); (ה) השבה של המשכנתא מהחשבון המשותף. כזכור, ביחס לבית המגורים בית הדין האזורי קבע כי "סה״כ שילמו הצדדים לידי האם לפחות 2,300,000 ₪ (900,000 ₪ ״הסכום הראשון״ + 1,400,000 ₪ סכים מכירת הבית בת״א. מכאן כי כספים אלי חינם משותפים… המסקנה היא שהאשה הוכיחה שהבית נבנה מכספים משותפים של הצדדים".

• 42. כלומר, הצדדים נהגו באופן טבעי בדומה זוגות רבים, ללא קשר לקיומו של הסכם הממון –שיתוף ביחס לנכסים במהלך הנישואים, והפרדה ביחס לנכסים חיצוניים שהובאו טרם הנישואים. כל זאת, ללא קשר להסכם הממון, אלא כהתנהגות טבעית ורציונאלית של זוגות רבים.

• 43. בכל הכבוד, עצם הקביעה של בית הדין כי הצדדים נהגו "הפרדה רכושית" לנכסיהם החיצונים, איננה המקרה החריג והנדיר בו עולה "זעקת ההגינות" שיש בכוחה לגבור על הוראות החוק הברורות בדבר החובה לאשר כדין הסכם ממון כתנאי לתוקפו. מדובר בהתנהגות רגילה וטבעית לחלוטין שלא קשורה לשום הסכם, שיפעת לא הכירה כלל. מכאן, שבית הדין סטה באופן ניכר מההלכה השיפוטית והדין הנוהג בישראל, ואסור היה לו להעניק תוקף להסכם מכוח עקרון תום הלב בנסיבות הקיימות.

• 44. במקרה דנן, מתן תוקף להסכם הממון הנדון הוא שמעלה את "זעקת ההגינות" מצדה של יפעת – כאמור אין חולק כי מדובר בהסכם שנחתם יום אחד טרם החתונה של בני הזוג, כאשר יפעת נמצאת בחודשי הריון מתקדמים. מאז החתימה על ההסכם ועד פרוץ הסכסוך, יפעת מעולם לא ראתה או שמעה על הסכם זה, והוא צץ לפתע בבית הדין על ידי ירון. המשמעות השגויה שניתנה להסכם על ידי בית הדין הובילה לנישולה של יפעת מבית מגוריה.

• 45. עוד חשוב להבהיר כי לא רק שהוראות החוק מחייבות את פרוצדורת האישור של ההסכם הנדון, אלא ההסכם עצמו מגבש הסכמה של הצדדים לפיה ישנה חובה מכוח ההסכם לביצוע אישור על ידי בית משפט (סעיף 17 להסכם הממון). אין חולק כי הצדדים לא אישרו את ההסכם בפני בית משפט, כך שההסכם עצמו מפקיע את התוקף שיש ליתן להסכם ללא אישור כדין. חשיבותו של סעיף 17 אף הובהרה על ידי משרד עורכי הדין עורך ההסכם, שציין בפני בית הדין שלא נערך אישור נוטריון להסכם, נוכח הוראות סעיף 17 לפי הצדדים הסכימו לפנות לבית משפט לאישור ההסכם. כלומר, באופן אבסורדי החליט בית הדין לתת תוקף לחלק מהוראות ההסכם (הפוגעות ביפעת), אן להתעלם מהוראה קריטית עליה הסכימו הצדדים – בדבר דרך אישור ההסכם וכניסתו לתוקף!

• 46. עולה מן האמור כי מדובר בהסכם ממון טרום נישואים שיפעת לא קיבלה ממנו כל טובת הנאה בפועל, ובוודאי שלא נהנה לאורך זמן מפרותיו (הלא קיימים), ומכאן שפסיקת בתי הדין במקרה דנן סוטה באופן ברור וגלוי מהדין האזרחי בנושאים רכושיים בניגוד להלכה שנפסקה בבג״ץ 1000/92 בבלי נ׳ בית הדין הרבני הגדול, פ״ד מח(2) 221 (1994).

• 47. על כן, המסקנה המשפטית המתבקשת היא שאין ליתן תוקף של הסכם ממון להסכם הלא מאושר שנחתם יום אחד טרם החתונה של בני הזוג, ויש להחיל על יפעת וירון את הסדר איזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון. ברור הוא, ולא יכול להיות חולק, כי בית המגורים המשותף לבני הזוג שנרכש ונבנה לאחר הנישואים בכספים משותפים הוא נכס משותף בר איזון באופן שווה.

ג. לא ניתן להחיל את סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון על בית המגורים המשותף בנווה אילן

• 48. בית הדין האזורי הפנה לפסיקות בהן נקבע שניתן ליתן תוקף להסכם בדבר העדר איזון ברכוש בין בני זוג בהתאם לסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון, המוציא ממצבת הנכסים ברי האיזון "נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששתיים לא יאוזן ביניהם". ידועה בהקשר זה הפסיקה בבג״ץ 10605/02 גמליאל נ׳ בית הדין הרבני הגדול פ״ד נח(2) 529 (2003) בה הכיר בית משפט זה באפשרות של הכרה בתוקפו של הסכם שהוציא נכס מן המכלול של הנכסים המיועדים לאיזון, להבדיל מהסכם כולל, בהסתמך על נוסחו של סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון המתייחס ל״נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב שווים לא יאוזן ביניהם״ (ראו גם בפרשת יצחקי, פס׳ 5 לפסק דינה של השופטת ברק־ארז).

• 49. הפסיקה הבהירה כי סעיף זה עוסק בהסכמה פרטנית של בני הזוג בדבר הוצאת מסמס ופרטני ממעגל איזון המשאבים (ראו ע״א 169/83 (שרעבי) שי נ׳ (שרעבי) שק פ״ד לט(3) 776 (1985)). מכאן מובן שאין במקרה דנן כל הסכם פרטני ביחס לבית המגורים המשותף בנווה אילן, וממלא לא יכול ההסכם להסדיר את יחסם של הצדדים לבית זה, מכוח סעיף 5(א)(3), נוכח העובדה כי בית זה לא היה קיים עת נחתם ההסכם בינואר 2004. מכאן שאין כל תחולה לסעיף זה במקרה דנן, וההסכם שהוצג הינו הסכם ממון "קלאסי" טרום נישואים שלא קיבל תוקף לפי הוראות הדין, ולא ניתן ליתן לו תוקף מכוח הדינים הכללים, כפי שפורט לעיל.

• 50. המסקה העולה מן האמור כי בית המגורים המשותף בנווה אילן הוא חלק בלתי נפרד ממצבת הנכסים המשפחתית שיש לאזן בין יפעת לירון שווה בשווה.

ד. גם אם בית ממגורים תוא ״נכס חיצוני״ – ישנו שיתוף ספציפי, ובית מרין סטמ מאמות המידה שנקבעו ברין מאזרחי

• 51. נניח כי תתקבל הטענה של יפעת כי אין תוקף להסכם הממון, ויש לבצע הסדר איזון משאבים. במקרה זה יכולה לעלות הטענה מצד ירון כי המקרקעין עליו נבנה בית המגורים המשותף הוא ״נכס חיצוני״ של ירון, ולכן הוא לא בר איזון לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, כך שלכאורה אין בכך לסייע ליפעת. בית הדין האזורי התייחס לאפשרות זו וקבע כי "אף אם ההסכם לא היה בתוקפו, עדיין אין מקום לטענה לכוונת שיתוף ספציפי בנכס הרשום ע״ש אחד מהם (והשייך לו ע״פ סעיף 5 לחוק יחסי ממון), זאת לאור הסכם הממון שערכו". עוד קבע בית הדין בעניין זה כי "אף אם ניסתה הנתבעת להוכיח בדיון, כי אף היא השתתפה באופן זה או אחר בנכס שהיה רשום ע״ש הבעל מלפני הנישואין ושנכלל בהסכם הממון, אין בכך כדי להוכיח שיתוף, שהרי כוונת הצדדים שבהסכם הממון גוברת כמובן על כך, כדי לבחון ולהוכיח את רצונם האמיתי של הצדדים לחוסר שיתוף". עוד קבע בית הדין האזורי כי "עצם רשימת ההסכם ע״י הצדדים, מוכיחה כמאה עדים על כוונתם האמיתית, שהיתה לחוסר שיתוף מוחלט, ואף אם ההסכם לא אושר או לא נכנס לתוקפו. כך שכל טענה באשר לכוונת שיתוף, לא תוכל לגבור על כוונת הצדדים המפורשת המובעת היטב בהסכם שערכו וחתמו ביניהם (ואף אם לא אישרוהו)".

• 52. כלומר, בית הדין קבע, על בסיס אינדיקציה אחת – הסכם הממון הלא מאושר שנחתם שנים טרם בנו בני הזוג את ביתם ־ כי אין שיתוף ספציפי בבית המגורים בנווה אילן. קשה להסביר במילים עד כמה קביעה זו של בית הדין היא מופרכת, אבסורדית וסוטה מן ההלכה הפסוקה של בית משפט נכבד זה. למעשה בית הדין "בדלת האחורית" מעניק תוקף להסכם ממון טרום נישואי, וקובע שהוא גובר על שנים ארוכות של התנהגות ואמות מידה המלמדות על השיתוף בבית המגורים.

• 53. אין כל ספק כי ביחס לקביעה זו סוטה בית הדין מהלכות מושרשות בדין האזרחי בדבר הלכת השיתוף הספציפי ב״נכס חיצוני״ שהוא דירת המגורים של בני הזוג. כידוע בע״א 8672/00 אבו־ רומי נ׳ אבו־רומי, פ״ד נו(6) 175 (2002) נקבעה ״הלכת השיתוף הספציפי״, ולפיה ״מכוח סעיף 4 לחוק יחסי ממון, הדין החל על בני־ הזוג במהלך חיי הנישואין באשר לזכויותיהם ברכוש הוא הדין הכללי. מכאן, שלכאורה, במסגרת סעיף 4 אין מניעה שבן־זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו כי בידיו זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן־ הזוג האחר ושהייתה בבעלותו ערב הנישואין. […] בהקשר של קביעת הבעלות על רכוש בני־ הזוג ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום־ הלב ועוד -באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני־הזוג". עוד נקבע כי בעניין אבו־ רומי והודגש בפרט כי "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם״ (בעמי 183).

• 54. אכן דירת המגורים המשותפת של בני הזוג הוכתרה בעבר כ״גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ע״א 806/93 הדרי נ׳ הדרי, פ״ד מח(3) 685, 690 (1994)), ומעמדה המיוחד נשתמר גם בפסיקה אשר עסקה בהלכת השיתוף הספציפי תחת חוק יחסי ממון (ע״א 7750/10 בן גיאת נ׳ הכשרת היישוב ביטוח בע״מ (11.8.2011)). בפסיקה נקבעה יש צורך בהוכחת "דבר מה נוסף" מעבר לנישואים על־מנת להוכיח שיתוף פרטני בנכס חיצוני, תוך שהובהר, כאמור, יש להקל בהוכחת "דבר מה נוסף" כאשר עוסקים בשיתוף פרטני בבית המגורים של בני הזוג.

• 55. לאחרונה חזר ועמד בית המשפט העליון פרשת השיתוף הספציפי על אמות המידה לבחינת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני. בחינת אמות המידה שנקבעו בפסיקה לפי הראיות, המוסכמות, במקרה דנן מעידות כוונת שיתוף ספציפי של יפעת בבית המגורים המשותף:

שיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטענת כוונת שיתוף:

• (א) מקור הנכס ומי מימן את הרכישה – הבית נרכש ונבנה בזמן הנישואים של בני הזוג, הם רכשו את הבית במשותף, תוך בחירה משותפת, והושקעו כספים משותפים בבית, כפי שקבע בית הדין האזורי ("סה״כ שילמו הצדדים לידי האם לפחות 2,300,000 ₪ (900,000 ₪ ״הסכום הראשון״ + 1,400,000 ₪ סכום מכירת הבית בת״א. מכאן כי כספים אלו חינם משותפים … המסקנה היא שהאשה הוכיחה שהבית נבנה מכספים משותפים של הצדדים"). הקביעה בדבר השתתפותה של יפעת בבניית הבית באמצעות רכוש משותף התקבלה על ידי בית הדיו הרבני הגדול.

• (ב) האם הנכס הגיע לידי בעליו לפני הנישואין או במהלכם – בית המגורים נרכש, נבנה ונרשם על שמו של ירון במהלך חיי הנישואים של בני הזוג.

• (ג) התנהלותם הכספית־כלכלית של בני הזוג באשר לנכס, למשל אם לקחו משכנתא במשותף למימון הרכישה או הבנייה – כאמור הוכח בפני בית הדין כי בני הזוג לקחו משכנתא משותפת ומכרו את ביתם בתל אביב לשם החזרת כספים שירון לקחו מאמו, לטענתו לשם בניית הבית, כך שלא יכולה להיות מחלוקת כי עובדתית כי הושקעו כספים רבים ומשמעותיים על ידי יפעת בבית המשותף. עוד יובהר כי כל החזרי המשכנתא יורדים מחשבונם המשותף של בני הזוג.

• (ד) השתתפותם של שני בני הזוג (בין בכסף ובין בעמל) בשיפוץ משמעותי שבוצע בנכס, בתכנונו או בבנייתו – כפי שפורט יפעת היתה אחראית בלעדית לבניית הבית המשותף, וביצעה את כלל הפעולות הקשורות בבית, קשר עם הקבלן, קניית חומרים, עיצוב הבית, היתרי הבניה הוצאו על שמם של בני הזוג, ויפעת היתה חלק משמעותי בקהילה של היישוב בו נבנה הבית ואף היה לה תפקיד רשמי ביישוב השמור רק למי שהוא בעלים של נכס ביישוב.

(ה) משן הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס – בית הזוג התגוררו בבית כמעט עשור שנים (מאז שנת 2010), גידלו בו את ילדיהם המשותפים, ועד היום יפעת גרה בבית זה, שהוא בית מגוריה.

שיקולים חקשודים בבני הזוג:

• (א) משן נישואיהם של בני הזוג; אופי יחסיהם ובשאלה אם התקיימה אפילו מידה חלקית של הרמוניה, ״גם אם לא היו החיים ׳גן של ורדים״׳ – מדובר בנישואים ארוכים שנמשכו כ- 17 שנים, במסגרתם נולדו לבני הזוג 2 ילדים, והם ניהלו במרבית הזמן חיים משותפים בהרמוניה תוך סיוע, עזרה הדדית וניהול עסקים משותפים יחד כגון המסעדה. רק לשם הדוגמא, כאשר ירון נאלץ להשיב כספים לאימו, יפעת נחלצה לעזרתו, לקחה משכנתא ואף החתימה את אמה על ערבות על מנת לסייע לירון.

• (ב) התנהלותם הכלכלית של בני הזוג ובשאלת קיומה של ״אווירת שיתוף״ ביניהם –כאמור בית הדין קבע כי בפועל קיימו בני הזוג את הסכם הממון הלא מאושר, כלומר הם השאירו את הנכסים החיצוניים שלפני הנישואים בנפרד, אך ניהלו יחדיו אורח חיים משותף מבחינה כלכלית, רכשו נכסים, ניהלו עסק יחדיו (מסעדה), ניהלו חשבון בנק משותף, לקחו משכנתאות יחדיו, אמה של יפעת חתמה ערבות לירון וכו? הדברים אף קבועים בסעיף 13 להסכם הממון הלא מאושר לפיו "משק הבית ינוהל בשיתוף מלא". כלומר, גם לפי קביעת בית הדין ברור הוא שהיה שיתוף בין בני הזוג ביחס לרכוש מתקופת הנישואים. דוגמא מובהקת לשיתוף הוא העסק המשותף – המסעדה – שניהלו הצדדים, והשיתוף עולה מטענותיו של ירון עצמו שביקש שיוצהר שלו חצי מהזכויות במסעדה. כיצד ייתכן והעסק המשותף של בני הזוג מתחלק באופן שווה ביניהם, אן בית המגורים לא מתחלק שווה בשווה. בנוסף, אין מחלוקת וכך עולה מהכרעות בית הדין כי יפעת תרמה לאורך השנים ובכספים בכל הקשור לדירה בנווה אילן, היא אף מכרה נכס שלהם לטובת כספים שנטל האיש מאמו, הדירה בתל אביב נרכשה שנים לאחר שהיו נשואים, ונמכר, 1.4 מיליון לטבות תשלום לאמו של ירון, וכן יפעת, כאמור, נטלה משכנתא. והעבירו כספים לאמו של התובע. השיתוף היה מלא לאורך השנים. כלומר אין מחלוקת כי בני הזוג היו באווירה של שיתוף.

״12.״ העמוד הרלוונטי מתוך כתב התביעה של ירון במסגרתה הוא עותר למחצית הזכויות במסעדה מצורף לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנו ומסומנות נספח 12

• (ג) קיומם של ילדים משותפים – כן לבני הזוג 2 ילדים, שגדלו בבית המשותף בנווה אילן.

• 56. עולה מן האמור, ובוודאי ביחס לדירת המגורים המשותפת, כי הוכחה כוונת שיתוף של יפעת בבית המגורים בנווה אילן לפי הלכת השיתוף הספציפי תחת חוק יחסי ממון. האופן שבו בחן בית הדין את האינדיקציות להוכחת "דבר מה נוסף" ולגיבוש כוונת שיתוף, אינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה שנקבעו בהקשר זה בדין האזרחי במסגרת הלכת השיתוף הספציפי. בפרט, אין בפסיקה תימוכין לקביעה כי הסכם ממון טרום נישואים שאינו מאושר יכול לגבור על המציאות של השיתוף בפועל ארוך שנים, ויש בכוחו להיות "כמאה עדים על כוונתם האמיתית, שחיתח לחוסר שיתוף מוחלט". בית הדין למעשה לא לקח בחשבון אף אינדיקציה מחייהם המשותפים שם בני הזוג, והיסתמך אך ורק הסכם הממון שנחתם שנים טרם בניית בית המגורים כהוכחה "שהצדדים לא היו חפצים בשיתוף, המובעת מתון ההסכם שערכו, כדי לקבוע שאין כל מקום לחרוג מהאמור בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, שהנכס שהיה בבעלות התובע, וכן חילופו, יהיה שייך לו באופן בלעדי". על כן, מדובר בטעות בולטת וקשה נוספת של בית הדין שסטה מהוראות הדין האזרחי.

• 57. עוד יש להבהיר כי גם אם נניח שהסכם הממון בתוקפו, כפי שקבע בטעות חמורה בית הדין, אין בכך כדי לשלול שיתוף פרטני של יפעת בבית המגורים, נוכח האינדיקציות שפורטו לעיל. בע״א 04־7687 מרדכי ששון נ׳ זוהר ששון, פ״ד נט(5) 596 (2005) דן בית המשפט העליון בתוקפו של הסכם ממון שנחתם בין הצדדים בהולנד וקבע הפרדה רכושית בין בני הזוג, עם כוונה דומה למקרה הנדון – שלילית שיתוף בנכס חיצוני. בית המשפט קבע כי "מלשון ההסכם ומנסיבות עריכתו, כפי שתוארו בעדותם של הצדדים בפני בית־ משפט קמא, עולה כי כוונתם הייתה לשלול שיתוף ברכוש שנרכש על־ ידי כל אחד מהם טרם הנישואין. עוד עולה מההסכם כי ככלל, נועד הוא לשלול שיתוף בנכסים שנרכשו ממקורותיו של בן־ זוג אחד בלבד, עם זאת אין בהסכם האמור כדי לשלול את יכולתם של בני־ הזוג להוציא נכס מסוים מגדרו של הסדר ההפרדה הרכושית ולהסכים ביניהם על יצירת שיתוף באותו הנכס. צעד כזה לא יהווה שינוי של ההסכם שנערך בהולנד, שכן מלכתחילה אין בו כדי לשלול הסכמה בין בני־ הזוג על יצירת שיתוף בנכס ספציפי במהלך החיים המשותפים". כלומר, הסכם הממון אינו מעקר את האפשרות כי נכס מסוים, ובוודאי בית המגורים, יהיה נכס משותף מכוח שיתוף ספציפי, חרף קיומו של הסכם ממון המפריד ברכוש של הצדדים.

• 58. בפרשת ששון הגילויים החיצוניים של שיתוף האישה בנכס הובילו את בית המשפט לקביעה כי חרף הסכם הממון ישנו שיתוף פרטני של האישה בבית המגורים. הדברים נכונים גם למקרה דנן – האינדיקציות שפורטו לעיל – הקשר ארוך השנים, הכסף, הזמן והמשאבים הרבים שהשקיעה יפעת בבית המגורים, ואווירת השיתוף הכלכלי ברכוש המשותף – מוליכים למסקנה ברורה, שגם אם ישנו הסכם ממון בתוקף, אזי בני־הזוג הוציאו את בית המגורים בנווה אילן מגדרו של הסדר ההפרדה הרכושית והסכימו ביניהם על יצירת שיתוף בבית המגורים.

ח. ״בית ממגורים חמעופף באוויר״ – בית חדין ערך חפררח לא חוקית ומלאכותית בין חמגרש לבין חבית

• 59. מקריאת פסקי הדין של בתי הדין עולה כי הדיינים הבינו, ככל הנראה, שקיים מצב אבסורדי בו יפעת, שאין מחלוקת שתרמה זמן, עמל וכסף רב, לבית המגורים המשותף, תנושל ותגורש מבית מגוריה בנווה אילן. ועל־כן, בית הדין "המציא" הלכה משפטית חדשה ושגויה בדבר הפרדה בין המגרש עליו בנוי הבית, ובית המגורים עצמו. בדרך של הפרדה מלאכותית זו, הגיע בית הדין לתוצאה "המוזרה", בלשון המעטה, לפיה המגרש (שנרכש במהלך הנישואים) הוא נכס חיצוני לפי הסכם הממון, ואילו הבית הבנוי הוא רכוש משותף שיש להחיל עליו איזון משאבים לפי הסכם הממון והוראות החוק.

• 60. כלומר, בית הדין קבע שהסכם הממון תקף, ועולה מן העובדות, לעמדת בית הדין, שיש לבצע הפרדה בין המגרש שנקנה לפי הכרעת בית הדין מכספים חיצוניים של ירון, לעומת הבית שנבנה מכספים משותפים של בני הזוג. בכל הכבוד הפרדה בין המגרש לבית היא תוצאה אבסורדית של פסק דין שגוי, אן בעיקרה היא תוצאה בלתי חוקית של הפרדה מלאכותית ואסורה לפי דיני המקרקעין בין המקרקעין לבנוי עליהם.

• 61. המקרקעין והבנוי עליהם הם יחידה משפטית אחת, וזאת בניגוד גמור לקביעה השגויה של בית הדין לפיה ״המגרש והבית שעליו בנווה אילן, אינם יחידה משפטית אחת – שהרי המגרש, שנרכש מדמי הדירה ברחוב הנמר, הוא שיין לתובע מכח סעיף 5 ג וסעיפים 7 א־ב להסכם הממון. ואולם, הבית שעל גביו, לכאורה דינו כנכס שנרכש בחיי הנישואין השייך לסעיף 9 להסכם הממון".

• 62. איסור ההפרדה בין המקרקעין לבנוי עלים מעוגן בחוק המקרקעין תשכ״ט־1969. החוק מגדיר "מקרקעין", כדלקמן: "קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה״. סעיף 11 לחוק המקרקעין קובע: "הבעלות בשטח של קרקע מתפשטת בכל העומק שמתחת לשטח הקרקע, בכפוף לדינים בדבר מים, נפט, מכרות, מחצבים וכיוצא באלה, והיא מתפשטת בחלל הרום שמעליו, אולם, בכפוף לכל דין, אין בכן כדי למנוע מעבר בחלל הרום״; סעיף 12 לחוק המקרקעין קובע: "הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר", וכך למשל סעיף 13 לחוק המקרקעין, הנושא כותרת "היקף העסקה במקרקעין", המבהיר כי: ״עסקה במקרקעין חלה על הקרקע יחד עם כל המנוי בסעיפים 11 ו־12, ואין תוקף לעסקה בחלק מסוים במקרקעין, והכל כשאין בחוק הוראה אחרת". הוראות חוק אלה הן "ביטוי לעקרון ׳אחדות היחידה הקניינית׳ שלפיו ׳כל יחידת קניין היא יחידה שלמה ואחודה׳ בכל האמור לזכות הבעלות, שביסודו עומד האינטרס הציבורי במניעת פיצול יתר של חלקות מקרקעין" (בע״מ 16־7735 פלוני נ׳ פלוני (5.12.2016). ראו מיגל דויטש קניין כרך א 98 (1997)), ועל כן לא ניתן לבצע הפרדה בין מגרש לבין בית המגורים, ובניגוד לפסיקת בית הדין מדובר ביחידה משפטית אחת.

• 63. היחס בין מגרש שהוגדר כנכס "חיצוני" לבין הבית הבנוי על המגרש, בהקשר של חוק יחסי ממון, נדון לאחרונה בבית המשפט המחוזי בעמ״ש (חי׳) 21־11־71489 מ. ש נ׳ א. ו. ש (9.6.2022). בפרשה זו האישה קיבלה במתנה ממשפחתה, במהלך חיי הנישואים, חלקת מקרקעין. בהמשך, לאחר מספר שנים בני הזוג, בכספים משותפים, בנו בית על המגרש שניתן לאישה, כאמור, במתנה. בית המשפט לענייני משפחה, בדומה לבית הדין הרבני במקרה דנן, ערך הפרדה בין הבית לבין הקרקע ומגיע למסקנה שהואיל ולגבי רכיב הקרקע, שניתנה כאמור במתנה לא יחול השיתוף, בעוד שברכיב הבית זכאי האיש לשיתוף, בשים לב למימון הבנייה מהחשבון המשותף המעיד על כוונה משותפת שהבית הינו משותף, כשהשיתוף "ייעצר" בבית ללא רכיב הקרקע ולא יחול על כל הנכס כיחידה אחת.

• 64. בית המשפט המחוזי הפך את פסיקת בית המשפט לענייני משפחה וקבע שלא ניתן להפריד, מבחינת חוק יחסי ממון, בין החלק הטפל (המגרש) לבין החלק העיקרי (בית המגורים). עם בניית הבית המשותף במשאבים משותפים, כמו במקרה דנן של יפעת וירון, הקרקע נטמעת ברכוש המשותף ויוצאת מן ההגדרה של "נכס חיצוני". נקבע כי מרגע שהוכחה כוונת שיתוף בבית המגורים שנבנה על הקרקע "החיצונית", בניית הבית המשותף על קרקע לא משותפת, כשמדובר בנישואין ראשונים עם ילדים משותפים, כשהקרקע ניתנה במהלך הנישואין, היא היא הראייה שהצדדים התכוונו "לקשור" את הקרקע הלא משותפת לבית המשותף וליצור בראייתם ובכוונתם המשותפת נכס אחד שבו "החבל הולך אחר הדלי", היינו הקרקע "החיצונית", שכעת לאחר הבנייה טפלה לבית המשותף הבנוי עליה, הולכת אחר העיקר – אחרי בית המגורים המשותף ונטמעת בו.

• 65. השופט נאמן הדגיש כי "עצם בניית הבית המשותף למגורים משותפים על הקרקע החיצונית, מלמד על כוונת הצדדים להטמעת החלק החיצוני בנכס כולו וראיית הצדדים את הנכס כמכלול אחד, המורכב מיחידה אחת, ללא הפרדה בין ׳בית׳ לבין ׳קרקע׳. ׳והיו לבשר אחד׳; כך הוראות חוק המקרקעין וכך גם נראה הדבר בהיגיון פשוט של כל אדם… כשנבנה בית על קרקע, בפרט אם המדובר בבית מגורים המיועד למגורי המשפחה, הבית הופך להיות עיקר הנכס ולא רכיב הקרקע עליה בנוי הבית. ועל כן סביר יותר להניח כי במקרה שכזה בעל הרכיב החיצוני מוותר על בעלותו הבלעדית למען השיתוף, ולא שבעל השיתוף מוותר על זכויותיו לטובת בעל הרכיב החיצוני… כך הוראות חוק המקרקעין וכן גם נראה הדבר בהיגיון פשוט של כל אדם".

• 66. השופטת אספרנצה אלון הדגישה את האבסורד שבהפרדה המלאכותית שבין רכיב הקרקע לבית המגורים כי "בשל מעשיהם ופועליהם המשותפים של בני הזוג, במאמץ משותף, הצליחו לבנות בית בנוי על הקרקע. והדבר דומה לאלמוני שהביא מים ופלוני שהביא חומר, ויחד יצרו כלי. במצב כגון זה אין האחד יכול לטעון כי הכלי שייך לו יותר מהאחר, שמא חשובים המים יותר מן החומר או החומר מן המים. עולה כי מנימוקי השופטת בפסק דינה קמא, מכוחם הסיקה וקבעה על כוונת שיתוף ספציפי בבית המגורים שנבנה, היא זו הנותנת כי היה מקום להסיק ולקבוע כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בנכס וזאת ללא הבחנה מלאכותית לענייננו בין רכיב הקרקע ורכיב הבית הבנוי. המקרקעין חינם מקרקעין הכוללים הן את רכיב הקרקע והן את כל הבנוי והנטוע בהם, דהיינו בית המגורים".

• 67. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון על פסיקה זו של בית המשפט המחוזי נדחתה בבע״מ 4643/22 פלונית נ׳ פלוני (19.07.2022), תוך שכבוד השופטת וילנר קובעת כי "לא מצאתי כי נפל פגם בתוצאה הקונקרטית אליה הגיע בית המשפט המחוזי בפסק דינו".

• 68. יש להדגיש כי גם ירון טען בסיכומיו לבית הדין הרבני הגדול שאין מקום להפרדה מלאכותית בין המגרש לבין בית המגורים, וזאת כמובן בניסיון לנשל את יפעת הן מהמגרש והן מביתה. מכאן עולה שירון כמובן מושתק כעת בהשתק שיפוטי לעלות טענה סותרת לטענה של יפעת כי אסור היה לבית הדין לבצע הפרדה מלאכותית בין המגרש לבין בית המגורים – גם כאשר טיעון זה ״משחק״ כעת לטובתה של יפעת (ראו רע״א 04־4224 בית ששון בע״מ נ׳ שיכון עובדים והשקעות בע״מ, פ״ד נט(6) 625 (2005) שם נקבע כי "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי־ הדין מעלת טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמי אי בשני הליכים שונים"). מכאן, שנוכח הראיות הברורות שהתקבלו על ידי בית הדין בדבר התרומה של יפעת לבניית בית המגורים, ברור הוא שבית המגורים (העיקר) הטמיע את הטפל (המקרקעין) ברכוש המשותף.

״13.״ הקטע הרלוונטי מטענותיו של ירון בבית הדין בדבר איסור הפרדה בין בית המגורים למגרש מצורף לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנה ומסומן נספח 13

• 69. בתי הדין הרבניים העניקו "כנפיים" לבית המגורים המשותף של בני הזוג, והבית הפך להיות "מעופף באוויר" ומנותק מהמקרקעין עליו הוא בנוי. מדובר בתוצאה אבסורדית המנוגדת לשכל הישר והגיון הבריא; תוצאה זו יוצרת הפליה בלתי עניינית בין זוגות הרוכשים דירת בבית משותף (בו לא ניתן יהיה לעשות הפרדה שכזו בין המקרקעין לבית) לבין זוגות הבונים את ביתם כבית פרטי על מגרש. יתרה מכך, קביעתו של בית הדין היא רלוונטית כביכול למקרים בהם יש פער זמנים בין מועד רכישת המגרש למועד הבניה. הרי אם במקרה דנן באותו מועד היה נרכש המגרש ומיד נבנה הבית לא ניתן היה לבצע הבחנה בין הכסף שיועד לרכישת המגרש לכסף המשותף שיועד לבנייה. אין זה הגיוני כי בשל פער זמנים בין רכישת מגרש לבין בניה ניתן יהיה להפריד בין הקרקע לבין הבית.

• 70. אך מעל הכל פסיקתו של בית הדין מנוגדת לדיני המקרקעין ודיני המשפחה האזרחיים, כפי שנקבע בבע״מ 7735-16 פלוני נ׳ פלוני ובעמ״ש (חי׳) 21־11־71489, שאושר כאמור בבית המשפט העליון בבע״מ 4643/22 פלונית נ׳ פלוני. גם אם נקבל כי הקרקע נרכשה על ידי ירון, אזי מרגע שנבנה עליה בית המגורים המשותף בהשקעה של רכוש משותף, עמל ומאמצים משותפים, נטמעת הקרקע בתוך הרכוש המשפחתי. על כן, כיצד שלא נהפוך בדבר, בין מכוח הסכם הממון שלא אושר (סעיף 9 להסכם), ובין מכוח חוק יחסי ממון, יש לאזן את בית המגורים כולל המגרש שווה בשווה בין ירון ליפעת.

• ו. בהנחה שהסכם הממון בתוקף – בית הרין סטה מהוראותיו

• 71. גם אם נניח כי יש ליתן תוקף להסכם הממון שלא אושר, עדיין בתי הדין הרבניים סטו באופן ברור מהוראותיו של ההסכם האמור. נבאר. כאמור, הסכם הממון ערך הבחנה בין נכסים חיצוניים שאין לאזן, לבין נכסים שנצברו במהלך חיי הנישואים של בני הזוג, שעליהם יחול חוק יחסי ממון והסדר איזון המשאבים. עוד מוסיף וקובע הסכם הממון מה דין נכס חיצוני ששימש לשם רכישת נכס משפחתי או הוטמע בתוך נכס משפחתי – בסעיף 7(ב) נקבע כך "במידה במקום חנכס שנמכר נרכשו נכס ו/או נכסים אחרים, יחיח אף נכס או נכסים אלו, נכסים שאין לאזן שווים, והם לא יכללו בהסדר איזון משאבים. ואולם, היה ולצורך רכישת הנכסים החלופיים הוסיפו הצדדים לתמורת הנכסים סכום כסף שמקורו ברכושם המשותף, יהיו רק החלקים בנכסים החלופיים אשר נרכשו בכספי תמורת הנכסים, נכסים שאין לאזן שווים". עולה מן האמור שהסכם הממון מבקש "לצבוע" את הנכס החיצוני שנטמע מנכס המשותף, וקובע שאין לאזן את הנכס החיצוני.

• 72. במקרה דנן, בית הדין התעלם לחלוטין מכך שלא הוכח שירון שילם את מלוא התמורה של המגרש בנווה אילן (כ־ 1.2 מיליון ₪) מכספים חיצוניים. לכל היותר הוכיח ירון כי הושקע על ידו ברכישת המגרש בנווה אילן סך של 481,540 ₪ ממכירת ביתו ברחוב הנמר מנישואיו הראשונים. הוכח במסמכים ובראיות למכביר כי, ירון קיבל לכל היותר סך של 481,540 ₪ ממכירת חלקו בדירתו הקודמת ברחוב הנמר. במסמך שצירף ירון מרו״ח שלו נכתב מפורשות כי בהצהרות ההון לשנת 2005 דווח כי חלקו בדירה ברחוב הנמר הסתכם בסך של 694,495 ש״ח. מסכום זה יש לקזז החזר משכנתאות בהתאם להסכם הגירושין עם אשתו הראשונה (חלקו של ירון במשכנתא עומד על 264,464 ₪) קרי הסכום שנותר בידי ירון בהתאם להצהרת ההון שלו הינו 430,031 ₪.

״14.״ העמודים הרלוונטיים מהסכם הגירושין בין ירון לגרושתו הראשונה, דיווח רשות המיסים אודות המכירה של הדירה ברחוב הנמר ומכתב רואה חשבון של ירון לשנת 2005 מצורפים לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנו ומסומנות נספח 14

• 73. בית הדין הרבני הגדול קבע כי הכספים החיצוניים לרכישת המגרש הגיעו מהתמורה של מכירת הדירה ברחוב הנמר, וכן מכספים שגנב ירון ממשפחתו: "לאחר העיון, מהחומר שבתיק עולה כי המגרש בנווה אילן נרכש ע״י המשיב בשנת 2005 קצת יותר משנה לאחר נישואי הצדדים, בסכום של כמיליון ומאתיים אלף ₪ . כאשר לנישואין הגיע המשיב עם מחצית דירה ברחוב הנמר בירושלים בלבד (דירה מנישואיו הקודמים), לטענת המערערת נשאר ממנה נטו למשיב סך של 481,540 ש״ח . בנוסף, בשנת 2008 הוחל בבניית הבית בנווה אילן כשעלות הבנייה הסתכמה בכססס,2,400 ₪ …. עולה השאלה מאיפה כל השפע הזה. מאיפה הגיעו כל הכספים האלו למשיב בתוך שנים ספורות בלבד. הפתרון נמצא לאחר זמן, כאשר הוכח שהמשיב העביר לחשבונו כספים רבים מחשבון הבנק של אביו יצחק שהלך לעולמו בינואר 2010״. ביחס לכספים שגנב ירון ממשפחתו נקבע במפורש כי יפעת מרכושה המשותף בערבות של אמה, השיבה ביחד עם ירון את הכספים לאמו של ירון.

• 74. עולה מן האמור כי גם אילו הסכם הממון היה בתוקף, כל שיכל ירון לקבל בחזרה גם על פי ההסכם הוא סך של 481,540 ₪ הסכום שטוען שהשקיע ממכירת הדירה בנמר. זה הסכום ״החיצוני״ שהטמיע ירון ברכוש המשותף לפי סעיף 7 להסכם. בכל הנוגע לשאר "הכסף החיצוני" הנטען על ידי ירון שהושקע על ידו (הכסף שגנב מאביו), הרי שנקבע כי יפעת השיבה ביחד עם ירון, בערבות של אמה, את הכספים למשפחתו של ירון, ולכן הסכום החיצוני היחידי שכביכול הוכח שהושקע על ידי ירון הוא סך של 481,540 ₪.

• ז. כללי הסף להגשת העתירה

ב1. מיצוי הליכים טרם הגשת העתירה

• 75. כלל ידוע הוא כי טרם פנייה לבית משפט נכבד זה על העותר לנסות ולמצות את ההליכים אל מול הרשות. בכל הנוגע למיצוי הליכים ביחס לעתירה כנגד החלטות שיפוטיות של בתי הדין הרבניים, קבע בית משפט זה על העותר למצות את ההליכים בתוך מערכת השיפוט הרבנית, וכלל רק לאחר שמיצה את הליכי הערעור העומדים לרשותו, יכול הוא לפנות לסעד בפני בית משפט זה (ראו בג״ץ 07־4111 פלונית נ׳ פלוני (27.7.2008) ; בג״ץ 8497-00 אירח פייג־פלמן נ׳ ג׳אורג׳ פלמן, פ״ד נז(2) 118 (2003) שם נקבע כי "מדיניותו של בית־משפט זה היא להפנות את הצדדים לערכאות גבוהות יותר בתוך המערכות הרלוונטיות – שתי המערכות: האזרחית והרבנית – ורק לאחר מיצוי ההליכים שם לפנות לבג״ץ"; ראו בפס׳ 16 לחוות דעתו של השופט וייס בבג״ץ 84־113 חנית בנקובסקי נ׳ בית הרין הרבני האזורי בחיפה, פ״ד לט(3) 365 (1985)).

• 76. במקר דנן העותרת מיצתה את כל ההליכים בערכאות השיפוט הרבניות טרם פנתה לסעד מבית משפט נכבד זה, ומכאן שהיא מיצתה את ההליכים בכל הנוגע להגשת עתירה כנגד החלטה שיפוטית של בתי הדין הרבניים.

ב2. העדר שיהוי בהגשת העתירה

• 77. לצד הכלל בדבר מיצוי הליכים מול הרשות טרם הגשת עתירה לבית משפט נכבד זה, עומד גם הכלל בדבר העדר שיהוי בהגשת העתירה (עע״ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייח חיפה נ׳ החברה להגנת הטבע, פ״ד נו(3) 673, 679־678 (2002)). במקרה דנן אין שיהוי סובייקטיבי או שיהוי אובייקטיבי במועד הגשת עתירה זו.

• 78. פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ניתן ביום 14.9.2022, זמן קצר טרם תקופת החגים. העתירה מוגשת לבית משפט נכבד זה פחות מ־ 60 ימים מאז ניתן פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, אם לא מביאים בחשבון את ימי פגרת סוכות במניין הימים. כמו כן, העותרת פנתה טרם הגשת העתירה דנן לבית הדין הרבני בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין ומימוש בפועל, אך הוא נדחה בהחלטות של בית הדין האזורי ביום 20.10.2022 ומיום 24.10.2022. בין לבין גם נעשה ניסיון לשיח בין הצדדים שלא צלח עקב סירובו של ירון.

״15.״ החלטות בית הדין האזורי מיום 20.10.2022 ומיום 24.10.2022 לדחיית הבקשות לעיכוב ביצוע מצורפות לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנה ומסומנות נספח 15

• 79. מכל מקום ולמעלה מן הצורך, גם אם יטען לשיהוי, אזי כידוע בטענת שיהוי יש לבחון שלושה היבטים: "יסוד השיהוי ה׳סובייקטיבי׳, שעניינו בשאלה האם העותר ׳ישן על זכויותיו׳ באופן המצביע על כך שהוא זנח את הזכות הנטענת או ויתר על בירור טענותיו בערכאות; יסוד השיהוי ה׳אובייקטיבי׳, שעניינו בשאלה האם האיחור בהגשת העתירה גרם לשינוי מצב הרשות או צדדים שלישיים לרעה, באופן העלול לפגוע באינטרסים ראויים שלהם; והיסוד השלישי – מידת הפגיעה בשלטון החוק. יסוד זה מורה כי כאשר הפגיעה בשלטון החוק היא חמורה במיוחד לא תידחה העתירה מחמת שיהוי, אף אם מתקיימים שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי״ (ראו: עע״מ ־3665 20 אור עד מהנדסים (1987) בע״מ נ׳ עיריית חררה (23.5.2021); בג״ץ 9831/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ׳ רשות מקרקעי ישראל, פסקה 55 (16.10.2018). כן ראו: עע״ם 867/11 עיריית תל אביב־יפו נ׳ אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע״מ, פסקאות 30-23 לפסק דינו של השופט ע׳ פוגלמן (28.12.2014)).

• 80. בחינת היסודות של עילת השיהוי מלמדים שאין כל שיהוי במקרה דנן:

(א) יסוד השיהוי ה׳סובייקטיבי׳ – העותרת לא נקטה בכל שיהוי סובייקטיבי. ההפך הוא הנכון – מאז קבלת פסק הדין של בית הדין הרבני חרב עולמה של העותרת, והיא ניסתה במהירות רבה וללא שיהוי, בכל דרך, להשיג את המשאבים לצורך ייצוג והגשת עתירה לבית משפט נכבד זה. הפרוטה אינה מצויה בכיסה של העותרת, והיא נאלצה לנסות לקחת הלוואה לצורת הגשת העתירה: כבר במהלך תקופת החגים היא פנתה לבנק דיסקונט בבקשה לקבוע פגישה בנושא לקיחת הלוואה, ונקבעה לה פגישה בנק לאחר החג. לצערה היא סורבה על ידי הבנק. במקביל היא פנתה לחבר שעובד בבנק טפחות לבדוק אופציה ללקיחת הלוואה לצורך מימון העתירה דנן, וקיבלה תשובה שלילית. לבסוף, בלית ברירה, הוריה של יפעת לקחו למענה הלוואה לצורך הגשת הליך זה. השופטת שטרסברג־כהן צינה בצדק רב כי "הפניית בעלי־ הדין לבג״ץ כרוכה אף חיא בבעיות לא פשוטות. יש לזכור את קהל המתדיינים, שבמרבית המקרים אינו מצויד במשאבים לנהל מערכה בכל הערכאות״ (פרשת פייג־פלמן עמ׳ 143). אכן, יפעת איננה בעלת המשאבים לנהל את המערכה על בית מגוריה, אך פעולותיה מוכיחות כי כמובן שלא היה כל שיהוי סובייקטיבי מצידה של יפעת בהגשת העתירה, והיא פעלה במרץ רב למען הגשת עתירה.

״16.״ התכתבויות שונות בנוגע לניסיונות של העותרת ליטול הלוואה לשם הגשת העתירה מצורפות לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנה ומסומנות נספח 16

• (ב) יסוד השיהוי ה׳אובייקטיבי׳ ־ אין כל שיהוי אובייקטיבי נוכח העובדה שאף צד לא שינה מצבו לרעה מאז קבלת פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. המצב בבית המגורים נותר כפי שהוא מאז שנת 2010, ואף אינטרס של צד שלישי או של המשיב לא נפגע נוכח הגשת עתירה זו במועד זה, פחות מ ־60 ימים מאז קבלת פסק הדין של בית הדין הרבני (ללא פגרת סוכות), ומכאן ברור שאין שיהוי אובייקטיבי. יתרה מכך, העותרת הגישה בקשות עיכוב ביצוע לבית הדין הרבני והודיעה כי בכוונתה להגיש עתירה לבג״צ, כך שלא יכול לקום גם אינטרס הסתמכות לירון.

• (ג) מידת הפגיעה בשלטון החוק – במקרה דנן, כפי שפורט בהרחבה, עוצמתן המצטברת של השגיאות שנפלו בפסק דינו של בית הדין הרבני- מתן תוקף להסכם ממון שלא אושר, הפרדה מלאכותית בין מקרקעין לבית המגורים, וקביעה שאין שיתוף ספציפי רק בשל הסכם הממון שלא אושר שנחתם טרם הנישואים – אינה עולה בקנה אחד עם הדין האזרחי ומקימה עילה להתערבות במקרה הנדון. ההשלכות של ההחלטות הלא חוקיות של בתי הדין הרבניים הן קשות – יפעת נושלה וגורשה מבית מגוריה שלא כדין, ולכן יש ליתן לה להשמיע את טענותיה לגופם של דברים בפני בית משפט זה. פסיקתו של בית משפט זה הכירה בכך כי כאשר מתעוררת סוגיה עקרונית אין מקום לדחות על סף עתירה כנגד בית הדין הרבני מחמת שיהוי, כך למשל בבג״ץ 8463/19 פלונית נ׳ בית הדין הרבני הגדול, פס׳ 13 (24.10.2022) נקבע שאין שיהוי "הגם שהעתירה הנוכחית הוגשה כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, לא ראיתי לדחותה על הסף בשים לב לסוגיה העקרונית שמתעוררת במקרה דנן״ (ראו גם בג״ץ 4602/13 פלונית נ׳ בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פסקה 17 לפסק דינו של השופט עמית (18.11.2018) ; השוו גם להתרת הגשת עתירה כנגד בית הדין הארצי לעבודה באיחור של למעלה משלוש שנים בבג״ץ 1758/11 גורן נ׳ הום סנטר (עשה זאת בעצמן) בע״מ ,פ״ד סה(3) 593, 610־611 (2012)).

• ח. סוף דבר – על בית המשפט להתערב בפסק ההין השגוי

• 81. בתי הדין הרבניים נישלו את העותרת מבית מגוריה וממרכז חייה. יפעת נתלשת מהמקום בו גרה, חיה, התפתחה, ומימשה את עצמה משך למעלה מ־ 12 שנים. בבית העומדת במרכזה של עתירה זו היא גידלה את ילדה ומימשה את חיי הזוגיות והנישואים עם ירון שנים ארוכות. בית המגורים בית הוא אחד הנכסים החומריים החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב שבהם (רע״א 6339/97 רוקד נ׳ סלומון, פ״ד נה(1) 245,199 (1999)). והנה, ללא כל בסיס בדין עוקרים בתי הדין הרבניים את יפעת ממקום מגוריה, תוך סטיה חמורה מהדין האזרחי המחייב אותם בענייני רכוש. בתי הדין העניקו תוקף להסכם ממון שלא אושר, וערכו הפרדה בלתי חוקית ומלאכותית בין בית המגורים לבין המגרש עליו בנוי הבית המשותף של בני הזוג. כל זאת, כאשר הוכח ונקבע על ידי בתי הדין כי יפעת השקיעה משאבים רבים משלה בבית המגורים הנדון.

• 82. שגיאותיו החמורות של בית הדין הרבני עולות כדי חריגה מסמכות וסטיה חמורה מהוראות החוק. מכאן שיש בסיס להתערבותו של בית משפט נכבד זה בהכרעה של בית הדין. אכן בית משפט נכבד זה נוקט היקף התערבות מצומצם בהחלטות בית הדין הרבני (ראו, מני רבים: בג״ץ 3295/19 פלונית נ׳ בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (2.9.2019) ; בג״ץ 1252/20 פלונית נ׳ בית הדין הדתי הדרוזי בעכו, פסקה 14 (31.5.2020) ; בג״ץ 314/20 פלוני נ׳ בית הדין הרבני הגדול פסקה 5 (29.6.2020) ; בג״ץ 5040/17 פלוני נ׳ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (25.9.2017)). אך כפי שפורט לעיל, עוצמתן המצטברת של השגיאות שנפלו בפסק דינו של בית הדין הרבני- מתן תוקף להסכם ממון שלא אושר, הפרדה מלאכותית בין מקרקעין לבית המגורים, וקביעה שאין שיתוף ספציפי רק בשל הסכם הממון שלא אושר שנחתם טרם הנישואים – אינה עולה בקנה אחד עם הדין האזרחי ומקימה עילה להתערבות במקרה הנדון.

• 83. בית משפט נכבד זה חייב לבטל את ההכרעות המשפטיות השגויות של בית הדין שנישלו את יפעת מבית מגוריה. אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד להעניק את הצווים המבוקשים בעתירה זו ולהפוך אותם למוחלטים וכן להעניק את צו הביניים המבוקש. עוד מתבקש בית המשפט לחייב את המשיבים בעתירה זו, ביחד ולחוד, בהוצאות עתירה זו, לרבות שכ״ט עו״ד בצירוף מע״מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

• 84. בתמיכה לעתירה זו, מצ״ב תצהירה של העותרת.

  ד״ר מתן גוטמן, עו״ד

  עו״ד ליאת שקלרז־ הורוביץ

הרצליה, היום 15 נובמבר, 2022.

 

 

PDF

 

יפעת ארמוזה עתירה לביטול הסכם הממון שלה מחוסר הבנה

 

 

 

להלן ההחלטה בבית הדין הרבני שנתן תוקף להסכם הממון

 

מדינת ישראל בתי המשפט הרבניים ב"ה תיק ‏1203515/5

בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד, הרב מאיר קאהן, הרב יעקב מ' שטיינהויז

התובע:           ירון ארמוזה    (ע"י ב"כ עו"ד יורם אבירם)

נגד

הנתבעת:         יפעת ארמוזה (ע"י ב"כ עו"ד אלי שרביט)

הנדון: מה התוקף של הסכם שלא אושר, ככל ונהגו הצדדים לפיו.

פסק דין

בפנינו תביעה רכושית של התובע לפירוק השיתוף בבית ופינוי הנתבעת. כן בפנינו תביעת התובעת לביטול הסכם ממון.

הצדדים גרושים מיום ח' בסיון תש"פ (31.5.20).

ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום כ"ו בסיון תש"פ (18.6.20):

בפנינו בקשת התובע למכירת דירת המגורים ופינוי הנתבעת מהבית.

נשמעה עמדת שני הצדדים.

בית הדין מחליט לקבוע דיון בבקשה, שיהיה אף דיון הוכחות. יתכן ואף סיכומי הצדדים יושמעו בעל פה בסיומו של הדיון (בהתאם לתקנות הדיון), ויהיו שני הצדדים ערוכים אף לכך.

לדיון זה יוקצבו שעתיים לפחות.

וזו מהות הדיון הקודם שהתקיים. ואכן הושמעו בעל פה סיכומי שני הצדדים בסיומו של דיון ההוכחות, כרשום בפרוטוקול הדיון מיום ד' באדר תשפ"א (16.2.21).

ובכן, טרם מתן החלטה, נזכיר תחילה את השתלשלות העניינים בתיק ותיאור הליכים קודמים, תוך ציטוטים מהחלטות קודמות רלוונטיות הנוגעות לחלוקת הרכוש.

תיאור הליכים קודמים והחלטות רלוונטיות שנתנו בתיקים

ראשית, נזכיר מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום ט' בטבת תש"פ (6.1.20):

בנוסף, כבר עתה נוכל לקבוע בפן העקרוני, כי ככל שהסכם הממון שנחתם בין הצדדים טרם הנישואין אושר בידי נוטריון, אזי הוא בתוקף (כאמור בסעיף 2 (ג1) לחוק יחסי ממון), ועקרונית, הוא גובר על כל מחשבה או פסיקה עקרונית לשיתוף ספציפי בדירה הרשומה על שם הבעל או על שם האישה, אם נרכשה לפני הנישואין ע"י בעל הזכויות בנכס.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום כ"ז באייר תש"פ (21.5.20):

בפנינו בקשת התובע למתן החלטה בבקשתו באשר למכירת הבית הרשום על שמו והשייך לו לטענתו.

התקבלה תגובת המשיבה.

ברם, נזכיר מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום ט' בטבת תש"פ (6.1.20):

"בנוסף, כבר עתה נוכל לקבוע בפן העקרוני, כי ככל שהסכם הממון שנחתם בין הצדדים טרם הנישואין אושר בידי נוטריון, אזי הוא בתוקף (כאמור בסעיף 2 (ג1) לחוק יחסי ממון), ועקרונית, הוא גובר על כל מחשבה או פסיקה עקרונית לשיתוף ספציפי בדירה הרשומה על שם הבעל או על שם האישה, אם נרכשה לפני הנישואין ע"י בעל הזכויות בנכס".

ובית הדין עומד על האמור.

משכך, תוגש תגובת המשיבה המיוחסת אף לכך, וזאת בתוך 7 ימים נוספים מהיום.

לאור תגובתה, בית הדין ישקול החלטתו באשר למכירת הבית הרשום ע"ש התובע.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ג' בתשרי תשפ"א (21.9.20):

בפנינו בקשת המבקש.

קבוע מועד דיון בתיק.

בהמשך להחלטת בית הדין מיום כ"ו בסיון תש"פ (18.6.20), יובהר כי למבקש תישמר הזכות לתביעת דמי שימוש בגין שימושה של המשיבה בדירה, כמקובל.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום כ"ה בתשרי תשפ"א (13.10.20):

בפנינו תגובת המשיבה בהתאם להחלטת בית הדין מיום ג' בתשרי תשפ"א (21.9.20).

בית הדין ידון בבקשה למכירת הדירה בכינוס, בדיון הקבוע בתיק ליום ח' בכסלו תשפ"א (24.11.20).

במידה והדיון יתבטל לאור בקשה מאת המשיבה או מכל סיבה התלויה בה, בית הדין ישקול להוציא החלטה אופרטיבית בבקשת המבקש הנ"ל עוד טרם הדיון, לאור תגובת המשיבה שהתקבלה ועמדת שני הצדדים שכבר נשמעה.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20):

כיום, טוען בא כוח התובע: יש לי הצעה. צד ג' רוצה לרכוש את הבית ב-6.3 מיליון ש"ח וזה סך טוב והאישה תוכל לגור בבית עוד חצי שנה. הנתבעת טוענת שהנכס משותף, זה בניגוד להסכם ממון והטאבו, אז הצעתי שיימכר הנכס, ואף שלא מגיע לה חצי, יישמר החצי בנאמנות, ואם מגיע לה משהו מכך, היא תקבל. גם במסעדה הוא הפסיד. האישה גרה בבית עם גבר זר. יש משכנתא שלא משולמת, סך 890 אלף ש"ח והבנק יגיע, ויש עוד חובות של המסעדה. לאישה יש דירה בבעלותה בפ'. זה הסכם ממון, שהדירה נשארת שלה. כך שהיא לא יוצאת לרחוב. לפי חוק המקרקעין כל צד יכול לבקש את פירוק השיתוף.

מגיב בא כוח הנתבעת: יש לדון בכל הדברים, ולא נקודתיים. זה לא נכס חיצוני. האישה תרמה לאורך השנים ובכספים בכל הקשור לדירה בנ', היא אף מכרה נכס שלהם לטובת כספים שנטל האיש מאמו, וזה דבר מה לגבי שיתוף בנכס חיצוני. הוא נרכש שנתיים לאחר הנישואין. האיש בחר לרשום את הנכס על שמו. הנכס בתל אביב נרכש שנים לאחר שהיו נשואים, ונמכר, 1.4 מיליון הלך לחוב האם, וכן האישה נטלה משכנתא. והעבירו כספים לאימו של התובע. המסעדה הייתה על שם האישה. כל עניין הרישום נעשה משיקולי מס, לאיש מעבדת שיניים ונכסים. גם הדירה בפ', הם גרו בה, כל דמי השכירות נלקחו על ידי הבעל, ושולמו למטרות שהוא בחר. השיתוף היה מלא לאורך השנים. הבוקר הגשנו תביעה רכושית לביטול הסכם הממון. האישה גרה שם עם שני הילדים, היא לא גרה שם עם אדם זר. היא לא תעז להכניס לשם גבר זר. כי זה לא הבית רק שלה. גם הקטינים בבית, הם בגילאי 17, 7. החיים שלהם שם וחיי החברה שלהם שם. הנתבע קנה חתול ב-2000 ש"ח וטיפולי שיער במאות אלפי ש"ח. הולך לבקר אצל הנוצרים. יש חשבון משותף שהאיש עושה כבשלו. האישה רוצה לרכוש את הנכס. יש לה אפשרות לכך. הבית בפ' שווה מיליון ש"ח, נוכל למכור את הנכס ההוא ולשלם את חלקה של האישה. ביקשנו אקטואר, היא תקבל איזון, ובכך תשלם את חלקה. הצעה של הצד השני לא מקובלת עלי.

מקריא בא כוח התובע סעיפים מהסכם הממון כרשום בפרוטוקול.

ואכן, לצדדים הסכם ממון מיום ג' בשבט תשס"ד (26.1.2004), לפי סעיף 5 לו, הזכויות של התובע בהווה ובעתיד לא יאוזנו. ובסעיף 5 ג נרשם כי חצי הזכויות בדירה בה' הם שלו (חצי היה של גרושתו, כפי הסבר בא כוח התובע). ובסעיף 7 ב נרשם כי התמורה ממכירת הנכסים, תהיה כנכס שאין לאזן את שוויו, ואף נכס שנרכש מכך לא יאוזן.

מוסיף בא כוח הנתבע: הנכס בנ' נרכש מהנכס בה' שנמכר, ונרכש המגרש בנ' עם זכויות הבניה, והוא לקח משכנתא 1.2 מיליון לצורך הבניה, ונשארו 900 אלף ש"ח לשלם. יתרת הכספים לבנית הנכס, המשפחה שלו נתנה לו בסכומים גבוהים. האישה שמרה על הנכס שלה. היה חוב עליו. היום בבוקר הוגשה תביעה, לא ראינו אותה, וכל תכליתה שלא בתום לב שימוש ברעה להליך משפטי, תביעה לביטול הסכם ממון, והתביעה שלנו הוגשה לבית הדין לפני למעלה משנה, ויכל לתבוע זאת לפני למעלה משנה. התביעה החדשה לא צריכה בכלל להיות נידונת. היא רוצה לשבת בבית שלו כך עד 120. הבן זוג שלה נכנס לבית שם וישן שם. זו עזות מצח להנציח את המצב הזה. האישה יכולה להפקיד את 6.3 מיליון ש"ח ותזכה בה. אחי התובע נמצא בחוץ. לא הגשנו בקשה להעיד אותו. אבקש לדון רק בתביעה של היום.

בית הדין הודיע שלא יקבל אותו לדיון, שהרי נקבע דיון להוכחות, ועל פי תקנות הדיון יש צורך בבקשה להעידו. זאת מלבד העובדה שהוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של התובע, ובית הדין לא נוהג להעיד עדים קרובים מדרגה ראשונה מטעמים ידועים.

מבקש בא כוח התובע לחקור את הנתבעת.

מגיב בא כוח הנתבעת: הסכם הממון לא אושר בבית המשפט, כפי האמור בסעיף 17 לו. יש לנו מסמכים של האח שהוא כתב שהתובע גנב את האמא.

מגיב בא כוח התובע: ההסכם אושר נוטריוני.

מגיב בא כוח הנתבעת: היה צריך אישור בית המשפט. ההסכם נחתם כשהיא בהריון לפני נישואין. בית הדין לא היה נותן לכך לקרות. יום לפני הנישואין.

חוקר ב"כ נתבעת את התובע, ואלו תשובותיו לו: הסכם הממון הוכן ע"י משרד שוקי קרמר, הוא הכין את ההסכם. האישה לקחה לבדוק אצל עו"ד אצלה, לא יודע למי היא נתנה. בסעיף 17 להסכם הממון רשום שההסכם יאושר בבית משפט, וזה לא קרה. זה נחתם אצל נוטריון. האישה הייתה בחודש ששי באישור ההסכם, זה היה חודשים שלשה לפני הנישואין. הדירה ברחוב ה' הייתה שלי ושל גרושתי, נמכרה ב 2.6 מיליון, וחלקי היה 1.3 מיליון. יכול להביא חוזה מכירה. האישה לא הביאה שקל אחד לבית בנ'. הבית ברחוב ה' נמכר קצת אחרי הנישואין, והמגרש נרכש בשנת 05. הכסף היה בבנק. יש מסמך ניתן להביא אותו. ראיתי פרסום על נכס בנ', את הבית בניתי ע"י קבלן, חלק לקחתי משכנתא 1.2 ש"ח, היא על שמי ואני שילמתי. לקחתי גם כספים מהחשבון של אמא שלי לבניה. כדי שלא אקח משכנתא. זה היה כסף של אבא שלי. לאחר שאבא שלי נפטר, האמא לא תבעה רק אישרנו הסכם בבית משפט שאני מוותר על ירושה עתידית. החזרתי לאמא שלי מיליון ש"ח. מכרתי את הדירה שלי בתל אביב לאחר הנישואין, יש אסמכתא. לקחנו הלוואה משכנתא לטובת המסעדה ולא לאמא שלי. שילמתי לאמי מכסף אחר. המשכנתא חתומה על ידי והיא אף חתמה, וזה רשום על שמי, לא זוכר מי היו הערבים. הבית ברחוב ה' של הנתבעת. על שמה. יש שם שוכר. אני מנהל את השכירות, שילמתי משכנתא מהחשבון שלי ודמי השכירות הלכו למשכנתא וללא שימוש פרטי. הבית בתל אביב לא נרשם על שם האישה כי זה כסף מאבא שלי שלקחתי והוא ביקש שזה יהיה על שמי. אנו גרים בנ' כ 10 שנים, אולי קצת פחות, שמה נולד לנו ילד אחד, הילדים לומדים בבית ספר במ', עזבתי שם לפני שנה וחצי, עד אז גרתי שם, לא בחדרים נפרדים, המשכנתא הראשונה לא היה יחד, גם השנייה לא יחד. יש לנו חשבון משותף, היא ביקשה להיכנס לשם, ועשיתי טעות.

מציג בא כוח התובע תמונות של טיולים משותפים של הצדדים ומסיבות. וכן הודעות ששלח הבעל לאישה.

מגיב התובע: היו חיים יחד. הכל פייק. אך גיליתי שהיא בוגדת בי והכל היה שחור.

ומוסיף ומגיב: אני הייתי בקשר עם מפקח הבניה.

בית הדין דחה את התנגדות בא כוח התובע להגשת מסמך בחקירה והצגתו לתגובת התובע.

מגיב בא כוח הנתבעת מסמכים שהקבלן היה בקשר עם האישה.

מגיב הנתבע: אין לי מה להגיד, לא יודע מה זה.

וממשיך ומגיב: שרביט היה האדריכל, הוא נתן לאישה כבוד ולכן רשם אותה.

מציג בא כוח הנתבעת מכתב שרשמה אם התובע שהיא בוכה ושהנתבע לא מבקש סליחה, ובקשה להעביר לחשבון בנק שלה 320 אלף ש"ח.

מגיב הנתבע: הכסף עדיין בערבות, והיא נותרה. היא לא קבלה את הכסף. את הכסף מהדירה בת"א העברתי לה.

בשלב זה מצהיר בא כוח הנתבעת כי אין לו שאלות יותר.

טוען בא כוח הנתבע כי יש לו את דפי הבנק וההסכם של התובע עם בני משפחתו. הובהר כי הוא יוכל לצרפם במסגרת הסיכומים.

לפנים משורת הדין (אין זאת בתקנות הדיון), בית הדין איפשר חקירה חוזרת של התובע ע"י בא כוחו בשאלה אחת. מציג לו בא כוחו מסמכים, והנתבע מודה שאלו הם המסמכים.

לאחר הפסקה קצרה בדיון, טוען בא כוח התובע: יש להחליט טרם המשך הליך האם התביעה החדשה שהוגשה הבוקר תימחק על הסף בשל ניסיון להעביר ראיות וטענות שלא בא זכרם עד כה, או שיאוחד הדיון בשתי התביעות, אך הדירה תימכר בהתאם להצעה שהבאנו. אם אחקור על תביעה אחת, ואסכם לקראת פסק דין, ואם בתביעה החדשה יהיו תוצאות אחרות, לא אוכל להתמודד אתה כרגע. זו פגיעה בזכות הדיונית הבסיסית שלי.

מגיב בא כוח התובעת: כל מה שנרשם בתביעה נאמר בהליך המשפטי, הכול ידוע. אני רוצה לדון בתביעה שלי היום. לא חשבתי שהיא תדון היום, אך אין בה חוסר תום לב. התובע רוצה למכור את הדירה, ולא נותרה ברירה אלא להגיש תביעה זו.

בא כוח התובע מצהיר שהוא לא חוקר בתביעה החדשה שלא ראה אותה עד כה.

חוקר בא כוח התובע את הנתבעת, ואלו תשובותיה לו: חתמתי על הסכם הממון, לא בפני נוטריון, אלא בפני שוקי קרמר. לא זוכרת שהיה שם נוטריון בחתימה. החתימה הייתה במשרד עו"ד, לא פניתי לעו"ד קרמר. כשנרשמנו לנישואין לא דברו על ההסכם. התייעצתי עם עו"ד יומיים לפני החתימה על ההסכם. בהסכם נרשם שהדירה בפ' נשארת שלי ושהמעבדה של התובע, וכן שהבית ברחוב ה' יישארו שלו. זה כתוב. הבית ברחוב ה' נמכר בפחות ממה שאמר התובע, לא הייתי שותפה למכירת הדירה הזו, נרכשה אדמה בנ' בשנת 05, הייתי שותפה, הנכס רשום על שם התובע בלבד, ידעתי שהנכס נרשם על שמו, הוא אמר לי שהכול של שנינו. אמר שזה לצרכי מס על שמו. ההסכם נחתם יום לפני הנישואין, והוא לא תקף. שכחתי מההסכם. הוא היה צריך לקחת אותי לבית משפט. ברכישת המגרש שכחתי שהיה הסכם ממון. לא נזכרתי בכך עד פגישת מהו"ת בבית הדין. לא התנהלנו לפי ההסכם, והחיים היו בשיתוף. הדירה בפ' היא שלי, זה רשום בכל הבקשות. היא שלי משנת 94. הכסף של רחוב ה' לא שלו, כי לא ידוע כמה קבלו שם ולאן הכסף הלך. כשנישאנו גרנו בפ', אם הינו ממשיכים יחד […] לא עלה על הפרק שיתוף שלו בדירה זו. אני מכירה את הגבר [ט'], הוא נכנס לבית שלי. הוא לא ישן אתי כשהילדים שלי אתי. הגבר יודע מי התובע.

מציג בא כוח התובע תמונה של הנתבעת עם גבר בשם [ט'], מגיבה הנתבעת: זה מחוץ לבית ואז הילדים לא היו אתי בבית.

וממשיכה ומגיבה: המגרש בנ' עלה כמיליון מאתיים אלף ש"ח. זה לא היה כסף שלו. הנכס משותף לשנינו. היום אני קוראת כל מסמך. בעת חתימת ההסכם הייתי עיוורת מאהבה ובחודש שביעי להריון. לא שמרתי העתק הסכם ממון. הוא הביא זאת לפגישת מהו"ת.

שואל בא כוח התובע: האם בקשת שיחתום על הסכם ממון על הבית שלך?

חרף העובדה ששאלה זו נשאלה כמה פעמים את התובעת על ידי הצד השני ובית הדין, הנתבעת בחרה שלא להשיב לגופה לשאלה האם היא בקשה שהתובע יחתום על הסכם ממון על הבית שלה.

וממשיכה ומגיבה הנתבעת: הדירה בתל אביב נרכשה בקבוצת רכישה על ידי התובע, בסך 700 אלף ש"ח. בשנת 09, כבר הינו נשואים 5 שנים באחווה, ולא בקשתי שירשום את הנכס על שמי גם כן, לא חשבתי על כך בחיי הנישואין. לא היה צורך בכך כי הכול יחד. לא חתמתי על הסכם במכירה של הנכס, אך הייתי שותפה במשא ומתן למכירה. לא זוכרת מי היה הקונה. התובע טיפל במכירה. הנכס נמכר ב 1.4 מיליון אם אני לא טועה. זה הופקד לחשבון המשותף ועבר לאמא שלו. לא הודיתי מעולם לבעל כי אני בוגדת בו. אך הבעל בגד.

מקריא בא כוח התובע הודעות שאמרה התובעת סליחה.

התנגדות בא כוח הנתבע לא התקבלה.

ממשיכה ומשיבה הנתבעת: לא בקשתי מהבעל סליחה על שבגדתי.

טוען בא כוח התובע כי אין לו שאלות נוספות.

בית הדין מבקש הקראת סיכומים לקראת פסיקה בתביעה לפינוי הדירה.

מגיב בא כוח הנתבעת: יש לדון בתביעה השנייה שהגשנו. יש לי בעיה שיוצא פסק דין בפינוי הדירה טרם הדיון במכלול, גם בזכויות הצדדים.

בא כוח התובע מבקש לסכם היום. טוען שלא מדובר בתיק מורכב. מסכים להשלים בסיכומים גם לאחר התביעה של הצד השני, "אם הבית יימכר עתה לפי ההצעה שהצעתי קודם".

מגיב בא כוח הנתבעת: ההצעה לא מקובלת עלי, כפי שאמרתי.

עד כאן עיקרי טענות הצדדים בדיון שהתנהל היום ועיקר התנהלות הדיון.

וכך נרשם בסיומה של ההחלטה הנ"ל:

ובכן, מבחינת בית הדין, הייתה קיימת אפשרות כי לאחר הדיון היום היה מתחיל הליך כתיבת פסק הדן בתביעת התובע לפינוי הנתבעת מהדירה. זאת לאור התמשכות ההליך. ונזכיר שוב האמור בהחלטת בית הדין מיום כ"ו בסיון תש"פ (18.6.20):

בפנינו בקשת התובע למכירת דירת המגורים ופינוי הנתבעת מהבית.

נשמעה עמדת שני הצדדים.

בית הדין מחליט לקבוע דיון בבקשה, שיהיה אף דיון הוכחות. יתכן ואף סיכומי הצדדים יושמעו בעל פה בסיומו של הדיון (בהתאם לתקנות הדיון), ויהיו שני הצדדים ערוכים אף לכך.

לדיון זה יוקצבו שעתיים לפחות.

וזו מהות הדיון שנקבע להיום.

אך דקות או שעות טרם הדיון, הגישה הנתבעת תביעה חדשה, שכותרתה: "ביטול הסכם ממון, פירוק שיתוף, איזון משאבים, חלוקת חובות, מינוי אקטואר".

כמובן שהתביעה לביטול הסכם ממון, מטרפדת את האפשרות לפסוק עוד היום בתביעת התובע לפינויה של הנתבעת מהבית הרשום על שם התובע, שהרי תביעתו מבוססת על הסכם הממון שבין הצדדים.

כאמור לעיל, ביקש בא כוח הנתבעת: יש לדון בתביעה השנייה שהגשנו. יש לי בעיה שיוצא פסק דין בפינוי הדירה טרם הדיון במכלול. גם בזכויות הצדדים.

בא כוח התובע מבקש לסכם היום. טוען שלא מדובר בתיק מורכב. מסכים להשלים בסיכומים גם לאחר התביעה של הצד השני, אם הבית יימכר עתה לפי ההצעה שהצעתי קודם.

מגיב בא כוח הנתבעת: ההצעה לא מקובלת עלי, כפי שאמרתי.

כך שבית הדין, ואף התובע, היו ערוכים לסיום ההליך בתביעה עוד היום, אך התובעת, כנראה ברצותה להאריך את ישיבתה בדירה הרשומה ע"ש התובע, לכאורה נקטה ב"תרגיל", והגישה תביעה נוספת הבוקר, כזו שבגללה היא לא מוכנה למתן פסק דין עוד היום, וכזו שבהכרח יש לה זיקה לסוגיה שהייתה אמורה להיפסק היום.

נעיר כי מבחינת בית הדין, אין זיקה לשאר התביעות (מינוי אקטואר, איזון משאבים ועוד) לתביעת התובע לפינויה של הנתבעת מהדירה הרשומה על שמו, אך לתביעה לביטול הסכם הממן, יש בהכרח זיקה לכך.

למעשה, במילותיו שלו, אף בא כוח התובעת רומז שזו הייתה תכלית הגשת תביעתו הבוקר לביטול הסכם ממון, וכפי הרשום לעיל בשמו ושטען במהלך הדיון היום: "התובע רוצה למכור את הדירה, ולא נותרה ברירה אלא להגיש תביעה זו".

משכך, הגשת תביעה ביום הדיון לביטול הסכם ממון נצפית כ"תרגיל" של הנתבעת. כאמור, נקבע להיום דיון הוכחות לפינוי הנתבעת מהבית הרשום על שם התובע, ויכלה הנתבעת להגיש תביעתה לביטול הסכם ממון במהלך כל השנה האחרונה בה פתוח התיק.

לאור האמור, ובשל העובדה כי מחמת הגשת התביעה של התובעת רק היום, אף שהתיקים מנהלים כבר יותר משנה, והכוונה השקופה בכך לטרפד את פסיקת הדין עוד היום כפי שהיה מתוכנן כמתואר לעיל, ובשל כך שגרמה הנתבעת לבית הדין לקיים דיון נוסף בתיק זה טרם הכרעה בו ובתביעה לפינוי שלה מהדירה, בית הדין מחליט לחייב את הנתבעת שפרטיה מעלה בהוצאות משפט בסך 5000 ש"ח לאוצר המדינה, בשל הטרחת המערכת לחינם (בשל הגשת התביעה שלה רק היום, בית הדין נאלץ לקבוע מועד הוכחות נוסף בן כמה שעות, על כל המשתמע מכך. ככל והייתה מגישה תביעה זו במהלך השנה האחרונה, אזי החקירות היום והסיכומים היו מיוחסים אף לה ולא היה צורך בדיון נוסף).

לא עלתה בפנינו דרישת התובע לפסיקת הוצאות, משכך, הן לא יפסקו אף לטובתו.

ייקבע מועד נוסף להוכחות באשר לתביעת הנתבעת לביטול הסכם ממון, הנוגעת לתביעת התובע לפינוי הנתבעת מהדירה הרשומה על שמו. במסגרת הבחינה של הסכם הממון, תיבחן אף התביעה לאיזון זכויות, שהרי ככל והסכם בתוקפו, אזי אין מקום לתביעה לאיזון זכויות לאור סעיף 5 להסכם הממון.

לדיון הבא יוקצבו 3 שעות לפחות.

לאור התמשכות ההליך, לאחר הדיון הבא יתכן ויישמעו בעל פה סיכומי הצדדים בתיק לקראת פסיקה (בהתאם לתקנות הדיון), ויהיו הצדדים ערוכים לכך.

ויובהר כבר עתה. בפנינו הסכם ממון בין הצדדים. הנתבעת דורשת עתה לבטלו. כאמור מעלה, בית הדין ייתן לה את יומה לניסיון להוכיח זאת. ברם, ככל ויתברר כי הטענות לביטולו הן טענות סרק או לא הוגנות, בית הדין ישקול פסיקת הוצאות בשל הדיון שיתקיים בתביעה זו.

וניתן דוגמה לכך.

בפרוטוקול הדיון מיום ט"ז בשבט תש"פ (11.2.20) (משורה 39 והלאה) נרשם:

בא כוח האישה: […] בהסכם נכתב שהוא צריך להיות מאושר בבית המשפט,

בית הדין: איפה זה כתוב בהסכם?

בא כוח האישה: בסעיף 17 הצדדים יפנו לבית המפשט (=צ"ל המשפט) לאשר את ההסכם כהסכם ממון,

בית הדין: אבל זה אושר במקום אחר.

בא כוח האישה: זה נוטריון אבל הם כתבו שיאושר בבית המשפט, למרות שערכו את ההסכם אצל נוטריון.

כך שתגובת התובעת היום: "חתמתי על הסכם הממון, לא בפני נוטריון", אין לה כל מקום, וידועות הלכות בדין תורה ובפסיקה האזרחית כי הגרסה הראשונה הנטענת היא הקובעת במשפט, ולא זו שנטענה לאחר מכן.

העתק החלטה זו יועבר למרכז לגביית קנסות, לגביה מיידית.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ד' באדר תשפ"א (16.2.21):

בפנינו תביעת התובע לחלוקת רכוש. עתה בפנינו אף תביעת התובעת לביטול הסכם ממון.

בפתח הדיון טוען בא כוח התובעת: הדיון נקבע סביב הסכם ממון, וכל הנפקות של התביעות ההדדיות מתבסס על השאלה האם היה הסכם ממון והאם הוא קיבל תוקף משפטי וההשלכות על הרכוש, ואם לא, מה השלכות על הרכוש. אנו טענו שאין הסכם ממון, ואותו הסכם שטען הנתבע לא היה ולא נברא. זה לא אושר על ידי נוטריון. גם לא הוגש ההסכם לבית הדין בכתבי הטענות של הנתבע, ולכן הנתבע שיקר וגרם לבית הדין לקבל החלטות בתחילת הדרך שנוגדות פסיקה של בית הדין, ואף הלכות בית המשפט העליון. השחיתו את זמנו של בית הדין והצדדים. מי שערך את ההסכם שהוכתר בהסכם ממון היה הנתבע. האישה הייתה בחודש ששי להריונה, ואולי יש פגם ברצון, יש כלל של הפרשנות, שיש ללכת נגד הפירוש של זה שניצח. הנתבע כתב התניה שההסכם אמור לקבל תוקף של פסק דין. הסכם ממון נחתם לפני הנישואין, אך אז לא היה כל ממון, ואותו עו"ד אמר שההשלכות יהיו לאחר הנישואין, ולכן רשמו התניה של תוקף פסק דין רק בבית משפט או בפסק דין. לא היה לנתבע כל רכוש ערב החתימה על הסכם הממון, רק הבית ברחוב ה', שנמכר ולא ידוע מתי, והיו על הבית 3 משכנתאות, כך שלא היה לנתבע כסף לרכישת המגרש בנ'. האדמה בנ' נרכשה לאחר הנישואין, והיה שיתוף מלא, האם מחלה לו לאחר שהבן השיב לה את הכספים ממשכנתא שלקחו הצדדים יחד ומבית שנרכש לאחר הנישואין. הוא לא יכול למנוע מאשתו זכות לרכוש נכסים.

בית הדין מקשה, מהו ההסכם שהציג בדיון הקודם.

מגיב בא כוח התובעת: יש פיסת ניר, על פי דיני החוזים, הסכם שנחתם יש לקיים. פה החוק אומר שאם יש הסכם לפני הנישואין, יש לקבל תוקף של נוטריון ולאחר הנישואין יש לקבל תוקף של פסק דין. לא ראיתי אישור נוטריוני וכן לא קיבל תוקף של פסק. כן הסכם שלא קוים, אף אם קיבל תוקף, בטל מעיקרו.

מגיב בא כוח הנתבע: בית הדין צריך להכריע בשאלת ההסכם, שהרי אם יש הסכם, יש לפעול לפי הוראותיו. אם הסכם לא תקף, יש לדון בדיני חלוקת רכוש רגילים למצב שאין הסכם ממון. בשנת 2019 הגיש הנתבע תביעה, וצירף לה את הסכם הממון, האישה לא כפרה מעולם בכך שמדובר בהסכם ממון נוטריוני. היא אף הודתה בפירוש שהיה הסכם ממון. בדיון הראשון העניין לא היה אף במחלוקת, ובית הדין אף התייחס לכך שהאישה לא כפרה בהסכם הממון.

באשר לכך, נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ב בשבט תשפ"א (25.1.21):

בפנינו בקשת המבקשת לעיון חוזר בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20).

ברם, דין הבקשה להידחות על הסף, מכמה עילות:

[…]

אף בפן המהותי, לא נמצאה בה עילה מוצדקת לשנות מהאמור בהחלטה הנ"ל מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20), כולל האמור על ידי בא כוח המבקשת בפרוטוקול הדיון מיום ט"ז בשבט תש"פ (11.2.20) (משורה 39 והלאה) כי ההסכם אושר על ידי נוטריון, כמוזכר בהחלטה הנ"ל נשוא הבקשה.

ממשיך וטוען בא כוח הנתבע: הטענה הזו עולה ערב הדיון האחרון, שטוען בא כוח האישה שבבוקרו של אותו יום הוא הגיש תביעה לביטול הסכם ממון, זו טענה שהומצאה, כי הם ידעו שהרכוש יחולק לפי הסכם ממון. אף בדיון האחרון, האישה הודתה שהיא חתמה על הסכם, היא טענה שהדירה היא שלה לפי ההסכם. כן טענה שהעסק של הבעל הוא שלו. כלומר, זה לא נודע לה לפני הדיון האחרון, והצדדים אף התנהגו לפי זה. אם הרכוש משותף מה שצברו, תסביר האישה מדוע הנכס בנ' נרשם על שם הבעל בלבד. האישה טענה שזה לצרכי מס, אך מה המשמעות שזה יירשם על שם הבעל בלבד? אין בכך הגיון. מספר שנים לאחר מכן נרכשה דירה נוספת, ושוב נרשמת על שם האיש. זו התנהגות לפי הסכם הממון. הם ידעו לרשום רכוש על שם האישה. כשנפתח עסק חדש, המסעדה מ', שיש לה חובות, שם כן רשומה האישה. ההסכם הזה נחתם אצל עו"ד קרמר, כך אישרה האישה בעדותה.

האישה טוענת: לא אמרתי כך.

באשר לכך, נזכיר מתוך טענות התובעת המובאות בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20):

חוקר בא כוח התובע את הנתבעת, ואלו תשובותיה לו: חתמתי על הסכם הממון, לא בפני נוטריון, אלא בפני שוקי קרמר. לא זוכרת שהיה שם נוטריון בחתימה. החתימה הייתה במשרד עו"ד, לא פניתי לעו"ד קרמר.

וזה מה שטענה הנתבעת בדיון הקודם באשר לעורך ההסכם.

בנוסף, באשר לכך, נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ב בשבט תשפ"א (25.1.21):

בפנינו בקשת המבקשת לעיון חוזר בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20).

ברם, דין הבקשה להידחות על הסף, מכמה עילות:

א. הבקשה מוגשת מעבר ל 30 יום לאחר מתן ההחלטה נשוא הבקשה. והרי אפילו להגשת ערעור הוקצב מועד של 30 יום, אז איך נוכל לקבל בקשה לעיון חוזר לאחר 30 יום ממתן ההחלטה? …

כך שבית הדין כבר התייחס לבקשה לתיקון פרוטוקול שהוגשה באיחור, ואף בפן המהותי, ראו טענות התובעת שהושמעו בדיון הקודם כמצוטט לעיל.

מוסיף בא כוח הנתבע: אכן רשום בהסכם בסעיף 16 כי הצדדים מאשרים שעשו את ההסכם בהבנה חופשית והוסברה להם המשמעות וכו', וזה טרם הנישואין. במבוא להסכם נרשם שהם חפצים להסדיר את יחסי הממון בטרם נישואיהם, וזה המשמעות של אישור בפני נוטריון, שמסביר את המשמעות המשפטית. ובסעיף 17 נרשם כי הם יפנו לבית המשפט למשפחה כדי לאשר את ההסכם. זו בטוחה נוספת, אך זה לא גורע מתוקף ההסכם בעת חתימתו. הנוטריון הסביר להם את המשמעות של ההסכם. אין טענה של האישה שהיא לא הבינה את ההסכם. אין מחלוקת שההסכם נחתם יום לפני הנישואין.

טוען בא כוח התובעת: אכן אין מחלוקת בכך.

מוסיף בא כוח הנתבע: האישה הביאה דירה ונשארה שלה. הכול בא ממנו. הבית בנ' נרכש שנה לאחר הנישואין בשנת 2005, והם לא זכו אז בלוטו. כך הם נהגו שירשם על שמו. הלכת בית המשפט העליון מדברת על רכישת נכס לאחר הנישואין, והלכה של כוונת שיתוף. האישה ידעה שנרכש הנכס. אף טוענת שהייתה מעורבת ברכישה, כי היא הולכת לגור שם, אך זה לא משנה באשר לזכות הקניינית בנכס, ולא בקשה לשנות זאת עד הסכסוך משנת 2019. מוסכם שיש להכריע באשר לתוקפו של ההסכם. אז כבר אין צורך בדוחות המיסוי והשאר. אם אין לקבל את ההסכם, יש לבחון את העסקים ואף מומחה.

מגיב בא כוח התובעת: האישה לא מכירה את שוקי קרמר. הבעל הביא הסכם לאישה, והיא חתמה עליו, אולי בבית, היא לא ראתה את שוקי קרמר ולא מכירה אותו. בהסכם לא נרשם שוקי קרמר.

טוען בא כוח הנתבע: אכן אין בידינו אישור נוטריוני, כי כל המסמכים שהיו בבית נשארו בבית כי האיש עזב את הבית, כך גם ההסכם עם אישורו נותר בבית. העותק הזה נשאר אצל אח הנתבע. האח הוא זה שהשכין את שלום הבית.

מגיב בא כוח התובעת: הוא יכל לקחת את ההסכם מהבית. כן יש תיק אצל הנוטריון שהוא ערך, וזה לא הוצג. הוא יכל לקחת עותק משוקי קרמר. כן יכלו להעיד את שוקי קרמר.

מגיב בא כוח הנתבע: כי האישה הודתה שההסכם נערך בידי נוטריון, והודאת בעל דין מספיקה. צפינו שהאישה תקבל את הטענה אז, ואכן אז היא קבלה זאת, ולא היה צורך בחיפוש אישורים. כן עברו 7 שנים.

מגיב בא כוח התובעת: האישה הייתה אצל שוקי קרמר, אך את שוקי קרמר היא לא מכירה. אף הבעל טוען שהייתה אישה שאישרה. יש לחקור את אותה אישה.

חקירת התובעת

חוקר בא כוח הנתבע את התובעת, ואלו תשובותיה לו:

לא זוכרת איפה ההסכם נחתם. הבעל הביא לי את ההסכם, לא זוכרת להיכן הוא הביא לי את ההסכם. אני זוכרת שהוא הביא לי את ההסכם שהוא יצר. הוא הביא לי את ההסכם לפני כן כדי שאעיין ואביע הערות. הנתבע טען בעבר ששם הייתה אישה עורכת דין שערכה את ההסכם. אני לא יודעת מי זה שוקי קרמר. אולי אישה נתנה לי את המסמכים. יכול להיות שדרכתי במשרד של שוקי קרמר. אני לא אישרתי את ההסכם בפני שוקי קרמר. הייתי בחודש הששי להריון, נוטריון היה בודק שלא עושים לי תרגיל. אכן החתימה על ההסכם היא חתימתי. קראתי את ההסכם טרם חתימתו. לא זוכרת היכן הייתי כשקראתי את ההסכם. היום הייתי קוראת אותו בצורה שונה, אז הייתי בת 28 בחודש ששי להריון מאוהבת עד הראש. בהסכם רשום שהוא בהסכמה חופשית, זו שאלה טובה, וקשה לי לומר למה הסכמתי. הייתי מאושרת עם בן בבטן, אם לא היינו מתגרשים, הנושא לא היה עולה מעולם. זה לא אומר שקראתי כל סעיף. זה המסמך שהוא הביא, נראה לך שחשבתי על הדברים אלו? הייתי עם בן אדם שהוא אוהב? יכול להיות שהוא זוכר שהיו עוד מפגשים, אני לא זוכרת. אם קראתי מן הסתם עיינתי. לא יודעת מה הערתי על ההסכם לפני 17 שנה. אך לא אתכחש לחתימתי. הכתובה כאן בבית הדין. הייתה לי כתובה ונתתי אותה לאמא שלי. אכן בהסכם רשום שהוא חלק מהכתובה, אך ההסכם לא אצלי. אם היה נוטריון, הייתה חותמת של נוטריון על ההסכם. לא היה העתק. בפגישת מהו"ת הביא הבעל את הסכם הממון. ידעתי שההסכם מיוחס גם לנכסים שאני הבאתי לנישואין. ההסכם נועד גם לדירה שהייתה שלי ברחוב ש'. אך אין לי עתק של ההסכם, כי גם ללא ההסכם הדירה הייתה שלי לפני הנישואין וזה לא רלוונטי. המסמך כותרתו הסכם יחסי ממון, קראתי אותו, אך אין לי העתק כי האינטרס היה שלו. אלו נישואין שניים של שנינו. הייתי בחודש ששי מאוהבת עד הראש. בגיל 28. לא הייתי צריכה לשמר את הדירה שלי. באשר לסעיף 6 א להסכם באשר לזכויות הסוציאליות העתידיות שלי, זה רשום ביחס לשני הצדדים. הבנתי אז שהדירה שלי תישאר אצלי, לא חשבתי אז שאני הולכת להתגרש. בסעיף 6 ב מדובר על כל נכס שיהיה לי בעתיד, אך לא הבנתי זאת. אני צריכה לקרוא. טרם חתימה על ההסכם, נתתי לך שתראה את ההסכם וניסית להתחמק, לא לקחתי לעו"ד, רק לך, ולא יודעת מעבר לכך. לא יודעת כמה זמן לפני החתונה התייעצתי. כשנישאנו גרנו בדירה שלי בפ'. אז הייתה משכנתא על הדירה. אז הבעל שילם את המשכנתא. בנ' נרשם נכס ע"ש הנתבע, הבעל התעקש וטען שזה משיקולי מס, הוא אמר שיש דירה על שמך וזה יהיה על שמי. האמנתי לו. הדירה בת"א נרשמה על שמו ולא על שמי, זה לא רלוונטי, כי ברגע שנישאנו, ברור שהכול של שנינו. החיים היו נפלאים עד למועד הקרע ולכן לא חשבתי על כך. הצטרפתי לחשבון שלו כי הוא התעקש, אך היה לנו חשבון משותף, כי זו מערכת זוגית וזה טריוויאלי. יש לי גם חשבון שלי שלא משותף, חשבון שלי מהעבר. זה רק לביטוח לאומי של דמי לידה. יכול להיות שלחשבון זה נכנסו כספים. הייתה לי מכונית קאיה כשנישאנו, בפרידה הייתה לי מכונית אחרת. הרכב שלי רשום על שם הבעל. גם הרכב שלו היה על שמו.

לבקשתו, בית הדין איפשר לבא כוח התובעת לשאול את התובעת בחקירה חוזרת, וזו תשובתה לו: הצטרפתי לחשבון של הבעל לפני 10 שנים, ההסכם הוא משנת 2004.

חקירת הנתבע

חוקר בא כוח התובעת את הנתבע, ואלו תשובותיו לו:

את ההסכם הכינו במשרדו של שוקי קרמר, הייתה שם אישה, עובדת שלו, לא יודע מה שמה. היא ישבה אתנו כמה פגישות במשרד, והתובעת לקחה ועיינה. אני זוכר ששוקי קרמר אישר את ההסכם. לא יודע למה לא זימנתי את העו"ד לעדות. לא פניתי לשוקי קרמר מאז. לא ראיתי לנכון לפנות אליו. יש הסכם. המקור נמצא בבית בנ'. לא פניתי לאישה לקבל את המסמך הזה כי ידעתי שהיא לא תיתן לי, היא העלימה הרבה דברים מהבית. לקחתי דברים אישיים מהבית, בגדים, את הסכם הזה חיפשתי ולא מצאתי. עוד מסמכים נעלמו לי. עזבתי את הדירה לפני שנה וחצי, ובעת התביעה כבר לא הייתי בבית. לא עזבתי במרץ 20. עזבתי בפסח לפני שנתיים. לא בקשנו שבית הדין יורה לאישה להמציא עותק של הנוטריון, לא חשבתי שזה יעזור. העו"ד רשם שההסכם יקבל תוקף של פסק דין. זה לקח 4 חדשים עד שהיא חתמה על ההסכם, היא הלכה וחזרה. הוא עשה טעות שלא ניגשנו.

בא כוח התובעת מצהיר כי אין לו עוד שאלות בחקירת הנתבע.

מעתה, שני הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה, כרשום בפרוטוקול (וע"פ הרשום בהחלטה קודמת).

משכך, מעתה היה על בית הדין לשקוד מתן פסק דינו בתביעת התובעת לביטול הסכם ממון. ברם, בית הדין סבור כי לא יהיה נכון לגשת כבר עתה לפסק דין, מבלי לבחון השגת האישור הנוטריוני מאת משרד עו"ד שוקי קרמר, שאצלו אושר הסכם הממון באישור נוטריוני לטענת הנתבע.

משכך, בית הדין יפנה (בהחלטה נפרדת) לעו"ד שוקי קרמר, בבקשת החומר הרלוונטי באשר לאישור הסכם הממון שבין הצדדים, ככל וההסכם אושר אצלו. לאחר קבלת תגובתו, בית הדין ייגש למתן פסק דינו בתיק.

לאור האמור בהחלטה הנ"ל, נתנה החלטת בית הדין מיום ה' באדר תשפ"א (17.2.21):

לאור האמור בהחלטת בית הדין מיום ד' באדר תשפ"א (16.2.21), בית הדין פונה לעו"ד שוקי קרמר, לקבלת החומר הרלוונטי באשר לאישור הסכם הממון שבין הצדדים שפרטיהם מעלה (הסכם ממון מיום ג' בשבט תשס"ד (26.1.2004), המכיל 17 סעיפים), שלטענת מי מהצדדים הוא אושר במשרדו באישור נוטריוני.

מבוקש החומר בתוך 10 ימים.

והתקבלה (אף שבאיחור) הודעת עו"ד קרמר מיום ב' באייר תשפ"א (14.4.21), בה נרשם:

"מצו"ב הסכם הממון שנערך ע"י עוה"ד דורית שפירא, שאיננה עובדת יותר במשרדנו. לא הוכן אישור הנוטריוני – תשומת ליבכם לסעיף 17 להסכם הממון".

ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ב' באייר תשפ"א (14.4.21):

בפנינו הודעת עו"ד קרמר, שבעיקרה נרשם כי ההסכם נערך ע"י עו"ד ממשרדו, אך לא הוכן אישור נוטריוני.

תועבר לתגובת שני הצדדים בתוך 7 ימים.

עו"ד קרמר פטור מלהופיע לדיון שנקבע לשם קבלת החומר ממנו.

והתקבלה תגובת שני הצדדים.

ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ח' באייר תשפ"א (20.4.21):

הוגשה תגובת הנתבעת לאור החלטת בית הדין מיום ב' באייר תשפ"א (14.4.21), שעיקרה, שהאמור בהודעת עו"ד קרמר מצדיק את טענתה שלא נחתם הסכם ממון שקיבל תוקף פסק דין או אושר על ידי נוטריון, ומשאין הסכם ממון, יש לחלוק את הנכסים על פי חוק יחסי ממון ובשווה. ומזכירה הנתבעת שאף עו"ד קרמר מפנה לסעיף 17 להסכם, להתניה לאישור ההסכם בבית המשפט.

בית הדין ימתין לתגובת התובע ככל שיבחר להגישה במועד שהוקצב.

והתקבלה אף תגובת בא כוח התובע כמבוקש, שעיקרה, ששני הצדדים סברו שההסכם אושר נוטריונית, עו"ד שפירא ניסחה את ההסכם, וההסכם נחתם בפני עו"ד קרמר, והאישה אישרה זאת בדיון. הצדדים סברו שמכיוון שעו"ד קרמר הוא נוטריון, ההסכם אושר נוטריונית, ורק עתה מסתבר שלא כך. זהו פגם טכני. הצדדים אף התנהגו בהתאם להסכם, והאישה טוענת שהדירה בפ' שייכת לה מכוח הסכם הממון. האיש רכש את המגרש בנ' ובנה עליו בהסתמך על ההסכם. אף הסכם שלא אושר אך עבר זמן רב מאז שנחתם והצדדים הסתמכו עליו, מנועים מלהתנגד לו.

סיכומים

טענות הצדדים באשר לתביעות הנ"ל רשומות אף בפרוטוקול הדיון מיום ד' באדר תשפ"א (16.2.21) (סיכומי הצדדים הושמעו בעל פה בתום הדיון האחרון), ונצטט משם:

סיכומי הנתבעת

בא כוח האישה: השאלה המרכזית שעומדת בפני בית הדין הנכבד האם יש הסכם ממון או לא, האם אסופת הניירות עם כותרת הסכם ממון, היא בעלת תוקף מחייב, האישה תטען שלא ייתכן מחלוקת כי אין להסכם זה שום תוקף משפטי, ודינו להתבטל כאילו מעולם לא היה קיים. ההלכות של בית המשפט העליון ובתי הדין, ברורות וחד משמעיות, הסכם שלא קיבל תוקף של פסק דין אין לו שום נפקות משפטית, ההלכה הזאת עוברת כחוט השני בין בתי המשפט השונים, ולכן יש הלכה. האישה תטען מעבר לחוסר נפקות שיש להסכם, הלכה למעשה ההוראות של אותו מסמך גם לא קוימו הצדדים התנהלו באופן של שיתוף מלא, מה הכוונה משכנתא משותפת שילמו להורי האיש כספים שהוא לקח, האישה לקחה חלק משמעותי בבניית הבית, כספים שהבעל נטל מדמי השכירות מדירת האישה, הוא לקח אותם לעצמו, נשאלה כאן שאלה לאורך כל הדרך, מדוע נרשמו זכויות רק על השם של הבעל, נאמר באופן חד משמעותי, כי האיש היה שתלטן והאישה הייתה כמו עבד נרצע, לאורך כל הדרך ההוראות של אותו מסמך לא קוימו לא ניתן לקבל את טענות הנתבע כי הוא לא ראה לנכון לזמן את שוקי קרמר, או לפנות אליו מגלל מה שאמרה כאן האישה, הרי מה שאמרה האישה היה לפני חודש חודשיים, ולכן אין לקבל את הטענה הזאת, ראה הנתבע כי אין לו הסכם, ואין לו אף עותק של ההסכם, היה לו לזמן את עו"ד שוקי קרמר על מנת לאמת את הטענות שלו, אני מפנה את בית הדין הנכבד לפסיקה של כבודו, אומר אדוני בתיק 1075557, הקובעת כי באותם נסיבות של הצדדים כי היה שיתוף מלא, והנסיבות מראים כי היה שיתוף מלא, והם לקחו משכנתא מלאה, וזה מראה כוונת שיתוף, והדברים נכונים שבעתיים גם בעניין זה. אוסיף ואומר אדוני, ההסכם אותו הביא האיש לאישה, הובא ונחתם לכאורה יום לפני הנישואין כאשר האישה בחודש שישי להריונה, אם היא הבינה את הוראותיו, אנו סבורים שהיא לא הבינה, הזכויות שמצדדות בזכויות הצד השני, זה נוסח סטנדרטי, אך לא מדובר שיש זכויות קנייניות של צד אחד למשנהו, בע"מ 943/18 נקבע כי הסכם הממון בטל מחמת זניחתו ע"י הצדדים, לא יכולה להיות מחלוקת כי למעט יום הקרע בו הוגשה תביעה, לא הייתה בין הצדדים ולו מחלוקת אחת, המחלוקת שבגינה נשברו הכלים, היא טענת האיש כי היא בוגדת, עד אז קיימו הצדדים מערכת משפחתית של שיתוף מלא, האישה נטלה משכנתא, ושילמו כסף שהאיש נתן לבדו מהאמא שלו, יתירה מכך הוריה של האישה היו ערבים לאיש לטובת השבת אותם כספים, אם זה לא שיתוף אז מהו שיתוף? […] לעניין הזה ולחיזוק הטענות ניתן לעיין בע"א 7687/04 ששון נגד ששון, שני בני הזוג התחייבו בהלוואה על שליש מערך הבית, והמשפחה של שני בני הזוג, היו ערבים לאותה הלוואה. דברים אלו הם נדבך על נדבך שיש בו כדי לחזק את טענות האישה, לשיתוף מלא בנכסים. הוכח ולא רק לכאורה כי לא היה הסכם ממון, הוכח ולא רק לכאורה שהסכם זה לא קיבל תוקף של פסק דין, הוכח ולא רק לכאורה, שההסכם אפילו לא אושר בפני נוטריון, ולא יכול להיות מחלוקת שאותו הסכם שעליו מבסס התובע את טענותיו, לא הוגש לבית הדין, לא במסגרת כתבי התביעה או הטענות, אבל הוא כן טוען לשקר מכביר שזה אושר על ידי נוטריון, בית הדין לא ראה את ההסכם, וגם הצדדים לא ראו את ההסכם, משכך אין הסכם. הנתבע עשה לכאורה שימוש פסול, בהוראות הדין, לא רק שהוא עשה שימוש פסול הוא הוא עיוות את הדין, ושיקר במצח נחושה מול בית הדין, ולמעשה הוא עושה את זה מרגע הגשת התביעה ועד היום. דיני עריות כמו גם חוק יחסי ממון צריכים ראיות, בניגוד לדיני החוזים הכללים, המחוקק יוצא מתוך נקודת הנחה שהסכם ממון הלכה למעשה הוא רק קניינים ממוניים, וזה יקר לאדם, וחשוב לאדם, ואם באים לפגוע בקניין של האדם, צריך להסביר לו אדוני את/ה עומדת להתחתן ושום דבר לא יישאר לך, יש לך פירות 100 אלף ש"ח וזה יתקיים כפירות, אבל לך גם אם כתבת שתוכלי לרכוש נכסים בעתיד, איך תרכשי נכסים עתידיים, כמו גם הוא כותב ירושה שבכל מקרה זה מחוץ לאיזון. הלכה למעשה מה שקורה כאן רבותיי, שהאיש מנסה לנשל את האישה מהזכויות הממוניות, כי הוא מנסה להתנקם בה, בה בשעה שהיא הייתה אישה נאמנה ומסורה, לקחה חלק משמעותי בבניית המשפחה, והיא עשתה הכול לטובת התא המשפחתי, ומשום כך הם הגיעו לאן שהם הגיעו, ולכן זה זכויות משותפות, האישה הוכיחה כי יש שיתוף מלא בנכסים, ולכן יש לקבל את תביעת האישה ולבטל את אותו הסכם הנקרא הסכם ממון, לאור הטענות, לאור החוק ולאור הפסיקה.

סיכומי התובע

ב"כ האיש: אתחיל מההלכה המשפטית, ואחרי זה לעובדות. ההלכה המשפטית היא פסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 7734/08 שניתן ע"י השופט מו"ר אליקים רובינשטיין, פסק הדין הזה מנתח שני דברים תוקפו של הסכם ממון, ומה תוקפו של הסכם שלא אושר. ובג"ץ אומר את דברו בצורה מאוד ברורה, כאשר חוזה בוצע, ומי מהצדדים הסתמך עליו, הרי שהניסיון להתנער ממנו אחרי כל כך הרבה שנים, נגוע בחוסר תום לב, ואין לקבל את הטענה כלל. אומר בית המשפט העליון כך, כל הנוגע להסכם ממון שלא אושר אך הצדדים הלכו לפיו, נותנת הפסיקה תוקף מעשית, על יסוד תום הלב, בקבעו חובה לאשר את ההסכם, קבע המחוקק גבול ברור, אך נמנע לטעון העדר אישור כדין. אנו טוענים שיש אישור וזה אושר בפני נוטריון, האישה נוהגת 15 שנות נישואין לפי ההסכם, וכך היא נוהגת לאורך כל הדרך כאילו יש הסכם, ורק ברגע מסוים תוך כדי ההליכים, היא מתהפכת בגרסתה העובדתית. בנסיבות האלה נטל הראיה נופל עליה. מבחינתי יש לי הודאת בעל דין בהתאם לפסק הדין, שאל חברי עו"ד שרביט המלומד מדוע הוא לא הביא את עו"ד קרמר, הייתה האישה צריכה בנסיבות האלה להביא אותו, הן כתובעת והן לאור חלוף הזמן, חקירתו הנגדית של חברי הוא וויתר על מרבית טענותיו, ולא בכדי, כי הוא ידע שכל תשובה שהוא יקבל היא תפעל נגדו. אני בחרתי להתמודד, אני רוצה לציין עוד שני פסקי דין אזרחי קרמר נגד גיא פורסם בנבו עמוד 185, וערעור אזרחי 151/85 רודן נגד רודן, פסקי דין ל"ט חלק שלישי עמוד 186, עכשיו ככה שנתיים וחצי של הליכים שהחלו בגישור, האישה מאשרת את ההסכם וחתימתה עליו, בישיבה הראשונה היא אף אישרה שהיא הלכה להתייעץ עם עו"ד תוך כדי הטחה שאני הייתי העו"ד, ונעזוב את זה, אבל היא הייעצה עם עו"ד. גם בישיבה האחרונה נשאלה האישה האם היא התייעצה עם עו"ד ובישיבה הקודמת היא אמרה יומיים לפני החתונה, אז לבוא ולומר היום שהיא לא ידעה מה קרה איתה, והבעל עריץ, ומילים נוראיות, בעצם מתאיידות נגד ההודאה הזאת של האישה. שימו לב, מה שהאישה לא רוצה לזכור, אך מה שטוב לה היא כן זוכרת, היא כן זוכרת שלא היה עו"ד שוקי קרמר, אבל היא לא זוכרת האם היא קראה את ההסכם לפני ואחרי, ומי הביא את ההסכם, אין להאמין לגרסתה, זו גרסה כבושה במשך שנתיים שמתנהלים הליכים כאן בבית הדין, ההתנהגות של הצדדים, הצדדים מתנהגים לפי הסכם הממון, מי שמביא ממון הנכס נרשם על שמו, אגב גם האישה מאשרת שהוא הביא את הכסף, היא רק טוענת שזה לא היה באישור אימו, ואחרי זה הוא החזיר, גם לגרסתה זה כסף מחוץ לנישואין, היא טוענת בכתב התביעה שנעשה הסכם להחזרת הכספים, והאיש לא נחקר על הנושא בכלל כאילו זה לא היה. להשלמת הטיעון של כבוד השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, האיש בעסקיו הלך לפי הסכם הממון, וקשה להסתמך על הטענה שזה בעקבות שיקולי מס, סתמה ולא פירשה, ללא הסבר על ההיגיון, שני הצדדים זה נישואים שניים, והם עמוסי קרבות, טוענת האישה שהאיש מכר את הדירה שהיה לו עם אשתו הראשונה, ולטענת האישה הוא קיבל פחות ממיליון ש"ח, ולמרות זאת, היא אומרת שהבית בנ' הוא גם שלה, מאיפה הכסף, היא פשוט יודעת לעמוד כשזה נוח לה, ואף לטעון טענות.

אני רוצה לחזור להסכם עצמו, אחרי שהאישה התייעצה עם עו"ד והיא לא זוכרת האם העירה הערות או לא, וחזקה עליה שהיא הבינה את הכתוב בו, השפה היא שפה מאוד פשוטה, אגב זה הסכם מאוד לא סטנדרטי, הוא מאוד ברור ומפורש, במבוא להסכם כתוב שזה רק לפני הנישואין, כי היא רוצה להגן על הרכוש שלה, ובסעיף 6 כתוב מספר נושאים שהיא שומרת לעצמה גם זכויות עתידיות שוודאי הם שלה, נכס אחר שהיא תקנה, את כל זה היא שומרת לעצמה, ובטענה שבכל מקרה זה מגיע לה, וזה לא נכון כי הם גרו בדירה והאיש שילם משכנתא, אין וויכוח כי הדירה היא שלה, ההסתמכות של האיש על ההסכם, שהוא הביא כסף מהבית הקודם, הוא יודע שזה רשום על שמו, כי הוא יודע שהסכם הממון יגן עליו, האישה לא טוענת שהיא הביאה כסף ולו אגורה שחוקה אחת, יש לה הרי כתובה, אגב האמור בהסכם לפיו הצדדים רואים את ההסכם כחלק מהכתובה, זה וודאי סעיף של האישה, כי כתובה זה התחייבות של הבעל כלפי האישה, וחזקה שאם כתוב בהסכם שהצדדים הבינו את המשמעות המשפטית שלהם, אז גם ההיבט הזה היה נהיר להם, אני סבור שהאישה יותר זגזגה או דילגה בגרסאות שלה בין העדויות בשלבים השונים, כמו למשל דווקא בשאלה ההבהרה של חברי, ממתי יש להם חשבון משותף רק בעשר שנים האחרונות, ויש עוד חשבון רק לשמור על איזה תשלום, אני סבור גם שהמסעדה לא הייתה רשומה על שם הבעל לבד, מראה שהאישה יודעת לדרוש רישום זכויות, כי היא הרי לא ידעה שזה יצבור חובות, והיא רצתה את זה, כמו שהיא גרה היום בדירה בנ' עם החבר החדש שלה, אסכם: לפנינו הסכם ממון לכל דבר שהאישה הודתה שמדובר בהסכם ממון, ונטל הראיה שזה לא כך, מוטל עליה, כי היא כבשה את הטענה הזאת 15 שנות נישואים פלוס שנתיים של דיונים, ובכל מקרה ההסתמכות ההתנהגותית של האיש, גם מוכיחה את זה, וגם השאלה על כל נכס על שם מי הוא יירשם גם הוא מספיק לכך, לכן אני מבקש מבית הדין הנכבד לפסוק כפי שטענו.

עד כאן מתוך סיכומי שני הצדדים.

עד כאן תואר בהרחבה כל ההליך שהתנהל בין הצדדים, והגיעה עת ההכרעה.

דיון והכרעה

ובכן, בין הצדדים הסכם ממון מיום ג' בשבט תשס"ד (26.1.2004), ולפי סעיף 5 לו, הזכויות של התובע בעבר ובעתיד לא יאוזנו. ובסעיף 5 ג נרשם כי חצי הזכויות בדירה בה' הם שלו (חצי היה של גרושתו, כפי הסבר בא כוח התובע). ובסעיף 7 ב נרשם כי התמורה ממכירת הנכסים, תהיה כנכס שאין לאזן את שוויו, ואף נכס שנרכש מכך לא יאוזן. כן נרשם שם שהדירה שהייתה שייכת לנתבעת, תישאר בבעלותה. ועוד נרשם כי הנכסים שיירכשו במהלך החיים המשותפים, כן יאוזנו.

נציין כי אף שההסכם נחתם לפני כ 17 שנה, עד לאחרונה הנתבעת לא טענה לביטולו.

ונצטט סעיפים רלוונטיים מתוך הסכם הממון הנ"ל מיום ג' בשבט תשס"ד (26.1.2004):

והואיל והצדדים עומדים להינשא, והם חפצים להסדיר את יחסי הממון שביניהם, בטרם נישואיהם בהתאם לאמור בהסכם זה.

[…]

5. מוסכם בזאת כי הנכסים ו/או הזכויות של [י'] המפורטים להלן לא יאוזנו בין הצדדים ויהיו בבעלות ובחזקת [י'] בלבד ול[פ'] לא יהא חלקים בהם.

[…]

ב. כל הזכויות של [י'] במעבדת השיניים שבבעלותו לרבות מניות בחברה, דיבידנדים, דמי ניהול, שכר ו/או כל כספים אחרים שישולמו ל[י'] ע"י החברה, ו/או בקשר אליה.

ג. מחצית הזכויות בדירה ו/או התמורה ממכירת הדירה ברח' ה' בירושלים.

ד. כל כסף ו/או נכס שקיבל או שיקבל [י'] בירושה.

6. מוסכם בזאת כי הנכסים ו/או הזכויות של [פ'] המפורטים להלן לא יאוזנו בין הצדדים ויהיו בבעלותה ובחזקתה בלבד ול[י'] לא יהא חלקים בהם.

א. כספים, ניירות ערך, קופות גמל, פנסיה ביטוח חיים וכן נכסים או זכויות שהיא עתידה לקבל בירושה או במתנה מהלך הנישואין וכל זכות סוציאלית מסוג או מין שהיא שי ל[פ'] כיום או שיהיו לה בעתיד

ב. הדירה ברח' ש' הרשומה על שם [פ'] ו/או כל דירה אחרת שהנכס במקומה או כל נכס דלא ניידי שיהא לה בעתיד או שתקבל בירושה או במתנה.

ג. מכונית קאיה מודל 1998 או כל כלי רכב אחר שירכש במקומו.

7. היה ובמהלך הנישואין יימכרו הנכסים המצויים בעלותו של מי מהצדדים, כי אז:

א. התמורה שהתקבלה ממכירת הנכסים, תיחשב אף היא כנכס שאין לאזן את שוויו, ושלא ייכלל בסדר איזון המשאבים.

ב. במידה שבמקום הנכס שנמכר נרכשו נכס ו/או נכסים אחרים, יהיו אף נכס או נכסים אלו, נכסים שאין לאזן שווים, והם לא יכללו בהסדר איזון המשאבים.

[…]

ג. כל צד רשאי לנהוג ברכוש השייך לו, להעבירו ולקבל ביחס אליו כל החלטה לפי שיקול דעתו הבלעדי, בכל עת ובכל דרך שהיא.

[…]

12. מוסכם על הצדדים כי כל עוד בני הזוג יתגוררו בדירה הרשומה על שם [פ'] ברח' ש', ובמידה והמשכנתא הרובצת על הדירה תשלום ע"י [י'], בעת של פרידה יוחזר ל[י'] מחצית מכל סכום ששולם על ידו בגין המשכנתא החל מיום התשלום.

[…]

16. הצדדים מאשרים כי עשו הסכם זה בהסכמה חופשית, וכי הוסבר להם והם הבינו את תוכנו ואת המשמעות המשפטית שלו לגביהם ולגבי יורשיה, והם מבקשים לאשר הסכם זה כחלק בלתי נפרד מכתובתם.
17. הצדדים יפנו לבית המשפט למשפחה על מנת לאשר הסכם זה כהסכם ממון.

עד כאן הובאו ציטוטים רלוונטיים מתוך הסכם הממון שבין הצדדים.

ובכן, התובעת מבקשת לבטל הסכם זה, ובכך דורשת כי הדירות של הצדדים יאוזנו בשווה, ובעיקר הדירה היקרה בנ', בה מתגוררת הנתבעת עד היום.

ונתאר בתחילה את נסיבות רכישת הדירות ע"י התובע (הבית בנ' והדירה בתל אביב).

רכישת המגרש והבית בנ' הרשום ע"ש התובע

באשר לנסיבות רכישת הבית בנ', נזכיר האמור בטענות התובע הרשומות בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20) באשר לתביעת התובע לפירוק השיתוף בבית הרשום על שמו בנ':

מוסיף בא כוח הנתבע: הנכס בנ' נרכש מהנכס בה' שנמכר, ונרכש המגרש בנ' עם זכויות הבניה, והוא לקח משכנתא 1.2 מיליון לצורך הבניה, ונשארו 900 אלף ש"ח לשלם. יתרת הכספים לבנית הנכס, המשפחה שלו נתנה לו בסכומים גבוהים. האישה שמרה על הנכס שלה. היה חוב עליו.

באשר לנסיבות רכישת הבית בנ', אף נזכיר תשובות התובע בחקירתו כרשום בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20):

חוקר ב"כ נתבעת את התובע, ואלו תשובותיו לו:

הדירה ברחוב ה' הייתה שלי ושל גרושתי, נמכרה ב 2.6 מיליון, וחלקי היה 1.3 מיליון. יכול להביא חוזה מכירה. האישה לא הביאה שקל אחד לבית בנ'. הבית ברחוב ה' נמכר קצת אחרי הנישואין, והמגרש נרכש בשנת 05. הכסף היה בבנק. יש מסמך ניתן להביא אותו. ראיתי פרסום על נכס בנ', את הבית בניתי על ידי קבלן, חלק לקחתי משכנתא 1.2 מיליון ש"ח, היא על שמי ואני שילמתי. לקחתי גם כספים מהחשבון של אמא שלי לבניה. כדי שלא אקח משכנתא. זה היה כסף של אבא שלי. לאחר שאבא שלי נפטר, האמא לא תבעה רק אישרנו הסכם בבית משפט שאני מוותר על ירושה עתידית. החזרתי לאמא שלי מיליון ש"ח. מכרתי את הדירה שלי בתל אביב לאחר הנישואין, יש אסמכתא. לקחנו הלוואה משכנתא לטובת המסעדה ולא לאמא שלי. שילמתי לאמי מכסף אחר. המשכנתא חתומה על ידי והיא אף חתמה, וזה רשום על שמי, לא זוכר מי היו הערבים. הבית ברחוב ה' של הנתבעת. על שמה. יש שם שוכר. אני מנהל את השכירות, שילמתי משכנתא מהחשבון שלי ודמי השכירות הלכו למשכנתא וללא שימוש פרטי. הבית בתל אביב לא נרשם על שם האישה כי זה כסף מאבא שלי שלקחתי והוא ביקש שזה יהיה על שמי. אנו גרים בנ' כ-10 שנים, אולי קצת פחות, שמה נולד לנו ילד אחד, הילדים לומדים בבית ספר במ', עזבתי שם לפני שנה וחצי, עד אז גרתי שם, לא בחדרים נפרדים, המשכנתא הראשונה לא הייתה יחד, גם השנייה לא יחד. יש לנו חשבון משותף, היא ביקשה להיכנס לשם, ועשיתי טעות.

כך שלטענת התובע וב"כ, המגרש בנ' נרכש על ידי התובע, מתמורת חצי דירתו ברחוב ה'; ואת הבית שעליו, בנה מכספי משכנתא שנטל, ושילם את המשכנתא לבדו, וכן בסיוע כספים שקיבל מאמו. לטענתו, הוא פרע לאימו את החוב מתמורת דירה בת"א שמכר וכן שהגיע להסדר עם אימו באשר לכך. לא הוכח כי הנתבעת שילמה משכנתא זו. לטענתו, את הלוואת המשכנתא המשותפת, לקחו הצדדים לטובת המסעדה שפתחו, ולא כהשבת חוב לאימו. לטענת התובע, הנכס של הנתבעת ברחוב ה' הוא שלה, ודמי השכירות כיסו למעשה את המשכנתא, אף שבפן הטכני, הוא שילם מחשבונו את המשכנתא, וזה כנראה חזר לו מהשכירות.

עיקרי טענות הצדדים באשר לבית הרשום על שם הבעל בנ' השתקפו והובאו אף במסגרת החלטת בית הדין קודמת מיום ט"ז בשבט תש"פ (11.2.20):

טוען בא כוח התובע: הם פרודים כבר זמן רב, היה ניסיון לייעוץ שלא צלח, והצדדים הופנו ליחידת הסיוע, שכתבה שאין אפשרות להמשיך והצדדים חייבים להתגרש. יש הסכם ממון, לאישה יש דירה מלפני הנישואין, לבעל הייתה חצי דירה שנמכרה ונרכש מגרש בנ'. הכספים למגרש הגיעו כולם מאמו והחזיר לאימו חלק מהכספים, אך לפי הסכם הממון, כל כסף במתנה או ירושה יישאר עמו, והוא קיבל מאמו. הבית בנ' רשום על שמו בלבד. יש למכור את הבית. האישה לא מאפשרת למכור את הבית, האישה ושני הילדים גרים בבית.

והעולה מטענות התובע כי יש הסכם ממון בין הצדדים, שלפיו יש לאישה דירה בבעלותה מלפני הנישואין ולתובע הייתה דירה (חצי דירה) שנמכרה ורכש תמורתה מגרש בנ' ואף בסיוע אימו בנה עליו בית. לטענתו, זה כסף מתנה, שעל פי הסכם הממון, הוא שלו. הבית בנ' רשום ע"ש התובע.

ובמסגרת ההחלטה הנ"ל אף נרשמו טענות הנתבעת כדלהלן:

מגיבה בא כוח האישה:

האישה הגיעה לנישואין עם דירה, ולפי ההסכם הדירה שייכת לאישה. יש הסכם ממון ובערב החתונה והיא הייתה בהיריון היא חתמה על ההסכם. בסעיף 17 להסכם נרשם שהצדדים יפנו לבית המשפט לאשר את ההסכם, וזה לא קרה, אף שנוטריון כן אישר זאת. הבית בנ' מחוץ להסכם הממון, כי הבעל הגיע עם בית משותף, חצי בית, ולאורך השנים נרכשה קרקע בנ' ואז נבנה הבית, ששווה 8 מיליון ש"ח, אז ודאי שהייתה גם השקעה של האישה. הבעל גזל מאמו 2 מיליון ש"ח ואימו תבעה אותו. הם מכרו בית בתל אביב שרשום על שם הבעל. הוא נרכש לאחר הנישואין. הבית נמכר כדי להחזיר כספים שהבעל גזל מאמו. כך שהאישה גרעה מחלקה בגלל כספים שהוא גנב מאמו. הם גרו בתחילת הנישואין בדירה של האישה והוא מושכר והשכירות משולמת לבית בנ'. האישה עשתה הפעולות לכניסה לבית ויש שם יחידת דיור מושכרת. הורי האישה חתמו על ערבות לטובת הלוואות לרכישת הבית בנ'. ההסכם מדבר על חלופה לבית, אך בית של מיליון לא יכול להביא בית של 8 מיליון. יש להגן גם על האישה. יתכן והוא יקבל את חלקו היחסי, שהביא עמו, והשאר משותף לשני הצדדים.

והעולה מטענות הנתבעת:

א. לפי ההסכם, הדירה של האישה מלפני הנישואין, שייכת לה.

ב. היא חתמה על ההסכם ערב החתונה כשהיא הייתה בהריון.

ג. הצדדים לא אישרו את ההסכם בבית המשפט כפי שנרשם בסעיף 17 להסכם.

ד. נוטריון כן אישר את ההסכם.

ה. הייתה גם השקעה של האישה בבית בנ'.

ו. הצדדים מכרו בית בתל אביב שהיה רשום על שם הבעל ונרכש לאחר הנישואין, כדי להשיב כספים לאימו של התובע.

ז. שכירות הדירה של האישה מממנת את הבית בנ'.

ח. האישה עשתה פעולות לשם כניסה לבית הזה.

ט. אמנם ההסכם מדבר על חלופה לבית של התובע, אך בית של מיליון לא יכול להביא 8 מיליון.

הדירה בתל אביב שנרכשה ע"י התובע

באשר לדירה שרכש התובע בתל אביב, נזכיר האמור בחקירת התובע כפי הרשום בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20):

חוקר ב"כ נתבעת את התובע, ואלו תשובותיו לו:

הבית בתל אביב לא נרשם על שם האישה כי זה כסף מאבא שלי שלקחתי והוא ביקש שזה יהיה על שמי.

כך שלשיטתו, זו דירה השייכת לו על פי חוק (כספי מתנה שלא מתאזנים), והוא אף מכר לבסוף דירה זו.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20) באשר לגרסת הנתבעת התוך חקירתה ביחס לדירה בתל אביב שנרשמה על שם הבעל:

וממשיכה ומגיבה הנתבעת: הדירה בתל אביב נרכשה בקבוצת רכישה על ידי התובע, בסך 700 אלף ש"ח. בשנת 09, כבר הינו נשואים 5 שנים באחווה, ולא בקשתי שירשום את הנכס על שמי גם כן, לא חשבתי על כך בחיי הנישואין. לא היה צורך בכך כי הכול יחד. לא חתמתי על הסכם במכירה של הנכס, אך הייתי שותפה במשא ומתן למכירה. לא זוכרת מי היה הקונה. התובע טיפל במכירה. הנכס נמכר ב 1.4 מיליון אם אני לא טועה. זה הופקד לחשבון המשותף ועבר לאמא שלו.

כך שאף לטענתה, היא לא בקשה שהנכס יירשם על שמה. כן מודה שלא היא רכשה דירה זו ולא היא טיפלה במכירתה, אף שלטענה, היא הייתה שותפה במשא ומתן למכירתה. כן מתארת שתמורת הדירה הזו עברה לאימו של הבעל.

בכל מקרה אין מקום לקבל טענה לכוונת שיתוף ספציפי בנכס הרשום ע"ש אחד מהם

כבר עתה נקדים. במידה וההסכם היה מאושר בפני בית המשפט, נראה שההכרעה הייתה ברורה, כי ההסכם מחייב את הצדדים, והרכוש יחולק כאמור בו, ואין לקבל כל טענה של "כוונת שיתוף ספציפי" בנכסים הרשומים על שם התובע מלפני הנישואין (טענה שעלתה ע"י הנתבעת), כאשר הסכם הממון גובר על כל טענה מסוג זה.

ונזכיר מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום ט' בטבת תש"פ (6.1.20):

בנוסף, כבר עתה נוכל לקבוע בפן העקרוני, כי ככל שהסכם הממון שנחתם בין הצדדים טרם הנישואין אושר בידי נוטריון, אזי הוא בתוקף (כאמור בסעיף 2 (ג1) לחוק יחסי ממון), ועקרונית, הוא גובר על כל מחשבה או פסיקה עקרונית לשיתוף ספציפי בדירה הרשומה על שם הבעל או על שם האישה, אם נרכשה לפני הנישואין ע"י בעל הזכויות בנכס.

באשר לכך נזכיר האמור בחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג -1973 בסעיפים 2(ג) ו2 (ג1):

בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם, יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין.

הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, תשל"ו-1976, ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו.

כך שיש תוקף אף להסכם שאושר על ידי נוטריון.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום כ"ז באייר תש"פ (21.5.20):

בפנינו בקשת התובע למתן החלטה בבקשתו באשר למכירת הבית הרשום על שמו והשייך לו לטענתו.

התקבלה תגובת המשיבה.

ברם, נזכיר מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום ט' בטבת תש"פ (6.1.20):

"בנוסף, כבר עתה נוכל לקבוע בפן העקרוני, כי ככל שהסכם הממון שנחתם בין הצדדים טרם הנישואין אושר בידי נוטריון, אזי הוא בתוקף (כאמור בסעיף 2 (ג1) לחוק יחסי ממון), ועקרונית, הוא גובר על כל מחשבה או פסיקה עקרונית לשיתוף ספציפי בדירה הרשומה על שם הבעל או על שם האישה, אם נרכשה לפני הנישואין ע"י בעל הזכויות בנכס".

ובית הדין עומד על האמור.

כך שאין ספק שהסכם בתוקף גובר על כל טענה לכוונה לשיתוף ספציפי בנכס של הצד השני הרשום על שמו מלפני הנישואין.

ואכן, ראו טענות בא כוח הנתבעת המוזכרות בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20) בטענתו לקבוע כי הייתה כוונת שיתוף ספציפי אף בנכס הרשום על שם הבעל בלבד:

מגיב בא כוח הנתבעת: יש לדון בכל הדברים, ולא נקודתיים. זה לא נכס חיצוני. האישה תרמה לאורך השנים ובכספים בכל הקשור לדירה בנ', היא אף מכרה נכס שלהם לטובת כספים שנטל האיש מאימו, וזה דבר מה לגבי שיתוף בנכס חיצוני. הוא נרכש שנתיים לאחר הנישואין. האיש בחר לרשום את הנכס על שמו. הנכס בתל אביב נרכש שנים לאחר שהיו נשואים, ונמכר, 1.4 מיליון הלך לחוב האם, וכן האישה נטלה משכנתא. והעבירו כספים לאימו של התובע. המסעדה הייתה על שם האישה. כל ענין הרישום נעשה משיקולי מס, לאיש מעבדת שיניים ונכסים. גם הדירה בפ', הם גרו בה, כל דמי השכירות נלקחו על ידי הבעל, ושולמו למטרות שהוא בחר. השיתוף היה מלא לאורך השנים.

ברם, כאמור מעלה, ככל והסכם הממון הוא בתוקפו, אין כל משקל לטענה זו.

אך נוסיף ונאמר – אף אם הסכם הממון אינו מאושר, ואף אם היה נקבע עתה שאינו בתוקפו מחמת שלא אושר (מה שלא נקבע בפועל), עדין נוכל לקבוע שאין כל מקום לטענה לכוונת שיתוף ספציפי בנכס הרשום על שם התובע מלפני נישואין, שהרי עצם רשימת ההסכם על ידי הצדדים, מוכיחה כמאה עדים על כוונתם האמיתית, שהייתה לחוסר שיתוף מוחלט, ואף אם ההסכם לא אושר או לא נכנס לתוקפו. כך שכל טענה באשר לכוונת שיתוף, לא תוכל לגבור על כוונת הצדדים המפורשת המובעת היטב בהסכם שערכו וחתמו ביניהם (ואף אם לא אישרוהו).

וידועים הקריטריונים האמורים בפסיקה, ובעיקר בפסק הדין בג"ץ הידוע (בע"מ 1398/11), שם ציינו שופטי בית המשפט העליון את הקריטריונים העקרוניים לשיטתם לשם מתן זכות לצד אחד בדירה הרשומה על שם הצד השני מלפני הנישואין, ונזכיר עיקרי הדברים בתוספת הדגשת הנקודות הרלוונטיות (מדברי השופט י' דנציגר):

14. במוקד דיוננו מצויה דירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג (המשיב) טרם הנישואין וששימשה למגוריהם במהלך שנות נישואיהם. כאמור, הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין [ראו: עניין אבו רומי בעמ' 183; עניין יעקובי בעמ' 561 (הנשיא מ' שמגר) ובעמ' 621 (השופט ט' שטרסברג-כהן); עניין ששון בעמ' 615; בע"מ 10734/06[פורסם בנבו] בפסקה ה(1)]. נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו".

[…]

סבורני כי בכך מטשטש המודל את הגבול שבין חזקת השיתוף לבין הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, ובעניין זה ראוי לחזור על אזהרתה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי, לפיה לא די בקיומם של חיי נישואין ממושכים שהתאפיינו בשיתוף, כדי לקבוע שיתוף בדירת המגורים מכוח דין כללי "שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף" [שם בעמ' 183]. ודוק, סבורני כי עלינו להיזהר שלא להתעלם לחלוטין – בשם עקרונות של צדק והגינות – מהוראת סעיף 5(א)(1) לחוק, אשר מהווה את הנחת המוצא לדיוננו.

עד כאן מתוך פסיקת בג"ץ הנ"ל.

כך שיש להיצמד לפסיקת סעיף 5 לחוק יחסי ממון, אלא אם הוכח אחרת, וחובת ההוכחה מוטלת על מי שרוצה להוציא.

וכל שכן, במצב שהייתה הוכחה הפוכה – כפי שארע בתיק דנן כאמור – הוכחה שהצדדים לא היו חפצים בשיתוף, המובעת מתוך ההסכם שערכו, כדי לקבוע שאין כל מקום לחרוג מהאמור בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, שהנכס שהיה בבעלות התובע, וכן חילופו, יהיה שייך לו באופן בלעדי.

משכך, אף אם ניסתה הנתבעת להוכיח בדיון, כי אף היא השתתפה באופן זה או אחר בנכס שהיה רשום על שם הבעל מלפני הנישואין ושנכלל בהסכם הממון, אין בכך כדי להוכיח שיתוף, שהרי כוונת הצדדים שבהסכם הממון גוברת כמובן על כך, כדי לבחון ולהוכיח את רצונם האמיתי של הצדדים לחוסר שיתוף.

לאור האמור, ואף אם היה נקבע שהסכם הממון אינו בתוקפו המשפטי (ולא כפי שנקבע להלן), בית הדין לא מוצא כל בסיס או עילה לחרוג מסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון הקובע כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במאסת הנכסים המשותפים ולכן לא ייכלל בהסדר איזון המשאבים.

לאור האמור, בית הדין דוחה את דרישת הנתבעת לקבל זכות כלשהי בכל נכס שהיה רשום על שם הבעל מלפני הנישואין או חילופו מדין כוונת שיתוף ספציפית.

ועתה נדון בתוקפו של הסכם הממון שבין הצדדים.

האם הסכם הממון שבין הצדדים הינו בתוקפו?

ובכן, כאמור מעלה, בין הצדדים הסכם ממון מיום ג' בשבט תשס"ד (26.1.2004), ולפי סעיף 5 לו, הזכויות של התובע בהווה ובעתיד לא יאוזנו. ובסעיף 5 ג נרשם כי חצי הזכויות בדירה בה' הם שלו (חצי היה של גרושתו, כפי הסבר בא כוח התובע). ובסעיף 7 ב נרשם כי התמורה ממכירת הנכסים, תהיה כנכס שאין לאזן את שוויו, ואף נכס שנרכש מכך לא יאוזן. כן נרשם שם שהדירה שהייתה שייכת לנתבעת, תישאר בבעלותה. והוראות ההסכם צוטטו לעיל.

במידה וההסכם היה מאושר בפני בית המשפט, נראה שההכרעה הייתה ברורה, כי ההסכם מחייב את הצדדים, והרכוש יחלוק כאמור בו.

ואולם, בנידון דנן, אף שבסעיף 17 להסכם הממון נרשם שהצדדים יאשרוהו בפני בית המשפט, הם לא נהגו כן.

משכך, יש לבחון, האם ההסכם הוא בתוקפו והוראותיו מחייבות את הצדדים?

ונראה שהתשובה לכך היא חיובית, ונבאר.

הצדדים סברו כל השנים כי ההסכם מאושר וכי הוא בתוקפו

נראה כי בפן העובדתי, הצדדים לא אישרו את ההסכם בבית המשפט, משום שחשבו שהוא כבר מאושר, ונבאר להלן.

ראשית נצטט מתוך פרוטוקול הדיון מיום ט"ז בשבט תש"פ (11.2.20), משורה 39 והלאה:

בא כוח האישה: האישה הגיעה עם דירה עם משכנתא כיום המשכנתא עומדת על סך 300 ש"ח לחודש, ועל פי הסכם הממון הדירה שייכת לאישה, יש כאן הסכם ממון, להזכירכם הצדדים נישאו כשהיא בחודש השישי, ומתוך לחץ בליל הכלולות היא חתמה, בהסכם נכתב שהוא צריך להיות מאושר בבית המשפט,

בית הדין: איפה זה כתוב בהסכם?

בא כוח האישה: בסעיף 17 הצדדים יפנו לבית המפשט (=צ"ל המשפט) לאשר את ההסכם כהסכם ממון,

בית הדין: אבל זה אושר במקום אחר.

בא כוח האישה: זה נוטריון אבל הם כתבו שיאושר בבית המשפט, למרות שערכו את ההסכם אצל נוטריון.

כך שאף בא כוח הנתבע טען בדיון כי הסכם הממון אושר אצל נוטריון, ונראה שכך סברו שני הצדדים עד לשלב מסוים בהליך שבפנינו, ועד שהתגלה לבסוף שלא כך הוא.

ונשאל – מדוע לא פתחה הנתבעת כבר בתחילת ההליך תביעה לביטול הסכם הממון, ומדוע רק באמצע ההליך (ביום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20)), לאחר מתן החלטות רבות בתיק וטרם דיון ההוכחות בתביעת הבעל לפינויה מהדירה שעל שמו, "נזכרה" לפתע התובעת להגיש תביעה לביטול הסכם הממון?

והתשובה לכך ברורה – משום עד אז גם היא סברה שהסכם הממון שבין הצדדים הוא בתוקפו.

הפסקה האמורה לעיל מוכיחה זאת (שסברו שני הצדדים כי ההסכם אושר אצל נוטריון), ונוכיח זאת אף ממקום אחר. וראו עוד מתוך הפרוטוקול הנ"ל מיום ט"ז בשבט תש"פ (11.2.20), מטענות בא כוח הנתבעת (משורה 50 והלאה):

יתירה מזו אנו טוענים שההסכם ממון לא חל על הדירה, כפי שבא כוח הבעל אמר שיש נכס שאיתו הבעל הגיע לחיי הנישואים, כלומר הוא הגיע עם מחצית דירה, שנה אחרי הסכם הממון נרכשה הקרקע בנ', ונבנה הבית, כיום מדובר על בית בסכום 8 מיליון איך מיליון בודד הניב 8 מיליון, אם לא האישה, בעניין הזה היו הליכים משפטיים שאימו של הבעל טענה לגניבה מצדו של הבעל, ומה הם עשו הייתה דירה בתל אביב והם מכרו את הדירה בשביל לכסות את החוב, זה בית שרשום על שם שני הצדדים,

ב"כ האיש מעיר כי זה רשום רק על שמו של האיש בלבד.

בא כוח האישה: או לא יודעים האם זה היה רשום על שם שני הצדדים, אבל זה בית שנרכש לאחר הנישואים, מעבר לזה כבודכם הבית בתחילתו הם גרו ברחוב ש', ואחר כך הם עברו לנ', את כל המשכנתא הם משלמים מתוך דמי השכירות, הבעל מקבל בעצמו את כל הכסף, ואנו טוענים שהבית בנ' משותף לשני הצדדים, וגם הוא רשום בחלקים שווים במועצה בשביל הארנונה, האישה עשתה פעולות להיכנס לדירה, יש שם יחידת דיור שמושכרת, מתוך השקעה של מיליון אחד הוא לא יכול לקבל את כל הרווחים שהופקו, כמו הבית ברחוב ע' בתל אביב. מעבר לזה ההורים של האישה חתמו על ערבות בסך 1.3 מיליון ש"ח כדי לרכוש את הבית ברחוב נ', יש כאן מספיק פעולות שאומרות שהבית שייך לצדדים.

בית הדין: יש גם הסכם.

בא כוח האישה: לא ייתכן שממיליון אחד, יצמח רק אליו 8 מיליון, כמו שהבעל מוגן מבחינת המשכנתא עם האישה בהסכם הממון עבור הבית שלו, כך גם האישה צריכה להיות מוגנת, ואי אפשר לומר שהוא יקבל את הכול, שהוא יקבל את תמורת הדירה ברחוב ע', וגם את הדירה בנ', צריך לבחון ולבדוק מה החלק היחסי של הבעל מלפני הנישואין, ומתוך 8 מיליון לפחות 7 מיליון משותפים, האישה לא מקבלת שקל מהמסעדה.

והעולה מהדברים באופן ברור, כי הנתבעת הבינה אז (לפני שהחליטה לתבוע את ביטול ההסכם) כי הסכם הממון בכללותו הוא בתוקפו, אך טענה שהוא לא חל על הבית בנ' (דירת המריבה) ולא יתכן שבית של מיליון הצמיח 8 מיליון כטענתה, וטענה כי בית זה הוא משותף לשני הצדדים. אך לא טענה אז כי כל הסכם הממון לא בתוקפו.

כן נצטט מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום ט"ז בשבט תש"פ (11.2.20) מתוך תגובת בא כוח האישה (לא המייצג הטוען בפנינו בדיונים האחרונים, אלא מייצגת אחרת):

מגיבה בא כוח האישה:

האישה הגיעה לנישואין עם דירה, ולפי ההסכם הדירה שייכת לאישה. יש הסכם ממון ובערב החתונה והיא הייתה בהיריון היא חתמה על ההסכם. בסעיף 17 להסכם נרשם שהצדדים יפנו לבית המשפט לאשר את ההסכם, וזה לא קרה, אף שנוטריון כן אישר זאת. הבית בנ' מחוץ להסכם הממון, כי הבעל הגיע עם בית משותף, חצי בית, ולאורך השנים נרכשה קרקע בנ' ואז נבנה הבית, ששווה 8 מיליון ש"ח, אז ודאי שהייתה גם השקעה של האישה.

כך שאף המייצגת הקודמת של הנתבעת, טענה מפורשות כי הסכם הממון אושר על ידי נוטריון, וכן טענה כי ההסכם לכאורה מחייב, ולכן טענה שלפי ההסכם, הדירה של האישה שייכת לאישה, אלא שטענה כי "הבית בנ' מחוץ להסכם". רק בשלב מאוחר יותר, החלטה לפתע הנתבעת לטעון כי הסכם הממון לא בתוקפו.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20) באשר לתביעת התובע לפירוק השיתוף בבית הרשום על שמו בנ':

מגיב בא כוח התובע: ההסכם אושר נוטריוני.

מגיב בא כוח הנתבעת: היה צריך אישור בית המשפט. ההסכם נחתם כשהיא בהריון לפני נישואין. בית הדין לא היה נותן לכך לקרות. יום לפני הנישואין.

כך שנראה שאז סבר בא כוח הנתבעת כי ההסכם אושר נוטריונית, אף שטען שלא היה אישור בית המשפט לו, אף שאין אנו בהכרח מסתמכים על כך.

ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ד' באדר תשפ"א (16.2.21) באשר לטענות הנתבעת בחקירתה:

חוקר בא כוח הנתבע את התובעת, ואלו תשובותיה לו:

בפגישת מהו"ת הביא הבעל את הסכם הממון. ידעתי שההסכם מיוחס גם לנכסים שאני הבאתי לנישואין. ההסכם נועד גם לדירה שהייתה שלי ברחוב ש'. אך אין לי עתק של ההסכם, כי גם ללא ההסכם הדירה הייתה שלי לפני הנישואין וזה לא רלוונטי. המסמך כותרתו הסכם יחסי ממון, קראתי אותו, אך אין לי העתק כי האינטרס היה שלו.

כך שהבינה הנתבעת כי ההסכם נועד לשמר את הנכסים של שני הצדדים.

למעשה, נראה כי הנתבעת ביקשה לטשטש את הליך חתימת ההסכם, כנראה משום שידעה שהוא מחייב את הצדדים, ונזכיר מתוך דבריה של הנתבעת בחקירתה, כפי המובא במסגרת החלטת בית הדין מיום ד' באדר תשפ"א (16.2.21):

חוקר בא כוח הנתבע את התובעת, ואלו תשובותיה לו:

לא זוכרת איפה ההסכם נחתם. הבעל הביא לי את ההסכם, לא זוכרת להיכן הוא הביא לי את ההסכם. אני זוכרת שהוא הביא לי את ההסכם שהוא יצר. הוא הביא לי את ההסכם לפני כן כדי שאעיין ואביע הערות. הנתבע טען בעבר ששם הייתה אישה עורכת דין שערכה את ההסכם. אני לא יודעת מי זה שוקי קרמר. אולי אישה נתנה לי את המסמכים. יכול להיות שדרכתי במשרד של שוקי קרמר. אני לא אישרתי את ההסכם בפני שוקי קרמר.

כך שהנתבעת ניסתה להעלים את ההליך לאישור ההסכם, שנערך במשרדו של עו"ד שוקי קרמר, זאת חרף הודעת עו"ד קרמר מיום ב' באייר תשפ"א (14.4.21) שהתקבלה בבית הדין כאמור, בה נרשם כי:

מצו"ב הסכם הממון שנערך ע"י עוה"ד דורית שפירא, שאיננה עובדת יותר במשרדנו. לא הוכן אישור הנוטריוני – תשומת ליבכם לסעיף 17 להסכם הממון".

כך שברור שהייתה עורכת דין ממשרדו של עו"ד קרמר אז, שערכה לצדדים את ההסכם.

והעולה מכל האמור, כי עד לתביעה לביטול ההסכם, שני הצדדים סברו שההסכם בתוקפו, וזה אף מסביר את מה שיוכח להלן, ששני הצדדים אף נהגו במשך שנים רבות בהתאם להוראות ההסכם.

תוקפו של הסכם שלא אושר

ועתה נבחן, האם יש תוקף להסכם שלא אושר.

הדברים ידועים. ישנו דיון בעניין זה בין דייני בית הדין הגדול, הגר"ש דייכובסקי שליט"א והגר"ח איזירר זצ"ל, בתיק 1-28-5037 מיום ח' בשבט תשס"ו (6.2.06). הגר"ח איזירר כתב שדי אם מתברר לנו עתה שהצדדים חתמו על ההסכם מרצון חופשי והבינו אותו, כדי לאשר אותו למפרע, למרות שכעת האישה חוזרת בה מההסכם. לעומתו, הגר"ש דייכובסקי סבר, שאין גמירות דעת לצדדים עד שיאשר בית הדין את ההסכם, וכאשר בית הדין מאשר אותו, התוקף של ההסכם הוא מכאן ולהבא בלבד. לפיכך אם חזר בו אחד הצדדים מההסכם חזרתו חזרה. וכך רשם:

לאחר עיון נוסף, הגעתי למסקנה, שהקובע לגבי אישור הסכם גירושין בין בני זוג, הוא רגע ההופעה בבית המשפט. כל אחד מן הצדדים יודע שחתימתו אינה מחייבת, כל עוד לא בא אישור משפטי לכך. על כן, גם גמירות דעתו שהייתה בעבר, היא גמירות דעת שאינה סופית, כי הוא יודע שכל עוד לא הגיע האישור המיוחל, אין ערך לחתימה. כל זאת באופן עקרוני, ועדיין הדבר צריך עיון.

ברם, בית הדין האזורי בירושלים בראשות כב' הגר"י זר שליט"א הכריע בשני מקרים כמו הרב איזירר: ראשית, בתיק 743284/14 אישרו למפרע הסכם ששני הצדדים הסכימו עליו בעת חתימתו אך לאחר מכן חזרה בה האישה. עוד קודם לכן החליט הרכב זה במקרה אחר, בתיק 1121011/4 מיום 24/3/2019, שאפשר לאשר הסכם גירושין למפרע.

לפי הגישה של הגר"ח איזירר ובית הדין ירושלים, יש מקום לטעון כי יש תוקף להסכם אף אם הוא לא אושר, ואף בנידון דנן, ביחס להסכם הממון.

יש משמעות להסכם ממון אף אם לא אושר כדין, ככל והצדדים נהגו לפיו

בנידון דנן, התברר שהסכם הממון לא אושר כלל, ואף לא אצל נוטריון. האם יש תוקף אף להסכם שלא אושר כדין אך הצדדים נהגו לפיו?

ובכן, עיון בפסיקה המשפטית מעלה כי באשר לכך התשובה חיובית.

ונבאר.

ראשית, ראו האמור בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (תמ"ש 44431-06-11 ע.מ. ואח' נ' ג.ד.א. ואח'):

84. קיימות שתי גישות או דרכי התייחסות רווחות בפסיקה להסכמי ממון שלא אושרו בידי ערכאה שיפוטית. הגישה הפורמליסטית קובעת, כי הסכם ממון אשר לא קיבל את אישור בית משפט, כאמור בסעיף 2 לחוק, הינו חסר כל תוקף (ראה דברי השופטת בן פורת בע"א 169/83 (שרעבי) שי נ' (שרעבי) שי, פ"ד לט(3) 776 (1985) ואח'). הגישה הערכית קובעת, כי כחריג לכלל, יש לראות גם הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט, כהסכם תקף על פי דיני החוזים או דוקטרינות תום הלב וההשתק – וזאת כאשר מאז חתימת הצדדים על ההסכם – התנהגו על פי המוסכם ביניהם ועל כן מנועים הם מלהעלות בשלב מאוחר יותר טענות כנגד תקפות ההסכם (בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלוני, (11/6/06, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) ; בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני, (26/1/2006, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) ; ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3) 499, עמ' 505-506; ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3) 186 ; תמ"ש (חי') 53930/97, א.ל נ' ו.ל (13/2/2000, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]); תמ"ש (י-ם) 5241/05 ת.כ. נ' כ.ד. (30/04/2007, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) ; א. רוזן-צבי, בספרו, דיני המשפחה בישראל, בין קודש לחול, תש"ן – 1990, עמ' 367; לסקירה ממצה של הגישות בעניין ראו: ניסים שלם, יחסי ממון ורכוש – הלכה ומעשה (2001), 153-173).
85. על פי האמור בדברי כב' השופטת ארבל בבע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית, לעיל, תקפות הסכם ממון שלא אושר כדין עדיין לא זכתה לתשובה חד משמעית בפסיקה והדבר תלוי בנסיבות כל מקרה לגופו.

[…]

93. לחילופין ואפילו לא ניתן היה לראות בהסכם הממון כהסכם מחייב לפי הוראות סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, סבור אני כי ניתן לאכפו מכוח הוראות סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג הקובע כדלקמן:

"עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט:

"נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם."

94. בהקשר זה קבעה כב' השופטת א. חיות בבג"ץ 10605/02 גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 529, כדלהלן:

"במקרה שלפנינו אין בין בני-הזוג הסכם ממון, כמשמעותו בחוק יחסי ממון, ועל-כן חל על יחסי הממון שביניהם הסדר איזון המשאבים המפורט בפרק השני לחוק. במסגרת הסדר זה יש להביא בחשבון את ההסכם הכתוב בין הצדדים, שממנו עולה כוונתם שלא לאזן ביניהם את שווי הדירה במקרה של פקיעת הנישואין על-אף רישום הדירה על שם שני הצדדים, שנעשה לצורכי משכנתה. הסכמה זו תואמת את הוראת סעיף 5(א)(3) סיפא לחוק יחסי ממון, ועל-מנת שתקום די בהסכם "סתם", ובלבד שיהא בכתב, ואין צורך באישורם של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך […] סוף דבר – ההסכם שנקשר בין בני-הזוג במקרה שלפנינו, הגם שאינו עולה כדי "הסכם ממון", כהגדרתו בחוק יחסי ממון, הרי הוא בר-תוקף במסגרת הסדר המשאבים בין הצדדים, לפי סעיף 5(א)(3) לחוק, וניתן לאוכפו על האישה ככל שהוא נוגע לדירה" (ס' 6-7 לפסה"ד ועוד ראו בהקשר זה פסק דינה של כב' השופטת שטופמן בע"מ (ת"א) 1198/04 ו.ש. נ' ו.ש. (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 11/8/2005); בש"א (ראשל"צ) 39730/04 ד. נ' ד. (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 20/11/2007) ; תמ"ש (י-ם) 21520-08-10 א.ח נ' ס. ח (23/08/2011, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).

95. הלכה זו הוחלה גם על הסכם בכתב לאיזון משאבים בין בני זוג, לא רק בעת גירושיהם, אלא גם בעקבות פטירת בן הזוג (עמ"ש (ב"ש) 28507-10-10 א.צ. נ' א.מ. (11/09/2011, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).
96. מכוח הוראת חיקוק זו בשילוב ההסכם ניתן לקבוע, כי הצדדים הסכימו על כך שזכויות המנוח במשק החקלאי לא יאוזנו ביניהם.
97. אם נבקש לסכם סוגיית הסכם הממון, נאמר כך: הסכם הממון בין הצדדים לא אושר בידי ערכאה שיפוטית, אך מדובר בהסכם ששני הצדדים חתמו עליו מתוך ידיעה ברורה את הוראותיו והסכמה להן. אף אחד מהצדדים לא עתר לערכאה שיפוטית מעולם כדי להביא לביטול ההסכם. ההסכם אפשר קיום חיי שיתוף כלכלי בין הצדדים, אך קבע כי במקרה של פרידה, כל צד יישאר עם הנכסים שצבר קודם הנישואין (קרי לגב' ר.א. לא מגיעות זכויות מהנחלה). הצדדים התנהלו על פי ההסכם במובן זה שבשנת 2006 עזבה הגב' ר.א. את הבית והמשק ולא שבה. היא מעולם לא תבעה לקבל הזכויות במשק (עד להליך הנוכחי). היא העידה, כי המנוח סירב לבטל ההסכם במהלך הנישואין וידעה כי לאור ההסכם, אין מגיעות לה זכויות במשק. הגב' ר.א. מנועה איפוא מלעתור לקבל הזכויות במשק בניגוד להסכם הממון, הגם שזה לא אושר. אף אם אין מדובר בהסכם ממון בשל אי אישורו בידי בית המשפט/נוטריון, ניתן לראות בו כהסכם איזון משאבים לפי סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג ולאוכפו. ככזה הוא אינו דרוש אישור שיפוטי. ודוק, גם אם היינו פוסלים ההסכם מדעיקרו, הרי עדיין מכוח הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, אין בנישואין כדי להקים לגב' ר.א. זכויות במשק חקלאי שהזכויות בו נרכשו/נצברו/נתקבלו אצל המנוח מספר עשורים קודם הקשר.

כך שלשיטתו, יש תוקף בנידון דנן להסכם הממון אף שלא אושר, מחמת כמה סיבות, וכל שכן כשהצדדים נהגו לפיו, כפי שארע בנידון דנן, וכפי שיפורט להלן.

ונצטט אף מתוך החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (עמ"ש 40275-10-17 י' ואח' נ' י'):

37. בשורה של פסקי דין נקבע כי הסכם ממון אשר לא קיבל את אישור הערכאה המוסמכת, הינו חסר תוקף (ע"א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, ל"ט (3) 776 [פורסם בנבו] (28.10.1985).

אלא שעם השנים הובעה עמדה אחרת לפיה גם הסכם שלא אושר עשוי להיחשב כתקף (בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (11.6.2006)), אך זאת רק כאשר עיקרון תום הלב וטעמי מניעות מחייבים זאת. כך למשל, מקום בו ערכו בני הזוג הסכם ממון שלא אושר, אך מאז חתימתו הם נהגו בהתאם לכללים הכתובים בו.

כן ראו מתוך פס"ד בית המשפט לעניי משפחת בקריות (השופט סילמן ניצן) תמ"ש 14206-06-09 המביא מקורות משפטיים רבים להוכיח כי יש תוקף להסכם ממון שלא התבקש ביטולו לאחר שנים, וכך רשם תחת הכותרת "תוקפו של הסכם גירושין אשר לא אושר":

21. באמצע שנת 1985 ניתן פסק דין בפני כב' בית המשפט העליון, בע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט (3) 186; באמרת אגב התמודד כב' בית המשפט העליון עם טענה שנסתרה עוד בערכאות קמא, בדבר היעדר תוקף הסכם, בגין אי אישורו על פי חוק יחסי ממון; כב' בית המשפט העליון קובע, כי יש וטענה כנגד תוקף הסכם הטעון אישור מכוח חוק יחסי ממון תושתק, ובעל הדין הטוען יהיה מנוע מהעלותה, בשל היותה מנוגדת לעקרונות בסיס של השיטה – עקרונות תום לב והגינות בשימוש בזכות משפטית. שם- העלאת טענה בחלוף שנים מאז נחתם ההסכם, לאחר ביצועו הלכה למעשה, ע"י שני הצדדים, הצדיקה ההשתק.
22. כדרכן של הלכות משפטיות – פתח אשר במקורו חוד של מחט, סופו שירחב כרוחבו של היכל.
23. היטיב לתאר את המציאות המשפטית, כב' בית המשפט המחוזי בה"פ (מר') 2623-10-08, כדלקמן:

"לגופה של הטענה – השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר ע"י הערכאה המוסמכת טרם הוכרעה בפסיקה. הכלל הוא, כי אישור המוענק ע"י בימ"ש להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו (ע"א 169/83 שי (שרעבי) נ' שי (שרעבי), פ"ד לט (3) 776). יחד עם זאת, כחריג לכלל, יש הרואים באישור בית משפט רובד נוסף להסכם שערכו בני זוג, ולפיהם, גם הסכם ממון שלא אושר ע"י בימ"ש, עשוי להיחשב להסכם תקף עפ"י דיני החוזים (ר' ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3) 499), מכח סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', [פורסם בנבו] תק-על 2003(4) 1318, משיקולי מניעות (ע"א 151/85 רודן נ' רודן פ"ד לט(3) 186) או מכח דוקטרינת תום הלב וההשתק (ר' ת"א (ת"א) 8432/87 ברט נ' ברט (לא פורסם), [פורסם בנבו] עמ' 557/00 אהרונסון נ' אהרונסון [פורסם בנבו] תק-מח 2001(1) 4327), והכל – כאשר מאז חתימת הצדדים על ההסכם התנהגו על פי המוסכם ביניהם."

24. השאלה בסופו של יום הנה שאלה בעובדה. האם ניתן לראות את הצדדים ככאלו אשר סברו שגם ללא אישור ההסכם ראוי ונכון להתקיים לפי הוראותיו; האם הצדדים הסתמכו על ההסכם וביצעו חלק מהותי מהוראותיו; האם הועברו וחולקו נכסים מכוח ההסכם; מהו הזמן שחלף מאז כריתת ההסכם; מהן הסיבות לאי אישור ההסכם ועוד.
25. במאזן השיקולים הכולל, שאלת השאלות הנה האם העלאת הטענה בדבר חוסר תוקפו של ההסכם יוצרת תחושה קשה של חוסר תום לב, וחוסר נוחות, המצדיקים חריגה מהוראות החוק, שמא מדובר בצד תמים אשר סבר כי הוראות ההסכם משוללות תוקף או טרם נכנסו לתוקף. ההתרשמות הנה עובדתית, והנה תוצאה של מכלול התשובות לשאלות לעיל.
26. א. דוגמאות נוספות בפסיקה מהשנים האחרונות ניתן למצוא בין היתר בע"מ (י-ם) 557/00 אהרונסון [פורסם בנבו] מיום 20/2/01; בר"ע (י-ם) 221/04 [פורסם בנבו] מיום 29/10/04; וכן דברי כב' השופט א' גלובינסקי בתמ"ש (חיפה) 53930/97 א.ל. נ' ו.ל., [פורסם בנבו] תקדין משפחה 2000(1) 105 כדלקמן:

"הצדדים דנן החלו בביצוע התחייבויותיהם על-פי החוזה ולא המתינו לפקיעת הנישואין, ולכן צריך לקבוע שדיני החוזים הרגילים חלים על ההסכם ולא לדקדק בתחולת חוק יחסי ממון. כאמור לעיל מתחשבת ההלכה בפסיקה בהתנהגותם של הצדדים, כפי שהדבר קרה במקרה זה, לכן אני קובע שההסכם צריך לחול למרות שלא אושר כחוק".

ב.      ראה גם תמ"ש (חי') 21850/06 – חברי כב' השופט ברגר, [פורסם בנבו] מיום 30/10/07; תמ"ש (י-ם) 16660/06 [פורסם בנבו] מיום 16/4/08; תמ"ש (חד') 2080/01; תמ"ש (ת"א) 16880/99 (כב' השופט שוחט); ראה גם תמ"ש (ת"א) 12654/96, מיום 23/7/06, בלשונו של כב' השופט (בדימוס) ד"ר גרמן:

"הבעל מימש, איפוא, את החלק הארי של ההסכם מבחינת היקף ערך הרכוש. ההון שהעביר הבעל לבעלותו ירד לטמיון, לטענתו בתמ"ש 12656/96, והוא תבע מן האישה השתתפות בחובות.

בנסיבות אלה, אין זה אפשרי להסב את הגלגל לאחור ולהעמיד את הצדדים במעמדם הרכושי כפי שהיה עובר לחתימת ההסכם, אפילו סברתי שיש באפשרות זו משום פתרון. מעשיו אלה של הבעל למימוש ההסכם בפועל, בכל הנוגע בתניה שלטובתו (סעיף 7 (1), הנ"ל), תוך שהוא מנופף בטענה שההסכם איננו תקף, וככל שמדובר בזכותה של האישה על פי ההסכם (סעיף 7 (א) הנ"ל), יש בהם התנהגות שלא בתום הלב, ברמה גבוהה ביותר.

בתי המשפט סברו שיש בעיקרון של תום לב (שהפסיקה הרחיבה אותו על כל תחומי המשפט) כדי לפרוץ את החומה הבצורה של איון הסכם ממון בין בני זוג שלא אושר על ידי בית המשפט.

הנגיחה הראשונה של איל הברזל (= עקרון תום הלב) בחומה הבצורה של איון הסכם ממון בין בני זוג שלא אושר על ידי בית המשפט, נעשתה בעניין רודן (ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד ל"ט (3) 186, 193-194) כדברי המלומד אריאל רוזן צבי:

"באשר להסכם ממון נפתח ע"י בית המשפט העליון פתח כחודה של מחט להתגבר במקרים מסוימים על העדר הדרישות הצורניות. היה זה מקרה, שבו חתמו הצדדים על הסכם שלא עמד בדרישות הצורה. הוא לא אושר על ידי בית המשפט כמצוות חוק יחסי ממון בין בני זוג. ההסכם נחתם שנים רבות לפני כן ובוצע בחלקו הגדול. בית המשפט מנע מן הנתבע את אפשרות העלאת הטענה בדבר הפגם הצורני המהותי כהגנה נגד תביעה לאכיפת אחת ההתחייבויות, שהייתה כלולה בהסכם כזה.

בית המשפט עשה שימוש הן בדוקטרינת ההשתק והן בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), המטיל חובה להשתמש בזכות בתום לב. הזכות, מושא ההתייחסות, היא טענת אי תקפותו של הסכם על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג. המקרה הוא חריג, אך האמצעים המשפטיים, אשר הופעלו במקרה זה, ניתנים לאיזון במקרים אחרים, פחות חריגים. הכל תלוי במדיניות שיפוטית שבית המשפט יאמץ.

(אריאל רוזן צבי,דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, עמ' 368)

[…]

אכן, ראוי שהחומה שהקים סעיף 2 (א) לחוק תישאר איתנה ובצורה אך "אבנים שחקו מים" (איוב, י"ד, י"ט) ובמקרים חריגים, כבמקרה דנן, כשאחד הצדדים מממש את החלק הארי של ההסכם, תוך התנהגות חדה, מובהקת וברורה שלא בתום לב, כאשר לא ניתן להחזיר את הכסף ואת הגלגל אחורנית, ראוי ליתן תוקף מחייב להסכם גם כשלא אושר כאמור בסעיף 2 (א) לחוק. "

ג.      ראה במיוחד נסיבות תמ"ש (י-ם) 19322/99 [פורסם בנבו] מיום 30/5/07, כב' ס. הנשיא מימון, הדומה למקרה בפנינו; ראה תמ"ש (ב"ש) 3890/09 מיום 23/4/2011.

ד.      ראה גם מאמרו של פרופ' ליפשיץ, הסדרת החוזה הזוגי מתווה ראשוני, שנתון הקריה האקדמית, כרך 4, עמ' 315. ראה גם מנגד – במקרה דומה – ת.א 5515/91 מיום 25/3/93.

ה.      סופו של דבר, אותו "חוד של מחט", הוכר כשאלה משפטית לגיטימית, אף ע"י כב' ביהמ"ש העליון בפסה"ד שניתן לאחרונה, במסגרת בע"מ 7734/08 מיום 27/4/10. כב' ביהמ"ש העליון קובע כי לא יתערב בקביעה עובדתית, כי צדדים פעלו על פי הסכם ממון שנחתם, אך לא אושר. ראה גם בע"מ 9126/05; בע"מ 4547/06; בע"מ 8769/08 ועוד.

והעולה מכל האמור בפסיקה המשפטית, כי יש תוקף להסכם ממון, אף שלא אושר, ככל והצדדים נהגו לפיו, וכל שכן כשנהגו כך שנים רבות.

מן הכלל אל הפרט

ובכן, בנידון דנן הצדדים לא בקשו לבטל את ההסכם עד היום אף שסברו שהוא בתוקף, כמוכח לעיל, וכן נהגו לפיו במשך השנים כפי שיובהר להלן.

ונבהיר. הסכם הממון שבין הצדדים נחתם כבר ביום ג' בשבט תשס"ד (26.1.2004), לפני כ-17 שנה, ומאז הצדדים נוהגים בהפרדה רכושית בהתאם לאמור בהסכם. ההסכם מדבר על הפרדת הדירות של שני הצדדים, וכן הפרדת תמורת הדירות וכן הפרדת תמורת נכס שנרכש מדמי הנכס המקורי, כולל הפרדת הכספים והזכויות הכספיות, כולל העובדה שהזכויות במעבדת השיניים של הבעל יהיו שלו (סעיף 5 ב), כולל העובדה שהמשכנתא על הדירה של האישה תשולם על ידה (סעיף 12), וההפרדה הרכושית הנ"ל בוצעה על ידי הצדדים במהלך שנות הנישואין.

ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20) באשר לתביעת התובע לפירוק השיתוף בבית הרשום על שמו בנ':

מגיב בא כוח הנתבעת:

הוא נרכש שנתיים לאחר הנישואין. האיש בחר לרשום את הנכס על שמו. הנכס בתל אביב נרכש שנים לאחר שהיו נשואים, ונמכר, 1.4 מיליון הלך לחוב האם, וכן האישה נטלה משכנתא. והעבירו כספים לאימו של התובע. המסעדה הייתה על שם האישה. כל ענין הרישום נעשה משיקולי מס, לאיש מעבדת שיניים ונכסים. גם הדירה בפ', הם גרו בה, כל דמי השכירות נלקחו על ידי הבעל, ושולמו למטרות שהוא בחר.

כך שמודה בא כוח הנתבעת כי מעבדת השיניים של הבעל, היא שלו. כמובן, זאת על פי סעיף 5 ב' להסכם הממון שבין הצדדים מיום ג' בשבט תשס"ד (26.1.2004) בו נרשם כך:

והואיל והצדדים עומדים להינשא, והם חפצים להסדיר את יחסי הממון שביניהם, בטרם נישואיהם בהתאם לאמור בהסכם זה.

[…]

5. מוסכם בזאת כי הנכסים ו/או הזכויות של [י'] המפורטים להלן לא יאוזנו בין הצדדים ויהיו בבעלות ובחזקת [י'] בלבד ול[פ'] לא יהא חלקים בהם.

[…]

כל הזכויות של [י'] במעבדת השיניים שבבעלותו לרבות מניות בחברה, דיבידנדים, דמי ניהול, שכר ו/או כל כספים אחרים שישולמו ל[י'] ע"י החברה, ו/או בקשר אליה.

כך שטענת בא כוח הנתבעת כי מעבדת השיניים שייכת לבעל, תואמת להסכם הממון שביניהם, וכך הם נהגו כל השנים, ולכן לא ביקשה האישה כל השנים לקבל חלק במעבדה שלו.

בנוסף, המגרש בנ' נרכש על ידי התובע במועד קרוב יחסית למועד הנישואין והסכם הממון. טענות הנתבעת כי כל עניין הרישום נעשה משיקולי מס, לא הוכחו, ואין להם בסיס. מסתבר יותר כי הרישום נעשה על שמו של התובע, מכוח הוראות הסכם הממון שבין הצדדים.

וכך הגדיר זאת בא כוח התובע, כפי טענותיו המוזכרות בהחלטת בית הדין מיום ד' באדר תשפ"א (16.2.21) באשר לטענות הנתבעת לביטול הסכם הממון:

ממשיך וטוען בא כוח הנתבע:

הטענה הזו עולה ערב הדיון האחרון, שטוען בא כוח האישה שבבוקרו של אותו יום הוא הגיש תביעה לביטול הסכם ממון, זו טענה שהומצאה, כי הם ידעו שהרכוש יחולק לפי הסכם ממון. אף בדיון האחרון, האישה הודתה שהיא חתמה על הסכם, היא טענה שהדירה היא שלה לפי ההסכם. כן טענה שהעסק של הבעל הוא שלו. כלומר, זה לא נודע לה לפני הדיון האחרון, והצדדים אף התנהגו לפי זה. אם הרכוש משותף מה שצברו, תסביר האישה מדוע הנכס בנ' נרשם על שם הבעל בלבד. האישה טענה שזה לצרכי מס, אך מה המשמעות שזה יירשם על שם הבעל בלבד? אין בכך הגיון. מספר שנים לאחר מכן נרכשה דירה נוספת, ושוב נרשמת על שם האיש. זו התנהגות לפי הסכם הממון. הם ידעו לרשום רכוש על שם האישה. כשנפתח עסק חדש, המסעדה מ', שיש לה חובות, שם כן רשומה האישה.

[…]

מוסיף בא כוח הנתבע: האישה הביאה דירה ונשארה שלה. הכול בא ממנו. הבית בנ' נרכש שנה לאחר הנישואין בשנת 2005, והם לא זכו אז בלוטו. כך הם נהגו שירשם על שמו. הלכת בית המשפט העליון מדברת על רכישת נכס לאחר הנישואין, והלכה של כוונת שיתוף. האישה ידעה שנרכש הנכס. אף טוענת שהייתה מעורבת ברכישה, כי היא הולכת לגור שם,

אך זה לא משנה באשר לזכות הקניינית בנכס, ולא ביקשה לשנות זאת עד הסכסוך משנת 2019.

ואכן, טענותיו של בא כוח התובע משקפות את המציאות בשטח, שמורה בעליל כי במשך כל השנים (לפחות כ 15 שנה עד פרוץ הסכסוך) נהגו הצדדים בהתאם להסכם הממון, ולכן את המגרש שרכש הבעל בנ' כשנה אחר הנישואין וההסכם, הוא רשם על שמו בלבד, שהרי זו ההסכמה שבין הצדדים במסגרת ההסכם!! כן דירתה של הנתבעת נשארה על שמה לפי ההסכם. כן העסק שעל שם הבעל (מעבדת שיניים) נשאר על שמו. כל זאת לפי הסכם הממון!! לעומת כל הנ"ל, העסק שנרכש במשותף לאחר חתימת ההסכם, המסעדה, כן נרשמה על שם שניהם, וזה גם לפי הסכם הממון (סעיף 9 להסכם, באשר לנכס שיירכש לאחר הנישואין, שיהיה שייך לשניהם בשווה). כך נהגו הצדדים בכל השנים עד לפרוץ הסכסוך!! כל טענה של הנתבעת כי היא הייתה מעורבת ברכישה כלשהי, אין בכך כדי להפקיע את בעלותו של התובע, שהרי אך טבעי שהיא תהיה מעורבת ברכישת נכס שהיא מתכננת לגור בו עם בעלה, אף שידעה שהנכס כולו שייך לבעל לפי ההסכם. אף הטענה של הנתבעת כי המגרש (או הבית, וראו להלן) בנ' נרשמו רק על שם התובע מטעמי מס בלבד, הינה טענה בעלמא, כאמור, שאין לה כל אחיזה או הוכחה במציאות (ואף לא ברור איזה מס יכל להרוויח הנתבע מכך שרשם רק על שמו, אף שהחלטה זו אינה מסתמכת בהכרח על סברה זו).

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20) באשר לטענות הנתבעת לשיתוף מלא:

חוקר בא כוח התובע את הנתבעת, ואלו תשובותיה לו:

הבית ברחוב ה' נמכר בפחות ממה שאמר התובע, לא הייתי שותפה למכירת הדירה הזו, נרכשה אדמה בנ' בשנת 05, הייתי שותפה, הנכס רשום ע"ש התובע בלבד, ידעתי שהנכס נרשם על שמו, הוא אמר לי שהכול של שנינו. אמר שזה לצרכי מס על שמו. ההסכם נחתם יום לפני הנישואין, והוא לא תקף. שכחתי מההסכם. הוא היה צריך לקחת אותי לבית משפט. ברכישת המגרש שכחתי שהיה הסכם ממון. לא נזכרתי בכך עד פגישת מהו"ת בבית הדין. לא התנהלנו לפי ההסכם, והחיים היו בשיתוף.

ברם, כל טענות הנתבעת כי היא שכחה מההסכם, כי הייתה שותפה לרכישת המגרש (ככל והכוונה לשותפות כספית), שהתובע אמר לה שהנכס של שניהם ואמר שנרשם על שמו לצרכי מס, שלא התנהלו לפי ההסכם, הינן טענות בעלמא, שלא הוכחו בשום שלב.

בנוסף, כל טענותיה של הנתבעת כי היה שיתוף כלכלי בין הצדדים במהלך הנישואין (מלבד הנכסים המפורטים בהסכם), יתכן והיא אמת, אך אין לה משמעות באשר למימוש ההסכם, שהרי אף לפי סעיפים 9, 13 שבהסכם הממון, כל הרכוש שיירכש במהלך הנישואין, יהיה משותף לשניהם בחלקים שווים, ואף ינהלו משק בית משותף הכולל אפשרות לחשבון משותף; כך שאף אם אכן ניהלו חשבון בנק משותף, אין בכך כל הוכחה כי הם פעלו בניגוד להסכם הממון או שלא רצו בקיומו.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20) באשר לדירתה הפרטית של הנתבעת המוזכרת בהסכם הממון מתוך חקירת הנתבעת:

חוקר בא כוח התובע את הנתבעת, ואלו תשובותיה לו:

הדירה בפ' היא שלי, זה רשום בכל הבקשות. היא שלי משנת 94. הכסף של רחוב ה' לא שלו, כי לא ידוע כמה קבלו שם ולאן הכסף הלך. כשנישאנו גרנו בפ', אם הינו ממשיכים יחד, […] לא עלה על הפרק שיתוף שלו בדירה זו.

[…]

שואל בא כוח התובע: האם בקשת שיחתום על הסכם ממון על הבית שלך?

חרף העובדה ששאלה זו נשאלה כמה פעמים את התובעת על ידי הצד השני ובית הדין, הנתבעת בחרה שלא להשיב לגופה לשאלה האם היא בקשה שיחתום התובע על הסכם ממון על הבית שלה.

כך שנראה כי אף התובעת ביקשה שהדירה שלה תירשם בהסכם הממון כנכס שלה, ואף לה היה אינטרס בחתימת הסכם זה, ולכן שמרה כל השנים על ההפרדה הרכושית הרשומה בו.

משכך, יש לקבוע בוודאות כי הצדדים נהגו במשך שנים רבות (לפחות 15 שנה ויותר, עד לפרוץ הסכסוך) בהתאם להסכם הממון שהיה ביניהם; ובהתאם לפסקי הדין המצוטטים מעלה, יש לקבוע כי ההסכם בתוקפו, אף אם הוא לא אושר, ואף אם רשמו הצדדים בסופו שיאשרו אותו בפני בית המשפט אך לבסוף בחרו לנהוג לפיו אף בלא אישורו (וראו עוד האמור להלן באשר לסעיף 17 להסכם).

אין לקבל את טענות הנתבעת שהיא לא הבינה את הסכם הממון או שהייתה לחוצה לפני החתונה או בשל היותה בהריון

באשר לכך, נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ט' בטבת תש"פ (6.1.20):

בית הדין בירר האם התנהל משא ומתן בין הצדדים, ומגיב בא כוח הנתבעת:

הייתה הידברות עם עו"ד אבירם, עלתה הצעה למצוא בורר, בקשתי שההליכים יתקיימו בבית הדין. בא כוח הבעל ייצג את האישה בהליך אחר שקשור להליך זה, הסכם ממון, לכן יתכן והוא או מי מטעמו יכולים לייצג את התובע. לא הגשתי תלונה, חשבתי שנגיע להסדר עם עו"ד אבירם, אך ההסדר שהוא הציע היה דרקוני.

כך שהנתבעת מודה שהיא התייעצה עם עו"ד בעת אישור הסכם הממון, אף שטענה בדיון ההוא שלפיכך הוא מנוע מלייצג את הצד השני.

ונזכיר אף טענותיה של הנתבעת לביטול ההסכם מתוך דבריה של הנתבעת בחקירתה, כפי המובא במסגרת החלטת בית הדין מיום ד' באדר תשפ"א (16.2.21):

הייתי בחודש הששי להריון, נוטריון היה בודק שלא עושים לי תרגיל. אכן החתימה על ההסכם היא חתימתי. קראתי את ההסכם טרם חתימתו. לא זוכרת היכן הייתי כשקראתי את ההסכם. היום הייתי קוראת אותו בצורה שונה, אז הייתי בת 28 בחודש ששי להריון מאוהבת עד הראש. בהסכם רשום שהוא בהסכמה חופשית, זו שאלה טובה, וקשה לי לומר למה הסכמתי. הייתי מאושרת עם בן בבטן, אם לא היינו מתגרשים, הנושא לא היה עולה מעולם. זה לא אומר שקראתי כל סעיף. זה המסמך שהוא הביא, נראה לך שחשבתי על הדברים אלו? הייתי עם בן אדם שהוא אוהב?

וכמובן שאין בסיס לביטול הסכם בטענה של "הייתי בהריון", "מאוהבת עד הראש", "הייתי מאושרת עם בן בבטן" וכד', שהרי מאורעות אלו, המשמחים כל אדם, אין בהם כדי לפגוע בכשירותו המשפטית של אדם החותם על הסכם או מבצע כל פעולה משפטית אחרת. וידועה אף הגישה ההלכתית על פי דין תורה, כי אדם לא נאמן לומר שלא הבין על מה שחתם.

בנוסף, נזכיר האמור בסעיף 16 להסכם הממון הנ"ל מיום ג' בשבט תשס"ד (26.1.2004):

16. הצדדים מאשרים כי עשו הסכם זה בהסכמה חופשית, וכי הוסבר להם והם הבינו את תוכנו ואת המשמעות המשפטית שלו לגביהם ולגבי יורשיה, והם מבקשים לאשר הסכם זה כחלק בלתי נפרד מכתובתם.

כך שהצדדים הודו אז בחתימתם כי הם הבינו את תוכנו ומשמעותו של ההסכם, ועשו אותו בהסכמה חופשית, ולא מסתבר כי אז חתמה האישה חתימה שאינה אמת.

אף אין חולק שהנתבעת קראה את ההסכם וחתמה עליו, ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ד' באדר תשפ"א (16.2.21) באשר לטענות הנתבעת בחקירתה:

חוקר בא כוח הנתבע את התובעת, ואלו תשובותיה לו:

[…]

אכן החתימה על ההסכם היא חתימתי. קראתי את ההסכם טרם חתימתו. […] זה לא אומר שקראתי כל סעיף.

[…]

אם קראתי מן הסתם עיינתי. לא יודעת מה הערתי על ההסכם לפני 17 שנה. אך לא אתכחש לחתימתי.

[…]

המסמך כותרתו הסכם יחסי ממון, קראתי אותו, אך אין לי העתק כי האינטרס היה שלו.

כך שהנתבעת מודה שקראה את ההסכם ועיינה בו.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20) באשר לתביעת התובע לפירוק השיתוף בבית הרשום על שמו בנ':

חוקר בא כוח התובע את הנתבעת, ואלו תשובותיה לו:

חתמתי על הסכם הממון, […] התייעצתי עם עו"ד יומיים לפני החתימה על ההסכם.

כך שאין ספק שהנתבעת הבינה את האמור בהסכם עוד טרם חתימתה עליו, ואף התייעצה עם איש מקצוע טרם חתימתה עליו.

יש לצמצם את ההחלטות לביטול הסכמים

בעניין זה, נזכיר לדוגמה אף האמור בפס"ד בית המשפט לענייני משפחה כפר סבא בתיק תמ"ש 028977/02 ותמ"ש 028978/02 באשר לכך:

ביהמ"ש אינו אמור לשמש אפוטרופוס לאנשים בגירים ולהחלטותיהם, אשר היו צריכים לשקול את שיקוליהם ולבדוק את יכולותיהם הכלכליות טרם כניסתם להתחייבות. ביהמ"ש לא ישחררם מהתחייבות לא כדאית בדיעבד, שהרי טעות בכדאיות עסקה אינה עילה לביטול הסכם. שאם לא כן, ייטען שבית משפט נקט בגישה פטרנליסטית. משקיבלה האישה החלטה לחתום על ההסכם ומשהתרשמתי כי התובעת חתמה על ההסכם מרצונה החופשי, יש לכבד הסכם זה.

מדיניות שיפוטית ראויה תומכת בכיבוד הסכמים שנערכו בין צדדים, על אחת כמה וכמה שנערכו בכתב וביתר שאת משאושרו וקיבלו תוקף של פסק דין ע"י בית משפט לאחר שבית משפט השתכנע בהבנתם, הסכמתם ורצונם של הצדדים. אם לא נלך בדרך זו, תיגרם בוקה ומבולקה ואנדרלמוסיה. היציבות המשפטית תיפגם, צדדים שעורכים הסכמים ומשיגים הישגים לא יוכלו להיות בטוחים שההישגים יעמדו בעינם: לא יוכלו להתנהל על פי ההסכם.

הבקשה לביטול ההסכם הוגשה כארבע שנים לאחר השגת ההסכם. במהלך שנים אלה לא פעלה לביטול ההסכם, רק משהגט היה בכיסה, כמו גם הכספים שקיבלה במסגרת ההסכם: הגישה התביעה לביטולו. לא החזירה הכספים שקיבלה עובר להסכם עד היום ולא גילתה הכספים שצברה במהלך הנישואין ונשארו בכיסה.

כל התנהלותה של התובעת חסרת תום לב מעיקרה.

כך שהאמירה כי "מדיניות שיפוטית ראויה תומכת בכיבוד הסכמים שנערכו בין צדדים, על אחת כמה וכמה שנערכו בכתב, וביתר שאת משאושרו וקיבלו תוקף של פסק דין" בהחלט תומכת בגישה, כי יש לתת משקל רב לכל הסכם חתום, אף אם לא אושר בפני ערכאה שיפוטית, וכל שכן כשהצדדים סברו שהוא בתוקף, לפחות כל זמן שהיה כדאי להם לסבור כן, כפי שארע בנידון דנן.

אף בנידון דנן נוכל לקבוע כנ"ל, כי התנהלותה של הנתבעת היא חסרת תום לב מעיקרה. הנתבעת לא פנתה לבית הדין או לבית המשפט לביטול ההסכם במהלך כ 17 שנה מעת כריתתו, ואף לא בתחילת ההליך הנדון לגירושין וחלוקת רכוש, אף שסברה עד עתה שהוא בתוקפו. ועתה, כשהגיעה עת חלוקת הרכוש בגין הגירושין, ורק באמצעו, "נזכרה" לפתע לטעון כי ההסכם אינו בתוקפו. כמובן שהדבר נוגד את האינטרס הציבורי, המצדיק יציבות באשר לתוקפם של הסכמים חתומים.

התייחסות לסעיף 17 להסכם הממון

באשר לאמור בסעיף 17 יבהיר בית הדין כי אינו מתעלם מהאמור בסעיף 17 להסכם הגירושין, בו נכתב כי הצדדים יפנו לבית המשפט למשפחה על מנת לאשר את ההסכם, ובפועל הצדדים לא עשו זאת; אך בהתאם לאמור לעיל, הצדדים סברו שההסכם אושר ע"י נוטריון, נהגו לפי הוראות ההסכם כ-15 שנה, ועד לאחרונה לא ביקשו את ביטולו, כולל בתחילת ההליך לפירוק השיתוף. רק "ברגע האחרון", יום לפני דיון ההוכחות בפירוק השיתוף, ולאחר הגירושין, החליטה הנתבעת לנסות את מזלה ולתבוע את ביטולו של ההסכם. כך שגילו הצדדים דעתם שהם חפצים בו ושהם סבורים שהוא בר תוקף עד להגשת התביעה; ובהתאם לפסיקה האמורה, די בכך כדי לקבוע כי ההסכם החתום, מחייב אותם. כך שאף אם רשמו שיאשרו אותו בבית המשפט, והחליטו שלא לנהוג כך לבסוף, אין זה פוגע בכל האמור לעיל; וכאמור, כל טענה כיום לאי תוקפו של ההסכם, הינה שלא בתום לב.

ונוסיף הערה לקראת סיום באשר לכך ובאשר פסק דין זה:

הצדדים רוצים, ואף כך נרשם בהסכם שביניהם, לחלוק את הרכוש לפי חוק יחסי ממון (לפי דין תורה, אין בכלל דיון, שהרי הנכסים שייכים למי שהם רשומים על שמו אף ללא הסכם ממון), וכך נהג בית הדין, כאשר הפסיקה כאן היא אף לאור הפסיקה המשפטית המקובלת, שהיא הפרשנות המקובלת לחוק. אך גם על פי דין תורה, האמור בסעיף 17 להסכם כי "הצדדים יפנו לבית המשפט למשפחה על מנת לאשר הסכם זה כהסכם ממון" אינו תנאי מתלה לחלות ההסכם, ולא נרשם כי ההסכם מותנה כך וכד' או שההסכם יחול "בתנאי שהצדדים יפנו לבית המשפט וכו'"; והמשמעות של הסעיף היא שלתוספת חיזוק הם כך יפעלו, ורצוי היה להם שכך הם ינהגו לכתחילה, אך לא שההסכם לא יחול אם לא יאשרו אותו בבית המשפט, והראיה שאף הצדדים כך הבינו – שהרי נהגו לפי ההסכם כל השנים אף שלא אישרוהו בבית המשפט. (וראו שו"ע חו"מ סימן סא סעיף טז, שאף בתנאי מפורש, הולכים אחר כוונת כותבי השטר, ופה הוכיחו הצדדים את כוונתם האמיתית שבשטר, בהתנהגותם בהתאם להוראות ההסכם במשך כל השנים).

בעלות הנתבעת על הבית בנ', להבדיל מהמגרש

לסיום פסק הדין נבהיר ונעיר. בל נשכח כי לכאורה, המגרש והבית שעליו בנ', אינם יחידה משפטית אחת – שהרי המגרש, שנרכש מדמי הדירה ברחוב ה', הוא שייך לתובע מכוח סעיף 5 ג וסעיפים 7 א-ב להסכם הממון. ואולם, הבית שעל גביו, לכאורה דינו כנכס שנרכש בחיי הנישואין השייך לסעיף 9 להסכם הממון.

לעיל התבאר כי הסכם הממון שבית הצדדים הוא בתוקפו. ונזכיר האמור בסעיף 7 ב להסכם:

"במידה ובמקום הנכס שנמכר נרכשו נכס ו/או נכסים אחרים, יהיו אף נכס או נכסים אלו, נכסים שאין לאזן שווים, והם לא יכללו בהסדר איזון המשאבים. ואולם, היה ולצורך רכישת הנכסים החלופיים הוסיפו הצדדים לתמורת הנכסים סכום כסף שמקורו ברכושם המשותף, יהיו רק החלקים בנכסים החלופיים אשר נרכשו בכספי תמורת הנכסים, נכסים שאין לאזן שווים".

ובסעיף 9 להסכם נרשם:

"הרכוש שיירכש ע"י הצדדים במהלך חיי הנישואין (למעט הנכסים שאין לאזן את שווים כמפורט לעיל)… יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים".

הלכך, אף אם הנתבעת השתתפה בתשלומים כאלו ואחרים לבניית הבית בנ', כגון בתשלום משכנתא, ארנונה וכד', יש לבחון האם יש בכך כדי להקנות לה חלק יחסי בבית בנ' (להבדיל מהמגרש), מכוח ההלכות המקובלות ומכוח לשון ההסכם (כגון מחמת שלא רשמו אותו ע"ש שניהם אף שאת המסעדה כן רשמו ע"ש שניהם, הבית נבנה על גבי קרקע השייכת לתובע לפי הסכם הממון והיא המסד לבית, ואף לפי סעיף 7 ב הנ"ל להסכם).

אף אם נפסוק שאין לנתבעת חלק בבית עצמו בנ' (להבדיל מהמגרש השייך בכל מקרה לתובע), עדיין יש לבחון זכאותה להשבת החזרים בתמורה לכך שמימנה את הנכס של התובע.

בסוגיה ספציפית זו באשר לחלוקת הבית שנבנה על המגרש בנ' (להבדיל משאר ההכרעות שבפסק דין זה), נבקש השלמת טיעונים בכתב מאת שני הצדדים בתוך 15 יום, שלא יעלו על 4 עמודים לכל היותר, ובית הדין יוציא פסק דין משלים באשר לבית עצמו בנ' (להבדיל מהמגרש עליו בנוי הבית השייך כולו לתובע כאמור). יתכן ויהיה צורך למנות שמאי שיעריך את המגרש בנפרד (השייך לתובע), ואת הבית הבנוי עליו בנפרד.

ברם, חרף כל האמור, ניתן כבר עתה לקבוע שיש להיעתר למבוקש לפינוי הנתבעת מהבית בנ' הרשום ע"ש התובע, ונבאר.

ע"פ החוק והפסיקה, אין בעלות לבית במנותק מבעלות הקרקע. ראו חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969:

המחובר לקרקע

12. הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר.

היקף העסקה במקרקעין

13. עסקה במקרקעין חלה על הקרקע יחד עם כל המנוי בסעיפים 11 ו-12, ואין תוקף לעסקה בחלק מסויים במקרקעין, והכל כשאין בחוק הוראה אחרת.

כן ראו ע"א 294/82 קפמן-אסרף מהנדסים קבלנים בע"מ נ' אברהם לרמן, לט(2) 457 (1985):

אין גם מקום להנחה, כאילו כל המגרש יעבור לבעלות הקבלן ורק חלק מן הדירות עבר לבעלותו: אין בעלות נפרדת בין מקרקעין לבין המבנים שעליהם.

כך שאף אם תזכה הנתבעת בחלק מדמי הבית הבנוי על גבי הקרקע של התובע, עדיין זהו רק שווי כספי, אך אין לה חלק בגוף הבית או בעלות בו.

האם די בכך כדי להורות על פינוי הנתבעת מהנכס?

לכאורה התשובה לכך חיובית, שהרי אף אם ייפסק שמגיע לה חלק יחסי מדמי הבית, עדיין זה רק חיוב כספי ולא מדין בעלות, וממילא אין סיבה שהיא תמשיך לגור בבית שאינו שלה (שהרי כבר הכרענו לעיל שהמגרש שייך לבעל).

דהיינו, עקרונית, מאחר ואין לנתבעת זכויות בעלות בבית, ניתן להורות על פינויה (וראו בפסה"ד תיק 842067/5 במקרה דומה בו בית הדין הגדול הורה על פינוי איש מהבית).

יחד עם זאת, מאחר ויתכן והאישה זכאית לקבל כספים בגין חלקה בשווי הבית, יתכן ויש מקום לעכב את הפינוי עד שתקבל את הכספים המגיעים לה. הדבר תלוי בנסיבות המקרה וביכולתה הכלכלית של האישה. וראו פסק דין ע"מ (מחוזי חיפה) 330/05 פלוני נ' אלמונית (נבו 28.05.2006), שם התגוררה האישה בדירה בבעלות האיש ומשפחתו:

האישה מתגוררת בדירת המגורים לפי רשות אשר ניתנה לה מאת המערערים, בעלי הדירה. המערערים ביטלו רשות זו ועותרים לסילוק ידה של האישה ותשלום דמי שימוש מיום ביטול הרשות ועד ליום פינוי האישה מהדירה. בית המשפט קמא קבע כי המערערים אכן רשאים לבטל את הרשות, אך התנה את ביטול הרשות בתשלום פיצוי לאישה בגין השבחת שווי דירת המגורים. כן, נקבע כי עד לביצוע התשלום רשאית האישה להמשיך ולהתגורר בדירת המגורים ללא תמורה. המערערים טוענים כי יש לנתק את הקשר בין חובתם לשלם פיצוי בגין השבחת דירת המגורים, לבין סילוק ידה של האישה מהדירה וחובתה לשלם דמי שימוש בגין התקופה בה היא מתגוררת בדירה ללא רשותם.

16. אין בידי לקבל טענה זו. ככלל, "הגם שרשות חינם ניתנת לביטול בכל עת, יש והביטול אינו תופס אלא אחרי מתן הודעה סבירה בהתחשב עם הנסיבות המיוחדות של המקרה" (ע"א 657/71 יקותיאל נ' שר האוצר פ"ד כו (2), 564, 568 (1972)) ולפיכך, מקבל הרישיון אינו הופך למסיג גבול מייד עם ביטול הרישיון באופן פורמאלי (ע"א 463/79 ג'בראן לעיל).
17. יתרה מכך, השאלה אם להורות על פינויו של בר רשות קודם לפיצויו בפועל, אם לאו, נתונה לשיקול דעת בית המשפט בהתאם לנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה. (ראה דנ"א 10416/02 כדורי נ' רשות הנמלים והרכבות טרם פורסם 13.8.2003). נקבע כי מקום בו מקבל הרשות השביח את הנכס בהרשאה והסכמה מפורשת מלכתחילה, מאת בעל הנכס, אזי יש מקום להתנות את סילוק היד בתשלום פיצוי.

"בית המשפט יצווה על סילוק ידו של המשיב מהדירה, וזה יותנה בכך, כי המערער ישלם למשיב את סכום הפיצוי כפי שייקבע (ע"א 463/79 לעיל, 413).

וכן:

"נראה לי כי יש להתנות את ביטול הרישיון ואת פינוי המשיב מהחלקה בפיצוי הולם עבור ההשקעות שהשקיע בחלקה ועבור הוצאותיו בגין חיסול עסקו המתנהל בחלקה מזה שנים רבות" (רע"א 2701/95 כנען נ' עבד אלטיף פ"ד נג (3), 151 , 169).

במקרה זה, נוכח משך שנות הנישואין הארוכות בהן התגוררו הצדדים בדירת המגורים עם בנותיהן, השקעת משאביהם הכלכליים בהשבחת הדירה, והיעדר יכולת כלכלית ממשית המאפשרת לאישה לשכור לעצמה דירה אחרת, אני סבורה כי צדק בית משפט קמא עת דחה את מועד פינוי האישה עד לאחר שתקבל את הפיצוי בגין שווי ההשבחה.

כך שעל התובע להוכיח לפחות כי ברשותו בטוחות למימוש פסק הדין, ככל וייפסק כי לנתבעת ישנה זכות כספית על חצי בית.

מסקנה

לאור כל האמור, בית הדין קובע כי הסכם הממון שבין הצדדים מיום ג' בשבט תשס"ד (26.1.2004) הוא בתוקפו, אף שלא אושר על ידי הצדדים בבית המשפט בבית הדין או בפני נוטריון.

עוד יש לקבוע כי אף אם ההסכם לא היה בתוקפו, עדיין אין מקום לטענה לכוונת שיתוף ספציפי בנכס הרשום על שם אחד מהם (והשייך לו ע"פ סעיף 5 לחוק יחסי ממון), זאת לאור הסכם הממון שערכו, וכפי המבואר לעיל.

לאור הקביעה דלעיל כי ההסכם בתוקפו, אזי אין מקום לתביעה לאיזון זכויות כספיות ופנסיוניות, לאור האמור בסעיפים 5, 6 להסכם הממון, כי הזכויות הכספיות שבין הצדדים לא יאוזנו.

בסוגיה ספציפית זו באשר לחלוקת הבית שנבנה על המגרש בנ' (להבדיל משאר ההכרעות שבפסק דין זה), נבקש השלמת טיעונים בכתב מאת שני הצדדים בתוך 15 יום, שלא יעלו על 4 עמודים לכל היותר, ובית הדין יוציא פסק דין משלים באשר לבית עצמו בנ' (להבדיל מהמגרש עליו בנוי הבית השייך כולו לתובע כאמור). יתכן ויהיה צורך למנות שמאי שיעריך את המגרש בנפרד (השייך לתובע), ואת הבית הבנוי עליו בנפרד.

לאחר ההכרעה המשלימה, בית הדין אף יוציא הכרעתו בתביעת התובע כי הנתבעת תפנה את הבית בנ' הרשום על שמו בלבד. ברם, ראו אף האמור בגוף פסק הדין באשר לכך.

לאחר ההכרעה המשלימה, ולאור האמור וכתביעת התובע (וראו לדוגמה החלטת בית הדין מיום ג' בתשרי תשפ"א (21.9.20)), בית הדין אף יכריע בשאלה האם הנתבעת חייבת לשלם לתובע דמי שימוש על שימושה בביתו, כמקובל בפסיקה, מיום הגירושין ואילך ועד היום שתפנה את הדירה בפועל.

לאחר לבטים, לא ייפסקו הוצאות משפט לטובת התובע בגין הבקשה של הנתבעת לביטול הסכם הממון, אף משום שיתכן ולאור הפסיקה לתשלום דמי שימוש לטובתו של התובע, לא יצא הוא נפסד מהתמשכות ההליך בגין התביעה לביטול ההסכם, ואף לאור כל האמור לעיל בהרחבה.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ה באייר התשפ"א (07/05/2021).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד                     הרב מאיר קאהן                     הרב יעקב מ' שטיינהויז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

 

 

PDF

יפעת ארמוזה הסכם שלא אושר ונהגו לפיורבני ימ 1203515-5