שופטת ערביה אחת בשם רג’ד זועבי כתבה פסק דין על הבעת ביקורת פוליטית באמצעות סאטירה. היא כתבה שסאטירה זו טכניקה אומנותית וספרותית להבעת ביקורת ודעה פוליטית, וכאשר משמשים בטכניקה הזו, אי אפשר לתבוע בלשון הרע.
בפועל פסק הדין של השופטת רג’ד זועבי היה די עלוב ופתטי מכיון שהיא התעלמה לחלוטין מהגנת “אמת דיברתי” ולשיטתה נתבעים בלשון הרע לא יכולים להתגונן באמצעות הוכחת האמת.
על פסק דין זה נכתבה כתבת ביקורת ולקישוט והמחשת הדברים הועלתה קריקטורה סאטירית של השופטת עצמה בלבוש של רקדנית בטן.
מסתבר שמה שהשופטת כותבת בפסק הדין, שסאטירה זו טכניקה ספרותית ואומנותית שמגנה מפני לשון הרע, לא בדיוק תקפה לגביה, שכן היא נעלבה, ושלחה את עובדת הנהלת בתי המשפט ליאת יוסים להתלונן בשמה במשטרה על התמונה כאילו היא “הוטרדה מינית”. ליאת יוסים התלוננה שהקריקטורה מחפיצה את השופטת ומטרידה מינית אותה…. ממש… השופטת רג’ד זועבי מתלוננת שהיא קורבן עבירת מין. חחח…. שימו לב מה אומרת במשטרה מי שהתלוננה בשם השופטת, עו”ד ליאת יוסים: “תמונה קיצונית בעלת אופי מיני מאוד מטריד”…. ואנו שואלים… רקדמנית בטן זו “תמונה קיצונית”????? והתלבושת “בעלת אופי מיני מטריד”? באיזו עולם חיות הנשים הפמינאציות ההזויות האלה?
לעומת רג’ד זועבי שהגישו בשמה תלונה על הטרדה מינית בשל התלבושת של רקדנית בטן, החברה שלה, גם כן שופטת, ג’מילה ג’בארין כליפה לא התלונה ולא הפריע לה כלל וכלל התמונה שלפניכם.
ליאת יוסים השטינקרית של הנהלת בתי המשפט
בתמונה זו מופיעה עו”ד ליאת יוסים, זונה אוקראינית שעבדה בהנהלת בתי המשפט ותפקידה היה לנהל מאגר המתעד את כל האזרחים שכתבו דברי ביקורת על שופטים ברשתות החברתיות. אחת לכמה זמן הלכה למשטרה והגישה תלונות בשמם של השופטים נגד גולשים.
כמו שניתן לראות ביומן התיק המשטרתי, מספר התיק הוא פל”א 489436/2015 אבל ב 2015 בכלל לא היתה פעילות ביומן התיק. מי בכלל פתח את התיק הזה? מי נתן לו את המספר 489436/15? אין שום תיעוד. אין שום מזכר. פתאום ב 2017 מגיעה איזו זונה אוקראינית בשם ליאת יוסים מהנהלת בתי המשפט, לא מציגה יפוי כוח מהשופטת, לא מסבירה אם השופטת בכלל הסכימה להתלונן וישר דורשת לפתוח חקירה על הטרדה מינית של השופטת בגין הקריקטורה, והשופטת עכשיו הפכה להיות קורבן עבירת מין….. על קריקטורה של רקדנית בטן. חחח.
ראו הכתבה עליה התלוננה רג’ד זועבי:
ראו פסק דין חלקי ראשון של רג’ד זועבי בלשון הרע שהשופטת התלוננה על פרסומו באתר כתבות לסקירה משפטית של לורי שם טובלהלן פסק הדין החלקי
|
בית משפט השלום בבית שאן |
|
|
|
|
|
ת”א 28236-08-14 בן שטרית נ’ גורן ואח’ |
|
|
בפני |
כבוד השופטת רגד זועבי |
|
|
התובע |
רפאל בן שטרית |
|
|
נגד
|
||
|
הנתבעים |
1.מורן גורן 2.לימור גורן 3.שרון רביב 4.יהודית רביב |
|
|
פסק דין (חלקי) א. רקע 1. בפני תביעה לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק לשון הרע” או “החוק“), במסגרתה עותר התובע לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לו פיצוי על סך של 1,000,000 ₪, בגין פרסום דברי לשון הרע אודותיו.
2. התובע, מר רפי בן שטרית, מכהן כראש העיר בית-שאן (להלן: “התובע” או “ראש העיר“).
3. הנתבע מס’ 1, הינו הבעלים של עיתון בשם “מידע העיר”, והנתבעת מס’ 2, הינה אשתו המשמשת כמנהלת העיתון. הנתבעים מס’ 3 ו-4, הינם הבעלים, העורכים והמנהלים של עיתון בשם “שיחת העיר”. הנתבע מס’ 3 שימש בעבר כדובר ראש העיר הקודם, מר ג’קי לוי (כולם ביחד ייקראו להלן: “הנתבעים“).
4. במוקד המחלוקת בתיק זה עומדת סדרת כתבות אשר פורסמה בשני העיתונים הנ”ל, בתקופת כהונתו של התובע כראש העיר בית שאן (להלן: “הכתבות” או “דברי הפרסום“). הצדדים חלוקים ביניהם, אם פרסום הכתבות הנ”ל מהווה “לשון הרע”, אם לאו.
5. התובע טוען כי הוא מתואר בכתבות כמי שמבזבז את כספי הציבור, מעסיק מקורביו, בוגד וחסר יושר. משכך, פרסום הכתבות מהווה הוצאת לשון הרע נגדו, שכן הן נועדו לפגוע בשמו הטוב ובמעמדו הציבורי, לבזותו, להסית את הציבור נגדו ולהפכו לשנוא על הבריות.
6. הנתבעים אינם מכחישים את עצם פרסום הכתבות, אולם טוענים כי אין בפרסום הכתבות משום הוצאת לשון הרע נגד התובע.
7. נוכח מספר הכתבות הרב, הומלץ לתובע לצמצם את מספר הכתבות נשוא התביעה, על מנת למקד את המחלוקת בין הצדדים. התובע שעה להמלצת בית המשפט והודיע על צמצום מספר הכתבות. בעקבות כך, ניתנה החלטה המורה על פיצול הדיון באשר לכתבות שנותרו במחלוקת, באופן שתחילה תוכרע השאלה אם פרסום אותן כתבות מהווה הוצאת לשון הרע כלפי התובע, וזאת על סמך החומר הקיים בתיק וסיכומי הצדדים, ללא צורך בניהול הוכחות.
ב. דיון והכרעה
8. חוק איסור לשון הרע נועד ליצור נוסחה המאזנת בין ערכים וזכויות שונים אשר ההכרה בהם היא צינור החיים של המשטר הדמוקרטי: זכותו של האדם לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי.
9. המדובר בשתי זכויות המצויות במפלס דומה במדרג זכויות הפרט בחברה דמוקרטית. הזכות לשם טוב, היא זכותו של אדם לשאת את שמו בין הבריות מתוך הכרת ערך עצמי, זכות אשר הינה חלק בלתי נפרד של הקיום האנושי (בג”ץ 6126/94 סנש נ’ רשות השידור, פ”ד נג(3) 817). לעומתה, הזכות לחופש הביטוי, אשר מתבטאת בזכותו של כל אדם להביע את דעתו, היא זכות מסד ותנאי מוקדם להבטחת קיומן ושמירתן של רוב זכויות היסוד האחרות (בג”ץ 73/53 חברת “קול העם” בע”מ נ’ שר הפנים, פ”ד ז 871 (1953)). כל אחת מהזכויות הנ”ל אף שלא עוגנה כזכות עצמאית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הינה חלק אינטגראלי מהערך החוקתי של כבוד האדם, אשר מוכרת זה מכבר כזכות יסוד מן המעלה הראשונה.
10. חופש הביטוי במשפט הישראלי חיוני להבטחת תקינותו של המשטר הדמוקרטי, אשר בנוי על הבעת הרצון והדעה החופשית של הפרט בחברה. חופש הביטוי חובק את הכול, וכמצוטט בפסיקה “הוא משתרע על ביטוי פוליטי, ספרותי או מסחרי…לעניין היקפו של חופש הביטוי, אין בודקים אם הביטוי הוא אמת או שקר; אין בודקים את תוכנו; אין בודקים את תוצאותיו”. (דברי הנשיא ברק בבג”ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע”מ נ’ המועצה לביקורת סרטים, בעמ’ 676).
11. חרף חשיבותה של הזכות לחופש הביטוי, אין המדובר בזכות מוחלטת, אשר היקפה בלתי מוגבל. גבולותיו של חופש הביטוי הינם פרי איזון בינו לבין זכויות ואינטרסים ציבוריים אחרים, העלולים לעמוד מנגד. יוצא איפוא, כי תחום התפרשותו של חופש הביטוי אינו אחיד, והיקפו עשוי להשתנות מעניין לעניין בהתאם לטיב ולמשקל הזכות או הערך שכנגדו הוא מתמודד (רע”א 10520/03 בן גביר נ’ דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.06)), (אהרון ברק, פרשנות חוקתית, התשנ”ד-1994, 434).
12. במקרה דנן, עסקינן בנוסחת איזון מיוחדת, לפיה נדרש בית המשפט לקבוע גבולותיו של חופש הביטוי, במסגרת השיח הציבורי בו מעורב איש ציבור. בהתאם להלכה שאומצה בפסיקה, כשמדובר בדברים המפורסמים כלפי איש ציבור, הנטייה היא להקנות משקל מוגבר לחופש הביטוי לעומת שמו הטוב של איש הציבור (ע”א 1104/00 אפל נ’ חסון, פ”ד נו(2) 607, 622-621 (2002)) (להלן: “עניין אפל).
לעניין זה אף יפים הדברים אשר נאמרו בפרשת אבנרי כדלקמן:
“…גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי” (ע”א 214/89 אריה אבנרי נ’ אברהם שפירא (1989) פ”ד מג(3)840, 863) ׁ(להלן: “עניין אבנרי”).
ברוח דומה נקבע על ידי השופט שמגר כי:
“לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפרסום ברבים, בכתב או בעל פה, של דבריהם” (ע”א 334/89 מיכאלי נ’ אלמוג, פ”ד מו(5), 355).
13. ההגנה על חופש הביטוי וחופש העיתונות מקבלת חשיבות יתר דווקא כשמדובר בדמות ציבורית, ובנושא הנתון במחלוקת ציבורית. זאת, כדי להעלות על סדר היום מחלוקות ציבוריות, פוליטיות, המשמעותיות והחשובות לדיון הציבורי, ולאפשר שיג ושיח ציבורי (עניין בן גביר, פסקה 33). פרסום הנוגע לאיש הנושא תפקיד ציבורי ולטוהר המידות האישי שלו תוך שימוש בביטויים קיצוניים וקשים שאינם אהודים על רשויות השלטון, אף מקבל הגנה יותר מפרסומים אחרים, שכן עיקר תכליתו של חופש הביטוי הוא להגן על אותם ביטויים קיצוניים, שכן “דברי נועם, הערבים לאוזן והקלים לעיכול, אינם זקוקים להגנה של חופש ביטוי” (ע”א 4534/02 רשת שוקן בע”מ נ’ אילון לוני הרציקוביץ’, נח (3) 558 (פורסם בנבו, 04.03.2004)). ביקורת ציבורית פוליטית היא תנאי בלעדיו אין לקיום משטר דמוקרטי, זכותו של הציבור לאפשר לו לגבש דעה על אנשים המשפיעים על חייו (ראה שנהר 234-235; ת”א (ת”א) 67115-07 שי דבורה נ’ איציק ציזר (פורסם בנבו, 18.10.2009).
14. מכאן, בהתאם להלכה הפסוקה, קיימים שיקולים כבדי משקל המצדיקים את צמצומו של איסור לשון הרע כאשר עסקינן בדמות ציבורית. בעניין אבנרי אף נקבע כי תרופתו של איש הציבור הנפגע מדברי הפרסום, צריכה להיות בפרסום נגדי אשר יחשוף את הכזב שפורסם אודותיו (שם, עמ’ 864).
15. על אף האמור לעיל, בית המשפט יתן משקל ראוי לזכותו של איש הציבור לשם טוב, אשר אינו הפקר אלא הוא היקר בנכסיו, ככל אדם. יש לעודד אנשים טובים ואיכותיים ליטול חלק בעשייה הציבורית מבלי שאלה יחששו מפגיעה בכבודם ובשמם בשל נטילת תפקידים ציבוריים (ראה עניין אבנרי; אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ”ז), עמ’ 70-73) (להלן: “שנהר“). בענייננו, מדובר באיש ציבור המכהן כראש עיר, תפקיד בעל מעמד ציבורי ופוליטי, הנושא עמו הערכה ציבורית עמוקה הן מצד בוחריו והן מצד העולם הרחב, ותלוי באמון הציבור לצורך המשך מילוי תפקידו (ע”א 89/04 עניין נודלמן).
16. במקרה דנן, על כפות המאזניים מונחות, איפוא, זכותו של התובע – ראש העיר, לשם טוב, מן הצד האחד, וזכותם של הנתבעים לחופש הביטוי – כשענייננו בשיח ציבורי, מן הצד השני. במסגרת עריכת האיזון בין הזכויות המתנגשות שומה עלינו לבחון את הכתבות, על רקע ההגדרות שבחוק וברוח הדברים שנקבעו בפסיקה, הכל כמבואר להלן.
17. כשכל אלה לנגד עיניי, אבחן אם פרסום הכתבות נשוא התביעה מהווה הוצאת לשון הרע כלפי התובע, אם לאו. ב.1. המסגרת הנורמטיבית:
18. על מנת להכריע בשאלת אחריותם של הנתבעים כלפי התובע בעילה של לשון הרע יש לעמוד תחילה על פרשנותם של דברי הפרסום. יש לשלוף מתוך הביטויים את המשמעות העולה מהם לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטויים באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת.
19. המבחן הפרשני שנקבע בפסיקה לבחינת תוכנם של דברי הפרסום הינו מבחן אובייקטיבי. ודוק, המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הנפגע אליו מיוחסים דברי הפרסום, אף לא בכוונתו הסובייקטיבית של המפרסם, אלא המבחן הוא כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי הקורא הסביר, ומה השפעתם או זיקתם להערכה לה זוכה הנפגע בעיני הבריות. כך נקבע זה מכבר בשורה ארוכה של פסקי-דין (ראה: ע”א 740/86 יגאל תומרקין נ’ אליקים העצני, פ”ד מג(2) 333; ע”א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע”מ נ’ חברת החשמל, פ”ד לא(2) 281; ע”א 68/56 רבינוביץ נ’ מירלין, פ”ד יא 1224; ע”א 534/65 דיאב נ’ דיאב, פ”ד כ(2) 269).
20. מעבר לכך שיש לפרש את דברי הפרסום בהקשר אובייקטיבי, כאמור, יש להשעין פרשנות זו הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום, והן על האמור “בין שורותיו“, כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר וזאת בהתאם לסעיף 3 לחוק (ראה “עניין נודלמן”).
21. לא אחת נקבע בפסיקה כי בקשר למשמעות אותה ייחס הקורא הסביר לדברי הפרסום אין צורך לשמוע עדויות מטעם הצדדים ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום על ידי הקורא הסביר, אלא זו מלאכתו של בית המשפט אשר בוחן את הפרסום, שוקל את הדברים וקובע כיצד קורא סביר היה מבין את דברי הפרסום (ראה ע”א 36/62, 92/62 עוזרי נ’ גלעד, פ”ד טז 1553; ע”א 723/74 הוצאת עיתון “הארץ” בע”מ נגד חברת החשמל לישראל [פורסם בנבו]).
22. לאחר פרשנות דברי הפרסום, יש לבחון האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו- 2 לחוק. בהתאם לסעיף 1 לחוק, יש לבחון אם הפרשנות שניתנה לדברי הפרסום מהווה “לשון הרע”, ובהתאם לסעיף 2, יש לבחון אם אופן אמירתם של הדברים מהווה “פרסום”.
23. חוק איסור לשון הרע מגדיר את דברי לשון הרע בסעיף 1 לחוק, כדלקמן:
“לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו”.
בנוסף, סעיף 3 לחוק קובע כי:
“אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה”.
24. אין מחלוקת בין הצדדים כי סדרת הכתבות מהווה פרסום בהתאם להגדרתו בחוק, וכי בעת הפרסום היו הנתבעים בעלי העיתונים, מנהליהם ו/או עורכיהם.
25. התובע טוען כי דברי הפרסום נועדו לבזותו, להשפילו ולפגוע במשרתו, אמינותו ואופיו. בהתאם לכך, ההוראות הרלבנטיות לענייננו בהגדרת לשון הרע הן הוראות סעיף 1 בסעיפים הקטנים 1-3, אשר מהן עולה כי פרסום מהווה לשון הרע, אם יש בו כדי “להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצדם” (ס”ק (1)), או אם הפרסום עשוי “לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו” (ס”ק 2)), או לפגוע באדם, במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; אציין כי די בכך שהפרסום עלול היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיפים הקטנים 1-4 לחוק, כדי שתוכח עילת לשון הרע. (שנהר, עמ’ 121-122).
26. אקדים אחרית לראשית ואציין כי, לאחר שעמדתי על פרשנותם של דברי הפרסום ובחנתי את הכתבות נשוא התביעה ברוח הוראות החוק והפסיקה המפורטים לעיל, הגעתי לכלל הכרעה כי אכן פרסום חלק מהכתבות מהווה הוצאת לשון הרע כלפי התובע, אולם ביחס לפרסום יתר הכתבות, אין כך הדבר, הכל כפי שיבואר להלן.
ב.2 הכתבות שפרסומן מהווה לשון הרע:
27. להלן אדון בכתבות שנמצא בפרסומן משום הוצאת לשון הרע כלפי התובע. מאחר ועסקינן בסדרת כתבות ארוכות, לא אצטט כל כתבה בשלמותה אלא רק חלקים ממנה, ככל שיידרש.
28. כמובהר לעיל, פרשנותה של כל כתבה תיבחן בהתאם למבחן האובייקטיבי, לאמור, איך היו הדברים מתפרשים על ידי קורא סביר, ומה השפעתם להערכה אשר לה היה זוכה התובע בעיני הבריות, כאשר פרשנות זו תישען הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום, והן על האמור “בין שורותיו“, הכל בהתאם להוראות החוק והפסיקה.
כתבה מתאריך 28.2.14, נספח טז’, פורסמה בעיתון “מידע העיר”:
29. הכתבה פורסמה בתאריך 28.2.14, בגיליון מס’ 1262. הכתבה מביאה את דברי חבר המליאה מר חזי חריב (להלן: “חריב“), כותרתה של הכתבה “חזי חריב: הדובר הוציא אלפי שקלים מהעירייה לממן כתבות המשמיצות אותי”, באחת מהכותרות המשניות בעמוד השני של הכתבה נכתב כדלהלן:
“מחלקת הדוברות המנופחת בעיריית בית שאן שעלותה אינה חשופה לעיני הציבור, הפכה למחלקת חיסולי החשבונות הפוליטיים. שלטון טרור פחד ואימה. כמו במשטרים אפלים. מי שאינו מתיישר עם השלטון, חוטף כתבות משמיצות מוזמנות בעלות של עשרות אלפי שקלים בעיתונות. רדיפה חסרת תקדים מפצלים את העיר ומשרישים שנאה”.
בכותרת נוספת צוטט כדלקמן:
“בעירייה לא זוכרים מקרה כזה שראש עיר, דובר או גזבר, אישרו לפרסם כתבות אוהדות או משמיצות בתקשורת המקומית והאזורית, בעלות של אלפי שקלים בכל שבוע, על חשבון משלם המיסים, כדי להאדיר את שמו של ראש העיר או להשמיץ חבר מליאה המתנגד לו. שלטון המהלך אימים על כל מי שמתנגד לו. זו דיקטטורה מהולה במגלומניה!!!”.
בגוף הכתבה נרשם:
“זו בריונות פוליטית לשמה. שלטון פחד. דיקטטורה. השתן עלה להם לראש. ארוחות השחיתות, הבשרים והעוגות שמתקיימות כל שעות היממה בלשכת ראש העיר הפכו לישיבות חיסול”.
30. הגם שהכתבה עוסקת לכאורה במחלקת הדוברות בעירייה, במיוחד בהתנהלותו של דובר העירייה מר אבי אזולאי, מקריאת הכתבה בכללותה ניכר כי תוכן הכתבה מתעסק גם בתובע עצמו, בשלטון שהוא מנהיג ובהתנהלותו בעירייה ובכספי הציבור. 31. הקורא הסביר מבין מקריאת הכתבה כי השלטון אשר מנהיג ראש העיר הוא דיקטטורי. ראש העיר מתואר בכתבה כמי שלא מוכן לקבל את המתנגדים לשלטונו ולא בוחל באמצעים כדי להשיג מטרותיו. כל מי שמתנגד לשלטון, נרדף על ידי ראש העיר ואנשיו, וחוטף כתבות משמיצות כלפיו. דרך זו מתוארת בכתבה כ-“בריונות פוליטית לשמה. שלטון פחד. דיקטטורה. השתן עלה להם לראש. ארוחות השחיתות, הבשרים והעוגות שמתקיימות כל שעות היממה בלשכת ראש העיר הפכו לישיבות חיסול”. כך מוצג ראש העיר כמי שמשתית את שלטונו ושררתו תוך זריית פחד ואימה במתנגדיו.
32. במסגרת הכתבה עסקינן, לא הסתפק המפרסם בהעלאת דברים אלה אודות הרדיפה הפוליטית והשלטון הדיקטטורי אשר מנהיג התובע, אלא בחר להוסיף עזרים טכניים שנועדו להמחשה. כך, צורפה לכתבה תמונתו של ראש העיר, כאשר לידה מתנוסס הביטוי “רדיפה”. אין ספק כי הקורא הסביר ייחס לתובע תדמית של מי שמנהיג שלטון דיקטטורי המבוסס על פחד ואימה.
33. בכתבה אף מועלות תהיות, כיצד ראש העיר אשר הבטיח שקיפות, צניעות ויושר, פועל לדיכוי ההתנגדות לשלטון בדרך זו. ראש העיר מתואר כמי שמאדיר את שמו על חשבון השמצת חברי המליאה המתנגדים לו או לשלטון שהוא מנהיג. הוא מפרסם השמצות אלה מדי שבוע ב”שלל אמצעי תקשורת מקומיים ואזוריים“, בעלות של אלפי שקלים, והכל על חשבונם של תושבי העיר הכורעים תחת נטל תשלום המיסים.
34. ראש העיר יחד עם אנשיו, מתוארים כמי שנוהגים בכספי הציבור כבשלהם, הדבר בא לידי ביטוי בכתבה “כאילו הקופה הציבורית היא ירושה פרטית”. אותם כספים שמשלמים תושבי העיר ישירות מכיסם על שירותים ציבוריים, נוהג בהם ראש העיר כרצונו בדרך פסולה, ולמטרה לא חוקית בכדי לדכא את ההתנגדויות לשלטון. התנהגות זו מתוארת כהתנהגות חסרת מוסר, שקיפות ויושר.
35. הכותב אף מציין בכתבה כי הוא יצר קשר עם שני מקומונים, בכדי לברר פשר פרסום כתבות משמיצות אלו כלפיו בלי לקבל את תגובתו. הכותב מביע פליאה על כך כי קיבל תשובה משני מקומונים, כי העירייה שילמה כסף עבור פרסום כתבות אלו. תמיכת הכתבה בנתונים עובדתיים כאמור, אף משדרת לקורא הסביר כי אין המדובר בהבעת דעה גרידא, אלא בקביעות עובדתיות, ומחזקת את אמונו בדברים שהובאו בכתבה.
36. זאת ועוד, לחיזוק הרושם בדבר התנהלותו הלא חוקית של התובע, מצוין בכתבה כי בשל התנהלות התובע ואנשי העירייה, חריב הגיש תלונה במשטרה והפנה מכתבי תלונה למשרד הפנים, למבקר המדינה ולמבקרת העירייה. מקריאת הכתבה, הקורא הסביר מקבל, בהחלט, מסרים שליליים אודות התובע וניהול תפקידו כראש העיר.
כתבה מתאריך 7.3.14, נספח כא’, פורסמה בעיתון “מידע העיר”:
37. הכתבה פורסמה בתאריך 7.3.14, בגיליון מס’ 1263, אשר כותרתה “מפטרים 30 עובדים לממן 5 מקורבים של בן שטרית”.
בכותרת העליונה צוטטו דברי יו”ר וועד העובדים כדלקמן: “לא במשמרת שלי. לא משנה מי יישב על הכסא של ראש העיר, אני לא אתן יד לפטר עובדי עירייה, בעלי משפחות”. בכותרת משנית בכתבה צוטטו דברי יושב ראש האופוזיציה כדלקמן: “בן שטרית טוען שאין כסף ומבקש לזרוק ללשכת העבודה 30 עובדים, מנגד הוא הכניס מקורבים ופעילים בעלות שכר המסתמכת בכ-140,000 שקלים בכל חודש…מי שמבקש לחסוך, להתנהל בצניעות לא חולב את הקופה הציבורית יחד עם מקורביו…מפטרים 30 עובדים כדי לממן 7 מקורבי בן שטרית בשכר בכירים. העובדים יזכו להגנה מלאה מתנועת הליכוד ומנני כיו”ר התנועה. לא ניתן לרשימת החיסול הפוליטית הזו לצאת לדרך”.
38. הקורא הסביר מבין מקריאת הכתבה כי העירייה נוקטת שיטה של דלת מסתובבת, כאשר מצד אחד היא מתכוונת לפטר 30 עובדים, אך מצד שני היא קולטת 5 מקורבים לראש העיר. כך, שבמקום לנקוט בתוכנית הבראה אשר תביא לשיפור המצב הקיים בעירייה, נוקט ראש העיר בתוכנית חיסול פוליטית למען האינטרסים האישיים שלו.
39. משמעות הדברים היא כי ראש העיר לא חס על זכויות העובדים בעירייה, בשרירות ובחוסר רגישות הוא מוציא לדרך תכנית חדשה לפיטורי מספר לא מבוטל של עובדים בעירייה – 30 עובדים. מדובר בעובדים בעלי משפחות, אשר פיטוריהם הינו בגדר גדיעת פרנסתם, ללא הצדקה, והכל למען האינטרסים האישיים של ראש העיר, אשר חולב את הקופה הציבורית, ומכניס בנעלי העובדים המפוטרים את מקורביו.
40. התנהגות זו אינה עומדת באמות המידה הנדרשות מאיש ציבור, במיוחד כשמדובר בראש העיר, אשר בידיו הופקד האינטרס הציבורי והנכסים הציבוריים, לשם שימוש בהם לטובת הכלל. ראש העיר אינו פועל בסבירות, ביושר ובטוהר לב, הוא מפעיל את סמכותו כדי לשרת אינטרסים אישיים שלו ושל מקורביו.
41. החומרה הטמונה במה שמיוחס לראש העיר- פיטורי 30 עובדים בעלי משפחות בכדי לממן 5 מקורבים, אף מתעצמת נוכח הדגשת ההתנגדות הנחרצת של יו”ר ועד העובדים ויו”ר האופוזיציה, אשר מוצגים כמי שמוכנים להילחם ב-“תוכנית ההבראה”, עד טיפת הדם האחרונה. הם שולחים “כדור הרגעה לעובדים”, ומבטיחים לעשות מאמץ כביר כדי להגן על זכויותיהם, ולעצור את תכנית החיסול הפוליטית, זאת לעומת ראש העיר אשר מתואר כמי שלא מפסיק לחלוב את הקופה הציבורית יחד עם מקורביו.
כתבה מתאריך 23.5.14, נספח לט’, פורסמה בעיתון “מידע העיר”: 42. הכתבה פורסמה בתאריך 23.5.14, אשר כותרתה “בן שטרית חייב לגבות מהתושבים כדי לממן שכר המקורבים”, בכותרת הראשית בגופן גדול יותר ומודגש נרשם “בן שטרית מחפש חברת גבייה חדשה”.
בכתבה צוטטו דברים אודות ראש העיר כדלקמן: “עיריית בית שאן פרסמה מכרז כדי לקלוט חברת גבייה חדשה. ראש העיר שתקף במערכת הבחירות את יוקר מיסוי הארנונה, העלה את הארנונה. תקף את העובדה שחברת גבייה גובה מהתושבים את הארנונה והמיסים ללא רגישות והבטיח תמורות ושינויים בהליכי הגבייה, מחפש חברת גבייה שתגבה ארנונה מהתושבים כדי לממן את שכר הבכירים של מקורביו ופעיליו הפוליטיים”.
בכתבה אף נמסר כי אחד מהפעילים של ראש העיר נשמע אף הוא מאוכזב ונסער על הדרך בה נוקט ראש העיר, דבריו צוטטו כדלקמן:
“הלכנו על האג’נדה של רגישות חברתית, צניעות, שקיפות. מה קיבלנו בפועל: קבוצה של מקורבים שנהנית ממשכורות עתק המוסתרות מעיני הציבור וראש עיר שמביא על הציבור חברת גבייה חדשה. למה לא להעביר את הגבייה כבעבר לתושבי בית שאן שפעלו ברגישות ובהקלות מול התושבים קשיי יום שמתפרנסים בדוחק? למה להביא את חברות הגבייה הדורסניות והאטומות. בשביל זה עשינו מהפך?”
43. הכתבה מייחסת לראש העיר קונוטציות שליליות. המסר המתקבל מקריאת הכתבה הינו, כי ראש העיר אשר בתקופת התמודדותו לבחירות תקף את יוקר מיסוי הארנונה, הוא אשר גורם להעלאתה היום. ראש העיר אף מפרסם מכרז לקליטת חברת גבייה חדשה, אשר תגבה את תשלומי הארנונה מתושבי העיר.
44. חוסר האנושיות מצדו של ראש העיר מתבטא בכך, שהוא מעביר את הגבייה לחברת גבייה, אשר נוקטת הליך דורסני המתעלם ממצבם הכלכלי הקשה של התושבים, בעוד שהיה עליו להעביר את הגבייה “כבעבר” לתושבי בית שאן, אשר יודעים כיצד להתנהל בהגינות, ויגלו אהדה לתושבים הסובלים מחסרון כיס. הביטוי “כבעבר” אף משדר לקורא כי ראש העיר הורס בכך את כל הטוב ששרר בעירייה בעניין תשלומי הארנונה, לפני כהונתו.
45. בכתבה, מביעים חברי המליאה את אכזבתם מהתנהלותו של ראש העיר “איפה ההבטחות של ראש העיר?…הוא צריך להגביר את הגבייה כדי לממן את שכר הבכירים של מקורביו הפוליטיים שהוא מכניס השכם וערב לבניין העירייה”. משמעותם של דברים אלה בעיני הקורא הסביר כי ראש העיר אשר הבטיח שקיפות וצניעות, נוקט בדרך זו כדי לשרת את האינטרסים של מקורביו. כספי התושבים המשולמים עבור הארנונה לטובת הציבור ולשימושו, הולכים בסוף לחשבונם של מקורביו של ראש העיר. דברים אלה מעלים ספקות אצל הקורא הסביר באשר לכושרו ויושרו המוסרי של ראש העיר ומטילים דופי בטוהר המידות שלו.
46. זאת ועוד, העובדה שחלק מהדברים מובאים מפיו של “פעיל” של ראש העיר, אשר נמנה עם האנשים המקורבים אליו, מחזקת את אמינותו של המידע בעיני הקורא הסביר. הכתבה אף מעוררת תחושות של חוסר אמינות ונאמנות לבוחריו של ראש העיר אשר קיוו כי הוא יחולל מהפך בתחומים שונים בעיר, אך לא היא.
כתבה מתאריך 7.3.14, נספח כג’, פורסמה בעיתון “מידע העיר”:
47. הכתבה פורסמה בתאריך 7.3.14, עם הכותרת “בעירייה מסרבים לחשוף את חוזה העסקת הדובר”.
בגוף הכתבה הובאו הדברים שלהלן כלשונם: “הפעם משום מה ראש העיר רפי בן שטרית, האיש שחרט על דגלו את נושא השקיפות, הצניעות, ניקיון הכפיים והיושר הציבורי, בחר שלא להביא, את חוזה העסקתו של הדובר לאישור המליאה…”שקיפות. הצחקת אותי”, אומר השבוע מקורב לבן שטרית ומוסיף” “אף אחד לא ראה את החוזה. אף אחד לא יודע כמה אזולאי מרוויח, מה התנאים ומה המחוייבות, של אזולאי לעיר ולעירייה. זה לא מה שהבטחנו. הבטחנו שקיפות ניקיון כפיים ויושר ציבורי. יושר ושקיפות משמעותם לחשוף בפני הציבור הכל”.
בהמשך נכתב כי: “בפועל הוא היה המינוי הראשון של רפי בן שטרית. בימים אלו בוחנת התנועה לאיכות השלטון את מינויו של בן שטרית, זאת לאחר שיועץ של התנועה הוציא מכתב לעירייה בבקשה להשהות את מינויו של אזולאי לדובר בשלל החשש שקיים חשד לפגיעה במנהל תקין ובקופה הציבורית”.
48. אף ששמו של ראש העיר אינו כלול בכותרת הכתבה, אשר מתעסקת בפגם הנטען בהתנהלותו ובמינויו של דובר העירייה מר אזולאי, אין ספק שהקורא הסביר מבין כי חלקה הארי של הכתבה עוסק דווקא בהטחת האשמות כלפי התובע. 49. בפתח הכתבה נערכת השוואה בין התנהלותו של ראש העיר לבין התנהלותם של קודמיו באשר לאופן מינויו של דובר העירייה. בניגוד לקודמיו, בחר ראש העיר לא להביא את חוזה העסקתו של דובר העירייה לאישור המליאה, שכן אף הוא “קרוב משפחתו לשעבר”. בעוד שראשי העיר הקודמים, מוצגים בכתבה כאנשי ציבור אשר פועלים ביושר ובהתאם לסדרי מנהל תקין, מוצג ראש העיר כמי שרומס את כללי המנהל התקין. אין חולק כי קורא סביר מייחס לראש העיר התנהלות קלוקלת, חסרת שקיפות ואף חשש לקיומו של ניגוד עניינים.
50. עוד מוצג ראש העיר בגוף הכתבה כמי שמועל באמון הציבור שניתן בו. ראש העיר אשר הבטיח צניעות, שקיפות, ניקיון כפיים ויושר, מפר את הבטחותיו, הוא “מסדר ג’ובים חלומיים עם שכר עתק לפעילים“. הוא חוגג על הקופה הציבורית, וחולב אותה יחד עם מקורביו והכל על חשבון הציבור. קורא סביר מבין כי ראש העיר מנצל את תפקידו ומעמדו לרעה, כדי ליהנות יחד עם מקורביו הפוליטיים מכספי הציבור אשר נתן בו אמון. הכתבה אף מאופיינת בטון אירוני ולגלגני אודות התנהלותו של ראש העיר “שקיפות. הצחקת אותי”, “הבטיחו צניעות? אז הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים“, זאת במטרה להעצים ולהדגיש את האובייקט המתואר, ובענייננו, נועדה כדי לגנות בתוקף את מעשיו של ראש העיר.
51. זאת ועוד, בכתבה אף מוטחת האשמה חמורה כלפיו של ראש העיר, בכך שהיועץ של התנועה לאיכות השלטון הוציא מכתב לעירייה בו ביקש להשהות את המינוי של בן שטרית לדובר העירייה, מר אזולאי, זאת בשל החשש שקיים “חשד לפגיעה במנהל התקין ובקופה הציבורית”. אין ספק כי למקרא הכתבה, הקורא הסביר מייחס לראש העיר תכונות ומעשים העומדים בסתירה עמוקה לאיכויות המקצועיות, לאישיות וטוהר המידות הנדרשות מאיש ציבור הפועל בתפקידו מכח אמון הציבור.
כתבה מתאריך 4.7.14 (גיליון מס’ 740) נספח פ’, פורסמה בעיתון “שיחת העיר”, כתבה מתאריך 4.7.14 (גיליון מס’ 1277) נספח מו’, פורסמה בעיתון “מידע העיר”:
52. המדובר בשתי כתבות אשר פורסמו בשני מקומונים שונים עם כותרות שונות, כי אם שתיהן מציגות אותו תוכן, ומצטטות דברים אשר נאמרו מפיו של חבר מועצת העיר שלומי וקנין (להלן: “מר וקנין“) אודות ראש העיר. לפיכך, מצאתי לדון בהן יחדיו. 53. אכן קורא סביר אשר קורא את שתי הכתבות מבין כי הן באו על רקע סכסוך פוליטי מובהק בין ראש העיר לבין מר וקנין, יחד עם זאת אין חולק כי הכתבות משובצות לעייפה בטענות כלפי ראש העיר. כך מציגות אותו כאינטרסנט, בוגד סדרתי, פועל באופן לא חוקי, בחוסר מקצועיות ובניגוד עניינים.
54. ראש העיר מוצג בכתבות כבוגד בציבור אשר בחר בו ובחבריו הקואליציוניים, וכמפר הבטחות סדרתי כלפיהם וכמי שלא מקיים את הבטחותיו באשר לצניעות שלטונית ולשקיפות בניהול תפקידו. התפקיד בו מכהן “גדול עליו”, ועדיף לו למנות ראש עיר בדימוס, בעל ניסיון, אשר יחנך אותו כדי להציל את העיר ותושביה מעלויות הטעויות הנוראיות שלו, שעלולה העיר לשלם ביוקר עבורן. עוד נאמר כי על ראש העיר להפנים את העובדה, שהוא מכהן כראש עיר – תפקיד הנושא עמו אחריות גדולה. ניהול העיר אינו כמו ניהול דף בפייסבוק, על כן, מומלץ שיתנתק מהפייסבוק ויתחיל לעבוד.
55. קורא סביר מבין כי התובע אינו מתאים לכהן כראש עיר, הוא כשל בתפקידו, והציבור משלם מחיר כבד עבור כישלון זה. כל אלה נתמכים אף בדוגמאות מהימנות בעיני הקורא הסביר: העיר תקועה, מחלקת ההנדסה מושבתת, לא הוקצו כספים לקידום פרויקטים בעיר או לבניית מבני ציבור חדשים, אזור התעשייה מוזנח, המערכות קורסות ועוד…אין פרויקטים, יזמים או משקיעים באופק.
56. זאת ועוד, ראש העיר מוצג כמנהל מסעות של רדיפה ונקמנות פוליטית נגד המתנגדים לשלטון שהוא מנהיג, גורם להעלאת המיסים ומחירי הארנונה, פוגע בזכויותיהם של העובדים ובפרנסתם ממניעים זרים, לא חושף חוזה העסקה של אנשיו הפוליטיים, מתכוון להכניס תאגיד מים בעוד שקודמיו הצליחו על פי החוק למנוע זאת.
57. הקורא הסביר מבין כי הכישלון הניהולי המתמשך של ראש העיר עתיד לגרום לקריסתה של העיר, ולהוביל את תושביה לתהום חברתית וכלכלית. במקום שראש העיר יזהה את הסוגיות הקריטיות לפיתוח, ויתחיל ליזום ולהוביל תהליכים אסטרטגיים ומקצועיים, בשביל צמיחה כלכלית, חברתית ואורבנית. הוא עסוק בפייסבוק שלו, מפר הבטחותיו כלפי הציבור ובוגד בהם. להדגשת כישלונו, נכתב כי כל הטוב שיש בעיר, הוא בגדר “שאריות” שהם פרי עמלם של קודמיו בשלטון. כך קורא סביר מבין כי מאז שהתובע החל בכהונתו כראש עיר, הכישלון מהדהד בעיר.
58. לא זו אף זו, ראש העיר מוכן לעצור פרוייקטים משיקולים זרים “שיקולי קרדיט”. התנהגותו לוקה בניגוד עניינים, הוא הציע למר וקנין, לסייע לאביו להתקבל לעבודה בקרן קיימת לישראל, מאחר שיש לו “קשרים” שם. כל אלה, מטילים דופי בטוהר המידות ובדמות המוסרית של התובע. כך במקום שראש העיר, יהיה דוגמה אישית לערכי יושר, אמינות, צניעות וכבוד, מיוחסות לו תכונות של שחיתות מידות, שרירות, חוסר מקצועיות וכן ניהול בלתי תקין ובניגוד לחוק. אין דרך אחרת, שקורא סביר אשר קורא את הכתבות, יכול היה להבין אותן.
כתבה מיום 16.5.14, נספח לד’, פורסמה בעיתון “מידע העיר”:
59. הכתבה פורסמה בתאריך 16.5.14, אשר כותרתה “אזכרה או מסיבה”.
60. הכתבה פותחת בדברים שלהלן:
“לא, התמונות הללו אינן לקוחות מטכס יום העצמאות אלא מטכס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מאות תמונות של ראש העיר, בני משפחתו, חבריו, פעיליו…כולם מחייכים ומדושני עונג, עלו לרשת ה’פייסבוק’ מיד עם סיום הטכס, כאילו לא היה מדובר באחד מהימים היותר קשים לעם היושב בציון”. בגופן גדול יותר נרשם בסוף הכתבה כדלקמן: “החגיגות של ראש העיר וכנופייתו נמשכות בשיא המרץ. בין פרשייה לפרשייה הם מצטלמים אפילו באזכרות וימי זכרון מחוייכים. פשוט ביזיון. מה השלב הבא? סלפי בבית העלמין? בר אקטיבי?”.
61. הקורא הסביר מבין מהכתבה כי בעוד שביום הזיכרון “משפחות שכולות מבכות את יקריהן”, עסוק ראש העיר עם מקורביו הפוליטיקאים בצילומים. הם זימנו צלם מגנטים, הצטלמו ביחד כאשר הם “מחייכים מאוזן לאוזן”, ובלי בושה מתהדרים בעצמם ומעלים את תמונותיהם לפייסבוק. בצורה אירונית נאמר “לא, התמונות הללו אינן לקוחות מטכס יום העצמאות”, “מה השלב הבא? סלפי בבית העלמין? בר אקטיבי?”.
62. המדובר באמירות ארסיות המובעות במישרין כלפי ראש העיר ואנשיו. הקורא הסביר מערער על תכונותיו האנושיות של התובע, הן כאזרח והן כראש העיר, ואף מטיל דופי בדמותו המוסרית והאנושית, לאחר קריאת הכתבה. ראש העיר אשר אמור לשמש אות ומופת לטוהר המידות, למוסריות ונאמנות מרשה לעצמו לשים ללעג את הכאב של משפחות שכולות ביום אבל לאומי במדינת ישראל.
ב.3 לשון הרע:
63. לאחר שעמדתי על פרשנותם של דברי הפרסום שהובאו לעיל, נחה דעתי כי התנהגות התובע, התנהלותו, מעשיו והתכונות אשר יוחסו לו כמפורט לעיל, הינם בגדר הוצאת לשון הרע, אשר יש בהם כדי לפגוע במשרתו הציבורית, להשפילו לבזותו ולבייש אותו הן בעיני משפחתו וחבריו, והן בעיני קוראי העיתונים הנמנים על תושבי העיר בית שאן בה הוא מכהן כאש עיר, ובמיוחד בעיני אלה שנתנו בו אמון ובחרו בו.
64. כאמור לעיל, המבחן הקובע לעניין פרשנות דברי הפרסום, הוא מבחן אובייקטיבי מובהק, היינו, כיצד היה קורא סביר מפרש את דברי הפרסום.
65. לעניין תוכן הכתבות, אין צורך בקריאה מתוחכמת ואינטליגנטית במיוחד, כדי להבין כי כתבות מעין אלה פוגעות בטוהר המידות של התובע בעיני הקורא הסביר. לתובע מיוחסים מעשים בעלי אופי שלילי במיוחד בכתבות, הוא מוצג כמי שמבזבז את כספי הציבור לטובת מקורביו, פועל ממניעים אישיים פסולים, מנהיג שלטון דיקטטורי והורס את כל הטוב וההגון בעירייה. דברים אלה עלולים לפגוע פגיעה ניכרת בשמו הטוב ובדימויו של התובע כאדם בעל יושר מוסרי בעיני הבריות.
66. זאת ועוד, אין ספק, כי תוכן הכתבות המיוחס לתובע עלול לפגוע במשרתו, כראש העיר, לגרום ללעג מצד הציבור בכללותו, ובפרט בוחריו אשר במשך תקופה ארוכה תמכו בו והצביעו לו כדי שינהיג את עירם. אנשים אלה, אשר הובטחו להם אספקת שירותים חיוניים ויצירת שיפור תמידי באיכות החיים שלהם, האמינו כי טוהר השלטון הוא קוד אתי מחייב מבחינתו של ראש העיר, בעוד שמקריאת הכתבות, מתגלה כי הוא אדם חסר מוסר ויושר, בוגד באושיות השלטון, מפר הבטחות סדרתי, מבזבז את כספי הציבור לטובת מקורביו, מפטר עובדים בעלי משפחות ומעלה את שיעור המיסים לטובת האינטרסים האישיים שלו ושל מקורביו, ואף לועג למשפחות שכולות ביום הזיכרון. התובע מצטייר בשחיתות מידות, בחוסר אנושיות ובבזבוז משווע של כספי הציבור.
67. נוסף לכך, בכדי להדגיש את חומרת המעשים המיוחסים לתובע, בחלק מהכתבות אף נכתב כי הופנו מכתבי תלונה למשרד הפנים, למבקר המדינה ולמבקרת העירייה, ולתנועה לאיכות השלטון, עקב התנהלותו של התובע. אכן לכאורה דברים אלה אין להם משמעות פלילית כלשהי, אולם אין בכך כדי ליטול את העוקץ מחומרת הדברים אשר פוגעים קשות בדימויו של התובע. מדובר במעשים פסולים וקיצוניים מבחינה נורמטיבית, אשר אינם ראויים לאדם הנושא משרה ציבורית ואשר מלמדים כי התובע אינו מתאים לכהן כראש עיר.
68. במקרה דנן, די בקריאת הכתבות והבנתם כפשוטם, כדי להבין שהדברים מכוונים באופן אישי לתובע, ולא רק מתעסקים בנושאים הפוליטיים אשר הניעו את יצירתן של הכתבות. אף בחלק מהכתבות שמו של התובע כלול בכותרת עצמה, אשר אף היא מותירה רושם שלילי בעיני אלה “המדפדפים” בין עמודי העיתון. דוגמאות לכך ניתן למצוא בכתבות הנושאות את הכותרות: “מפטרים 30 עובדים לממן 5 מקורבים של בן שטרית”, “שלומי וקנין: “כדאי שבן שטרית יתנתק מהפייסבוק ויתחיל לעבוד”, “בן שטרית חייב לגבות מתושבים כדי לממן שכר המקורבים”. ברוב הכתבות אף מתנוססת תמונתו של ראש העיר, הקושרת בין הכותרת לבין הדברים השליליים המיוחסים לו בגוף הכתבה. אכן אין די בכותרת כשלעצמה כדי להוות לשון הרע אולם קשה לעקור מליבו של הקורא את הרושם השלילי אשר מותירה בו כותרת הכתבה (ראה ע”א 5653/98 ).
69. זאת ועוד, אכן, בחלק מהכתבות לא היה התובע הדמות המרכזית, אולם התנהגותו ואופיו מוצגים בכל הכתבות דלעיל באריכות. הקורא הסביר אמנם מקבל מקריאת הכתבה מסרים הנוגעים לעירייה (גביית המיסים, פיטור עובדים) ולדמויות פוליטיות אחרות (דובר העירייה, חברי המליאה ועוד) באופן כללי, אך מי שקורא את הכתבות הנ”ל מקבל בעיקר מסרים שליליים אודות התובע והתנהלותו אשר מביאים לביוש התובע, השפלתו וביזויו, ופגיעה במשרתו הציבורית.
70. יתר על כן, חלק מהביטויים אינם שגורים בדרך שגרה בלשונם של בני אדם כגון “בריונות פוליטית לשמה”, “השתן עלה להם לראש”, “החגיגות של ראש העיר וכנופייתו נמשכות”, “פשוט ביזיון”, “בגידה”, אלה הם ביטויים בוטים ועולבים שיש בהם כדי להשפיל אדם ולפגוע במשרתו כראש עיר וללא ספק ביטויים הבאים בגדרה של הגדרת לשון הרע כפי שהיא מפורטת בחוק, זאת בהתחשב בהקשר בו פורסמו דברים אלה במקרה דנן.
71. אומנם, אל מול זכותו של התובע לשם הטוב עומדת הזכות לחופש הביטוי של הנתבעים, יחד עם זאת במקרה דנן, בשל חומרת הפגיעה מן הראוי שהאחרונה תיסוג מפני הראשונה. אין צורך להכביר מילים כדי לתאר את הפגיעה בשמו הטוב של אדם אשר מייחסים לו התנהגויות המציגות אותו כבעל מידות שאינן הולמות התנהגות מוסרית, ניגוד עניינים ותכונות של חוסר יושר. הדברים המיוחסים לתובע הינם קשים מנשוא, מעליבים, משפילים ופוגעים בדימויו בעיני הבריות.
72. אכן ביקורת רחבה על אנשי הציבור בפועלם הציבורי היא תנאי בלעדיו אין לקיומו של משטר דמוקרטי תקין, אולם אין בכך כדי להצדיק השתלחות חסרת רסן באיש ציבור תוך ייחוס מעשים כה חמורים כלפיו כפי שמתואר בכתבות. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע”א 9462/04 מורדוב נ’ ידיעות אחרונות בע”מ, [פורסם בנבו] תק-על 2005(4) 3500): “חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל, שמו הטוב של האדם אינו הפקר, אלא הוא חשוב לו ויקר לו לרוב יותר מכל נכס אחר” (להלן: “עניין מורדוב“).
73. המסקנה המשתמעת מכל המפורט לעיל, היא כי דברי הפרסום מהווים בנסיבות העניין לשון הרע כלפי התובע.
ג. הכתבות אשר אינן בגדר לשון הרע
74. להלן אתייחס ליתר הכתבות שבמחלוקת, אשר נוכחתי כי אין בפרסומן משום הוצאת לשון הרע כלפי התובע.
75. לאחר בחינה מעמיקה ומדוקדקת של תוכן כתבות אלו, תוך עמידה על פרשנותן בעיני הקורא הסביר, ועריכת האיזון הראוי בין הזכות לחופש הביטוי כשענייננו בשיח ציבורי, לבין הזכות לשם טוב כשענייננו בדמות ציבורית, הגעתי לכלל מסקנה כי כתבות אלו אינן בגדר לשון הרע. להלן אפרט.
76. כאמור לעיל, השמעת ביקורת כלפי נבחר ציבור, היא אבן היסוד של הזכות לחופש הביטוי וצינור החיים הדמוקרטיים בחברה, שכן היא משמשת כאמצעי משמעותי למניעת השימוש לרעה במעמד השלטוני של איש ציבור. לפיכך, אנשי ציבור, מתוקף תפקידם, עשויים להיחשף, יותר מאזרח רגיל, לביקורת ציבורית ועליהם להיות ערוכים יותר לספיגת ביקורת ציבורית כלפיהם (ע”א 334/89 רבקה מיכאלי נ’ בלה אלמוג, מו (5) 555 (פורסם בנבו, 20.12.1992). בהתאם לאמור, בבחינת פרסום כלפי אנשי ציבור תינתן חשיבות לכך כי מרווח הסבירות בביטוי הפוגעני “הציבורי” הוא רחב מזה הנתון לביטוי הפוגעני “הפרטי“.
77. עמידה על פרשנותם של הכתבות הנ”ל, בעיני הקורא הסביר מעלה כי מדובר בביקורת ציבורית לגיטימית, אשר נתפסת על ידי קהל היעד – תושבי העיר בית שאן ו/או הציבור הרחב – כחלק מוויכוח פוליטי רגיל בנוגע לנושאים שונים העולים על סדר היום הציבורי בעיר, ואשר כלל אינן מכוונות כלפי התובע באופן אישי. על כן, אין בפרסום כתבות אלו כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע, במשרתו הציבורית או לבזותו בעיני הציבור.
78. ראשית לכל, להוכחת קיומה של עוולת לשון הרע, על הנפגע להוכיח כי הפרסום מהווה לשון הרע, וכי הוא מכוון כלפיו. בענייננו, התובע לא השכיל להוכיח כי הכתבות מכוונות אליו באופן אישי, שכן חלק ניכר מהכתבות אינו מכוון כלפי התובע ואין בו הוצאת דיבה כלפיו. הכתבות רובן ככולן, עוסקות באנשי ציבור ובנושאים פוליטיים וחברתיים, אשר העלאתם על סדר היום הציבורי הינה תנאי הכרחי בחברה דמוקרטית.
79. חלק ניכר מהכתבות עוסק בנושאים שעניינם מינוי אנשי ציבור אשר מיועד להם תפקיד בכיר וחשוב בעיר, כגון: יועץ משפטי, פרוייקטור, מנכ”ל, מ”מ ראש העיר, דובר העירייה, עוזר ראש העיר ועוד פעילים פוליטיים שונים (נספחים ה’, יח’, ו’, ס’, לז’, לא’, נז’, כו’, נב’, כח’, ח’). קורא סביר מבין כי כתבות אלו מטרתן לדווח על מינוי של אנשי ציבור בעירייה תוך העלאת ביקורת באשר לבחירתם לכהונה בתפקידים המפורטים לעיל. בין היתר, הכתבות מעבירות מסר לקורא כי אותם אנשי ציבורי הם מקורביו הפוליטיים של ראש העיר, חוזה העסקתם טרם נחשף לציבור, בעוד שהם מקבלים משכורות מנופחות העולות הרבה כסף למשלם המיסים.
80. לטעמי, אין בדברים הנ”ל משום הוצאת לשון הרע כלפי התובע. הדברים אינם מיוחסים באופן אישי לתובע, אין בהם כדי לבזותו או להוציא את דיבתו רעה. ברוב הכתבות שמו של התובע אינו כלול בכותרת “האופוזיציה: ‘זו בית שאן החדשה –תושבי חוץ לתפקידים בכירים’ “, “המינויים שעולים לנו כמעט 100,000 שקלים בכל חודש”. מה גם, שתוכן הכתבות מתעסק בהעלאת ביקורת של אנשי ציבור (חברי אופוזיציה ואחרים) נגד המינויים ונגד האנשים שנבחרו לכהן בתפקידים בכירים בעירייה, ולאו דווקא נגד התובע “הפעילים של בן שטרית רוצים ג’ובים”, “מקורביו ופעיליו הפוליטיים של ראש העיר רפי בן שטרית, יכולים לצחוק כל הדרך אל הבנק עם משכורות שמנות”, “יצחק פינדרוס…מגיע למלא יום עבודה בבנין העירייה פעם בשבוע תמורת שכר של 4,000 ₪ ליום עבודה”.
81. אומנם בחלק מהכתבות מוזכר שמו של התובע, אולם ידוע לכולי עלמא כי ראש העיר אינו היחיד אשר מחליט בעניין מינוים של אנשי ציבור למשרות בכירות בעירייה, חברי המועצה גם הם לוקחים חלק בהחלטות הנוגעות להעסקתם של אלה. לפיכך, ברור כי לא כל כתבה אשר מעלה ביקורת נגד העסקתם של אנשי ציבור בעירייה מיוחסת באופן אישי לתובע, אף אם שמו של התובע מוזכר בכתבה. בהקשר זה אציין כי ככל ששמו של התובע הוזכר בכתבה בהקשר שלילי, הרי המדובר בנקיטת לשון חריפה כי אם אינה פוגענית או משפילה “ראש העיר רפי בן שטרית, שהבטיח שלטון שקיפות, וצניעות, חותם בכל חודש על שכר חלומי לדובר שלו…”, “הבטחות לחוד ומציאות לחוד? האם בן שטרית ימנה עוד תושבי חוץ”, “רפי בן שטרית יכול לחייך כל הדרך לאחר כיבוש היעד”, “שכר שערורייתי”. אכן ביטויים אלה אינם נעימים, אולם קורא סביר יודע להבחין בין תוכן הכתבה לבין סגנון ההבעה.
82. לפיכך, נוכחתי כי הכתבות אשר עוסקות במינויים של אנשי ציבור אינן מהוות הוצאות לשון הרע כלפי התובע. הכתבות מעלות ביקורת ציבורית לגיטימית המעוררת נושאים השנויים במחלוקת ציבורית או פוליטית, ונמצאים במרכזו של דיון ציבורי בעיר בית שאן ומחוצה לה. זכותו של הציבור לקבל מידע באשר למינויים של אנשים אלה, כדי להעלות ביקורת בנוגע לכישוריהם ולהתאמתם לתפקיד המיועד להם, שכן אנשים אלה, עומדים בלב לבה של מלאכת העשייה בעיר.
83. הוא הדין באשר לחלק נוסף מהכתבות אשר עניינן בהתנהלות העירייה, בהטבת המס וכן בהעלאת ביקורת על ידי אנשי ציבור נגד השלטון בעיר ונגד פיטורי עובדים (נספחים מ’, מג’, כט’, עה’, לב’, נט’, סא’, ז’, מד’, מז’). מדובר בכתבות המעוררות דיונים בנושאים “חמים” וחשובים מבחינת הציבור, אשר זכותו לדעת אודות מדיניותו ופעולותיו של השלטון, באשר לקידום אינטרסים פוליטיים וכלכליים. כתבות אלו, כלל אינן מכוונות כלפי התובע ואין בהן כדי לפגוע בשמו הטוב.
84. קריאת הכתבות אשר עניינן העלאת ביקורת נגד השלטון בעיר (נספחים יט’ ו- כט’), מגלה כי אין בהן ייחוס תכונות שליליות לתובע, שכן שמו כלל לא הוזכר בהן. יצוין כי אמנם ראש העיר נתפס בעיני הציבור כדמות דומיננטית אשר מנהיגה את השלטון בעיר, ברם, לא כל פרסום המעלה ביקורת ציבורית נגד השלטון בעיר, מכוון דווקא כלפי ראש העיר, והכתבות הנ”ל הן מקרה מובהק לכך.
85. באשר לכתבות העוסקות בהתנהלות העירייה (נספח מז’, מד’, נט’, סא, ז’), אלה כתבות אשר מכוונות במפורש לעירייה אשר מוצגת בכתבות באריכות ולא לראש העיר “העירייה לא מנקה ולא מתייחסת לפנייתנו”, “בעירייה מחפשים יחידות דיור לא חוקיות”, “העירייה הפכה את השכונה לאתר פסולת”, “בהוראה מלמעלה השומר בכניסה לבנין העירייה מונע מתושבים להיכנס לבניין”, “שלמה ארצי תובע את העירייה…”.
86. אף בהקשרים בהם הועלתה ביקורת נגד התובע במישרין או בעקיפין “ראש העיר ה נבחר רפי בן שטרית…לא רק שלא מימש את ההבטחה אלא לאחרונה ניתנה הוראה לשומר לא להכניס לבניין העירייה תושבים, אלא אם הוזמנו ע”י אחד מעובדי הבניין”, “בתאריך 22.10.13 התחלף ראש העיר אצל הנתבעת, ומשכך מסרב מתעלם מתחייבות של הנתבעת מול התובעת והמשיבה הפורמאלית”, הרי אין בביקורת כאמור כדי להשפיל את התובע, לעשותו שנוא על ידי הבריות או לפגוע בשמו הטוב. מדובר בביקורת לגיטימית נגד איש ציבור. אבהיר כי הזכרת שמו של התובע פעם אחת “דרך אגב”, תוך שימוש במילים חריפות אין בה כשלעצמה כדי להוות לשון הרע “למה ראש העיר או הסגן שלו לא שפכו את האשפה מול הבית שלהם”, זאת במיוחד שהוא כלל לא היה הנושא המרכזי בכתבה.
87. כאמור, חלק נוסף מהכתבות מעורר נושאים פוליטיים וחברתיים כגון פיטורי עובדים וביטול הטבות מס (נספחים מ’, מג’, עה’). גם באלה התובע לא עמד במוקד הדיון הציבורי שהועלה במסגרת הכתבות, הן כותרת הכתבה והן הכתבה עצמה עסקו בנושא המרכזי אשר נמסר אודותיו דיווח בכתבה. “רשות המיסים הודיעה: הטבת המס בבית שאן מתבטלת ב-23.2.14!”, “העירייה הוציאה הודעה לפיה תוקף האישורים יהי לכל שנת 2014”.
88. אציין כי אף לא ברור כיצד יש בכתבה העוסקת בביטול הטבת המס (נספח מג’), כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע, מקום בו בקושי מוזכר שמו בכתבה. בכתבה דנן, שמו של ראש העיר הוזכר פעם אחת כדלקמן: “ראש העיר רפי בן שטרית פועל במרץ מול השרים”, קורא סביר היה מבין דווקא כי ראש העיר משקיע מאמצים אדירים כדי למנוע ביטול הטבת המס, ולא היה רואה בתובע כאחראי לביטול הטבת המס.
89. לפיכך, נוכחתי כי אין בכתבות אלה כדי להוות לשון הרע כלפי התובע. הכתבות עוסקות בנושאים חשובים לתושבי העיר בית שאן. חסימת דיון ציבורי בנושאים אקטואליים, פוליטיים חברתיים וכלכליים כגון דא, אינה מוצדקת בענייננו. יש לאפשר דיון חופשי והחלפת רעיונות בנושאים אלה, אשר יבטיח ביצוע שוטף ותקין של מטלות העירייה בנוסף למתן שירותים חיוניים לתושבי העיר.
90. מכל מקום, דומה כי רובן של הכתבות הנ”ל ממילא חוסות תחת כנפי ההגנות של החוק, שכן התובע אינו מכחיש את תוכן הפרסום עצמו אלא מוחה על אופן הצגת הדברים בצורה מכפישה אשר לטענתו פוגעת בתדמיתו בעיני הציבור. לפיכך, מדובר בפרסום עובדתי אודות נושאים בעלי חשיבות ציבורית – פיטורי עובדים, מינוי אנשי ציבור שונים, הטבת מס וכו’, זכותו של הציבור לקבל מידע אודות נושאים אלה ולקיים שיח ציבורי לגביהם. על כן, בנסיבות ענייננו, ראוי להעדיף את הזכות לחופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב בפרסומים כאלה.
91. באשר לסדרת הכתבות המתאפיינת בסגנון סאטירי (נספח נו 1-9), אף אלה אינן מהוות הוצאת לשון הרע כלפי התובע. הסאטירה היא טכניקה ספרותית ואמנותית אשר מטרתה להעלות ביקורת ולגרום או למנוע שינוי, זאת תוך שימוש בציורים, במטאפורה ובאמצעי הבעה אחרים. בפסיקה נקבע כי בסאטירה הביטויים מנוסחים בלשון ציורית, בהגזמה ואף בעיוות המציאות עד כדי גיחוך (פרשת רשת שוקן). לפיכך, נקבע כי מקום בו קיים ספק באשר לפרשנות שיש לייחס לסאטירה יש להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע (שם). בענייננו, בחינת הסאטירות מעלה כי עניינן בביקורת ציבורית לגיטימית באותם נושאים אשר הועלו בכתבות דלעיל, כמו למשל, מינוי אנשי ציבור, פיטורי עובדים, הטבות מס, אופי השלטון בעיר, כספי הציבור ועוד נושאים פוליטיים, כלכליים וחברתיים אשר כאמור העלאתם על סדר היום חיוני במשטר דמוקרטי. הסאטירות כלל אינן מכוונות באופן אישי כלפי התובע, ואין בביטויים המטאפוריים הגסים והקשים הכלולים בהן כדי לפגוע בדימויו של התובע, אשר שמו בקושי נזכר בהן.
92. יודגש כי, אף שקיים דמיון מסוים בין הכתבות שכן נקבע שהן מהוות לשון הרע, לבין אלה שלא, קיימת הצדקה לאבחנה בין הראשונות לאחרונות, שכן בעוד שהראשונות נועדו למעשה כדי למחות על התנהלותו של ראש העיר ועסקו באריכות בתיאור התנהלותו ואופיו, באופן שלילי תוך שימוש בביטויים קשים, חריפים ופוגעניים, הרי שהאחרונות כלל אינן מכוונות כלפי התובע, אשר אינו עומד במוקד כתבות אלו ואף בחלק לא מבוטל מהן שמו כלל לא הוזכר. אבהיר כי אף מקום בו הוזכר שמו של התובע ויוחסו לו תכונות שליליות או פוגעניות, הרי פגיעה זו הייתה אגב אורחא.
93. כך למשל, באשר לפיטורי עובדים, בשונה מהכתבה אשר עוסקת בפיטורי עובדים שקבעתי לגביה לעיל כי היא מהווה לשון הרע (נספח כא’), הרי הכתבה בנספח עה’, אף שהיא עוסקת באותו נושא, אין בה משום הוצאת לשון הרע כלפי התובע. הכתבה עוסקת בנושא אחד ויחיד “פיטורי עובדים מתפקידים בכירים בעירייה” תוך הצגת עמדותיהם של אנשי ציבור המתנגדים לפיטורין. אכן קורא סביר מבין כי התובע אחראי לפיטורין אלה, אולם התובע כלל לא עומד במוקד הכתבה ושמו בקושי מוזכר בה. ככל שהייתה פגיעה בשמו הטוב של התובע הרי מדובר בפגיעה אגבית “במקום שאדון בן שטרית יפשיל שרוולים ויתחיל לגייס משאבים למען העיר, הוא יוצא למסע נקמה”. מעבר לכך, לא הוזכר שמו של התובע באורח שלילי בכתבה. לעומת זאת, בכתבה אשר קבעתי כי היא מהווה לשון הרע (נספח כא’), מוצג נושא פיטורי העובדים באופן שונה לחלוטין. לאורך כל הכתבה מתוארת התנהלותו של התובע תוך ייחוס תכונות שליליות ושימוש בביטויים פוגעניים כלפיו. בכתבה מדווח כי התובע מפטר 30 עובדים למען האינטרסים האישיים שלו ושל מקורביו. הוא לא חס על זכויות העובדים בעלי משפחות, מפטר אותם כדי להכניס בנעליהם את מקורביו הפוליטיים. התובע מתואר כאינטרסנט אשר “חולב את הקופה הציבורית יחד עם מקורביו”. הצגת כל אלה ביחד, מטילה דופי בהתנהלות התובע ומייחסת לו התנהגות בלתי הולמת.
94. דוגמא נוספת לכך ניתן למצוא בכתבות אודות המינויים הפוליטיים. ראשית, הכתבות בנספחים- ה’, יח’, ו’, ס’, לז’, לא’, נז’, כו’, נב’, כח’, ח’- העוסקות במינוי אנשי ציבור, כלל אינן מכוונות כלפי התובע באופן אישי, שכן אינן מייחסות לתובע דווקא את המינוי של אותם אנשי ציבור (מנכ”ל, מ”מ ראש העיר …). זאת ועוד, הכתבות עוסקות בהעלאת ביקורת נגד אותם אנשי ציבור והתאמתם לתפקיד הנבחר, ולא מתמקדות בהעלאת ביקורת נגד התובע עצמו. ככל ששמו של התובע מוזכר בכתבה, הדבר נעשה בשולי הכתבה וכלל לא עומד במוקדה “איפה ההבטחות של בן שטרית”, “כך הוא מקווה, בסופו של דבר, להכנסת פעילים ותומכים של רפי בן שטרית לעבודה בעירייה”, “ראש העיר אינו שבע רצון מתפקידו כעוזר ראש העיר”. אף בעניין השהיית המינוי בשל חשד לפגיעה במנהל תקין ולפגיעה בקופה הציבורית, עולה מהכתבות שהעירייה היא זו שאחראית על המינוי ולא התובע עצמו “התנועה לאיכות השלטון פנתה…לעיריית בית שאן ולמשרד הפנים בקריאה להקפיא כל מהלך להתקשרויות עם עו”ד משה גרמה”. לעומת זאת, כתבה כג’, שעוסקת גם היא בהעלאת ביקורת נגד המינויים הפוליטיים, אשר קבעתי כי מהווה הוצאת לשון הרע כלפי התובע, עוסקת דווקא בתובע יותר מאשר במינוי הפוליטי עצמו, תוך ייחוס תכונות שליליות של חוסר יושר וניגוד עניינים לתובע. בכתבה מצוין במפורש כי התובע הוא זה אשר אחראי על המינוי הפוליטי, ומיוחסת לו הפגיעה במנהל התקין והקופה הציבורית: “בימים אלו בוחנת התנועה לאיכות השלטון את מינויו של בן שטרית”. הצגת כל אל ביחד, מטילה דופי בטוהר המידות ומציגה אותו כמי שפועל בניגוד לדין.
95. כאן המקום לציין כי הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר, הוא אשר קובע אם מדובר בלשון הרע אם לאו ולא הביטוי הספציפי המוזכר בכתבה, יפים לעניינו דברי בית המשפט העליון בעניין מורדוב, כדלקמן:
“גם כאשר מתמקד הדיון בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, על מנת לבחון האם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו (ראו ע”א 809/89 משעור נ’ חביבי, פד”י מז (1) 1). פרשנותו של קטע בפרסום חייבת ליתן את הדעת גם לקטעים האחרים, על מנת שהתמונה תהיה שלמה – הרי זו ברגיל התמונה הנגלית בסופו של דבר גם לעיני הקורא או הצופה שנחשף לפרסום (ראו גם א’ שנהר, דיני לשון הרע (תשמ”ז) 117-118. כמובן, על בית המשפט להביא בחשבון את מקומו ואת אופן פרסומו של הביטוי נשוא המחלוקת – בכותרת, בכותרת משנה, בהדגשה, בליווי תמונה וכיוצא באלה”.
96. לעניין הכתבות העוסקות בנסיעת התובע לפריז יחד עם העוזר והגזבר, רכישת ריהוט ללשכתו בעירייה ומעבר לוילה חדשה (נספחים פב’, מה’, ב’, ג’), התובע טוען כי הכתבות מציגות אותו כנהנתן ובזבזן, מנותק מצרכי הציבור, נהנה ממנעמי השלטון, תוך אי אכפתיות לעיר ולתושבים. עיון בכתבות הנ”ל מעלה כי מדובר בדיווח עיתונאי רגיל אודות איש ציבור, אשר אין בו כדי להוות לשון הרע כלפיו “מזל טוב מגיע לראש העיר רפי בן שטרית, שיעתיק בקרוב את מגוריו לוילה חדשה…”, “מנעמי השלטון: ראש עיריית בית שאן רפי בן שטרית, המריא…לפריז שבצרפת להשתתף בכנס של קק”ל”.
97. אף שבהקשר מסוים הוצג התובע באורח שלילי – נהנה ממנעמי השלטון ומנותק מצרכי הציבור, הרי אין בכך כדי להוציא את הדיווח מגדר הסבירות ואין בו כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. כך או כך, דומה כי דיווח זה ממילא יחסה בצל ההגנה של אמת הפרסום וקיומו עניין ציבורי. התובע אינו מכחיש את נסיעתו לפריז יחד עם העוזר והגזבר ו/או את רכישת הריהוט לעירייה ו/או מעבר מגורים לוילה חדשה, אולם טוען כי אלה הוצגו באופן מכפיש הפוגע בתדמיתו בעיני הציבור. במקרה זה, עשויה לחול ההגנה של אמת דיברתי. שכן, הכתבות מציגות עובדות שהתובע עצמו אינו מכחיש אותן, אולם טוען כי כל מה שנעשה היה בהתאם לנהלים. מדובר אף בעניין ציבורי, שכן התובע הוא דמות ציבורית, אשר אינה זרה לזירה התקשורתית והוא נמצא במרכזו של דיון ציבורי פעמים רבות. משכך, זכותו של הציבור לקבל דיווח עיתונאי אודותיו.
98. הוא הדין באשר לכתבה בנספח לב’, אשר מדווחת כי מקורב לתובע נעצר בחשד לזיוף חתימות מהנדס על תוכניות בניה. הכתבה אינה פוגעת בשמו הטוב של התובע. ברי כי עצם השימוש במילה “מקורב” אין בה כדי להכתים את התובע בכתם פלילי או מוסרי כלשהו. מדובר בדיווח עיתונאי עובדתי, ואין בכך כדי להוות לשון הרע כלפי התובע. מכל מקום, דומה כי גם כתבה זו חוסה בצל ההגנה של אמת דיברתי, שכן הנתבעים צירפו תמונה לתובע יחד עם אותו “מקורב”, התובע אף אינו מכחיש כי הוא מכיר אותו, מה גם שמדובר בעניין ציבורי מובהק. כאן המקום אף להזכיר כי תרופתו של איש ציבור הנפגע מדברי הפרסום, צריכה להיות בפרסום נגדי אשר יחשוף את הכזב אשר פורסם אודותיו. ככל שסבר התובע כי ישנו צורך בפרסום נגדי המבהיר את פשר קשריו עם אותו “מקורב”, היה עליו לעשות כן באמצעות פרסום נגדי ולא בהגשת תביעת דיבה כנגד הפרסום.
99. באשר לכתבות בנספחים פד’ ו- פג’, עיון בנספחים המצורפים לכתב התביעה מעלה כי הכתבות לא צורפו בשלמותן. בהתאם לתקנה 75(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, ככל שמדובר במסמך מהותי במשפט, “יש להביא בכתב הטענות את נוסח המסמך או קטעיו המהותיים או לצרפם אל כתב הטענות“. כאמור לעיל, בתביעות שעניינו לשון הרע, על מנת להכריע אם הכתבה מהווה לשון הרע יש לבחון את הרושם הכללי אשר יוצר מרקם הכתבה ולתת את הדעת להקשר בו הובאו הדברים. בהתאם לכך, “קטע מהפרסום יתפרש בהתחשב בשאר חלקיו” (ראה עניין אפל). בענייננו, משלא צורפו הכתבות הנ”ל בשלמותן, לא ניתן להכריע אם הכתבות מהוות לשון הרע אם לאו.
100. בשולי הדברים אציין כי אכן הנפגע מפרסום כתבה אודותיו, רשאי לטעון כי לשון הרע אשר בגינה הוא תובע מתייחסת רק לחלק מהכתבה (שנהר, עמ’ 421). אולם בענייננו, התובע לא פירט כיצד יש בכתבות אלה כדי להוות הוצאות לשון הרע אודותיו, אלא רק הסתפק בהפניה לאמירה שלהלן: “רפי בן שטרית מתנהג כמו דיקטטור”. אף בסיכומים אשר הוגשו מטעם התובע כלל לא הייתה התייחסות לכתבה בנספח פד’. אבהיר כי אף אם התכוון התובע רק לחלק מהכתבות בלבד, היינו למשפט אשר אליו הפנה בכתבי הטענות, הרי אין במשפט זה כשלעצמו כדי להוות לשון הרע אודותיו. האמירה כי התובע מתנהג כדיקטטור כשלעצמה, אינה בגדר לשון הרע, המדובר בביקורת סבירה המשקפת את דעתו של הכותב כלפי התובע, שהינו איש ציבור הנחשף מדי יום ביומו לביקורת ציבורית.
101. נוכח כל האמור לעיל, נחה דעתי כי אין בכתבות אלו כדי להוות הטלת דופי בכישוריו המקצועיים של התובע, ביושרו המקצועי, או כדי להטיל צל על רמת מוסריותו, ומכאן אין בהן כדי לבזותו ולהשפילו ואף לא לפגוע במקצועו.
ד. סוף דבר 102. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי פרסום הכתבות נשוא הנספחים טז’, לט’, כא’, פ’, כג’, לד’, מו’ מהווה הוצאת לשון הרע כלפי התובע, ואילו פרסומן של יתר הכתבות אינו מהווה הוצאות לשון הרע כלפיו.
103. באשר לכתבות בנספחים פג’ ו- פד’, הן לא צורפו בשלמותן. על כן, אין בידי להכריע בעניין כתבות אלה. כפי שהובהר לעיל ככל שכוונת התובע הייתה כי לשון הרע מתקיים רק בגין החלק אשר מפנה אליו בכתבי הטענות, הרי אין בחלק זה משום הוצאת לשון הרע כלפיו.
|
ניתן היום, כ”ז סיוון תשע”ה, 14 יוני 2015, בהעדר הצדדים.
פסד חלקי רג'ד זועבי לשון הרע רפאל בן שטרית מורן גורן תפקיד השופטת כמו מורה ללשון 28236-08-14
להלן פסק דין משלים
|
בית משפט השלום בבית שאן |
|
|
|
|
|
ת”א 28236-08-14 בן שטרית נ’ גורן ואח’ |
|
|
בפני |
כבוד השופטת רגד זועבי |
|
|
התובע |
רפאל בן שטרית |
|
|
נגד
|
||
|
הנתבעים |
1.מורן גורן 2.לימור גורן 3.שרון רביב 4.יהודית רביב |
|
|
פסק דין |
מבוא:
- זהו פסק דין משלים לפסק הדין החלקי שניתן ביום 14.6.15, בתביעה לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק איסור לשון הרע” או “החוק”), במסגרתה עתר התובע לחייב את הנתבעים, לשלם לו פיצוי בגין פרסום דברי לשון הרע אודותיו.
- התביעה נסובה על עשרות כתבות אשר פורסמו בתקופת כהונתו של התובע כראש העיר בית שאן, בעיתון “מידע העיר” הנמצא בבעלות הנתבעים מס’ 1 ו-2 (להלן: “הנתבעים”), ועיתון “שיחת העיר” הנמצא בבעלות הנתבעים מס’ 3 ו-4 (להלן: “הנתבעים 3 ו-4”).
- כבר בתחילת ההליך, שעה התובע להמלצת בית המשפט וצמצם את מספר הכתבות נשוא התביעה, בכדי למקד את המחלוקת בין הצדדים. בהמשך, הוחלט כי יפוצל הדיון בתביעה לשני חלקים, כאשר בחלק הראשון תוכרע השאלה אם פרסום אותן כתבות שנותרו במחלוקת, מהווה לשון הרע, זאת בהסתמך על החומר הקיים בתיק וסיכומי הצדדים בלבד. ואילו בחלק השני, תידון השאלה האם הכתבות הכוללות דברי לשון הרע, חוסות בצל ההגנות הקבועות בחוק. כן, תידון שאלת הפיצוי, במידת הצורך.
- בזיקה לאמור, ניתן ביום 14.6.15 פסק דין חלקי, במסגרתו נקבע כי מבין הכתבות שנותרו במחלוקת, נמצאו 7 כתבות אשר פרסומן מהווה הוצאת לשון הרע כלפי התובע (להלן: “פסק הדין החלקי”).
- מכאן, פסק דין משלים זה, יעסוק בשאלה, אם הכתבות הנ”ל, שבגדרן נמצאו דברי לשון הרע, נהנות מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, אם לאו. כמו כן, תוכרע שאלת הפיצוי, במידת הצורך.
- לצורך הוכחת טענות ההגנה שבפי הנתבעים, העידו אלה בעצמם. כמו כן, העידו מטעמם חבר האופוזיציה, מר חזי חריב (להלן: “מר חריב”), יו”ר וועד העובדים, מר הרצל בן סבו (להלן: “מר בן סבו”), חבר לסיעתו של התובע במועצת העיר, מר שלומי וקנין (להלן: “מר וקנין”), (להלן ייקראו ביחד: “העדים מטעם הנתבעים”). מאידך, התובע העיד לעצמו וויתר על העדת יתר העדים.
- הצדדים נותרו חלוקים ביניהם הן בשאלת תחולת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע והן בשאלת גובה הפיצוי. הנתבעים טוענים כי 7 הכתבות שבגדרן נמצאו דברי לשון הרע, חוסות בצל ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו- 15(4), שעניינן, אמת הפרסום ו/או הבעת דעה בתום לב. מנגד, התובע טוען כי בנסיבות העניין 7 הכתבות אינן חוסות בצל ההגנות הקבועות בחוק.
דיון והכרעה:
- חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין שתי זכויות יסוד, שאין חולק בנוגע לחשיבותן הן מבחינת הפרט והן מבחינת הציבור והמשטר הדמוקרטי. הזכות היסודית של האדם לשם טוב ולכבוד, מחד, והזכות היסודית לחופש הביטוי וחופש העיתונות, מאידך.
- על חשיבותן של זכויות אלה במשטר הדמוקרטי, במיוחד כשענייננו באיש ציבור, עמדתי בהרחבה בפסק הדין החלקי שניתן בתיק זה, ואיני רואה להוסיף על מה שנאמר שם. סבורני כי אין זכות מוחלטת ואין זכות אשר תמיד עדיפה על פני רעותה, אלא נקודות האיזון ביניהן משתנות לפי נסיבות המקרה (ראו, ע”א 214/89 אבנרי נ’ שפירא, פ”ד מג(3) 840, 861 (1989) (להלן: “עניין אבנרי”); אורי שנהר דיני לשון הרע 21-19, 33 (1997) (להלן: “שנהר”)).
- הלכה פסוקה היא, כי ההכרעה בשאלה אם מתקיימת עילה של לשון הרע, נבחנת בהליך הכולל ארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות מידה אובייקטיביות; בשלב השני, יש לבחון האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק; בשלב השלישי יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק; השלב האחרון, אשר נבחן ככל ששלושת השלבים הקודמים מתקיימים הוא שלב הפיצויים (ראה לעניין זה: ע”א 4534/02 רשת שוקן בע”מ נ’ אילון לוני הרציקוביץ’, פ”ד נח(3) 558 (2004), (להלן: “עניין רשת שוקן”); ע”א 89/04 ד”ר יולי נודלמן נ’ נתן שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.08), (להלן: “עניין נודלמן”)). יצוין כי בהתאם לפסיקה הנ”ל, לאורך בחינת כל השלבים הנ”ל יחול עקרון האיזון החוקתי בין זכותו של הנפגע לשם טוב לבין זכות הפוגע לחופש ביטוי.
- כאמור לעיל, במסגרת פסק הדין החלקי נבחנו הכתבות שנותרו במחלוקת בין הצדדים, בהתאם לשלב הראשון והשני בלבד.
- משנמצאו דברי לשון הרע בגדרן של 7 כתבות בלבד, פסק דין משלים זה יעסוק בשלב השלישי, שעניינו בתחולת ההגנות הקבועות בחוק על הכתבות הנ”ל, וכן בשאלת גובה הפיצוי, בהתאם לשלב הרביעי.
- מטרת ההגנות היא ליתן הגנה לפרסום אף אם הוא מכיל דברי לשון הרע ויש בו פגיעה בשמו הטוב של האדם, זאת במקרים מסוימים המפורטים בחוק. הרציונל הטמון במתן הגנה כאמור, הוא ההנחה כי הפרסום הפוגע מגשים ערך או אינטרס אחר בעל חשיבות רבה, באופן שהפגיעה בשמו הטוב של הנפגע נתפשת “כמחיר נסבל” למען הגשמת אותו אינטרס ציבורי. המקרים שבהם תינתן הגנה לפרסום הפוגע קבועים בפרק ג’ לחוק, שעניינו “פרסומים מותרים; הגנות והקלות”. כל אחת מההגנות מהווה נקודת איזון בין זכותו של הנפגע לשם טוב לבין חופש הביטוי.
- לצורך בחינת תחולת ההגנות, בית המשפט מצווה לערוך איזון חוקתי בין הזכויות המתנגשות כאשר, מחד גיסא, עומדת הזכות לחופש הביטוי וחופש העיתונות, ומאידך, הזכות לכבוד ולשם טוב.
- מלאכת האיזון השיפוטית עשויה להיות מושפעת בין היתר, מן השאלות האלה: “עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היה רלוונטי ונחוץ להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע” (ראה ע”א 1104/00 אפל נ’ חסון, פ”ד נו(2) 607 (2002), (להלן: “עניין אפל”)). במקרים בהם נמצא כי הפרסום נוגע לדמות ציבורית ותורם לתועלת הציבורית במידה רבה, יש ליתן משקל מיוחד ונכבד, כי אם לא מכריע, לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת.
- הנה כי כן, בפרשנות ההגנות המנויות בחוק, נוסחת האיזון והמשקל היחסי של הזכויות המתנגשות אינם אחידים והם נגזרים מנסיבותיו המיוחדות של המקרה.
- כאמור לעיל, הנתבעים טוענים לתחולתן של הגנת אמת הפרסום והגנת הבעת דעה בתום לב. להלן אתייחס להוראות החוק והפסיקה שעניינן בהגנות אלה, ולאחר מכן אדון בתחולת ההגנות על כל אחת מהכתבות שבמחלוקת.
- הגנת אמת הפרסום
סעיף 14 לחוק לשון הרע קובע כדלקמן:
“במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש”.
- בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק, על מנת לחסות בצל הגנת אמת הפרסום (להלן: “הגנת אמת הפרסום או הגנת אמת דיברתי”), הנתבע נדרש להוכיח קיומם של שני תנאים במצטבר: תנאי ראשון, הוא אמיתות דברי הפרסום (הוכחה אובייקטיבית), והתנאי השני, קיומו של עניין ציבורי בפרסום.
- הוראות הסעיף דורשות הוכחת שני יסודות אלה במצטבר, כאשר שני היסודות יוצרים ביניהם תמהיל אשר מאזן בין זכותו של הנפגע לשם טוב לבין זכותו של הפוגע לחופש הביטוי. ההכרעה בדבר אמיתות הפרסום נעשית על פי מבחן אובייקטיבי, כך שמניעיו, מטרותיו או אמונתו האישית של המפרסם אין להן נגיעה ממשית לשאלת תחולתה של הגנת אמת הפרסום. התנאי של אמיתות הפרסום עיקרו בבחינה האם תוכנו של פרסום תואם את האמת, היינו את המציאות “האובייקטיבית” ולא את האמת הסובייקטיבית אשר האמין המפרסם בקיומה (ע”א 3199/93 קראוס נ’ ידיעות אחרונות בע”מ, פ”ד מט(2) 843, 857 (1995)), (להלן: “עניין קראוס”)). תנאי זה נועד להבטיח כי במסגרת ההגנה על שמו הטוב של אדם, לא תינתן הגנה לפרסום שאין בו אמת.
- בפסיקה נקבע כי, לצורך בחינת תחולתה של הגנה זו, בית המשפט מצווה לבחון את הפרסום כמכלול ולקבוע “מהו הרושם הכללי שיוצר מרקם הפרסום בעיני הקורא הסביר”. זאת, תוך בחינת המילים והמונחים אשר בחר המפרסם להשתמש בהם בפרסום, סדר הצגת העניינים, מבנה הפרסום, סגנונו ואופן הניסוח (ראה לעיל עניין קראוס).
- עוד נקבע בפסיקה כי יש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס פרופורציונלי הולם לרצינות תוכן הדיבה (ע”א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ’ מזרחי, פ”ד מא (2) 169 (1987)). כך שככל שהאשמה שיוחסה לנפגע מהפרסום חמורה וכבדה היא, יידרש הפוגע להביא ראיות כבדות משקל, “איכותיות” יותר, בכדי לעמוד בנטל ההוכחה. כבר נפסק כי כאשר מדובר בטענות המייחסות לנפגע מעשים בעלי גוון פלילי, אזי נדרש נטל מוגבר מהנטל של מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי (ע”א 475/81 זיקרי יעקב נ’ “כלל” חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מו(1) 589, 598 (1986).
- ברם, לא נדרשת זהות מוחלטת בין תוכן הפרסום לבין מצב הדברים בפועל, אלא נדרש כי המשמעות הכללית העולה מתוכן הפרסום תתאים את המצב הקיים באמת (ראה לעיל שנהר בעמ’ 221). מכאן, אף אם בית המשפט נוכח כי קיים פער בין הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, הוא עדיין יכול לקבוע כי הפרסום חוסה בצל הגנת אמת הפרסום, אם מצא כי עניינו של פער זה בפרט לוואי שמשקלו קל יחסית, ואין בו פגיעה של ממש (ראה לעיל שנהר בעמ’ 221-222).
- כאמור, התנאי השני הדרוש לתחולת הגנת אמת הפרסום הינו קיומו של עניין ציבורי. בפסיקה נקבע כי ככלל עניין ציבורי הוא “עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו” (ראה לעיל עניין אפל בעמ’ 621; רע”א 3614/07 דן אבי יצחק עו”ד נ’ חברת החדשות הישראלית בע”מ, נג(1) 26 (1998)).
- רשימת הנושאים אשר מהווים עניין ציבורי אינה סגורה. השאלה בדבר קיומו של עניין ציבורי בפרסום, תיבחן לגבי כל פרסום לגופו, בהתחשב במכלול נסיבותיו של כל מקרה. במקרה בו אכן מדובר בעניין ציבורי אשר על רקע אותו עניין יכול הציבור לגבש עמדה ולהביא לשיפור באורחות חייו, תהא לרוב, ידה של זכות הפוגע לחופש ביטוי על העליונה (ע”א 439/88 מדינת ישראל נ’ ונטורה, פ”ד מח(3) 808, 826 (1994); זאב סגל “הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת” עיוני משפט ט (תשמ”ג) 175, 196).
- הגנת אמת דיברתי עשויה לחול אף במקרים מיוחדים בהם עסקינן בציטוט של דברים בשם אומרם. בהקשר זה אמנם נקבע בפסיקה כי חזרה על דברי דיבה של אחרים, אינה מהווה הגנה למפרסם אותם. יחד עם זאת, תחולתה של פסיקה זו סוייגה כאשר החוזר על דברי הדיבה, מצטט את דבריו של האחר תוך הקפדה להביא את הדברים בשם אומרם ומסתפק בציון העובדה כי הדברים אכן נאמרו ולא מציגם כעמדתו או מאמת את תוכנם. במקרה אחרון זה, תעמוד הגנת אמת הפרסום לימינו של המפרסם.
- בהקשר זה יאים דבריו של המלומד שנהר בספרו, כדלקמן:
“מפרסם של פרסום חוזר כזה יהנה מהגנת אמת הפרסום רק אם יוכיח את אמיתות דברי ההשמצה שעליהם חזר. אולם, כאשר עצם אמירת הדברים המשמיצים מהווה עובדה חשובה בפני עצמה, והפרסום החוזר אינו מאמת את הדברים ואינו מוסיף להם נופך של אמינות אלא מציגם כטענה גרידא של אדם מסוים, עשוי בית-המשפט להסתפק בהוכחת העובדה שהדברים אכן נאמרו” (ראה לעיל שנהר בעמ’ 218-219).
- כמו כן, בפסיקת בית המשפט המחוזי, ת”א (ב”ש) 7129/99 שמש נ’ שמעון (פורסם בנבו, 10.10.04), נקבע כדלקמן:
“ביחס לפרסום חוזר של דברי לשון הרע שאינו מאמת את הדברים ואינו מציג אותם בעמדת המפרסם, ומסתפק בציון העובדה שהדברים נאמרו על ידי אדם אחר, יכול הדבר להעמיד הגנה של “אמת הפרסום”, בתנאי שהמפרסם הגביל את הפרסום לעצם העובדה שהדברים נאמרו על ידי אותו אדם בלי להוסיף עליהם” (ראה גם ת”א (ת”א) 45157/05 קופמן רון נ’ אייזנברג שאול (פורסם בנבו, 25.7.10)).
- הגנת תום הלב בפרסום
הנתבעים טוענים לתחולת סעיף 15(4) לחוק, הקובע כדלקמן:
“במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות”.
- הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 חלה, איפוא, בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, הפוגע עשה את הפרסום בתום לב, בהתקיים אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה הרלוונטיים. בענייננו, הנתבעים מבקשים לחסות בצל ההגנה שבסעיף 15(4), בטענה שהכתבות שפרסמו הינן בגדר הבעת דעה על התנהגותו של התובע, בתפקיד ציבורי.
- בחוק אין הגדרה למהותו של המונח “תום לב”, הנדרש במסגרת סעיף 15 לחוק. כידוע, המונח “תום לב”, מופיע בהוראות חקיקה שונות, כי אם אינו בעל משמעות אחת ואחידה (ע”א 788/79 ריימר נ’ עזבון המנוח ברקו (דב) רייכר, פ”ד לו(2), 141, 148 (1982)). אף בענייננו, המשמעות הרב-גונית של המונח תום לב משתקפת מהוראות הסעיפים הקטנים המופיעים בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
- על אף האמור, בחוק לשון הרע נקבעו כללים מנחים שנועדו לשמש ככלי עזר לבחינת קיומו של תום לב בפרסום. כך, בסעיף 16(א) נקבע כי אם המפרסם מוכיח את תחולת אחת מהחלופות המנויות בסעיף 15 וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר, אזי חזקה על המפרסם כי הפרסום נעשה בתום לב. בנוסף, בסעיף 16(ב) נקבעו חלופות אשר תחולת אחת מהן מסייגת את תחולתה של הגנת תום הלב. חלופות אלה הן: אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו או אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו או אם התכוון המפרסם, על ידי הפרסום, לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה, להגנת הערכים על ידי סעיף 15 לחוק.
- בנוסף לאמור, בפסיקה נקבעו כללים מנחים לצורך בחינת קיומו של תום לב בפרסום. בעניין גביר (רע”א 10520/03 בן גביר נ’ דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.06)), (להלן: “עניין גביר”), נקבע כי על מנת לבחון אם מתקיימת הגנת תום הלב בפרסום, ניתן להביא בחשבון את השיקולים הבאים: נושא הפרסום ומושאו – האם הפרסום נסב על דמות ציבורית או על עניין ציבורי אקטואלי שלציבור יש עניין בהם, כוונת המפרסם ומידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו. עוד נקבע בפסיקה כי תום ליבו של המפרסם ייבחן במקרים רבים על פי מידת אמונתו בנכונות הדברים שפרסם (ת”א 7165/84 אברהם פישמן נ’ יעקב בראון (ברון) בר-און, תשמ(3) 120 (28.12.86). זאת ועוד, נקבע כי לצורך בחינת תום הלב יתחשב בית המשפט אף במידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום (ראו ע”א 751/10 פלוני נ’ ד”ר אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו, 8.2.12).
- באשר לתנאי השני, הבעת דעה, נקבע בפסיקה כי פרסום יוגדר כהבעת דעה אם קורא סביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצדו (259/89 הוצאת מודיעין בע”מ נ’ גדעון ספירו, מו(3) 048 (1992)), להלן: “עניין מודיעין”). בחינה כאמור תעשה על פי השכל הישר ו- “הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקרא הסביר” (ראה לעיל עניין מודיעין; ע”א 9462/04 בן ציון מורדוב נ’ ידיעות אחרונות בע”מ, ס(4) 13 (2005).
- בפרשת קראוס, נקבע כי על מנת לבחון האם על האדם הסביר להבין מתוכן הפרסום כי מדובר אך בהבעת דעה, יש לבחון את המילים בהן בחר המפרסם, את סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח ומבנה הפרסום בכללותו (ראה עמ’ 853-854).
- מלבד האמור לעיל, כשענייננו בכתבה המציגה הבעת דעה על עובדות, נדרש כי תהיה הפרדה ברורה בין הדעות לעובדות אלה. זאת על מנת שהקורא הסביר יבין כי מדובר בעמדת סובייקטיבית ולא קביעת עובדה. בנוסף לכך, נדרש כי הבעת הדעה תהיה על עובדות נכונות המשקפות את האמת (ראה לעיל שנהר בעמ’ 316-317).
- ראוי לציין כי היקף הגנת תום הלב כשענייננו בהבעת דעה על התנהגותו של איש ציבור או בקשר לעניין ציבורי, הנאמרת בזירה הציבורית, רחבה היא מהבעת דעה על התנהגותו של אדם פרטי (ראה לעיל עניין נודלמן). בפסיקה נקבע כי כאשר הבעת הדעה הינה על דמות ציבורית או בנושא פוליטי אקטואלי, יש טעם להרחיב את מתחם הסבירות, ולהעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עיקרון חופש הביטוי (ע”א 323/98 אריאל שרון נ’ עוזי בנזימן, פ”ד נו(3) 245, 268-267).
מן הכלל אל הפרט – תחולת ההגנות על הכתבות:
- השאלה אשר עומדת על הפרק, אם כן, היא האם הכתבות שבגדרן נמצאו דברי לשון הרע, חוסות בצל ההגנות הנטענות, על פי חוק לשון הרע והפסיקה.
להלן אדון בתחולת ההגנות על כל אחת ואחת מהכתבות:
- כתבה מתאריך 28.2.14, נספח טז’, פורסמה בעיתון “מידע העיר”:
- ענייננו בכתבה המביאה ציטוט של דברי חבר האופוזיציה, מר חריב. הכתבה עוסקת בדובר העירייה, התובע, השלטון אשר מנהיג, ומתארת את התנהלות התובע בעירייה ובכספי הציבור. ליבת הפרסום הפוגע בתובע היא תיאורו כמי שמנהיג שלטון דיקטטורי המתאפיין ברדיפה פוליטית למתנגדיו. התובע מתואר כמי שמפרסם השמצות אודות חבר מליאה בעלויות של אלפי שקלים על חשבונם של התושבים ונוהג בקופה הציבורית כבירושה פרטית. לאור התנהלות זו, הגיש מר חריב נגד התובע תלונות למשטרה, למשרד הפנים, למבקר המדינה ומבקרת העירייה.
- כאמור, הנתבעים טוענים לקיומה של הגנת אמת דיברתי, והגנת הבעת דעה בתום לב. אבחן תחילה אם מתקיימת הגנת אמת דיברתי.
- כפי שהוסבר לעיל בהרחבה, תחולתה של הגנת אמת דיברתי, מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים, אמיתות הפרסום וקיומו של עניין ציבורי. באשר לתנאי הראשון, לשם הוכחת אמיתות הפרסום, על המפרסם להוכיח כי הפרסום תואם את המציאות האובייקטיבית. בענייננו, מדובר בכתבה אשר רובה ככולה הינה ציטוטים של דברי מר חריב.
- כאמור לעיל, לא אחת כבר נפסק, כי כאשר מוכיח המפרסם כי עצם אמירת דברי הדיבה מהווה עובדה חשובה, והפרסום החוזר אינו מאמת את הדברים אלא מציגם כטענה גרידא של אדם אחר, אזי בכפוף להוכחת עצם אמירת הדברים תעמוד למפרסם הגנת אמת דיברתי (ראה שנהר והפסיקה שהובאה לעיל).
- נשאלת, איפוא, השאלה, האם הנתבעים אכן הוכיחו כי הדברים שהובאו בכתבה הינם ציטוטים של דברי מר חריב, זאת, ללא הוספת נופך של אמינות לדברים.
- ראשית לכל, אציין כי כשענייננו בכתבה הכוללת ציטוטים, כאשר לפני או אחרי כל ציטוט, רשום שמו של המצוטט, הרי ברור לקורא הסביר כי מדובר בהבאת דברים של אותו אדם, ולא דבריו של המפרסם. הקורא הסביר יבין כי אין בדברים המצוטטים כל דעה מצדו של המפרסם, אשר מלמדת כי הוא סבור שאכן כך הם פני הדברים. פרסום כאמור הינו בגדר דיווח ניטראלי לחלוטין הנטול דעות אודות הדברים שמביא (ע”א (ת”א) 29415-06-12 הוצאת עיתון הארץ בע”מ נ’ עודד קאשי, (פורסם בנבו, 22.1.14).
- בענייננו, הנתבעים הוכיחו כי הציטוטים שהובאו בכתבה הם דבריו של מר חריב. בתצהיר העדות הראשית, הצהיר הנתבע מס’ 1, כי הדברים שהובאו בכתבה הם דבריו של מר חריב, אשר הובאו כהווייתם ללא הוספת דברים מטעמו. בעדותו בפניי, אישר הנתבע מס’ 1, כי אלה דבריו של מר חריב (ש’ 26-27, עמ’ 21 לפרוטוקול, ש’ 1, 5-6, עמ’ 23 לפרוטוקול).
- מר חריב אף העיד בפניי בעצמו ובמסגרת עדותו הוא אישר כי כל הציטוטים שהובאו בכתבה הם אכן דבריו. לאורך כל העדות, לא נסתרה הטענה כי הדברים שהובאו בכתבה הם אך ורק דברים שלו (ראה עמ’ 70-82 לפרוטוקול). כך למשל, הוא העיד כי הוא ערך בירור באשר לכתבה שפורסמה אודותיו בעיתון אינדקס, והעיתון מסר לו כי מדובר בכתבה בתשלום וכי עלות הפרסום לעמוד אחד בעיתון הינה על סך של 1,200 ₪ (ש’ 28-32, עמ’ 71 לפרוטוקול), (ש’ 17-22, עמ’ 81 לפרוטוקול). זאת ועוד, מר חריב העיד כי הוא פנה למבקר המדינה, לשר הפנים ומבקרת העירייה להצגת מסמכים וחוזה העסקת דובר העירייה (ש’ 17-20, עמ’ 73 לפרוטוקול). לדבריו הוא פנה למשטרה ואף הגיש עתירה מנהלית (ש’ 1-6, עמ’ 80 לפרוטוקול). העד אף התייחס בעדותו להתנהלות התובע ולשלטון אשר מנהיג (ראה ש’ 7-12, עמ’ 72 לפרוטוקול).
- אמנם לא הוצגו בפניי אסמכתאות התומכות בתוכן הדברים שהובאו בכתבה לרבות העתק של הכתבה המשמיצה אשר פורסמה בעיתון אינדקס על ידי דובר העירייה והתובע וכן דבר הפנייה לעיתון אינדקס ועלות הפרסום. גם לא הוצג בפניי אף מכתב שנשלח למי מהגורמים המנויים בכתבה (המשטרה, מבקר המדינה וכו’). יחד עם זאת, משענייננו בפרסום שכל כולו ציטוטים, הנתבעים אינם נדרשים להוכיח את אמיתות תוכן הדברים שהובאו בכתבה, אלא די בהוכחת עצם העובדה כי דברים אלה אכן נאמרו על ידי מר חריב, בלי הוספת דברים המאמתים את תוכן דברי הדיבה.
- אכן, מעדותו של מר חריב עלה כי כל הציטוטים שהובאו בכתבה הם דבריו. כמו כן, הוכח שהנתבעים לא הוסיפו או ערבבו לדברים עובדות נוספות, דעות אישיות או כל דבר אחר העשוי לאמת את תוכן הדברים שהובאו בכתבה.
- בהקשר זה אציין כי אמנם הנתבעים הוסיפו את תמונת התובע לכתבה, אולם, אין בכך כדי לאמת את תוכן הדברים שהובאו בה, אלא צירוף התמונה נועד להמחיש את הקשר בין התובע לתוכן הדברים בכתבה. אף לביטוי “רדיפה” המתנוסס ליד תמונת התובע, הוסף סימן שאלה, דבר אשר מנטרל את עמדתם האישית של הנתבעים ומזמין את הקורא לקרוא את הכתבה ולשפוט בעצמו.
- כאן המקום לציין כי אף באשר לפסקה הראשונה בכתבה (המתחילה במילים “במישור האישי…”), המתיימרת לכאורה לשקף את עמדת הנתבעים, בשל השמטת הגרשיים בתחילתה עקב טעות, הרי אין בכך כדי להטעות את הקורא הסביר בדבר היות האמירות שהובאו בה הן דבריו של מר חריב בפועל. שכן, לא זו בלבד שהפסקה מסתיימת בגרשיים, אלא אחרי הגרשיים אף רשום: אומר השבוע חבר מועצת העיר חזי חריב. מכאן, ברור כי על אף שנשמטו הגרשיים ממנה, קריאת הפסקה בשלמותה אינה מותירה צל של ספק אצל הקורא הסביר שאכן הדברים נאמרו על ידי מר חריב.
- באשר לכתוב בהמשך הפסקה הראשונה החל מהמשפט “חריב המום, כי ביום…” וכלה במשפט “..בבקשה לתגובה”, אכן קטע זה מביא את דברי הנתבעים, אך מדובר בקטע יחיד בן כמה שורות, הנמצא בכתבה בת שני עמודים, כאשר קטע זה כלל אינו מהווה לשון הרע. קטע זה הוא דיווח קצר מאוד, המהווה חזרה על חלק מדברי מר חריב, בעניין הימנעות אמצעי התקשורת אשר פרסמו את הכתבות המשמיצות אודותיו מלקבל את תגובתו. על כן, אין ספק כי קטע זה אינו מהווה לשון הרע, ובוודאי שאינו בגדר הוספת נופך של אמינות לדברים שהובאו בכתבה.
- מכאן, משהתקיים התנאי הראשון, יש לבחון אם מתקיים התנאי השני באשר לקיומו של עניין ציבורי. בענייננו אין חולק כי עסקינן בכתבה אשר יש בה עניין ציבורי, שכן אין צורך להכביר מילים בדבר החשיבות של הבאת פרסום זה לידיעת הקהל, אשר זכותו לדעת אודות ניהול העניינים וכספי הציבור בעירייה.
- לאור האמור לעיל, משהוכיחו הנתבעים את עצם אמירת הדברים על ידי מר חריב, ללא הוספת נופך של אמינות לדברים, ומשיש בדברים אלה עניין ציבורי, אזי די בכך כדי להעמיד לנתבעים הגנת אמת דיברתי.
- משקבעתי לעיל, כי ההגנה של אמת דיברתי חלה על כתבה זו, מתייתר הצורך בבחינת טענת הנתבעים בדבר קיומה של הגנת הבעת דעה בתום לב.
- כתבה מתאריך 7.3.14, נספח כא’, פורסמה בעיתון “מידע העיר”:
- ענייננו בכתבה העוסקת בתוכנית ההבראה אשר יזם התובע, לפיה יפוטרו 30 עובדים, וימונו 5 מקורבים של התובע. בתחילת הכתבה, המפרסם מציג עובדות באשר לתוכנית ההבראה ופיטורי העובדים. לאחר מכן מצטט את דבריהם של יו”ר ועד העובדים, מר בן סבו, ויו”ר האופוזיציה, מר ז’קי לוי (להלן: “מר לוי”), המתנגדים לתוכנית ומציינים כי הפרישה תהיה אך ורק מרצון ולא בכפייה.
- כתבה זו מביאה עובדות אודות התובע, אשר הצטברותן יחד משדרת לקורא רושם שלילי אודות התובע ומוציאה את דיבתו רעה. ראשית, כעולה מהכתבה, התובע כופה על העובדים תוכנית הבראה בה יפוטרו 30 עובדים, בכך התובע מוצג כמי שאינו פועל ביושר ואינו חס על זכויות העובדים. שנית, מהכתבה עולה כי התובע מתכוון להכניס בנעלי העובדים שיפוטרו, את המקורבים שלו, אשר עלות השכר המסתכמת שלהם תעמוד על סך של 140,000 ₪. בכך הוא מוצג כמי שפועל לקדם את האינטרסים האישיים שלו ואף “חולב את הקופה הציבורית”.
- בחינת טענות הצדדים והעדויות מטעמם באשר לכתבה זו, מעלה כי אין תחולה להגנות הקבועות בחוק. להלן אנמק.
- הנתבעים העידו מטעמם, את מר בן סבו, שמצוטט בחלק מהכתבה. בהתאם לעדותו בפניי אישר מר בן סבו, כי הציטוטים שהובאו בכתבה באשר להתנגדות לתוכנית פיטורי העובדים הם אכן דבריו (ש’ 4-7, עמ’ 56 לפרוטוקול). יחד עם זאת, בניגוד למה שהוצג בכתבה, מר בן סבו העיד כי התובע לא כפה את עניין הפיטורין על מי מהעובדים. בעניין זה העיד כדלקמן: “הוא לא אמר שהוא רוצה לפטר בכוח… הכל נעשה בהסכמה ולא בכפייה” (ש’ 2-6, עמ’ 57 לפרוטוקול). הנה כי כן, הטענה כי התובע כפה על העירייה תוכנית הבראה לפיטורי העובדים, לא הוכחה בפניי.
- מלבד עדותו של מר בן סבו, לא הביאו הנתבעים כל ראיה כדי לתמוך בטענה כי התובע כפה את עניין הפיטורין. כך למשל, לא הוצג פרוטוקול הישיבה שהתקיימה בעניין, העשוי לשקף כי התוכנית הייתה בכפייה. מי מעובדי העירייה, אשר פוטר מתפקידו בכפייה, לא הובא לעדות ולמעשה לא עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל להוכחת אמיתות הטענה בעניין כפיית הפיטורין.
- באשר לחלק המצטט את דברי מר לוי, בדבר מינוי המקורבים של התובע והמשכורות שהם מקבלים, הנתבעים לא הוכיחו כי דברים אלה אכן נאמרו על ידי מר לוי, שכן לא הוגש תצהיר מטעמו והוא אף לא התייצב למתן עדות לתמיכה בגרסתם. זאת ועוד, תוכן דבריו של מר לוי אף הוא לא הוכח בנסיבות העניין. כשנשאל הנתבע מי הם המקורבים של התובע הוא ענה כי יש לשאול את מר לוי (ש’ 1-2, עמ’ 18 לפרוטוקול). הוא הדין באשר למשכורות שמקבלים “המקורבים”, שכן לא הוכח כי העלות המסתכמת של המשכורות שלהם עולה כדי 140,000 ₪ בחודש. אף לא הוצגה בפניי אסמכתא כלשהי המשקפת את גובה שכרם. מכאן עולה, כי הנתבעים לא הוכיחו את העובדה כי רשימת בעלי התפקידים שהובאה בכתבה (יועץ חיצוני, יועץ תקשורת וכו’), אכן כוללת מקורבים של התובע, לא כל שכן, את סך המשכורות החודשיות שלהם.
- מכאן, לא הוכח בפניי כי הדברים שהובאו בכתבה אכן משקפים את האמת. הרושם הכללי שיצר מרקם הכתבה- פיטורי עובדים בכפייה למען מינוי מקורבי ראש העיר בנעליהם- אינו משקף את המציאות בפועל, שכן כאמור הוכח כי עניין הפיטורין לא נכפה על אף עובד. כמו כן, לא הוכח כי מונו בנעליהם מקורבים של התובע, אשר קיבלו את הסכומים הרשומים בכתבה.
- בהקשר זה אציין כי אמנם לשם הוכחת אמיתות הפרסום, לא נדרשת זהות מוחלטת בין תוכן הפרסום לבין מצב הדברים בפועל. כך שהגנת אמת דיברתי, עשויה לעמוד למפרסם גם מקום שקיים פער מסוים ובלבד שמדובר בפרט לוואי. אולם, במקרה דנן אין ענייננו בפרט אחד בלבד, לא כל שכן בפרט לוואי שמשקלו קל, אלא ענייננו בפרטים מהותיים אשר הצטברותם יחד מהווה ליבת הפרסום הפוגע.
- משלא עלה בידי הנתבעים להוכיח את אמיתות הפרסום, יש לבחון את תחולת ההגנה של הבעת דעה בתום לב על הכתבה עסקינן.
- כאמור לעיל, על מנת לקבוע אם דברי הפרסום הינם בגדר הבעת דעה אם לאו, יש לבחון את הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה אם הוא מתיר לקורא הסביר להבין את האמור בכתבה כדעה או כהצגת עובדה. זאת, בשים לב למילים בהן בחר המפרסם, סדר הצגת העניינים, הניסוח ומבנה הפרסום. במקרה דנן, בחינת כל אלה מעלה כי אין מדובר בהבעת דעה. הכתבה מציגה מידע אינפורמטיבי לציבור ומביאה לידיעתו מידע אודות תוכנית שיוזם ראש העיר לפיטורי 30 עובדים על מנת לאפשר מינוי מקורבים שלו. מדובר בעובדות אודות תוכנית ההבראה והמתרחש בעירייה.
- בנוסף, סדר הצגת העניינים וסגנון הכתבה, הרוויה במספרים, יוצרים רושם כי ענייננו בתיאור עובדתי ולא בהבעת דעה. כך למשל, הכתבה נוקבת במועד ספיציפי בו התקיימה הפגישה בעירייה “ביום רביעי האחרון”, הכתבה מביאה מספר מדויק של העובדים אשר יפוטרו בתוכנית ההבראה “30 עובדים”, הכתבה אף מביאה סכומים מדויקים אודות השכר שמקבל כל אחד ממקורביו הנטענים של התובע “מ”מ – 40,000……יועץ תקשורת- 25,000 ₪…עוזר 14,000 ₪ ….”. בכתבה זו, ריבוי המספרים כשלעצמו מעיד על כך כי מדובר בהצגת עובדות ולא בהבעת דעה.
- בהקשר זה אציין כי, אכן החלק המצטט את דבריו של מר בן סבו, מציג את דעתו באשר לתוכנית ההבראה. היינו, עסקינן בחלק המהווה הבעת דעה להבדיל מהצגת עובדה, אולם אין בכך כדי להשפיע על סגנון הכתיבה החולש על הכתבה, כמציגה עובדות. זאת ועוד, אציין כי החלק המצטט את דבריו של מר בן סבו, אינו מהווה את ליבת הפרסום הפוגע. על כן, נחה דעתי כי עסקינן בכתבה המציגה עובדות ולא הבעת דעה.
- כך או כך, גם אם הייתי מסווגת את הכתבה כהבעת דעה על עובדות, לא היה בכך כדי להועיל לנתבעים. שכן, כתבות המערבבות את שני המרכיבים של הבעת הדעה והצגת עובדות, חייבות להסתמך על עובדות נכונות (ראה לעיל שנהר בעמ’ 312). ומשקבעתי לעיל כי העובדות שהובאו בכתבה לא הוכחו בפועל, אזי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את תחולת ההגנה במקרה דנן.
- לאור האמור, אני קובעת כי אף ההגנה של הבעת דעה בתום לב, אינה מתקיימת בענייננו. על כן, כתבה זו מהווה לשון הרע ואינה עומדת בצל ההגנות הנטענות על ידי הנתבעים.
- כתבה מתאריך 23.5.14, נספח לט’, פורסמה בעיתון “מידע העיר”:
- הנושא המרכזי בכתבה זו הינו המכרז אשר פרסם התובע לקליטת חברת גבייה חדשה אשר תגבה את תשלומי הארנונה מתושבי העיר. בכך, לא קיים ראש העיר את הבטחותיו בדבר השינויים בתחום הגבייה, שעה שהוא תקף את יוקר מיסוי הארנונה במהלך הבחירות. בכתבה מועלות תהיות ושאלות, באשר להתנהלותו של ראש העיר, המתואר בכתבה כמי שאינו מתחשב במצבם הכלכלי הקשה של תושבי העיר. הדברים שהובאו בכתבה הם דבריהם של חברי אופוזיציה ופעיל של התובע אשר מביעים את אכזבתם באשר להתנהלותו.
- ענייננו, אם כן, בכתבה המעלה נושא מרכזי בעיר בית שאן- גביית המסים- מביאה עובדה לידיעת הציבור כי ראש העיר אישר את עליית הארנונה ומחפש חברת גבייה חדשה, ומעלה ביקורת אודות התנהלותו של התובע.
- בענייננו, ניתן לסווג על נקלה את האמירות הפוגעניות שהובאו בכתבה כהבעת דעה מובהקת. שכן, בחינת אמירות אלה בקונטקסט המלא של הכתבה ובהקשר שבו הם הובאו, מובילה למסקנה כי אמירות אלה הן בגדר הבעת דעה אודות התנהלותו של התובע. האמירות הן בגדר הבעת דעה ומתן ביטוי לתחושות סובייקטיביות של אומרם, למשל השימוש בביטויים “מאוכזב”, “כועס על המהלך של ראש העיר” משקף הבעת דעה. יתרה מזו, הסגנון והניסוח של הכתבה אף הם יוצרים רושם כי מדובר בהבעת דעה. כך למשל, מרבית האמירות מנוסחות בדרך של שאלה, ואף נחתמות בסימן שאלה: “איפה ההבטחות של ראש העיר?”, “צריך להגביר את הגבייה כדי לממן את שכר הבכירים…שהוא מכניס השכם וערב לבניין העירייה?”. דבר זה, משדר לקורא הסביר כי אמירות אלה אינן בגדר קביעת עובדה נחרצת אודות התובע, אלא הן מותירות בידי הקורא את הבחירה לגבש דעה עצמאית בעניין.
- אכן חלק מהאמירות פוגעני ויוצר רושם שלילי אודות התובע אולם כאשר מדובר בהבעת דעה והערכה אודות נושא פוליטי ואקטואלי, כמו בענייננו- גביית מסים- הרי יש טעם להרחיב את מתחם הסבירות “כדי לא לחסום את פי המתפלמסים, למען יוכל כל אדם להביע את דעתו בנושאים העומדים על סדר היום ללא מורא” (ראה לעיל עניין גביר).
- השאלה אשר נותר לבחון אם כן, האם היסוד השני, לתחולת הגנת הבעת הדעה שעניינו בדרישה לתום לב, מתקיים בענייננו? לדעתי, בחינת הכללים המנחים שנקבעו בחוק ובפסיקה לתחולת הגנת תום הלב, כפי שפורטו לעיל, מעלה כי אכן תנאי זה מתקיים בענייננו.
- מדובר בנושא מרכזי ואקטואלי החשוב לכל תושבי העיר -גביית ארנונה- מושא הפרסום הינו איש ציבור המכהן כראש העיר. הכתבה בת חצי עמוד, אינה מנוסחת בלשון חדה וחריפה אשר חורגת מתחום הסביר, כמו כן, סגנון הכתבה מעלה כי המפרסם כלל לא עשה שימוש בדברים חריפים וקשים.
- באשר לכוונת המפרסם, על אף כי ניתן להבחין באופן מובהק, בקיומו של מאבק פוליטי בין התובע לנתבעים, לא מצאתי כי בפרסום כתבה זו במיוחד הייתה לנתבעים כוונה זדונית להתנגח בתובע או להשפילו. מקריאת הכתבה הקורא הסביר מבין כי הדברים שהובאו בכתבה אשר מהווים לשון הרע, אינם דבריו של מפרסם הכתבה אלא דבריהם של חברי האופוזיציה ופעיל נוסף של ראש העיר. הנתבעים לא הביעו את דעתם בכתבה ולא הוסיפו לציטוטים שהובאו בה, נופך של אמינות כלל. שכן, מקריאת הכתבה ניתן להבחין כי דבריהם של הנתבעים שהובאו בכתבה, הינם בגדר דיווח בלבד, שאינו מהווה לשון הרע ואינו נוקט עמדה לכאן או לכאן. זאת להבדיל מהדברים המצוטטים בכתבה אשר אינם דבריהם של הנתבעים.
- בהקשר זה אציין כי אכן הנתבעים לא ציינו בכתבה את השמות של האנשים המצוטטים בה, אולם הטענה כי אלה אינם דבריהם של הנתבעים אלא ציטוטים של חברי אופוזיציה ופעיל של התובע ,כלל לא נסתרה בפניי. התובע אף לא חקר את הנתבעים בנושא זה. על כן הוכח כי הדברים המצוטטים בכתבה אינם דבריהם של הנתבעים.
- בנוסף, הנתבעים הוכיחו בנסיבות העניין כי הם ביקשו את תגובתו של התובע לפרסום, אולם האחרון נמנע מלפרסם את תגובתו. בתצהיריהם ובעדויותיהם בפניי העידו הנתבע מס’ 1 והנתבע מס’ 3 כי הם ביקשו את תגובת התובע בטרם פרסום הכתבות, אולם התובע סירב להגיב. דברים אלה לא נסתרו על ידי התובע. במענה לשאלון (נ/6), שאלה מס’ 20, ציין התובע כדלקמן: “באופן עקרוני וכידוע לנתבעים לא ניתנה על ידי תגובה לפרסומים מגמתיים ומכפישים”.
- אף בעדותו בפניי, העיד כי הוא לא מגיב לעיתונים אלה. כדבריו בעדותו: “לא מגיבים לעלון שטנה…”, “לא מגיבים לעיתונים כאלה. העירייה לא מגיבה לעיתונים האלה. ככל שפורסמה תגובה היא לא על דעת ראש העיר” (ש’ 21-26, עמ’ 98 לפרוטוקול). היינו, התובע לא הכחיש כי ניתנה לו או לעירייה הזדמנות להגיב לפרסום בטרם פרסומו, אולם הוא נמנע מלהגיב.
- לאור האמור, אני קובעת כי יסוד תום הלב מתקיים אף הוא בענייננו.
- בטרם אחתום את הדיון בכתבה זו, ולאור הפסיקה שהובאה לעיל בעניין זה, אציין כי אינני מתעלמת מכך, כי הכתבה מביאה עובדות אודות התובע, אשר מן הראוי להתייחס אליהן. העובדה היא כי התובע פרסם מכרז כדי למנות חברת גבייה חדשה, בעוד שבתקופת הבחירות הוא תקף את יוקר הארנונה.
- כאמור לעיל, פרסום המביע דעה אודות עובדה מסוימת, יוכל לחסות בצל הגנת הבעת דעה, בתנאי כי עובדה זו אשר מבוססת עליה הביקורת, משקפת את האמת. במקרה דנן, אין ספק כי עובדה זו הוכחה בפניי.
- התובע אישר בעדותו בפניי כי התפרסם מכרז לחברת גביה חדשה לאחר שהוא נבחר לכהן כראש העיר והעיד כי החוק מחייב לפרסם מכרזים (ש’ 1-2, עמ’ 98 לפרוטוקול). במענה לשאלון (נ/6) שאלה 36.4, ובעדותו בפניי אישר התובע כי בתקופת הבחירות הוא תקף את נושא הגבייה בעיר (ש’ 25-27, עמ’ 97 לפרוטוקול). זאת ועוד, התובע העיד כי שיעור הארנונה בעיר עלה ב- 9%, והוסיף כי ההעלאה הינה באישור שר הפנים ושר האוצר. בהקשר זה, העיד התובע כי הארנונה עלתה בשנת 2016, בשיעור 7% כתוצאה מתוכנית הבראה שנכפתה על העירייה, עקב “ניהול בזבזני קודם שחלקו היה פרסום בעלונים” (ש’ 28-30, עמ’ 97 לפרוטוקול). מכאן עולה כי התשתית העובדתית עליה מבוססת הביקורת בכתבה משקפת את האמת.
- על כן, משהוכח כי ענייננו בהבעת דעה בתום לב על עובדה מבוססת, אזי מתקיימת ההגנה הקבועה בחוק של הבעת דעה בתום לב.
- כתבה מתאריך 7.3.14, נספח כג’, פורסמה בעיתון “מידע העיר”:
- כתבה זו מביאה לידיעת הציבור כי ראש העיר לא הביא את חוזה העסקתו של דובר העירייה מר אבי אזולאי (להלן: “דובר העירייה או מר אזולאי”) לאישור המליאה ומסרב לחשוף אותו. מדובר בחוזה העסקה חלומי עם תנאים “מפליגים” ושכר עתק אשר לא זכו לו דוברי עירייה אשר מונו על ידי ראשי עיר קודמים. לאור התנהלות זו, התנועה לאיכות השלטון בוחנת את מינויו של התובע לדובר העירייה, משקיים חשש לפגיעה במנהל התקין ובקופה הציבורית. על רקע עובדות אלה, מועלית ביקורת בכתבה אודות תפקודו של התובע, אשר תואר כמי שחוגג על הקופה הציבורית וחולב אותה יחד עם מקורביו, מועל באמון הציבור, מפר את הבטחותיו. עוד מיוחסת לראש העיר התנהלות קלוקלת, חסרת שקיפות, ואף חשש להיותה נגועה בניגוד עניינים.
- לטעמי, כתבה זו אינה חוסה בצל ההגנות הנטענות על ידי הנתבעים. להלן אנמק.
- אמנם חלק הארי של הכתבה מתעסק בהעלאת ביקורת אודות התנהלות התובע- מעילה באמון הציבור, חליבת הקופה הציבורית, חוסר שקיפות וכו’- דבר אשר מעיד לכאורה כי כתבה זו חוסה בצל הגנת הבעת דעה, ברם, אין בהצגת דעות אלה בכתבה כדי להכריע את הכף, שכן הכתבה מביאה עובדות קריטיות אודות התובע – סירובו לחשוף את חוזה העסקת הדובר מכיוון שהוא מעניק לו תנאים מיטיבים ושכר חלומי יחסית למה שקיבלו דוברים קודמים, וכי המינוי נבחן על ידי התנועה לאיכות השלטון- היינו, הכתבה מציגה עובדות ודעות בעת ובעונה אחת.
- כאמור לעיל, על פי הפסיקה, כתבה אשר מציגה דעות ועובדות, תחסה בצל הגנת הבעת דעה, אם העובדות שהובאו בה הינן אמת.
- בענייננו, לא הוכח כי הדעות מבוססות על עובדות נכונות המשקפות את המציאות בפועל. העובדה כי דובר העירייה אשר מינה התובע, משתכר פי שלוש מהדוברים שמונו על ידי קודמיו, לא הוכחה בפניי. כמו כן, לא הוכח כי דובר העירייה הקודם עזרא פרי, השתכר סך 6,700 ₪ בחודש ודובר העירייה אחיקם משה דוד השתכר סך של 11,000 ₪, בעוד שעלות שכרו של מר אזולאי עומדת על סך של 25,000 ₪ בחודש כפי שרשום בכתבה. הנתבעים לא הציגו בפניי תלושי שכר של דוברים אלה, או אסמכתא כלשהי שעשויה להעיד כי דוברים אלה השתכרו סכומים כמצויין בכתבה. נהפוך הוא, הוכח בפניי כי דובר העירייה משתכר סך של 15,000 ₪, בתוספת מע”מ, זאת כעולה מחוזה העסקתו שצורף לתצהיר התובע. לא זו אף זו, הוכח כי הנתבע מס’ 3, מר שרון רביב, קיבל שכר דומה לשכר שמקבל מר אזולאי, כאשר עבד כיועץ ההסברה של ראש העיר הקודם פיני קבלו בשנת 1999.
- הוא הדין באשר לתנאים המפליגים שלהם זכה דובר העירייה. הנתבעים לא הציגו בפניי כל ראיה המוכיחה כי דובר העירייה נהנה מתנאים יוצאי דופן. גם חקירתו הנגדית של התובע לא היה בה כדי לסייע לנתבעים. כשנשאל התובע, למה מר אזולאי זכאי לפיצויים בהתאם לחוזה, על אף כי אינו עובד של העירייה, השיב התובע כי “החוזים בין העירייה לספקים ולנותני שירות …עוברים חוות דעת משפטית מאוד מוקפדת על ידי היועמ”ש…אני כראש עיר ללא השכלה משפטית קורא ומעיין ומעיר הערות. בסופו של יום נחתם חוזה באישור המחלקה המשפטית. החוזה אושר כדת וכדין” (ש’ 4-10, עמ’ 95 לפרוטוקול). דברים אלה לא נסתרו על ידי הנתבעים.
- במענה לשאלה, למה הנתבע מס’ 3, לא קיבל פיצויים כאשר עבד כיועץ הסברה, בעוד שמר אזולאי מקבל, העיד התובע כי מר משה דוד קיבל פיצויים כאשר עבד כיועץ הסברה חיצוני. עוד העיד כדלקמן: “לגבי יועץ הסברה, היו יחסי עובד ומעביד והוא קיבל פיצויים. שרון קיבל 15,000 ₪ פלוס מע”מ. אותו סכום מדויק שמקבל יועץ הסברה הנוכחי שביצע אותה עבודה…” (ש’ 11-17, עמ’ 95 לפרוטוקול).
- זאת ועוד, בתצהיר התובע הוא הצהיר כי העירייה כלל אינה מעסיקה עוזרת דובר בחשבונית, העוזרת אף אינה מקבלת שכר מהעירייה כפי שרשום בכתבה. הנתבעים כלל לא חקרו את התובע בעניין זה, כך לא הוכח כי הדובר קיבל עוזרת אשר שכרה משולם על ידי העירייה.
- מכאן עולה כי הנתבעים לא השכילו להוכיח כי התנאים אשר קיבל מר אזולאי, הינם תנאים “מפליגים” שלא זכו להם דוברים קודמים.
- באשר לעובדה שהובאה בכתבה אשר עניינה בבחינת מינויו של דובר העירייה, על ידי התנועה לאיכות השלטון נוכח קיומו של ניגוד עניינים. אכן, התובע ציין בעדותו כי מר אזולאי הינו קרוב משפחתו לשעבר, אולם, לא הוצג בפניי מכתב או מסמך שיש בו להעיד כי המינוי נגוע בניגוד עניינים, לא כל שכן, כי התנועה לאיכות השלטון בוחנת את המינוי בשל כך.
- אכן מר חריב העיד כי הוא הגיש עתירה מנהלית לחשיפת חוזה ההעסקה (ש’ 21-25, עמ’ 73 לפרוטוקול), ואכן התובע אישר שהוגשה עתירה מנהלית וכי זו נדחתה לאחר שסופקו המסמכים שנדרשו במסגרתה (ש’ 17-18, עמ’ 94 לפרוטוקול), אולם, העתק של עתירה זו לא הוגש לתיק. בא כח הנתבעים ציין כי ככל שיידרש הוא יגיש העתק של העתירה אולם לא הוגש מסמך כלשהו בעניין זה מטעם הנתבעים.
- מכאן, אין בידי לקבוע כי חוזה ההעסקה הוסתר מעיני הציבור, שעה שלא הוצג בפניי העתק העתירה המנהלית ולא הובהר הרקע להגשתה. בנוסף, לא ניתן להסיק מהגשת העתירה המנהלית כי המינוי היה נגוע בניגוד עניינים וכי התנועה לאיכות השלטון בוחנת את המינוי, כפי שרשום בכתבה.
- לאור האמור, אני קובעת כי הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה הנדרש להוכחת העובדות עליהן מבוססת הכתבה. מכאן, יתר הדברים שהובאו בכתבה אשר מהווים הבעת דעה על עובדות אלה, אינם יכולים לחסות בצל הגנת הבעת הדעה משאינם נשענים על עובדות נכונות.
- לאור האמור לעיל, משקבעתי כי עסקינן בכתבה המביאה דעות ועובדות, והוכח כי עובדות אלה אינן נכונות, ברי, איפוא, כי ההגנה של אמת הפרסום אינה מתקיימת.
- זה המקום לציין, כי אמנם חלק נכבד מהכתבה מובא כציטוט של אנשי אופוזיציה, ששמם לא הוזכר בכתבה, ברם, הנתבעים לא עמדו בנטל להוכחת עצם אמירת הדברים על ידי אנשי האופוזיציה. אמנם מר חריב אישר בעדותו אמירת חלק מהדברים, הנוגעים לגובה שכרו של הדובר הקודם ולעצם הגשת העתירה המנהלית (ש’ 1-8, עמ’ 73 לפרוטוקול), אולם, אין בכך כדי להשליך על אמירת יתר הדברים המוזכרים בכתבה. כמו למשל, שכרם של יתר הגורמים שאוזכרו בכתבה, בחינת מינויו של מר אזולאי על ידי התנועה לאיכות השלטון והעסקת העוזרת של הדובר ועוד. בעניינם של אלה, לא הובאו ראיות כלשהם מטעם הנתבעים.
- לא זו אף זו, עיון מעמיק בכתבה מלמד כי זו כוללת הוספת נופך של אמינות לדברי הציטוט שהובאו בה, דבר אשר שולל את תחולתה של הגנת אמת דיברתי למפרסם. מקריאת הכתבה ניתן להבחין כי חלק הארי של הכתבה אשר מהווה לשון הרע אודות התובע, אינו בגדר ציטוט כלל. כך למשל, החלק הראשון של הכתבה אשר מתחיל במילה “6,700 שקלים, זה היה…” וכלה במשפט “אף הוא ודוברו מסרבים לחשוף את חוזה העסקתו…”, לא צוטט בגרשיים, ודומה כי מדובר בדברים שנרשמו על ידי הנתבעים בעצמם. חלק זה, עוסק בהשוואה בין התנהלותו של התובע לבין קודמיו באשר לאופן מינויו של דובר העירייה. בין היתר, מביא עובדות אודות השכר לו זכו דוברים קודמים, הסתרת חוזה העסקתו של מר אזולאי ומינוי עוזרת בשכר ואף ייחוס התנהלות קלוקלת וחסרת שקיפות לתובע, תוך העלאת חשש לקיומו של ניגוד עניינים.
- דברים אלה שהובאו בכתבה לפני דברי הציטוט, מהווים תמיכה לדברי הציטוט ומאמתים את תוכנם לעניין התנהלותו של התובע כפי שמשתקפת בעיני הגורמים המצוטטים בכתבה.
- אציין כי הקטע היחיד, בחלק זה שהבאתי לעיל כדוגמא, אשר הקורא הסביר מבין כי אינו דבריו של המפרסם הינו החלק המתחיל במילה “כשקיבל את הפנייה…” וכלה במשפט “המשולם בחשבונית בכל חודש”. אולם חלק זה עוסק אך ורק בדובר, על כן, אין ספק כי שיוך האמירה שהובאה בו ל – “גורמים שונים במערכת” כפי שרשום בכתבה, אינו רלוונטי.
- בנוסף לחלק זה, אפנה גם לקטע אשר מציין כי התנועה לאיכות השלטון בוחנת את מינויו של מר אזולאי, אשר אף הוא מאמת את תוכן דברי לשון הרע שהובאו בכתבה. כך ציון עניין בחינת המינוי על ידי התנועה לאיכות השלטון בכתבה, תומך בדברי הציטוט שהובאו בכתבה, לעניין תיאור התובע כמי שאינו מתנהל במקצועיות, שקיפות וטוהר המידות הנדרש מאיש ציבור הפועל מכח אמון הציבור. אציין כי מדובר בקטע שלא צוטט בגרשיים, ומקריאתו לא ניתן להבין כי הוא נאמר מפי אחד מהגורמים שצוטטו קודם בכתבה או מפיו של אדם אחר. כך הקורא הסביר מסיק כי חלק זה הינו דבריו של המפרסם עצמו.
- לאור האמור, משעולה כי הנתבעים הוסיפו נופך של אמינות לדברי הציטוט שהובאו בכתבה, אזי בהתאם לפסיקה שהובאה בהרחבה דלעיל, לא יהיה בהוכחת עצם אמירת הדברים המצוטטים בה, כדי לספק הגנה לנתבעים.
- בטרם אעבור לבחינת יתר הכתבות, ולהסרת ספק בלבד, אציין כי הדיון נשוא כתבה זו נסב אודות דברי לשון הרע שעניינם בתובע בלבד. כך, הדיון כלל לא התייחס לדברים שהובאו בפסקה המתחילה במשפט “בבית שאן יש רבים” וכלה במשפט “אומרים חברי האופוזיציה”, היות ופסקה זו עוסקת אך ורק בדובר העירייה ואינה מתייחסת לתובע. גם בפסק הדין החלקי לא הוכרע לגביה אם היא מהווה לשון הרע אם לאו.
- כתבה מתאריך 4.7.14 (גיליון מס’ 740) נספח פ’, פורסמה בעיתון “שיחת העיר”, כתבה מתאריך 4.7.14 (גיליון מס’ 1277) נספח מו’, פורסמה בעיתון “מידע העיר”:
- ליבת הפרסום הפוגע בכתבות אלה הינה הצגתו של התובע כאינטרסנט, בוגד סדרתי, מפר הבטחות, גורם להעלאת המיסים, פוגע בזכויות העובדים, פועל באופן לא חוקי, בחוסר מקצועיות ובניגוד עניינים ועוד. התובע מוצג כמי שכשל בתפקידו כראש העיר והרס את כל הטוב שהיה בעיר.
- שתי הכתבות מוכתרות בכותרות שונות ופורסמו בשני מקומונים שונים, כי אם המשותף ביניהן, הוא התוכן. שתי הכתבות מצטטות את דבריו של חבר מועצת העיר מר וקנין, אודות התובע. תחילתן של שתי הכתבות בהקדמה העוסקת במר וקנין ומציגה את הסכסוך בינו לבין התובע. לאחר הקדמה קצרה זו, מצוטטים דבריו של מר וקנין אודות התובע.
- להוכחת הטענה כי עסקינן בציטוט של מר וקנין, העיד מטעם הנתבעים מר וקנין בעצמו. העד אישר כי כל הדברים שהובאו בכתבה הם ציטוטים של דבריו, כמו למשל, עניין ההמלצה כי התובע יתנתק מהפייסבוק ויתחיל לעבוד (ש’ 24-29, עמ’ 58 לפרוטוקול), הפרת הבטחות כלפי תושבים ושותפים (ש’ 3-8, עמ’ 59 לפרוטוקול), הסתרת חוזה העסקתם של מר אזולאי ומר יצחק פינדרוס (ש’ 19-23, עמ’ 59 לפרוטוקול), ומינוי מקורבים (ש’ 24-32, עמ’ 59 לפרוטוקול, ש’ 6-9, עמ’ 60 לפרוטוקול), עניין הרדיפה הפוליטית (ש’ 24-28, עמ’ 60 לפרוטוקול). הוא אישר כי הציטוט “בגידה…מי שזורע…” זה ציטוט לדבריו, וכי הוא אמר שהתובע בגד בציבור בוחריו (ש’ 11-12, עמ’ 69 לפרוטוקול). היינו, הוכח כי כל דברי הדיבה המצוטטים בכתבה הם אכן דבריו של מר וקנין, אשר הובאו כהווייתם ללא הוספת מידות של אמינות.
- אכן תוכן דברים אלה לא נתמך בראיות כלשהן על ידי הנתבעים, אך כאמור לעיל, כשענייננו בציטוט דברים של אדם אחר, לא נדרש מהמפרסם להוכיח את תוכן הדברים, אלא די בהוכחת עצם אמירתם מפי אומרם, ללא הוספת נופך של אמינות.
- בנסיבות העניין, רק חלק אחד מהכתבה אינו מביא את דבריו של מר וקנין שהינו ההקדמה שבה נפתחה הכתבה, ברם, אין ספק כי הקדמה זו אינה מוספיה נופך של אמינות לדברי הציטוט שהובאו לאחר מכן בכתבה.
- בכתבה שפורסמה בעיתון שיחת העיר, ההקדמה עוסקת במר וקנין בלבד. כמו כן, בכתבה שפורסמה בעיתון מידע העיר, ההקדמה עוסקת הן במר וקנין והן בהצגת הסכסוך הפוליטי בינו לבין התובע. מקריאת ההקדמה, הקורא הסביר מבין כי המפרסם מציג את הסכסוך הפוליטי הקיים בין שני הצדדים, באופן ניטראלי ללא נקיטת עמדה לכאן או לכאן.
- בהקדמה זו נרשם כי קיים סכסוך פוליטי בין התובע למר וקנין. באשר לרקע של סכסוך זה, נרשם בכתבה כי התובע פרסם בעמוד הפייסבוק שלו, הגדרה למונח “בגידה”. בעקבות זאת, פרסם מר וקנין פרסום נגדי כתגובה לכך. נוכח פרסומים הדדיים אלה, זומן מר וקנין לריאיון ונשאל אודות יחסיו עם התובע ודעתו לגביו. ברור כי דברים אלה אינם מהווים לשון הרע ואינם מאמתים את תוכן הכתבה. כמו כן, בעדותם בפניי לא נחקרו הנתבעים אודות הקדמה זו.
- משהוכח לעיל קיומו של התנאי הראשון להגנת אמת הפרסום, יש לבחון איפוא אם מתקיים התנאי השני, שעניינו בקיומו של עניין ציבור. אין ספק בענייננו, כי התנהגותו של התובע במילוי תפקידו כראש עיר מול הציבור שבחר בו, ניהול כספי הציבור ועוד, הינם אירועים חדשותיים בעיר, אשר העלאתם על הפרק תתרום לניהול שיח ציבורי דמוקרטי, תאפשר לציבור להביע את דעתו בעניין ולשפר אורח חייו.
- אשר על כן, אני קובעת כי הנתבעים הוכיחו את תחולתה של הגנת אמת דיברתי, היינו כי הדברים שהובאו בכתבה הם דבריו של מר וקנין, ללא הוספת נופך של אמינות לדברים.
- לאור האמור לעיל, משקבעתי כי חלה על כתבה זו הגנת אמת דיברתי, איני נדרשת לדון בשאלת תחולתה של הגנת הבעת דעה בתום לב.
- כתבה מתאריך 16.5.14, נספח לד’, פורסמה בעיתון “מידע העיר”:
- כתבה זו מביאה לידיעת הציבור את ההתרחשויות בטקס שנערך ביום הזיכרון, בו נכח ראש העיר. לכתבה צורפו שתי תמונות כאשר באחת מהן מופיע התובע, ובשנייה מופיע התובע יחד עם המנכ”ל והעוזר שלו. הכתבה מבקרת את התנהגות התובע ואנשיו אשר הצטלמו בטקס כשהם מחובקים ומחייכים, כאשר תמונות אלה הועלו לפייסבוק לאחר הטקס. ליבת הפרסום הפוגע בכתבה זו הינה תיאורו של התובע כמי שמתהדר בעצמו יחד עם העוזר והמנכ”ל, כאשר הם מחויכים מאוזן לאוזן ומעלים את תמונותיהם לפייסבוק בעוד שמשפחות שכולות מבכות את יקיריהן ביום כזה.
- לטעמי, כתבה זו חוסה בצל הגנת הבעת דעה בתום לב, כפי שיפורט להלן.
- קריאת הכתבה כמכלול, תוך בחינת סגנון הכתיבה, הניסוח וסדר הצגת העניינים יוצרת רושם כי המפרסם הביע את דעתו אודות התנהגות התובע בטקס יום הזיכרון. הכתבה נפתחה בשאלה “אזכרה או מסיבה?”, ואף נחתמה בשאלה “מה השלב הבא? סלפי בבית העלמין? בר אקטיבי?”. אף על פני אחת התמונות המצורפות לכתבה נרשם “מישהו שכח שזה יום הזיכרון?”. הביטויים בהם נעשה שימוש בכתבה אף הם מלמדים על הבעת דעה: “הם מצטלמים אפילו באזכרות”, “מרוצים מעצמם”, “פשוט ביזיון”. דברים אלה, יש בהם להעיד כי הרשום בכתבה מהווה דעתו האישית של המפרסם אשר השאיר בידי הקורא הסביר את ההחלטה לגבש דעה עצמאית בעניין, שעשויה להיות שונה מדעתו.
- אכן, המפרסם השתמש בלשון גוזמה אך אין בכך כדי להטעות את הקורא הסביר, במיוחד תושב העיר בית שאן אליו מכוונת באופן ספציפי הכתבה, לשפוט בעצמו לאחר קריאת הכתבה. הקורא הסביר רואה את התמונות המצורפות לכתבה ויודע להסיק מהן מסקנות אודות התנהגות התובע. כך למשל, הקורא הסביר יודע להבחין אם אכן התובע “מחייך מאוזן לאוזן” כפי שנרשם בכתבה או מחייך באופן המתאים למעמד. סביר אף להניח כי חלק מתושבי העיר נכחו בטקס, היו עדים למתרחש בפועל שם ויכלו להתרשם בעצמם אם אכן הכתבה משקפת את התנהגות התובע, אם לאו. זאת ועוד, בכתבה עצמה אכן נרשם כי הוזמן צלם מגנטים, אך באף מקום לא נרשם כי צולמו תמונות מגנטיות.
- לא נעלם מעיניי, כי הבעת הדעה בנסיבות העניין הינה על עובדה. במקרה דנן, הנתבעים הוכיחו כי העובדות עליהן מבוססת הבעת הדעה הן נכונות. ראשית לכל, עובדה זו מתגלה מעיון בתמונות שצורפו לכתבה, מהן עולה כי ראש העיר עומד עם העוזר והמנכ”ל שלו, כשהם מחייכים אל העדשה.
- בנוסף, התובע אישר כי התמונות המצורפות לכתבה הן אכן התמונות שלו שנלקחו מטקס יום הזיכרון. עוד אישר כי התמונות הועלו לפייסבוק וכי הצלם שהוזמן לטקס הינו צלם מגנטים. עוד הוא ציין בעדותו כי במשך שנים הדוברות זימנה צלם ביום הזיכרון (ש’ 27-32, עמ’ 98 לפרוטוקול), וזה יכול להיות שהוא צלם חתונות או הלוויות, ביום הזיכרון נשוא הפרסום, אכן נבחר צלם מגנטים אולם הוא לא צילם מגנטים (ש’ 4-8, עמ’ 99 לפרוטוקול).
- אני נכונה לקבל את גישתו של התובע כי דברי הפרסום בוטים וגסים אולם אין בכך כדי להוציאם מגדר הבעת דעה על עובדה המתועדת בתמונות שמתנוססות על יד הכתבה. בהקשר זה נקבע כי “עיקר תכליתו של חופש הביטוי להבטיח הגנה לביטויים קיצוניים ומעוררי מחלוקת. דברי נועם, הערבים לאוזן והקלים לעיכול, אינם זקוקים להגנה של חופש הביטוי. דווקא אותן אמירות, המעוררות תחושות שליליות הן אלה שחשופות לפגיעה ולכן זקוקות למעטה ההגנה של הזכות הבסיסית – זכות שהיא ציפור נפשה של הדמוקרטיה” (ראה לעיל עניין רשת שוקן). כמו כן, כבר נפסק כי הבעת הדעה נתפסת בעיני האדם הסביר כפוגענית פחות מקביעת עובדה.
- לאור האמור, אני קובעת כי התנאי הראשון מתקיים בענייננו, ויש לבחון כעת אם מתקיים התנאי השני, של יסוד תום הלב.
- לדעתי, גם היסוד השני מתקיים בנסיבות העניין. כאמור לעיל, בבחינת קיומו של תום לב בפרסום, מביא בית המשפט בחשבון את השיקולים הבאים: נושא הפרסום ומושאו, מידתיות הפרסום וסבירותו, נוסחו והיקפו.
- בענייננו מדובר בכתבה בת חצי עמוד, אם לא פחות. נושא ומושא הכתבה חשובים בנסיבות העניין, הכתבה מבקרת את התנהגותו של ראש העיר ביום לאומי חשוב במדינת ישראל, כפי שנתפסת בעיני המפרסם. באשר למידתיות הכתבה וסבירותה, אכן הכתבה נוסחה בסגנון ארסי ואף בחלק מסוים נעשה שימוש בלשון חדה, אולם לטעמי היא אינה חורגת מגדר הסביר.
- שתי הפסקאות הראשונות בכתבה, נכתבו בטון אירוני- “אזכרה או מסיבה”, כולם מחייכים ומדושני עונג”, “השנה הגדילו לעשות בעירייה”. אף באשר לפסקה האחרונה בכתבה בה נכללו דברים פוגעניים “פשוט ביזיון”, “סלפי בבית העלמין” – אולם אין בדברים אלה כדי לשלול את יסוד תום הלב. אני נכונה לקבל את גישתו של התובע כי מדובר בדברים חריפים וקשים, אך אין בכך כדי לשלול את ההגנות הקבועות בחוק.
- כבר נפסק לא אחת כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להכתיב סטנדרטים של סגנון וטעם לאמצעי התקשורת. אף אם מדובר בדברים רגישים שנכתבו בסגנון ארסי, וגם אם ניתן היה לומר את הדברים בצורה אחרת אשר תפגע במידה פחותה יותר במושא הפרסום (ע”א 7/79 הוצאת ספרים “החיים” נ’ רשות השידור, לה(2) 365 (1981). בהקשר בו נבחן יסוד תום הלב נקבע בפרשת קראוס ובפסק דין ע”א 723/74 הוצאת עיתון “הארץ” בע”מ נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ, לא(2) 281 (1977). כי ההגנה על הבעת דעת “אינה נשללת בגלל אפיה הביקורתי החריף או נעדר-האובייקטיביות, והפרסום אינו מאבד בשל כך מסבירותו. נוסח הדברים, שאינו לטעמו של איש מתון, אינו הופך את הפרסום בשל כך לבלתי-סביר” .
- זאת ועוד, בחינת החלופות המנויות בסעיף 16 לחוק לשון הרע, אשר תחולת אחת מהן, מהווה חזקה להיעדר קיומו של יסוד תום הלב, מעלה כי אין אלה מתקיימות בענייננו. הפרסום מתבסס על עובדה שנתמכה כאמור, בתמונה שצורפה לכתבה. כמו כן, באשר לכוונת המפרסם לפגוע במושא הפרסום, מצאתי כי בנסיבות העניין לא פעלו הנתבעים ממניעים זדוניים לפגוע בתובע. עיון בתצהירו של הנתבע מס’ 1 והתרשמות מעדותו בפניי מעלה כי הוא פרסם את הכתבה מתוך אמונה כי התנהגותו של התובע אינה הולמת את המעמד, ולאו דווקא ממניעים אחרים שיסודם בקיומו של מאבק פוליטי בין שני הצדדים. בתצהיר שהוגש מטעם הנתבע מס’ 1, ובעדותו בפניי הוא שוב חזר על תוכן הדברים שהובאו בכתבה, והביע את דעתו ותחושתו הסובייקטיבית אודות התמונות של התובע ואנשיו. בתצהירו ציין כי צלם מגנטים בדרך כלל מוזמן לאירועים משמחים ולא לאירועים עצובים. עוד ציין כי התנהגות זו עוררה ביקורת מצד גורמים רבים, וכי לטעמו היה ראוי לתובע להימנע מצילומים אלה ביום זה במיוחד כשמדובר בתמונות בעלות אופי משמח.
- זאת ועוד, הנתבע מס’ 1 העיד בפניי כדלקמן: “אנשים היו בהלם שהיה במקום צלם מגנטים שצילם את ראש העיר וחבריו, תומכיו ומקורביו כאילו זה מסיבה. אני מלווה טקסי זיכרון 15 שנה ויותר. רואים את ראש העיר, רב העיר, משפחות שעומדים בצורה מכובדת. יש צלם שמצלם שתי תמונות מכובדות להעביר לתקשורת. פה העלו תמונות של ראש העיר ומקורביו עולצים כאילו זה מסיבה…” (ש’ 10-14, עמ’ 28 לפרוטוקול).
- בנוסף, כפי שהובהר לעיל, הוכח כי בטרם פרסום הכתבות פנו הנתבעים לתובע על מנת לקבל את תגובתו אולם האחרון סירב לתת תגובה מטעמו.
- לאור האמור, נחה דעתי כי אף יסוד תום הלב הוכח בענייננו.
- אשר על כן, אני קובעת כי כתבה זו חוסה בצל הגנת הבעת דעה בתום לב. משכך, אינני נדרשת לבחון אם מתקיימת בנסיבות העניין הגנת אמת הפרסום.
הפיצוי
- מן המקובץ לעיל, עולה כי עלה בידי הנתבעים להוכיח תחולתן של ההגנות ב-5 מתוך 7 הכתבות שבגדרן נמצאו דברי לשון הרע. משכך, התובע זכאי לפיצויים בגין פרסום שתי כתבות.
- התביעה שבפניי, הוגשה בהתאם לסעיף 7א לחוק, היינו אין דרישה להוכחת נזק כלשהו.
סעיף 19 לחוק קובע כדלקמן:
“בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים”.
- לשם פסיקת פיצוי לטובת הנפגע, בית המשפט נדרש גם בשלב זה, לאזן בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כך שאיזון כאמור אינו נחוץ רק לשלב קביעת האחריות אלא גם בעת פסיקת הפיצוי הכספי (רע”א 4740/00 לימור אמר נ’ אורנה יוסף, פ”ד נה(5) 510 (2001).
- על פי הפסיקה, מטרתם של הפיצויים בעוולות לשון הרע הינה כפולה. ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, היינו, להכיר בעוול שנגרם לו, בסבל שלו ובפגיעה בשמו הטוב, הכל כדי לנסות להחזירו למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית, נועד הפיצוי כדי לחנך את הציבור, ולהביא לידיעתו כי שמו הטוב של האדם אינו הפקר, ועל כן, לפיצוי יש מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה את הציבור מפני הוצאת לשון הרע (ראה ע”א 802/87 עקיבא נוף נ’ אורי אבנרי, פ”ד מה (2) 489 (1991).
- בבואו של בית המשפט להכריע בשאלת גובה הפיצויים, עליו לשוות לנגד עיניו את השיקולים הבאים: היקף הפגיעה, מעמדו של הנפגע בקהילתו, השפלתו, הכאב והסבל שלו וכן התוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. לא נקבעו בפסיקה תעריפים לעניין מידת הפגיעה בנפגע, אלא הבחינה נעשית באופן אינדיווידואלי כאשר כל מקרה ייבחן לגופו. כמו כן, יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו ואמינותו.
- בענייננו, מושא הפרסום הינו דמות ציבורית, ראש עיר. עובדה זו עשויה לפעול בשני כיוונים מנוגדים (ראה לעיל עניין נודלמן). אנשי הציבור חשופים באופן תמידי לתקשורת דבר אשר מקל עליהם להתגונן מפני אמירות פוגעניות. בענייננו, אכן התובע סירב להגיב לכתבות שפרסמו הנתבעים, ברם, התובע כאיש ציבור נגיש לכלי התקשורת ויכול להגיב לתוכן הדברים שהועלו בכתבות. בנוסף, עיון בחומר הראיות מעלה כי הוא פעיל בפייסבוק שלו (ראה נ/1-נ/3), והוא נוהג לפרסם באופן תמידי עניינים ואירועים אודות תפקידו, לרבות, תגובות אודות דברים אשר נפגע מפרסומם (ראה למשל נ/3), דבר זה מפחית את עוצמת הפגיעה.
- כמו כן, האינטרס הציבורי מחייב ביקורת על איש ציבור, על מנת להבטיח תפקודו התקין ותדמיתו ההולמת של השירות הציבורי. בעניין נודלמן נקבע כדלקמן : “פסיקת פיצויים גבוהים על פגיעה בו עלולה להיות בעלת אפקט “מצנן” שיש בו כדי להשפיע על פרטים ועל גופי תקשורת להימנע, או לצמצם את הביקורת על אנשי הציבור”.
- זאת ועוד, לקחתי בחשבון כי הנתבעים הינם בעלי ועורכי מקומונים, אשר לעתים רבות, הדברים הפוגעניים המפורסמים בעיתונים שלהם, הם דברים מצוטטים של אדם אחר, ובמקרה דנן, רובם דברי חברי אופוזיציה או אנשי ציבור אחרים. בהקשר זה אציין כי המגרש הנכון ליריבות פוליטית אינו בית המשפט. ביקורת חריפה ובוטה על אנשי ציבור הינה חלק אינטגראלי מההליך הדמוקרטי. כך, קיים חשש כי ריבוי הגשת תביעות על ידי אנשי ציבור, ירתיע את המתנגדים להם במידה שאינה סבירה ויבלום בכך את הביקורת הציבורית הלגיטימית. חשש זה הינו שיקול מהותי שעל בית המשפט לקחת בחשבון בהכרעה אם לקבל את התביעה אם לאו ובקביעת גובה הפיצוי.
- מכאן, נתתי אף משקל לכך כי ענייננו בשני צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים אשר ביניהם מאבק פוליטי מתמיד. מחומר הראיות שהונח בפניי ניתן ללמוד כי הנתבעים נהגו לפרסם דברים ואירועים אודות התובע, והתובע נהג לפרסם דברים אודות הנתבעים בעמוד הפייסבוק שלו (ראה למשל נ/1).
- בנוסף, אף אם עסקינן בתביעה שאינה דורשת הוכחת נזק בפועל, לא נוכחתי כי הפגיעה בשמו הטוב של התובע גרמה לו סבל וכאב רבים. אכן, לכאורה עולה מכתב התביעה כי הנתבעים פרסמו כתבות רבות אודות התובע, שעה שהמקומונים שלהם הינם מקומיים והגיעו לקהל יעד רחב בעיר בית שאן, דבר העלול להעיד כי מדובר במתקפה בלתי פוסקת נגד התובע תוך כוונה זדונית לפגוע בו. אף במקרים מסוימים, נעשה בכתבות שימוש בלשון בוטה ומשתלחת כפי שקבעתי בפסק הדין החלקי. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי בסופו של יום נמצאו רק שתי כתבות אשר אינן חוסות בצל הגנת אמת הפרסום או הבעת דעה. כמו כן, בכתבות אלה לא נעשה שימוש בלשון בוטה ובביטויים פרובוקטיביים.
- זאת ועוד, התנהגותו של המזיק אף היא משפיעה על שיעורו של הפיצוי שייקבע. בענייננו, הוכח לעיל כי בטרם פרסום הכתבות, פנו הנתבעים לתובע או לעירייה על מנת לקבל תגובה לפרסום, אך התובע סירב להגיב.
- מן הצד השני, לא ניתן להתעלם מכך כי ענייננו באיש ציבור המכהן כראש עיר, תפקיד בעל מעמד ציבורי ופוליטי, הנושא עמו הערכה ציבורית עמוקה הן מצד בוחריו והן מצד העולם הרחב (ראה לעיל עניין נודלמן). כך שחרף חשיבותה של הזכות לחופש הביטוי, במיוחד כשענייננו באיש ציבור, אין מדובר בזכות מוחלטת אשר היקפה בלתי מוגבל. זכותו של איש הציבור לשם טוב, זוכה אף היא למשקל ראוי, שכן שמו אינו הפקר אלא הוא היקר בנכסיו, ככל אדם.
- בעניין אבנרי נקבע כי יש לעודד אנשים טובים ואיכותיים ליטול חלק בעשייה הציבורית מבלי שאלה יחששו מפגיעה בכבודם ובשמם בשל נטילת תפקידים ציבוריים (ראה גם ספרו של שנהר בעמ’ 70-73). בענייננו, התובע המכהן כראש העיר צבר מוניטין במשך חייו ורכש את אמון הציבור אשר בחר בו, על כן, שמו הטוב ואמון הציבור בו, חשובים לו לצורך המשך מילוי תפקידו (ראה לעיל עניין נודלמן).
סוף דבר
- לאור כל האמור לעיל, משנמצא כי הכתבות אשר אינן חוסות בצל ההגנות הקבועות בחוק, פורסמו בעיתון מידע העיר אשר בבעלותם של הנתבעים מס’ 1 ו-2, ואילו הכתבה אשר פורסמה במקומון “שיחת העיר”, אשר בבעלותם של הנתבעים מס’ 3 ו-4, חוסה בצל ההגנה הקבועה בחוק, אזי דין התביעה נגד הנתבעים מס’ 3 ו-4 להידחות.
- לאור התוצאה אליה הגעתי, איני נדרשת לדון בשאלת שבמחלוקת בעניין אחריותה של הנתבעת מס’ 4, על עיתון “שיחת העיר”, משהתביעה נדחתה נגד בעלי העיתון.
- לאור האמור, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי מהנתבעים מס’ 1 ו-2, בגין הוצאת לשון הרע אודותיו, על ידי פרסום שתי כתבות במקומון שבבעלותם. בנסיבות העניין, ראוי להעמיד את הפיצוי על סך של 20,000 ₪ לכל אחת משתי הכתבות.
- בהקשר זה, אציין כי אין לשעות לטענת הנתבעים לפיה יש להגביל את הפיצוי שייפסק לתובע בגין כל אחת מהכתבות לסך של 11,905 ₪, שהינו הסכום המתקבל מחלוקת סכום התביעה על מספר הכתבות שנכללו בתביעה המקורית. אמנם התובע הגביל את סכום תביעתו לסך של מיליון שקלים לצורכי אגרה, ברם, אין בכך כדי להגבילו לתקרת פיצוי מוגבלת בגין כל אחת מהכתבות, באופן יחסי לסכום התביעה. גישה פרשנית זו נדונה ונדחתה ברע”א 7602/11 מגדל חברה לביטוח בע”מ נ’ מיפרומאל תעשיות ירושלים בע”מ (פורסם בנבו, 12.7.12), שם נקבע כי:
“אם יאלץ התובע לזנוח מראש את טענותיו הנוגעות לראשי נזק מסוימים, ובסופו של יום הוא יכשל בהוכחת ראשי הנזק האחרים, עלול להיפסק לזכותו פיצוי נמוך-נמוך אף מן הסכום שנרשם לצרכי אגרה- סכום שאינו משקף את היקף נזקיו של התובע במציאות, ואף לא את היקף אחריותו של הנתבע. פיצוי שכזה אף חוטא לעקרון השבת המצב לקדמותו, לפיו זכאי התובע למלוא הפיצוי בגין נזקיו, בגבולות אותן תחם לעצמו משיקולי אגרה”
- אשר על כן, אין בסכום האגרה אשר שילם התובע עת הגיש את התביעה, כדי להגבילו מלהוכיח את מלוא היקף נזקיו, אף אם אלה חורגים מסכום התביעה עצמה, זאת בלבד, שלא יגבה יותר מהסכום שנדרש מלכתחילה עם הגשת התביעה.
- באשר לשאלת ההוצאות, בבואו של בית המשפט להכריע בשאלה זו, יביא בחשבון את דרך התנהלותם של בעלי הדין במשפט, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק (ע”א 9535/04 סיעת “ביאליק 10” נ’ סיעת “יש עתיד לביאליק” (פורסם בנבו, 16.6.05). בעניין זה נקבע כי ייתכנו מקרים בהם לא ייפסקו לטובת מי שזכה בהליך הוצאות כלל או שייפסקו אך בסכום מוקטן.
- בבואי לשקול את שאלת ההוצאות, נתתי את הדעת לכך כי בסופו של יום נמצאו רק שתי כתבות אשר אינן חוסות בצל ההגנות, זאת לצד העובדה כי עסקינן בסכסוך בעל אופי פוליטי שאפשר היה להימנע מהתערבות הערכאה השיפוטית בעניינו, שכן ככלל ראוי להותיר את ההכרעה בסכסוכים אלה לזירה הפוליטית הציבורית. מאידך, אין להתעלם ממספרן הרב של הכתבות שפורסמו אודות התובע, לא כל שכן, מחומרת הדברים שהובאו בהן אף שחלק מהם חוסה בצל ההגנות הקבועות בחוק. לאור האמור, ובשים לב לכך כי התובע שעה להמלצת בית המשפט וצמצם את מספר הכתבות, מצאתי כי מן הראוי להטיל על הנתבעים 1 ו-2, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין באופן יחסי לסעד שנתקבל. מאידך, בשל האמור לעיל, ובשים לב להתנהלות הנתבעים בתיק, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות ביניים, לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות לטובת הנתבעים 3 ו-4.
- סיכומו של דבר, בעורכי את האיזון בין כלל השיקולים כמפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך של 40,000 ₪, הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכר טרחת עו”ד בסך של 6,000 ₪ + מע”מ. סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
התביעה כנגד הנתבעים 3 ו- 4 תידחה ללא צו להוצאות.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב”כ הצדדים.
ניתן היום, כ”ג חשוון תשע”ז, 24 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.
One Comment
הנהלת בתיהמ”ש היא גוף רקוב ושקרן שבאמצעות תרבות השקר שלו מחפה על שופוטים לא ישרים ורמאים ועל אלפים מעובדיו שהינם נחותים, טיפשים ובעלי מנטאליות פרימיטיבית, כגון שימוש בקמיעות או העדר מחויבות לזכויות האדם. הזרוע האלים ביותר שלה זהו משמר בתי המשפט-גוף שמרבית אנשיו קאפואים- אשר משבש הליכים בכוח הזרוע, מחלל את פומביות הדיון ואף לוחש לשופטים לשון הרע לגבי מתדיינים. המטרה היא להסתיר את האמת ע”י שקרים, אלימות וסתימת פיות.