ספינת העבדים

“הרוצה לחיות יכון למלחמה“

מה שקורה לאחרונה בארה״ב הזכיר לי שלאומה הגדולה הזו יש עבר אפל שרוחש מתחת לפני השטח. העבר האפל הזה בא לידי ביטוי בארוע אחד נורא הידוע בשמו ״הטבח בספינת העבדים״ (Zong massacre)

קרדיט : פורסם ע”י צאפ מגזין

בשנת 1781 עשתה את דרכה לאיים הקריבים ספינת העבדים ״זונג״ שהפליגה מחופי אפריקה ושהיתה בבעלות אנגלית, כשעל סיפונה 442 עבדים שיועדו להמכר בשווקים בג׳מייקה.

היתה זו כמות יותר מכפולה ממה שנועדה הספינה לשאת.

עקב הצפיפות האיומה והתנאים הקשים- אפילו עבור עבדים שחורים שהיו רגילים לחיות בתנאים תת-אנושיים, חלו רבים מהעבדים במחלות מידבקות ואף הדביקו חברי צוות. בנוסף טעות בניווט גרמה להתארכות הדרך ולמצוקת מזון ומים, העבדים היו במצב של תת-תזונה וחלק מהם מתו.

לאחר שמספר חברי צוות מתו אף הם, הורה קברניט הספינה קולינגווד להשליך לים 123 עבדים חולים. הם הושלכו לים כבולים לשלשלאותיהם, אליהם הצטרפו 10 מחבריהם שקפצו אל מותם, כנראה מתוך הזדהות.

מה בעצם היתה הסיבה לכך שהעבדים הושלכו לים, מדוע לא היה אפשר פשוט להמשיך ליעד ולטפל שם במי שחולה?

עבדים שחורים היו לא יותר ממטען/סחורה (בדומה ליהודים בימי הבינים באירופה שהיו לא יותר ממטבעות זהב עבור השליטים). במידה והיו מגיעים לחוף עם ״הסחורה״ הלא שמישה, רב החובל לא היה מרוויח עליהם כלום, הפסד כספי לא קטן, לעומת זאת אילו הסחורה אבדה בלב ים, הביטוח היה מכסה את ההפסדים. פשוט, לא?

אכן רעיון נפלא והכל היה עובד יופי טופי אלא שאת חברות הביטוח, כמו שכולנו יודעים, לא עשו באצבע, וכשהגיעה אליה התביעה היא החלה בחקירה משלה, עלתה על פרטי המקרה וגלגלה את בעלי הספינה מכל המדרגות.

בעלי הספינה פנו לבית המשפט כדי לקבל סעד לאובדנם, ורק בזכות הדיון המשפטי שהפרוטוקול שלו נשמר, הסיפור התפרסם (מי יודע עד כמה מלאה רצפת האוקינוסים באפריקאים חסרי ישע שהושלכו אל מותם הבלתי ידוע…)

במשפט הופרכו טענותיהם של בעלי הספינה על כך שלא היה מספיק מים ולולי הושלכו העבדים לים כל מי שהיה בספינה היה גווע בצמא- היו מים די והותר, אלא שלבו של השופט היה רחום לאובדנם של בעלי הספינה והוא חייב את חברת הביטוח לשלם פיצויים. חברת הביטוח הגישה ערעור שבו היא זכתה ונקבע שזה לא היה מטען אובד.

בשלב הזה נכנס לתמונה גראנוויל שארפ, שהיה פעיל בתנועה לביטול העבדות (שהחלה את צעדיה הראשונים).

שארפ החל מפעיל לחץ ציבורי לכך שהמשפט ישתנה ממשפט כלכלי למשפט פלילי ושרב החובל יואשם ברצח, אלא שהתובע הראשי דחה בתקיפות את הדרישה בטענה הבאה:
“מה היא טענה זו על כי בני אדם הוטלו אל המים? זהו מקרה של מטען וסחורה. שחורים הם סחורה ורכוש; ולא ניתן להתייחס אליהם כאל בני אדם”.

כשישים שנה לאחר מכן הצייר הנפלא וילאם טרנר קרא את הספר The History and Abolition of the Slave Trade וצייר את “ספינת העבדים״. בציור רואים ספינה באופק בעוד מסביב, בקדמת הציור, מפוזרים במרחב עבדים טובעים כשסביבם יצורי ים. הספינה עצמה נמצאת במוקד סערה כאשר היא נראית כשוקעת עם השמש.

התמונה הוצגה לראשונה בשנת 1840 בתערוכה שהוקדשה לשחרור עבדים וטרנר העניק את התמונה לנסיך אלברט- בעלה של וויקטוריה מלכת אנגליה, מתוך תקווה שהוא יסייע במאמצים להפסקת העבדות בארה״ב- באנגליה גופא העבדות נאסרה כעשור קודם.

טרנר הוסיף לציור את השיר הבא שהוא כתב:

‏”Aloft all hands, strike the top-masts and belay;
‏Yon angry setting sun and fierce-edged clouds
‏Declare the Typhon’s coming.
‏Before it sweeps your decks, throw overboard
‏The dead and dying – ne’er heed their chains
‏Hope, Hope, fallacious Hope!
‏Where is thy market now?”

240 שנה חלפו מאותו יום אפל אך מאומה לא השתנה. העבדות לא הסתיימה אלא שנתה צורה. העבדות לא תפסק אם לא נעשה לה סוף. האנשים הרעים המנהלים את חיינו עושים הכל כדי לתת לנו את האשליה כי הם חפצים בטובתנו כאשר כל מטרתם היא לעשות לביתם ואין להם שום רגש לסבלנן. בכדי לזכות בחיי חופש אין ברירה אלא להילחם ולהקריב קורבנות.