EDNA LOGO 1
EDNA LOGO 1

עו”ד חגית יחזקאל יצוג משפטי גזעני: ייצגה את ילנה דניסוב ששילמה 50,000 ש”ל לג’יגולו בדואי תמיר מזאריב עבור שירותי מין וטענה שהוא “רימה אותה שהוא יהודי”. השופטת סיגלית גץ אופיר קרעה לבדואי את הצורה

ילנה דניסוב שכבה עם בדואי וטענה שרימה אותה כי הוא לא יהודי

לפנינו כתבת יחסי ציבור לעו”ד הפמיניסטית חגית יחזקאל אשר ייצגה אישה בשם ילנה דניסוב שהזדיינה עם בדואי ונתנה לו כ 50,000 ש”ח.  התביעה התנהלה בבית משפט השלום בחיפה (קן הצרעות) אצל השופטת סיגלית גץ אופיר, ולפי הכתבה השופטת המליצה לצדדים להתפשר והבדואי שיוצג ע”י עו”ד מהסיוע המשפטי ששון חורש הסכים להתפשר ולשלם לה 60,000 ש”ח.

 

ילנה דניסוב שכבה עם בדואי וטענה שרימה אותה כי הוא לא יהודי
ילנה דניסוב שכבה עם בדואי וטענה שרימה אותה כי הוא לא יהודי

 

2 ילנה דניסוב נתנה לבדואי 50000 שח על שירותי מין
ילנה דניסוב נתנה לבדואי 50000 שח על שירותי מין

קודם כל לשלם 60,000 ש”ח על 50,000 ש”ח זה לא פשרה.  זה פדיחה של העו”ד מהסיוע.  מסכן כל גבר שצריך לקבל סיוע מהסיוע….  אלה פשוט מוכרים את הגברים בזול תמורת נזיד העדשים שהסיוע משלם להם.

הכתבה מוצגת כאילו עו”ד חגית יחזקאל היא כל כך מוצלחת שהצליחה לנצח בתביעה קשה ומסובכת….  אבל אין פה שום פסק דין לאסמכתא וכל הפרסום הוא העתק הדבק של סיפור שחגית יחזקאל או הדוברות של הסיוע המשפטי העבירו למערכת “פסק דין” וגם שילמו על זה כ 5,000 ש”ח עבור הכתבה.

 

חגית יחזקאל - הזין של גבר יהודי יותר טוב מזין של בדואי
חגית יחזקאל – הזין של גבר יהודי יותר טוב מזין של בדואי

כמובן שבמערכת פסק דין אין שום גילוי נאות שזו כתבת פרסומת ממומנת לעו”ד חגית יחזקאל.

הגזענות הנוטפת מהשופטת סיגלית גץ” זין של יהודי יותר טוב מזין בדואי?       

התובעת כאן היא יזיזה אחת מיני רבים שנפלו בקסמו של הבדואי השרמנטי תמיר מזאריב (כיום בן 52, שנת 2022).  זאת אנחנו יודעים משלל הכתבות ב 2011 ו 2013 על תמיר שהוא “הונה עשרות נשים בצפון הארץ”.  בפסק דין ישן של בית משפט עליון, בשפ 321/11 תמיר מזאריב נ’ מדינת ישראל, השופט פוגלמן כתב שתמיר הוא קצין מילואים בצה”ל, נכה צה”ל ובן למשפחה שכולה.  פוגלמן הסביר שהיה עימות ב 2011 עם מתלוננת אחת שטענה ש”אמר לה שאביו בדואי ואמו יהודיה, וכי הוא גדל כיהודי”. 

זו היתה מתלוננת אחת מיני רבים, אבל בכותרות חגגו עליו כאילו הוא רימה את כל הנשים שהוא יהודי, ומאז זה נדבק לו כאילו כל הנשים מוכנות להזדיין איתו רק בגלל שהוא מספר להן שהוא יהודי……  אגב ילנה דניסוב לא עשה גוגל על תמיר?  זה מופיע בתוצאות הראשונות של שמו כך שהוא לא יכול היה לרמות אותה “שהוא יהודי”.

נגיד רק שנראה לנו שהיא עצמה לא ממש 100% יהודייה, ושהפרטים על תמיר מתאימים יותר לדרוזי ולא לבדואי.

כתבת יחסי הציבור באתר פסק דין לא מביאה את פרטי התיק, ולכן הנה מספר התיק: תאד”מ 61098-01-22: ילנה דניסוב נ’ תמיר מזאריב.

 

 

וזה העו”ד של הבדואי שנכשל – סיוע משפטי.   מה אפשר לצפות….  ששון חורש

ששון חורש מהסיוע המשפטי מייצג גברים ונכשל כישלון חרוץ
ששון חורש מהסיוע המשפטי מייצג גברים ונכשל כישלון חרוץ

מה זה החירטוט הזה “התחזה ליהודי”????

לא הצלחנו להבין למה זה חשוב להגיד שהבדואי התחזה ליהודי?  מה קרה זין של יהודי יותר טוב מזין של בדואי?  האישה חרמנית וכמהה למישהו שיפתח לה את המפעל, איזה סיבה יש לה להגיד שהוא “הונה” אותה שהוא “יהודי”?

ונניח שהאישה חושבת שהוא אשכנזי ובסוף מתברר לה שהוא מעדות מרקש, גם זו סיבה לטעון להונאה???  לטעמנו זוהי גזענות לשמה והעו”ד חגית יחזקאל פשוט חגגה על סטראוטיפים ו”שנאת האחר”. גועל נפש של עורכת דין.

 

  ואיפה הראיות שזו היתה הלוואה ולא מתנה????

לא נחתם חוזה הלוואה.  אילו היה חוזה הלוואה הרי שחגית יחזקאל לא היתה צריכה לשלוף את קלף הגזענות שהוא בדואי שהונה יהודיה לצרכי מין ולקיחת כספים…. בלי חוזה כתוב איך אפשר לדעת שהיא לא נתנה לו מתנה כי היתה כל כך מרוצה משירותיו המיניים?

הרי ברור ושקוף פה שאילולא היהודיה הזו לא הייתה מרוצה במיטה ובאה על סיפוקה המיני היא לא הייתה פותחת את הארנק ונותנת לבדואי 50,000 ש”ח.

וזו השופטת הגזענית סיגלית גץ אופיר (חיפה):

 

סיגלית גץ אופיר זין של יהודי יותר טוב מזין של בדואי
סיגלית גץ אופיר זין של יהודי יותר טוב מזין של בדואי

הנה כתבה אחת מיני רבים מ 2011 על תמיר מזאריב במקור ראשון:

חשד: בדואי טען שהוא טייס יהודי ופיתה נשים

ביהמ”ש התיר לפרסום את זהותו של החשוד, נכה צה”ל ששירת בחיל האוויר, כדי לאפשר לנשים להתלונן נגדו. זירת הפיתוי: אתר היכרויות

תמיר מזאריב, אזרח ישראלי ממוצא בדואי, המשרת כקצין מילואים בחיל האוויר, ואשר הוכר בעבר כנכה צה”ל, חשוד בביצוע מעשי מרמה כלפי שלוש נשים שאותן הכיר באתר הכרויות – כך התיר הערב (ב’) לפרסם שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן. על פי החשד, מזאריב הציג את עצמו כטייס יהודי, וכך רכש את אמונן של הנשים.

בתחילת הפרשה אסר בית משפט השלום בתל אביב לפרסם כל פרט העשוי להוביל לזיהויו של מזאריב. על החלטה זו הגישה המדינה ערר לבית המשפט המחוזי, שנתקבל. “משבחר לו מזאריב תוואי של כיבוש נשים תוך הצגת מצגי שווא, עליו להתכבד ולשאת במחיר הכרוך בחשיפת שמו לצורכי חקירה”, קבע בית המשפט המחוזי.

בערר שהגיש לבית המשפט העליון טען מזאריב כי אין לפרסם את זהותו בשל נסיבותיו האישיות: עברו הנקי, עובדת היותו קצין מילואים בצה”ל ובן למשפחה שכולה והיותו נכה צה”ל. כמו כן הכחיש מכל ומכל את הטענה כי התחזה לטייס יהודי, וטען כי מחומר הראיות עולה שהנשים המתלוננות ידעו על מוצאו הבדואי.

בפרקליטות מקווים שנשים נוספות יתלוננו

פרקליטתו של מזאריב, עו”ד רויטל גוטליב, טענה כי יש לאסור על פרסום פרטיו לנוכח הנזק שייגרם לו ולבני משפחתו במקרה שפרטיו יפורסמו, ונוכח הבעייתיות, לדבריה, הטמונה בחומר הראיות נגדו. נציגת המדינה, עו”ד מיטל בוכמן-שינדל, ציינה לעומת זאת כי בעימות שנערך בין מזאריב לאחת המתלוננות, טענה המתלוננת כי מזאריב אמר לה שאביו בדואי ואמו יהודיה, וכי הוא גדל כיהודי.

עו”ד בוכמן-שינדל הדגישה כי הכלל הוא שהדיונים וההחלטות בבית המשפט הם פומביים, וכי על מנת

 

לחרוג מכלל זה יש להוכיח כי למזאריב ייגרם נזק חמור מהפרסום, אלא שהוא לא הוכיח כי אכן ייגרם לו נזק כזה. מה גם, הוסיפה, פרסום זהותו נדרש כדי לאפשר לנשים נוספות שנפגעו ממעשיו – ככל שקיימות כאלה – להתלונן נגדו.

השופט פוגלמן דחה את הערר, וקיבל את עמדת המדינה. הוא פסק כי הכלל שלפיו דיוני בית המשפט נערכים באופן פומבי תוך חשיפת שמות בעלי הדין אמנם אינו מוחלט, אך כדי לחרוג ממנו נדרש להראות נזק חמור במיוחד שייגרם לחשוד כתוצאה מהפרסום.

 

“קל להבין ללבו”

במקרה זה, הבהיר השופט, הנזק שייגרם למזאריב, לטענתו, כתוצאה מפרסום שמו הוא פגיעה בתדמיתו ובשמו הטוב, וכן פגיעה במשפחתו. “קל להבין ללבו, ואין ספק כי הפרסום עשוי להסב עוגמת נפש ומבוכה לעורר ולבני משפחתו. אינני מקל ראש בכך. ואולם דומה כי טענותיו של העורר מתמקדות בנזקים הנובעים באופן טבעי ורגיל מפרסום שמו של אדם המעורב בחקירה פלילית, ואינן מצביעות על נזק החורג ממסגרת זו”.

השופט פוגלמן הוסיף כי “נזקים שהם אינהרנטיים לפרסום שמו של מעורב בחקירה פלילית אינם מצדיקים, כשלעצמם, הטלתו של איסור פרסום על שמו של הנחקר ומשכך, במקרה שלפנינו, לא קמה עילה לסטות מן הכלל בדבר פומביות הדיון”.

לכך, הדגיש פוגלמן, מצטרף “האינטרס לעודד נפגעות פוטנציאליות נוספות להגיש תלונה במשטרה ואינטרס זה הוא בעל חשיבות של ממש מקום בו מדובר בחשד לביצוען של עבירות מין”.

לבסוף, התייחס השופט לחומר הראיות החלקי שהוצג בפניו, וציין: “עיון בו מוביל למסקנה כי המכלול הראייתי הקיים נגד העורר איננו ‘קל כנוצה’. צירופו של נתון זה ליתר השיקולים עליהם עמדתי מוביל למסקנה כי בנסיבות העניין לא קמה עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי”.

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/201/605.html

חדשות – בארץ nrg – …חשד: בדואי טען שהוא טייס יהודי ופיתה (makorrishon.co.il)

 

להלן כתבת הפייק פרסומת באתר “פסק דין” לעו”ד חגית יחזקאל פורסם 24/11/2022

התחזה ליהודי, ניצל כלכלית את זוגתו – ויחזיר את הכסף

בית המשפט נתן תוקף לפשרה בתביעה נגד אזרח בדואי, בה זוגתו לשעבר טענה כי סחט ממנה במרמה 48 אלף שקלים. כעת הוא ישלם 60 אלף שקלים

אישה שניהלה במשך כשנתיים זוגיות עם אדם שלטענה הציג עצמו היהודי, גרוש ועתיר בנכסים, נדהמה לגלות כי שיקר לה וסחט ממנה כספים לצורך רכישת מגרש. השופטת סיגלית גץ אופיר מבית משפט השלום בחיפה נתנה לאחרונה תוקף של פסק דין לפשרה בין הצדדים, לפיה הגבר ישלם לאישה 60,000 שקלים לצורך סיום המחלוקות ביניהם.

הנתבע הוא ישראלי ממוצא בדואי שהואשם בשנת 2013 בהתחזות לטייס כדי לקיים יחסי מין עם נשים, וריצה עונש מאסר.

בינואר השנה הוגשה נגדו תביעה על ידי מי שניהלה איתו זוגיות החל מספטמבר 2018. התובעת, שיוצגה על ידי עו”ד חגית יחזקאל, טענה כי הנתבע הציג עצמו כגרוש עתיר בנכסים ובעל קשרים במשרד הביטחון. בשלב מסוים, הוא ביקש ממנה להלוות לו סכום של 48,308 שקלים לצורך תשלום לרשות מקרקעי ישראל עבור רכישת מגרש. האישה – אם חד הורית לילדה נכה – הסכימה לאור אהבתה אליו לקחת הלוואה מהבנק ואף שילמה בעצמה לרשות.

לדברי האישה היא סיכמה עם הנתבע שיחזיר לה את ההלוואה תוך חודשיים, אך החודשים חלפו והוא נעלם עם הכסף.

בכתב התביעה היא טענה בין היתר כי הנתבע פעל כלפיה באותה שיטה שפעל בה בעבר כדי להונות ולנצל נשים תמימות ולגזול את כספן. לדבריה, היא החלה לנקוט בהליכים נגדו לאחר שאמר לה שאין בכוונתו להחזיר את הכסף.

הנתבע, שיוצג על ידי עו”ד חורש ששון מהסיוע המשפטי, טען להגנתו שהאישה נתנה לו את הכסף מרצונה מבלי שביקש. בכל אופן, לטענתו, הוא החזיר לתובעת 45,000 שקלים שביקש מאימו למשוך עבורו, ועל 3,000 השקלים הנותרים התובעת ויתרה לו.

סתירות בגרסאות

במהלך דיון ההוכחות העלה הנתבע מספר גרסאות לנסיבות שבהן לכאורה החזיר לתובעת את הכסף. תחילה העיד כי אינו זוכר את התאריך שבו הכסף הוחזר, ובהמשך אמר ש”יכול להיות” שפגש את התובעת במכון הכושר יחד עם בן דודו ושם נתן לה את הכסף.

אלא שבן הדוד מסר בתצהיר לבית המשפט שהמפגש במכון הכושר אירע במאי 2020 – מועד בו הנתבע אמור היה לשהות במעצר בית. כשהנתבע נשאל האם הפר את מעצר הבית כדי להחזיר לתובעת את הכסף הוא השיב בשלילה, ולאחר מכן שינה גירסה ואמר שאולי יצא מהבית בתום לב.

גם בן הדוד נחקר בבית המשפט על מועד מסירת הכסף, והשיב כי יכול להיות שטעה בתצהיר ובפועל הוא לא זוכר מתי הכסף נמסר לתובעת.

על רקע זה, בתום דיון ההוכחות בית המשפט המליץ לצדדים להתפשר, והם הגיעו לפשרה שלפיה הנתבע ישלם לתובעת 60,000 שקלים לצורך סיום המחלוקות ביניהם.

השופטת נתנה להסכמת הצדדים תוקף של פסק דין.

https://www.psakdin.co.il/Document/%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%96%D7%94-%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%9C-%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%96%D7%95%D7%92%D7%AA%D7%95-%E2%80%93-%D7%95%D7%99%D7%97%D7%96%D7%99%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%A1%D7%A3#.Y4RXesdBzIW

 

להשלמת התמונה, פסק הדין של עוזי פוגלמן בבש”פ 321/11

בבית המשפט העליון

 

בש”פ  321/11

 

בפני: כבוד השופט ע’ פוגלמן

 

העורר: תמיר מזאריב

 

נ  ג  ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 11.1.11 בעמ”י 18885-01-11 שניתנה על ידי כבוד השופט צ’ קאפח

 

תאריך הישיבה:                      ח’ בשבט התשע”א (13.1.11)

בשם העורר:                          עו”ד רויטל גוטליב

בשם המשיבה:                       עו”ד מיטל בוכמן-שינדל

 

החלטה

 

  1. העורר הוא אזרח ישראלי ממוצא בדואי המשרת כקצין מילואים בחיל האויר. הוא הוכר בעבר כנכה צה”ל. משטרת ישראל פתחה נגדו בחקירה בחשד כי הוא התחזה באתר היכרויות באינטרנט כטייס יהודי, ותוך שימוש בזהות זו הכיר 3 נשים שאותן רימה. בית משפט השלום (כב’ השופט ד’ בארי) הורה על שחרורו של העורר בתנאים ובד בבד, אסר על פרסום כל פרט שעשוי להוביל לזיהויו של העורר. על החלטה זו עררה המדינה בפני בית המשפט המחוזי. הערר על שחרור העורר בערובה נדחה; אולם הערר על צו איסור הפרסום התקבל. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי (כב’ השופט צ’ קאפח) כי “משבחר לו [העורר] תוואי של כיבוש נשים תוך הצגת מצגי שווא, עליו להתכבד ולשאת במחיר הכרוך בחשיפת שמו לצורכי חקירה” (עמ’ 4 להחלטת בית המשפט המחוזי).

 

  1. בערר שלפני משיג העורר על ההחלטה לבטל את צו איסור הפרסום בעניינו. הוא מדגיש את נסיבותיו האישיות: את עברו הנקי; את עובדת היותו קצין מילואים בצה”ל ובן למשפחה שכולה; ואת היותו נכה צה”ל. בהמשך, הוא מכחיש מכל ומכל את הטענה כי התחזה לטייס יהודי, ועל כך הוא מוסיף כי מחומר הראיות עולה כי המתלוננות ידעו אודות מוצאו הבדואי. בדיון על-פה הוסיפה באת-כוחו של העורר וטענה, כי יש לאסור על איסור פרסום פרטיו של שולחה נוכח הנזק שייגרם לו ולבני משפחתו בעטיו של פרסום זה; ונוכח הבעייתיות הטמונה בחומר הראיות, אשר ספק אם הוא אכן מצביע על ביצוען של העבירות שיוחסו לעורר. באת-כוח המדינה הבהירה בטיעונה לפני, כי בעימות שנערך בין העורר לאחת המתלוננות, טענה האחרונה כי העורר אמר לה שאביו בדואי ואמו יהודיה, וכי הוא גדל כיהודי. באת-כוח המדינה עמדה בטיעונה על כך שהכלל הוא פומביות של דיונים הנערכים בבית המשפט והחלטות הניתנות על ידו, וכי על מנת לחרוג מכלל זה יש להוכיח כי למבקש לאסור את הפרסום ייגרם נזק חריג. להשקפתה של באת-כוח המדינה, בעניינו של העורר לא הוכח כי אכן ייגרם נזק כזה, מה גם שפרסום זהותו של העורר נדרשת על מנת לאפשר לנשים נוספות שנפגעו ממעשיו של העורר – ככל שקיימות כאלה – להתלונן נגד העורר.

 

  1. כלל הוא, כי דיוני בית המשפט נערכים באופן פומבי, תוך חשיפתם של כל פרטי ההליך ובכלל זה שמותיהם של בעלי הדין המעורבים בו (ראו: סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה וסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). כן ראו: בש”פ 1071/10 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 25.2.1010). להלן: בש”פ פלוני). יחד עם זאת, אין מדובר בכלל מוחלט ובחוק בתי המשפט מנויות נסיבות שבהתקיימן מוסמך בית המשפט להורות על סגירת דלתיים ועל אי-פרסומן של החלטות שניתנו בגדרי ההליך המשפטי. בין היתר, מדבר חוק בתי המשפט בסמכותו של בית המשפט להורות על אי-חשיפת פרטיו האישיים של חשוד בעבירה פלילית. וכך קובעים בהקשר זה סעיפים 70(ה) ו-70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט:

 

איסור פרסומים (ה) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין.

(ה1)(1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום.

 

 

חריג זה שבחוק בתי המשפט נובע מההכרה המשפטית בזכותו של אדם לכבוד ולשם טוב ומחזקת החפות העומדת למי שטרם הורשע בדין והוא בגדר חשוד בלבד. ההנחה היא, כי פרסום שמו של אדם כמי שנחקר, נאשם או הורשע בפלילים פוגע בשמו הטוב ואף עשוי להסב לו נזק במעגלים חברתיים שונים; והדברים אמורים ביתר שאת מקום בו מדובר בפרסום שמו של חשוד בחקירה פלילית שטרם הוגש נגדו כתב אישום. בנסיבות כאלה, פרסום פרטיו של החשוד עשוי להיות פוגעני במיוחד בעיקר אם יתברר בסופו של יום כי החקירה לא הניבה כתב אישום. אכן, “דימוי שלילי שדבק באדם עקב פרסום שמו כחשוד עלול ללוות אותו כל חייו ולא להרפות ממנו גם אם בסופו של דבר החקירה לא בשלה לכתב אישום” (בש”פ פלוני הנ”ל, פסקה 8 להחלטתה של השופטת א’ פרוקצ’יה. כן ראו: בש”פ 5759/04 תורג’מן נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(6) 658 (2004). להלן: עניין תורג’מן).

 

  1. ההלכה הפסוקה קבעה כי ככלל, גובר עקרון הפומביות על זכותו של החשוד לשם טוב; אך בנסיבות חריגות, בהן פרסום שמו של החשוד יסב לו נזק חמור, ניתן יהיה להפעיל את החריג שבסעיף 70(ה) לחוק בתי המשפט. בהקשר זה הודגש, כי נזק שהוא נזק אינהרנטי להליך של חקירה פלילית לא ייחשב כנזק חמור המצדיק את איסור הפרסום; וכי הגבלתו של הפרסום תהיה מוצדקת רק מקום בו הרים החשוד את נטל השכנוע – שאיננו קל – והוכיח כי הנזק שייגרם לו בעטיו של הפרסום מתאפיין בחומרה מיוחדת החורגת מן הפגיעה המתלווה, בדרך כלל, לקשירתו של אדם לעניינים פליליים (ראו: בש”פ 9601/09 פז נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.2009) פסקה 3 להחלטתי; בש”פ 2884/06 בן דב נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 30.5.2006)). אוסיף ואומר, כי המחוקק לא הגדיר מהו נזק חמור שיצדיק איסור פרסום כאמור ושאלה זו נבחנת בכל מקרה לפני נסיבותיו, על רקע העיקרון עליו עמדנו ולפיו ערך פומביות הדיון הוא הכלל; ואיסור הפרסום הוא חריג שאותו יש לפרש בצמצום. לעניין זה ניתן לשקול, בין היתר, את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של החשוד; את עבודתו של החשוד ואם היא תינזק בשל הפרסום; את עברו של החשוד; ואת משקלן של הראיות שנאספו, כאשר “אם משקלן קל כנוצה, תיטה הכף אל עבר אי-הפרסום, שכן אפשר שלא יוגש כלל כתב אישום בעוד שהנזק שייגרם מן הפרסום יהא כבד מנשוא; ולהיפך – במקרה שהראיות בו מבוססות וכבדות משקל הן” (עניין תורג’מן, פסקה 21 להחלטתו של השופט מ’ חשין).

 

  1. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות. עיון בטענותיו של העורר מעלה כי הנזק שייגרם לו, לטענתו, כתוצאה מפרסום שמו הוא פגיעה בתדמיתו ובשמו הטוב, וכן פגיעה במשפחתו. קל להבין לליבו של העורר ואין ספק כי הפרסום עשוי להסב עוגמת נפש ומבוכה לעורר ולבני משפחתו. אינני מקל ראש בכך. בצד האמור, דומה כי טענותיו של העורר מתמקדות בנזקים הנובעים באופן טבעי ורגיל מפרסום שמו של אדם המעורב בחקירה פלילית ואינן מצביעות על נזק החורג ממסגרת זו. כפי שציינתי, נזקים שהם אינהרנטיים לפרסום שמו של מעורב בחקירה פלילית אינם מצדיקים, כשלעצמם, הטלתו של איסור פרסום על שמו של הנחקר ומשכך, במקרה שלפנינו, לא קמה עילה לסטות מן הכלל בדבר פומביות הדיון. לכך מצטרף האינטרס לעודד נפגעות פוטנציאליות נוספות להגיש תלונה במשטרה ואינטרס זה הוא בעל חשיבות של ממש מקום בו מדובר בחשד לביצוען של עבירות מין (ראו, למשל, בש”פ 8102/10 מנדל נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 4.11.2010); בש”פ 1105/05 עמיר נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2005)). לבסוף אומר, מבלי לטעת מסמרות בסוגיה זו, כי נגד העורר נאספו מספר תלונות, ממתלוננות שונות, המתארות באופן דומה את נסיבות היכרותן איתו ואת מצג-השווא שהוצג בפניהן, לכאורה, על-ידי העורר. המדינה טענה לפניי כי אחת המתלוננות אישרה שהעורר ציין בפניה כי אביו הוא בדואי, אך בד בבד אמר לה כי אמו יהודיה וכי הוא גדל כיהודי. מבלי לטעת מסמרות אומר, כי על פניו, אמרה זו של המתלוננת איננה סותרת את החשדות נגד העורר וממילא, מדובר בגרסתה של מתלוננת אחת בלבד, שעה שנגד העורר כבר הצטברו מספר תלונות. אוסיף ואומר כי בשלב הנוכחי – בו החקירה עודנה תלויה ועומדת – לא אוכל להתייחס באופן מפורט לחומר הראיות החלקי שהוגש לי, אך עיון בו מוביל למסקנה כי המכלול הראייתי הקיים נגד העורר איננו “קל כנוצה”, כהגדרתו של השופט חשין. צירופו של נתון זה ליתר השיקולים עליהם עמדתי מוביל למסקנה כי בנסיבות העניין, לא קמה עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לבטל את צו איסור הפרסום שניתן בתיק. פרטיו של העורר מותרים, אפוא, בפרסום.

 

ניתנה היום, י”א בשבט התשע”א (16.1.11).

 

ש ו פ ט

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11003210_M02.doc   הג

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

PDF

 

בשפ 321-11 תמיר מזראיב איסור פרסום בוטל פוגלמן טלי גוטליב
Views: 171

One Comment

  1. גבר גולדינגר = “מנצל כלכלית” ופושע
    אשה “גולדיגרית” = מקצוע מוכר

    באותו האופן

    משרד “הרווחה” מספק רווחה
    פקידת סעד לסדרי דין גורם “טיפולי”
    בית המשפט למשפחה “דואג” לטובת הילד

    מערכת רקובה מהיסוד שלא ניתנת לשיקום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *