עו”ד עינת קליין (ת”א) סחטנית גברים וסוכנת ויצ”ו פמיניסטית מציגה: מה הסמכות לדרוש גילוי מסמכים מצד ג’ בתיקי גירושין – בע”מ בע”מ  4738/13 של דפנה ברק ארז

עינת קליין סוכנת של ויצו לזכויות הווגינה והנרתיקים של נשים סחטניות

מה קורה כשהאישה מחביאה כספים בחשבונות סודיים או אצל בני משפחתה?  מה קורה אם האישה דורשת מזונות, מייללת שאין לה כסף להאכיל את הילדים, ולמרות שהיא חייבת להגיש 12 תלושי משכורת וחשבונות בנק ואשראי – היא לא מציגה שום דבר?

בפועל שופטי המשפחה “מוותרים” לאישה על הצגת ראיות למצבה הכלכלי.  זה ממש לא מעניין אותם.  למשל השופטת הילה גורביץ מחיפה הטילה על גבר מובטל ועולה חדש שלא מצא פרנסה בישראל – לשלם 6,900 ש”ח מזונות זמניים כאשר האישה בבקשתה לא הציגה אפילו תלוש משכורת אחד.

בתקנות סדר הדין האזרחי אין שום פרוצדורה לגילוי מסמכים.  התקנות מניחות מראש שהנשים מצרפות את כל הראיות לכתבי התביעה שלהן, ולא הכניסו לתקנות שום מנגנון לסנקציות כאשר האישה לא מצרפת שום ראיה אן מעלימה ראיות, חשבונות וכרטיסי אשראי.

לכן השמיטו מהתקנות את הפרק של גילוי מסמכים ודרישה לצדדי ג’ להמציא מסמכים.  הגבר עומד בפני שוקת שבורה והשופטת בשמחה מצטטת את שקריה של האישה הישר מכתב התביעה כאילו כל מה שכתוב שם זו האמת “כי האישה אמינה וקוהרנטית”……

במקרה כזה אנו ממליצים להשתמש בפסק הדין של השופטת דפנה ברק ארז בע”מ  4738/13 ולדרוש צו המצאת מסמכים מהמעסיק ומכל הבנקים על האישה וכל בני משפחתה שעוזרים לה להלבין כספים.  במקרה דנן הסחטנית יוצגה ע”י עו”ד עינת קליין מתל אביב.  עינת קליין עובדת עם ויצ”ו ומקבלת מויצ”ו זרם בלתי פוסק של שודדות מזונות, כתובה ורכוש.  עינת קליין גם מציגה עצמה כמגשרת.  גברים צריכים לדעת שאצל סוכנת של ויצ”ו אסור לעשות גישור!!!!  Einat Klain סוכנת ויצו בפייסבוק

הביטו בכיעור:  זו דפנה ברק ארז.  פמינאצית מושבעת, שונאת זין באופן קליני ותמיד נותנים לה לכתוב פסקי דין על “זכויות נשים” ופריבילגיות  הווגינה.

דפנה ברק ארז פמינאצית מדופלמת שונאת גברים קלינית
דפנה ברק ארז פמינאצית מדופלמת שונאת גברים קלינית

דפנה ברק ארז:  חובת גילוי מסמכים מוגברת בתיקי משפחה

כמובן שבתיק הזה דפנה ברק ארז כתבה פסק דין שנועד לשרת נשים, אבל התוצאה בפועל שעכשיו יש פסק דין שאפשר לצטט בכל פעם שרוצים להוכיח שהאישה מסתירה כספים או מעלימה חשבונות.

בתיק זה היה מדובר באחת שטוענת שהיא היתה ידועה בציבור ושהגבר עליו היא התעלקה “התכוון” לשתף אותה בנכסים הפרטיים שלו.  בית משפט מחוזי קיבל את עמדת האב שרק לאחר שהאקטואר יקבע כי היתה כוונה לשתף נכסים, ניתן יהיה לבדוק כמה נכסים באמת יש לאיש.

דפנה ברק ארז לא יכלה לשבת בשקט לאור העובדה שאישה עלולה לא להצליח בתביעות הסחטנות שלה ונתנה את ההחלטה שלפניכם.

כעת ניתן לצטט שבבית משפט למשפחה קיימת חובת גילוי מסמכים מוגברת, ושהסמכות להוצאת צווים לצד שלישי היא סע’ 8 לחוק בתי המשפט למשפחה.

עינת קליין סוכנת של ויצו לזכויות הווגינה והנרתיקים של נשים סחטניות
עינת קליין סוכנת של ויצו לזכויות הווגינה והנרתיקים של נשים סחטניות

הגיע הזמן לבטל את מוסד “הידועה בציבור” 

אנו סבורים שהגיע הזמן לבטל את מוסד ה”ידועה בציבור”.  מי שרוצה לקבל הכרה בזכויות של אישה נשואה למרות שהיא אינה מתחתנת יכולה להתחתן בחו”ל, וכיום לאור פסק דין של אפרת פינק היא גם יכולה להתחתן אונליין במדינת יוטה בארה”ב בלי לצאת מהארץ.

לכן בהעדר מניעה להתחתן אזרחית, שאז תעודת הנישואין מקימה חזקת שיתוף בחיים ובנישואין, אין שום סיבה לאפשר לנשים שלא התחתנו עם גבר לדרוש זכויות בנכסים הפרטיים של הגבר – כאילו הן שוות מעמד לאישה נשואה.

מכיוון שכל הטענות לשיתוף בין ידועים בציבור הן בעל פה, והשיתוף האמיתי (יחסי המין) קורה בתוך חדר המיטות בלי עדים, אין שום סיבה להמשיך ולהכיר במוסד הזה של “ידועה בציבור”.  כל אישה שטוענת שהגבר התכוון לשתף אותה בנכסים רשאית לגשת לעורך דין ולעשות חוזה שישקף מה באמת הבר רצה “לתת” לה.

ידועים אין ספור מקרים של ניצול לרעה של מוסד הידועה בציבור.  פיליפיניות הסועדות גברים זקנים צצות פתאום וטוענות שהן העניקו שירותי מין לזקן והן “ידועות בציבור”.  אפילו נשים שלא גרו עם הגבר מגיעות פתאום משום מקום וטוענות שהן “ידועות בציבור”.  גם נשים שרק עשו סטוץ עם גבר לא נרתעו והגישו תביעות לשיתוף נכסים על סמך הסטוץ.

בתמונה:  השופטת הילה גורביץ פוסקת מזונות לנשים בלי בדל של ראיה על משכורת האישה!!!!!  הילה גורביץ שודדת גברים מדופלמת.

הילה גורביץ שופטת חיפאית חזירת פמיניזם רדיקלי זנותית
הילה גורביץ שופטת חיפאית חזירת פמיניזם רדיקלי זנותית

להלן פסק הדין:

בית המשפט העליון
פסק-דין בתיק בע”מ 4738/13 3 ספט 2013
4738-13
השופט 1. כבוד הנשיא א’ גרוניס
2. א’ רובינשטיין
3. ד’ ברק-ארז
התובע פלוני
ע”י עו”ד יפה חנוכייב
עו”ד ליאן סנדלר
– נגד –
הנתבע פלונית
ע”י עו”ד עינת קליין

פסק-דין

השופטת ד’ ברק-ארז:

  1. האם בתי המשפט לענייני משפחה מוסמכים ליתן צווים שעניינם גילוי מסמכים ועיון בהם, באותם מקרים שבהם נדרשת הוצאת צווים מסוג זה? שאלה זו התעוררה בפנינו לרקעה של ההסדרה הנפרדת של סדרי הדין בבתי משפט אלה, ובכלל זה אי-החלתו של ההסדר הכללי בכל הנוגע לעיון מסמכים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין או התקנות).

רקע והליכים קודמים

  1. בקשת רשות הערעור שבפנינו נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.6.2013 (רמ”ש 55618-06-13, השופטת ר’ למלשטריך-לטר). במסגרת החלטה זו נדחתה בקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטה של בית המשפט לענייני משפחה בחדרה מיום 21.6.2013 (תמ”ש 38342-07-12, השופטת ט’ פפרני) אשר הורה על גילוי מסמכים הדדי בין הצדדים.
  2. המבקש והמשיבה הינם בני זוג לשעבר, אשר לא נישאו זה לזו, אך התגוררו יחד במשך שנים רבות. בשנת 2007 הם אף החליטו להביא לעולם ילד משותף ובהקשר זה חתמו על הסכם זוגיות שבו הצהירו כי הם ידועים בציבור. ביום 23.8.2011 נולד בנם המשותף.
  3. ביום 19.7.2012 הגישה המשיבה תביעה שעניינה תשלום מזונות, משמורת וזכויות רכושיות לבית המשפט לענייני משפחה. במסגרת התביעה, ביקשה המשיבה, בין היתר, פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית למחצית הרכוש שצבר המבקש במהלך חייהם המשותפים, לרבות נכסים וחשבונות בנק הרשומים על שמו של המבקש בלבד. המבקש התנגד לבקשה וטען כי התקיימה ביניהם הפרדה רכושית ללא כוונת שיתוף בנכסים. לאחר שהליך גישור בין הצדדים לא צלח, חזרה התביעה להתברר בבית המשפט לענייני משפחה. ביום 20.6.2013 התקיים דיון קדם משפט, אשר במסגרתו ביקשה המשיבה מבית המשפט צו לחשיפת מלוא המסמכים אשר לא צורפו לכתבי טענותיו של המבקש. המבקש התנגד לבקשה וטען כי לא ניתן ליתן את הצווים המבוקשים קודם להבאת ראיות והוכחת קיומו של שיתוף במערכת היחסים ביניהם ולהכרעה בעניין זה.
  4. בהחלטתו מיום 21.6.2013 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי אין מחלוקת כי הצדדים חיו יחדיו כידועים בציבור תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף במשך תקופה ממושכת וכן שלצדדים בן משותף. בית המשפט לענייני משפחה סבר כי די בכך מבחינה ראייתית לצורך מתן הצווים שהתבקשו והורה על גילוי מסמכים הדדי בין הצדדים שיחול על מסמכים הנוגעים לבנקים, למקומות העבודה ולתוכניות הביטוח של הצדדים. בהחלטה זו הודגש כי על פי ההלכה הפסוקה, חובת הגילוי בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה הינה מוגברת על מנת שכל הצדדים ינהלו אותם “בקלפים פתוחים”, ובלא שצד כלשהו נהנה מיתרון על פני חברו עקב הימנעות מגילוים של נתונים ומסמכים המצויים ברשותו. בנוסף, דחה בית המשפט לענייני משפחה את טענת המבקש לפיה יש מקום לשמוע תחילה ראיות באשר לטיב יחסיהם של הצדדים, וקבע כי משיקולים של יעילות דיונית יש מקום לקבל את הבקשה כבר בשלב זה מבלי שהדבר ייחשב להכרעה לגופו של עניין. אשר על כן, הורה בית המשפט לענייני משפחה על מתן צו גילוי מסמכים באופן הדדי ועל הסרתם של חסיונות העומדים לצדדים זה כנגד זו. בהמשך לכך, בית המשפט לענייני משפחה מינה אקטואר מטעמו לשום ולהעריך את כלל הזכויות והחובות שצברו הצדדים מאז תחילת חייהם המשותפים. לבקשת המשיבה, ביום 23.6.2013 חתם בית המשפט לענייני משפחה על פסיקתה המפרטת את הצווים הרלוונטיים הנובעים מהחלטתו, אשר הופנו לשני בנקים שבהם מתנהלים חשבונות של המבקש ולמקום עבודתו (לצורך מתן פירוט בנוגע לזכויות הסוציאליות שלהן הוא זכאי). בית המשפט לענייני משפחה תחם את התקופה שלגביה ניתנו צווי הגילוי לתקופה של 24 החודשים הקודמים ליום הגשת התביעה.
  5. ביום 26.6.2012 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי. בד בבד עמה הוא הגיש גם בקשות לעיכוב ביצוע של ההחלטה ולמתן צו מניעה זמני עד להחלטה בבקשת רשות הערעור.
  6. ביום 30.6.2013 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור. בפתח הדברים, קבע בית המשפט המחוזי קבע כי הבקשה מכוונת להתערבות ב”שלבי הדיון בהליך”, בה בשעה שלפי סעיף 1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) (להלן: צו בתי המשפט) לא תינתן בעניינים מסוג זה רשות ערעור, וכן שממילא אל לערכאת ערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניינים הנוגעים לסדרי דין וניהול הדיון – לרבות בכל הנוגע להחלטות שעניינן גילוי מסמכים (בהפנותו לרע”א 701/12 פלוני נ’ פלוני (19.2.2012)). גם לגופו של עניין, מצא בית המשפט המחוזי כי ההחלטה בנוגע לגילוי המסמכים ההדדי אינה עומדת בניגוד לדין ואין בה כדי לגרום עיוות דין למבקש, בשים לב לכך שהתבקש מידע באופן מידתי ומאוזן. בהתייחס לטענותיו של המבקש בדבר הפגיעה בפרטיות, ציין בית המשפט המחוזי כי בשים לב למאפייניו הייחודיים של בית המשפט לענייני משפחה חובת הגילוי הנוהגת בהליכים המתקיימים בו צריכה להיות רחבה מן הרגיל, על מנת ליתן לשופט את הכלים הנאותים לבירור הליך משפט ייחודי זה.
  7. בקשת רשות הערעור דנן נסבה על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד עמה הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע.
  8. ביום 2.7.2013 הוריתי על מתן צו עיכוב ביצוע ארעי של החלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה, עד למתן החלטה אחרת.

בקשת רשות הערעור

  1. המבקש מעלה מספר טענות, אשר לשיטתו מצדיקות הענקתה של רשות ערעור, בהתאם להלכה שנקבעה בר”ע 103/82 חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה).
  2. באופן כללי, סבור המבקש כי לגילוי המסמכים יכולה להיות הצדקה רק אם וכאשר יינתן פסק דין לטובת המשיבה הקובע כי היה ביניהם שיתוף בנכסים, ולכן ההחלטה על מינוי האקטואר ועל גילוי מסמכים ועיון בהם פוגעת לשווא, ושלא לצורך, בזכות היסוד שלו לפרטיות, לחיסיון ולהליך מוגן. המבקש טוען כי למעשה החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מהווה הכרעה בתביעת המשיבה תוך דחיית הגנתו, ללא ניהול הוכחות ומבלי ליתן לו את יומו בבית המשפט, ועל כן פוגעת לא רק בזכותו לפרטיות אלא גם בזכות היסוד שלו למשפט הוגן.
  3. המבקש מוסיף על כך גם טענות במישור הדיוני. ראשית, טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי צו בתי המשפט מונע מתן רשות ערעור בעניינו, שכן סעיף 1(10) לצו בתי המשפט מחריג ממנו במפורש “החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון”. שנית, טוען המבקש כי החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה ניתנה בחוסר סמכות, מאחר שזה אינו מוסמך ליתן צו לגילוי מסמכים. טענה זו סומך המבקש על תקנה 258ט(ד) לתקנות סדר הדין הקובעת כי הוראות הפרק בתקנות העוסק בגילוי מסמכים לא יחולו בבתי המשפט לענייני משפחה. המבקש מוסיף על כך שברע”א 2466/00 בוטח נ’ בוטח (19.11.2000) (להלן: ענייןבוטח) נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה אף אינו יכול לתת צו בנושא גילוי מסמכים מכוח סמכותו הכללית המעוגנת בסעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ”ה-1995 (להלן: החוק).
  4. לבסוף, טוען המבקש כי הפסיקתה שעליה חתם בית המשפט לענייני משפחה לגילוי מסמכים הנוגעים לתקופה של שנתיים לפני יום 19.7.2012 אינה תואמת את החלטתו לפיה “היום הקובע” הינו יום הקרע בין הצדדים, דהיינו יום 3.7.2013.

תגובת המשיבה

  1. בכל הנוגע לסוגיית גילוי המסמכים, סבורה המשיבה כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא, הן בהיבט המהותי והן בהיבט הפורמאלי. ראשית, טוענת המשיבה, כי עקרון השקיפות המוגברת הוא מאבני היסוד של ההתדיינות בבית המשפט לענייני משפחה, כפי שניתן ללמוד מלשונם של תקנה 258ט לתקנות סדר הדין ושל סעיף 8(א) לחוק, כמו גם מן הפסיקה. שנית, סבורה המשיבה, כי גם במישור הסמכות הפורמאלית לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, לנוכח סמכותו הרחבה של בית המשפט לענייני משפחה על-פי סעיף 8(א) לחוק לנהוג בעניינים של דיני ראיות וסדרי דין בדרך הנראית לו הטובה ביותר לשם עשיית צדק.
  2. לגופו של עניין, מציינת המשיבה, כי המסמכים נשוא בקשת הגילוי הינם מסמכים “חיוניים וחשובים”, אשר ממילא היה על המבקש לצרף לכתבי טענותיו, בהתאם לתקנה 258ט לתקנות סדר הדין. המשיבה מוסיפה עוד כי המדובר בצו הדדי לחשיפת מסמכים ספציפיים אשר היקפם מצומצם, מחד גיסא, והינם חיוניים ביותר לתביעות, מאידך גיסא (שהרי לא ניתן להגיש לפשרה או להסכם מבלי לדעת את היקף הרכוש של הצדדים).

תשובת המבקש

  1. ביום 21.8.2013 הוריתי על הגשת תשובה לתגובתה של המשיבה. בתשובה שהוגשה ביום 25.8.2013, מתייחס המבקש הן למישור הסמכות ליתן צו גילוי מסמכים והן לשאלת המועד הראוי לעשות כן. ראשית, המבקש חוזר וטוען כי נוסחה של תקנה 258ט לתקנות סדר הדין שולל את האפשרות להורות על גילוי מסמכים, ואין מקום להוסיף על הקבוע בה מכוח ההסדר הקבוע בסעיף 8(א) לחוק. שנית, המבקש מעלה טענות כנגד השלב הדיוני שבו הוצא צו גילוי המסמכים. בעניין זה, המבקש סבור שלא היה ראוי להורות על גילוי מסמכים קודם להכרעה בשאלת תחולתה של הלכת השיתוף, בשים לב לכך שהמסמכים האמורים אינם רלוונטיים להכרעה בשאלה זו.

בקשת רשות הערעור

  1. לאחר עיון בבקשה ונימוקיה, החלטנו לקבלה באופן חלקי בכל הנוגע לשאלת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה להורות על גילוי ועיון במסמכים. להבדיל מטענותיו של המבקש בנוגע לעיתוי של מתן הוראות מסוג זה, טענות שהן בעלות אופי פרטני וממילא מסורות לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, שאלת הסמכות לעשות כן היא בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים. עם זאת, לאחר שבחנו את טענותיו של המבקש בכל הנוגע למישור הסמכות, אנו סבורים כי דין ערעורו בעניין זה להידחות לגופו.
  2. למעשה, דומה שלא יכול להיות ספק בכך ששאלת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לתת צווים לגילוי מסמכים היא שאלה בעלת חשיבות כללית ועקרונית (להבדיל, כמובן, מביקורת על החלטה דיונית ספציפית בעניין מתן צווים כאלו). זאת ועוד, סוגיה זו שנויה במחלוקת בפסיקתם של בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט המחוזיים (ראו: יצחק כהן “בין סדר הדין בבתי המשפט הכלליים לסדר הדין בבתי משפט למשפחה – סוגיית גילוי המסמכים” דין ודברים ו 406 (2012) (להלן: כהן); שאול שוחט ודוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 281-280 (2009) (להלן: שוחט ושאוה)).

המסגרת הנורמטיבית

  1. כידוע, בתי המשפט לענייני משפחה פועלים מכוח חוק בית המשפט לענייני משפחה אשר מסדיר את פעולותיהם ואת סמכויותיהם המהותיות. במקביל לכך, חלק ג’1 לתקנות סדר הדין מפרט את סדרי הדין הייחודיים שיחולו בבית המשפט לענייני משפחה. סדרי דין אלו הותאמו למאפייניה הייחודיים של ההתדיינות בנושאי משפחה, ובראשם השאיפה לפתרון כולל של הסכסוך, התפיסה כי המתדיינים בבתי משפט אלו הינם בני משפחה ולא אך “יריבים” משפטיים, השאיפה לפתרונות מהירים וההכרה בחשיבות הנודעת לכך שיעמוד לרשותו של בית המשפט לענייני משפחה מידע עדכני מהימן. זאת, בהתאם להמלצות שנכללו בדו”ח הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה(1986) בראשותו של השופט א’ שינבוים (שם, בעמ’ 30-28) (ראו גם: רע”א 6558/99 חבס נ’ חבס, פ”ד נד(4) 337 (2000) (להלן: עניין חבס); בג”ץ 5918/07 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, פסקה 1 לפסק דינה של הנשיאהביניש (23.6.2009); כהן, בעמ’ 409; עמוס זמיר “בית המשפט לענייני משפחה – סמכויותיו הרחבות” המשפט ז 463 (2002); דן ארבל ויהושע גייפמן “חוק בית-המשפט לענייני משפחה, תשנ”ה-1995” הפרקליט מג 431 (1997)). תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בסעיף 8(א) לחוק, המורה כי: “בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות”.
  2. היחס בין התקנות הייחודיות לבתי המשפט לענייני משפחה לבין תקנות סדר הדין הכלליות מוסדר בתקנה 259ב לתקנות סדר הדין. תקנה זו קובעת כי, במישור העקרוני, יחולו על תובענות שנדונות בבית המשפט לעניני משפחה “הוראות פרק זה” (סעיף-קטן (א)). לכאורה, לא חלות על תובענות אלה כלל תקנות סדר הדין, אם כי, התקנה מוסיפה וקובעת כי “הגדרות והוראות אחרות שבתקנות אלה… יחולו על תובענות בעניני משפחה ככל שאינן סותרות חלק זה, ובשינויים המחוייבים לפי הענין”, בכפוף לחריג שעניינו ההליכים בנושא החזרת ילדים חטופים (סעיף-קטן (ב)). כלומר, מתקין התקנות הסדיר כללים דיוניים ייחודיים לבתי המשפט לענייני משפחה, בכפוף לקביעה שתקנות סדר הדין “הכלליות” מהוות הסדר שיורי לאותם תחומים שלא הוסדרו בתקנות הייחודיות, ככל שאין סתירה, כאמור, בין השניים.
  3. באופן ספציפי לתחום של גילוי מסמכים בבתי המשפט לענייני משפחה, הותקנה תקנה מיוחדת ב”פרק זה”, היא תקנה 258ט לתקנות סדר הדין, הנושאת את הכותרת “גילוי מסמכים מוקדם”. תקנה זו מעמידה במרכזה את חובתם של בעלי הדין בבית המשפט לענייני משפחה לצרף לכתבי הטענות את רשימת המסמכים שעליה נסמך כתב הטענות – בדומה לתקנה 75 לתקנות סדר הדין, שחלה בהליכים אזרחיים, אך במתכונת מפורטת יותר (הכוללת צירוף של תצהיר באשר למחזיק במסמכים שאינם ברשותו של בעל הדין). לעומת זאת, נקבע בה כי “הוראות פרק ט’ בענין גילוי מסמכים לא יחולו על תובענות בעניני משפחה” (בסעיף-קטן (ד)) (וזאת, בהתייחס לפרק ט’ לתקנות סדר הדין שעוסק ב”הודיות, שאלונים וגילוי מסמכים”).
  4. השאלה העומדת לדיון בפנינו היא האם, כטענת המבקש, יש בנוסח זה של התקנות כדי לסתום לחלוטין את הגולל על האפשרות של גילוי מסמכים במובנו המקובל בבית המשפט לענייני משפחה? שאלה זו חוזרת ועולה בפסיקתן של הערכאות הדיוניות חדשות לבקרים, ואף הגיעה לפתחו של בית משפט זה, אך טרם גובשה בה הלכה.

דיון והכרעה

  1. לאחר שבחנו את הדברים, הגענו לכלל דעה שיש לדחות את הטענה בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה להורות על גילוי או עיון במסמכים.
  2. אכן, תקנות סדר הדין מורות כי ההסדר הרגיל בכל הנוגע לגילוי מסמכים אינו חל על הליכים בפני בית המשפט לענייני משפחה. אולם, דומה שהדרך הנכונה לפרש קביעה זו היא שהליכי גילוי המסמכים בבית המשפט לענייני משפחה צריכים להיעשות במתכונת פורמאלית פחות, המאפשרת לבית המשפט לענייני משפחה לסטות מן ההסדרים הפרוצדורלים המקובלים בהליכים אזרחיים רגילים (למשל גילוי מסמכים אף ללא פניה מקדימה של בעל הדין), ולא כהסדר שנועד לסגור את הדלת כליל בפני גילוי מסמכים. מסקנה פרשנית זו נגזרת מתכלית הקמתו של בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם מנוסחן של התקנות עצמן, כפי שאפרט בהמשך (לגישה דומה, ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 837-836 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן); שוחט ושאוה, בעמ’ 283-282).
  3. בראש ובראשונה, יש לזכור כי המחוקק בחר לעצב את המסגרת הדיונית בבתי המשפט לענייני משפחה במתכונת גמישה יותר מזו שנוהגת בבתי המשפט הכלליים, על יסוד התפיסה לפיה “הצדדים” בבתי משפט אלו הם בני משפחה ולא בעלי דין יריבים, כמפורט לעיל בפסקה 17 (ראו גם: גורן, בעמ’ 215). מטעמים דומים, מתנהל ההליך בבתי משפט אלו מתוך נקודת מוצא של שקיפות רבה יותר מזו שנוהגת בהליך אזרחי ושל הכרה חובות גילוי מוגברות שבהן נושאים הצדדים (ראו למשל: בע”מ 8339/06 פלוני נ’ פלוני (4.1.2007) (להלן: בע”מ 8339/06); שלמה לוין פרוצדורה אזרחית: סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 88-86 (2003)).
  4. ביטוי מובהק לגמישות שבחר המחוקק להנהיג בבתי משפט אלו נמצא בסעיף 8(א) לחוק, אשר מעניק לבתי המשפט לענייני משפחה את ההיתר לנקוט באותה “גמישות דיונית”, כמענה למאפיינים הטבועים בסכסוך משפחתי, המתאפיין בהיעדר תיעוד, היעדר מסמכים והיעדר נכונות מצד עדים פוטנציאליים להיות חלק מהסכסוך המשפחתי (כהן, בעמ’ 414). כפי שאראה בהמשך, את התקנות יש לפרש לאורו של החוק, ולא להפך.
  5. קריאת נוסחה של תקנה 258ט לאור לשונו ותכליתו של חוק בתי המשפט לענייני משפחה מוליכה למסקנה כי כוונתה של תקנה זו, המחייבת גם צירוף תצהיר בכל הנוגע למסמכים שאינם ברשותו של בעל הדין, היא להרחיב את אפשרויות הגישה למסמכים בהשוואה להליך אזרחי רגיל. בנסיבות אלה, אין מקום לתחולתו של הסדר גילוי המסמכים הרגיל שבתקנות סדרי הדין, וממילא כך קובעת התקנה.
  6. ומה באשר למקרים שבהם ההסדר הפרטני של סדרי הדין בבית המשפט לענייני משפחה אינו נותן מענה לצורך הדיוני בגילוי הדדי של מידע? במקרה זה, קיימת לעולם סמכותו של בית המשפט לעניינים משפחה לפעול בתוקף סמכותו הרחבה לפי סעיף 8(א) לחוק. אכן, בעניין בוטח נטה השופט (כתוארו אז) ת’ אור לעמדה שונה, וחיווה דעתו כי סעיף 8(א) לחוק אינו אמור לשמש מקור סמכות כללית לגילוי מסמכים בבתי המשפט לענייני משפחה. אולם, דומה כי לנוכח הניסיון הפסיקתי שהצטבר מאז נתינתה של החלטה זו, והתפיסה שהתגבשה לגבי ההתנהגות הדיונית המתבקשת בבית המשפט לענייני משפחה, יש מקום להעדיף פרשנות שונה. כל מסקנה אחרת לא הייתה מאפשרת לבית המשפט למשפחה להתמודד עם מורכבותם של הסכסוכים שמגיעים לעתים לפתחו, ובכללם סכסוכים עסקיים שבעבר נדונו בהליך אזרחי רגיל (כמו למשל בעניין חבס). לא למותר לציין, כי בהחלטות שניתנו בבית משפט זה במהלך השנים, כבר אושרו צווים לגילוי מסמכים שניתנו על-ידי בתי המשפט לענייני משפחה. החלטות אלה בחנו טענות כנגד שיקול הדעת שעמד ביסוד הוצאת הצווים, מבלי ששאלת הסמכות להוציאם עלתה כלל (ראו למשל: בע”מ 3542/04 פלוני נ’ פלונית (20.6.2005) (להלן: בע”מ 3542/04)); בע”מ 4850/05 פלונית נ’ פלונית (9.6.2005)). במקרים אחרים, ההצדקה שניתנה לאי-מתן צווים כאמור נבעה מטעמים שלגופו של עניין, להבדיל מהעדר סמכות (ראו: בע”מ 8788/10 פלוני נ’ פלוני, בפסקה 3 (13.11.2011)).
  7. אף מבחינה נורמטיבית, אין ביכולתה של תקנה 258ט לסייג את הסמכות שנקבעה בסעיף 8(א) לחוק, בשים לב לכך שחקיקה ראשית נמצאת במדרג נורמטיבי גבוה מזה של חקיקת משנה, גם במקרים שבהם התקנה היא נורמה ספציפית או אף מאוחרת (ראו: סעיף 16 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]; ע”א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ מגדל כפר שיתופי, פ”ד מט(4) 221, 268-267 (1995)).
  8. אין צריך לומר כי בכך התייחסנו רק לשאלת הסמכות. כאשר בית המשפט לענייני משפחה נדרש לפעול בגדרה של סמכות זו עליו לשקול, בכל מקרה ומקרה, האם ההליך של גילוי מסמכים אכן דרוש בנסיבות העניין, כמו גם את האיזון הנכון בין הצרכים הדיוניים לבין זכותם של בעלי הדין לפרטיות, כמקובל במתן הוראה מסוג זה (ראו גם: גורן, בעמ’ 217-200), וכמובן בשים לב לאופיו האישי של הסכסוך. אולם, מבלי להקל ראש בחשיבותה של הזכות לפרטיות, לא ניתן מטעם זה לשלול באופן מוחלט את הליך הגילוי, אשר עליו יורה בית המשפט בהתאם לכללים המקובלים בעניין זה, היינו שעל הפגיעה בפרטיות להיעשות באופן מידתי לצרכיו של ההליך המשפטי. לכך יש להוסיף, כי ממילא הדיון בבתי המשפט לענייני משפחה נערך בדלתיים סגורות, והמסמכים אינם נחשפים לציבור הרחב כי אם רק לצד שכנגד ולבית המשפט עצמו, דבר שיש בו לצמצם את עוצמתה של הפגיעה בפרטיות (ראו והשוו: בע”מ 3542/04, בפסקה 15; בע”מ 8339/06, בפסקה ז).
  9. עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט א’ רובינשטיין, שסבור אף הוא כי ראוי לפזר את ה”עננה” המרחפת מעל הסוגיה של גילוי מסמכים בבית המשפט לענייני משפחה, אך מבסס את מסקנתו אך על נוסחן של תקנות סדרי הדין. אף לשיטתי, עוגן ראשון למסקנה בדבר גילוי מסמכים בבית המשפט לענייני משפחה נמצא בנוסח התקנות עצמן (כאמור בפסקה 27 לעיל). עם זאת, לשיטתי, עוגן שני לכך נמצא גם בסעיף 8(א) לחוק (כפי שהסברתי בסעיף 28 לעיל). חברי מצביע על כך שסמכותו הכללית של בית המשפט לענייני משפחה לפי סעיף 8(א) חלה רק “בכל עניין… שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה”, ובהקשר זה סבור שנושא גילוי המסמכים הוא עניין שיש עליו הוראה אחרת, לנוכח הוראת תקנה 248ט(ד) המורה ש”הוראות פרק ט’ בעניין גילוי מסמכים לא יחולו על תובענות בענייני משפחה”. אני אינני סבורה כן. תקנה 248ט(ד) מורה שלא יחול בבית המשפט לענייני משפחה ההסדר הכללי של גילוי מסמכים כקביעתו בתקנות סדרי הדין. הא – ותו לא. היא אינה קובעת הסדר שלילי לגבי האפשרות לנקוט בהליך של גילוי מסמכים. כך או כך, במישור המעשי, דרכינו נפגשות: בית המשפט לענייני משפחה מוסמך ליתן צו גילוי מסמכים, במקרים מתאימים. כמו כן, אף אני סבורה שטוב היה עושה מחוקק המשנה לו היה מסדיר עניין זה במפורש.
  10. סוף דבר: בתי המשפט לענייני משפחה מוסמכים להורות על גילוי ועיון במסמכים, ככל שהוראה כאמור נדרשת בנסיבות העניין. הוראות אלו ייעשו בדרך שבית המשפט ימצא לנכון, בהתחשב בשיקולים השונים, כמפורט לעיל.
  11. אשר על כן, דין הערעור להידחות. נוכח דחיית הערעור, בטל גם צו עיכוב הביצוע מיום 2.7.2013. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ש ו פ ט ת

הנשיא א’ גרוניס:

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט א’ רובינשטיין:

א.             מסכים אני לתוצאה שאליה הגיעה חברתי השופטת ברק-ארז, שהיא נחוצה לטעמי, אך הנמקתי שונה במקצת. השאלה שלפנינו היא הסמכות להורות על גילוי מסמכים בבית המשפט לענייני משפחה. המכשול – הוראת תקנה 258 ט(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984, ולפיה הוראות פרק ט’ לתקנות, שעניינו הודיות, שאלונים וגילוי מסמכים, לא יחולו בבית המשפט לענייני משפחה. הצורך כשלעצמו שעליו הצביעה חברתי – בעיניי בחינת פשיטא; כל כולו של ההליך בבית המשפט לענייני משפחה מושתת על שקיפות, ייעול וגמישות. גילוי משתלב בכך רעיונית ומעשית, ו”אידך פירושה הוא, זיל גמור” (“והיתר היא פרשנות, צא ולמד” בבלי שבת ל”א, א’, מפי התנא הלל הזקן). אל נכחד, ונאחז את השור בקרניו; תקנה 258 ט(ד), הגם שנכתבה בכוונה טובה של מניעת סרבול במקום שמבקשים לפשט, יצרה – בכל הכבוד – אי בהירות, או “פלונטר” בלע”ז, המחייב פרשנות כל עוד לא תוקן סטטוטורית.

ב.             ולפתרון: כשלעצמי סבורני כי הסמכות המהותית לאשר גילוי מסמכים – גם אם לא זו כותרתה – טמונה לא בסעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ”ה-1995, שאליו נדרשה חברתי; הסמכות נשאבת בעיקר (ואולי לא רק) מפרשנותה של הוראת תקנה 258ט(א) הקובעת, כי בבית המשפט לענייני משפחה “לכתב טענות יצרף בעל דין רשימת מסמכים שעליה נסמך כתב הטענות, בין שהם ברשותו ובין שאינם ברשותו”; ראו גם תקנה 258ט(ב) המחייבת צירוף מסמכים, תקנה 258ד(ה) המחייבת הרצאת פרטים, ותקנה 258ח(א) שעניינה צירוף “תצהיר של בעל הדין שבו יאמת את העובדות שבכתב הטענות אשר ידועות לו מידיעתו האישית”. מכאן לטעמי פינה ויתד לכל הנחוץ בגדרי גילוי המסמכים. במובן זה אין סתירה לאשר נאמר בשעתו ברע”א 2466/00 בוטח נ’ בוטח (2000). אכן, כיום (מאז תיקון תשס”ו) מחייבת תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי בהליך האזרחי בכלל רישום וצירוף כל המסמכים שעליהם מסתמך בעל הדין (ראו גם א’ גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה’ 10, תשס”ט-2009) וכן מ’ קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מה’ 15, 2007), א’, 779, ובכך – בחריג למקובל באשרלכתבי טענות – הורחבה שקיפות דיונית; ועדיין נותר בפרוצדורה האזרחית הליך גילוי המסמכים במלואו, שיכלול גם כאלה אשר עליהם אין בעל הדין מסתמך והעלולים להזיק לו. על התפתחויות בתחום הגילוי במשפט האזרחי לעבר שלב כתבי הטענות ראו ד’ שוורץ, סדר הדין האזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות (תשס”ז-2007), 324-323; עוד ראו י’ עמית, “קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר”, ספר אורי קיטאי (ב’ סנג’רו, עורך תשס”ח-2007), 248-247.

ג.              אפרט קמעא: כאמור, חברתי נסמכה בחוות דעתה במידה מסוימת על סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. אכן, ובהמשך לנאמר מעלה, בצדק ציינה כי המחוקק ראה לטוב לפניו להגמיש את המסגרת הדיונית בבית המשפט לענייני משפחה; ואף אנכי נדרשתי לכך בשעתו בבע”מ 8339/06 פלוני נ’ פלונית (2007) (פסקה ז’), שם נאמר כי “ברי איפוא שמתקין התקנות ביקש לעשות את ההליך בבית המשפט לענייני משפחה… שקוף וגלוי במיוחד, ולהטיל על הצדדים חובות מוגברות בכל הנוגע למסירת מידע”; הוטעם שם גם, כי “באמרי שקיפות, כוונתי ליחסים בין הצדדים ואל מול בית המשפט, ולא לפומביות כלפי כולי עלמא, שהמחוקק הגביל בענייני משפחה (סעיף 68(ה)) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ”ד-1984)”. ראו לעניין זה גם ש’ לוין, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט (תשס”ג-2003), המדבר (עמ’ 83), באשר לבית המשפט לענייני משפחה, על הצורך ב”מרווח של גמישות דיונית”. עוד ראו גורן שם, 215, 837-836. זו איפוא התשתית הרעיונית לחובה לגלות מראש את המסמכים בבית המשפט למשפחה, חובה שכיום הורחבה במידה רבה גם להליך האזרחי, כאמור.

ד.             מדוע בעיניי לא סעיף 8(א) לחוק הוא מקור חובת הגילוי? סעיף זה קובע כי “בכל עניין של דיני ראיות וסדר דין, שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק…” (הדגשה הוספה – א”ר), תנאי הוא איפוא שמדובר בנושא “שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה”, ובענייננו עמנו הוראתה המפורשת של תקנה 258ט(ד), שהותקנה “לפי חוק זה” (סעיף 26(א) לחוק בית משפט לענייני משפחה), כי “הוראות פרק ט’ בעניין גילוי מסמכים לא יחולו על תובענות בענייני משפחה”; וכן גם נפסק בעניין בוטח, ובהכרעת השופט הנדל בבר”ע (ב”ש) 994/99 שביסוד עניין בוטח. נאמר שם, שחלק מהנמקת אי החלתו של פרק גילוי המסמכים בבית המשפט למשפחה הוא רצון לייעול ולקצב הולם, וגם חשש לפגיעה בפרטיות (אציין כי בעניין אחרון זה, בכל הכבוד, דעתי שונה במקצת מהדעה שהובעה שם, שהרי כל ההליך כולו נוגע לנושאים שבפרטיות). עם זאת לא ננעלה בעניין בוטח הדלת לאפשרויות אחרות של גילוי; ולעניין פרשנות סעיף 8(א) ראו גם פסק דיני זה לא כבר בבע”מ 1444/13 פלוני נ’ פלונית (29.5.2013), פסקה י”ז. אם כן סבורני ש”המקום הגיאומטרי” להסדרת הנושא שלפנינו מצוי בתקנות ולא בסעיף 8(א), אף שהסעיף מסייע לנו להתחקות אחר כוונתו הכללית של המחוקק, שהיא כוונת ההגמשה הנזכרת. אוסיף, כי פתיחת פתח רחבה לפי סעיף 8(א) שלא כלשונו, משמעה חופש דיוני גמור לבית המשפט ללא הנחיית עיגון, ודבר זה, גם בפרשנות גמישה, אינו רצוי לטעמי.

ה.             יתכן שהראוי ביותר היה אילו ראה מחוקק המשנה לטוב לפניו להבהיר את הדברים בתיקון מתאים, שכן הסוגיה כשלעצמה חשובה, ועל פני הדברים קיומה של תקנה 258 ט(ד) הוא בעייתי, ותקנות ככלל אינן מלוות בדברי הסבר, ועל כן קשה להתחקות אל נכון אחר כוונת מתקינן. במקרה דנא חוששני – כאמור – שהתוצאה אינה משביעת רצון, וראו דברי סגן הנשיא יעקבי-שוילי בבר”ע (חיפה) 800/99 פלוני נ’ אלמוני (1999). בנסיבות ניסו בתי המשפט לדרגותיהם והמלומדים את כוחם בהתמודדות עם הסוגיה, וכאמור ראשית הדבר במיוחד בעניין בוטח. ב-2005 נדרש לכך בית המשפט לענייני משפחה בחדרה (בש”א (חדרה) 1384/05 מ.ר. נ’ מ.א. (2005)), מפי השופטת גליק, והפנה לאסמכתאות שונות של בתי המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי מהן עולה, כי העיגון בדין לגילוי אכן עשוי להיות מצוי בתקנה 258ט, קרי, ייחודיות ההליך של “גילוי מוקדם” מלווה תצהיר. בהקשר אחר ציין בית המשפט לענייני משפחה בטבריה, בתמ”ש (טבריה) 38691-12-10 ג.ק. נ’ י. ק. (2011), מפי השופט זגורי, כי סמכות גילוי שבשיקול דעת יכולה לכלול, למשל, נושאים הקשורים לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 או לחיסיון בנקאי.

ו.              המלומדים ש’ שוחט וד’ שאוה דנים בכך בספרם סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (תש”ע-2009), המבוסס גם על ניסיון “מן השדה”, המחבר שוחט כשופט לשעבר בבית המשפט לענייני משפחה (כיום בבית המשפט המחוזי) והמחבר שאוה כעוזרו. לשיטתם (עמ’ 277) אכן תורף הפתרון הוא החיוב, על פי תקנה 258ט(א)+(ג), ל”גילוי מסמכים מוקדם”; וכדבריהם (עמ’ 278) “עיקרו של הליך גילוי המסמכים בבית המשפט לענייני משפחה הוא איפוא חשיפה מלאה ומוקדמת, עם כתבי הטענות, של כל המסמכים שעליהם כתבי התביעה וההגנה נסמכים”; דבר זה “מחמיר יותר עם בעלי הדין בהשוואה להליך הגילוי בתביעות אזרחיות הנדונות בבתי המשפט הרגילים” (שם). עם זאת, אליה וקוץ בה, והוא לטעם המחברים (עמ’ 279-278) – בכך שהגילוי המוקדם עוסק רק במסמכים שעליהם נסמך כתב הטענות, ואם כן, מה שאינו נוח לצד זה או זה לכאורה בידו להסתיר; אך גם לכך תרופה, והיא – בלשוני שלי – “הלפיתה ההדדית”, קרי, חובתו של כל צד להתיחס לטענות בדבר מסמכים שבידי הצד האחר (עמ’ 279); עוד ראו תקנה 258ב(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, שיש בה פתחי גמישות כשלעצמה, והקובעת כי “הגדרות והוראות אחרות שבתקנות אלה יחולו על תובענות בענייני משפחה ככל שאינן סותרות חלק זה, ובשינויים המחויבים לפי העניין”. ראו גם האסמכתאות הרבות שהביאו המחברים שוחט ושאוה. סוף דבר, אין לכחד כי הפרשנות מחייבת “אקרובטיקה” מסוימת בגלל הוראתה של תקנה 258ט(ד), אך נראה כי הדבר נחוץ כדי לקיים את התכלית. ואכן, גם אם תקנה 256ט(ד) שוללת הליכים גילוי אזרחיים “רגילים” ומקביליהם והמנגנון המורכב הכרוך בהם (למשל, פניה בשאלונים), לא ננעלה הדלת, כפי שתואר מעלה, להצגת תמונה מלאה בהוראת בית המשפט.

ז.              בשולי הדברים אציין, כי הליך הגילוי באזרחי בארצות הברית (לאו דווקא בענייני משפחה), המכביד על הליכים מבחינת זמן ועלות, זוכה לביקורת מצד חלק מאנשי האסכולה הכלכלית במשפט, באשר ליחס בין יתרונותיו במישור איכותו ושלמותו של ההליך השיפוטי המהותי, לבין חסרונותיו הנזכרים; זאת, אף כי גישה רווחת היא, שגילוי נאות מסייע לבעלי דין לשליטה על המידע הנחוץ (קשת שם, ב’ 421). המחבר Martin Redish , במאמרו”The Allocation of Discovery Costs and the Foundations of Modern Procedure” בתוךF.H.Buckley (ed.) The American Illness, Essays on the Rule of Law  201, (2013), מציין (עמ’ 202, תרגום שלי) כי “בדרכים רבות, מזכיר גילוי את המצאת האש. כמו האש, אם משתמשים בה כראוי עשויה שיטת הגילוי לשפר דרמטית את מצבנו; אך אם מנצלים אותה לרעה, הגילוי עלול לגרום נזק בל ישוער”. הצעת המחבר היא העברת עלות הגילוי מן המגלה אל מבקש הגילוי (ראו עמ’ 209). הבאתי דברים אלה כדי לציין כי התמונה אינה תמיד חד כיוונית. ואולם, בדיני המשפחה אצלנו בחר המחוקק להטיל על שני הצדדיים גילוי מראש, ודומני כי דרך זו הוגנת ויעילה.

ח.             ולענייננו, כללם של דברים: לא אלמן ישראל. משידענו, ואכן ידענו, כי תכלית סדרי הדין בבית המשפט לענייני משפחה היא גמישות ושקיפות (כמובן, בחינת פשיטא, תוך שיקול דעת של בית המשפט למנוע “דיג” וניצול לרעה של ההליך), יש מקום לאפשר, כדברי התקנות בפרשנות תכליתית הוגנת שלהן, גילוי מסמכים. ביסודו יהא הדבר נגזרת של תקנה 258ט בדבר “גילוי מסמכים מוקדם”, ושיקול הדעת הנתון לבית המשפט הוא רחב. מצטרף אני איפוא למסקנתה של חברתי בפסקה 32 לחוות דעתה.

אציע כי פסק דיננו יובא לפני הועדה המייעצת לסדר הדין האזרחי.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד’ ברק-ארז.

ניתן היום, כ”ח באלול התשע”ג (‏3.9.2013).

ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת

להודה בוורד:

גילוי מסמכים בדיני משפחה דפנה ברק ארז בעמ 4738-13

Print Friendly, PDF & Email

1 מחשבה על “עו”ד עינת קליין (ת”א) סחטנית גברים וסוכנת ויצ”ו פמיניסטית מציגה: מה הסמכות לדרוש גילוי מסמכים מצד ג’ בתיקי גירושין – בע”מ בע”מ  4738/13 של דפנה ברק ארז”

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    נושא “הידועה בציבור ” זה נושא שאני מקווה שהאתר יעסוק בו יותר לאחר שנוסד הנשואים קרס, אחוזי הנישואין יורדים, אחוזי הגירושין עולים.

    לראייה הסכמי הורות משותפת שנעשים פופולריים. חוזה שהוא מגדיר גירושין כנקודת מוצא לקשר שהמטרה היא “נישואין פתוחים” האשה מקבלת ילדים ומזונות מוגדרים מראש הסדרי ראיה. חוזה זה נולד לאחר שגברים כבר לא נכנסים למשחק המכור שנקרא “חתונה”.

    ידועות בציבור רובן גרושות, אלמנות שמנסות לעשות סיבוב נוסף כי כל נסיון של כוונת שיתוף גורר את הגבר לאבד חלק מרכושו.

    המגמה שמסתמנת בפסיקה שהרף להוכחת כוונת שיתוף הולך יורד – כאשר למיטב זכרוני היתה עורכת דין שפרסמה ברבים פסיקה שבגיל מבוגר (הגדרה מעורפלת) לא נדרש מגורים משותפים להוכחת כוונת שיתוף – הזוי

    גבר צעיר שגר עם אשה בשכירות הוא דבר ברור ובגלל שהוא תפרן אין לו מה לחשוש. גבר מבוגר שינסה לחקות אותו , סביר שיגלה לאחר פרק זמן קצר – תביעה להכרה כידוע בציבור.

    את “העוקץ” הזה יש להפסיק וראוי גם להתמקד בנושא זה. ביחוד לאור מסע היחצנות של גרושות “לפרק ב” בתקשורת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Translate »
גלילה למעלה