מרכז רקמן לא מפסיק לשלשל שלשולים המרעילים את השיח המשפטי בדיני משפחה.  במקום לשאוף לשוויון בין המינים ולסיום קל מהיר נוח וברור של יחסי הנישואין בהליכים קצרים וברורים, הרקמניות שואפות להנציח את העדיפות שיש לנשים בדיני המשפחה, תוך שהן מחפשות כל פעם כלים חדשים לצייד את הנשים כדי למרר לבעל את החיים ולסחוט אותו.

הכלי הכי חזק הוא תלונות השווא במשטרה, שעליהן יש לנשים פטור כמעט אוטומטי מהעמדה לדין על תלונות שווא.  כאילו שזה לא מספיק עכשיו הרקמניות חוגגות על הדם של שירה איסקוב ואביעד משה ורוצות להעביר חוקים דקרונייים חדשים נגד גברים במסווה של “הצטרפות לאמנת איסטנבול”.

מרכז רקמן חוגג על הדם של שירה איסקוב ואביעד משה 

הנה כתבה מגעילה במיוחד של קרן הורוביץ זונה משוקמת ממרכז רקמן איך לנצל את המהומה התקשורתית במקרה של שירה איסקוב ואביעד משה כדי להגדיל את ארסנל הכלים של נשים סחטניות למנוע את הקשר בין האבות לילדים שלהם, גם כדי לסחוט וגם כדי לנקום.

מה שקרן הורוביץ אומרת זה שיש לראות בכל הגברים בישראל כאילו הם אביעד משה, שכל הגברים אלימים וכולם רק רוצים לתקוע סכינים בגוף של הנשים שלהם, ולכן יש לחוקק עוד ועוד חוקים נגד גברים כי כולם “אלימים”.

לדבריה:  “בנובמבר 2021 הגישו חברות הכנסת נעמה לזימי (העבודה) ומיכל רוזין (מרצ) יחד עם חברי כנסת נוספים, הצעת חוק המתייחסת לנושא. ההצעה, שנוסחה בשיתוף עם “מרכז רקמן”, קובעת כי בית המשפט יהיה מחויב להביא בחשבון את היותו של הורה אלים כלפי הקטין או כלפי ההורה השני בעת קביעת הסדרי שהות, ולקבוע הוראות שיבטיחו את מוגנות הקטין במצב זה. כמו כן, הצעת החוק קובעת חזקה משפטית כי הורה שהורשע בעבירת אלימות חמורה, בהתעללות או בעבירת מין נגד הקטין, נגד ההורה האחר או נגד מי מבני המשפחה הגר עמו, לא יוכל להיות אפוטרופוס של קטין. קביעה שכזו כאמור מסכנת את הקטין, את בריאותו ואת רווחתו.  הכרה בילדות וילדים שהיו עדים לאלימות במשפחה כנפגעי אלימות כבר מקובלת במדינות רבות באירופה”.

מה פגום במאמר הדפוק של קרן הורביץ?  

נתחיל עם זה שבמרכז רקמן חושבים שרק הגברים אלימים ואין כזה דבר נשים אלימות.  למשל הפרחה ששרפה את בעלה נורית שמייב, נורית שמייב שרפה את בעלה ולא הואשמה בניסיון לרצח שוחררה למעצר בית צ’יק צ’אק ע”י השופט אהוד קפלן, וקיבלה רק 6 שנות מאסר.  https://שש שנות מאסר לאישה ששפכה דלק על בן זוגה לשעבר והציתה אותו .  “השופט התחשב בהודאתה והבעת החרטה – ובכך שהיא מטפלת לבדה בשני ילדים”.

מה קורה עם הילדים של נורית שמייב?

במקום שהילדים ינותקו ממנה ותישלל ממנה האפוטרופסות עליהם, הילדים שימשו לה סיבה לבקש הקלה בעונש.  למה אביעד משה לא קיבל הנחה בעונש?  למה אביעד משה קיבל ניסיון לרצח ושמייב לא קיבלה ניסיון לרצח?

ובכלל למה אביעד משה עשה מה שעשה?  כי שירה איסקוב היתה אישה אלימה ופרובוקטורית.

במשך חודשים קיללה אותו ואת בני משפחתו, הרביצה לו, התגרתה בו, לעגה לו, צחקה עליו ואפילו התסיסה אותו שבזכות החוקים הפמיניסטים היא תהיה בעלת החזקה על הילדים והוא לא יראה אותם יותר.

זוהי תוצאה ישירה של ההסתה של מרכז רקמן, שהופך את הגברים חסרי אונים בידיעה שמותר לנשים שלהם לקנטר אותם ולהיות אלימים כלפיהם ואף אחד לא יושיט עזרה, ומותר לנשים לנתק את האבות מהילדים, ואף אחד לא יניד גבה.

בגלל ההסתה של נשות מרכז רקמן, כמו קרן הורוביץ, אביעד משה לא היה יכול יותר להתמודד עם ההתגרויות ולכן התפרץ עליה.

למה מרכז רקמן לא ממליץ להוציא את הנישואין מחוץ לחוק?  

כפי שניתן לראות זהו מאמר הנוטף שנאת גברים.  משתמע ממנו שיש כל כך הרבה אלימות בין גברים לנשים, שאנחנו לא מצליחים להבין מדוע נשות ררקמן לא משנות פאזה ולא ממציאות חוקים שייאסרו על נישואין בין גבר לאישה.

אם כל נישואין מסתיימים בזה שהגבר מרביץ, אלים ואנס, אז מוטב שהנשים לא יתתחנו בכלל.  עדיף שהנשים תתחתנה זו עם זו, תמררנה את החיים זו לזו, תשלמנה מזונות זו לזו, והגברים יהיו חופשיים לזיין את מי שבא להם – בלי החשש לסיים את הלילה במצר על תלונת שווא או לקבל צו בבית משפט המנשל אותם מכל הנכסים שלהם.

להלן החרא של מרכז רקמן ב”הארץ” 20/2/2022 של קרן הורוביץ ממרכז רקמן

פסק הדין התקדימי של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, במשפטו של אביעד משה, בן זוגה לשעבר של שירה איסקוב, חשוב מאוד וראוי לתשומת לב מיוחדת. משה הורשע בניסיון לרצח איסקוב ובהתעללות בבנם הפעוט שהיה עד לאלימות המחרידה. הקטין הוכר כנפגע אלימות למרות שהיא לא כוונה ישירות כלפיו והוא לא נפגע ממנה פיזית. “אף שהמעשים לא נעשו בו, הם פוגעים בנפשו”, הדגישה השופטת יעל רז לוי והרשיעה את משה וגזרה עליו 23 שנות מאסר.

המחקר האקדמי מצביע על כך שילדים החשופים לאלימות בבית, גם כשמדובר במקרי אלימות פחות קיצוניים, ובייחוד באלימות כלפי אחד מהוריהם, נפגעים ברמה הנפשית, ההתנהגותית, האמוציונלית, החברתית והקוגניטיבית, גם אם האלימות לא כוונה ישירות כלפיהם. הם סובלים מבידוד חברתי, מהתנהגויות תוקפניות ואנטי-חברתיות, חרדה, דיכאון, תגובות פוסט-טראומטיות ויכולות נמוכות בלימודים. נוסף על כך, המחקרים המראים באופן מובהק כי כאשר ישנה אלימות במשפחה כלפי אחד ההורים, קיימת לצידה אלימות גם כלפי הילדים בני אותה המשפחה ופעמים רבות גם הם קורבנות ישירים של ההורה האלים.

ההגנה על ילדים החשופים לאלימות אמורה להטריד את כל הגורמים המעורבים במקרי אלימות במשפחה. הנושא בא לידי ביטוי במיוחד בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים, אליהם מגיעות משפחות בהן האלימות הן גורם מרכזי שמביא לסכסוך גירושים. החוק מטיל על בתי המשפט ובתי הדין חובה לדאוג לטובתם של הקטינים המעורבים בסכסוך – לשלומם הפיזי והנפשי. למרות זאת, המציאות העולה מהשטח ומפסקי דין היא שבמקרים רבים, וחרף אלימות כלפי ההורה האחר של הקטין, גם כשזו מוכרת על-ידי רשויות החוק ושירותי הרווחה, זוכה ההורה האלים להסדרי שהות נרחבים ואפילו שוויוניים ללא כל פיקוח, ללא דרישה לתוכנית טיפולית, ותוך התעלמות מהדיווח על אלימות.

חלק ניכר מהתלונות על אלימות במשפחה אפילו לא מגיע לכדי כתב אישום והרשעות. רבים מהתיקים פשוט נסגרים מחוסר ראיות או חוסר עניין לציבור. בהיעדר הרשעה, למערכת המשפט קשה להתמודד ולתת משקל לטענת האלימות בסכסוכי משמורת. קל יותר לאמץ תפישות הסבורות שלאלימות בין בני הזוג אין השפעה על היכולות ההוריות של בן הזוג האלים, או להיתלות במחשבה שמרגע סיום החיים המשותפים האלימות ממילא תיפסק. מעל כל אלה שולטת התפישה המציבה את חשיבות הקשר של הילד עם שני ההורים מעל החשש לפגיעה במוגנותו. ישנם, כמובן, גם מי שמתעקשים להמשיך ולהאמין שאם אין הרשעה אז גם לא הייתה אלימות ומדובר בתלונת שווא. ראוי להדגיש כי מדובר בטעות. מנתוני ההרשעות בלבד עולה כי תופעת האלימות במשפחה כמעט ואינה קיימת. ברור כי המציאות סותרת לחלוטין תפישה זו ולכן אין להחזיק בה.

נוסף על כך, לעתים קרובות המאבק על הסדרי השהות ועל אפוטרופסות משמש ככלי בידי ההורה האלים להמשך שליטה בהורה השני. ראינו את זה במקרה של איסקוב, אז הדבר הוביל לשינוי חקיקתי. כיום, במקרה שהורה מורשע ברצח או בניסיון לרצח ההורה השני, נשללת ממנו באופן אוטומטי האפוטרופסות על ילדי בני הזוג. השינוי בחוק הוא חשוב ומבורך אבל רלוונטי רק למקרי אלימות קיצוניים ביותר. כדי לדאוג באמת למוגנות הילדים, צריך לשנות את ההתייחסות של מערכות המשפט והרווחה לילדים החשופים לאלימות. צריך להכיר בהשפעה ההרסנית של האלימות על הילדים, גם במקרים שהיא לא מכוונת ישירות כלפיהם.

בנובמבר הגישו חברות הכנסת נעמה לזימי (העבודה) ומיכל רוזין (מרצ) יחד עם חברי כנסת נוספים, הצעת חוק המתייחסת לנושא. ההצעה, שנוסחה בשיתוף עם “מרכז רקמן”, קובעת כי בית המשפט יהיה מחויב להביא בחשבון את היותו של הורה אלים כלפי הקטין או כלפי ההורה השני בעת קביעת הסדרי שהות, ולקבוע הוראות שיבטיחו את מוגנות הקטין במצב זה. כמו כן, הצעת החוק קובעת חזקה משפטית כי הורה שהורשע בעבירת אלימות חמורה, בהתעללות או בעבירת מין נגד הקטין, נגד ההורה האחר או נגד מי מבני המשפחה הגר עמו, לא יוכל להיות אפוטרופוס של קטין. קביעה שכזו כאמור מסכנת את הקטין, את בריאותו ואת רווחתו.

הכרה בילדות וילדים שהיו עדים לאלימות במשפחה כנפגעי אלימות כבר מקובלת במדינות רבות באירופה והיא אחד מעיקרי “אמנת איסטנבול” למניעה ומאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה. אני קוראת לממשלה לאמץ ולעגן בחוק את העיקרון החשוב הזה גם כאן מוקדם ככל הניתן.

הכותבת היא עורכת דין ומנכ”לית מרכז רקמן לקידום מעמד האישה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן

https://www.haaretz.co.il/opinions/1.10623191