אונס מחבל הנוחבה בשדה תימן 7: תקדים פרקליטות של איתי פרוסט ויהונתן טל מאפשר צו חיפוש לגיא פלג על סמך עמדתם בפרשת המאדאם עינת הראל

הפרקליטות הצבאית עדיין לא הצליחה למצוא את המדליפה של סרטוני האונס שלא היה בשדה תימן של הנוחבה.  זאת למרות שהצמידו לסגן הפצ"רית, שחוקר את הבוסית שלו יפעת תומר ירושלמי בחשד להדלפה את הפרקליט הבכיר אלון אלטמן.

מדובר במפרסם ההדלפה גיא פלג דאמבו שנבחר בפינצטה ע"י הפצ"רית יפעת תומר ירושלמי את הסרטון שערכה ובישלה.  בסרטון בכלל לא רואים אונס, אבל זה לא מפריע לכל האנטישמים ברשת להציג את חיילי צה"ל כאנסי נוחבות.

אנו לא מבינים מדוע המשטרה לא מזמינה את גיא פלג לחקירה ותופסת לו את הטלפונים והמחשב.  כבר יש תקדים אצל השופט בני שגיא בפרשת המאדאם עינת הראל.  בני שגיא אישר צו חיפוש לגיא פלג וערוץ 12 למסור את כל החומרים של ראיון ששודר בו עינת הראל (הסרסורית) שהתראיינה אצל גיא פלג. ע"ח 47724-01-16 .

אמנם ההחלטה בוטלה בבית המשפט העליון, אולם זה אף פעם לא מפריע לפרקליטות לנסות עוד פעם את מה שהפסידו בו.  הפרקליטים שייצגו את הפרקליטות הם איתי פרוסט וגיא פלג, וההחלטה להוציא צו חיפוש לערוץ 12 וגיא פלג, חייבת היתה להיות מאושרת ע"י פרקליט המדינה.

 

 

 

בתמונה:  אמיר בשה תומך ידוע של זכויות הנוחבה והמחבלים שהגיע לתמוך בגיא פלג

 

 

ההחלטה של בני שגיא בערעור לאשר צו חיפוש לערוץ 12 וגיא פלג

 

 

בפני	כב' השופט בני שגיא
העוררת:		מדינת ישראל על-ידי ב"כ עו"ד איתי פרוסט ועו"ד יהונתן טל
נגד
המשיבים:		1. חברת החדשות הישראלית בע"מ על-ידי ב"כ עו"ד ישגב נקדימון ועו"ד דקלה בירן   2. מועצת העיתונות בישראל (ידיד בית המשפט) על-ידי ב"כ עו"ד ארנה לין   3. ארגון העיתונאים בישראל (ידיד בית המשפט) על-ידי ב"כ עו"ד ד"ר מורן סבוראי ועו"ד אמיר בשה

 

החלטה

 

נאשם בהליך פלילי מחליט להתראיין בערוץ מסחרי בנושא הקשור למשפטו. הריאיון משודר, ולאחריו, מבקשת המאשימה לתפוס את קלטת הריאיון וחומרי הגלם הרלוונטיים.

 

הערוץ המסחרי וגופים עיתונאיים נוספים, סבורים כי כלל החומר המבוקש חוסה תחת החיסיון המוענק לעיתונאים.

 

זו השאלה בה הכריע בית משפט השלום, וזו השאלה העומדת כעת להכרעתי במסגרת הערר.

 

כללי

 

ביום 21.7.15 הוגש במסגרת ת"פ 42992-07-15 כתב אישום נגד עינת הראל (להלן – הנאשמת) המייחס לה ביצוע עבירות של סרסרות והלבנת הון בהיקף של כ- 47.5 מיליון ₪.

 

ביום 31.7.15, כעשרה ימים לאחר הגשת כתב האישום, שידרה המשיבה 1 (להלן – המשיבה) בתכנית "אולפן שישי" כתבה שזכתה לכותרת "מאחורי הקלעים של תעשיית הזנות" (להלן – הכתבה), במסגרתה הוצגה הנאשמת "כמי שניהלה במשך שנים קואופרטיב משותף ושוויוני", ונערך עימה ריאיון ששודר בכתבה.

כיוון שלטענת העוררת יש בנתונים שמסרה הנאשמת כדי להוות חומר חקירה כהגדרתו בפסיקה, פנתה לבית משפט קמא בבקשה לקבלת צו במעמד צד אחד, להמצאת מסמכים, המופנה למשיבה בגדרו עתרה להורות למשיבה להמציא למשטרת ישראל את כלל חומרי הגלם ששימשו להכנת הכתבה, ובעיקר – את שיחות הרקע שנערכו עם הנאשמת (להלן – הצו; ו-חומרי הגלם). בית משפט קמא נעתר לבקשת העוררת במעמד צד, אולם ביום 6.1.16, לאחר דיון שנערך במעמד הצדדים, החליט לקבל את בקשת המשיבה ולהורות על ביטולו של הצו.

 

הערר הוגש אפוא על ההחלטה בדבר ביטולו של הצו, כאשר להליך שהתקיים בפניי, צורפו, בהסכמה, המשיבים 2 ו-3, מועצת העיתונות בישראל וארגון העיתונאים בישראל – הסתדרות העובדים הכללית החדשה, במעמד של ידידי בית משפט.

 

עיקרי החלטת בית משפט קמא

 

בית משפט קמא מנה מספר טעמים, בגינם הגיע למסקנה כי אין מקום לאפשר לעוררת לקבל לידה את חומרי הגלם המבוקשים:

 

נקבע כי הרציונל המרכזי לקיומו של חיסיון עיתונאי, הוא הבטחת עיתונות חופשית המוזנת ממידע שוטף המגיע אליה ללא חשש ומגבלות, וכי רציונל זה חל גם ביחס לתוכן מידע שנאסף במסגרת עבודה עיתונאית שוטפת. בית משפט קמא ציין כי לצורך שמירה על עיתונות חופשית אובייקטיבית וחסרת פניות, יש צורך לעודד את שיתוף הפעולה של הציבור עם העיתונות ונציגיה, וכי חיובו של עיתונאי למסור מידע לרשויות החקירה פוגע בעצמאות עבודתו, והופך אותו, בין היתר, למעין "קבלן משנה" של המשטרה, דבר שעלול לפגוע באמון הציבור בגופי התקשורת ובאינטרס הציבורי בקיומה של עיתונות חופשית ואובייקטיבית.

 

בית משפט קמא ציין כי תפקיד העיתונאי, מטבעו, הוא תפקיד עצמאי ואובייקטיבי שאינו מעורב במעשה המסופר, אלא מדווח עליו לציבור, וזאת במובחן מעד תביעה פוטנציאלי. בהינתן האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי חיובו של עיתונאי להמציא חומר גלם מצולם של ריאיון שנערך עם מקור המידע שלו, גורם להפיכתו של העיתונאי "לעד תביעה" כנגד המרואיין, וסיטואציה מעין זו פוגעת באמון הציבור בעיתונות ובהעברת המידע השוטף והחופשי מהציבור לכלי התקשורת.

 

נקבע כי חיובו של העיתונאי להעביר חומר שברשותו לרשויות החקירה, עלול להוביל לשתי תוצאות שליליות עיקריות, הן במישור הפגיעה באמינותו של העיתונאי ובחזותו האובייקטיבית, והן במישור צמצום כמות האנשים אשר יפנו לעיתונאים במטרה למסור להם מידע שלציבור יש עניין לקבלו.

 

על יסוד הנימוקים שפורטו, סבר בית משפט קמא כי יש הצדקה להחיל את החיסיון העיתונאי גם על תוכן מידע שנאסף במסגרת העבודה העיתונאית השוטפת, אף אם אינו עלול להביא לחשיפת מקורות.

 

בית משפט קמא היה ער להבחנה בין גורם המוסר לעיתונאי חומר, בהסכמה, שיפורסם לפי שיקול דעתו של העיתונאי, לגורם המהווה "מקור עיתונאי" ומתנה את מסירת המידע בשמירת החיסיון על זהותו, אולם סבר כי מדובר בהבחנה היוצרת שוני בעוצמת ההגנה שתינתן למידע העיתונאי שנאסף, אך לא בכזו המצדיקה קביעה, לפיה במקרה הראשון, לא חל החיסיון. במילים אחרות, נקבע כי החיסיון העיתונאי משתרע גם על פני תוכן המידע שנאסף על-ידי העיתונאי, במסגרת עבודתו השוטפת, ושאינו עלול להוביל לחשיפת המקור, אולם עוצמתו נמוכה יותר מעוצמת החיסיון העיתונאי החל על זהותו של המקור.

 

בית משפט קמא בחן את נסיבותיו של המקרה, בהתאם למבחן המשולש שנקבע בב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פד"י מ"א(2) 337 (להלן – עניין ציטרין) וקבע כי הבקשה לקבלת חומרי הגלם אינה מתיישבת עם מבחן הנחיצות. נקבע בהקשר זה כי כתב האישום שהוגש נגד הנאשמת התבסס על ראיות שהצדיקו הגשתו, ומשכך, אין נחיצות של ממש באיסוף חומרים נוספים, מה גם שלרשות העוררת האפשרות לעשות שימוש בכתבה עצמה ששודרה, כאמור, גם ללא חומרי הגלם.

 

בשולי החלטתו ציין בית משפט קמא, כי העוררת לא פעלה בהתאם לנהליה שלה (נוהל 03.300 של האגף לחקירות ולמודיעין במשטרת ישראל), שכן לא בוצעה פניה מוקדמת למשיבה, ולא הוצגו נתונים לפיהם ניתן אישור של ראש האגף לחקירות ולמודיעין להגשת הבקשה להוצאת הצו, תוך יידוע פרקליט המדינה.

 

טענות העוררת

 

באי-כוח העוררת, עורכי הדין איתי פרוסט ויהונתן טל, סברו כי לא היה מקום להרחבת החיסיון העיתונאי, כך שיחול בנסיבותיו של המקרה דנן, שעה שהנאשמת, מטעמיה שלה, בחרה להתראיין. נטען, כי בבסיס הוראת סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, במסגרתה התבקש הצו, עומדת ההנחה כי גילוי האמת הוא ערך מרכזי בשיטת המשפט. הוסבר, כי אף אם מדובר בערך יחסי, אותו יש לאזן אל מול כבוד האדם, חירותו של אדם, ופרטיותו, עדיין – יש לקבוע כי במקרה דנן, גובר אינטרס גילוי האמת על החיסיון.

 

לשיטת העוררת, טעותו של בית משפט קמא מוצאת ביטוי בשלושה מישורים מרכזיים:

 

ראשית, אין לראות בנאשמת כ"מקור עיתונאי" הזכאי לחיסיון. בהקשר זה, צוין כי מדובר במי שהתראיינה תוך שעורך דינה נכח בריאיון, ומכאן, שיש לראותה כמי שוויתרה על זכויות כלשהן בהקשר לחשיפת המידע שמסרה.

 

שנית, נטען כי החלטתו של בית משפט קמא חורגת מעמדת בית המשפט העליון, שהכירה עד כה בשני מעגלי חיסיון: מעגל חשיפת זהות המקור, ומעגל המידע המוביל לחשיפה עקיפה של המקור [(ראה רע"פ 761/12 מדינת ישראל נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ ואח') (29.11.2012) (להלן –  עניין מקור ראשון)].  הוסבר, כי בית המשפט העליון התייחס בהחלטתו לשלל מקורות נורמטיביים, אך אלה קשורים לסיטואציה בה טמון בחומר המבוקש "הבטחה לסוד" – הבטחה שאינה מתקיימת בענייננו. החלטת בית משפט קמא, על-פי העוררת, יצרה קטגוריה חדשה המהווה הרחבה משמעותית של תחולת החיסיון, לפיה כל חומר עיתונאי שנאסף, מקים טענה לחיסיון, ובכך, יש לראות בהחלטה כחורגת מעמדת בית המשפט העליון, אשר קבעה כי ראוי שהיקף החיסיון, כמו גם שאר משמעויותיו, יתפתחו בהתאם לצרכיה הקונקרטיים של ההלכה, עקב בצד אגודל.

 

העוררת התייחסה להנמקת בית משפט קמא בדבר קיומו של "אפקט מצנן" שעלול לצמצם את היקף שיתוף הפעולה עם גופים עיתונאיים, אולם טענה, כי לצורך התגברות על אינטרס גילוי האמת, היה על המשיבה להוכיח טענה זו, והיא כשלה בכך. תימוכין לעמדה זו ראתה העוררת בדנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש ואח' (9.1.2012), שם דחה בית המשפט העליון טענה דומה בדבר קיומו של אפקט מצנן בהקשר לשיתוף פעולה של נחקרים עם גופי חקירה פנימיים.

 

עוד נטען על-ידי העוררת כי שעה שהכתבה פורסמה, ומתבקשים חומרי הגלם, נותנת החלטת בית המשפט קמא עדיפות אך ורק לשיקולי עריכה, שאין בינם לבין שיקולים מהותיים דבר וחצי דבר.

 

בסיכומו של טיעון, סברה העוררת כי ערך גילוי האמת גובר על אותם טעמים, שגויים לשיטתה, שעמדו ביסוד החלטת בית משפט קמא, עת בחר לראות בחומרי הגלם ככאלה החוסים תחת החיסיון.

 

טיעוני המשיבה וידידי בית המשפט

 

הן המשיבה והן ידידי בית המשפט סברו כי לא נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא. נטען, כי הזכות לחיסיון עיתונאי משתרעת גם על תוכן המידע שנאסף על-ידי העיתונאים במסגרת עבודתם השוטפת, וכי בנסיבות העניין, גוברת זכות זו, גם ביחס לחומר הגולמי, על פני האינטרס המגולם לכאורה בהליך החקירה.

 

המשיבה וידידי בית המשפט עמדו על משמעותו של חופש הביטוי, כפי שזה עולה משורה ארוכה של פסקי דין שניתנו על-ידי בית המשפט העליון, וטענו כי קיים איסור לפגוע בחופש זה, וממילא, בחופש הנגזר ממנו – הוא חופש העיתונות.

 

עוד נטען, כי זכות הציבור לדעת באה אף היא בגדרו של חופש הביטוי, וכי מימוש זכות זו תורם לגיבוש סדר היום הציבורי ועמדותיהם של הפרטים בחברה, באמצעות ליבון של בעיות והחלפה חופשית של דעות על בסיס המידע שפורסם. הגשמת זכות הציבור לדעת מבוצעת באמצעות חופש העיתונות, ומכאן, שגם העיתונאים נתפשים כשליחיו של הציבור או כזרועו הארוכה בהגשמת החרויות הכלולות באגד המרכיב את חופש הביטוי.

 

על-מנת להגשים את זכות הציבור לדעת ולממש את חופש העיתונות, נדרשים העיתונאים להשיג את המידע המוזרם אליהם על-ידי הציבור, וכצעד ראשון להגשמת תכלית זו, פיתח בית המשפט העליון את החיסיון העיתונאי על זהות מקור מידע ועל מידע העלול להביא לזיהויו של המקור. הרציונל הניצב בבסיסו של החיסיון העיתונאי, מתמצה בדברי בית המשפט העליון בעניין ציטרין, וכלשון פסק הדין: "הסרת החיסיון מולידה רתיעה מפני הגילוי של המידע, ורתיעה זו מונעת מידע מן הציבור. עיתונות ללא מקור מידע היא כנחל אכזב שמימיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות" (עמ' 364).

 

הוסבר, כי המבחן שנקבע להסרתו של החיסיון העיתונאי היחסי הוצב אף הוא באופן שנועד לבצר את  חופש העיתונות ולהביא לכך שהחיסיון העיתונאי יוסר רק במקרים קיצוניים, חריגים ויוצאי דופן. החיסיון העיתונאי יכול להיות מוסר רק בהתקיים "המבחן המשולש" הכולל שלושה רכיבים מצטברים של רלוונטיות, מהותיות ונחיצות.

 

לשיטת המשיבה וידידי בית המשפט, ואף אם בית המשפט העליון בעניין מקור ראשון הותיר בצריך עיון את השאלה אם חיסיון עיתונאי יחול גם על תוכנו של מידע הנאסף על-ידי עיתונאי, שאינו מביא לזיהויו של המקור, הרי שהנחיות משטרת ישראל ראו להחיל את החיסיון גם על מידע שנאסף על-ידי עיתונאי במסגרת עבודתו ולא רק על זהותם של מקורות המידע. מסקנה זו נלמדת מנוהל 03.300 של האגף לחקירות ומודיעין במשטרת ישראל "עיתונאי – אישור זימון לחקירה ולעריכת חיפוש" (הותקן ביום 24.12.2006).

 

גם בחינת שיטות משפט אחרות בעולם מובילה למסקנה זהה, לפיה החיסיון העיתונאי חל גם על תוכנו של המידע שנאסף ולא רק על זהותם של מקורות המידע. בהקשר זה, הפנו המשיבה וידידי בית המשפט לשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו במשפט האמריקאי הפדרלי, במשפט האמריקאי המדינתי, (מדינת ניו-יורק, מדינת קליפורניה, נבדה ועוד), במשפט האנגלי ובמשפט הבינלאומי.

 

נוכח הרציונאליים הניצבים בבסיסו של החיסיון העיתונאי, הרי שעל החיסיון העיתונאי לחול גם על תוכן המידע שנאסף במסגרת העבודה העיתונאית השוטפת, ונראה כי מסקנה זו מתחייבת על-מנת למנוע פגיעה בפונקציה שאותה העיתונות נועדה למלא ולהבטיח זרימה חופשית של מידע אליה, כמו גם מתן כיסוי הוגן ואובייקטיבי על ידה. למעשה, יש בחיסיון כדי לעודד את שיתוף הפעולה עם העיתונאות ונציגיה, באופן של הבטחת מעמדה של העיתונות כעיתונות חופשית, אובייקטיבית ונטולת פניות.

 

הפיכת העיתונאי למעין "קבלן משנה" של רשויות החקירה, עלולה לפגוע באמינותו של העיתונאי ובחזותו האובייקטיבית, ולמנוע מאנשים רבים להתראיין ולמסור מידע שלציבור יש עניין לקבלו.

 

הוסבר, כי עקרונות המבחן המשולש אינם מתקיימים בנסיבות העניין, שכן העוררת לא הוכיחה כי יש במידע המבוקש משום רלוונטיות להליכי החקירה, לא הוכיחה כי מדובר במידע מהותי, ובוודאי שלא הוכיחה כי מדובר במידע נחוץ, וזאת נוכח העובדה כי כתב האישום הוגש נגד הנאשמת לאחר חקירה מקיפה ובדיקה מעמיקה ועניינית של חומר הראיות. בנסיבות אלה, ברור כי אין צורך לפגוע בחופש הביטוי ובחופש העיתונות באמצעות חיובה של המשיבה למסור חומר שנאסף במסגרת עבודתה העיתונאית ולא פורסם על–ידה.

 

עוד נטען, כי פרשנות ראויה של סעיף 43 לפסד"פ צריכה להוביל לדחיית הערר, שכן סמכות זו צריכה להיות מופעלת רק במקרים חריגים ונדירים, וקל וחומר, במקרה בו מדובר בהפעלת הסעיף כנגד כלי תקשורת.

 

במהלך הדיון, ניתנה זכות הטיעון גם לעיתונאי גיא פלג, אשר תיאר את בסיס עבודתו היומיומית, ככוללת

ראיונות עם חשודים ועבריינים "בכירים", ומכאן, לשיטתו, לא יעלה על הדעת שהעוררת תנהל מעקב צמוד אחרי חומרי גלם אלה.

 

עמדת הנאשמת

 

חרף התנגדות העוררת, ראיתי לזמן הנאשמת לדיון השני שנערך ולשמוע עמדתה. הנאשמת תיארה כי במהלך הריאיון לא דיברה על תפקידה באותו מערך שתואר בכתב האישום, וכי לוותה על-ידי עורך דינה, שהסביר לה כי לא ניתן יהיה לעשות שימוש בחומרים אלה.

 

דיון והכרעה

 

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, ראיתי לקבל את הערר באופן שאחייב את המשיבה למסור לעוררת את חומרי הגלם שצולמו עת רואיינה הנאשמת.

 

נקודת המוצא העומדת ביסוד מסקנתי, היא כי חיסיון עיתונאי – מקור הוא חסיון יחסי, וככל חסיון – יש לראותו כחריג לכלל הגילוי, להתייחס אליו בחשדנות, לפרשו על דרך הצמצום, והנטל מוטל על הטוען לחיסיון (עניין מקור ראשון, פיסקה 2 לחוות דעתו של כב' השופט עמית).

 

נקודת מוצא זו מתחייבת נוכח הערך המוצב אל מול החיסיון, והוא ערך גילוי האמת, וכפי שצוין בעניין מקור ראשון: "עקרון גילוי האמת מניח שהצדק יעשה באופן הטוב ביותר באמצעות מסכת ראייתית מקיפה" [פסקה עח לחוות דעתו של כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין].

 

השאלה האם ראוי, בנסיבותיו של המקרה שבפניי, להחיל את החיסיון על המידע שמסרה הנאשמת ולא שודר לציבור הרחב, צריכה להיבחן לטעמי, תוך התמקדות בשתי הבחנות.

 

הראשונה – הבחנה בין מקור עיתונאי לבין מרואיין.

 

השנייה – הבחנה בין דברים שאמר מרואיין בריאיון עיתונאי, כשהמצלמה דולקת, לבין שיחות רקע שניהל המרואיין עם העיתונאי.

 

 

 

מה בין מקור עיתונאי לבין מרואיין?

 

המשיבה וידידי בית המשפט הרחיבו בטיעוניהם באשר לצורך בשמירה על זהותו של המקור, כמו גם על תוכנו של המידע שמוסר המקור לעיתונאי. לשיטתם, כל אדם המוסר אינפורמציה כלשהי לעיתונאי, ייחשב כ"מקור עיתונאי" ומכאן החיסיון המלא שיש להעניק גם לזהותו, גם למידע היכול להביא לזיהויו, וגם למידע אחר שמסר אף אם אין בו כדי להוביל לחשיפת הזהות.

 

בעניין מקור ראשון הותיר בית המשפט העליון בצריך עיון את השאלה האם החיסיון חל גם על מידע שאינו מוביל לחשיפת המקור, ולכאורה – הניחו הצדדים שאלה זו לפתחי.

 

אלא, שלטעמי, עוד טרם נדרשים לשאלת היקף חסיון המידע הנמסר על ידי מקור עיתונאי, יש להידרש לשאלה מיהו אותו "מקור עיתונאי", ורק באותם מקרים בהם ייקבע כי פלוני הוא "מקור עיתונאי", ניתן יהיה לעבור לשלב הבדיקה השני ולהידרש לשאלת היקף החיסיון הראוי על תוכן המידע שמסר.

 

לצורך שרטוט קווים לדמותו של המקור העיתונאי, סבורני כי ניתן להיעזר בשני מבחני משנה אשר בהתקיימם, יזכה המקור העיתונאי להגנה על שמו, להגנה על מידע שיוביל לזיהויו, ולבחינת האפשרות להטלת חסיון על מידע אחר שמסר, אף אם אין בו פוטנציאל להוביל לזיהויו.

 

המבחן הראשון – מבחן נסיבות המקרה: במסגרת מבחן זה יש לבחון, בין היתר, את נסיבות מסירת המידע לעיתונאי, עיתוי מסירת המידע, האופן בו נחשף המקור למידע שמסר, מידת הסיכון שתהא כרוכה בחשיפת שמו של המקור, וכן ציפייתו שלא להיחשף.

 

המבחן השני – מבחן טיב המידע: במסגרת מבחן זה יש לבחון את סוג המידע הנמסר, חשיבותו ומידת האינטרס הציבורי הגלום בחשיפתו לציבור הרחב.

 

בהתבסס על מבחני המשנה האמורים, נראה כי ניתן לתת סימנים במקור העיתונאי ואעשה כן באמצעות מספר דוגמאות:

 

כך לדוגמא ניתן יהיה לראות כמקור עיתונאי אדם היוצר קשר בחשאי עם עיתונאי, ומגלה על אוזנו כי בחברה פלונית מתבצעת הפליה על רקע מגדרי; כך גם במקרה בו אדם מוסר לעיתונאי מידע על עובד ציבור הנוטל שוחד; וכך גם במקרה בו אדם החושף בפני עיתונאי אי סדרים כספיים בגזברות של רשות מקומית.

 

בכל הדוגמאות האמורות נראה כי הקשר, בוודאי הראשוני, שנוצר בין מוסר המידע לעיתונאי, הוא קשר חשאי תוך שמוסר המידע אינו מעוניין כי שמו ייחשף ורצונו מסתכם בהנעת תהליך ביקורת עיתונאי, ומדובר במידע אשר מבחינת האינטרס הציבורי, יש לעודד מסירתו.

 

כאשר מדובר במוסרי מידע מהסוג האמור, העומדים בתנאי "מבחן נסיבות המקרה" ו"מבחן טיב המידע", יש מקום להגדירם כמקורות, וקיימת הצדקה לאותה חומת הגנה משמעותית אשר הוקמה סביבם על-ידי בית המשפט העליון בעניין ציטרין ובעניין מקור ראשון. ללא חומה זו, קיימת סבירות גבוהה כי אותם אזרחים ימנעו מלהזין את כלי התקשורת במידע חשוב, ובכך תיפגע הביקורת החיונית של אמצעי התקשורת על רשויות המדינה. למעשה, אותה חומה בדמות החיסיון על מקור המידע ועל מידע אשר יש בו כדי  להוביל לחשיפת אותו מקור, הוקמה על יסוד רציונל מרכזי זה, והרציונאליים הנלווים שפורטו בהרחבה בטיעוני המשיבה וידידי בית המשפט.

 

עם זאת, קיים קושי בהגדרת כל אדם המוסר אינפורמציה לעיתונאי, ככזה החוסה תחת הגדרת – מקור עיתונאי, שכן לעיתים רבות, מסירת מידע לעיתונאי נעשית בנסיבות אחרות, שלא ניתן לראות בהן כעומדות בשני מבחני המשנה שפורטו לעיל.

 

כך לדוגמא, אני מתקשה לראות בכדורגלן המתראיין בתום משחק כדורגל לעיתונאי בערוץ הספורט, ומתאר כיצד כבש את שער הניצחון, כמקור עיתונאי, אשר דבריו חוסים תחת החיסיון;

 

וכך לדוגמא, אין לראות כמקור עיתונאי אדם המתראיין במשאל רחוב על עומס התנועה בתל-אביב, בתקופת הקמתה של הרכבת הקלה.

 

לאנשים שתוארו לעיל, אין ציפייה לפרטיות, ואין ציפייה להגנה על זהותם או על דבריהם, נהפוך הוא – הם מעוניינים בפרסום, מעוניינים בחשיפה ומעוניינים כי דבריהם ישודרו. גם התכנים הנמסרים על ידם, לעיתים רבות, הם תכנים שאינם בהכרח מהותיים, או תכנים אשר הציבור ממילא חשוף אליהם ממקורות מידע אחרים.

 

דוגמאות אלה מחיי היום יום, אף אם אינן דומות למקרה שבפניי, ממחישות את הפער המשמעותי הקיים בין אותו מקור עיתונאי המזין את העיתונאי במידע חשוב ורלוונטי, המאפשר לו לשמש כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", לבין סיטואציות אחרות של ראיונות המבוצעים על-ידי עיתונאים.

 

מכאן, שקיים צורך לבצע הבחנה בין אותו מקור עיתונאי, העומד במבחני המשנה, וזכאי להגנה בדמות החיסיון, לבין מרואיין שאינו זכאי לאותה הגנה, ועל פי רוב – כלל אינו מעוניין בה.

 

הבחנה זו מתבקשת נוכח העובדה כי מדובר בחיסיון יחסי, אותו יש לאזן מול ערך גילוי האמת, ויש בה כדי לשמר את אותן הגנות המוענקות למקור עיתונאי, מבלי לפגוע בערך גילוי האמת, מקום שאין הצדקה לכך.

 

וכעת, יש לבחון את מעמדה של הנאשמת.

 

הנאשמת לא מסרה מידע על תעשיית הזנות מתוך כוונה להניע חקירה או לייצר ביקורת עיתונאית על התופעה, אלא בחרה להתראיין בערוץ פתוח, לאחר הגשת כתב האישום, בנושא הקשור לאישומים המופנים נגדה, ומטעמים אינטרסנטיים השמורים עמה. הנאשמת הגיעה לריאיון כשהיא מלווה על-ידי סנגורה, שנכח במהלך הריאיון כולו, ולשיטתה, אף דאגה לספק תיאורים כלליים מבלי שאלה יתמקדו בתפקידה הנטען (והמוכחש) באותו מערך המתואר בכתב האישום.

 

הנחת המוצא של הנאשמת הייתה, וזו לא הופרכה בשום שלב, כי מרגע הדלקת המצלמה, דבריה יוקלטו וישודרו לקהל הרחב, ולכן, באותו טווח זמנים בו פעלה המצלמה, יש להגדירה כמרואיינת ולא כמקור עיתונאי.

 

בנסיבות שתוארו לעיל, יש לקבוע כי הנאשמת אינה עומדת ב"מבחן נסיבות המקרה", ומכאן, שאף אם ניתן לומר כי המידע שמסרה בריאיון הוא מידע חשוב, אין להגדירה במקור עיתונאי אלא כמרואיינת. משאמרתי דברים אלא אמרתי כי אין בידי לקבל את קביעת בית המשפט קמא לפיה הנאשמת היא מקור עיתונאי הזכאי להגנה רחבה עוד יותר מזו שניתנה עד כה על ידי בית המשפט העליון.

 

זאת ועוד, העובדה כי העיתונאי או העורך בחרו, במסגרת עריכת הריאיון לשידור, להשמיט חלק מהדברים שאמרה הנאשמת בריאיון, קשורה אך ורק לשיקולי עריכה, ולא נטען בשום שלב כי שיקולים אחרים הקשורים לטיב המידע שמסרה הנאשמת, עמדו ביסוד ההחלטה. יוצא אפוא, כי החלטת בית משפט קמא, יוצרת, הלכה למעשה, חיסיון על שיקולי עריכה ולא חיסיון על זהותו של מקור עיתונאי או על תוכן המידע שמסר, במיוחד שמבחינת הנאשמת, כל שאמרה באותו ריאיון היה ראוי לפרסום. בנסיבות אלה, אינני סבור כי יש להעדיף את האינטרסים העומדים ביסוד שיקולי העריכה על פני הערך של גילוי האמת.

 

בחזקת למעלה מן הצורך אציין כי אף אם היה מקום לראות בנאשמת כמקור עיתונאי, ואינני סבור כך, הרי שניתן לראות ברצונה להתראיין כוויתור מכללא על אותו חיסיון, בדומה לאופן בו מוותר אדם על חיסיון עורך דין – לקוח, שהוא כזכור, חיסיון מוחלט.

 

ראה לעניין זה עמדת בית המשפט העליון בעניין מקור ראשון, שם צוינו הדברים הבאים:

 

"מי שמזמין עיתונאי על מנת שיהיה נוכח באירוע רב-משתתפים, עושה זאת מן הסתם על מנת שהעיתונאי יסקר ויפרסם את האירוע, ויכול הטוען לטעון כי ניתן להסיק מכך ויתור על חיסיון המידע (השוו ע"פ 8947/07 הונצ'יאן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 3.11.2010) שם הסיק חברי, השופט רובינשטיין, כי הסכמה להסתכלות פסיכיאטרית מהווה ויתור על חיסיון פסיכולוג-מטופל). ואם בויתור עסקינן, הרי שחשיפת מידע חלקי בהסכמת המקור, מהווה לכאורה ויתור על טענת חיסיון לגבי המידע בכללותו. בכך נמצאנו מצמצמים את החשש להזרמה סלקטיבית ומגמתית של המידע, לעיתים תוך סילוף האמת ושימוש במידע כחומר ביד היוצר. צא ולמד, כי אפילו לגבי חיסיון מוחלט כמו עו"ד-לקוח, ניתן להסיק על ויתור הלקוח על החיסיון…".

 

ובהמשך:

 

"…יכול הטוען לטעון על אחת כמה וכמה לגבי חיסיון עיתונאי, שהוא חיסיון יחסי, כי יש להסיק ויתור על חיסיון מקום בו המידע נחשף ברשות הרבים או כאשר המידע נחשף בחלקו בהסכמת המקור".

 

משהגעתי למסקנה כי אין לראות בנאשמת כמקור עיתונאי, אין מקום לעבור לבחינת השלב השני, דהיינו – בחינת שאלת היקף החיסיון הראוי על תוכן המידע שמסרה, וממילא אין מקום לדון בתחולתו של המבחן המשולש, כפי שהוגדר בעניין ציטרין.

 

מה בין דברים שאמר מרואיין בריאיון עיתונאי, כשהמצלמה דולקת, לבין שיחות רקע שניהל המרואיין עם העיתונאי?

 

על יסוד ההבחנה שפורטה לעיל בין מרואיין לבין אדם המוסר מידע לעיתונאי, שלא מתוך כוונה כי זהותו תיחשף, ניתן לחשוב על הבחנה נוספת, ברזולוציה עדינה יותר, בין דברים שמוסר מרואיין לעיתונאי בזמן שהמצלמה דולקת, לבין שיחות רקע שנערכות עם אותו עיתונאי לקראת הריאיון.

 

יצוין, כי לא נטען שבנסיבותיו של המקרה דנן התקיימו שיחות רקע שתוכנן לא בא לידי ביטוי בריאיון המוקלט, או נערכו תרשומות הכוללת מידע נוסף, כך שלכאורה מתייתר הצורך להכריע בשאלה הרחבה של תחולת החיסיון (מעבר לשאלת הזהות או פרטים שיובילו לחשיפת הזהות), שהותרה בצריך עיון בעניין  מקור ראשון.

 

אסתפק אפוא בשתי הערות קצרות.

 

הראשונה – לטעמי, ייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה למתוח קו גבול ברור בין דברים שאמר אדם כשהמצלמה דולקת ואלה אינם חוסים תחת החיסיון (בין אם שודרו ובין אם לאו), לבין דברים שאמר אותו אדם לעיתונאי בשיחות רקע או בנסיבות אחרות המתיישבות עם "מבחן נסיבות המקרה", כפי שהוגדר לעיל. במצב דברים זה, לא מן הנמנע, כי על רצף מערכת היחסים בין העיתונאי לאותו אדם, ניתן יהיה לסווג את האחרון, בנקודת זמן מסוימת, כמקור עיתונאי הזכאי להגנה, ובנקודת זמן אחרת – כמרואיין.

 

השנייה – מנעד השיקולים הרלוונטי הוא רחב, כאשר אל מול האינטרס בגילוי האמת, ניתן לומר כי חשיפת תכנים משיחות רקע שעורכים עיתונאים עם מעורבים בפלילים, שאינם בגדר ריאיון, עלולה לפגוע בעבודתם השוטפת של העיתונאים, כפי שאף תיאר העיתונאי גיא פלג בהביעו חשש שמא חשיפת שיחות מהסוג דנן, תהפוך אותו לזרועה הארוכה של מערכת אכיפת החוק – סיטואציה שאינה רצויה.

 

 

 

 

סיכום

 

על יסוד האמור לעיל, ראיתי לקבל את הערר, ולהורות למשיבה למסור לעוררת את ההקלטה המלאה של דבריה של הנאשמת עת רואיינה על-ידי העיתונאי גיא פלג, אשר חלקים ממנה, כאמור לעיל, שודרו לציבור הרחב.

 

ניתנה היום, 12 ספטמבר 2016, במעמד הנוכחים.

 

 

בני שגיא, שופט

PDF

 

ערעור אצל בני שגיא עינת הראל חשיפת חומר עיתונאי וצו חיפוש על גיא פלג 47724-01-26

 

 

 

 

 

לפנינו דו"ח סודי מ 2013 על הפשיטה המשטרתית על בית הזונות שניהלה עינת הראל

בתקשורת עשו ממנה מטעמים כאילו ניהלה אימפריה של זנות, כאילו היא המאדאם הכי לוהטת בעיר, כאילו באו להתארח אצלה שועי עולם, שופטים, שוטרים, פוליטיקאים.

במהלך המשפט שלה היא התראיינה לגיא פלג, והפרקליטות ביקשה מהשופט ירון גת להסיר את החיסיון העיתונאי של גיא פלג על כל מה שצולם, ולהורות לו ולכל ערוץ 12 למסור לפרקליטות את כל חומר הגלם של הכתבה.  השופט ירון גת קבע שחל חיסיון עיתונאי.  אלא שבערעור  בני שגיא הסיר את החיסיון העיתונאי והורה לגיא פלג למסור את כל החומר.  בעליון זה בוטל.

עינת הראל ישבה 3 שנים ושכיצאה חזרה תשובה וגילתה את הקב"ה.  לטענתה התחילה לעבוד בעצמה בזנות בגלל הגירושין.  פורסם בעדנה 7/5/2024.

גיא פלג אמר בערעור ש"המדינה מבקשת להיכנס למרקם העדין שבין עיתונאי ובין המקור. לא מתקבל על הדעת שכשיש למדינה סקרנות היא תיכנס אל התווך הזה ותבחן מה ליקטתי במהלך יום. תפיסת חומרים ממערכות עיתונאיות תיצור אפקט מצנן על מרואיינים".

https://b.walla.co.il/item/2996577

 

הדו"ח הסודי בפרקליטות עם המאדאם עינת הראל

 

הדו"ח מגלה שהמעצר שלה היה לצורכי פרסום בלבד, כאילו הפרקליטות ממגרת זנות.  בפועל היה מדובר בבית אירוח ארוטי קטן, שנגבו בן סכומים מאוד צנועים לאירוח, כל המארחות היו מאוד מבסוטות.  אף אחת לא רצתה באמת להתלונן.  סתם הפריעו להן להתפרנס.

 

 

עוד מגלה הדו"ח שהמעצר הזה שבר לפרקליטות את הסטראוטיפ שגברים הם אלה שמנהלים בתי אירוח אירוטיים, כי העסק נוהל ע"י נשים ולמען פרסתן של נשים.

נזכיר שבמקרה הזה כדי להפעיל לחץ על עינת הראל להתקפל ולעשות עסקת טיעון איימו על עורכת הדין שלה קטי צווטקוף.  כיום צווטקופף היא שופטת.

ודבר אחרון, בתיק הזה השופט בני שגיא עשה היסטוריה.  עינת הראל התראיינה לטלוויזיה אצל דאמבו.  בפרקליטות לא אהבו את זה שהריאיון הוא כתב אישום נגדם ולכן ביקשו מבני שגיא שייתן צו לטלוויזיה למסור את כל מה שצולם, ולא רק את מה ששודר כדי שאולי יימצאו התבטאות חריגה ומפלילה.

בני שגיא השופט אישר את הבקשה כחותמת גומי, וזה גרר זעם רב מכלי התקשורת, מה פתאום מתערבים להם במה שהם משדרים.  בעליון לא ידעו איך לצאת מהברוך, ונתנו החלטה דבילית שלא אומרת שום דבר רציני.

 

צפו בראיון של עינת הראל על ניהול בית הבושת וחייה

 

 

להלן הדו"ח הסודי בהופעת בכורה,

 

תאריך:  28/07/2013

חוות דעת

הרבה מהזונות נחקרות כשבמקום נוכח גם חוקר מס הכנסה. רלוונטי לנו?

החשודים:

1. רמי סדוי, ללא ה"ק.
2. חשודה דורית ברנוב, ללא ה"ק. 4 מבדים בזנות וסמים + סגורים – זנות סמים.
3. חשודה ולנטינה וישנבסקי, ללא ה"ק. 1 מבד בזנות + סגורים – אלימות ומרמה.
4. חשודה נטליה אנופרייב, ללא ה"ק/ מב"ד. סגור 1 בזנות.
5. ?חשודה? סיגלית סדיקוב – ללא ה"ק/מב"דים. סגור באיומים.
6. חשודה רחל עוזיאל, ה"ק 1 בסמים. מב"ד 1 באלימות. 2 סגורים באלימות.
7. חשודה עינת הראל אצלן, ילידת 1964. 3 ה"ק בזנות וסמים. לבדוק מע"ת. 2 מב"דים בזנות. 8 סגורים בעיקר בזנות.
8. חשודה לואיזה צמח, ללא ה"ק. 3 מב"דים בעיקר בזנות. 6 סגורים בעיקר בזנות.
9. חשודה שריהאן שייך יוסף, ללא ה"ק/ מב"דים. 10 סגורים בעיקר בזנות.
10. חשודה אורה מלכה, ללא ה"ק. מב"ד 1 בסמים. 10 סגורים בעיקר בסמים.
11. חשודה יונית דדון, ה"ק 1 בזנות. 2 מב"דים בעיקר בזנות. 9 סגורים בעיקר בזנות.
12. חשוד נחום מסל, 3 ה"ק בזנות וסרסרות ונפקדות מצה"ל. 2 מב"דים בזנות.
13. חשוד גולן אפגין, 2 ה"ק בהימורים. מב"ד 1 בזכויות יוצרים ו-10 סגורים בעיקר בהימורים.
14. חשוד יצחק כהן, 2 ה"ק בסמים ואלימות. 6 מב"דים בעיקר בזנות. 17 סגורים בזנות, אלימות ורכוש.
15. חשודה מירב ברוש, 4 ה"ק בסמים וזנות. לבדוק מע"ת 2 מב"דים בזנות. 11 סגורים בזנות, סמים ורכוש.
16. חשודה רונית למלם. ללא ה"ק/מב"ד. תיק סגוא אחד בגין תקיפה סתם.
17. חשודה רגינה קוטובסקי. ללא ה"ק/מב"ד. 3 תיקים סגורים בגין זנות וסימני מסחר.

 

תמצית העובדות:

 

עיקרי הראיות:

הודעות:

1. הודעת ולדמיר סרברניקוב – ביום 13.6.12 הגיע לרחוב וולפסון 48 (להלן: המקום) לקבל שירותי מין, בעקבות כך שבעבר היה מגיע לבן יהודה 38 והמקום נסגר, אך הטלפון לא השתנה ואמרו לו להגיע לשם. מספר הטלפון הוא: 03-5252424. מישהי פתחה לו את הדלת, בחר בחורה בשם ורד. שילם לה 350 + טיפ מראש, נכנס למקלחת ואז הגיעה המשטרה וורד החזירה לו 200 ₪…
2. הודעת יצחק כהן – ביום 11.6.12 שמו לו על הרכב כרטיס ביקור. התקשר לטלפון 03-5252424 ואמרו לו שנותנים שירותי מין – כולל הכל, 2 אקטים, חצי שעה. הגיע למקום, פתחה לו בחורה, ביקש לראות עוד בחורות. הגיעה בחורה בשם ורד. הוא אמר שלא רוצה ממש סקס, והיא הציעה בודי מסאז ואוראלי, סיכמו על 200 ₪ במקום 250 ונכנסו לחדר. היא לקחה את הכסף ויצאה ואז נשמעו דפיקות וביקשו ממנו לצאת. אחרי שאמר לורד שרוצה להיכנס איתה, אמרה לו שיש לה לקוח שממתין והוא אמר שיחכה. בזמן הזה הגיעה אליו הבחורה המבוגרת לבושת השחורים (עינת) ואמרה לו שעדיף שלא ימתין ויכנס עם אחרת.
3. הודעת החשודה נטליה אנופרייב, 13.6.12 – מכונה "ורד". מאשרת שעובדת בזנות במקום. בתחילה טוענת שעובדת 3 ימים ולאחר מכן טוענת שמס' חודשים (ממאי 2011 בבן יהודה ומשם עברה לוולפסון) ושבחורה בשם עדי שעובדת במקום כפקידה אמרה לה לשקר. טוענת שבחורה בשם מירב היא מהנהלת המקום ויש פקידה נוספת בשם מיכל. מציעה שירותי סקס ומציצה. לוקחת 250 ₪ מכל לקוח. 100 לוקחת לקופה ואת השאר לוקחת לעצמה. לאחר שבתחילה טענה שלא יודעת מי בעל הבית, אמרה: בחורה בשם ענת היא בעלת הבית במקום. בחור בשם נמרוד הוא זה שלוקח את הכסף מקופת המקום. ענת הציגה עצמה כבעלת הבית והיא גם זו שבפועל מנהלת את המקום – מעירה לבנות, מכינה סידור עבודה, לוקחת את הקופה, גם בוולפסון וגם בבן יהודה (כשאין לה זמן, נמרוד לוקח אותה). מזהה את עינת הראל בתמונה כבעלת המקום. מכירה את לואיזה כבחורה שמנקה במקום.  מכחישה פרסום המקום, טוענת שרק עינת מפרסמת.
4. הודעת החשודה ולנטינה, 13.6.12 – מכונה "ניקול". מאשרת שהמקום משמש כבית זונות. נותנת שירותי מין במקום. עבור סקס גובה 250 כשמתוכם 125 הולכים אליה והשאר לפקידה. עובדת שם כשבוע. לפני כן עבדה כשבוע בבן יהודה, שם פגשה אותה פקידה בשם עדי והסבירה לה על המקום. גם מירב פקידה במקום. הגיעה היום לראשונה.  במידה והלקוחות מבקשים, נותנת כרטיס ביקור. אחרת לא יוזמת.
5. הודעת החשודה שריהאן יוסף – עובדת במקום כשבוע. ראתה מודעה באינטרנט והתקשרה. ענתה לה עדי ואמרה לה להגיע למקום ושתהיה שם בחורה בשם ענת. נותנת במקום שירותי סקס תמורת 250. 100 לוקחת לעצמה ו-150 מעבירה למקום (?). כשהגיעה, עדי (=גלית) אמרה לה מה לעשות ויש בחורה בשם ענת שהיא האחראית שם, בעלת הבית, עושה סידורי עבודה… הטל' של עינת 052-8606080. של עדי: 052-3890743. עינת ביקשה ממנה לא להגיד שהיא בעלת המקום. בד"כ ענת לוקחת את הכסף. לפעמים בא בחור. מזהה את ענת בתמונה. ענת מפרסמת את המקום באינטרנט ובכרטיסי ביקור. יודעת על כך משום שזה מהפרסום בא והיא נותנת לו כסף. אין לה תלוש משכורת. לואיזה היא המנקה.
6. הודעת החשודה מירב ברוש, 13.6.12 – הגיעה למקום היום לראשונה כדי לעבוד. הפקידה שקיבלה אותה לעבודה היא גלית. התקשרה לטלפון של המקום: 03-604040404. הגיעה לעבוד במתן שירותי מין + כפקידה. עדי (גלית) היא האחראית ומנהלת את המקום. מזהה את ענת הראל בתמונה וטוענת שלא יודעת מה הקשר שלה למקום. היא לא מפרישה כסף למקום. כל בחורה לוקחת 250, כאשר חצי מזה הולך אליה.
7. הודעת החשודה דורית ברנוב, 13.6.12 – טוענת שעובדת במקום כזונה רק יום אחד… לוקחת 250 מלקוח (לפי מה שהבינה…) 150 הולכים אליה… כך הסבירה לה גלית, הפקידה במקום. היום הגיע גבר ומירב המבוגרת נתנה לו חב' של כסף. מכונה "נוי". כשמעתים אותה עם החקירות של שאר הבנות, שאומרות שעובדת במקום שבועיים, טוענת כי הן משקרות.
8. הודעת עינת הראל, 18.6.12 – מכונה "ליאת". מכחישה ניהול המקום. טוענת שעובדת כזונה. לא יודעת מי בעל המקום. כל פעם מישהי אחרת מכינה סידור עבודה. לואיזה צמח עבדה בעבר בתור זונה ומנקה. מכחישה שאמרה לה לרשום את שמה על חשבון החשמל במקום. מאשרת שמס' הטלפון שלה הוא: 052-8606080. עדי = יונית דדון והיא גם עובדת בחדרים. נמרוד מסלאוי הוא חבר שלי – ניהל יחד איתי בית זונות בבן יהודה, שנשפטתי עליו. אין לו קשר למקום הזה. מכחישה שקיבלה את ולנטינה לעבודה. מכחישה את שאמרה נטליה(ורד), שהיא הבעלים פה וגם בבן יהודה לשעבר. מכחישה שאמרה לשריאן לא להגיד שהיא בעלת הבית. (שיבוש). מכחישה שלוקחת את הפדיון של המקום. מוסרת את הטל' של נמרוד: 0503588555.
9. הודעת עינת הראל, 22.8.12 – כעת מוזהרת גם בעבירות על פקודת מס הכנסה: מבחינתה, אין בעל בית במקום ולא יודעת מי מפרסם אותו. יש פקידה במשמרת והיא מנהלת את המקום ואת הכסף במשמרת. כל פעם מישהי אחרת מכינה את סידור העבודה. נחום מסל ניהל את בית הבושת בבן יהודה 38 ואין לו קשר לוולפסון 48. מכחישה בעלות או ניהול במקום. טוענת שעובדת בין 8-10 פעמים בחודש. לדבריה שמה לא מופיע בסידורי העבודה שנתפסו משום שאחד הוא ישן ולגבי זה של השבוע – היתה אמורה להיות באילת… בעבר, עבדה בעיתון בננה כמפרסמת בתי בושת. מחזירה למשה קשתי 20,000 ₪ כל חודש, בגין הלוואה שלקחה ממנו (וקיים הסכם הלוואה). אורה מלכה (המכונה "דנה") היא גם זונה, וכך גם רחלי עוזיאל (המכונה "אילנית").לא יודעת מי זה רמי, יש שאומרות שהוא המנהל.
10. עדות של לואיזה צמח, בפני חוקרי יהלום, 19.6.12 – לא מכירה את עינת הראל. מכירה עינת גלזר שהיא ב"ז של מירב ברוש. מעולם לא עבדה אצל עינת גלזר. הקשר שלה לדירה בוולפסון 48 – לפני 3 שנים, רויטל חסון, גיסתה, שנרצחה לפני שנה וחצי, עבדה בוולפסון 48. היא ביקשה ממנה לשלם עבור ניסים (בחור גבוה רזה עם עיניים בהירות), אצלו היא עובדת, את חשבון החשמל כי יש לו חובות לחב' חשמל. וכטובה העבירה את חשבון החשמל במקום על שמה. עד לפני חצי שנה לא היו בעיות ואז ניתקו לה את החשמל בבית, בשל החובות בוולפסון. לפני חודש הגיעה למקום כדי לחפש את בעל הנכס שיוריד אותה מהחשבון. מכחישה שהיתה בנכס ביום 13.6.12. מכחישה שמנקה את המקום.
11. עדותה של לואיזה צמח בפני חוקר יהלום, 19.6.12 – את עינת גלזר, המכונה "ליאת" מכירה. עובדת בחדרים בנכס בתור זונה. גיסתה עבדה אצל ניסים. לדעתה ענת עובדת שם, לא מנהלת.
12. החשודה לואיזה צמח, 12.8.12 – מכירה את ענת הראל ומזהה אותה בתמונה. היתה ב"ז של מירב ברוש, חברה שלה. מכחישה את שמסרה עינת הראל, שהיא עבדה כמנקה וכזונה במקום. מבקשת עימות איתה. גיסתה וניסים ניהלו את המקום והיא שביקשה ממנה לרשום את חשבון החשמל על שמה.
13. טל ירון, 21.8.12 – הגיע למקום ביום 21.8.12 דרך עיתון "שבע" בב"ש. כשאני שילמתי ונכנסתי להתקלח, הגיעה המשטרה. מי שנכנסה איתי לחדר היא (מצביע על תמונה) – רחל עוזיאל (המכונה "אילנית").
14. ראובן חיאייב, 21.8.12 – מכיר את המקום כבר שנה והלך אליו הרבה פעמים. אחרי פעמיים שהגיע לפורקן, הגיעה המשטרה. הבחורה שפתחה לו את הדלת והובילה אותו לחדר, היא (מצביע על תמונה) – סיגלית סדיקוב. הבחורה שביצעה לו את ההרפייה היא (מצביע על תמונה) – אורה מלכה = דנה.
15. החשודה אורה מלכה, 21.8.12 – מכונה "דנה". עובדת בוולפסון 48 כזונה. סה"כ עובדת בזנות כ-3 שנים. האחראית במקום היא סיגלית. היא עונה לטלפונים והן נותנות לה את הכסף. מסרבת לומר מי בעל המקום. את עינת הראל מכירה מבן יהודה 38, שם היתה אחראית. גם עונה לטלפונים ולא נכנסת לחדרים. אם יש לה בעיות, פונה לסיגלית. יש בנות שעינת הראל פיטרה, שלא הגיעו לעבודה, שלא עשו מה שהיא אמרה להן.
16. החשודה רחל עוזיאל, 21.8.12 – מכונה "אילנית". עובדת במקום כזונה במשך 3 שנים. קיבל אותי לעבודה בחור שמנהל את המקום, בשם רמי, שמגיע בדר"כ בשש בבוקר ואוסף את הכסף (בהיר, קירח, כבן 30). נטלי היא זונה במקום. שני היא המזכירה במקום. מכירה אותה עוד מבן יהודה.
17. החשודה סיגלית סדיקוב, 21.8.12 – מכחישה שמחזיקה מקום לזכות. טוענת שעובדת בחדרים. מכירה את בעל הנכס – גולן. אין בעל בית במקום. יש לכמה בנות מפתח. מכחישה שעובדת כפקידה במקום. טוענת שכל אחת בתורה עונה לטלפונים. כל אחת רושמת את עצמה בסידור, ולירז משבצת. אילנית ואורלי עבדו איתה גם בבן יהודה.
18. חשוד נמרוד מסל, 22.8.12 – היה הבעלים של בית זונות בבן יהודה 38. נשפט על זה. אין לו קשר לוולפסון, פרט לכך שכשיש לו זמן פנוי, עושה משלוחים לבנות, תמורת 15-20 ₪. פעם אחת שילם חשבון טלפון של המקום. טוען שלא מכיר את מס' הטלפון: 03-6040404, למרות שנאמר לו כי זהו קו של בזק הרשום על שמו. במשך שנתיים-שלוש ועד 2007, כיהן כמורשה חתימה בחב' שרידן אי.אל בע"מ וניהל אותה באופן שוטף. החברה עסקה בניהול בתי בושת. במסגרת תפקידו נהג לאסוף כספים מהמקומות (ואולי שלח גם את אחיו-ברוך) ולשלם החשבונות השוטפים. בנוסף היה אחראי על הפרסום במקומונים. את הכספים בבן יהודה, העבירו לי הבנות שם. כשהחוקר מציג לו טופס של מס הכנסה מ-2009 בעל גביו חתימתו, טוען כי ככהנ חתימתו זויפה. מכחיש שלוקח באופן קבוע את קופת המקום. מס' הטל' שלו הוא: 050-3588555 (רשום ע"ש חברתו, אניס אמירה).
19. חשודה יונית חסיד, 22.8.12 – מכונה "עדי". עובדת כזונה בוולפסון. כל פעם יש פקידה אחרת במקום. מכחישה שמסביר לבנות מה להגיד ומה לעשות. טוענת כי מירב ברוש משקרת שאומרת שבאה למקום לשתות איתה קפה. ענת הראל היא זונה, לא בעלת הבית.
20. חשוד רמי סדוי, 22.8.12 – מכחיש קשר לוולפסון 48 א. טוען כי מנהל ומתחזק כמה דירות בוולפסון 48 ב, המושכרות לאריתראים. בעל הדירות הוא איציק כהן. אין שם בית זונות, רק 5 יח"ד בקומת המרתף.
21. חשוד איציק סלכגי, 22.8.12 – מעולם לא היה לא קשר למקום, מלבד זה שמשרד שיהל נתן לו שירותי פרסום עד מרץ 2011, אז נאסרה הוצאת החוברת "סקסימו". טוען כי וולפסון 48 א הוא שלו (בניגוד למה שאמר רמי).קנה את הנכס עם שני משקיעים – יוסי סעדה שוטר ממשטרת מסובים ורמי סאדוי שהוא עובד שלו. הוא לא בדיוק משקיע, נתן לו 300,000. לא בטוח שזה א, מדבר על הצד השמאלי של הבניין. בעל הנכס של בית הבושת היה משה קשתי. שב וחוזר כי בית הבושת נמצא בצד השני של הבניין. נחקר עוד הרבה על עניינים שקשורים במס כנסה.
22. חשוד גולן אפגין, 2.9.12 – רכש את הנכס בוולפסון 48 א, בצד הימי של הבניין, לפני כ-5 שנים ממשה קשתי והשכיר את המקום. בסביבות 2008, השוכר הראשון היה ליאור ממן, ששכר את הנכס למגורים לשנה, אך במהלכה הזמינו אותי לחקירה וכך גיליתי שלמעשה מתנהל שם בית בושת ואני פעלתי שהוא ייסגר והפסקתי את החוזה עם ליאור. משנת 2008 הנכס עומד ריק. חוץ מליאור ממן, קודם לכן השכיר את הנכס גם ללואיזה (מזהה אותה בתמונה), לצרכי מגורים. לפני חודשיים בערך, מכר את הנכס לתמר גורגשווילי עבור 35,000 ₪ במזומן (למרות שבחוזה רשום בשיקים). לא יודע אם לא דווחה העסקה למיסוי מקרקעין, העו"ד אמור לעשות זאת. אחרי ליאור ממן, לא השכיר את הנכס. השתלטו עליו אנשים שפרצו למקום ואני יודע כבר 3-4 חודשים כי המקום חזר לשמש כבית בושת. לא יודע להסביר איך יונית דדון מכירה אותו והוא לא מכיר אותה. בשלב כלשהו מחליט לספר את האמת: ב-2008 ביקש ממנו משה קשת "לרכוש"את הנכס בצוה פקטיבית, תמורת 10,000 ₪. גם כשחתם על חוזי שכירות בנכס כבעלים, מעולם לא קיבל את דמי השכירות. מי ששכר ממנו היו ליאור ממן ולואיזה צמח, בהנחיית קשתי. אף פעם לא ניהל את המקום אלא היה רק איש קש שהיה צריך לעמוד מול הרשויות. ב-2008 בערך, בזמן שהיה בעלים רשום, היתה שם פשיטה ויש לו על זה תיק שמתנהל בבימ"ש. כששמע לאחרונה כי המקום חזר לעבוד, פנה לקשתי ואמר לו שימצא איש קש אחר שיקח את זה על עצמו. אחרי כחודש הגיע למשרד עו"ד לין וחתם על חוזה מכר שהיה חתום כבר ע"י הקונה. כמובן שלא קיבל כלום תמורת "המכירה".
23. רפאל יצחקי, 23.9.12 – בעל הנכס ברחוב וולפסון 48 בת"א. מי שמטפל עבורו בנכס הוא אחיו, יוסף יצחקי. הנכס שלו נמצא בקומת המרתף, אבל הוא מחובר עם נכס נוסף, כשהסמוך אליו שייך למשה קשתי. לא ברור לו איך בוצע החיבור בין הנכסים, כי הוא לא נתן הסכמתו לכך. לא ידוע לו שהמקום משמש כבית בושת ומתכוון לבקש מהם לעזוב מיידית ומבקש את עזרת המשטרה בכך.
24. יוסף יצחקי, 23.9.12 – מטפל עבור אחיו בנכס בוולפסון 48, וזאת משום שאחיו חולה מאוד. לפני 4 חודשים בערך השכיר את הנכס לבחורה לצרכי מגורים. מטעם הבעלים הקודמים היתה בחורה בשם ענת והשוכרת היתה לואיזה. מזהה את עינת הראל בתמוה, כמי הביאה את לואיזה לחתום על חוזה השכירות. על מנת לתאם איסוף של מי השכירות, הוא מתאם עם עינת. לפני 6 שנים בערך נודע לו כי הנכס שלו חובר עם הנכס של השכן. עינת שכרה ממנו את הנכס לתקופה של כ-3 שנים. ייתכן שהחוזה לא היה על שמה. לא יודע על השימוש כבית בושת ומבקש מהמשטרה לעזור לו לפנות את האנשים מהנכס ויפעל לפינויים המיידי.
25. חשוה לואיזה צמח, 15.10.12 – מכירה את יוסף יצחק. עשתה איתו חוזה להשכרת דירת חדר בוולפסון 48 א. הדירה שנמצאת מצד שמאל למרתף. הבנות אמרו לה שכל אחת לוקחת משהו על שמה – אחת מיסים, אחת חדר… כנראה שעל הנכס חשב ששוכרת למגורים.
26. חשודה עינת הראל, 19.11.12 – מכחישה שיצרה קשר עם יוסי יצחקי לחתימה עם לואיזה. מכחישה שיוסי מתאם עימה ע"מ לקבל את דמי השכירות במקום.
27. עו"ד משה לין, 20.12.12 – ביצע את הסכם הרכישה על הנכס לפני כ-10 שנים בין מישהו ממשפחת קשתי לגולן אפגין. כמה שנים לאחר מכן ביצע הסכם מכירת הנכס לגולן אפגין ולאחרונה גולן וקשתי מכרו אותו לגוגיאשווילי תמר (מה זאת אומרת ביחד מכרו?). לדעתו רק חלק מהנכס נמכר בשעתו לגולן אפגין. משה קשתי שילם לו בעבור החוזה. מזהה חוזה המכר ומאשר שחב' קשתי אלימלך מכרה מחסן של 20 מ' בוולפסון 48. חושב שסה"כ הנכס הוא 60 מ'. תמר קנתה את המרתף כולו לאחרונה והוא ערך את החוזה. החתימה נערכה בביתה של עינת הראל, לא יודע למה, כך ביקש קשתי. משה קשתי שילם לו שכ"ט עבור כל החוזים בעסקה זו. תמר רכשה את הנכס בעבור 105,000 ₪.
28. דודו לוי – עד שנת 2007 (אז שימש כעד מדינה) עסק בתחום הזנות. מאז לא עוסק בזה יותר. היום עוסק בנדל"ן. בשנים 2003-2005 היה שותף בדחרה שבוולפסון 48 ביחד עם ראובן חדינטוב ופביאן. שכר את המקום ממשה קשתי.
29. עינת הראל (חשודה), 19.11.12 – פה הוזהרה על שיבוש
30. עינת הראל (חשודה), 23.12.13 – לא חקרו אותה על שיבוש, שאמרה לתמר להטעות המשטרה בדבר מיקום חתימת חוזה המכר.
31. לא נחקרה באזהרה תמר גוגיאשוילי (כינוי: נינה) – עבדה בזנות במשך כ-7 שנים בבן יהודה 38 בת"א, בתקופה שעינת הראל נכנסה לכלא, כל פעם שהוצא צו סגירה נגד בן יהודה, כל הבנות עברו לעבוד בוולפסון 48 א וכשבעל המקום סגר אותו, ועינת הגיעה לשם, עברו כולן סופית לעבוד שם.עינת סיפרה לה שהיו לה בעיות עם המקום וביקשה ממנה לחתום עבורה על קניית הנכס תוך שאמרה לה שלא יוכלו לעשות לה כלום, כי היא עובדת בזנות וזה זמני, עד שתסתדר. אז חתמה על חוזה בבית של עינת הראל בת"א + עו"ד לין+הבעלים משה קשתי וטסה לגרוזיה. חודש וחצי אח"כ קיבלה מכתבים ממס הכנסה. עינת אמרה לה שהם לא יכולים לעשות לה כלום כי זה מקלט. כששאלה את עינת מה לענות כשישאלו אותה מאיפה הכסף, אמרה לה להגיד שהביאה אותה מגרוזיה. כשחזרה מגרוזיה עצרו אותה בשדה. עינת סיפרה לה שנתפסה בפשיטה בצו סגירה ושאלו אותה מי זאת תמר, והיא אמרה להם שזו זונה שעובדת איתה. כשהשוטרים אמרו לה שיודעים שחוזה השכירות נחתם בביתה, הכחישה עינת ואותה הנחתה להגיד לשוטרים שזה לא נכון, ושנחתם במשרד עו"ד. בשלב הזה הבינה שהמצב שלה רע ולקחה עו"ד. ביום 11.2.12 הסתיים צו הסגירה ולמחרת עינת התקשרה אליה וגם בחורה בשם ורוניקה (שם עבודה: ירדן), שאמרה לה שעליה להגיע ולחתום על מסמך כדי להפעיל את הדירה (מציגה מסרונים) היא סירבה. ב-14.3.12 הגיעה למשרדו של עו"ד לין וחתמה על ביטול העסקה. לדבריה לא מכירה את לואיזה צמח ונמרוד מסל, לא שילמה כלום על הנכס, רק חתמה על החוזה ולא קיבלה כלום עבור החתימה.

 

סיכום ראיות, פ"א 553041/12 – הפרת צו שיפוטי

1. חשודה עינת הראל, 23.12.12 – היתה מודעת לצו הסגירה שניתן לנכס ביום 12.11.120 למשך 90 יום. מודה שהפרה את הצו, בשל המצב הכלכלי… מכחישה שהיא בעלת המקום, טוענת שהיא רק עובדת. מסביר שכשהגיעו וראו שהכסף אצלה, זה היה מאחר שהעובדות נתנו לה שתמור עליו בזמן שהן עם לקוחות. טוענת שלכולן יש מפתח למקום. טוענת שלוקחות 280 ₪ מלקוח, כאשר החלוקה היא 135 לקופה ו-145 לבחורה. מכחישה קשר עם יוסף רפאל, טוענת שהוא בעל הצד השמאלי של הנכס, כאשר כל הבנות שוכרות ממנות, אבל לואיזה צמח חתומה מולו. לא פגשה מעולם את גולן אפגין. הנכס בנוי משני חלקים – השמאלי שייך ליוסף רפאל וממנו לואיזה שוכרת, והימני שייך למשה קשתי, שמכר אותו לגולן אפגין, שמכר אותו לתמר שעובדת איתן. את התשלום (בסביבות 100,000) תמר פרסה ואמורה לשלם מהרווחים שלהן במקום והן בהמשך ישלמו לה שכירות על המקום. מכחישה שהיתה בחוזה מכירה של הנכס.
2. חשודה חלי עוזיאל, 25.12.12 – טוענת שעינת עובדת בחדרים כמוה. כשאומרים לה שיש צו סרה על המקום, טוענת שלא תגיע לשם יותר.
3. חשודה רגינה קוטובסקי, 27.12.12 – יום 22.12.12 כשהמשטרה היתה במקום, עבדתי בדירה כזונה. נדמה לה שמיכל היא הפקידה במקום. באותו יום לא היתה פקידה. כשאומרים לה שיש צו סרה על המקום, טוענת שלא תגיע לשם יותר.
4. חשודה למלם רונית דסו, 30.12.12 – עובדת בוולפסון 48 כזונה. לא ידוע לה שעינת הראל היא בעלת הבית במקום.
5. דופ של רן אליה, ממנו עולה כי עינת הראל אמרה לו שמודעת לצו אבל היתה חייבת לפתוח וכי זהו סופ"ש שני שהמקום פתוח.
6. צו סגירה של המקום מיום 11.11.12 למשך 90 יום.

 

סיכום ראיות פ"א 130273/12 – בית בושת בבן יהודה 38

 

 

 

 

 

 

מסמכים:

1. חוזה מכר על עסקה במקרקעין 6.5.08, לפיו גולן אפגין רכש את המחסן ברחוב וולפסון 48 בת"א (להלן: הנכס) מקשתי אלימלך השקעות ונכסים.
2. חוזה מכר בין קשתי אברהם, יצחק ומשה לבין גוגיאשווילי תמר, לפיו ביום 19.7.12 רכשה תמר את הנכס מהם + דיווח למס שבח, לפיו אפגין גולן מכר את הנכס לגוגיאשווילי תמר ביום 19.7.12 (כל אחד מכר את החלק שלו במרתף, כך שקנתה את כולו).
3. דו"ח ביקור במקום מיום 10.9.12 – כל הנוכחים הוזהרו בדבר צו הסגירה + חתמו עליו.
4. דו"פ – ביום 10.9.12 הגיעו לדירה חגי ארוימי ורן אליה. את הדלת פתחה החשודה עינת הראל. בדירה נכחו: רמי אבו זייד, נטליה, לידה גוטמן, סבטלנה ציביכוב, סבטלנה אהרונאן ואוולי מלכה. השוטרים יידעו אותם כי המקום מצוי בצו סגירה ואסור להם לשהות שם. בנוסף, הבחינו כי ענת הראל מוציאה מפתחות ונועלת את דלת הדירה ולאחר מכן מכניסה המפתחות לתיקה.
5. דו"פ – בימים 19.9.12 + 20.9.12 בתצפית + ביקור במקום, הוברר כי המקום סגור.
6. במהלך הפעילות הקשורה לנכס, התגלה כי נעשו בנכס עבירות בנייה, בכך ש-2 יח"ד במרתף אוחדו ליחידה אחת. פרטי הבעלים: בעל הדירה הימנית – גולן אפגין. בעל הדירה השמאלית – רפאל יצחקי (ובנו, יוסף יצחקי, מטפל בנכס).
7. זכ"ד – ביום 30.9.12 הגיע לתחנת המשטרה בנימין יצחקי, בנו של יוסי יצחקי, בעל בית הבושת וביקש מהשוטרים שלא להאשים את אביו, משום שהוא השכיר את הנכס בתמימות וכשהבין שמדובר בבית בושות, פחד לעשות משהו.
8. 8.12 דו"פ ותפיסה מדירתה של עינת הראל, לצורך חקירת מס הכנסה, שם נתפסו מוצגים שונים, לרבות כסף.
9. הסכם שכירות של הנכס מיום 1.1.12 בין רפאל יצחקי לצמח לואיזה.
10. הסכם שכירות של הנכס מיום 15.7.08 בין רפאל יצחקי לבין מעין ליאור.
11. בקשות וצווים שיפוטיים לסגירת הנכס.
12. מזכר – טען שמכיר את דוד דיגמי ממכירות נכסים.
13. מזכר – לפיו במהלך חקירתה, תקפה לואיזה צמח את השוטר ברוך גרינשפון – דחפה אותו וזרקה עליו תיקי משטרה – די ראיות. הודאתה (12.8.12) + דבר מה – 2 מזכרים

 

 

סיכום והמלצות:

                                                                                          

                                                                       נועה בר

העתק:

נ.ב.   סימוכין: 251864/2013

 

עדי תביעה פוטנציאליים:

1. (לבחון את החסיון) עו"ד משה לין מרחוב מנחם בגין 154 ת"א.
2. מ.א. 1048198 דוד דקל, מפלג בילוש, ימ"ר ת"א.
3. מ.א. 1161231 ויאצלב רבייב, מפלג בילוש, ימ"ר ת"א.
4. ביום 11.11.12 הוצא צו סגירה לנכס למשך 90 ימים.
5. מ.א. 1119874 ברוך גרינשפון, ימ"ר ת"א.
6. מ.א. 1157007 חגי ארוימי, , ימ"ר ת"א.
7. מ.א. 1118454 יוסי עטיה, ימ"ר ת"א.
8. מ.א. 1143346 יוסי מני, יס"מ ירקון
9. מ.א. דניאל סוגאוקר, יס"מ ירקון
10. מ.א. 1005933 רן אליה, מפלג בילוש, ימ"ר ת"א.
11. ולדימיר סרברניקוב (לקוח-בראשי תיבות?) – יוזמן ע"י פמת"א.
12. יצחק כהן (לקוח – ראשי תיבות?) – יוזמן ע"י פמת"א.
13. ענת גונן – יחידת יהלום, משרד האוצר.
14. יוסי לוי, יחידת יהלום, משרד האוצר.
15. טל ירון (לקוח – ראשי תיבות?) – רמב"ם 66 באר שבע.
16. ראובן חיאייב – " – צונץ 15 תל אביב.
17. מ.א. 1157007 חגי משה ארוימי, מפלג בילוש, ימ"ר ת"א.
18. מ.א. 1156033 דן ליש, ימ"ר ת"א.
19. מ.א. 1200534 רז אלמוזנינו, מפלג בילוש, ימ"ר ת"א.
20. איציק סלכגי, רזיאל 13 רמת גן.
21. פקיד בימ"ש שיביא עמו את תיק ב"ש 8169/12 (שלום ת"א) – צו סגירה של הנכס בוולפסון 48א ת"א.

 

 

 

*** בתיק קיימת חווד רפואית, לפיה משה קשתי  חולה סרטן ברמה מתקדמת, איבד את כושרו להבין את הנעשה סביבו ואינו מסוגל להגיע לדיונים בבימ"ש.

 

 

מוצגים:

1. מחשב נייד DELL אפור כהה +כבלים + אייפון לבן – הוחזר לעינת הראל.
2. מחשב שחור E2COOL + מעטפה עם שני דיסקים + כרטיס זכרון כחול – הוחזרו לאיציק כהן.
3. פלאפון הוחזר ליונית דדון.
4. נתפסו בדירה של עינת הראל: 7250 ₪ במזומן-הוחזרו לה. מחשב DELL שחור  ללא סוללה (הועבר ליח' יהלום לבדיקה)+ מטען. DVD  תכלת של חב' סילבר ליין.
5. 5150 שח נתפסו על עינת הראל, בעת החיפוש במקום.

ראיות על כל אחת –

עינת – הפח"ח – הפעילה המקום למרות צו הסגירה, ניהול – עדותה של תמר.

עבירות לפי פק מס הכנסה:

אי פתיחת חברה ברשם החברות

אי מתן חשבוניות על שירותי מין

אין תלושי משכורת

אי דיווח לרשם החברות

אי תשלום מס הכנסה

PDF

חוות דעת פרקליטות איתי פרוסט על הפללת המאדאם עינת הראל 27-7-2013

 

 

ג'ורג' קרא הרשיע את עינת הראל ולימור מרגולין יחידי גזרה את הדין

 

ב 24/1/2017 השופט ג'ורג' קרא שהיה אז שופט מחוזי בת"א הרשיע את המאדאם עינת הראל בסרסרות והלבנת הון.  מי שגזרה את הדין היתה לימור מרגולין יחידי ששלחה אותה ל 3.5 שנות מאסר.

מתברר שמי שכיום מכהנת כשופטת נוער הירושלים, קטי צווטקוב, היתה העו"ד הפרטית של עינת הראל, הוגדרה בת בית של עינת, וייצגה את רוב בתי הזונות בתל אביב באותה תקופה.

פרקליטות תפרה לקטי צווטקוב תיק סיוע לסרסרות

הפרקליטים שרצו לסגור את בית הזונות, איתי פרוסט ויונתן טל החליטו לנטרל את קטי צווטקוב שלא תוכל לייצג את עינת הראל בכך שתפרו לה תיק של סיוע לסרסרות וסחר בבני אדם, ואיימו על קטי שאם לא תתהפך על הלקוחה שלה, היא תחטוף כתב תביעה.  קטי החליטה להעיד נגד הלקוחה שלה.  כיום קטי היא שופטת…..

המזימה הצליחה. עינת הראל נשארה בלי הייצוג עליו סמכה נאלצה לקחת סנגוריה ציבורית, ואלה מכרו אותה והכריחו אותה להודות ולעשות עסקת טיעון.

בתמונה:  עינת הראל אחרי שיצאה מנווה תרצה.  עם שביסון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפי פסק הדין היא הפעילה "בתי עסק בהם הוענקו שירותי מין בתשלום" בשלוש דירות שונות בין השנים 2006-2013, שכרה באמצעות אחרים דירות, שילמה את דמי השכירות, שיפצה את הדירות ורכשה מוצרים שונים לצורך הפעלתן כבית עסק למתן שירותי מין", והעסיקה ופיטרה נשים שונות, קנסה אותן "אם הלקוח לא מרוצה' וקבעה את סידור העבודה.

והיתה לה מחברת לקוחות שהמשטרה תפסה, ולא עשו עם המחברת כלום כי יש שם שמות נפיצים. …..

 

 

כמו כן, הראל פרסמה את שירותי המין באינטרנט ובעיתונים  וגם באמצעות כרטיסי ביקור שהונחו על רכבים חונים על ידי שליחים. "הנאשמת ביצעה את המעשים אף בזמן ששהתה בבית הסוהר", נכתב בהחלטה. לפי כתב האישום הראל הפיקה הכנסות של יותר מ-5.6 מיליון שקלים מהעסקים.  נגזר עליה עונש של 44 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 32 אלף שקלים. בנוסף, יחולטו לה כספים בסך 1.2 מיליון שקלים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עינת הראל גרושה פעמיים, גדלה בנתניה למשפחה בת שש נפשות והתייתמה מאמה כשהיתה בת שמונה. היא נישאה לאדם אמיד, בעל חברה לעבודות עפר, אך אחרי מספר שנים התגרשה ונקלעה למצב כלכלי קשה.

למדה משפטים אך לא סיימה תואר.  את הכניסה לעולם הזנות כבר בשנת 1993 תיארה בעבר לא פעם כהחלטה שקיבלה מתוך בחירה, כדי לפרנס את ילדיה.

עינת הראל טענה שהסנגוריה הציבורי מכרה אותה

 

עינת הראל לא לקחה עו"ד פרטית והתגוננה באמצעות הסנגוריה הציבורית.  העו"ד הפרטית שלה וחברתה קטי צווטקוב (כיום שופטת) לא היתה יכולה לייצג אותה כי גם אותה האשימו בסיוע לסרסרות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הסנ"צים לחצו עליה להודות, אבל ממש לפני גזר הדין אצל ג'ורג' קרא היא לקחה עו"ד פרטי בועז קניג וביקשה לבטל את הסדר הטיעון שעשתה דרך הסנגוריה.

 

 

היא טענה ש"הם לעולם לא היו מוכיחים את הסכומים שנטענו", ושיש לה "רק דירת מגורים אחת בשווי 4,000,000 ש"ח.  העו"ד החדש בועז קניג טען ש"הסנגור הציבורי ייצג אותה דחק בה להודות במסגרת הסדר טיעון, ולאחר מכן גם בהליך הגישור שניהל השופט גלעד נויטל מבית משפט המחוזי".  בועז קניג טען ש"לימוד חומר החקירה והפרוטוקולים מבית המשפט אל מול העונש מלמד על עיוות דין קשה, העיניים רואות אך הראש מסרב להאמין".

הבקשה נדחתה על ידי השופט ג'ורג' קרא לפני מתן גזר הדין, כמובן.

ההגנה של עינת הראל: לא היתה סרסרות אלא מודל שיתוף קולקטיבי

 

עינת הראל נקטה בהגנה שמדובר בניהול בית זונות קואופרטיבי מבחירה חופשית.

"אנחנו עם שלם של נשים, ברובנו אימהות חד הוריות שלא עומדות בתשלומים ורוצות להבטיח לילדיהן עתיד טוב יותר"…"מתייחסים אלינו כמו לעברייניות או נשים שאינן אחראיות למעשיהן, אבל זו ההעדפה שלנו, במקום לעבוד בעבודות מזדמנות, לקבל 4,000 שקל ולא לגמור את החודש".  כך אמרה בראיון ל"אולפן שישי" של ערוץ 2.

לדבריה בזכות אופיה הדומיננטי היא הפכה למנהיגה ומנהלת של ארגון מחאת הזונות נגד סגירת בתי זונות. היא הסבירה כי אכן "צמחה" להיות מארגנת ומנהיגת זונות המסייעת להן בעניינים שונים, מייצגת אותן מול הרשויות ומנסה לקדם אותן ואת ואת העסק ממנו הן מתפרנסות, והכל באופן וולונטרי ולא כבוסית או מנהלת, בטח לא סרסורית….  תפקידה היה כמעין מדריכה או "אם גדולה" של הבנות, וטענה כי בתי הבושת בהם עבדה נוהלה במשותף עם הבנות. "הדבר היחיד שעשיתי הוא להילחם בשבילן".

הראל טענה שבית הבושת שלה הציע חדר מלון, שהעובדות במקומותיה לא נדרשו לשלם עבור סרסרות אלא הפקידו סכום שנקבע מראש עבור תנאי העבודה וחדרים שסופקו להן ב"מודל שיתופי".

לפי המאדאם הראל, נשים נרקומניות העובדות בזנות עבור מנת סם, או נשים מנוצלות שנופלות קורבן לסרסורים אלימים, הן המיעוט. מרבית העוסקות בתחום הן נשים נורמטיביות. "לא צריך לרחם עליהן, הן לא מסכנות"… "הן רוצות לעבוד, הן עובדות מרצונן, איש אינו מכריח אותן. כשבחורה מתקשרת, אומרים לה ישר במה מדובר, לא מספרים לה סיפור שזה משהו אחר".

הראיון המלטף של עינת הראל אצל שוש מולא

 

 

 

 

 

 

 

בגלל ריאיון אצל גיא פלג השופט בני שגיא נקם בה

 

עינת הראל עשתה מעשה בלתי שגרתי.  היא התראיינה לתקשורת כשמשפטה תלוי ועומד.  רוב הסנגורים מייעצים נגד זה כי הפרקליטות נוקמת.

אכן הנקמה של הפרקליטות לא איחרה לבוא.  הפרקליטים איתי פרוסט ויונתן טל הגישו לשופט השלום ירון גת בקשה לצו גילוי מסמכים לפי סע' 43 לחסד"פ המיועד לגיא פלג וערוץ 12 למסור את כל סלילי הוידאו שצולמו עם המאדאם. הפרקליטים שלחו את השוטרת עו"ד רוזי שחידם להחתים את ירון גת במעמד צד אחד, וירון חתם.  60775-10-15..

 

הבקשה לצו לערוץ 12 לחשוף את צילומי הראיון של המאדאם עינת הראל

בסופו של דבר ולאחר התנגדות, ירון גת דחה את הבקשה בגלל חיסיון עיתונאי.  60775-10-15.

החלטה של ירון גת בבקשת פרקליטות עינת הראל וידאו 60775-10-15

 

הערר שהגישו איתי פרוסט ויונתן טל לשופט בני שגיא: 

 

 

איתי פרוסט ויונתן טל לא אמרו נואש והגישו לשופט בני שגיא במחוזי ערר לכפות על גיא פלג וערוץ 12 למסור את כל צילומי הוידאו "מרצפת העריכה" – כדי שאולי יהיה שם איזה פליטת פה שאפשר יהיה להשתמש נגדה.

בני שגיא אישר את הבקשה כתוכי של הפרקליטות, אבל זה עורר מלחמת עולם בערעור, ובית המשפט העליון – לא ידע איך לצאת מהברוך – כי זה אומר שאף אחד לא יסכים להתראיין לתקשורת, אם התקשורת נאלצת בעל כורחה לפליל את המרואיינים שלה.

לא היתה שום בושה:  למען ההרשעה איתי פרוסט ביקש מהשופט בני שגיא להכשיר הפרה של חיסיון עיתונאי – ושגיא נענה כמבוקש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ערר פרקליטות על ירון גת בתיק מאדאם עינת הראל לחשיפת וידאו ראיון מצולם 47724-01-16

 

 

 

ראו בקשה של מועצת העיתונות ע"י אורנה לין

 

 

הבקשה היא להצטרך להליך אצל בני שגיא נגד בקשה לאכוף על תקשורת להפליל מרואיינים 47724-01-16

בקשה של מועצת העיתונות להצטרך להליך אצל בני שגיא נגד בקשה לאכוף על תקשורת להפליל מרואיינים 47724-01-16

 

ראו ההחלטה של בני שגיא לכפות על ערוצי תקשורת להפליל את המרואיינים שלהם:

 

שימו לב לרמת הצביעות.  ממש באותם ימים כל שבועיים היה בני שגיא מקבל מאפי נוה כרטיסי טיסה חינם לאילת עם חדר אירוח (או סוויטה לפעמים) בהילטון מלכת שבא, כשהוא רואה את אפי מתקתק נשים כמו גרביים, והשמועה אומרת שגם הוא וגם איתן אורנשטיין קיבלו מאפי את השאריות (כלומר נשים משומשות שאפי כבר לא בא לו עליהן).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

החלטת בני שגיא נגד ערוץ 12 לכפות על ערוצי תקשורת להפליל את המרואיינים שלהם 47724-01-16

בעליון דנציציגר לא ידע מה לעשות מרוב בושה:  רעפ 7835/16

 

דנציגר החליט בערעור.  היה לו קשה להגיד פשוט ונוקב שירון גת צדק ושיש פה חיסיון עיתונאי מובהק.

 

צו העליון בענין עינת הראל והחיסיון העיתונאי רעפ 7835-16

 

את גזר הדין נתנה דווקא לימור מרגולין יחידי:

ת”פ 42992/07/15 – מדינת ישראל נגד עינת הראל

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת"פ 42992-07-15 מדינת ישראל נ' עינת הראל ואח', 14 מרץ 2017

פרק 238/13

לפני כבוד השופטת לימור מרגולין-יחידי

המאשימה:  מדינת ישראל

נגד

הנאשמים:  עינת הראל

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד שביט

הנאשמת 1 וב"כ עו"ד זכאי ממשרד עו"ד קניג

גזר דין

תיק זה הועבר לטיפולי ע"י סגן הנשיא , כב' השופט קרא, לאחר שנתנה הכרעת דין במסגרת הסדר טיעון שהתגבש בעקבות הליך גישור במהלך פרשת ראיות התביעה.

בפתח הדיון היום ביקשה הנאשמת לחזור בה מהודייתה ו לבטל את הכרעת הדין שניתנה ע"י כב' השופט קרא, הבקשה הועברה להכרעתו של השופט קרא אשר החליט לדחותה, ולהשיב את התיק לטיפולי לשם שמיעת טיעונים לעונש וגזירת הדין.

במסגרת הסדר הטיעון שהתגבש תוקן כתב האישום ברביעית כאשר התיקון בעיקרו נוגע לשינוי לא מבוטל כלפי מטה בסכומי עבירות המס ועבירות הלבנת ההון.

כתב האישום המתוקן מתייחס למעשים ולעבירות שהתרחשו בשנים 2006 עד ינואר 2014, כתב האישום כולל 4 אישומים, הוגש במקור כנגד 6 נאשמים ובהם הנאשמת, כשעניינם של חמשת האחרים שמעורבותם היתה תחומה, הסתיים בהסכמות ובהתלייה ביחס לאחד הנאשמים.

האישומים הראשון והרביעי עוסקים בהכללה בפעילות של ניהול שלוש דירות שהושכרו למטרות מגורים בבנייני מגורים, אולם שימשו בפועל כבתי עסק לשרותי מין בתשלום, מדובר בבתי עסק שפעלו ברצף בזה אחר זה והיו פעילים באופן אינטנסיבי הכל כמפורט בהרחבה בכתב האישום המתוקן. עוד מתארים שני אישומים אלה פרסום של שרותי המין באמצעים שונים, הכל כמפורט בכתב האישום וכן הפרה של צו שיפוטי להפסקת עיסוק בבית העסק השני, כמפורט בכתב האישום המתוקן.

האישומים השני והשלישי, נוגעים להכנסות שהפיקה הנאשמת מניהול אותם עסקים, שסכומם הכולל על פני כל שנות הפעילות עומד על 5,600,000 ₪, נדרשים לכך שהנאשמת לא הודיעה לפקיד השומה על תחילת ההתעסקות, לא ניהלה ספרים, לא הגישה דו"חות, ובהכנסות מעבירות המקור של סרסרות והחזקת מקום לזנות, המהוות רכוש אסור, ביצעה הנאשמת שורה של פעולות שתכליתן הסתרה והסוואה של מקור הרכוש האסור ושל הכספים ובין היתר הפעילה את אותם עסקים באמצעות אחרים, שילמה במזומן ובאמצעות שליחים, רשמה חשבונות על שם אחרים ועוד.

הצדדים הציגו הסדר טיעון עונשי מוסכם, הכולל עונש מאסר מוסכם, לתקופה של 44 חודשים, הפעלה של מאסר מותנה לתקופה של 12 חודשים בחפיפה מלאה, הטלת מאסר מותנה לשיקול דעת בית המשפט, השתת קנס בגובה כספים תפוסים שסכומם הכולל מגיע לכ-32,000 ₪ פחות או יותר והסכמה על חילוט סך של 1.2 מליון ₪ במתכונת, במועדים ובתנאים שהוצהרו.

במסגרת הטיעונים לעונש עמד ב"כ המאשימה על הערכים המוגנים שנפגעו, בשל כל אחת מהעבירות בהן הורשעה הנאשמת, עמד על הטעמים שעמדו בבסיס הסדר הטיעון ועל סבירותו של הסדר הטיעון וביקש לכבדו. ב"כ הנאשמת עמד מצידו אף הוא על הטעמים בבסיס הסדר הטיעון, הדגיש את הנסיבות האישיות של הנאשמת ועתר אף הוא להתחשב בנאשמת ולכבד את הסדר הטיעון. הנאשמת פרטה בפני את נסיבותיה האישיות ואת תחושותיה הקשות, את מורכבות הסיטואציה והדגישה כי לאורך כל הדרך סייעה לבנות שעסקו במתן שרותי זנות, ואף חילצה רבות מהן מעולם הזנות וכן ציינה כי הדמות שהצטיירה במהלך הראיות שונה מאוד מדמותה אז, ולבטח מדמותה היום, כאשר בכל השנים האחרונות, עזבה את העיסוק ואת התחום, חזרה בתשובה והיא במקום אחר ובמאמצי שיקום והישרדות.

בבואי לבחון את הסדר הטיעון שהציגו הצדדים, אני לוקחת בחשבון את העובדה שמדובר בכתב אישום שהוא בעל חומרה של ממש, גם לאחר תיקון הסכומים, הכולל, כאמור, ארבעה אישומים ובהם עבירות של סרסרות למעשה זנות, החזקת מקום לשם זנות, פרסום שרותי זנות, גרימת מטרדים לציבור. כמו כן כולל כתב האישום הפרה של הוראה חוקית שיצאה מטעם בית משפט, לצד אלה מפרט כתב האישום עבירות מס ועבירות הלבנת הון, שהגם שהיקפיהן וסכומיהן צומצמו באופן משמעותי עדיין הן משקפות התנהלות בעלת חומרה. לקחתי בחשבון בהקשר זה את מספר העסקים, היקפי הפעילות כמתואר בכתב האישום, תקופת הפעילות הממושכת ושלל הפעולות שבוצעו במסגרת העבריינות הכלכלית.

ב"כ המאשימה עמד בהרחבה על הערכים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירות, ודומה ששיקף את אותם ערכים שהאיסור בעבירות בא למנוע בצורה מלאה. אוסיף עוד בכל הנוגע לעבירות האישום הראשון, שמעבר להגנה מפני פגיעה בכבוד הגוף והנפש יש משמעות גם להשלכות הנפסדות של סרסרות למעשה זנות, ועיסוק בזנות והחזקת מקום לשם עיסוק בזנות. עוד אוסיף כי פעולות הלבנת ההון, מבטאות פשיעה כלכלית בדרגת תחכום שאינה נמוכה, ואלה ביחד עם הסתרת ההכנסות והעיסוק, משקפים עבריינות כלכלית שיטתית שפוגעת בקופה הציבורית ובנשיאה השיוויונית בנטל.

בבוחני את הסדר הטיעון המוסכם שהוצג בפני, לאור הטעמים שפורטו, הגעתי למסקנה כי מדובר בהסדר טיעון סביר המתיישב עם מתחמי הענישה, אילו הייתי נדרשת לקבוע מתחמי ענישה, הסדר שיש לכבדו. בהקשר זה לקחתי בחשבון את הנתונים הבאים:

ראשית התחשבתי בתיקון הלא מבוטל של הסכומים באישומים השני והשלישי. הצדדים אמנם לא הרחיבו טיעון בענין זה, אך יש להניח כי ההסכמה בדבר שינוי ההיקף הכספי מסך המתקרב ל- 50 מליון ₪ לסכום של 5.6 מליון ₪, מבוססת בין היתר על קשיים ראייתיים שהתגלו תוך כדי ניהול ההוכחות.

שנית, לקחתי בחשבון את ההודייה ולקיחת האחריות. יש בהתנהלות גם אם התרחשה במהלך פרשת התביעה משום חיסכון זמן שיפוטי, ובהתחשב בעברה הרלבנטי של הנאשמת ובמקום שבו היא מצוייה היום לפי דבריה, יש חשיבות להודאה וללקיחת האחריות. איני מתעלמת מן העובדה שהנאשמת ביקשה היום לחזור בה מהודייתה ואולם לאחר שעתירתה זו נדחתה, לא ניתן "לקחת" ממנה את נקודות הזכות בעצם לקיחת האחריות וגיבוש הסדר הטיעון.

שלישית לקחתי בחשבון את עברה הפלילי של הנאשמת הכולל עבר פלילי רלבנטי. מדובר במי שנגזרו עליה מאסרים מותנים בעבר ודומה שבעת הרלבנטית לכתב האישום שלפני לא הרתיעו מאסרים מותנים אלה את הנאשמת מפני חזרה על ביצוע עבירות.

עוד לקחתי בחשבון את תקופת העבירות, את העובדה שהעבירות המוקדמות הן וותיקות מאוד וכן את העובדה שמאז ביצוע העבירות האמורות חלפו למעלה משלוש שנים. לנתון זה יש משמעות גם מבחינת הצורך בהרתעה, וזאת לצד הנתונים הנוגעים לדברי הנאשמת על אודות שינוי באורח חייה ובעיסוקה.

לכל אלה אני מוסיפה את כל שתיארה הנאשמת ותיאר סניגורה ביחס לנסיבות האישיות, המשפחתיות והכלכליות, כמו גם השינוי באורחות החיים ומאבק ההישרדות שהנאשמת מנהלת.

מכלול השיקולים הללו, הביא אותי למסקנה כאמור שההסכמות העונשיות הן סבירות וראויות לכיבוד. לבית משפט הוצג גזר דין בת.פ. 6822/05, במסגרתו נגזר מאסר ע"ת לתקופה של 12 חודשים אשר בהתאם להסכמה יש להפעילו בחפיפה וכך אעשה.

אשר על כן אני גוזרת על הנאשמת את העונשים כדלקמן:

מאסר בפועל לתקופה של 44 חודשים. אני מפעילה את המאסר המותנה בת.פ. 5822/05 לתקופה של 12 חודשים, המאסר המותנה ירוצה בחפיפה מלאה, כך שבסה"כ תרצה הנאשמת 44 חודשי מאסר.

בהתאם להסכמה, הנאשמת תתייצב לריצוי מאסרה ביום 21.5.17 בבית מעצר ניצן או בהתאם למקום המאסר שיקבע לה לאחר הליך מיון מוקדם.

מאסר ע"ת למשך 15 חודשים לתקופה של 3 שנים משחרורה מהמאסר והתנאי הוא שהנאשמת לא תעבור עבירות של סרסרות למעשה זנות, עבירות מס מסוג פשע ועבירות עלחוק איסור הלבנת הון.
מאסר ע"ת למשך 8 חודשים לתקופה של 3 שנים משחרורה מהמאסר והתנאי הוא שהנאשמת לא תעבור את יתר העבירות בהן הורשעה.
קנס בסכום של 32,095 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו, בהתאם למוסכם ישולם הקנס מהמקורות שפירט ב"כ המאשימה אשר נתפסו ומוחזקים בידי המדינה.
הוסכם כי סך של 1.2 מליון ₪ יחולטו לטובת יחידת החילוט וזאת ביום 15.9.17.

הנאשמת תעביר את הסכום האמור ליחידת החילוט עד למועד הנדחה ואם לא תעשה כן, הרי שבהתאם להסכמת הצדדים, דירת המגורים של הנאשמת תמומש ע"י יחידת החילוט ומתוך סכום תמורת המכירה, יחולט סך של 1.2 מליון ₪ לטובת קרן החילוט, ויבוטל צו העיקול על הדירה במסגרת ההליך הפלילי. למען הסר ספק, עד החלטה אחרת עומד צו העיקול על הדירה בעינו.

ניתן בזאת צו מוצגים לשיקול דעת המאשימה.

זכות ערעור לבית משפט העליון תוך 45 יום.

ניתנה והודעה היום ט"ז אדר תשע"ז, 14/03/2017 במעמד הנוכחים.
לימור מרגולין-יחידי , שופטת

 

 

קטי צווטקוב (כיום שופטת בירושלים) העידה שהיתה בת בית של המאדאם

איך קורה שעו"ד קטי צווטקוב העידה כעדת תביעה נגד הלקוחה שלה, וזיהתה את כתובות מכוני הליווי?  כל עורכת דין לא תסכים להיקרא לעדות ולהפר חיסיון עו"ד לקוחה.

המשטרה איימה על קטי צווטקוב שיגישו נגדה כתב אישום ושגם היא חשודה, וזו הסיבה שקטי הסכימה להלשין על הלקוחה של עינת….  כדי להציל את עצמה מכתב אישום.

 

לצד עדי תביעה כמו זונות ונאשמים אחרים שהורשעו בסיוע לסרסרות ונדונו לעונשים קלים (ביניהם איש קש שחתם על חוזי השכירות), העידה מטעם התביעה עדה עורכת דין קטי צווטקוב.  כיום היא שופטת ושהיתה בעבר סנגורית של הראל במספר תיקים, ולאחר מכן הפכה לחברתה הקרובה שליוותה אותה במשך שנים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עו"ד צווטקוב סיפרה בעדותה, כי מאז שייצגה את הראל בין השנים 2006 ל-2007 הראל הפכה לבת בית אצלה, ולחברתה הטובה.

צווטקוב העידה כי עינת הראל היתה הבעלים של בית הבושת בבן יהודה כל השנים וחיזקה את טענת המדינה. לפי צווטקוב עובדה זו היתה ידועה לה כחברתה של הראל ולא כעורכת דין מייצגת, זאת משום שהתקופה בה שימשה כסנגורית שלה וטיפלה בענייני בית הבושת היתה מוקדמת יותר לתחילת יחסי החברות בינהן.

צווטקוב ציינה כי מעולם לא ראתה בה כ"סרסורית". היא סיפרה כי הראל גייסה אותה לסייע לנשים ולקידום אג'נדה שעניינה תנאי עיסוק הולמים לעובדות בזנות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צווטקוב סיפרה כיצד נהגה להגיע לבתי הבושת בהן פעלה הראל והדריכה את הבנות כיצד להתמודד עם פשיטות וחקירות במשטרה. לדבריה, יחד עם הראל היא ניסחה "זכותון" לעוסקות בזנות וגבתה תצהירים ועדויות על התייחסות המשטרה אליהן.

"הפחידו אותן שהזנות היא לא חוקית, איימו עליהן שיתקשרו לרווחה ויקחו להן את הילדים", אמרה צווטקוב על התנהלות המשטרה, "אז אנחנו לימדנו אותן לא לפחד, כי לכל בחורה יש זכות לקבל חדר, מיטה, מזגן והגנה".

צווטקוב מסרה בתגובה לכתבה על עדותה: "בית המשפט קבע שאין חיסיון ועל כן הייתי מחוייבת לתת עדות. חיסיון עו"ד לקוח אינו של עינת, אלא של האחרים אותם ייצגתי (עובדים בבית הבושת) אשר ויתרו על החיסיון ובסופו של יום העידו בעצמם נגדה כעדי תביעה. אף עורך דין אינו רוצה להימצא בסיטואציה כזו, אבל מי שהפך אותי לעדה בתיק ואף הביא לגביית עדותי ביהלום היא הראל עצמה".

 

 

קארמה איז א ביץ':  השוטר רונן נחשוני שאיים על קטי צווטקוף עף מהמשטרה על הטרדה מינית

 

איזה קטע…  השוטר שתפר לעינת הראל את התיק רונן נחשוני והעיד נגדה הועף מהמשטרה.

כתבה של איתמרה לוין, ניוז 1, פורסם 20/3/2014:

רונן נחשוני שוטר פרש בשל הטרדה מינית של נחקרת

שוטר נוסף שהיה מעורב באיומים על קטי צווטקוב היה השוטר צביקה סטוקלוב.  אותו זרקו לאילת.

בקשת החילוט הזמני עליה חתם שלמה למברגר

 

 

בקשת החילוט הזמני בתיק עינת הראל המאדאם הוגש שלמה למברגר

ראו מסמך מתיק הארכת החזקה בתפוסים

ה"ת 24226-08-14 : משטרת ישראל / ימ"ר ת"א נ' הראל.  השופט ירון גת.

 

הת החזרת תפוסים 24226-08-14 משטרת ישראל ימר תא נ’ עינת הראל הראל

 

התנועה למען איכות השפיטה פנתה לאושרה גז וגלי בהרה מיארה והן מצפצפות

 

לא עונות.

המסע בעקבות מחברת הלקוחות החל בפניה למשרד המשפטים בבקשה לחופש מידע כדי לחשוף את המחברת.  כמו כן פניה לאושרה גז גלי בהרב מיארה לא נענתה.

להלן הפניה לחופש המידע

 

! פחע 51 מחברת הלקוחות של עינת הראל המאדאם 30-6-2020

ולהלן הפניה להעמדה לדין של הלקוחות מהמחברת

 

פחע 51 ב 2023 דרישה לאושרה גז ומיארה מחברת הלקוחות של עינת הראל 16-1-2023

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להלן תגובת יונתן טל בענין מחברת הלקוחות של עינת הראל.  נשלח למר יהונתן קפאח מטעם התנועה למען איכות השפיטה:

בקיצור:  אין מחברת.

 

יונתן טל פרקליט לא מצאו מחברת לקוחות של עינת הראל 25-1-2023