אורן קובי היה יזם השקעות פירמידה בנדל”ן תחת המותגים אדמה וסאמיט. אלא מאי?  הוא לא היה המוח הקרימינלי שעבד על המשקיעים.  המוח הקרימינלי היתה בת הזוג שלו (אז) הדר ברוקנשטיין.

יחד הם גלגלו 72,000,000 בשנה.  אבל כששניהם נעצרו היא מייד העלילה עליו שהוא סחט אותה באמצעות סרט פורנו, והעו”ד שלה סידר לה מעמד של עדת מדינה נגדו.

 

נגד אורן קובי הגישו 2 כתבי אישום.  בפעם הראשונה על שיווק אדמות חקלאיות תחת המוצג “אדמה”.  אבל אז לא עצר אותו והוא ניהל הגנתו בחופשי.  הוא והדר פתחו מותג חדש “סאמיט”, ואז המשטרה הגישה כתב אישום שני על העוקץ בסאמיט.

עו”ד בשם אסף שובלי שניהל 2 חשבונות נאמנות של סאמיט, קיבל הוראה להעלים משם מעל 1,020,000 ש”ח, ובחקירתו הוא טען שברוקנשטיין היתה הבעלים, ואורן קובי היה רק היועץ.  כל זה מפורט בבש”פ 2931/21 ערעור מעצר תום הליכים של אורן קובי אצל השופט פוגלמן.

מכיון שהעדות במשטרה של אסף שובלי הפלילה דווקא את הדר ברוקנשטיין, תפרו לאורן קובי עלילה ששובלי אויים ע”י אורן קובי.  ככה שובלי נהפך ל”קורבן איומים” של קובי, ונפתרה הסתירה בראיות התביעה….

 

 

גיוס לא חוקי של עדת מדינה – אסור לבת זוג להעיד נגד בן זוג

כדי להתגבר על האיסור של בן זוג להעיד נגד בן זוגו, תפרו הפרקליטים (איתי פרוסט) עלילה שאורן קובי צילם אותה מבצעת בו מעשים מיניים, להנאתה וסיפוק צרכיה המיניים….

 

לא ברור לנו איך גייסו ידועה בציבור להעיד נגד בן זוגה.  זה אסור על פי חוק (פקודת הראיות סע’ 3).

ראו פה החלטה של השופט שמאי בקר בעניין “בהחלטה שניתנה לאחרונה על ידי השופט שמאי בקר מבית משפט השלום בתל אביב נקבע כי בן זוגה של הנאשמת, שבאופן רשמי מוגדר ידוע בציבור שלה, נחשב כבעלה, ולכן – כפי שמורה החוק – הוא לא יוכל להעיד נגדה במשפט שמתנהל נגד השניים על שימוש והחזקת סמים”.  3/1/2016.

יכול להיות שהתשובה היא שהשופט שמאי בקר רצה לעזור לאישה אז הוא קבע שלבן זוג אסור העיד נגד נאשמת ממין נקבה.  אבל מבחינת הפרקליטות, אם זה ההיפך, אישה מעידה נגד בן זוגה, אז מותר להם – שהרי לגברים לא מגיעות ההגנות הקיימות על פי חוק.  ראו סעיף 3 לפקודת הראיות קובע כי “במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו”.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4747478,00.html

ככה נתפרה העלילה שאורן קובי צילם את הדר ברוקנשטיין גונחת בסקס

 

התשובה היא שיש חריג לאיסור של בת זוג להעיד נגד בן זוג, וזה אלימות מינית.  לכן המציאו סיפור ש”העורר (אורן קובי) צילם את עצמו ואת הדר ברוקנשטיין בעת קיום יחסים אינטימיים. נטען שביום 26.8.2020 איים העורר (אורן קובי) עליה שיפרסם את הסרטון אם לא תעביר לו תשלומים שדרש ממנה קודם לכן, ושאחר כך צפה שהאיומים עלולים להוביל להליך שיפוטי, ומחק את הסרטון. על כך יוחסו לו עבירות סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין”, פוגלמן בבש”פ 2931/21 פסקה 4.

כמובן שלא מצאו שום “סרטון שנמחק”, וגם אם היה סרטון, איך זה שהדר לא ראתה שהוא מצלם אותה?  הרי המשטרה טוענת בוודאות שהסרטון צולם בטלפון, ולא במצלמה סודית…  זה אומר שהיא ידעה והסכימה.  גם אם היו מוצאים את הסרטון, זה עדיין לא אומר שהוא “איים עליה”.  מה יש לה לפחד מהסרטון?  ובכלל…. שימו לב לתאריך….  הרבה אחרי שכל העוקץ ב”סאמיט” כבר הסתיים….

ככה תופרים תיק…… ובכלל מה זאת אומרת שהוא “צפה שהאיומים עלולים להוביל להליך שיפוטי”?  מה הוא מדת עתידות?  אם הוא “צפה” אז הוא לא היה “מאיים”.

נראה שהגברת גנבה לו כספים, והוא דרש ממנה שתחזיר לו את מה שמגיע לו.  והבדיחה היא שהא היום בכלא, והיא עושה עסקים חובקי עולם….

הדר ברוקנשטיין עדת מדינה “תיזהר ממנה היא כמו דבורה מייד עוקצת”

 

היום הדר ברוקנשטיין ממשיכה לעשות עסקים כיזמית נדל”ן, ואפילו מפרסמת תחזיות למצב הנדל”ן אחרי מלחמת חרבות ברזל כדי לפתות לקוחות…. בגלל המלחמה

לדבריה: “עיכובים בענף הבנייה כתוצאה ממחסור בעובדים ועיכוב בייבוא חומרי גלם אשר יצמצמו אף יותר את ההיצע.  פערים אלו יביאו לעליית מחירים ניכרת כבר ביום שאחרי המלחמה ונסיקה בלתי מבוקרת שתימשך לאחריה. על פי כל ההערכות בתוך כעשור לא יהיה בנמצא דיור בר השגה וזוגות צעירים ללא תמיכה משמעותית ייאלצו להתגורר בשכירות יקרה ולא מפוקחת שתיקבע על ידי משקיעים ובעלי הון.  במטרה לבלום בועה נדל”נית בלתי נשלטת ולאפשר עלייה של יהודים רבים לישראל בתנאי מגורים הולמים, תיאלץ המדינה להגמיש ולהקל את תהליך הפשרת הקרקעות, הן באמצעות גידול בהיקף הקרקעות שיישנו את ייעודן ויוקצו למטרות בנייה ומגורים והן באמצעות הסרת חסמים בירוקרטיים וקידום הליכי הפשרה תלויים”…..

אבל מקריאה של חומרי המעצר של אורן קובי ושל התביעות שהגישו הקורבנות, עולה שהדמות הקרימינלית, זו שטמטמה את הלקוחות, רימתה אותם, אמרה להם להפקיד את הכסף בחברה ולא בחשבון נאמנות…היתה הדר ברוקנשטיין.

היום בתמורה לעדותה נגדו, המדינה נותנת לה יד חופשית לעבוד במקצוע, תיווך ויזמות נדל”ן, תוך סיכון רב להפיל בפח לקוחות תמימים בדיוק כפי שהיא עשתה בזמן שירותיה כבת זוג של אורן קובי והבעלים במשותף של חברות אדמה וסאמיט שקרסו.

ראו את האתר השיווקי של הגברת: https://hadarbrukenstein.net/

הפרקליטות לא מצאה שום סרטון פורנוגרפי ונאלצה להחזיר 3 טלפונים

מסתבר שהמדינה לא מצאה בכלל את הסרטון הפורנוגרפי שהיא דיברה עליו בחקירות שלה.  אספו מאורן קובי כמה טלפונים, ולא מצאו כלום.  אבל היו גם 3 אייפונים שהמשטרה לא הצליחה לפרוץ, ואורן קובי דרש לקבל אותם בחזרה.

הדיון אצל נועם סולברג בסוגיית הטלפונים הנעולים

 

הפרקליטות לא הצליחה למצוא אף עילה מחמשת העילות להמשיך להחזיק בטלפונים.  בבית משפט מחוזי המציאו איזה סיפור שהם חושבים שהסרטון בתוך הטלפונים ולכן זו ראיה פלילית, ואצל נועם סולברג עו”ד יובל קדר טען שהטלפונים יכולים לשמש את אורן קובי לביצוע עבירה פלילית עתידית של שיבוש ראיות ע”י מחיקת הסרטון הפורנוגרפי של הדר ברוקנשטיין וכן סחיטתה.  יובל קדר הגדיר אותה עדת מפתח!

השופט נועם סולברג לא אהב את הזיג זג הזה בטיעונים. היה ברור שיובל קדר משקר כי הוא הצהיר שיש סרטון פוגעני בטלפונים, אבל בגלל שהוא לא פתח את הטלפונים, הוא לא ידע מה יש בהם.  הוא פשוט שיקר כי הוא רצה לדוג בטלפונים, לראות מה עוד יש בהם ולכן המציא את סיפור החשש לסחיטה מסרטון נימפומני של הדר ברוקנשטיין.

הוא גם לא אהב את העובדה שהמשטרה לא הגישה בקשה להארכת החזקה בטלפונים, מיוזמתה, ופשוט החזיקה בהם ללא סמכות.  אבל הוא בכל זאת נתן להם פרק זמן לנסות לפרוץ לאייפונים, והם לא הצליחו.

בסוף קבע השופט שהם יוחזרו לידי העו”ד שיסתכל אם יש סרטון, ואם הוא קיים ימחק אותו ואז יוכל למסור אותו לאורן.

השופט קבע ש”להווי ידוע, כי תפיסת חפצים אינה פעולה של מה בכך – קל וחומר מקום שבו מדובר בתפיסת מכשירי טלפון ניידים, אשר מדור לדור הולכים ומשתכללים, ומכילים מידע אישי רב על האדם, על זהותו, על מחשבותיו, הגיגיו ורעיונותיו; עולם ומלואו בכף יד אחת (ראו למשל: ע”פ 8627/14 דביר נ’ מדינת ישראל (14.7.2015); בש”פ 6071/17 מדינת ישראל נ’ פישר (27.8.2017)). כפועל יוצא, נוכח עוצמת הפגיעה הגלומה בה, תפיסת מכשירי טלפון ניידים לא תֵעשה אלא במידה ובמשׂוּרה, כאשר נמצא כי קיים צורך ממשי בכך, ולאחר מחשבה קפדנית. בהתאם, שומה על בית המשפט לשקול בקשה להחזרת תפוס שכזה בזהירות רבה, בדקדקנות, מתוך התחשבות בפגיעה הקשה הנובעת הימנה”.

בתמונה מימין:  אורן קובי.

להלן ההחלטה של סולברג בענין החזרת הטלפונים לאורן קובי – בש”פ 5974/21

את אורן קובי ייצג עו”ד ערן ערבה.

את המדינה ייצג בכישלון רב עו”ד יובל קידר

נציין שבדיון המעצר של קובי בעליון את המדינה ייצגו עו”ד מורן פולמן ועו”ד אלעד ברק.

בבית המשפט העליון

בש”פ  5974/21

לפני:

כבוד השופט נ’ סולברג

העורר:

אורן קובי

נ  ג  ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.8.2021 בצ”א 14155-02-21 שניתנה על ידי כבוד השופט ש’ מלמד

 

תאריכי הישיבות:	ג’ בתשרי התשפ”ב	(9.9.2021)
	כ’ בחשון התשפ”ב	(26.10.2021)

 

בשם העורר:

עו”ד ערן ערבה

בשם המשיבה:

עו”ד יובל קדר

החלטה

 

1. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 16.8.2021, בצ”א 14155-02-21 (השופט ש’ מלמד), שבה נדחתה בקשת העורר, אורן קובי, להורות על שחרור 3 מכשירי טלפון נייד, המוחזקים בידי המשיבה.

 

2. נגד אורן הוגש כתב אישום, המייחס לו שורת עבירות כלכליות, שאותן ביצע בעת שניהל מערך חברות שעסקו בסיחור אופציות לקניית קרקע חקלאית. ביום 15.10.2020 נערך חיפוש בביתו של אורן, ובמהלכו נתפסו מספר מכשירי טלפון ומחשבים השייכים לו. ביום 14.7.2021, לאחר שהועמד לדין, ומשלא הוגשו מכשירי הטלפון כראיה בהליך, פנה אורן לבית המשפט המחוזי, בבקשה להורות על שחרור התפוסים. בעת הדיון בבקשה, נאותה המשיבה לשחרר את המחשבים שנתפסו, בהבהירה כי עלה בידיה לחדור אליהם, ולהעתיק את תוכנם. מנגד, לגבי מכשירי הטלפון, אשר נותרו חסומים מפניה, עמדה המשיבה על סירובה להשיבם. לאחר שדן בדבר, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כי לא ניתן להשיב לאורן את מכשירי הטלפון, משום שהם טומנים בחובם ערך ראייתי למשיבה, כאשר מסירתם לידיו, עלולה להביא להעלמת הראיות המצויות בהם.

 

מכאן הערר שלפנַי.

 

3. במסגרת הערר, וכן בדיונים שהתקיימו בעל-פה, טען ב”כ של אורן כי המשיבה לא סיפקה הצדקה מספקת להמשך החזקת מכשירי הטלפון, וכי גם הנמקת בית המשפט המחוזי, לגבי החשיבות הראייתית של מכשירי הטלפון, מבוססת על טענות שכלל לא נטענו לפניו. לדבריו, “אפילו המשיבה [….] לא ההינה לטעון כי אין להחזיר ל[אורן] את המכשירים ‘נוכח העובדה שקיימות ראיות בטלפונים’ כפי קביעתו של בית המשפט קמא. זאת, היות שאפילו המשיבה מודה כאמור שהיא אינה יודעת מה תוכנם של הטלפונים”. המשיבה מנגד, עמדה על כך שמתקיימות כמה וכמה עילות להמשך החזקת מכשירי הטלפון, וסברה כי אין מקום להורות על השבתם לאורן, אלא לאחר שיעלה בידה לגשת אליהם פנימה, ולחלץ את תוכנם.

 

4. לאחר שנדרשתי לטענות ב”כ הצדדים מזה ומזה, בכתב ובעל-פה, גם קיימתי דיון משלים בעניין, סבורני כי דין הערר – להתקבל.

 

5. אציין תחילה, כי בעת הגשת כתב האישום לא פעלה המשיבה בהתאם להוראות סעיף 37 לפקודה, לא ביקשה לחלט את מכשירי הטלפון, ואף לא ביקשה להמשיך ולהחזיק בהם, כנדרש. המשיבה שקטה אל שמריה; רק כשפנה אורן, בבקשה לקבל את מכשירי הטלפון לידיו, ראתה המשיבה להידרש אל העניין, וזאת על דרך של סירוב לשחרר את הטלפונים. נוכח התוצאה שאליה הגעתי, אינני רואה צורך להיכנס בעובי הקורה בעניין זה, אך דומה כי בנסיבות המתאימות, חדילת המשיבה והעדר מעש מצדה, עשויים כשלעצמם להביא לשחרור מכשירי הטלפון התפוסים (ראו והשוו: בג”ץ 2393/91 פרידנברג נ’ שופטת השלום בתל-אביב, הגב’ מרים סוקולוב, פ”ד מה(4) 490 (1991); בש”פ 6686/99 עובדיה נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(2) 464 (2000); בש”פ 998/05 פפיסמדוב נ’ מדינת ישראל (20.3.2005)). כך או כך, גם בהתעלם מן הפגם החוקי האמור, יש בהתנהגותה של המשיבה כדי לעורר ספק בטענותיה, משעה שבחרה להעלותן רק במענה לבקשתו של אורן; לא קודם לכן. אילו סברה המשיבה, באמת ובתמים, כי האינטרס הציבורי מחייב את חילוט מכשירי הטלפון, או את המשך החזקתם על-ידה, מצופה היה כי תגיש בקשות מתאימות מיד עם הגשת כתב האישום, וזאת מיוזמתה.

 

6. מכאן – לגופו של עניין. סמכות המשיבה לתפוס חפצים אגב חיפוש, מעוגנת בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ”ט-1969 (להלן: הפקודה). על-פי לשון הפקודה, ישנן 4 עילות לתפיסת חפץ: (1) כאשר קיים יסוד סביר להניח שבאותו חפץ נעברה עבירה; (2) אם יש יסוד סביר להניח שאותו חפץ עומד לשמש לביצוע עבירה; (3) אם החפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה שנעברה; (4) כאשר החפץ ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה, או כאמצעי לביצועה. סעיף 26(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש”ס-2000, מוסיף עילה חמישית, המאפשרת לתפוס רכוש “שביחס אליו ניתן לתת צו חילוט לפי חוק זה”. אם כן, לפנינו 5 עילות תפיסה, ברורות ומפורטות. דא עקא, המשיבה כמו ביקשה לקיים את דברי הפסוק “טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ” (קהלת ז, יח), ולאורך הדרך טוענת המשיבה בכה ובכה, לקיומן של עילות תפיסה שונות, מבלי לתת דעתה על כך שההסברים שסיפקה, אינם יכולים לדור בכפיפה אחת זה עם זה.

 

7. בראשית הדרך, בשעה שאורן פנה למשיבה, בניסיון להשיב את מכשירי הטלפון לרשותו, נדחתה בקשתו, בטענה כי המכשירים “שימשו כאמצעי לביצוע עבירות וכשכר לביצוען”, תוך שימוש בעילות 1 ו-4 שפורטו לעיל. לעומת זאת, ביום 20.7.2021, בעת שהמשיבה הגיבה לבקשת אורן לשחרור התפוסים, התפתחה הגרסה קמעא; בשלב זה טענה המשיבה, כי התפיסה נעשתה במטרה לחלט את התפוסים עם תום ההליך, הן מכוח העילה שלפי חוק איסור הלבנת הון, הן משום שמדובר בחפץ “אשר שימש אמצעי לביצוע עבירה או עומדים לעבור בו עבירה”. כלומר, בפעם הזאת עשתה המשיבה שימוש בעילות 1, 2, ו-5. דא עקא, לצד עילות אלה הוסיפה המשיבה וציינה, כי “במידה ויחול שינוי בתנאיו של המשיב [העורר] ולאחר ברור הסכמת המשיב ל’מיצוי חומרי חקירה’ מכלל המבוקש השבה […], תסכים [המשיבה] לשקול מחדש עמדתה”. אמירה זו מעוררת תמיהה, שכן התכליות שנמנו לעיל, על-ידי המשיבה, אינן עוסקות כלל בתוכן המכשירים; נדמה כי הצד השווה שבהן הוא רצונה של המשיבה לשמר את האפשרות לחלט את המכשירים בתום ההליך, ולאו דווקא לאפשר מיצוי חומרי חקירה ואיסוף ראיות חדשות.

 

8. בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי, ניסתה אפוא המשיבה לתת מענה לסתירה זו. לטענתה, התפיסה הכרחית “הן בשל העובדה שהמכשירים שימשו לביצוע עבירות והן […] מהחשש שאותם מכשירים עשויים לשמש לביצוע עבירות נוספות”; אך לצד זאת הביעה המשיבה הסכמתה לכך שהמחשבים, שאליהם הצליחה לחדור ולהעתיק את תוכנם – יושבו לידי אורן. בניסיון להסביר את הפער בין ההנמקה למעשה, הבהירה המשיבה כי במקרה זה קיים חשש ממשי מפני ביצוע עבירה עתידית במכשירי הטלפון (עילה 2), מחמת תוכן שעשוי להיות בהם. שכן, לדבריה, קיים חשש כי באחד ממכשירי הטלפון מצוי סרטון פוגעני, אשר עשוי לשמש את אורן לסחיטת בת-זוגו לשעבר, הגר ברוקנשטיין, המשמשת כעדת מפתח מטעם המשיבה בגדרי ההליך הפלילי. משכך, נטען כי תוכן הטלפונים רלבנטי גם לגבי עילה 2.

 

9. חרף האמור, הכרעת בית המשפט המחוזי בבקשתו של אורן, נשענת על העילה היחידה שלא נמצא לה זכר בטענות המשיבה – המשך החזקת החפץ משום שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך המשפטי, בשל עבירה שנעברה (עילה 3). לדברי בית המשפט המחוזי: “בנסיבות אלו, כאשר [המשיבה] לא הצליחה לחדור בשלב הנוכחי לטלפונים, הרי שברור על פניו כי קיימות ראיות הקשורות במשפט בתוך הטלפונים. העברת הטלפונים בשלב הנוכחי של הדיון לידי [אורן] יכולה לחבל בניהול המשפט עצמו ויכולה להביא להעלמת ראיות המצויות בתוך הטלפונים. […] אינני סבור כי בשלב הנוכחי של הדיון, ניתן להשיב את הטלפונים ל[אורן] וזאת נוכח העובדה כי קיימות ראיות בטלפונים”.

 

10. בדיון שהתקיים לפנַי ביום 9.9.2021, הודה ב”כ המשיבה, כי עד כה לא טענה המשיבה שהתפוסים דרושים לצורך ראייתי (חרף האמור בהחלטת בית המשפט המחוזי), אף שהוא סבור כי עומדת לה האפשרות לטעון כך בעתיד, אם יעלה בידי החוקרים לחדור למכשירי הטלפון, ולהפיק מהם ראיות חדשות. לצד זאת, הוסיף ב”כ המשיבה לאחוז בחבל משתי קצותיו. מחד גיסא טען, כי “בראש ובראשונה אנחנו תופסים כדי לחלט, וזאת לפי סעיף 39, וזה כולל להשמיד, ולכך אנחנו מכוונים”; ומאידך גיסא שב והבהיר, כי “החשש המרכזי שלנו, ובגללו היינו מוכנים להגיע להסכמה, הוא סרטון בו איים על עדת המדינה […] אם נמחק [את הסרטון], נסכים להחזיר”.

 

11. בדיון משלים מיום 26.10.2021, לאחר שנתתי למשיבה שהות נוספת לנסות ולחדור למכשירי הטלפון – הזדמנות שאותה לא ניצלה המשיבה, הוצע לצדדים מתווה שלפיו מכשירי הטלפון יועברו לצד שלישי מוסכם, אשר יוודא את מחיקת הסרטון המדובר, ככל שהוא אכן קיים בהם. או אז, טען ב”כ המשיבה, לקיומן של תכליות נוספות, ואלו מצדיקות לשיטתו את המשך התפיסה; כאלה שאינן מאפשרות להסתפק במתווה למחיקת הסרטון בלבד. לדבריו, עצם העובדה שבוצעה עבירה במכשירי הטלפון, מצדיקה גם כשלעצמה את המשך ההחזקה, “כמו שהיה אם מדובר בסכין – היינו מחלטים אותה או כל דבר אחר”. מעבר לכך טען ב”כ המשיבה, כי יש לאפשר את המשך החזקת המכשירים, גם מנימוקי בית המשפט המחוזי, משום שעשוי להימצא בהם חומר ראייתי מפליל נוסף; משכך, השבת המכשירים לידי אורן, עלולה להביא להעלמת הראיות הקיימות בהם, ולחבל בהליך הפלילי. בהקשר זה ציין ב”כ המשיבה, כי אף שלא בוצעו עד כה פעולות חדירה למכשירי הטלפון, מעוניינת המשיבה להותיר את מכשירי הטלפון ברשותה, על מנת לאפשר לה לנסות ולחלץ מהם ראיות בעתיד. לדבריו: “לטעמנו לא נסתם הגולל על האפשרות להשתמש בטלפון הנייד, כל עוד קיים פוטנציאל לטעמנו מוצדק להשאיר את הפוטנציאל הזה. […] אם יתקבל אישור פרקליט מחוז ויש מערכת חדשה שפורצת את האייפון אז מחרתיים הוא יוגש כראייה, ולכן, כל עוד לא הוגש יש פוטנציאל להיות מוגש, אני לא יודע מה המועד הסופי המועד שבו אנו היום אז יש עוד דרך, פוטנציאל קיים עדיין”.

 

12. להווי ידוע, כי תפיסת חפצים אינה פעולה של מה בכך – קל וחומר מקום שבו מדובר בתפיסת מכשירי טלפון ניידים, אשר מדור לדור הולכים ומשתכללים, ומכילים מידע אישי רב על האדם, על זהותו, על מחשבותיו, הגיגיו ורעיונותיו; עולם ומלואו בכף יד אחת (ראו למשל: ע”פ 8627/14 דביר נ’ מדינת ישראל (14.7.2015); בש”פ 6071/17 מדינת ישראל נ’ פישר (27.8.2017)). כפועל יוצא, נוכח עוצמת הפגיעה הגלומה בה, תפיסת מכשירי טלפון ניידים לא תֵעשה אלא במידה ובמשׂוּרה, כאשר נמצא כי קיים צורך ממשי בכך, ולאחר מחשבה קפדנית. בהתאם, שומה על בית המשפט לשקול בקשה להחזרת תפוס שכזה בזהירות רבה, בדקדקנות, מתוך התחשבות בפגיעה הקשה הנובעת הימנה. כלל זה, כוחו יפה לעניין דנן, ובפרט מקום שבו מצהיר אורן בבקשתו, כי הוא מעונין בהשבת התפוסים, בראש ובראשונה לצורך הגנתו בהליך הפלילי המתנהל נגדו, באמצעות שימוש בחומרים שונים המצויים בהם. אמנם כן, יתכן שניתן היה להעלות בראשית הדרך נימוקים עקביים וכבדי-משקל, אשר יכול שהיה בכוחם להצדיק את המשך הותרת מכשירי הטלפון בידי המשיבה, על אף הפגיעה הקשה באורן. ברם, המשיבה בחרה להתנהל אחרת, כפי שפורט לעיל. במעלה הדרך, החליפה המשיבה את טעמיה; פעם טענה כך ופעם אחרת. אף לאחר שהוצע מִתווה, שנראה כי יש בו כדי להתגבר על החשש המוצהר של המשיבה, מפני סרטון פוגעני, שיכול להיות כי הוא טמון במכשירי הטלפון – מצאה לה המשיבה אילן אחר להיתלות בו, ובלבד שלא להשיב את הטלפונים לאורן. התנהלות שכזו – אין לקבל.

 

13. אשר על כן, הערר מתקבל בזאת, על-פי המתווה שהוצע בדיון המשלים. מכשירי הטלפון יועברו לאלתר לידי ב”כ של אורן, עו”ד ערבה, אשר יחדור אליהם ויוודא כי הסרטון המדובר אינו מצוי בהם. אם ימצֵא הסרטון, יוודא עו”ד ערבה את מחיקתו באופן בלתי-הפיך. לאחר מכן, יוחזרו מכשירי הטלפון לרשותו של אורן, וזה יוכל לעשות בהם שימוש, בהתאם למגבלות שהטיל עליו בית המשפט.

ניתנה היום, ‏ח’ בשבט התשפ”ב (‏10.1.2022).

 

ש ו פ ט

 

PDF

מדי נ אורן קובי תפיסת טלפון תעשה במשורה סולברג בשפ 5974-21

הדר ברוקנשטיין שופכת כסף על תוכן מקודם ב”פוסטה” כיזמית השנה ל 2019

שימו לב שאמנם הדר ברוקשנטיין היא עדת מדינה ולכאורה השם שלה אמור להיות סודי….  אבל בהודעה לבורסה של חברת סאמיט אחרת, פורסם שהיא הבעלים של סאמיט יחד עם אורן קובי.

https://mayafiles.tase.co.il/RHtm/1190001-1191000/H1190018.htm

שנתיים אחרי המעצר שלה פנתה לאתר פוסטה, ושילמה להם כסךף לעשות לה תוכן מקודם….2/10/2019.  פוסטה ידעו טוב מאוד שהיא עדת המדינה, ושהיא היתה הפתיינית הראשית של קורבנות אדמה וסאמיט, שכן הם סיקרו את המעצר של אורן קובי היטב.  זה לא הפריע להם לקחת ממנה כסף לתוכן מקודם, כי הפרקליטות ניקתה אותה והפכה אותה אשת מקצוע לגיטימית בנדל”ן.

https://posta.co.il/article/989898765-2/

אחת מהתביעות של קורבנות העוקץ: “הדר עקצה אותנו”

 

שימו לב לתביעה של הקורבנות נגד עוה”ד גולדפרב שאפשרו את מעשי הרמיה והעוקץ.  יש שם תיאורים איך הדר ברוקנשטיין פיתתה אותם לשלם ישירות לחברה ולא לעורכי הדין שהיא אמורים לשמור על הכסף בנאמנות.  46751-05-23

כתב תביעה קורבנות אורן קובי נגד ארנדיסט וגולדפרב זליגמן תא 46751-05-23

וכתב ההגנה של עוה”ד ממשרד גולדפרב:

כתב הגנה צבי בר נתן מרב ברוך ואהוד דרור הכט בתביעת רשלנות של קורבנות אורן קובי 46751-05-23

ומי היו היחצ”ניות של אורן קובי והדר ברוקנשטיין?  רני והילה רהב

המשרד של צוות העוקץ היה במגדל המוזיאון ממש ליד משרדם של רני והילה רהב.  הקורבנות בתביעה נגד גולדפרב נפלו בפח בגלל הפרסומים של רני והילה רהב…..  חחח

 

המצב כיום:  אורן קובי במעצר בית ומבקש הסרת מעצר לילה בשפ 38/3/23

בבית המשפט העליון

בש”פ  3803/23 בש”פ 4264/23

לפני:

כבוד השופט י’ כשר

העורר בבש”פ 3803/23 והמשיב בבש”פ 4264/23:

אורן קובי

נ  ג  ד

 

המשיבה בבש”פ 3803/23 והעוררת בבש”פ 4264/23:

מדינת ישראל

 

עררים על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב’ השופט ש’ מלמד) מהימים 20.4.2023 ו-9.5.2023 במ”ת 48375-11-20

 

בשם העורר בבש”פ 3803/23 והמשיב בבש”פ 4264/23:

עו”ד עמית חדד; עו”ד רוני זלושינסקי

 

בשם המשיבה בבש”פ 3803/23 והמשיב בבש”פ 4264/23:

עו”ד סיגל בלום

החלטה

 

בפניי שני עררים לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שהוגשו על-ידי שני הצדדים, ונדונו במאוחד.

 

הערר שכותרתו בש”פ 3803/23 מופנה נגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ש’ מלמד, להלן גם: המותב) מיום 20.4.2023 במ”ת 48375-11-20, בגדרה נדחתה בקשת העורר בבש”פ 3803/23 (הוא המשיב בבש”פ 4264/23, להלן: העורר) לעיון חוזר בתנאים המגבילים בהם הוא נתון.

 

הערר שכותרתו בש”פ 4264/23 מופנה נגד החלטת המותב מיום 9.5.2023, בגדרה נדחתה בקשת העוררת בבש”פ 4264/23 (היא המשיבה בבש”פ 3803/23, להלן: המשיבה), לחילוט מלוא סכום הערובה שהפקיד העורר; להפקדת ערבויות חדשות; ולקביעת מנגנון תשלום עתי עקב “הפרה מתמשכת”, כך על פי הנטען, של החלטת בית משפט זה מיום 30.3.2023 בבש”פ 1919/23 (השופט ע’ גרוסקופף) (להלן: החלטת השופט גרוסקופף).

 

רקע והליכים קודמים

 

1. הרקע הצריך לעניין פורט בהרחבה במספר החלטות קודמות של בית משפט זה (בש”פ 2931/21, השופט ע’ פוגלמן; בש”פ 6586/21, השופט ע’ פוגלמן; בש”פ 8028/21, השופטת ד’ ברק-ארז; בש”פ 179/22, השופט י’ עמית; בש”פ 4488/22, השופטת ד’ ברק-ארז), ומשכך אעמוד על הדברים בתמצית בלבד.

 

בעניינו של העורר הוגשו שני כתבי אישום, שלימים אוחדו, בגין שתי פרשות הקשורות זו בזו. על פי המתואר בכתב האישום המאוחד, בין השנים 2012-2007 נפתחו נגד העורר 43 תיקי הוצאה לפועל, וחשבונות הבנק שלו הוגבלו. לצורך הסתרת עובדות אלו, הקים העורר, באמצעות “אנשי קש”, מערך של חברות העוסקות בסיחור אופציות לקניית קרקע ושימש בפועל כבעלים והמנהל היחיד שלהן (להלן: קבוצת אדמה). בכתב האישום נטען כי העורר הציג בפני לקוחותיה של קבוצת אדמה שורה של מצגי שווא לגבי מהות העסקאות, תוך הפעלת מערך פרסום “מתוחכם, נרחב ואגרסיבי” ברחבי המרשתת ובשלטי חוצות. עוד נטען כי העורר שלח ידו בכ-27 מיליון ש”ח מכספי הקורבנות ועשה בהם שימוש לצרכיו הפרטיים, תוך ביצוע עבירות הלבנת הון ועבירות מס שונות.

 

העורר וקבוצת אדמה נכנסו להליכי חדלות פירעון ופשיטת רגל, וניתנו צווים לפירוק החברות ולכינוס נכסי העורר. על רקע מסכת האירועים המפורטת לעיל, חשש העורר כי הבנקים יסרבו להעניק לו שירותים, ועל כן הקים קבוצת חברות אחרת (להלן: קבוצת סאמיט), העוסקת בתחום דומה. על פי כתב האישום, העורר רשם בכזב אנשים אחרים כבעלים ודירקטורים יחידים בקבוצת סאמיט, אולם בפועל ניהל אותה בעצמו והיה בעליה. נטען כי העורר הונה את נושיו בכך שהסתיר מהם את הכנסותיו במסגרת קבוצת סאמיט, ואף פעל באלימות ובאיום באלימות לשם קידום מטרותיו.

 

בגין שתי הפרשות המתוארות לעיל, יוחסו לעורר עבירות שונות, בהן קבלת דבר במרמה; רישום כוזב במסמכי תאגיד; הלבנת הון; מסירת מידע כוזב במטרה למנוע דיווח; גניבה בידי מורשה; הסתרת נכסים; הונאת נושים; סחיטה באיומים; תקיפה בנסיבות מחמירות; ושיבוש מהלכי משפט.

 

2. ביום 29.3.2021 הורה בית המשפט המחוזי (השופטת מ’ בן ארי) על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 24.5.2021 הורה בית משפט זה (השופט ע’ פוגלמן) על עריכת תסקיר משלים, שיבחן את האפשרות להעביר את העורר למעצר בפיקוח אלקטרוני. ביום 20.6.2021 הורה בית המשפט המחוזי על המשך מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני, בכפוף לפיקוח רצוף על-ידי מפקחים; איסור שימוש באינטרנט או בטלפון חכם, למעט לצורך יצירת קשר עם עורכי דינו; איסור יציאה מהארץ; והפקדת ערבויות שונות. בהמשך הגיעו הצדדים להסכמות שונות בדבר פתיחת “חלונות” בפיקוח.

 

3. כפי שעולה מהחלטות קודמות בתיק, העורר הפר חלק מהתנאים המגבילים שהוטלו עליו (ראו, למשל: החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.11.2021). עוד יצוין כי במסגרת החלטות נוספות שניתנו בהמשך ההליך, הוטל על העורר איסור מפורש לעסוק בתחום הנדל”ן (ראו: החלטות בית המשפט המחוזי מיום 20.12.2021 ומיום 27.12.2021). ערר על החלטות אלו נדחה, תוך שנקבע כדלקמן: “כתב האישום מגולל סיפור חיים של שנים, שבמהלכן העורר נקלע לחובות, חשבונותיו מוגבלים והוא שקוע בחובות שבגינם הוא מסובך בהליכי גבייה בהוצאה לפועל. או-אז פותח העורר קבוצת חברות, מפתה את קורבנותיו התמימים ושולח ידם בכספם. בהמשך, פותח שוב שורה של חברות ומעמיד בהן אנשי קש, וכל זאת כאשר במהלך הדברים הוא מבצע לכאורה שורה של עבירות נלוות. כל אלה מעידים על התנהלות תרמיתית לכאורה של העורר, ועל כך יש להוסיף את התמונה הבלתי מחמיאה שעולה מתסקירי שירות המבחן. ואם לא די בכל אלה, העורר הפר ברגל גסה את האיסורים של שימוש בטלפון ובמרשתת שהוטלו עליו. על רקע כל אלה, איני סבור כי בשל כך יש להעניק לו “פרס” בדמות היתר עיסוק” (בש”פ 179/22 הנ”ל). בהמשך, ביום 8.3.2022, בית המשפט המחוזי נתן תוקף להסכמת הצדדים, לפיה העורר יוכל לעשות שימוש בטלפון חכם, בכפוף לפיקוח הערבים.

 

4. ביום 11.12.2022 הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של העורר ממעצר בפיקוח אלקטרוני, בכפוף לתנאים המגבילים הבאים: מעצר בית לילי בין השעות שמונה בערב לשמונה בבוקר; מעצר בית מלא בימי שישי ושבת (מלבד יציאה לתפילה); ופיקוח רצוף במשך 24 שעות ביממה על-ידי מי מהערבים. בנוסף על האמור, נותרו על כנן הערבויות שהוטלו על העורר וצו איסור היציאה מן הארץ. אשר להגבלת עיסוקו של העורר, הובהר כי “מותר ל[עורר] לעבוד, אך לא בתיווך מקרקעין, סחר במקרקעין או כל עשיית עסקה במקרקעין בין במישרין ובין בעקיפין באמצעות אחרים וכד'”.

 

5. בעקבות החלטה זו הוגשו שלוש בקשות לעיון חוזר. ביום 19.1.2023 עתר העורר לביטול התנאי שעניינו איסור העיסוק. ביום 26.1.2023 הגיש העורר בקשה לביטול מעצר האדם, ולחלופין לצמצומו למעצר אדם לילי בלבד. ביום 9.2.2023 עתרה המשיבה להשבת העורר למעצר בפיקוח אלקטרוני תוך חילוט מלוא הערבויות שהופקדו (להלן: הבקשה השלישית). בבקשה השלישית נטען, בין היתר, כי העורר מפר את צו איסור העיסוק שהוטל עליו בהתקשרויות שונות עם חברות נדל”ן, וכן בפרסומים מצדו, לפיהם הוא “חוזר בענק” לשוק הנדל”ן. ביום 14.2.2023 דחה בית המשפט המחוזי את שלוש הבקשות, וקבע כי הן אינן מצביעות על עובדות חדשות, שינוי נסיבות או חלוף זמן ניכר כמצוות סעיף 52(א) לחוק המעצרים (להלן: ההחלטה מיום 14.2.2023).

 

6. בעקבות ההחלטה מיום 14.2.2023 הוגשו לבית משפט זה עררים הדדיים, שנדונו במאוחד בפני השופט ע’ גרוסקופף. בתום הדיון ניתנה החלטה (היא החלטת השופט גרוסקופף, כהגדרתה לעיל), המורה כדלקמן:

 

“א.    ערר הנאשם (בש”פ 1919/23) נדחה, והמגבלה על עיסוק בנדל”ן תיוותר על כנה. ערר המדינה (בש”פ 2068/23) יתקבל באופן חלקי, כמפורט בהמשך.

 

ב.    מובהר בזאת כי המגבלה אוסרת על הנאשם לעסוק בכל פעילות עסקית הנוגעת לנדל”ן. איסור זה חל לא רק על ביצוע עסקאות מכירה או קנייה של נכסי נדל”ן, אלא על כל פעילות עסקית בתחום זה, לרבות שיווק של נכסי נדל”ן, ותיווך בעסקאות נדל”ן, ובכלל זה ייצור ‘לידים’ (lead generation) שעניינם נדל”ן, ומכירתם.

 

ג.    על הנאשם להביא להסרה מהמרשתת של כל הפרסומים הנוגעים לחזרתו לעסוק בתחום הנדל”ן, להנחת דעת המדינה.

 

ד.    מתוך ההפקדה העצמית שהפקיד הנאשם להבטחת תנאי שחרורו יחולט סכום של 50,000 ש”ח בגין הפרסומים, מחמת היותם הפרת המגבלה. מחצית מן הסכום תחולט באופן מיידי, ואילו המחצית השנייה תחולט ככל שלא יוסרו הפרסומים בהתאם לאמור בס”ק ג’ עד ליום 5.4.2023″.

 

 

7. ביום 3.4.2023 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר, בגדרה עתר לביטול התנאים המגבילים. ביום 20.4.2023 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת העורר, תך שציין כי שתי הטענות העומדות בלב הבקשה – חלוף הזמן והיעדר תכלית בקיום התנאים המגבילים – נדונו ונדחו במסגרת ההחלטה מיום 14.2.2023, מבלי שנשתנה דבר מאז. יתרה מכך, נקבע כי לאחר מתן ההחלטה הקודמת, הוכיח העורר כי הוא מפר את התנאים המגבילים, כך ש-“ברור שאין מקום להסיר את הפיקוח על מי שהוכיח כי הוא אינו סר למרות”.

 

8. ביני לביני, ביום 16.4.2023, במסגרת תגובתה לבקשת העורר לקביעת מועד דיון בבקשתו לעיון חוזר, טענה המשיבה כי טרם התקבל כל המסמך המעיד על הסרת הפרסומים כאמור בהחלטת השופט גרוסקופף. עקב כך, התבקש בית המשפט המחוזי לחלט את המחצית השנייה של כספי הערובה (בהתאם להחלטת השופט גרוסקופף), וכן להורות על הפקדת ערבויות חדשות.

 

בתגובתו מיום 18.4.2023, טען העורר כי הפקדת ערבות נוספת תהא מנוגדת לאמור בהחלטת השופט גרוסקופף. מלבד זאת, נטען כי האחראית לפרסומים בעניינו של העורר היא חברה המטפלת בדחיקת הפרסומים השליליים שפורסמו נגד העורר במרשתת. נטען כי עם קבלת החלטת השופט גרוסקופף, פנה העורר לחברה הנ”ל בבקשה להסיר את הפרסומים, וזו הבהירה כי “אין אפשרות להסיר את הפרסומים שכבר הועלו, אך הם לא יקודמו יותר”. בתגובתה מיום 19.4.2023, טענה המשיבה כי מדובר בהפרה יסודית של החלטת השופט גרוסקופף, ומשכך יש להורות על חילוט מלוא סכום הערובה, וכן על הפקדת ערבות חדשה. בנוסף, עתרה המשיבה לקביעת מנגנון כספי “אשר יושת על [העורר] בגין כל יום בו והא מפר צו בית משפט עליון להבטחת הסרת הפרסומים”.

 

9. בהחלטתו מיום 9.5.2023 הורה בית המשפט המחוזי על חילוט סך של 25,000 ש”ח מתוך כספי הערובה, אך דחה את יתר בקשותיה של המשיבה. לעניין הטלת ערבויות נוספות, קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן: “החלטת בית המשפט העליון אינה אומרת דבר בעניין, למרות שהיה ברור כבר במתן ההחלטה כי לפחות באופן חלקי הערבות מחולטת. בנסיבות אלו שההחלטה הייתה בהסכמה ואין דבר בהחלטה לגבי הסכמה להוספת פיקדון חלף הפיקדון שחולט לא מצאתי להיעתר לבקשה. מה גם, שיש ערבות עצמית וערבות צד ג’ הניתנות לחילוט, במידה והמשיב יעלה פרסומים חדשים שיש בהם להפר את התנאים בהם הוא מצוי”.

 

אשר לקביעת מנגנון תשלום עתי, ציין בית המשפט המחוזי כי הדבר לא נדון בפני השופט גרוסקופף, וכי במסגרת הדיון בערר, “בית המשפט העליון קבע מה תהיה הסנקציה במידה והפרסומים לא יוסרו וזה חילוט מלא של הפיקדון הכספי וכך נעשה”. בצד האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי ככל שיהיו הפרות חדשות, המשיבה תהא רשאית לפנות לבית המשפט בבקשה לחילוט ערבויות נוספות המצויות בתיק; וכי ככל שיחולטו ערבויות כאמור, יהיה מקום לשקול הטלת ערבויות נוספות.

טיעוני הצדדים בבש”פ 3803/23

 

10. העורר טוען כנגד הותרת התנאים המגבילים שהוטלו עליו – הן לעניין מעצר האדם והן לעניין מעצר הבית הלילי. לטענתו, מגבלות אלו אינן נדרשות עוד, וטעה בית המשפט קמא משלא הורה על הסרתן. בטיעון בפניי, התמקד העורר במיוחד במגבלה הנוגעת למעצר הבית הלילי, ועמד על כך שהעבירות המיוחסות לו, שעיקרן מרמה והונאה, אינן מסוג העבירות שהמסוכנות בהקשרן מתגברת עם רדת החשיכה. לעניין זה, נטען כי הטעם היחיד לקביעת תנאים אלו הוא יצירת הדרגתיות, וכי בשלב זה הוכח שניתן ליתן בעורר אמון.

 

11. לעומת זאת, המשיבה מדגישה כי אין מדובר באישומי הונאה ומרמה בלבד, אלא גם בעבירות איומים, וכי בנסיבות אלו קם חשש מפני שיבוש מהלכי משפט. מלבד זאת, מציינת המשיבה כי בשלב זה ההליך העיקרי אינו מתקדם, כאשר האשמה לכך רובצת לפתחו של העורר, עקב חילופי ייצוג. עוד טענה המשיבה כי העורר נמצא מפר את המגבלות שהוטלו עליו, ומשכך אין ליתן בו אמון ולהקל במגבלות שהוטלו עליו.

 

טיעוני הצדדים בבש”פ 4264/23

 

12. ערר המשיבה ממוקד בפרשנות שהעניק בית המשפט המחוזי להחלטת השופט גרוסקופף. לשיטת המשיבה, אין חולק כי בית משפט זה הורה לעורר להסיר את הפרסומים, ומשכך כל עוד הפרסומים לא הוסרו באופן מלא מהמרשתת, מדובר בהפרה מתמשכת של תנאי השחרור שנקבעו. כמו כן, טוענת המשיבה כי אין לקבל את טענתו של העורר, לפיה אין בידו להסיר את הפרסומים; וכי מוטל עליו הנטל להוכיח זאת.

 

13. בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי מייצרת מנגנון של “הפרה יעילה”, במסגרתו העורר “קונה”, ב-25,000 ש”ח, את האפשרות להמשיך ולהפר את תנאי שחרורו גם לאחר התאריך שנקבע בהחלטה. בתוך כך, טוענת המשיבה כי קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה ניתן יהיה לשוב ולפנות בבקשה לעיון חוזר אך ורק אם יהיו פרסומים חדשים, מונעת אפשרות לפעול נגד העורר בגין אי-הסרת הפרסומים הקיימים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הפרסומים הקיימים מייצרים מצג שווא לפיו העורר השיב את חובותיו, ובכך עלולים “להפיל ברשת” קורבנות נוספים.

 

14. מנגד, העורר מדגיש כי החלטת השופט גרוסקופף נוסחה בהסכמת הצדדים, כ-“עסקת חבילה”. מלבד זאת, נטען כי אין מדובר בהפרה מתמשכת; כי העורר עשה כל שביכולתו על מנת להסיר את הפרסומים; וכי המשיבה לא הוכיחה את טענותיה כנדרש.

 

דיון והכרעה

 

בש”פ 3803/23

 

15. טענת העורר להיעדר הלימה בין המגבלה שעניינה מעצר הבית הלילי לבין עילת המעצר כנגדו, הינה טענה בעלת משקל. אכן, מקובל גם עלי כי גם מגבלות מסוג זה אינן יכולות לנבוע מהלך רוח של “מקדמה על חשבון העונש”, וכי עליהן לעמוד בעקרונות היסוד של דיני המעצרים. יחד עם זאת, לעמדתי אין מדובר בעניין בינארי, אלא בשיקול, בעל משקל של ממש, הנשקל לאור כלל נסיבות העניין. כך, אין דין הטלת מגבלה של מעצר בית לילי, כהחלטה ראשונה בהקשר מעצרו של נאשם לבין מצב בו מגבלה זו נותרת לאחר הסרתן של מגבלות אחרות, מכבידות יותר.

 

16. בענייננו, כאמור, מדובר בנאשם שתחילה ניתנה החלטה בדבר מעצרו עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח; בהמשך, הוחלט על מעצרו בפיקוח אלקטרוני; ולאחר מכן, הוחלט על העברתו למעצר בית בתנאים מגבילים, הכוללים מעצר בית לילי.

 

בנסיבות אלו, בצד העיקרון העומד על קיומו של קשר ענייני בין המגבלה המוטלת על הנאשם לבין עילת המעצר, קיים לשיטתי גם טעם לבחון, אגב הקלה הדרגתית במגבלות, האם הנאשם מקפיד לקיים את חיוביו, והאם ניתן ליתן בו אמון לקראת הקלות נוספות. כך, מצב בו הנאשם מפר את החיובים המוטלים עליו עשוי להצדיק, למצער לפרק זמן מסוים, הותרת מגבלה מסוימת, אשר כשלעצמה מידת הקשר הענייני שלה לעילת המעצר אינה מובהקת.

 

17. הגם שאינני מבסס על כך, בעיקר, את החלטתי, מצאתי להעיר כי דומה שהאמור לעיל היה מקובל אף על העורר עצמו:

 

ראשית – מגבלת המעצר הלילי הוטלה על העורר במסגרת החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 11.12.2022. הטענה בדבר העדר קשר ענייני בין המעצר הלילי לבין עילת המעצר כנגד העורר, הייתה נכונה באותה המידה בעת שניתנה ההחלטה דלעיל. חרף האמור, העורר לא הגיש ערר על ההחלטה מיום 11.12.2022;

 

שנית – אף במסגרת הערר בפניי, ככל שאמורים הדברים במסגרת הודעת הערר בכתב, טען העורר כי נראה שההצדקה היחידה להטלת מעצר הבית הלילי היא לשם יצירת הדרגתיות, ועל מנת לוודא כי העורר עומד בתנאים המגבילים שהוטלו עליו (ראו: סעיף 47 להודעת הערר). עיון בהמשך הודעת הערר מלמד כי העורר אינו חולק על הלגיטימיות של ההצדקה האמורה. טענתו של העורר היתה כי יש לקבוע כי הוא עמד, ככלל, בתנאי המעצר ובמגבלות שהושתו עליו ולכן, בהתאם לאותה הצדקה, יש לבטל מגבלות המוטלות עליו. רק במסגרת הטיעון בעל-פה, משנראה היה כי התמונה העובדתית לעניין קיום התנאים המגבילים על-ידי העורר אינה נוחה, שינה העורר את טעמו וטען כנגד עצם ההצדקה האמורה.

 

18. כפי שכבר ציינתי לעיל, בהתאם לקביעותיו של בית המשפט המחוזי, העורר הפר, ויותר מפעם אחת, את המגבלות שהוטלו עליו. משכך, התוצאה היא שדין ערר העורר להידחות. יחד עם זאת, יכול והטיעון שנטען בפניי בשמו של העורר, ואשר עליו עמדתי לעיל, יצדיק את הסרתה של מגבלת המעצר הלילי במועד עתידי, ובהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי.

 

בש”פ 4264/23

 

19. אשר לערר המשיבה – מצאתי כי דינו להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

 

כאמור, עמדתה של המשיבה היא כי אי הסרתם של הפרסומים מושא החלטת השופט גרוסקופף מהמרשתת מהווה הפרה מתמשכת של ההחלטה הנ”ל. עוד טוענת המשיבה כי אין לקבל את טענתו של העורר כי הוא אינו יכול להסיר את הפרסום, וכי עליו נטל ההוכחה להוכיח שזהו אכן המצב.

 

העורר חולק על האמור, על כל חלקיו.

 

חשיבותה המעשית של המחלוקת דלעיל הינה ככל שהמשיבה מעוניינת לשכנע את בית המשפט להטיל סנקציות על העורר בשל אי-הסרת הפרסומים שכבר פורסמו, והיו בפני השופט גרוסקופף במועד מתן החלטתו.

 

בהקשר זה, החליט בית המשפט המחוזי לדחות את טענותיה של המשיבה, מבלי לדון בהן לגופן, על סמך ההנחה לפיה חילוט הערובה, עד לסך של 25,000 ש”ח, היווה את הסנקציה הבלעדית שנקבעה בהחלטת השופט גרוסקופף למקרה של אי-הסרת הפרסומים, כך שלא ניתן להטיל סנקציה נוספת.

 

20. סבורני שבכך טעה בית המשפט המחוזי: סנקציית החילוט נקבעה בהחלטת השופט גרוסקופף בגין אי-הסרת הפרסומים עד ליום 5.4.2023. ככל שניתן לראות באי-הסרת הפרסומים משום הפרה מתמשכת (ואין בהחלטת השופט גרוסקופף התייחסות לאפשרות שכזו); וככל שלא עומדת לעורר טענה לפיה אין ביכולתו להסיר את הפרסומים (וגם לכך אין התייחסות בהחלטת השופט גרוסקופף) – לא ניתן, לדעתי, לראות בהחלטה זו כמעין היתר לעורר להמשיך ולהפר את המגבלות החלות עליו, כנגד תשלום בסך של 25,000 ש”ח.

 

לעמדתי, ככל שהמשיבה תבקש לטעון שעצם הותרת הפרסומים שנדונו בפני השופט גרוסקופף ברחבי המרשתת מהווה הפרה מתמשכת (ואין אני מביע דעה האם בטענה זו יש ממש); וככל שתבקש לטעון כי אין לקבל את טענת העורר בדבר חוסר היכולת להסיר את הפרסומים (ואין אני מביע כל דעה בשאלה זו, כמו גם  בשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה בעניין זה); וככל שתבקש להטיל סנקציות על העורר בגין כך – יש לדון בבקשה זו לגופה בבית המשפט המחוזי, ואין לראות בהחלטת השופט גרוסקופף כחוסמת את דרכה של המשיבה.

 

21. סוף דבר: דין ערר העורר (בש”פ 3803/23) – להידחות; דין ערר המשיבה (בש”פ 4264/23) – להתקבל באופן חלקי, והכל בכפוף לאמור לעיל.

ניתנה היום, ‏ז’ בתמוז התשפ”ג (‏26.6.2023).

יחיאל כשר

ש ו פ ט

PDF

3803-23 בקשה של אורן קובי להסרת מגבלות ומעצר לילה בשפ

ההחלטה בבקשת המעצר עד תום ההליכים בעליון 

24/5/2021

	בבית המשפט העליון
בש”פ 2931/21

לפני:

כבוד השופט ע’ פוגלמן

העורר:

אורן קובי

נ  ג  ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב’ השופטת מ’ בן ארי) במ”ת 48375-11-20 מיום 29.3.2021

תאריך הישיבה:

ב’ בסיון התשפ”א

(13.5.2021)

בשם העורר:

עו”ד רצון דרחי; עו”ד שרון זלינגר; עו”ד מתן מיטל

בשם המשיבה:

עו”ד מורן פולמן; עו”ד אלעד ברק

החלטה

 

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב’ השופטת מ’ בן ארי) לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

כתב האישום

1. נגד העורר ו-7 חברות (להלן: חברות סאמיט) הוגש כתב אישום שמייחס להם עבירות הונאה ואיסור הלבנת הון. לעורר מיוחסות עבירות נוספות, חלקן לבדו וחלקן עם אחת החברות. לפי המתואר בכתב האישום, העורר היה בעבר בעלים של מערך חברות לסיחור אופציות לקניית קרקע חקלאית (להלן: קבוצת אדמה). העורר וקבוצת אדמה הגיעו לחדלות פירעון. בעקבות זאת ניתנו בשנת 2016 צו זמני לפירוק אותן חברות וצו כינוס לנכסי העורר בהליכי חדלות פירעון (להלן: צו הכינוס). לנכסי העורר מונה מנהל מיוחד ונאמן (להלן: הנאמן). בכתב האישום נטען שבשל חששו של העורר כי הבנקים יסרבו לתת לו שירותים, וכדי להונות את נושיו ולהעמיד רכוש לשימושו העצמי, הקים את מערך חברות סאמיט, גם הן סוחרות באופציות בקרקע חקלאית. העורר רשם בכזב, כך נטען, אנשים אחרים בתור בעלים ודירקטורים יחידים בחברות סאמיט; בפועל ניהל אותן בעצמו; הסתיר את הכנסותיו מהן; ונקט אלימות לקידום מטרותיו. עוד צוין בכתב האישום שבעקבות הסתרת נכסיו החדשים חתם העורר ביום 8.4.2018 על הסדר נושים בהליכי חדלות הפירעון. לפיו, הוסרו מהעורר מגבלות הליך חדלות הפירעון, והוא חויב לשלם לנושים 16,000,000 ש”ח או מחצית החובות – הגבוה בהם (להלן: הסדר הנושים).

 

2. בפרט האישום הראשון נטען כי בצו הכינוס נצטווה העורר, בין היתר, להעביר דוחות חודשיים על נכסיו; וכי לא עשה זאת, כדי להונות את נושיו ולפגוע בהליכי חדלות הפירעון. עוד נאמר שהעורר הקים את חברות סאמיט כדי לייצר הכנסות לעצמו, להסתירן מנושיו ולהסתיר את שליטתו והיותו נהנה בחשבונות; פתח על שמן חשבונות בנק ותיקי עוסק במע”מ; והסווה זאת באמצעות רישומים כוזבים במסמכי החברות כאילו אחרים שולטים בחברות ומנהלים אותן. אחת מאותם אחרים היא ה”ב, בת זוג (או בת זוג לשעבר) של העורר בשנים 2020-2017, שמשמשת עדת מדינה נגדו. לפי הנטען, העורר עשה זאת כדי להונות את הנושים וגופים פיננסיים וממשלתיים. בכתב האישום נטען שהעורר המשיך להסתיר מנושיו את שליטתו בחברות סאמיט ואת הכנסותיו מהן, שעמדו על 71,608,718 ש”ח החל משנת 2017; ניהל אורח חיים ראוותני; ולצורך כך משך כספים ורכש באמצעותם רכבי יוקרה, העביר תשלומי שכר טרחה לעורכי דינו ומימן הוצאות אחרות בסך כולל של 18,768,859 ש”ח. לתפיסת המדינה, העורר הציג מצג שווא כוזב לפני הנושים, הנאמן, בית המשפט, הרשויות והבנקים; ובין היתר משום כך עלה בידו להגיע להסדר עם הנושים שהקל עימו. לטענת המשיבה, מחילת החוב בהסדר הנושים הושגה במרמה בשווי 33,000,000 ש”ח (לכל הפחות, לפי הידוע במועד הגשת כתב האישום); מעשי המרמה של העורר נעשו בנסיבות מחמירות שונות; והמרמה נמשכה גם לאחר אישור ההסדר, בדרך של הפרתו מן היסוד. על כך יוחסו לעורר עבירות הונאת נושים, לפי סעיף 439(א) לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הסתרת נכסים, לפי סעיף 346(א)(2) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע”ח-2018; אי מסירת מידע או מסירת מידע כוזב, לפי סעיף 346(א)(3) לחוק זה; רישום כוזב במסמכי תאגיד (ריבוי עבירות), לפי סעיף 423 לחוק העונשין; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), לפי סעיף 415 סיפה לחוק העונשין; ומסירת מידע כוזב במטרה למנוע דיווח בקשר לרכוש אסור (ריבוי עבירות), לפי סעיף 3(ב)(2) לחוק איסור הלבנת הון, התש”ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון).

 

3. לפי פרט האישום השני, עו”ד אסף שובלי (להלן: שובלי) היה נאמן בשני חשבונות נאמנות של אחת מחברות סאמיט. נטען כי העורר או מי מטעמו שידל את שובלי להעביר 1,020,000 ש”ח מחשבונות אלו לחשבון אחר; כי שובלי עשה זאת בניגוד להרשאה ובלי ליידע את הנהנים מהחשבון על כך; וכי העורר פעל במטרה לשלם את התשלום הראשון לפי הסדר הנושים. על כך יוחסה לעורר עבירת שידול לגניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) עם סעיף 30 לחוק העונשין.

 

4. בפרט האישום הרביעי מתואר שהעורר צילם את עצמו ואת ה”ב בעת קיום יחסים אינטימיים. נטען שביום 26.8.2020 איים העורר עליה שיפרסם את הסרטון אם לא תעביר לו תשלומים שדרש ממנה קודם לכן; ושאחר כך צפה שהאיומים עלולים להוביל להליך שיפוטי, ומחק את הסרטון. על כך יוחסו לו עבירות סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

 

5. פרטי אישום אחרים מייחסים לעורר עבירות אלימות ואיומים שונות (להלן: אישומי האלימות): איומים, סחיטה ועלבונות ופעמיים מעשי אלימות כלפי ה”ב כדי שתאפשר לו לשלוט בחברות סאמיט ולמשוך מהן כספים (פרט אישום שלישי; עבירות סחיטה באיומים שהובילה לעשיית מעשה, לפי סעיף 428 סיפה לחוק העונשין, ותקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין – ריבוי עבירות בשתיהן); איומים על נסים שמואל כדי שיימנע מלמחוק הערות אזהרה על מקרקעין (פרט אישום חמישי; עבירת סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישה לחוק העונשין); תקיפת עובד באחת מחברות סאמיט, נתן יאיר גראוכר, שיצא מוקדם מהעבודה בלי רשות העורר (פרט אישום שישי; עבירת תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין); שליחת הודעות מאיימות לאסף סער כדי שישיב לשימוש העורר מספר טלפון נייד קליט (פרט אישום שביעי; עבירת סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישה לחוק העונשין).

 

6. פרטי האישום הנותרים עניינם עבירות מס והלבנת הון. בפרט האישום השמיני נטען שהעורר הוציא כספים בסך 8,129,783.16 ש”ח מאחת מחברות סאמיט לשימושו האישי בכוונה להתחמק מתשלום מס הכנסה. על כך יוחסו לו עבירות מרמה, אחת לפי סעיף 220(4) עם סעיף 224א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], ושנייה לפי סעיף 220(5) עם סעיף 224א לפקודה זו. פרט האישום התשיעי מייחס לעורר השמטת עסקות בסך 6,929,721 ש”ח מדוחות עוסק של אחת מחברות סאמיט בכוונה להתחמק מתשלום מס ערך מוסף. על כך מיוחסות לו עבירות (ריבוי עבירות בכל אחת מהן) לפי חוק מס ערך מוסף, התשל”ו-1975: לפי סעיפים 117(ב)(1) ו-117(ב)(8) עם סעיף 117(ב2)(3); לפי סעיף 117(ב)(1) עם סעיף 117(ב2); ולפי סעיף 117(ב)(6) עם סעיף 117(ב2) (האישומים השמיני והתשיעי יחד להלן: אישומי המס).

 

7. בפרט האישום העשירי נטען כי הכספים שנזכרו בפרטי האישום הראשון, השני, השמיני והתשיעי הם “רכוש אסור” כהגדרתו בחוק איסור הלבנת הון; כי העורר השתמש בחברות סאמיט ובמערכת הבנקאית כדי להחדיר רכוש זה למערכת הפיננסית; וכי העורר עשה ברכוש האסור פעולות כדי להסתיר את העובדה שמקורו בעבירה, וכדי לאפשר שימוש עתידי בו. פעולות אלו, בסכום כולל של 71,718,609 ש”ח, הן: העורר הפקיד בחשבונות הבנק של חברות סאמיט את הכספים שנזכרו באישום הראשון, תוך שהסתיר את בעלותו במרשמי רשם חברות ובחשבונות הבנק; הוא משך מחשבונות הבנק סכומי כסף נמוכים (בסך הכול 2,400,898 ש”ח) בתדירות גבוהה בשנים 2019-2017; הוא העביר לקופת הנושים 2,368,000 ש”ח מחברות סאמיט דרך חשבון נאמנות ששימש להסוואת הרכוש האסור; הוא קיבל הלוואות אישיות בסך 851,000 ש”ח ופדה אותן בהמחאות או בהעברות מאחת החברות; הוא רשם משיכות אישיות במרשמי החברה על שם בעלים מִבְדִּיִּים (פיקטיביים). על כך מיוחסת לעורר עבירת איסור הלבנת הון (ריבוי עבירות), לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון (להלן: אישום הלבנת ההון).

 

8. לשלמות התמונה אציין שהעורר עומד לדין בתיק נוסף על פעולותיו בחברות אדמה (להלן: תיק אדמה). באותו הליך לא נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים (וממילא בית המשפט לא נדרש לבחינת קיומן של ראיות לכאורה). המשיבה ביקשה לאחד את הדיון בשני התיקים, ובקשתה תלויה ועומדת.

הליך המעצר

9. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קיבל ביום 29.3.2021 את בקשתה. צוין שהעורר מסכים לקיום ראיות לכאורה בנוגע לאישומי האלימות; ושאת טענותיו הוא מיקד באישום הראשון בנוגע לבעלות בחברות סאמיט ולמרמה. בית המשפט סקר את הראיות בסוגיות אלו. נקבע שקיימות ראיות לכאורה להוכחת בעלות העורר בחברות סאמיט: הודעות רבות של ה”ב בחקירותיה במשטרה; הודעות שהעורר שלח לה”ב ושמדגימות את יחסו האדנותי כלפיה; הודעות שהעורר שלח למנהלת חשבונות באחת מחברות סאמיט, ובהן טענות שה”ב אינה בעלת חברה שרשומה על שמה; אותה מנהלת חשבונות העידה במשטרה כי העורר שלט בכספי החברה, ראיין אותה בקבלה לעבודה ופעל מחשבון משתמש של ה”ב, וכי היא (מנהלת החשבונות) מפחדת ממנו לאחר שאיים עליה; הודעה במשטרה של מנהל בבנק שהתנהל בו חשבון של כמה מחברות סאמיט, ולפיה העורר אמר שהחברות בבעלותו ושה”ב היא “קוף” שלו; רואה חשבון של אחת החברות מסר שההתקשרות עימו תמה לאחר שהחל לשאול מה מעמד העורר בחברה; מנהלות חשבונות נוספות מסרו שהעורר שלט בחברות. מנגד, שובלי סיפר בחקירותיו שהמשיב היה יועץ, שה”ב שלטה בחברות, ושהעורר איים עליו; בית המשפט המחוזי ציין שעדותו “מגלה סתירות ופערים, שדינם להתברר בהליך העיקרי”, אך בשלב זה “אינה עומדת בקנה אחד” עם יתר העדים והראיות. העורר טען בחקירותיו בתיק זה שהיה יועץ לחברה של ה”ב; אולם בחקירות קודמות סיפר שהחברה בבעלותו או בהפעלתו.

 

אשר למרמה, הובהר שהמשיבה מייחסת לעורר מרמה כלפי נושיו בהליכי חדלות הפירעון, כלפי בית המשפט שאישר את ההסדר וכלפי הבנקים; מרמה שהתפרסה על פני הפעילות כולה; מרמה בעצם קבלת ההסדר ואחר כך על דרך הפרתו. בית המשפט מצא שב”הוכחת המרמה בהיקפה הנטען” עולים “[]קשיים עובדתיים ומשפטיים שדינם להתברר בהליך העיקרי לרבות המשמעות של הסדר הנושים ועם מי הוא מיטיב”. כך, צוין שהסדר הנושים נחתם לפי עמדת רוב הנושים ולפי עמדת הנאמן שההסדר עדיף על חדלות פירעון; העורר קיבל על עצמו את חובות חברות אדמה; הנושים לא ביקשו לבטל את הסדר הנושים גם כעת. לכן, נקבע, הטענות על קשיים ראייתיים כאמור “אינן קלוטות מן האוויר”. בית המשפט המחוזי סקר גם את טענות העורר על כך שרווחי חברות סאמיט – כלומר היקף המרמה בפועל – עד לאישור הסדר הנושים עמדו על כ-2,800,000 ש”ח בלבד. נקבע כי ההכרעה תהיה בסוף ההליך העיקרי, אולם גם כעת יש לה “משמעות ומשקל”. לסיכום נמצא כי הראיות בנוגע לבעלות העורר בחברות סאמיט או לשליטתו בהן ובנוגע לכך שהציג מצגי שווא לרשויות והסתיר את שליטתו בחברות, מקימות “מסד ראייתי בעל פוטנציאל הרשעה בעבירות המיוחסות” לעורר; אולם עוצמת הראיות על היקף המרמה כלפי הנושים והסדר הנושים ועל סכומי המרמה “מוקהית במידת מה”.

 

נוסף על כך, קבע בית המשפט המחוזי שיש ראיות לכאורה להוכחת פרט האישום הרביעי, שעניינו סחיטה באיומים באמצעות סרטון; אולם נסיבות מחיקת הסרטון, כלומר אם העורר סבר שצפוי הליך משפטי, “אינן ברורות בשלב זה”, ודינן להתברר בהליך העיקרי. בנוגע לאישום השני, שידול לגניבה בידי מורשה, נקבע ש”טיב המעורבות” של העורר בהוראה להעביר את הכסף לחשבון הנאמנות, אמור להתברר בהליך העיקרי. לסיכום סוגיית הראיות לכאורה קבע בית המשפט המחוזי כי יש להתחשב גם בראיות שאינן מתיישבות עם גרסת המשיבה; אולם בשלב זה אי אפשר לקבוע ממצאי מהימנות, ויש להמתין להליך העיקרי; ולא נמצאו בינתיים סתירות ברורות שמביאות לכרסום משמעותי בתשתית הראייתית עד כדי ביטול האפשרות להרשעה.

 

10. מכאן נפנה בית המשפט המחוזי לבחון את עילות המעצר ואת האפשרות לנקוט חלופת מעצר. בית המשפט עמד על כך ששירות המבחן העריך כי קיים סיכון שהעורר ישוב על התנהגות מניפולטיבית, ואף פוגעת באחרים, כדי לקדם את צרכיו. העורר הציע מפקחים למעצר בפיקוח אלקטרוני, אולם שירות המבחן התרשם שהם לא יפחיתו את הסיכון ממנו בתחום המרמה. בית המשפט מצא שמתקיימות בעניין העורר עילות מעצר של מסוכנות ושל חשש לשיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים. טיב מעשי העורר באישומי האלימות, מספר הנפגעים, תוכן האיומים, כריכתם במעשי המרמה, עשייתם בעת שהעורר נחקר בתיק אדמה, ההסתרה ומצגי השווא – כולם, כך נקבע, יוצרים את עילות המעצר האמורות. בית המשפט החליט שבשל שילובן אין במעצר בפיקוח אלקטרוני כדי להלום בשלב זה את החשש להמשך התנהלות פוגעת ומרמה, על אף חלוף הזמן מהן ואף שההליך המשפטי צפוי להתארך. לבסוף צוין שלאחר שמיעת העדים הרלוונטיים, בעיקר ה”ב, אפשר שהאיזון ישתנה.

טענות הצדדים בערר

11. מכאן הבקשה שלפניי. העורר משיג על הקביעה שיש ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו באישומים הראשון, השני והרביעי (ומכאן – גם באישום הלבנת ההון). לטעמו, בראיות הקיימות נמצאו חולשות שונות שמשפיעות על היקף העבירות שאפשר לייחס לו, וכתוצאה מכך – גם על עילות המעצר ועל האפשרות לנקוט חלופה למעצר מאחורי סורג ובריח. כך, נטען נגדו שנקט מרמה כלפי הנושים, ולא כלפי הלקוחות. בהקשר זה טוען העורר שלוש טענות: ראשית, המרמה אמורה להיות רק עד לחתימה על הסדר הנושים בחודש אפריל 2018; עד למועד זה הוקמו רק 4 חברות בקבוצת סאמיט, והרווחים שלכאורה הוסתרו הם בהיקף של כ-2,000,000 ש”ח בלבד. בהסכם הנושים נקבע שהעורר ישיב סכום גבוה בהרבה: 16,000,000 ש”ח או מחצית מהחובות (וביום הגשת כתב האישום עמד סכום המחצית על 33,000,000 ש”ח). לכן גם אם הסתיר סכום קטן יחסית של כ-2,000,000 ש”ח, אין לראות בכך משום מרמה כלפי הנושים. שנית, בהסכם הנושים קיבל על עצמו העורר חובות כבדים של קבוצת אדמה, כלומר ההסכם לא היטיב עימו. שלישית, לאחר שהתגלו קיום חברות סאמיט והרווחים שהעורר הפיק מהן לכאורה, הנאמן לא ביקש לבטל את ההסדר – עדות לכך שלא סבר שהנושים רומו. לבד מכך, נטענת נגד העורר מרמה כלפי הבנקים ורשם החברות, ואין בכך כדי להקים עילת מעצר, לשיטתו. עוד טוען העורר כי סכומי המרמה שמיוחסים לו בכתב האישום, בסך למעלה מ-71,000,000 ש”ח, משקפים את מחזור העסקים של חברות סאמיט, ולא את הרווחים שהפיק מהן, ששוויים נמוך הרבה יותר.

 

נוסף על כך, נטען כי ה”ב פעלה בחברות סאמיט בעצמה ולא בשם העורר; וכי בראיות התביעה קיימות סתירות ואי אפשר להתעלם מהן. אשר לעילות המעצר, העורר טוען שהתחכום היחיד המיוחס לו עניינו הקמת חברות והצבת אנשי קש בחזיתן, ובכך אין די כדי להקים עילת מעצר של מסוכנות; וכי אין טענות על ניסיונות להשפיע על עדים בתיק שלפניי או בתיק אדמה. העורר מסכים שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אישומי האלימות ואישומי המס, אולם לגישתו אפשר להסתפק בחלופת מעצר לגביהם; הוא מבקש גם לראות באיומים על ה”ב (באישום השלישי) חלק ממערכת יחסים שבה השניים השתמשו זה כלפי זה בביטויים כאלה.

 

העורר מוסיף שהמשיבה ביקשה לאחד את הדיון בתיק הנוכחי ובתיק אדמה, ועל כן שמיעת הראיות צפויה להתארך לפרק זמן ממושך; ההתארכות הצפויה של ההליך משפיעה גם היא, לגישתו, על שאלת המעצר. נוסף על כך, העורר מוכן להציע מפקחים נוספים על אלה ששירות המבחן פגש, ומסכים להוספת תנאים שעניינם איסור שימוש במרשתת ובטלפון, כמו גם הפקדות כספיות וערבויות מתאימות.

 

12. המשיבה סבורה שדין הערר להידחות. לטענתה, קיימות ראיות לכאורה ברמה מספקת לחובת העורר, בהן העדות של ה”ב, סיועים רבים שנמצאו לה והודעות של העורר עצמו על בעלותו בחברות סאמיט. המשיבה מוסיפה שסתירות בראיות אינן מחלישות את עוצמת הראיות לגבי האישום הראשון; ושיש ראיות לכאורה לחובת העורר באישומים השני והרביעי. לגישתה, העורר עבר עבירות מרמה במשך שנים רבות (החל מהמעשים נושא תיק אדמה). בהקשר זה נטען שבתיק שלפניי עצרו את העורר לפני שהספיק לבצע עבירות מרמה כלפי הלקוחות כמו בתיק אדמה (וממילא אין מיוחסות לו עבירות בהקשר זה). המשיבה מתארת את ה”ב בתור בעלת יכולות ניהול, אולם הראיות לכאורה מצביעות על כך שהיא נשלטה בידי העורר, והוא שהיה הבעלים בפועל של החברות שנרשמו על שמה. לפי הנטען, המרמה נמשכה גם לאחר הסדר הנושים משום הבנקים לא נתנו לעורר אשראי; וכללה את הסתרת הבעלות מהבנקים, מרשם החברות ומהנושים, בניגוד להסדר הנושים. המשיבה מוסיפה שהעורר קיבל על עצמו חלק מהחובות של קבוצת אדמה כדי למנוע הרמת מסך וייחוס לו של מלוא חובותיהן. עוד נטען כי העורר אינו נהנה רק מהרווח שמתקבל מהחברות, וכי הוא משך מהחברות 18,700,000 ש”ח, כנטען באישום הראשון, וכספים נוספים מחשבונות הנאמנות, כנטען באישום השני; סך הכספים שנמשכו יתברר בהליך העיקרי. כן צוין שהעורר מימן את אורח חייו הראוותני בעזרת כספים שמשך מהחברות. ככלל, מקובל על המשיבה הניתוח הראייתי של בית המשפט המחוזי, לרבות באותן נקודות שבית המשפט עמד בהן על כרסום בעוצמת הראיות. המשיבה עומדת על כך שבית המשפט המחוזי מצא חולשה בראיות בנוגע לאישום הראשון רק בהיבטי היקף המרמה ומידת ההטבה שהעורר קיבל בהסדר הנושים; ועל כך שהראיות בנוגע לאישום זה ובנוגע לאישומים האחרים מצביעות על מי שהתנהלותו פלילית בתחומי הכלכלה והאלימות (כלפי גורמים שונים). כך, למשל, הוא איים על עדים, ושניים מהם העידו במפורש שהם חוששים מפניו. לגישת המשיבה, מתקיימות בעורר עילות מעצר של מסוכנות ושל חשש לשיבוש הליכי משפט; עולה ממנו סיכון עתידי למרמה ולאלימות; המפקחים ומערכות אכיפות החוק אינם מרתיעים אותו; ולכן גם מעצר בפיקוח אלקטרוני לא יענה על עילות המעצר.

דיון והכרעה

13. בחנתי את נימוקי הערר ועיינתי בחומר הראיות שהוגש. בכל שאמור בקביעות המתייחסות לקיומן של ראיות לכאורה ולעוצמתן, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. אולם החלטתי להחזיר לדיון מחדש את בחינת השאלה אם לעצור את העורר בפיקוח אלקטרוני. סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), קובע כי בית משפט רשאי לעצור נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, מקום שבו נמצא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו. בשלב זה אין בית המשפט נדרש להשתכנע כי בכוחן של הראיות להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (בש”פ 640/20 קטן נ’ מדינת ישראל, פסקה 7 (4.2.2020)), ועליו לבחון אם בחומר הראיות הקיים, לאחר שיעבור את מבחני הקבילות והמשקל ואת “כור ההיתוך” של ההליך הפלילי, טמון סיכוי סביר להרשעת הנאשם במיוחס לו (בש”פ 8087/95 זאדה נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(2) 133, 147-146 (1996); בש”פ 313/21 כהן נ’ מדינת ישראל, פסקה 5 (28.1.2021)). עם זאת, אם עוצמת הראיות נגד הנאשם קהתה – ולא רק עלו קשיים קלים בנוגע אליהן – אפשר לשקול שחרור ממעצר אם הוצגה חלופה ראויה (בש”פ 9379/03 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקאות 10-9 (27.11.2009); בש”פ 4929/13 עבד נ’ מדינת ישראל, פסקה 4 (25.7.2015); בש”פ 241/15 איבדאח נ’ מדינת ישראל, פסקה 7 (9.2.2015)).

ראיות לכאורה

14. בעניין שלפניי המחלוקת העובדתית נוגעת בעיקרה לכמה סוגיות. הראשונה עניינה זהות הבעלים של חברות סאמיט והנהלתן. במסמכיהן רשומים גורמים שונים בתור בעלים ומנהלים. העורר אינו נמנה עימם. אולם המשיבה טוענת כי הוא ניהל את החברות הללו מאחורי הקלעים. היא תומכת את גרסתה בראיות שונות. כך, למשל, בחקירה מיום 14.11.2019 על עבירות אחרות אמר העורר ש”סאמיט נדל”ן” היא חברה שלו, ושה”ב “יושבת בסאמיט והיא רשומה כבעלת המניות של סאמיט. כי אני לא יכולתי להיות רשום משפטית לפני שלוש שנים” (עמ’ 5, ש’ 114-113). בשיחה עם מנהלת חשבונות של אחת מחברות סאמיט אמר העורר על ה”ב: “מה, אני צריך לעדכן אותה? מה, החברה שלה? … למה מה היא, מה, זה חברה שלה? מה, היא אחראית על משהו?” (עמ’ 43, ש’ 32-28, בקובץ תכתובי הקלטות סתר). ה”ב מסרה שוב ושוב בהודעותיה במשטרה כי העורר הוא שניהל בפועל את החברות ו”שאני הייתי פה קוף” (עמ’ 2, ש’ 8-7, להודעה מיום 13.10.2020). עובד בסניף הבנק שבו התנהלו חשבונות הבנק של חלק מחברות סאמיט, מסר שהעורר הגיע למקום, אמר שהוא הבעלים של החברות והראה שיש לו יישומון לגישה לחשבונות (הודעת בריאן מיקוליצקי מיום 2.6.2020). מנהלות חשבונות בחברות מסרו גם הן שהעורר שלט למעשה בחברות (הודעות אלונה יאדגרוב מיום 25.2.2020, עמ’ 2, ש’ 48-45, 73-72; מיום 3.11.2020, עמ’ 1, ש’ 12-10, עמ’ 2, ש’ 34-23, עמ’ 3, ש’ 58-56, עמ’ 7, ש’ 192-189; הודעת טלי עשור מיום 21.10.2020, עמ’ 2, ש’ 34-31, עמ’ 3, ש’ 68-67; הודעת אורלי לודן מיום 14.10.2020, עמ’ 2, ש’ 39-19, עמ’ 3, ש’ 78-75, 89-עמ’ 4, ש’ 90; הודעת אורלי נמיר מיום 20.10.2020, עמ’ 5, ש’ 141-134, עמ’ 6, ש’ 192-191).

 

לעומת זאת, העורר הכחיש בחקירותיו בתיק נושא הערר את שליטתו בחברות סאמיט. הוא מציג ראיות שמצביעות לגישתו על כך שהחברות לא היו שלו, ובעיקר שה”ב ניהלה בפועל את החברות שהיו רשומות על שמה. לדוגמה, באחת ההודעות שה”ב תיארה בהן את שליטת העורר באחת החברות, היא סיפרה גם על אירוע שבו הורתה לכל עובדי החברה לצאת מהמשרד, והם עשו כמצוותה (הודעה מיום 30.10.2020, עמ’ 12, 333-328); לגישתו, זו ראיה לכך שניהלה בפועל את ההתנהלות בחברה. נוסף על כך, העורר טוען שה”ב שלחה לו הודעות שמהן משתמע שהיא בעלת החברות; הזרימה כספים רבים להצלת החברות; הרוויחה מהן ממון רב; מנהלת היום את אחת החברות הללו; וביקשה לשחרר כספים של אותה חברה שחולטו, בטענה שהם שייכים לה. שובלי, עורך דין שייצג את החברות הללו, תיאר את התפקיד המרכזי של ה”ב בהן (הודעות מיום 15.10.2020, עמ’ 4, ש’ 56, 71; מיום 2.11.2000, עמ’ 3, ש’ 37-12; עמ’ 5, ש’ 110-104, עמ’ 6, ש’ 154-151, ועוד; מיום 3.11.2020, עמ’ 2 (“מבחינתי [ה”ב] הרוח החיה והאורים והתומים והיא זו שנתנה הוראות”). העורר טען שגם שני רואי חשבון שעבדו עבור החברה מסרו תיאורים דומים.

 

15. סוגיה נוספת שנתונה במחלוקת בין הצדדים היא המרמה כלפי הנושים המיוחסת לעורר בכתב האישום והשלכותיה. עמדתי על טענות הצדדים בעניין זה. שאלות כמו גובה ההכנסות בפועל של העורר מחברות סאמיט לפני שנחתם ההסדר ואחריו, והאם קבלת חובות חברות אדמה פגעה בעורר או היטיבה עימו, הן עניין להליך העיקרי. עם זאת, ראיתי לתת משקל לשתי סוגיות: ראשית, בנוגע לתרמית כלפי הנושים לפני חתימת הסדר הנושים, הסכומים שצריכים לעניין הם אלה שהעורר הרוויח עד אז. עם זאת, בכתב האישום נטען למרמה בשווי סכומים שהתקבלו גם לאחר מכן ושגבוהים במידה רבה ממה שהושג לפני ההסדר (סעיף 9 בפרט האישום הראשון: 71,608,718 ש”ח). יצוין גם כי 3 מ-7 חברות סאמיט הוקמו רק לאחר אישור הסדר הנושים. בשלב זה דומה שיש בכך כדי להעמיד באור אחר את הטענות בדבר היקף הפגיעה בנושים. שנית, גם לאחר שהתגלו המעשים נושא כתב האישום בהליך שלפניי, ואפילו לאחר הגשת כתב האישום, לא ביקש הנאמן לבטל את הסדר הנושים. לשיטת העורר, גם לכך יש השלכה ממשית על טענות המרמה המיוחסות לו.

 

16. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה למרמה כלפי הנושים וגופים פיננסיים, ואף מול בית המשפט שאישר את הסדר הנושים. אולם – בשים לב לאמור לעיל – בית המשפט מצא, כאמור, “שהוכחת המרמה בהיקפה הנטען אינה חפה מקשיים עובדתיים ומשפטיים שדינם להתברר בהליך העיקרי, לרבות המשמעות של הסדר הנושים ועם מי הוא מיטיב”. הסדר הנושים זכה לתמיכת הנאמן ורוב הנושים ואושר בידי בית המשפט; העורר קיבל על עצמו חובות של חברות אדמה שעלו על חובותיו האישיים ושלא היו רשומים על שמו (גם אם התנהל הליך להרמת מסך בנוגע אליהם); גם כעת לא התבקש לבטל את הסדר הנושים – כל אלה, לשיטת בית המשפט המחוזי, טענות ש”אינן קלוטות מן האוויר”. עוד צוין כי לא ברור מה סכום המרמה שיש להתחשב בו; בסוגיה זו, אציין, גרסת העורר (2,800,000 ש”ח או פחות) קטנה מגרסת המשיבה (71,608,718 ש”ח) פי יותר מ-25. כן נזכר שהיחסים הסבוכים בין העורר לה”ב עשויים להשפיע על מה שיילמד מגרסאותיהם בתום פרשת הראיות. הוכחת מצגי השווא הנטענים, סיכם בית המשפט המחוזי, ניצבת בפני “מחסומים עובדתיים ומשפטיים שמקומם בהליך העיקרי”: המשיבה הביאה ראיות לכאורה כדי להוכיח שהעורר היה הרוח החיה מאחורי חברות סאמיט ויצר מצגי שווא לרשויות כדי להסתיר את שליטתו בהן, אולם עוצמתן “בכל הנוגע להיקף המרמה כלפי הנושים והסדר הנושים כמו גם סכומי המרמה מוקהית במידת מה”. ועוד, בעניין הבעלות בחברות סאמיט צוין שעדות שובלי “אינה עומדת בקנה אחד עם יתר העדים שנחקרו והראיות שנאספו”.

 

17. אני סבור, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שדין השאלות הללו להתברר בהליך העיקרי, ושהמשיבה הציגה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. עם זאת, הראיות השונות שבית המשפט המחוזי עמד עליהן כמפורט לעיל, מציבות – בהיבטים מסוימים – סימני שאלה בנוגע לגרסת המשיבה ומקהות את עוצמת הראיות לכאורה. בעניין אחרון זה מקובלת עליי כאמור מסקנת בית המשפט המחוזי. להשקפתי, אין מדובר בקעקוע מן היסוד של גרסת האשמה, אלא בכרסום של משקלה באותם היבטים. אינני רואה אפוא להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה, לרבות בדבר עוצמת הראיות. אף אני סבור כי עוצמת הראיות מספקת כדי להורות על מעצר עד תום ההליכים. בצד האמור, הקביעה בדבר עוצמת הראיות היא שיקול שמקומו בגדר בחינת האפשרות לחלופה שתענה על הסיכון שנשקף מן העורר.

חלופת מעצר

18. המשיבה טוענת שקיימות עילות מעצר נגד העורר בגין עבירות המרמה השונות ועבירות האלימות. עבירות מרמה אינן מקימות חזקת מסוכנות מכוח הדין, אולם בהתאם לנסיבות העניין הן עלולות להקים עילת מסוכנות (בש”פ 4684/15 פלאח נ’ מדינת ישראל, פסקה 5 (22.7.2015) (להלן: עניין פלאח)). כך, למשל, אפשר לשקול את שווי המרמה, התחכום במעשים ומספר המרומים (בש”פ 6539/07 בן מיור נ’ מדינת ישראל, פסקה 6 (9.8.2007) (להלן: עניין בן מיור)). עבירות המרמה שמיוחסות לעורר בתיק שלפניי הן בהיקף נרחב; כרוך בהן תחכום שעניינו הקמת חברות והצבת “אנשי קש” בראשן; נטען שנפגעו מהן רבים: הנושים של חברות אדמה, בנקים, בית המשפט של חדלות פירעון ורשם החברות. עם זאת, כאמור, הראיות בעניין זה הוקהו במידה מסוימת. לכך השפעה על קיום עילת מעצר, שהרי היא תלויה בנסיבות המקרה – ובמה שהוכח לכאורה בנוגע אליהן. העורר נאשם גם בתיק אדמה בעבירות מרמה. אולם באותו תיק לא התבקש מעצרו, ולכן בקשר לאותן עבירות לא נבחן קיומן של ראיות לכאורה ושל עילות מעצר. עוד יש לציין שאפיון המרמה בשני התיקים שונה: שם מדובר בהונאת רוכשים, וכאן בהונאת נושים. לגישת המשיבה, היא עצרה את פעילות העורר בתיק הנוכחי לפני שהספיק להונות גם את לקוחות החברות החדשות שהקים – אולם מדובר בהשערה בלבד.

 

לצד זאת, העורר נאשם בעבירות אלימות וסחיטה באיומים. טבוע בהן יסוד של מסוכנות מסוג שונה (עניין פלאח, בפסקה 5). במכלול מצאתי אפוא כי עלה בידי המשיבה להצביע על עילת מעצר בגין מסוכנות העורר. כזכור, העורר מבקש לראות באיומיו כלפי ה”ב חלק ממערכת יחסים של ביטויי איום הדדיים; סוגיה זו תוכרע בהליך העיקרי. לכך יש להוסיף כי, לטענת המשיבה, חלק מהעדים חוששים מהעורר בשל מעשיו אלה – גם אם, כטענתו, לא הוכחו ניסיונות מצידו להשפיע על עדותם – ולכן קמה גם עילת מעצר של חשש לשיבוש מהלכי משפט.

 

19. לצד הנסיבות שמקימות עילות מעצר, מצוות הדין היא לבחון את האפשרות לנטרל את הסיכון הנשקף מהעורר בדרך שאינה מעצר מאחורי סורג ובריח. כידוע, גם במקרים שבהם העבירות המיוחסות לנאשם חמורות, על בית המשפט לבחון אם חלופת מעצר הולמת והדוקה דיה יכולה לענות על הסיכון שנשקף מהנאשם, ואם זו קיימת – יש להעדיפה (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים; בש”פ 640/20 קטן נ’ מדינת ישראל, פסקה 23 (4.2.2020); בש”פ 6896/19 מדינת ישראל נ’ כנאניה, פסקה 9 (28.10.2019); בש”פ 5169/19 סמואיל נ’ מדינת ישראל, פסקה 6 (14.8.2019). בהקשר של עבירות מרמה ראו עניין בן מיור, בפסקה 6). שירות המבחן הגיע למסקנה שהיעילות בחלופת מעצר, וגם במעצר בפיקוח אלקטרוני, “מוגבלת” בשל מאפייני האישיות של העורר, נוכח היכולת “להפעיל אחרים” מרחוק ומאחר שהתרשם כי המפקחים שהוצעו יתקשו לזהות גורמי סיכון ולצמצם אותם. כאמור, העורר מציע עתה מפקחים נוספים ומסכים להצבת תנאים שעניינם איסור שימוש בטלפון ובמרשתת. נוסף על כך, יש לשקול את הכרסום במשקל הראיות ואת ההתמשכות הצפויה של ההליך המשפטי אם, כבקשת המשיבה, יאוחד הדיון בתיק הנוכחי ובתיק אדמה (עניין פלאח, בפסקה 7). בהינתן כל אלה ונוכח עברו הנקי של העורר אני סבור שיש מקום להורות על בחינה נוספת של היתכנות מעצר בפיקוח אלקטרוני, תוך עיבוי הפיקוח שהוצע בעבר בדרך של הוספת מפקחים ובתנאים שימנעו קשר אפשרי עם עדים ועם גורמים שעלולים להשפיע עליהם, לרבות שלילת גישה מצד העורר למרשתת ולטלפון וקביעת הפקדות כספיות וערובות מתאימות.

 

העורר ימסור אפוא לשירות המבחן למבוגרים תוך 7 ימים את פרטי המפקחים הנוספים שהוא מציע, ושירות המבחן יכין תוך 21 ימים מקבלת פרטיהם תסקיר מעצר משלים. התסקיר יובא לפני בית המשפט המחוזי, והוא יקבל דיווח מאת מנהל הפיקוח האלקטרוני כאמור בסעיף 22ב(ג) לחוק המעצרים בדבר האפשרות שהעורר ישהה בפיקוח אלקטרוני במקום המוצע. בית המשפט המחוזי יקיים דיון במעמד הצדדים ויקבל החלטה חדשה – על יסוד מכלול החומר שלפניו – כחוכמתו.

 

בכך מסתיים ההליך שלפניי.

 

ניתנה היום, ‏י”ג בסיון התשפ”א (‏24.5.2021).

 

 

ש ו פ ט

 

PDF

אורן קובי ערעור מעצר תום הליכים פוגלמן אסף שובלי אמר שהדר ברוקנשטיין היא הבוסית בשפ 2391-21

ומי היה היחצ”ן של אורן קובי???? רני רהב והילה רהב

 

 

בתמונה:  רני רהב עם המאהב ערן שלמה (נהג החברה)

 

את אורן קובי ליווה באופן אישי עו”ד אילן שרקון

 

כמעט כל הכתבות בנושא הקריסה של אורן קובי מתעלמות מהשם אילן שרקון.  אבל עולה כי הוא היה יד ימינו של אורן קובי, מי שהלבין לו את כל העקיצות והרוויח על חשבונו שכר טרחה של מיליוני שקלים.

את הפרסומים האלה השחילה למאקו מרינדה מילוביץ, הממונה על תיק יחסי הציבור אצל רני רהב לייחצון אורן קובי, הדר ברוקנשטיין, אדמה ולוג’יסטיק.

הנה כאן שתי כתבות יחסי ציבור שסידרו לאורן קובי ממשרד רני רהב, בזמן שאורן קובי הרחיב את משרדו במגדל המוזיאון ת”א, והזמין את הרב בוגנים לשים מזוזה.

 

 

 

 

וזו מרינדה מילוביץ מי שייחצנה את אורן קובי ואת אילן שרקון.

 

 

וזה העו”ד שליווה את כל עקיצות אורן קובי, הדר ברוקנשנטיין, אדמה ולוג’יסטיק.  אילן שרקון ממשרד משרד עו”ד שרקון, בן עמי, אשר ושות’ & נאמן, קינן.

 

 

יסנין גוואטה בדה מרקר סיפרה ב 19/5/2016 ש:

מצעד עורכי הדין שליוו את חברת אדמה בדרך לנפילה

 

שופט הפירוקים איתן אורנשטיין החליט אתמול על מינויו של עו”ד חגי אולמן למנהל מיוחד לחברת אדמה שבבעלות אורן קובי. ההחלטה של אורנשטיין כללה ביקורת חריפה ונוקבת על משרדי עורכי הדין שליוו את החברה והחתימו את הלקוחות על הסכמי הרכישה.

“התברר בדיעבד שאף שכספי הרוכשים היו אמורים להיות מופקדים בחשבונות הנאמנות של עורכי הדין שמטפלים בפרויקטים, כקבוע בהסכמי ההתקשרות, אלה מצאו את דרכם לקופת החברה ומשם נמשכו למחוזות אחרים”, הדגיש אורנשטיין. “מדובר בסכום של 20 מיליון שקל, ותמהני כיצד הדבר נעלם מעיני כל אלה שמעורבים בהסכמים, בדיקתם ושמירת זכויות הצדדים. מוזר בעיני שהדבר לא התגלה כבר במהלך התקופה שחלפה מאז כריתת אותם הסכמים ומסירת ההמחאות שנועדו להפקדה בנאמנות, אלא רק בדיעבד ובדו”ח הכספי”.

לאדמה היו סיבות טובות לשכור את שירותיהם של המשרדים האלה. המוניטין שלהם אמורים היו להשקיט ולהרגיע את חששות הרוכשים, ולספק להם תחושת ביטחון שמדובר בעסקות בטוחות. עורכי הדין היו אמורים לדאוג לכך שכספי הלקוחות מופקדים בחשבונות נאמנות. ואכן, מבחינת הרוכשים הליווי של המשרדים האלה סיפק חותמת הכשר לעסקות וביטחון מסוים שכספם מוגן.

ואולם בפועל מתבררת תמונה קשה שלפיה מיליוני שקלים של לקוחות שהיו אמורים להיות מופקדים בחשבונות נאמנות שימשו בפועל לרכישות פרטיות ובזבזניות של קובי. “החברה פיזרה כספים בסכומים עצומים שלא לצורך תוך פגיעה בנושים. בין אלה אציין השקעה במשרדים ששוכרת החברה, לרבות בריהוט, ושיפוצים בסך של כ–10 מיליון שקל. כמו כן, אציין תרומות במאות אלפי שקלים שניתנו על ידי החברה, הגם שלא היו מקורות כספיים שמאפשרים זאת”, כתב אורנשטיין.

לדבריו, המסמכים שהוגשו לו מעלים תהיות חמורות באשר להתנהלות החברה והבעלים קובי. להתנהלות הזאת היו עדים גם עורכי הדין שליוו אותה במהלך השנים. ההתנהלות של עורכי הדין מעלה שאלות קשות, ובהן היכן היו עורכי הדין שהיו אמונים על שמירת כספי הלקוחות? ועד כמה נאמן הוא מוסד הנאמנות אם הוא כושל פעם אחר פעם, ומותיר עשרות משקיעים שרק בשתי הפרשות האלה איבדו עשרות מיליוני שקלים שירדו לטמיון.

לפי החלטתו של אורנשטיין, היקף העסקות של הפרויקטים שלגביהם לא נרשמו הערות אזהרה לטובת הרוכשים הוא כ-7.6 מיליון שקל והיקף הפרויקטים שלגביהם רשומות הערות אזהרה לטובת הרוכשים הוא כ-10.9 מיליון שקל. סך התחייבויות החברה לבעלי הקרקע של כלל הפרויקטים הוא 38.6 מיליון שקל. במהלך הדיון בבית המשפט התקשה אורנשטיין להסתיר את התסכול שלו מהתמונה שנפרשה לפניו, ותהה שוב ושוב לאן נעלם הכסף והאם עורכי הדין נרדמו בשמירה.

התפטרו בלי להזהיר את הלקוחות

אפשר להבין את התסכול של אורנשטיין, שכן זו לא הפעם הראשונה שהוא נתקל במקרה כזה. בשבועות האחרונים הוא מנהל באולמו את תיק הפירוק המתוקשר של קבוצת אור סיטי נדל”ן של ענבל אור. גם במקרה של אור עלו שאלות קשות בנוגע לעורכי הדין שליוו אותה. ואם לא די בכך, שניים ממשרדי עורכי הדין שליוו את אדמה ליוו גם חלק מקבוצות הרכישה של אור סיטי נדל”ן: משרד עורכי הדין שרקון בן עמי אשר ומשרד עורכי הדין עמר רייטר ז’אן, שמוזכר באופן ספציפי בהחלטה של אורנשטיין מאתמול.

אורנשטיין ציין את אחת הבקשות שהוגשה לו על ידי רוכשת שהציגה לבית המשפט הסכם שיווק, שבו התחייבה החברה שהתמורה במלואה תשולם לחשבון הנאמנות על שם עו”ד עמר. לטענתה, למרות ההתחייבות, החברה הפקידה את כספי הרכישה שלה בחשבון החברה. הטענה הזאת נתמכה בצילומי המחאות ואישור של עורך דין ממשרד עמר רייטר שלפיו כספיה אינם מצויים בחשבון הנאמנות של משרדם.

באשר לטענה הזאת אומרים במשרד עמר רייטר ז’אן כי: “מדובר ברוכשת שהיתה מיוצגת על ידי עורכת דין בעת התקשרותה בעסקה. הובהר לרוכשת בכתב ובעל פה בזמן חתימת החוזה כי עליה למסור את הכספים ישירות בנאמנות למשרדנו. רק בימים האחרונים, לאחר שמשרדנו כבר התפטר מייצוג החברה, התתבר לנו כי הרוכשת לא הפקידה את הכסף בחשבון הנאמנות של משרדנו, והודענו על כך לרוכשת”.

עמר רייטר ז’אן טוענים כי הם התפטרו אחרי שנודע להם כי יש רוכשים שמוסרים כספים ישירות לחברה ולא דרכם. גם חלק מהמשרדים האחרים מציינים שהתפטרו מיד כשגילו שמופקדים כספים מחוץ לחשבון הנאמנות ואין להם שליטה עליהם. זו כנראה הסיבה שבתקופת פעילות קצרה בת ארבע שנים התחלפו כל כך הרבה משרדי עורכי דין, ואולם אף אחד מהמשרדים שהתפטרו לא חשב ככל הנראה להזהיר את הלקוחות.

“הערות אזהרה נרשמו”

חלק מהמשרדים טוענים להגנתם כי כל פעילותם הסתכמה בעסקת מכר של קרקע חקלאית מבעלים לרוכשים ורישום הערות אזהרה, שאכן נרשמו לטענתם על שם הרוכשים. הכספים שהופקדו בנאמנות שימשו לרכישת הקרקעות שאכן נרכשו, והרוכשים אף הוחתמו על נספח מיוחד שאומר כי אין לדעת מתי ישונה יעוד הקרקע, אם בכלל. ספק אם ההסברים האלה יספקו את אורנשטיין: “מצופה היה שסמוך לחתימת על הסכם ומסירתו לידי עורכי הדין, יועברו לידי עורכי הדין להפקדה בנאמנות כל הצ’קים שניתנו על ידי הרוכשים עבור התמורה המיועדת”, כתב בהחלטה. “גם עניין זה כמו גם הכיצד לא זכה הדבר לבחינה על ידי כל הגורמים שמעורבים בהתקשרות ומימושה, יידון בהמשך ההליכים”, סיכם.

ממשרד ארדינסט בן נתן טולידאנו ושות’ נמסר: משרדנו טיפל בחברת אדמה במשך תקופה קצרה של מספר חודשים בשלוש עסקות בלבד. סיום ההתקשרות נעשה ביזמתנו לפני כשנה. בכל העסקות שטופלו על ידי משרדנו נרשמו הערות אזהרה לטובת רוכשי הקרקע. כל הכספים שהופקדו בידינו בנאמנות שימשו לייעודם, כלומר לתשלום למוכרי הקרקע באופן שהעסקות הושלמו.

ממשרד עמר רייטר ז׳אן נמסר בתגובה: “משרדנו ייצג את החברה במשך מספר חודשים. כל כסף שנמסר למשרדנו, נמצא בחשבונות הנאמנות של משרדנו. מיד כשנודע לנו כי יש רוכשים שמוסרים כספים ישירות לחברה, ולא מעבירים אותם כנדרש למשרדנו, התפטרנו מייצוג החברה”.

ממשרד שרקון, בן עמי, אשר ושות’ נמסר: “כל הכספים שנשמרו בנאמנות על ידי המשרד שימשו לרכישת הקרקעות, כשלטובת כלל הרוכשים נרשמו הערות אזהרה. לזכות רובם אף נרשמה הבעלות על הקרקע, ואנו ממשיכים ללוות את כל הרוכשים עד לרישום הסופי. חשוב לציין כי היה ברור מראש שמדובר ברכישת קרקע חקלאית לצרכי השקעה לטווח ארוך ואף אחד מהרוכשים מעולם לא קיבל מאתנו רושם אחר. הפרויקט מלווה על ידי אדריכל המקדם את הליכי התכנון ומשרדנו ימשיך לעמוד במסירות לרשות הרוכשים”.

מטעם משרד מ.פירון ושות’ נמסר: “לפני למעלה משנתיים, ייצג משרדנו את החברה במספר עסקות בודדות בתל אביב ובחולון ומאז יולי 2014, הופסק הייצוג. יודגש כי בעסקות שבהן ייצג המשרד נשמרו כספי הרוכשים בנאמנויות כחוק, הערות אזהרה נרשמו ובעלויות הועברו כדין בטאבו.”

ממשרד הרצוג פוקס נאמן נמסר: “ייצגנו את אדמה בענין נקודתי ב–2012. בסמוך לתחילת הטיפול התפטרנו מייצוג החברה ומאז איננו מייצגים אותה עוד”.

במשרד גולדפרב זליגמן סירבו להגיב.

https://www.themarker.com/law/2016-05-19/ty-article/0000017f-e5a9-dc7e-adff-f5add3280000