אתמול פרסם השופט הערבושקי עלאא מסארווה החלטה לשחרר את אלי פלדשטיין למעצר בית הרמטי, מה שמראה שהוא כן חושב שאלי פלדשטיין מסוכן.  3/11/2024.

התברר שהעו”ד של פלדשטיין עודד סבוראי מכר אותו לקפלן.  סבוראי סיפר לפדלשטיין שביבי זרק אותו “מתחת לגלגלים”, וממש הכריח אותו לשנות גרסה שביבי אשם, ושיונתן אוריך אשם.  זאת במקום להדריך אותו לומר שאין פה שום עבירה…. שהוא פעל כמו כל יחצ”ן וקידם את הלגיטימציה של מדינת ישראל בעולם.

סבוראי שיבש את עדותו של פלדשטיין, גרם בה לתפניות ולסתירות, ודפק את הלקוח שלו.

עו”ד עודד סבוראי פשוט שתל גרסה כבושה באלי פלדשטיין, וזה בכלל לא עזר לו.  הביטוי “זרק אותי מתחת לגלגלים” נשמע בתקשורת מהיום הראשון, ובמשך שבועות שלמים שפלדשטיין היה מנוע היוועצות עם עו”ד.  איך הביטוי הזה זה התגלגל לפה של פלדשטיין בתוך הכלא?

יש פה שיבוש חקירה מהמדרגה הראשונה של עודד סבוראי

זו התנהגות לא אתית.  כדי לקדם את השנאה הבוערת שלו לביבי, סבוראי שכנע את פלדשטיין לשנות גרסה ולטנף על ביבי.

בכלל בכל דיוני המעצר סבוראי שתק כמו דג, מה שמראה שהוא רצה שהלקוח שלו יתבשל במיץ של הכלא עד שיהיה מוכן שסבוראי יפרוס עליו את קורי העכביש הרעילים שלו.

בתמונה:  בת הדודה של עודד, מורן סבוראי חולת נפש קפלניסטית

עלאא מסרוואה כתב החלטה ששווה לתחת

ולגבי מסארווה וההחלטה שכתב.  הוא רק מדבר בסיסמאות.  כל המגילה שכתב לא שווה כלום.

אין בה שום תשובות לשאלות, למה בכלל צצה הטענה לביטחון המדינה, מאיפה צצה הטענה לריגול, מאיפה צצה הטענה שאסור להעביר לראש הממשלה חומרים, מה זה בכלל “פגיעה ביעדי המלחמה”, למה בכלל המציאו עלילה שפלדשטיין מואשם בניסיון לשנות את הנרטיב הציבורי לטובת כוח קפלן ולטובת המאבק לפיטורי ביבי, מה התרומה של אל”מ ג’ (גיא עמית) לכל הסיפור, ולמה השופט מנחם מזרחי אמר שפלדשטיין פגע בכבודו של סינוואר ובמוניטין הטוב של סינוואר?

בכלל מה זה המצאה הזו “חולשה ראייתית”?  יש פה ראיות למה?  לזה שפלדשטיין רצה לפרסם שסינוואר מתעתע בציבור ורוכב על הגל של הפסיכים שמאשימים את ביבי בהפקרת חטופים ואי רצון לעשות עסקה שלא קיימת?

שימו לב שבהתאם להלכת זאדה, כל טענות ההגנה נדחו לגמרי, והשופט כותב לסנגורים שהוא לא מקשיב בכלל לאף אחת מהטענות שלהם, ושישמרו את הטענות שלהם ל”הליך העיקרי”, כלומר לעוד 3 שנים….. ואצל שופט אחר.

וזה יונתן אוריך אשר עודד סבוראי הדריך את פלדשטיין לפתוח עליו ג’ורה.  סתם.

תיקוני חקיקה לביטול הלכת זאדה

הגיע הזמן להצעת חקיקה לתקן את הלכת זאדה.  אהרון ברק קבע שדי בראיות גולמיות להשאיר אנשים בכלא עד תום ההליכים.  ראיות גולמיות זה אומר ראיות שאינן הגיוניות, ראיות סותרות וראיות חלשות, ואפילו ראיות שמתכחשות לאליבי מוצק.  על אלה ראיות מספקות לפי הלכת זאדה. בש”פ שלמה זאדה נ’ מד”י, 8087/95.

במהלך השנים פיתחו את ההלכה הזו כך שבדיון על ראיות למעצר עד תום ההליכים, די גם ב”ניצוץ ראייתי”.

ובמשך השנים פיתחו את ההלכה כך שבכלל לא מקשיבים לסנגורים, ואומרים להם שהטענות שלהם לא מעניינות אף אחד כעת, ושטענות הסנגורים יישמעו בהליך העיקרי, בפני שופט אחר.  בעוד 3 שנים.

בהלכת זאדה היתה דעת מיעוט של דליה דורנר, שעל מנת לעצור עד תום ההליכים, צריך שהמשטרה והפרקליטות יביאו ראיות שאין בהן צל של ספק, כלומר ראיות שמעבר לספק סביר, ראיות שאפשר להרשיע עליהן, ולא ראיות “גולמיות”.

סע’ 21 (א) אומר שאפשר לעצור אחרי כתב אישום, אם (1) בית המשפט סבור, על סמך חומר שהוגש לו, כי נתקיים אחד מאלה:

להלן תמצית של הלכת זאדה

“בהליך העיקרי, מידת ההוכחה הנדרשת להוכחת האשמה של נאשם בפלילים היא זו שמעל לכל ספק סביר. רק באמצעות רמת הוכחה גבוהה זו מרימה התביעה את הנטל הרובץ עליה להוכיח את אשמת הנאשם. רמת הוכחה זו היא פרי הכרעה שיפוטית המשקפת את מלוא התשתית הראייתית, כפי שגובשה במהלך המשפט. היא מעוצבת לאחר שנקבעו מהימנותם של העדים ומשקלן של הראיות. היא מיושמת בסוף ההליך הפלילי, והיא מהווה את שיאו.

שונים פני הדברים בהליך הביניים שעניינו מעצר עד תום ההליכים. בגדרו של הליך זה לא נקבעות חפותו או אשמתו של הנאשם. חזקת החפות לא נסתרת בו. ההכרעה נעשית על בסיס תשתית ראייתית המונחת במיוחד לעניין הליך זה. הבחינה היא של חומר ראייתי גולמי שטרם עבר את העיבוד של ההליך הפלילי. התשתית הראייתית בוססת על ראיות אשר אספה המשטרה, תשתית המשקפת את עמדתה הראשונית של המדינה. חומר הראיות לא עבר את מסננת החקירה הנגדית. עמדת ההגנה, באמצעות עדיה וראיותיה, לרוב טרם הוצגה.

שוני זה בין השלב העיקרי (שבו מוכרעות החפות או האשמה) לבין שלב הביניים (שבו מוכרעת שאלת המעצר עד תום ההליכים) מחייב את המסקנה כי טיב ההוכחה הנדרש בהליך העיקרי, ואשר קובע את דין האשמה או החפות, אינו יכול לחול בהליך הביניים, שעניינו מעצר עד תום ההליכים.

קיים הבדל מהותי בין “ראיה לכאורה” הדרושה למעצר עד תום ההליכים לבין “ראיה רגילה” (או “ראיה מוחלטת”) הדרושה להרשעה או לזיכוי ( 146ו). (2) “ראיה לכאורה” היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו של נאשם. מידות ההוכחה הרגילות – בין זו (האזרחית) של עודף ראיות או נטייה של מאזן ההסתברות ובין זו (הפלילית) של שכנוע מעבר לכל ספק סביר – אינן תופסות בה. “ראיה לכאורה” היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי.

בעוד שראיה “רגילה” נבחנת בסיום ההליך השיפוטי, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה “לכאורה” נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. פוטנציאל זה יוצא מהכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית ולאחר קביעת אמינות ומשקל.

הראיה “הרגילה” אשר תישלף מהראיה לכאורה תיבחן על-פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי להוכחת אשמה או חפות, כלומר, הדרישה שהאשמה תוכח מעל לכל ספק סביר. כל עוד מצויים בשלב הלכאורי, בחינה שכזו אינה נעשית ואינה יכולה להיעשות. הראיה לכאורה נשארת ראיה גולמית. השאלה אשר בית המשפט מציב לגביה היא בדבר טיבה כראיה פוטנציאלית. השאלה שהשופט צריך לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, היא אם טיבה של הראיה – על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה – הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם ( 147א-ג).

“ראיות לכאורה להוכחת האשמה” הן ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר.

כך מושג איזון ראוי בין הערכים החברתיים המתנגשים. אין זה ראוי לעצור נאשם אלא אם כן קיים סיכוי סביר שהראיות הקיימות נגדו, לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, יש בכוחן להוכיח את אשמתו. אם חומר החקירה אינו מטיב זה, אין זה ראוי לשלול את חירותו של הנאשם. מסקנה זו נותנת ביטוי לאופיו המיוחד של ההליך אשר במסגרתו מתקבלת ההחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים בהתבסס על ראיות לכאורה. על-כן אינה נבחנת הוכחת אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר, אלא רק הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה.

החלטתו של השופט, לעניין קיומן של ראיות לכאורה, מבוססת בעיקרה על חומר החקירה כפי שהוא מצוי בתיק המשטרה המוצג לבית המשפט והנתון לעיון הנאשם ובא-כוחו.

ההסתכלות היכולת על חומר הראיות אינה מכריעה במהימנותם של העדים.

הכרעה זו נעשית בהליך הפלילי העיקרי. אין מקומה בהליך הביניים שעניינו מעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו. שופט המכריע בשאלת המעצר עד תום ההליכים בוחן את חומר החקירה “על פניו”. הוא מתרשם מהפוטנציאל הטמון בחומר החקירה בתור שכזה.

הבחינה הראייתית אינה טכנית. בית המשפט אינו בוחן אך את השאלה אם קיימת ראיה גולמית העשויה להתפתח כעניין שבדדוקציה לוגית לראיה מרשיעה. בית המשפט בוחן את השאלה אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה. בית המשפט בוחן אפוא את הגיונם הפנימי של הדברים, את מידת הפירוט או ההכללה שבהם, את נקודות האחיזה שבהם, את השתלבותם של הדברים אלה באלה. מכל אלה יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם.

לעתים מובנה בתוך חומר החקירה ספק, באופן שמתוך מכלול החומר ניתן להסיק כבר עתה כי אין סיכוי שיינתן אמון במוסר האמרה. לעתים ניתן לומר כבר עתה, כי גם אם יינתן אמו במוסר האמרה, אין סיכוי סביר להוכחת האשמה. מצב דברים זה מחייב כבר עתה את המסקנה כי לא קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה. אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי ייתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה.

היעדר מימצא בדבר מהימנות מוסר האמרה אינו מוביל למסקנה כי כל האמרות הן שוות מעמד ושוות משקל. קיומה של אמרה המבססת את גירסת התביעה וקיומה של אמרה השוללת גירסה זו, אין בהם כדי להביא מניה וביה למסקנה שאין סיכוי סביר להרשעה. במצב דברים זה, ואם יינתן אמון בגירסת התביעה, ניתן יהא להרשיע את הנאשם. על-כן, ניתן לקבוע כבר עתה, כי קיים חומר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.

הבחינה הראייתית אינה “טכנית” ואינה “סכמאטית”. בית המשפט צריך לבחון את הפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה. הוא צריך לבחון את מהותן הפנימית של הגירסאות ואת מידת הסתירות הפנימיות המצויות בהן. הוא צריך להעריך את ה”עיבוד” שחומר “גולמי” זה יעבור במהלך המשפט. על יסוד כל אלה עליו להחליט, אם קיים כיום סיכוי סביר להוכחת האשמה בסוף המשפט. בשלב המעצר עד תום הליכים אין השופט קובע מימצאים בטוחים. כל שבידו אינו אלא להעריך סיכויים סבירים.

חשוב הוא כי הבחנה בין שלב המעצר עד תום ההליכים לבין ההליך הפלילי העיקרי תישמר לא רק במישור הנורמאטיבי, אלא גם במישור המעשי. שלב המעצר עד תום ההליכים אינו “קדם משפט פלילי”. אל לו לשופט להביע עמדתו שלו באשר למשקל הראיות ולאמינות העדים. בדיקתו היא מטבע הדברים כללית וכוללנית. עם זאת, עליו להיות רגיש לאפקט הממשי של פסקו. הוא שולח למעצר אדם שאשמתו לא הוכחה, ואשר חזקת החפות עומדת לו. הבחינה הנדרשת מהשופט בשלב המעצר עד תום ההליכים היא לכאורית. אל לה להיות שטחית.
ראו גם בש”פ סעיד אלמכאווי נ’ מד”י, 6742/11.

“בשלב בחינת בקשת המעצר עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. ראיות לכאורה בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. רק אם הבחינה הלכאורית מגלה ליקויים יסודיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה, באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל – גם לאחר “עיבודו” בעתיד כאמור – לגבש תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה הרשעה, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ובמצב דברים זה אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (בש”פ 8087/95 זאדה נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(2) 133 (1996); בש”פ 10512/05 פינר נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 24.11.2005); בש”פ 826/08 קשאש נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2008)). בשלב בחינת הראיות לכאורה אין בית המשפט נדרש לבחון את מהימנות עדים או את משקלן של העדויות, אלא-אם-כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה (בש”פ 385/11 ציון נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.2011); בש”פ 352/11 איאסי ברי נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2011)). בעת בחינת מעצר עד תום ההליכים, יש לתת את הדעת ליחס בין עוצמת הראיות לבין מידת ההגבלה על חירותו של הנאשם. מקום שבחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, יטה בית המשפט להעדיף חלופת מעצר, גם בהתקיים התנאים האחרים למעצר (בש”פ 5837/00 חטואל נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 28.8.2000); בש”פ 5947/06 מדינת ישראל נ’ דנילוב (לא פורסם, 25.7.2006); רע”פ 8402/07 בהלקר נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2007)).

ראיתם את פרצוף התחת של הפרקליטה בתמונה שמלמעלה?  עדנה קרנבל מאחלת לה ש 72 בתולי נוחבה יקרעו לה את הכוס.  היא רק תודה לנו…..  אופס…..  היא כבר עכשיו רוצה לדעת איפה הג’מעה לפארטי. שתתכבד ותיסע לשדה תימן ותחפש שם את השבאב.  יקרעו אותה טוב טוב.  את צהלותיה ישמעו משדה תימן עד ויצמן 1 בתל אביב.

ובינתיים אף מחבל נוחבה לא קיבל כתב אישום.

להלן ההחלטה של עלאא מסארווה על עילת המעצר 3/11/2024

ולהחן החלטת השחרור לעצר בית הרמטי של מסארווה