לפנינו פסק דין דוחה ומגעיל של השופט אריאל ברגנר מפתח תקוה, שופט שאצלו כל הנשים הגרושות עומדות בתור כי הוא מחלק להן צווי הגנה וצווי הרחקה מהגברים הגרושים כמו לחמניות טריות, בלי לשאול אפילו שאלה אחת.  אורי שהם מטייח תלונה על אריאל ברגנר: פתיל קצר וזעמני, איומים על בני משפחת עצורים והשפלת סנגורים,  משימה 1 טירפוד קידום שופטים פמינאצים: אריאל ברגנר שופט מסוכן לגברים שנשים עומדות אצלו בתור לקבל צווי הרחקה בקלי קלות

לשופט הזה אריאל ברגנר יש פטיש.  הוא אוהב שוטרים.  הוא אוהב את הכוחניות שהשוטרים משתמשים בהם כדי להשליט טרור משטרתי על הציבור בארץ.  אצל אריאל ברגנר לא קיים המושג “שוטר אלים”.  מבחינתו כל שוטר שמרביץ הוא שוטר שעושה מלאכתו נאמנה.  כל שוטר שמחשמל בטייזר הוא שוטר שעושה מלאכתו נאמנה, וכל שוטר שבודה ראיות ופולש לתוך בתים ללא צווי חיפוש הוא שוטר שעושה מלאכתו נאמנה.

על רקע זה ניתן להבין את פסק הדין בו הוא פסק לטובת שלושה שוטרים אלימים שהתפרצו לתוך בית כי “הריחו” גראס, ונגד גיא לרר והצוות שלו סכום עתק של 250,000 ש”ח.

שיהיה ברור:  אנו לא סובלים את גיא לרר.  הוא שבוי של שדולת הנשים ופמיניסט גדול.  הדס שינדלר הנקבה היחידה בישראל שהיתה מוכנה לקשור גורלה בגורלו עדיין לא הראתה לו איזה יכולות מופלאות היא יכולה להפעיל נגדו אם רק תרצה להתגרש ממנו.

לפחות אפשר לשמוח בהפסד הגדול של גיא לרר, למרות שפסק הדין לא מוצדק בעליל.

גיא לרר שפוט של שדולת הנשים חטף צינור של 250,000 ש”ח בישבנו המדיף ריח גבינה מעופשת.

שיהיה ברור:  גם אם גיא לרר הוא בלתי נסבל וגם אם כל הכתבות שלו הן מגמתיות, מכפישות, מונעות מאג’נדה (פמיניסטית או בעד גראס, חשיש ופייסלים), והוא מעלה תמיד צד אחד (זה שהוא מעדיף) וסותם פיות לצד האחר, עדיין כשמגיעים לבית המשפט זכותו לחופש ביטוי, זכותו לפרש את המעשים של השוטרים כמו שהוא רואה לנכון (שהם אלימים ושהם התפרצו לתוך בית בלי צו של בית משפט), ועדיין לשופט ברגנר אין זכות להדריך עיתנאים איך לכתוב כתבות, איזה פריימים להציג ואיך לערוך כתבות.

אריאל ברגנר לא היה מעיז להתעסק עם אילנה דיין גם אם היה ברור שאילנה דיין משקרת.

אגב גם הליצן הנשי מכונה בר שם אור חטף צינור, וגם הוא יחוייב לשחלם כסף לשוטרים הנאלחים.  ראו בתמונה את הליצן בר שם אור עם נופר אליהו.  מסכנה.  לא יכלה למצוא גבר אז התפשרה על ליצן תקשורת.

בבית הדין המשמעתי של המשטרה ממשיכים בענישה מגוחכת של שוטרים עבריינים.  אחד השוטרים שזכו בתביעה זו דן סורקיס נקנס ב-1,000 שקל בשל שני מקרי אלימות נגד אזרחים, כולל מקרה בו גרם לכך שידו של האזרח גובסה בשל חשש לשבר. הוא הורשע בשימוש בכוח מעבר למידה הנדרשת. בניגוד להסדר הטיעון, בית הדין הטיל עליו קנס ולא חובה לפצות את שני המתלוננים באותו סכום.

בתמונה:  השוטר האלים דן סורקיס

https://www.facebook.com/watch/?v=404661263806437

להלן כתבה של אורנה פרסיקו בהעין השביעית:

חוש ריח חזק

השופט אריאל ברגנר חייב את גיא לרר, כתב “הצינור” בר שם-אור והאזרח ניב בריג לפצות ברבע מיליון שקל שוטרים שהוצגו בתוכנית כמי שביצעו מעצר-שווא

העיתונאי גיא לרר, כתב “הצינור” בר שם-אור והאזרח ניב בריג יפצו שלושה שוטרים ב-250 אלף שקלים, כך קבע השבוע (13.3) השופט אריאל ברגנר מבית-משפט השלום בפתח-תקווה.

לפי השופט, העובדה ששוטרים הריחו ריח חזק של סם בוקע מדירה פרטית מובילה להנחה סבירה לפיה ישנה אפשרות כי במקום פועלת מעבדת סמים, ועל כן היתה להם הזכות להיכנס לדירה ולבצע חיפוש.

כשביקשו שיתלווה איתם לתחנה סירב בריג ואף תקף את אחד השוטרים. הוא נעצר והובל בעל כורחו לתחנת המשטרה שם, לאחר זמן קצר, שוחרר. בריג הגיש תלונה למח”ש אך זו נגנזה.

ב”הצינור” דיווחו על האירוע כך: “מקרה נוסף של פלישה בלתי מוצדקת של שוטרים לתוך בית של אזרח פשוט שלטענתם עישן ג’וינט בביתו, רק שהפעם במשטרה לא יכולים לטעון כל מיני טענות והמצאות פשוט כי האזרח צילם הכל – בשוט אחד מההתחלה ועד הסוף”.

למחרת פורסם בדף הפייסבוק של “הצינור” דיווח בזו הלשון: “החיפוש והמעצר הבלתי מוצדק בבית של האזרח רק בגלל שהשוטר טען שהוא הריח ג’וינט מקומה שלישית. עכשיו נחשפת ההקלטה של חוקר מח”ש ברגע שהוא קיבל את התלונה. אז למה סגרו את התיק נגד השוטרים?”.

שלושת השוטרים הגישו נגד לרר, שם-אור ובריג תביעה בסך 300 אלף שקלים. באמצעות עו”ד יוסי צור טענו כי הוכפשו על לא עוול בכפם, בזדון ומתוך מטרה להסית נגדם את הציבור הרחב.

הנתבעים טענו, באמצעות עורכי-הדין תמיר גליק ובר לאודון, כי מדובר בתביעה נקמנית. לטענתם, התנהלות השוטרים אינה הולמת את מדיניות השר לביטחון פנים דאז גלעד ארדן לאכיפה נגד סוחרי מריחואנה, ולא נגד משתמשי הסם. עוד נטען כי השוטרים נכנסו לדירתו של בריג בתואנות שווא ומתוך שכרון כוח, כי עצרו אותו באמתלות סרק, מבלי שמצאו כל דבר בביתו, וכי גררו אותו לתחנת המשטרה ללא סיבה.

לטענת הנתבעים, בריג לא גידף את השוטרים ושמר על קור רוח. השוטרים, כך טענו הנתבעים, הם שהסלימו את האווירה ודיברו באגרסיביות כלפי בריג. הדיווחים על האירוע, כך נטען, פורסמו מתוך חובת העיתונות האחראית והזהירה, ולאחר שהעיתונאים וידאו את הפרטים כראוי.

השופט ברגנר דחה את טענות הנתבעים וקיבל את התביעה.

לפי פסק-הדין, הצגת האירוע כ”פלישה בלתי מוצדקת” של השוטרים לביתו של “אזרח פשוט” מהווה לשון הרע. הנתבעים טענו כי עומדת להם הגנת אמת בפרסום, אולם לדברי השופט אף שהשוטרים נכנסו לדירה וביצעו חיפוש ללא צו, בנסיבות המקרה לא היה צורך בצו.

“הנתבע 3 [בריג] מודה ומאשר בפני התובעים ‘עישנתי פייסל בבית וואה וואה'”, מציין השופט בפסק דינו, משמע כי צדקו השוטרים כשייחסו לבריג עישון מריחואנה. “מאחר שהתובעים הריחו ריח חזק של סם ולא ידעו באותו שלב האם מדובר בשימוש עצמי או בכמות גדולה של סמים, הם רשאים היו להניח, לדעתי, כי מדובר בכמות גדולה של סם ומכאן הטענה לחשד למעבדת סמים”, כותב השופט. מכאן שהאשמה ב”פלישה בלתי מוצדקת” לביתו של “אזרח פשוט” אינה אמת.

עוד קבע השופט כי גם הדיווח על “מעצר בלתי מוצדק” אינו יכול ליהנות מהגנת אמת דיברתי. “צפיתי בסרטונים שהוגשו וראיתי בבירור את התנגדות הנתבע 3 וראיתי אותו דוחף פעמיים  את התובע 3 כאשר התובע 3 מבקש לבצע עליו חיפוש”, כתב השופט ברגנר בפסק-דינו. עבירה של תקיפת שוטר, ואף עבירת הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, הן עבירות בנות מעצר, הוא מציין. מכאן, שגם הקביעה כי המעצר היה “בלתי מוצדק” אינה אמת.

השופט שלל מהנתבעים גם את הגנת תום הלב, בין היתר משום שלא פנו למשטרת ישראל בבקשת תגובה רם הפרסום אלא הסתפקו בבדיקת העובדות מול מח”ש. “אני סבור וקובע כי הנתבעים לא נקטו כל אמצעים סבירים על מנת להיווכח האם הפרסומים אמת או לאו אלא החליטו לבצע את הפרסומים מאינטרס עיתונאי צר מבלי לקחת בחשבון את הפגיעה שתיגרם לשמם הטוב של התובעים הנראים בכתבה”, כתב השופט ברגנר.

בבואו לחשב את גובה הפיצוי ציין השופט כי “לאחר פרסום הכתבות התפרסמו הודעות נאצה רבות (טוקבקים) מלאות הכפשה אשר לא יכול להיות חולק ברמת הפגיעה הקשה בתובעים כתוצאה מכך. […] כמו כן, לא ברור מדוע המתינו הנתבעים 10 חודשים עד אשר שידרו את הכתבות ובמיוחד עמידתם של הנתבעים על טענותיהם ללא כל חרטה והכל עבור הסיפור העיתונאי”. מנגד, קבע השופט, לא ניכר כי במקרה זה הפרסום נעשה בזדון ובמטרה לפגוע.

“התפקיד השמור לעיתונאים הוא רם ערך ורב חשיבות, אך כפי שחשוב הוא גם חשובה הזהירות שיש לנקוט בה והאחריות והמתינות המתחייבים במילוי התפקיד אשר אינו מתיר לעיתונאי להביט את המטרה מבלי להסיט עיניו לצדדים כדי לראות מה ניצב בשולי דרכו ומה הוא דש בעקביו”, נכתב בפסק-הדין. “כאן, נכשלו הנתבעים. לא התרשמתי כי הנתבעים ביקשו לפגוע בתובעים באופן אישי, אך החתירה להגשמת המטרה העיתונאית הזניחה את ההשלכות על שמם הטוב של התובעים ובמיוחד בהיותם בזמן האירוע שוטרים בתפקיד במשטרת ישראל”.

השופט אריאל ברגנר פסק כי כל אחד מהשוטרים התובעים יפוצה ב-70 אלף שקלים, וכן הנתבעים יחויבו בהוצאות בסך 40 אלף שקלים. כיוון שכתב ההגנה לא הפריד בין האזרח בריג לעיתונאים, נקבע כי האזרח אחראי אף הוא לפרסום ויחלוק עם העיתונאים את הפיצוי.

https://www.the7eye.org.il/449853

להלן פסק הדין, תיק 17041-02-20: