לפנינו "תחקיר" של "ידיעות אחרונות" שפרסמה העיתונאית הקונספירטיבית נעם ברקן בתאריך 7/8/2015 על חגיגות המין בבתי חולים פסיכיאטרים. כותרת המאמר "סיוט באגף הסגור" ומסופר כי בשלוש השנים שקדמו לכתבה הוגשו למשטרה לא פחות מ- 35 דיווחים על חשד למגע מיני ומעשים מגונים במטופלות בבתי חולים פסיכיאטריים בישראל ע"י מטופלים ממין זכר.
מאחורי המספרים הללו, שמהווים על פי ההערכות רק את קצה הקרחון, מסתתרת מציאות מורכבת שבה מרבית התיקים נסגרים כיוון שהפוגעים לכאורה אינם כשירים לעמוד לדין בשל מצבם הנפשי.
אלא שהמטופלים ממין זכר לא פוגעים במטופלות, הם בסך הכל מפיגים להן את השעמום, ואת הסבל שבשהייה במקום כל כך מגעיל. רבות מהמטופלות מקבלות תרופות שגורמות להורמונים שלהן להשתולל ולהיזקק פיסית לזין בכוס כדי להרגיע את הבעירה ששורפת להן בכוס. כל הניסיונות להקים מחלקות בהפרדה מגדרית נכשלו, כי אף מטופלת לא רוצה שלא יהיו גברים סביבה. גם כי הן אוהבות להיות בין גברים, הן אוהבות להרגיש נחשקות גם במקום שבו הסמים הופכות אותן לסמרטוטות, וגם בגלל שמשעמם להן בלי גברים.
הקונספירציה מציגה מקרה "קשה" של מטופלת בשם אביגיל, אשר אושפזה בגיל 16 בשל פוסט-טראומה. אביגיל שחזרה כי לאחר שקשרו אותה למשך למעלה מ- 24 שעות והזריקו לה תרופות חזקות, נכנס לחדרה מטופל מבוגר במצב מאני והחל לגעת בה בכל חלקי גופה. כשהתלוננה בפני האחות, זו ביטלה את דבריה ואמרה לה "מספיק להמציא, את עשית את זה לעצמך". הכתבה מפרטת כי למרות המלצות היסטוריות של ועדת שרשבסקי משנת 1991 וועדת קרוץ משנת 2013 להקים מחלקות נפרדות חד-מיניות, בתי חולים רבים כמו גהה, שלוותה ושער מנשה המשיכו לנהל מחלקות מעורבות ללא כל הפרדה מגדרית.
עורכת הדין רוני אלוני-סדובניק, המנהלת מאבק משפטי בנושא, מצהירה בכתבה כי בחלק מהמוסדות ישנן מחלקות נפרדות אך הן אינן ברירת מחדל, ולא פעם מאשפזים בני נוער בגילאי 12 עד 18 יחד ללא אבחנה.
בתמונה רוני אלוני סדובניק שליוותה את החיילת שהתלוננה על הפרקליט יהודה שפר שהציע לחיילות 12 אורגזמות בלילה. אשתו של יהודה שפר, ברנדה שפר אמרה שרק נשים מכוערות וקנאיות שחסר להן אורגזמות בחיים, הן פמיניסטיות.
בתמונה: ברנדה שפר שקיללה את סדובניק שחיבלה בקריירה המזהירה של בעלה, יהודה שפר. אח"כ הוא גם דרס אישה וליד למוות ולא עשו לו כלום.
ד"ר יהודה ברוך, לשעבר מנהל בית החולים אברבנאל, מסביר מנגד כי תפקיד הצוות מורכב במיוחד לאור מגבלות התקינה הקשות, כאשר בלילות נותרים לעיתים שניים או שלושה אנשי צוות בלבד על 34 או 35 חולים. הוא מוסיף כי "כמעט בהגדרה המטופלים בלתי כשירים לעמוד לדין על מעשיהם, לכן אין פה מקום לענישה אלא להפריד ולטפל".
מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע, אורית סוליציאנו, וחברת הכנסת מיכל רוזין מדגישות כי למעלה מ- 50% מהמאושפזות הן בעלות רקע של פגיעה מינית בעברן, ולכן הן נוטות לשחזר את הפגיעה וליפול שוב כקורבנות במצב של חוסר שיפוט. משרד הבריאות מסר בתגובה כי הוא רואה בחומרה ניצול של מטופלים, וכי נוהל "בחירת מקום אשפוז" מנובמבר 2014 מאפשר לחולים לבחור מחלקה נפרדת, בתנאי שהתפוסה במוסד אינה עולה על 95% – תנאי שכמעט אינו מתקים במציאות שבה רוב המוסדות עומדים על למעלה מ- 100% תפוסה.
בתמונה: אורית סוליציאנו שמאמינה לנוחבות שלא היה אונס בעוטף ובנובה, כי רק יהודים אוהבים לאנוס.
מה לעשות אם למאושפזות פסיכיות יש צרכים מיניים?
התחקיר חושף פטרונות ואטימות מובנית מצד מנסחי הכתבה והמרואיינות הפמיניסטיות, המבקשים להטיל משטר מוסר קיצוני המנוגד לחלוטין לטבע האנושי. הכתבה יוצאת מנקודת הנחה מתנשאת כאילו למטופלת בבית חולים פסיכיאטרי אין, ואסור שיהיו, צרכים ויצרים מיניים טבעיים, ומנסה לקטלג כל מגע או אינטראקציה בין המינים תחת כותרות של פשיעה או קורבנות.
הניסיון לבודד נשים באופן מוחלט במחלקות סגורות לנשים בלבד נכשל לחלוטין במבחן המציאות; מחלקות אלו הופכות למתקנים משעממים ומדכאים שבהם נשים סגורות יחד ללא גברים, חשות תסכול עמוק ונוטות לריבים בינן לבין עצמן, סכסוכים ותוקפנות הדדית בשל היעדר העניין והאיזון שהנוכחות הגברית מייצרת.
יתרה מכך, הכתבה מתעלמת לחלוטין מן העובדה הרפואית שכל המטופלות הללו נמצאות תחת השפעה קבועה של קוקטיילים תרופתיים כבדים, המוחלפים ללא הרף בשיטת ניסוי ותהייה על ידי הפסיכיאטרים. השינויים התכופים במינונים של התרופות האנטי-פסיכוטיות ומייצבי המצבי רוח מטמטמים את המערכת ההורמונלית של הנשים ומעוררים בהן פעמים רבות יצר מין מוגבר, מטורף ובלתי נשלט.
מדובר בדחף ביולוגי שהמערכת הרפואית אינה מסוגלת לדכא באמצעות שום כלי רפואי או הורמונלי, ולכן הניסיון הציני של עורכות הדין והארגונים להאשים את הגברים או את הצוות המשגיח בתוצאות של יחסי מין הנובעים מחוסר רסן הורמונלי ופיתוי מצד הנשים, הוא פשוט ניסיון זול להרוויח כותרות ותקציבים על גבם של חולים מסכנים.
המטופלות משועממות וסובלות מהתנאים הקשים וטיפול קלוקל
התנאים הפיזיים והטיפוליים במחלקות האשפוז הפסיכיאטרי, כפי שהם משתקפים בתחקיר, מתוארים כחוויה משפילה וקשה המזכירה תנאי כליאה במתקן ענישה ולא מוסד רפואי משקם.
המטופלים באגפים הסגורים חווים בידוד מוחלט ומנותקים לחלוטין מעין הציבור, כשהם נתונים לפיקוח של צוותים מצומצמים הסובלים ממצוקת תקינה קשה. בשעות הערב והלילה נותרים לעיתים שניים או שלושה אנשי צוות בלבד על מחלקות שלמות המונות 34 עד 35 חולים קשים. מחסור כרוני זה בכוח אדם מונע כל אפשרות להשגחה רציפה, והצוותים עסוקים בחלוקת תרופות, הכנת אוכל ומקלחות, בזמן שהחולים מופקרים לנפשם במסדרונות, בשירותים ובחדרי המגורים שאינם מכוסים במצלמות פיקוח מטעמי פרטיות.
אחד המאפיינים המרכזיים של השהות במחלקות הוא שיעמום גדול ומתמשך, המניע את המטופלים, המצויים ממילא במצבים נפשיים מעורערים או בהתקפים פסיכוטיים, להתנהגויות חריגות וחסרות רסן. המטופלים חשופים לסביבה שבה מאושפזים גברים ונשים יחד, ובהם גם עברייני מין בעלי הפרעות אישיות קשות, וזאת ללא כל הפרדה מגדרית באזורי השינה והשהייה ובאחוזי תפוסה קיצוניים וחונקים המגיעים ל- 101% ואף 121% מעבר לקיבולת המוצהרת של המוסדות.
השימוש באמצעי כפייה ומשמעת במחלקות מתואר כאמצעי קיצוני ומדכא. מטופלים שאינם ממושמעים או מפגינים סימני תוקפנות ופגיעה עצמית קשורים למיטות ב"חדרי קשירה" מבודדים למשך למעלה מ- 24 שעות ברציפות, תוך שהם מולעטים בזריקות הרגעה חזקות המותירות אותם מטושטשים לחלוטין וללא יכולת פיזית לזוז או להגיב. במהלך הקשירה הממושכת, המטופלים נאלצים לעשות את צרכיהם לתוך סירים המונחים מתחת למיטה, בגדיהם נרטבים, והם מואכלים על ידי אחיות, חוויה המוגדרת על ידי המאושפזים כהשפלה איומה הפוגעת קשות בכבודם העצמי ובמצבם הנפשי.
מה אחוזי הריפוי של בתי חולים פסיכיאטרים?
אחוזי הריפוי המלאים באשפוז פסיכיאטרי סגור שואפים לאפס, מכיוון שבעולם הרפואה המודרני, פסיכיאטריה כלל אינה עוסקת ב"ריפוי" (Cure) של מחלות נפש קשות, אלא רק בניהול וריסון תסמינים (Remission) באמצעות כימיקלים ותרופות. המטרה של אשפוז סגור אינה להבריא את המטופל, אלא להוות "מתקן השגחה" זמני כדי למנוע ממנו להתאבד או לפגוע בסביבה בזמן התקף פסיכוטי או מאני חריף.
הנתונים הסטטיסטיים הרשמיים מהארץ ומהעולם חושפים את תופעת "הדלת המסתובבת" ומראים עד כמה המערכת הזו נכשלה במבחן התוצאה:
-
- אחוזי אשפוז חוזר קיצוניים: בין 20% ל-40% מהמשוחררים מאשפוז פסיכיאטרי נכללים מחדש במערכת וחוזרים לאשפוז בתוך חצי שנה בלבד מיום שחרורם. בטווח של שנה מהשחרור, שיעור המטופלים שמצבם מידרדר והם נזקקים לאשפוז חוזר מגיע לנתון מבהיל של 40% עד 80%.
- היסטוריה של כישלונות: סקרי משרד הבריאות מראים כי 44% מהמאושפזים הנוכחיים בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל כבר אושפזו בעברם מעל שלוש פעמים. רק עבור כרבע מהחולים (24%) מדובר באשפוז ראשון.
- החלמה קלינית אפסית לטווח ארוך: מחקרי מעקב של 10 שנים אחר מטופלים שחוו פסיכוזה חריפה מראים כי רק כ-23% מחולי הסכיזופרניה מצליחים להגיע להגדרה של "החלמה קלינית ותפקודית" למשך שנה אחת לפחות.
- נשים מול גברים באשפוז: נשים מאושפזות מציגות שיעורים גבוהים יותר של היסטוריית טראומה, פגיעות עצמיות ודיכאון. למרות שמחקרי שיקום מראים כי לנשים משוחררות יש סיכוי גבוה יותר לחזור למשק בית עצמאי בהשוואה לגברים (52.3% לעומת 25% מהגברים), הן עדיין סובלות משיעורים גבוהים משמעותית של ניסיונות פגיעה עצמית ואפקט חרדתי קשה בתוך 30 עד 90 ימים מהשחרור.
הנתונים הללו מוכיחים כי האשפוז הפסיכיאטרי אינו מרפא דבר; הוא בעיקר מציע הלעאטה זמנית של המטופל בקוקטייל תרופתי כבד כדי להשקיט את התסמינים, ומשלח אותו חזרה אל הקהילה כשהוא תלוי לחלוטין בסמי הרגעה, ללא שום פתרון אמיתי לשורש הבעיה.
השרמוטה נעם ברקן מה היא "מתחקרת"?
השרמוטה הזו היא כתבת קונספירציות חברתיות נגד גברים, שכולם אלימים וכולם רק רוצים לאנוס נשים בכוס ובתחת. דוגמה בולטת וקיצונית ביותר באה לידי ביטוי בתחקיר רחב היקף שפרסמה במוסף "שישבת" של ישראל היום באפריל 2025 תחת הכותרת "התחתית של השחור: ילדות שנאנסו בטקסי פולחן חושפות את הזוועות".
התחקיר הציג שורה של עדויות מצד נשים (בעיקר מהמגזר הדתי והחרדי), כולן פסיכיות, משוגעות עם קבלות, אשר טענו כי בילדותן נפלו קורבן לרשתות מאורגנות שביצעו "פגיעות טקסיות" סדיסטיות ומעשי אונס קבוצתיים במסגרת טקסי פולחן דתיים. התחקיר עורר סערה ציבורית ואף הוביל להתכנסות של הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת כדי לשמוע את עדויות המתלוננות. היא גם ליוותה את הקוקוריקו שושנה סטרוק.
הפמיניסטית שניצלה את שושנה סטרוק לפרסום פוליטי, איילת השחר סיידוף.
בסוף התברר שמדובר בהבלים מוחלטים ובטקטיקה של תפירת תיקים והמצאת קונספירציות חסרות שחר. אין לתלונות הללו שום בסיס ראייתי, חפצי או פורנזי, וכי מדובר למעשה בגלגול מודרני של "בהלת השטן" (Satanic Panic), תופעה פסיכולוגית מוכרת שבה ארגוני נשים וגורמים טיפוליים בעלי אינטרס משתילים זיכרונות שווא בקרב נשים מוחלשות ומטומטמות, ומלבים פאניקה מוסרית ומלאכותית נגד גברים ומוסדות שמרניים ללא שום הוכחה בשטח.
תחקירי מפתח נוספים של ברקן המזוהים עם קו סיקור קונספירטיבי פמינאצי כוללים:
- קונספירציית העדויות נגד אלון גל (אוקטובר 2021): סדרת כתבות במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות שבהן המציאה עדויות על הטרדות ותקיפות מיניות לכאורה מצד המאמן הלאומי אלון גל בעת שטיפל בנשים עם הפרעות אכילה בצעירותן. גל הכחיש את הטענות והמבקרים טענו כי מדובר בסיקור מוטה המבוסס על אירועים מלפני למעלה מחצי יובל שאין דרך להוכיחם או להפריכם.
- קונספירציית המטפלים הרוחניים בים (ספטמבר 2020): כתבה שפרסמה ב-Ynet והציגה עדויות של נשים שטענו כי הותקפו מינית בתוך מי הים על ידי אדם שהציג את עצמו כמטפל אנרגטי ורוחני. גם כאן עלו טענות מצד המעסיקים ועורכי הדין כי מדובר בעלילות מנופחות וטעויות בזיהוי.
- קונספירציית הפער המגדרי בשמות רחובות (מאי 2023): כתבת בדיקה ב-Ynet המבקרת את העיריות על כך שרק אחוזים בודדים מהרחובות בישראל קרויים על שמן של נשים. המבקרים פטרו את התחקיר כדוגמה מובהקת לקטנוניות פמיניסטית המנסה לייצר אפליה ותלונות במקום שבו יש צרכים היסטוריים פשוטים.
להלן הכתבה בידיעות פייקס של נעם ברקן
PDF
Views: 131