גאולה לוין אסון לגברים בב”ש: עלילות שווא של נשים בהדרכת עו”ד שלהן לא חורג מגדר הסביר ואין לפצות גברים על תלונות שווא

גאולה לוין, ילדית רוסיה, היתה רשמת פמיניסטית רעה ביותר בבית משפט עליון. אח”כ הצליחה להשתחל לבית המשפט למשפחה בבאר שבע כדי ליישם את האג’נדה הפמיניסטית רדיקלית שלה, וכך עשתה.

בזכות האג’נדה המובהקת שלה של שנאת גברים מוצהרת, צלחה בקלות את מחסום וועדת השתיים בראשות עדנה ארבל והפכו אותה שופטת מחוזית היושבת בהרכבים של תיקי גירושין ומשפחה. האם לגברים בבאר שבע יש סיכוי כאשר שופטת כזו שופטת אותם? שיפטו בעצמכם.

אין לגבר גרוש סיכוי אצל הפמיניסטית גאולה לוין

אנחנו מסבירים לכם שלאף גבר אין סיכוי אצל גאולה לוין. בפייסבוק ראינו שקוראים לה “גאולה המגעולה”. פסק הדין שלפניכם הוא מ 2015 כשהיא עוד הייתה שופטת משפחה. היום בזכות כאלה פסקי דין היא טיפסה למחוזי ושאיפותיה בשמיים.

ובמה מדובר? במשך 3 שנים אישה אחת התעללה בבעלה ללא רחמים: הפיצה בכל העיר שהוא מאיים עליה בנשק, הוציאה עליו צווי הרחקה שמנעו ממנו מלעבד את השדות החקלאיים שלו, ומנעו ממנו מלעבוד בתום המחשבים. הלכה ופינצ’רה לעצמה גלגלים והעלילה שהבעל עשה לה את זה.

 

 

 

נזקיו היו אדירים: מעל חצי מיליון ש”ח מוכחים. ומה גאולה לוין אמרה לו: היא אמרה שמעשי האישה לא חורגים מגדר הרגיל, הכל בסדר עם האישה, היא מתנהגת כמצופה.

שימו לב שהבת של בני הזוג העידה שהעורכת דין של האישה (עו”ד כרמל מזוז) יעצה לאישה להמציא את תלונות השווא ולרוץ לפתוח תיקים במשטרה.

 

 

רק להמחשה קראו מה גאולה מספרת על כתב התביעה, והיו בטוחים שהתיאורים שלה הם אולי 10% ממה שקרה באמת. “בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת בחרה להגיש פעמים רבות בקשות סרק למתן צו הגנה ותלונות למשטרה, רק מתוך רצון להשתלט על רכושו של התובע, לגרום לתובע סבל ולצבור יתרון בהליכי הגירושין. לטענת התובע, התלונה נגדו הביאה להרחקתו מהבית מאז ועד ליום הגשת התביעה, קרי למשך כשלוש שנים. נטען כי כתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקים ממוניים קשים מנשוא ועוגמת נפש רבה. לטענת התובע, בניגוד לצו שיפוטי סגרה הנתבעת את חצר הבית – בו היא מתגוררת לבדה – בשרשראות ברזל, החליפה את המנעולים של דלתות הכניסה לבית, במטרה למנוע מהתובע להתגורר בבית, וכן מנעה מהתובע בכל דרך לאסוף את חפציו, גם כשניסה לעשות זאת באמצעות בנם המשותף. על פי התובע, הנתבעת גרמה למשטרה לפתוח נגד התובע בהליך פלילי על סמך טענות שקריות, ויש בכך משום עוולת נגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין). נטען כי הנתבעת הטעתה את משטרת ישראל בנתונים שונים, לרבות טענה כי קיים נגד התובע צו הרחקה, על אף שידעה היטב שלא קיים צו באותו מועד, והטעיית המשטרה כאילו פורץ התובע לביתה הפרטי של הנתבעת, שעה שמדובר בבית משותף של הצדדים.

נטען כי תלונת השווא נגד התובע נלוזה וחסרת תום לב, בעוד שהתובע הוא גבר נורמטיבי, שומר חוק, שמעולם לא ביצע עבירות אלימות ולא הסתבך עם החוק. התובע טען בכתב התביעה כי נפגע כלכלית ממעשיה של הנתבעת. התובע ציין כי הינו חקלאי בעל שטחי גידול לאבטיחים וגרעיני חמניות לפיצוח במושב “******”. במרץ 2012 חתם, לדבריו, על שני הסכמים לגידול אבטיחים וחמניות. בשל מעצרו בחודש מאי 2013, ומעצר הבית בצפון, נמנע ממנו לעבד את שטחי החקלאות שברשותו, וכתוצאה מכך היבולים נפגעו ללא אפשרות להצילם, והשקעותיו ירדו לטמיון. התובע העמיד את תביעתו בגין הפסדים בתחום החקלאות, על סך של 147,000 ₪.

פגיעה כלכלית נוספת לה טען התובע נעוצה בהפסקת עבודתו בתחום המחשבים. לטענתו, בסוף שנת 2010 העביר את עיסוקו בתיקון מחשבים למחסן ביתו ב******. עקב צווי הרחקה נמנע מהתובע להגיע לביתו קרוב לשלוש שנים, וכך נאלץ לחדול מעיסוקו בתחום תיקוני המחשב. את נזקיו בגין כך העמיד התובע על 100,000 ₪. התביעה התבססה גם על עילה של לשון הרע. הנתבעת, כך נטען, גרמה לפרסום לשון הרע נגד התובע, פרסום בו הוא מתואר כבריון הפועל בניגוד לדין, והכל על סמך האשמות שקריות חסרות שחר. לטענת התובע, הנתבעת הפיצה ברחבי העיר ****** שמועה כי התובע איים עליה באקדח ורצה להרוג אותה. הדבר גרם לשמו הטוב נזק בלתי הפיך. הפרסומים, כך נטען, גרמו לתובע עוגמת נפש ופגיעה קשה. לתובע, לדבריו, שם מוכר וטוב בחיי הקהילה, והפרסום גרם להשפלתו ושם אותו לבוז וללעג. התובע העמיד את תביעתו בגין ראש נזק זה על סך 100,000 ₪. בנוסף תבע התובע סך של 150,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לו כתוצאה מפעולותיה הזדוניות של הנתבעת. ראש התביעה האחרון, על סך 100,000 ₪, הוא בגין לקיחת כספים אישיים של התובע. לטענת התובע, הנתבעת פרצה את מחסן הבית המשותף ולקחה סך של 200,000 ₪ שהסתיר התובע במחסן מימים ימימה”.

האישה טענה שהגבר קנטרן, שהתביעה סתם נועדה להתיש את המסכנה (כלומר שבמקום שיהיה לה זמן ללכת למשטרה והמציא תלונות חדשות, היא נאלצת להגן על המעשים שעתה בעבר והיא רואה בכך בזבוז זמן), והכי מצחיק היא אומרת שהיא בכלל לא החליפה את המנעול ומנעה ממנו להיכנס הביתה אלא להיפך, היא בחרה להציע לבעלה טיפול זוגי…. ממש, ממתי הנחש מציע למי שהוא רוצה להכיש אותו לגשת להתחסן מפני ארס הנחש?

הבת של הזוג העידה לטובת האבא: “הבת מ.מ. הצהירה כי אביה מעולם לא נהג באלימות כלפי אמה וכי האם עזבה את הבית עקב רצונה להתגרש. לדברי הבת, אמה פעלה והתנהלה בהתאם לעצת באת כוחה, תוך שגרמה לאביה לסגור את התיק בבית הדין הרבני בתואנת שווא כי מעוניינת בשלום בית, כשכל כוונתה הייתה לחזק את מעמדה מבחינה משפטית. כן הצהירה הבת כי אביה מוכר וידוע בעיר ****** והתנהלותה של אמה גרמה לו נזקים קשים ביותר, הן מבחינה נפשית והן בריאותית וכלכלית”.

שימו לב: הבת אומרת שהאישה קיבלה עצות אחתופל מהעו”ד שלה לדפוק את האבא, וגאולה בעצמה מספרת מי זו העו”ד שיועצת לנשים להגיש תלונות שווא בראש המסמך: כרמל מזוז משרד עו”ד

 

 

 

 

ראו למשל איך גאולה לוין מנקה את מעלילנית השווא מאחוריות לגבי תלונות שווא שבעלה פינצר לה גלגלים של מכונית. כל הסיכויים שהיא פיצ’רה לעצמה את הגלגלים. זה א’ ב’ של תלונות שווא שעורכי דין מציעות לנשים לעשות, בלי להשאיר עקבות: “גם התלונה על התקר בגלגל, באופן בו נוסחה לדברי הנתבעת, היא פרסום שאינו חורג מן הסביר באותן נסיבות. כאשר הנתבעת מגלה כי נוקבו לה הגלגלים, בעיצומו של סכסוך גירושין עם התובע, שאך קיבל מידיה כתב תביעה רכושית, הגשת תלונה במשטרה תוך העלאת האפשרות כי התובע עומד מאחורי ניקוב הגלגלים אינה חורגת מן הסביר. על פי דברי הנתבעת, היא לא טענה כי היא יודעת בוודאות שהתובע ניקב את הגלגלים, והסתפקה בלשתף את המשטרה בנסיבותיה המשפחתיות”.

ממש… אנחנו אומרים לכם שהאישה הזו קיבלה עיצה מכרמל מזוז לפנצ’ר את הגלגלים, ולהעליל על הבעל.

 

זה לא שגאולה לוין לא מכירה את הטריקים האלה. היא פשוט רוצה לעודד נשים לסחוט את הבעל כי זה מסב לה נחת והנאנ מרובה בתור שופטת פמיניסטית.

 

 

בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
תמ”ש  30817-10-13 א’ נ’ א’

בפני	כב’ השופטת  גאולה לוין
התובע	י.א. ת.ז. ******* ע”י ב”כ עו”ד רועי שעיה
נגד
הנתבעת	ל.א. ת.ז. ******* ע”י ב”כ עו”ד כרמל מזוז

חקיקה שאוזכרה:

חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ”א-1991

פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע’  60

חוק המקרקעין, תשכ”ט-1969: סע’  18(ב)

חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965: סע’  1, 2, 15, 15 (3), 16(א), 16(ב), 16(ב)(1)

מיני-רציו:

* נדחתה תביעה לפיצויים בגין טענות להגשת תלונות שווא במשטרה וצווי הרחקה שהתבססה על עוולת הנגישה והעוולה הנזיקית בחוק איסור לשון הרע.

* נזיקין – עוולות – נגישה

* נזיקין – עוולות – לשון הרע

תביעה כספית המתבססת על הטענה כי הנתבעת – גרושתו של התובע, ביצעה כלפי התובע מעשים חריגים ומזעזעים, לרבות הגשת תלונות שווא במשטרה וצווי הרחקה, זאת מתוך רצון להשתלט על רכושו, לגרום לו סבל ולצבור יתרון בהליכי הגירושין. מעשים אלו, גרמו לתובע, לטענתו, לנזקים כלכליים, נפשיים, פיזיים, לשון הרע ועוגמת נפש רבה.

ביהמ”ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:

שתי העוולות העיקריות בגדרן מוטלת אחריות נזיקית בשל שימוש לרעה בהליכי משפט, הן עוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין) והעוולה הנזיקית בחוק איסור לשון הרע.

עוולת הנגישה חלה על הליכים בפלילים, הליכי פשיטת רגל או הליכי פירוק. עוולת הנגישה אינה חלה בכל הקשור להליכים משפטיים אחרים, לרבות הליכים לפי החוק למניעת אלימות במשפחה. ככל שעסקינן בהליכים הפליליים שהתנהלו נגד התובע, חל במקרה דנן הסיפא בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, לפיו לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה, רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים. בהתאם לפסיקה, הסיפא לסעיף 60 מעמידה הגנה גם למי שמסר מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים, מתוך הנחה כי עצם מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין התלונה לבין הנזק שנגרם לתובע. במקרה דנא, הנתבעת, בתלונותיה למשטרה, לא פתחה ולא המשיכה שום הליך פלילי נגד התובע. בעקבות המידע, פתחה המשטרה, שהיא הרשות המוסמכת על פי חוק, בהליכים נגד התובע. בסיומם הורשע התובע בשני כתבי אישום וזוכה מכתב האישום השלישי (ולו מחמת הספק), בשל קביעה נורמטיבית של ביהמ”ש בדבר צידוק מן הדין לעשיית שימוש בכוח. כדי שהליך ייחשב כהליך נפל, יש להראות שלא רק שההליך הסתיים לטובת התובע, אלא שגם במבט לאחור, אדם סביר לא היה פותח בהליך כזה. בענייננו אין בפסק הדין המזכה כדי ללמד על כך שהנתבעת התלוננה בזדון על דברים שלא היו או שעשתה שימוש בלתי סביר בהגשת תלונות במשטרה ולפיכך דין התביעה בעילה זו להדחות.

בכל הנוגע לפיצוי בגין העוולה הנזיקית בחוק איסור לשון הרע, צוין כי אין ספק כי ייחוס מעשים של איומים ותקיפה לתובע, עלולים להשפיל את התובע בעיני הבריות ולבזותו בשל הדברים המיוחסים לו. אין גם ספק כי הגשת תלונה למשטרה מהווה “פרסום” כמשמעותו בחוק. ברם הגשת תלונה במשטרה בתום לב מקימה הגנה מפני אחריות בגין פרסום לשון הרע, מבלי שהדבר תלוי בתוצאות ההליך הפלילי שייפתח בעקבות התלונה. הנטל להוכיח את הגנת תום הלב מוטל על הנתבעת. בהתאם לחוק, הנתבעת תהנה מחזקת תום הלב אם תוכיח כי מתקיימות הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות (סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע). כאשר סעיף 16(ב) לחוק קובע חזקה הפוכה באשר לאי התקיימותו של תום לב באחד משלושה מקרים: הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15″. מכאן ובהתאם לפסיקה, משמעות תום הלב לעניין ההגנות שבחוק מתייחסת לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. במקרה דנא, נקבע שתלונות הנתבעת לא חרגו מתחום הסביר בנסיבות המקרה וכי עומדת לנתבעת הגנת תום הלב.

בכל הנוגע לצווי ההגנה שביקה הנתבעת מביהמ”ש נגד התובע, על פי החוק למניעת אלימות במשפחה, נפסק כי גם הליכים אלה אינם מקימים בענייננו אחריות בגין פרסום לשון הרע. ככל שניתן לראות בפניות אלה משום פרסום לשון הרע, הרי שהחוק מעניק הגנה לפרסומים שנעשו בתום לב כדי להגן על עניין אישי כשר של עושה הפרסום. במקרה דנא, הבקשות להרחיק את התובע נועדו להגן על עניין אישי כשר של הנתבעת, שביקשה להיות מוגנת, בביתה ומחוצה לו, מפני התובע נוכח חששה מפני כוחנות ותוקפנות מצד התובע.. תוכן הבקשות לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. בכל הבקשות טענה הנתבעת כי התובע הוא אדם עצבני ואלים, אך היא לא ייחסה לו אלימות פיזית. גם אם תחושותיה לא הקימו עילה (שנבחנת באמות מידה אובייקטיביות) למתן צו הגנה על פי החוק למניעת אלימות במשפחה, אין בכך כדי לשלול ממנה את הגנתו של סעיף 15 (3) לחוק איסור לשון הרע; בנוסף, לא הוכח כי הנתבעת שיתפה אנשים נוספים בהתרחשות בין הצדדים ובדבר הגשת תלונות או צווי הגנה; בכל הנוגע לרצון הנתבעת להבטיח את זכויותיה הרכושיות, נקבע כי רצון זה לא הביא את הנתבעת לבדות מליבה דברים נגד התובע, שלא היו ולא נבראו.

פסק דין

לפני תביעה כספית על סך 597,000 ₪.

רקע עובדתי והליכים:

1.         התובע והנתבעת, בני זוג לשעבר, נישאו כדמו”י בשנת 1975. מנישואים אלה נולדו לצדדים חמישה ילדים, כולם בגירים כיום.

בבעלותם המשותפת של הצדדים היה, בין היתר, בית ברח’ ********

            בשנת 2009 נקלעו יחסי הצדדים למשבר, וביום 26.9.2011 הצדדים התגרשו. מאז פרץ המשבר ועד היום, מתנהל בין הצדדים סכסוך גירושין חריף. הסכסוך מתפרש על מחלוקות רכושיות מרובות, שמתבררות בערכאות השיפוטיות.

בד בבד עם ההתדיינות בענייני רכוש בבית המשפט לענייני משפחה, הוביל הסכסוך בין הצדדים גם להליכים פליליים והליכים לפי החוק למניעת אלימות במשפחה.

2.         התביעה מתבססת על הטענה כי הנתבעת ביצעה כלפי התובע מעשים חריגים ומזעזעים, לרבות הגשת תלונות שווא במשטרה וצווי הרחקה, מעשים שגרמו לו לנזקים כלכליים, נפשיים, פיזיים, לשון הרע ועוגמת נפש רבה.

כתב התביעה

3.         בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת בחרה להגיש פעמים רבות בקשות סרק למתן צו הגנה ותלונות למשטרה, רק מתוך רצון להשתלט על רכושו של התובע, לגרום לתובע סבל ולצבור יתרון בהליכי הגירושין. 

            לטענת התובע, התלונה נגדו הביאה להרחקתו מהבית מאז ועד ליום הגשת התביעה, קרי למשך כשלוש שנים. נטען כי כתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקים ממוניים קשים מנשוא ועוגמת נפש רבה.

            לטענת התובע, בניגוד לצו שיפוטי סגרה הנתבעת את חצר הבית – בו היא מתגוררת לבדה – בשרשראות ברזל, החליפה את המנעולים של דלתות הכניסה לבית, במטרה למנוע מהתובע להתגורר בבית, וכן מנעה מהתובע בכל דרך לאסוף את חפציו, גם כשניסה לעשות זאת באמצעות בנם המשותף.

4.         על פי התובע, הנתבעת גרמה למשטרה לפתוח נגד התובע בהליך פלילי על סמך טענות שקריות, ויש בכך משום עוולת נגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין). נטען כי הנתבעת הטעתה את משטרת ישראל בנתונים שונים, לרבות טענה כי קיים נגד התובע צו הרחקה, על אף שידעה היטב שלא קיים צו באותו מועד, והטעיית המשטרה כאילו פורץ התובע לביתה הפרטי של הנתבעת, שעה שמדובר בבית משותף של הצדדים.

נטען כי תלונת השווא נגד התובע נלוזה וחסרת תום לב, בעוד שהתובע הוא גבר נורמטיבי, שומר חוק, שמעולם לא ביצע עבירות אלימות ולא הסתבך עם החוק.

5.         התובע טען בכתב התביעה כי נפגע כלכלית ממעשיה של הנתבעת. התובע ציין כי הינו חקלאי בעל שטחי גידול לאבטיחים וגרעיני חמניות לפיצוח במושב “******”. במרץ 2012 חתם, לדבריו, על שני הסכמים לגידול אבטיחים וחמניות. בשל מעצרו בחודש מאי 2013, ומעצר הבית בצפון, נמנע ממנו לעבד את שטחי החקלאות שברשותו, וכתוצאה מכך היבולים נפגעו ללא אפשרות להצילם, והשקעותיו ירדו לטמיון.

התובע העמיד את תביעתו בגין הפסדים בתחום החקלאות, על סך של 147,000 ₪.

6.         פגיעה כלכלית נוספת לה טען התובע נעוצה בהפסקת עבודתו בתחום המחשבים. לטענתו, בסוף שנת 2010 העביר את עיסוקו בתיקון מחשבים למחסן ביתו ב******. עקב צווי הרחקה נמנע מהתובע להגיע לביתו קרוב לשלוש שנים, וכך נאלץ לחדול מעיסוקו בתחום תיקוני המחשב. את נזקיו בגין כך העמיד התובע על 100,000 ₪.

7.         התביעה התבססה גם על עילה של לשון הרע. הנתבעת, כך נטען, גרמה לפרסום לשון הרע נגד התובע, פרסום בו הוא מתואר כבריון הפועל בניגוד לדין, והכל על סמך האשמות שקריות חסרות שחר.

לטענת התובע, הנתבעת הפיצה ברחבי העיר ****** שמועה כי התובע איים עליה באקדח ורצה להרוג אותה. הדבר גרם לשמו הטוב נזק בלתי הפיך. הפרסומים, כך נטען, גרמו לתובע עוגמת נפש ופגיעה קשה. לתובע, לדבריו, שם מוכר וטוב בחיי הקהילה, והפרסום גרם להשפלתו ושם אותו לבוז וללעג.

התובע העמיד את תביעתו בגין ראש נזק זה על סך 100,000 ₪.

8.         בנוסף תבע התובע סך של 150,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לו כתוצאה מפעולותיה הזדוניות של הנתבעת.

9.         ראש התביעה האחרון, על סך 100,000 ₪, הוא בגין לקיחת כספים אישיים של התובע. לטענת התובע, הנתבעת פרצה את מחסן הבית המשותף ולקחה סך של 200,000 ₪ שהסתיר התובע במחסן מימים ימימה.

כתב הגנה

10.        בכתב ההגנה טוענת הנתבעת כי המדובר בתובענה קנטרנית וטורדנית המשוללת כל יסוד, כאשר מטרתו של התובע הינה להתיש את הנתבעת.

לטענת הנתבעת התביעה כולה נסובה על תיקים פליליים אשר נוהלו כנגדו ובקשות לגיטימיות ומוצדקות של צווי הגנה מצד הנתבעת.

11.        לטענת הנתבעת, כי עוד בתחילת הסכסוך המשפחתי, בשנת 2009, איים התובע על הנתבעת עד כי נאלצה לברוח מהבית המשותף ולגור בביתו של אחיה למשך מספר חודשים, כאשר התובע מצידו, מיד לאחר בריחתה, החליף את מנעול דלת הבית ומנע מהנתבעת לשוב לביתה. בגין אותם איומים הוגש כתב אישום כנגד התובע והוא הורשע בדין.

מיד לאחר החלפת המנעול בבית הגיש התובע תביעת גירושין, אליה כרך ביכול את ענייני הרכוש, אך, ציין את עניין החובות והבית המשותף בלבד, ללא אזכור יתר הרכוש שנצבר במהלך הנישואין.

הנתבעת, לדבריה, הגישה תלונה במשטרה על כך שהתובע החליף את מנעול הבית, ובכך מנע ממנה להיכנס לביתה.

לטענתה גם פנתה ביום 1.12.2009 למרכז למניעת אלימות במשפחה, שם הוצע לה שלא לשוב לבית במשותף, אך בחרה בכל זאת לחזור לבית כדי לשוחח עם התובע ולבקש ממנו להשתלב בטיפול.

עוד טוענת הנתבעת כי ביום 27.6.2011 נעצר התובע ע”י המשטרה לאחר שאיים על הנתבעת.

התובע הורחק מ****** עפ”י החלטת בית המשפט, לאחר שנחקר במשטרה והוגש נגדו כתב אישום.

12.        הנתבעת מכחישה בכתב ההגנה כי הגישה באופן תדיר תלונות שווא ביודעין. לטענתה, מדובר בתלונות שנבדקו ואף הוגשו בגינן כתבי אישום שהביאו להרשעת התובע, למעט פסק הדין האחרון, בו זוכה התובע מחמת הספק, אך גם לגביו אין המדובר בתלונת שווא ולא נקבע כי המדובר בטענות “שהתבררו כלא נכונות”.

הנתבעת מוסיפה כי בשל חשש לחייה גם נאלצה לבקש צווי הגנה, בעקבות איומים מצד התובע.

13.        בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת גם את הנזקים הנטענים על ידי התובע שלא גובו בראיות.

לדבריה, התובע טען בעבר כי היו לו הפסדים בחנות המחשבים עוד בטרם הוגשה תלונה כנגדו. לגבי החקלאות, נטען כי הגידולים הושקו באמצעות עובדים בתקופה בה היה התובע עצור.

לטענת הנתבעת, אין לה קשר לנזקים הנטענים ע”י התובע ובאם נגרמו נזקים, הם נגרמו בעטיו של התובע ואין לו להלין אלא על עצמו.

הנתבעת מכחישה טענותיו של התובע כי חדל מעיסוקו בתחום תיקוני המחשבים, תוך הפנייה למודעה שפרסם לביצוע תיקונים בבית הלקוח.

כן מכחישה הנתבעת אחריות בגין פרסום לשון הרע, כשלטענתה, אף תלונה לא הייתה תלונת שווא או תלונה שיקרית, כל התלונות נחקרו ובכולן מצאה המשטרה מקום להגשת כתב אישום, לאחר בחינת כל הראיות.

מהלך הדיון

14.        על פי החלטה מיום 23.3.2014 פוצל הדיון בין שאלת האחריות לשאלת הנזק, כך שבשלב ראשון תידון ותוכרע שאלת אחריותה של הנתבעת כמעוולת ביחס לתובע.

            מטעם התובע הוגשו תצהירים של התובע עצמו וכן של בתו מ.מ., של מר מ.א., מר מ.מ. ומר י.ו. (שבהמשך הוצא מהתיק משלא התייצב העד לדיון).

            התובע חזר ופירט בתצהירו את הנטען בכתב התביעה.

הבת מ.מ. הצהירה כי אביה מעולם לא נהג באלימות כלפי אמה וכי האם עזבה את הבית עקב רצונה להתגרש. לדברי הבת, אמה פעלה והתנהלה בהתאם לעצת באת כוחה, תוך שגרמה לאביה לסגור את התיק בבית הדין הרבני בתואנת שווא כי מעוניינת בשלום בית, כשכל כוונתה הייתה לחזק את מעמדה מבחינה משפטית.

כן הצהירה הבת כי אביה מוכר וידוע בעיר ****** והתנהלותה של אמה גרמה לו נזקים קשים ביותר, הן מבחינה נפשית והן בריאותית וכלכלית.

מר מ.א., פעיל פוליטי ב******, הצהיר על היכרות ארוכת השנים עם התובע, על המוניטין הטוב שלו ב****** ובסביבה ועל כך שהזוגיות בינו לבין הנתבעת היוותה דוגמא ומופת לזוגיות טובה. מר א’ העיד על היכרותו את התובע כאדם שומר חוק ועל כך שנדהם לשמוע כי התובע נעצר והורחק מביתו עקב תלונות על אלימות שהגישה נגדו הנתבעת.

גם המצהיר מ.מ., חבר ושכן של התובע במשך כשלושים שנה, הצהיר על דמותו החיובית של התובע ועל הקשר הנערץ שהיה בינו לבין הנתבעת. העד הצהיר כי אנשים רבים דיברו על כך שהנתבעת הגישה תלונות במשטרה נגד התובע וכי הוא נעצר ואף ננקטו נגדו הליכים דוגמת צווי הרחקה. העד הצהיר כי האנשים בעיר נדהמו נוכח התלונות וההאשמות האלו, שאינן תואמות את אישיותו של התובע.

כל שלושת מכריו של התובע ציינו בתצהיריהם כי נוכח השמועות על תלונות, צווי הרחקה ומעצר, נגרמו לתובע נזקים תדמיתיים קשים לרבות פגיעה במוניטין שלו בעיר כאדם חיובי, אמין ולא אלים.

15.        מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבעת בו חזרה ופירטה טענותיה כפי שהועלו בכתב ההגנה.

            העדים נחקרו על תצהירים בישיבות הוכחות ביום 10.11.2014 ו- 7.12.2014. בתום פרשת ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

טענות התובע

16.        לטענת התובע, הנתבעת עזבה את הבית המשותף בשנת 2009 כשבני הזוג עדיין נשואים, לתקופה של מספר חודשים. ניסיונות התובע להשיב את רעייתו לחיים משותפים עלו בתוהו והוא נאלץ להגיש תביעה לבית הדין הרבני. הנתבעת ביקשה, כך נטען, להוציא את התובע מהבית המשותף, תחילה באמצעות צו הגנה ובהמשך באמצעות תלונת סרק למשטרה בגין החלפת צילינדר.

הנתבעת, על פי הנטען, שיקרה בתצהיר שהגישה בתמיכה לתביעה לפירוק שיתוף ובתלונה למשטרת ישראל בקשר לאירוע מיום 3.12.2009.

            לטענת התובע, ארבעה ימים לפני הדיון בבית הדין הרבני ביקשה הנתבעת, באמצעות ילדיה, לעשות סולחה ולשוב הביתה. אך בקשת הנתבעת מהתובע כי יבטל את ההליכים בבית הדין הרבני לצורך ניסיון לשלום בית הייתה אך ורק מתוך טקטיקה ומניפולציה זדונית לנצל זמן זה לצילום מסמכים ואיסוף מידע נגד התובע ולא מתוך כוונה אמיתית לשלום בית.

            בחזרת הנתבעת לבית המגורים היא פעלה תוך מצג שווא והטעיית התובע כשכל מטרתה לצבור כוח לצורך הליך חלוקת הרכוש ולמנוע קיום ההליך בבית הדין הרבני.

17.        התובע טוען לחוסר תום לב מצד הנתבעת בהליך הגירושין ו/או בשלב המשא ומתן הרכושי. בינואר 2011, לאחר שהנתבעת הגישה תביעות רכוש, ביקש התובע לסיים את הקשר “יפה” והציע לנתבעת הצעה לחלוקת רכוש. הנתבעת ביקשה 48 שעות לשקול את ההצעה והתייעצה עם עורכת דינה. כאשר הצעת התובע לא מצאה חן בעיניה היא החליטה, כך נטען, להגיש נגד התובע תלונה במשטרה. מיום הגשת התלונה, 26.1.2011, הוצא התובע מביתו כשגופיה ומכנס לגופו ועד היום טרם שב אליו. התובע מוסיף כי הנתבעת אף מנעה מילדיהם המשותפים של הצדדים להביא לתובע חפצים מהבית, ולו בגדים לגופו. התובע נאלץ להסב מחסן במושב “******” ולהתגורר בתת-תנאים, להתמודד עם תלונות הסרק של התובעת ולהילחם על חפותו.

18.        לטענת התובע, הגשת התלונות במשטרה והגשת בקשות לצווי הגנה נעשתה כמנוף לתביעות הרכושיות עקב אובססיית הרכוש של הנתבעת. הנתבעת לא בחלה בכל דרך כדי לגרום להוצאת התובע מביתו ולנשל אותו כלכלית, גם אם לצורך כך נדרשה לתלונות כוזבות ושקריות.

התובע מדגיש כי גם בתסקיר שנערך ביום 22.6.2011 במסגרת בקשה לצו הגנה ניכר בבירור כי הנתבעת כלל לא חששה מהתובע, אלא מחלוקת הרכוש בלבד. הוא מדגיש כי באותו תסקיר הומלץ שלא להמשיך את צו ההרחקה של התובע מביתו.

התובע מפנה לעדות התובעת והבת מ’, המוכיחות לטענתו כי החשש האמתי של הנתבעת היה כי התובע יותיר אותה “עניה”, והיא לא חששה מאלימות.

19.        התובע מוסיף וטוען כי הנתבעת ביצעה מניפולציות ופרובוקציות במתכוון, כפי שעולה מהכרעת הדין של כב’ השופט א. ברסלר-גונן.

לטענת התובע, התלונות כנגדו היו נמנעות לולא התערבות באת כוחה של הנתבעת, שהסבירה לנתבעת כי תלונה פלילית תסייע לה בהליכים האזרחיים מול התובע. התובע מוסיף כי התלונות לא הגיעו ממחשבה עצמאית של הנתבעת, אלא על פי תכנית פעולה שרקחה באת כוחה, ואותה ביצעה הנתבעת.

התובע מפנה לשלוש תלונות שהגישה הנתבעת, בגינן לא הוגש כתב אישום. האחת, תלונה מיום 28.12.2009 בגין החלפת צילינדר; השנייה, תלונה מיום 26.1.2011 בגין חבלה בגלגלי הרכב; השלישית, מיום 26.5.2012, אז טענה הנתבעת כי התובע מפר צו הרחקה ממנה.

נטען כי התובע כלל לא הואשם בגין התלונות, אך הן גרמו למעצרו במשך תקופה, הרחקתו מ****** והרחקתו מביתו.

20.        לטענת התובע, גם הבקשות לצווי הגנה הוגשו ללא כל בסיס, ככלי ניגוח מרכזי נגד התובע. הנתבעת בעדותה הודתה שלא חששה מהתובע, דבר שעומד בסתירה לבקשות לצווי הגנה. עוד נטען כי גם כאשר הנתבעת לא קיבלה צו הגנה, היא החליטה בעצת באת כוחה לקחת את הדין לעצמה ולאסור על התובע להיכנס לבית, ולצורך כך אף החליפה את הצילינדר של דלת הבית. נטען כי גם הבקשה לצו הגנה מיום 21.11.2012, במהלך מבצע “עמוד ענן”, התבססה על טענה שקרית מצד הנתבעת, כי היא חוששת לחייה, שעה שלאמיתו של דבר לא חששה ואפילו צחקה מכך שהתובע רוצה לחזור להתגורר בבית ב******.

לטענת התובע, הנתבעת הודתה כי התובע מעולם לא הרים עליה יד במשך למעלה מ-35 שנות נישואין. עד פרוץ הסכסוך, הנתבעת מעולם לא התלוננה במשטרה על אלימות כלשהי. היא הודתה כי במשך ארבע שנים בהן הצדדים חיים בנפרד, התובע מעולם לא פנה אליה. האיומים שמייחסת הנתבעת לתובע קשורים רק לצד הרכושי. בעדותה סיפרה כי איים שיתבע אותה ויעמיד שישה עורכי דין, אמר שיש לו חברים בבית הדין ושהנתבעת תקבל רק 20% מהבית, ומהמשק לא תקבל דבר.

21.        לגבי האירוע מיום 16.5.2012, שהחל כשהנתבעת גילתה שהתובע הגיע לבית המשותף לקחת דברים, טוען התובע כי הנתבעת לא חששה מאלימות של התובע, והיא לקחה ממנו את מפתחות הרכב כדי למנוע ממנו לזוז מהמקום. כאשר הגיעו השוטרים למקום, היא סיפרה להם סיפור אחר לגמרי, וביקשה להקצין באופן מגמתי את האירוע כדי לגרום למעצרו של התובע. התנהגותה מוכיחה, כך נטען, כי היא לא חוששת להתעמת מול התובע, לצרוח עליו ואף מונעת ממנו לעזוב את המקום, והכל בשל המאבק על הרכוש. התובע מוסיף כי בדיעבד הסתבר, כי עוד בטרם הגיעה הנתבעת לאזור הבית היא הזעיקה את המשטרה וטענה טענות שקריות, לרבות טענה בדבר צו הרחקה שמונע מהתובע להגיע לבית. לאחר האירוע הגישה הנתבעת תלונה בגין תקיפה, בטענה כי התובע תקף אותה שלא כדין, לאחר שתפס אותה ביד ועיקם אותה. התובע נעצר והועמד לדין, ובסופו של יום זוכה מהעבירות שיוחסו לו.

התובע מדגיש כי צו ההרחקה פג עוד לפני יום האירוע. התובע טוען כי הנתבעת סתרה את עצמה בהתייחס לשאלה האם ידעה כי צו ההרחקה אינו בתוקף ביום האירוע.

22.        התובע מפנה לשקרים נוספים של הנתבעת, ובהם הטענה כי עזבה את הבית בשנת 2009 רק פעם אחת, שעה שלאמיתו של דבר עזבה מספר פעמים, וסביב השאלה האם נגרמה לנתבעת חבלה בידה באירוע מיום 16.5.2012.

לבסוף טוען התובע כי הנתבעת בחרה שלא להעיד את העדה המרכזית בתיק, עו”ד כרמל מזוז, ככל הנראה עקב חשש כי עורכת הדין מזוז תידרש לתת עדות שקר.

הנתבעת גם נמנעה מלהציג הקלטות שטענה כי קיימות ברשותה.

טענות הנתבעת

23.        בראשית דבריה מציינת הנתבעת כי בסיכומים העלה התובע טענות חדשות שכלל לא עלו בכתב התביעה, כדוגמת מצג שווא והטעיה. לטענתה מדובר בהרחבת חזית אסורה ואין מקום להידרש לטענות אלה.

24.        הנתבעת טוענת בסיכומים כי במהלך חיי הנישואין היא עברה התעללות נפשית קשה, הגם שהתובע מעולם לא פגע בה פיזית. לטענתה, צעקות, טרור כלכלי ואיומים היו חלק משגרת חייה, עד שהנתבעת החליטה לשים קץ לנישואין. לטענת הנתבעת, התובע הוא אדם שתלטן, שאסר עליה לצאת ללא רשותו.

הנתבעת טוענת כי ברחה מהבית בשנת 2009 ועברה להתגורר בבית אחיה. התובע החליף צילינדר ומנע ממנה לחזור לביתה. היא פנתה לעזרת המשטרה שיתאפשר לה לשוב לביתה, ואין הדבר מהווה תלונת שווא.

25.        לטענת הנתבעת, התובע אינו אדם נורמטיבי אלא אדם אשר עבר עבירות ואף הורשע בהן. 

            על פי החלטת בית משפט השלום בהליך המעצר (החלטה מיום 27.6.2011 של כב’ השופט נ’ אבו טהה), צו ההרחקה מהבית היה שריר וקיים עד לסיום התיק בבית המשפט לענייני משפחה. הנתבעת לא קיבלה כל החלטה אחרת המבטלת או משנה את החלטת כב’ השופט אבו טהה ואף לא הוצגה החלטה כזו במהלך בירור התובענה.

26.        לגבי זיכויו של התובע בת”פ ***, הנתבעת מדגישה כי אין בהכרעת הדין כל קביעה כי התלונה הייתה תלונת שווא שלא היה מקום להגישה. התלונה, לטענת הנתבעת, לא הוגשה בזדון על מנת להשיג הישג משפטי; האירוע האלים נושא התלונה התקיים, אך לא עמד במבחנים הקשים של הדין הפלילי. היא מדגישה כי מי שהחליט על הגשת כתב אישום הוא המדינה ולא הנתבעת, שפשוט סיפרה את גרסתה לאירוע האלים. הנתבעת הגישה תלונה למשטרה שהיא הרשות המוסמכת על פי חוק, אשר פתחה בהליכים לבדיקת התלונה. הנתבעת מפנה לסיפא של סעיף 60 לפקודת הנזיקין, המקימה הגנה למי שמסר ידיעה לרשות מוסכמת שפתחה בהליכים. עצם הזיכוי של התובע “ולו מחמת הספק” אינו מוכיח כי הגישה תלונת שווא, כאשר לפי פסק הדין התרחש אירוע אלים בגינו כאבה ידה של הנתבעת, אך לפי קביעת בית המשפט התובע היה רשאי להשיב את המפתחות מידה של הנתבעת תוך שימוש בכוח סביר והכוח שהפעיל היה סביר ולמצער לא הוסר קיומו של ספק.

דיון

27.        בכתבי הטענות, בתצהירים ובעדויות, מתייחסים הצדדים להליכים המשפטיים ולאירועים השונים שהתרחשו במהלך סכסוך הגירושין, שנפרש על פני כמה שנים. עם זאת, הדברים אינם מובאים בצורה סדורה וכרונולוגית. בטרם אדרש לשאלות הטעונות הכרעה, מן הראוי לפרט את המסכת העובדתית באופן כרונולוגי עד כמה שניתן, כפי שזו מצטיירת מכתבי הטענות, מהמסמכים ומהחומר המצוי בתיקי בית המשפט.

28.        התובע והנתבעת נישאו בשנת 1975 והם הורים לחמישה ילדים, כולם היום בגירים. במהלך מרבית שנות הנישואין, התגוררו הצדדים בביתם המשותף ברח’ ******. 

            בשנת 2009 נקלעו יחסי הצדדים למשבר, והנתבעת עזבה את הבית המשותף ב****** והתגוררה זמן מה באופקים, בביתו של אחיה. הנתבעת גם פנתה בסוף שנת 2009 למרכז למניעת אלימות במשפחה.

לאחר עזיבת הנתבעת התובע החליף את הצילינדר של דלת הכניסה לבית ב******. הנתבעת התלוננה על כך במשטרה (ביום 28.12.2009), אך לא ננקטו הליכים כלשהם נגד התובע.

29.        ביום 3.12.2009 הגישה הנתבעת בקשה לצו הגנה על פי החוק למניעת אלימות במשפחה (תמ”ש 17800/09). הנתבעת טענה כי התובע מאיים עליה ונוקט באלימות מילולית. עם הגשת הבקשה ניתן נגד התובע צו במעמד צד אחד.

בתום דיון במעמד הצדדים (ביום 23.12.2009) קבעה כב’ השופטת ד’ בית-אור, כי אין מקום ליתן צו הגנה. הבקשה לצו הגנה נדחתה בנימוק הבא:

“מדובר בבני זוג מסוכסכים אך המבקשת הצהירה במפורש כי המשיב מעולם לא היכה אותה. קיימת בין בני הזוג אלימות מילולית. לטענת המבקשת, המשיב מאיים עליה אך גם תלונות בגין איומים היא לא הזדרזה והגישה למשטרה מיד כשנאמרו. אין ספק כי המשיב לא מימש לכאורה את האיומים. בנסיבות האמורות לעיל, מצאתי כי אין מקום ליתן צו הגנה”.

30.        ביום 7.12.2009 הגיש התובע תביעה לגירושין בבית הדין הרבני, בה כרך את ענייני הרכוש ומזונות אישה.

בסמוך לדיון שעתיד היה להתקיים בבית הדין הרבני ביקשה הנתבעת כי התובע יאפשר לה לחזור הביתה על מנת לשקם את הנישואין. התובע נעתר לבקשת הנתבעת והקפיא את ההליכים בבית הדין הרבני. תיק הגירושין בבית הדין הרבני נסגר ביום 3.11.2010.

31.        בעקבות תלונה נוספת של הנתבעת במשטרה, ביום 21.7.2010 הוגש נגד התובע כתב אישום (ת”פ ***) בו מיוחסת לו עבירת איומים בגין שני מקרים. המקרה האחד אירע, על פי הנטען, באוקטובר 2009, בו בעת שנסעו הצדדים ברכבם אמר התובע לנתבעת “עכשיו עצבנת אותי אני אכנס באיזה רכב ונמות”. המקרה השני אירע, על פי הנטען, בנובמבר 2009, בדירה אז אמר התובע לנתבעת שייקח סכין וידקור אותה בבטן ויסובב את הסכין. התיק צורף לתיק אחר של כתב אישום שהוגש בינואר 2011, לגביו יפורט בהמשך (ת”פ ***). 

32.        ביום 13.1.2011 הגישה הנתבעת תביעה רכושית לבית המשפט לענייני משפחה (תמ”ש 24017-01-11) במסגרתה התבקש, בין היתר, פירוק שיתוף בבית ב******.

            כתב התביעה הגיע בדואר לביתם של הצדדים כעבור מספר ימים. לאחר שהתובע קיבל את כתב התביעה הוא הציע לנתבעת הסדר רכושי מסוים, שאם תסכים לו יתגרשו בהסכמה ואם לא – יהיה מאבק. אותה הצעה כללה דרישה שהנתבעת תסכים שאין לה זכויות במשק במושב ******. הנתבעת ביקשה שהות לחשוב על הדברים. לדבריה, למחרת בבוקר כשיצאה החוצה ראתה שמישהו חיבל בצמיג הרכב שלה ואז התלוננה במשטרה (ביום 26.1.2011).

יצוין כי יומיים קודם לכן, ב- 24.1.2011, פנתה הנתבעת למשטרה אך בסופו של דבר החליטה לא להגיש תלונה נגד התובע.

33.        ביום 27.1.2011 הוגש נגד התובע כתב אישום (ת”פ ***) בו מיוחסת לו עבירת איומים, בכך שביום 23.1.2011 אמר לנתבעת “שאלוהים יעזור לי שאני לא אתאבד או שאני אתאבד ואקח אותך איתי”.

בד בבד הוגשה בקשה למעצר התובע עד תום ההליכים. במסגרת דיון בבקשה הוסכם (ביום 27.1.2011) כי התובע ישוחרר בתנאי ערובה של מעצר בית לילי אצל בתו; ייאסר עליו להיכנס ל****** עד תום ההליכים; וייאסר עליו ליצור קשר עם הנתבעת עד תום ההליכים. בית המשפט הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר בנוגע לחזרת התובע לבית מגוריו ב******.

34.        ביום 2.3.2011 הגישה הנתבעת בקשה נוספת לצו הגנה (ה”ט 5136-03-11). בבקשה טענה הנתבעת כי הצדדים נמצאים בעיצומו של הליך גירושין, ולאחרונה התובע החל לעקוב אחריה ולהגביל את צעדיה. היא טענה כי הוא צועק ומקלל ואף איים עליה במילים “אלוקים יעזור לי שאני לא אתאבד ואקח אותך איתי חלילה”. הנתבעת הביעה חשש כי התובע ניקב את צמיג רכבה. היא גם ציינה כי התובע מורחק מהבית במסגרת הליך מעצר שהתנהל נגדו וכי צו ההרחקה עתיד לפוג ביום 3.3.2011 והיא חוששת כי ישוב לביתו ואף יממש את איומיו.

עם הגשת הבקשה ניתן צו הגנה במעמד צד אחד.

            ביום 6.3.2011 הודיע התובע כי הוא מסכים שצו ההגנה הזמני ישאר בתוקף עד שיתקבל תסקיר שירות המבחן למבוגרים, שהתבקש בהליך המעצר.

35.        ביום 24.3.2011 נקבע במסגרת הליך המעצר (בפני כב’ השופט אבו טהה), לבקשת התובע ובהסכמת המדינה, על שינוי תנאי השחרור באופן שמעצר הבית יבוטל ויותר לתובע  להיכנס לאזור התעשיה ב****** לשם עבודה (בליווי ערב). נאסר על התובע ליצור קשר עם הנתבעת ונקבע כי יתר תנאי השחרור עומדים בעינם. לבקשת התובע, בוטלה ההוראה למתן תסקיר שירות מבחן.

36.        משעמדה הנתבעת על המשכו של צו ההגנה, לצד צו ההרחקה בהליך המעצר, הוריתי לבקשת התובע על מתן תסקיר במסגרת הבקשה לצו הגנה.

            בתסקיר, שהוגש ביום 22.6.2011, לא הומלץ על מגורים משותפים של בני הזוג תחת קורת גג אחת, אך גם לא הומלץ על המשך צו ההרחקה של התובע. תחת זאת הומלץ כי הנתבעת תעבור למקום מגורים אחר. בין היתר נכתב בתסקיר:

“באופן חד משמעי, התרשמנו מהתנגדות נחרצת של האישה לבקשתו של הבעל לשוב לביתם. התנגדותה שמקורה בחשש ובחרדה מהתנהגותו של הבעל כלפיה על סמך היכרותה את אופיו של בעלה שנים רבות, ועל סמך האירועים להם היא נחשפה בעבר ועוד יותר לאפשרויות של יחס נקמני מצדו בשל הרחקתו וכעסו הרב עליה.

התנגדותה של האישה הייתה מלווה בביטויי החרדה הגבוהים עד כדי אמירה “אתם תהיו אחראים אם הוא ירצח אותי” והיא לא ראתה שום אפשרות אחרת מאשר המשך הרחקתו של הבעל. אולם כן התרשמנו כי על אף חרדתה הגבוהה, התנגדותה נשענת לא רק על החשש לחייה אלא גם על החשש לחלקה ברכוש המשפחתי וקשורה למאבק המתנהל ביניהם כפי שאמרה…

מאידך מהתרשמותנו ממר י.א., לא הצלחנו לראות באופן מובהק וברור כי הוא עלול לסכן את אשתו או יפעל כנגדה באמצעים אסורים. ולכן איננו מוצאים עילה כלשהיא, לא אנושית ולא משפטית כדי להמליץ על המשך הרחקתו.

לכן מצאנו לנכון להמליץ לאישה החרדה המעוניינת ביצירת מרחק מבעלה, כמענה הכרחי לשקט נפשי, לבדוק אפשרויות יותר בטוחות במקומות נוספים מחוץ לבית כגון בית ילדיה או בדירה חלופית (שכורה) עד להתבהרות מצב העניינים והתקדמות בהליכי הגירושין ופירוק השותפות והנכסים ביניהם…

אם כבוד ביהמ”ש יחליט על ביטול המשך הרחקתו של הבעל וישיבו לביתו, תיווצר סיטואציה קשה וכמעט בלתי אפשרית של שני בני זוג השרויים במאבק קשה וחשופים אחד לשני מכורח הנסיבות ועל כן חשוב שיבינו ויפנימו כללי משחק התואמים לסיטואציה של “גרים יחד מכורח הנסיבות”, ובעיקר מר י.א. שיש בו עוד תקווה קלושה לשלום בית ולחזרה לאשתו, יצטרך להבין, להפנים ולנהוג באופן אחר מכפי שנהג כשהיה באופן פורמאלי ומעשי כבעל לאשתו, מעמד שהאישה כבר אינה מעוניינת בו…

המלצה

איננו ממליצות להמשיך את צו ההרחקה של מר י.א. מביתו, ממליצות לאישה, גב’ ל.א., לעבור למקום מגורים אחר עד לגירושין”.

בדוח הערכת מסוכנות, שהוגש בצמידות לתסקיר, נכתב כי חברי וועדת מסוכנות “מתרשמים כי מגורים משותפים של בני הזוג תחת אותה קורת גג עלולים לגרום להסלמה קשה במערכת היחסים של הצדדים ולכן לא יכול מר א’ לחזור לבית הוא חייב למצוא מקום מגורים סביר לעצמו באיזור“.

בהמשך ההמלצות נכתב כי בזמן קיום הוועדה לא ניתן היה להתרשם מרמת מסוכנות של מר א’ כלפי אשתו, הוא לא פגע בה פיזית, הוא לא דבר על רגשות נקם והוא הציע פתרונות סבירים למצב, ועל כן חברי הוועדה לא מצאו כל עילה להמשך הרחקתו של מר א’. חברי הועדה המליצו על קידום מהיר של הליך חלוקת הרכוש והמליצו לגב’ א’ למצוא פתרון דיור אחר עד לסיום הליך הגירושין.

37.        בדיון שהתקיים לפניי ביום 22.6.2011 ניתן, בהסכמת הצדדים, צו לפירוק שיתוף בבית ב******, במסגרת התביעה הרכושית.  נקבע כי פירוק השיתוף ייעשה בדרך של מכירה לכל המרבה במחיר. באי כוחם דאז של הצדדים, עו”ד סימונה חיים ועו”ד כרמל מזוז, מונו ככונסות נכסים, תוך קביעה כי המינוי ייכנס לתוקף ביום 20.9.2011, ככל שעד אז הדירה לא תימכר.

            יוער כי חרף זאת, הנכס לא נמכר משך כמה שנים וככל הנראה כינוס הנכסים לא יצא אל הפועל. נוכח זאת, בפסק הדין בתביעה הרכושית (מיום 10.9.2014) שבתי והורתי על פירוק השיתוף בבית ב******, תוך מינוי כונס נכסים “חיצוני”.

באשר לצו ההגנה, נוכח האמור בתסקיר מיום 22/6/11 ובשים לב לפרק הזמן שמהלכו הנתבע היה מורחק מהבית, הוריתי על ביטול צו ההגנה מכאן ואילך.

            יצוין כי בדיון זה הצדדים גם הגיעו להסכמה משותפת בדבר סידור גט והם התגרשו ביום 26.9.2011.

38.        ביום 27.6.2011, ימים ספורים לאחר ביטול צו ההגנה, התקיים במסגרת תיק המעצר דיון בבקשת התובע לשנות את תנאי השחרור בערובה. הנתבעת התייצבה לדיון בהוראת שופט המעצרים, כב’ השופט נ. אבו טהה. בתום דיון קבע בית המשפט כדלקמן:

“א. מורה על ביטול תנאי השחרור בערובה, למעט איסור הכניסה לכתובת המגורים ברחוב ****** – ביתם של בני הזוג.

ב. המבקש רשאי בתיאום עם ב”כ המתלוננת – עו”ד כרמל מזוז (שמייצגת את המתלוננת בהליכים בבית משפט לענייני משפחה), להגיע לכתובת ב****** היה ויימצא קונה ולהתלוות אליו כדי לקדם את מכירת הנכס המשותף, וזאת ברוח ההחלטה שניתנה על ידי כב’ השופטת גאולה לוין בתמ”ש 24017-01-11 מיום 22.6.11.

ג. המבקש רשאי בליווי של שוטר מתחנת ****** להגיע לבית וליטול את חפציו האישיים.

ד. נאסר על מי מהצדדים (המבקש והמתלוננת) איש עם רעהו ליצור כל קשר”.

39.        ביום 1.3.2012 ניתנה הכרעת הדין בכתב האישום בת”פ *** בו יוחסה לתובע עבירת איומים, בכך שאמר לנתבעת “שאלוהים יעזור לי שאני לא אתאבד או שאני אתאבד ואקח אותך איתי“.

לאחר ניהול הליך הוכחות התובע הורשע בעבירת איומים כלפי הנתבעת. בית המשפט (כב’ השופט א’ אדם) קבע כי עדותה של הנתבעת נשמעה אמינה ברובה. וכך הוא כותב:

“לא התרשמתי כי הגזימה או שיקרה כנטען בסיכומי ההגנה. היא לא השחירה את הנאשם יתר על המידה, כפי שהיה צפוי בתלונת שווא. כך למשל היא ציינה כי הנאשם מעולם לא הכה אותה. גם העובדה שבעדות נזכרה באירועים נוספים שלא אוזכרו בהודעתה, איננה פוגעת באמינותה נוכח הסבריה לכך. מנגד, הנאשם נשמע כוחני ומתנשא. הכחשתו את האירוע בנסיעה בתל-אביב, אל מול הודאתו בכך במשתמע בתמליל ת/6, פוגמת במהימנותו. יחד עם זאת, ניכר מהשיחה המתומללת מבוקר האירוע, עולה כי הנאשם הבין כי בני הזוג לא יוכלו לחיות יותר יחד, והוא מבקש להגיע להסכמה לגבי חלוקת הרכוש ברוח טובה” (פסקה 19 להכרעת הדין).

בית המשפט הוסיף כי ישנן תהיות בקשר לעדותה של הנתבעת, לרבות חשש כי התלונה קשורה במו”מ הרכושי שהתנהל בין הצדדים ולכך שהתלונה הוגשה יומיים אחרי השמעת האיומים, במהלכם שוחחה הנתבעת עם עורכת דין. בית המשפט התרשם כי המחלוקת הרכושית העסיקה את הנתבעת לא מעט וכי בשיחות טלפון עם עורכת דינה הוסבר לה כי תלונה פלילית “תסייע” לה במסגרת ההליכים המשפטיים נגד התובע, וסביר כי אלמלא זאת הנתבעת הייתה נמנעת מהגשת תלונה.

אך בית המשפט החליט בסופו של יום כי התהיות אינן מעוררות ספק סביר בגרסתה של הנתבעת, וכי התובע אכן השמיע את דברי האיום. הנמקת בית המשפט נשענה על כמה טעמים:

“א. כאמור לעיל, המתלוננת ניסתה לדייק בדבריה. היא לא השחירה את הנאשם יתר על המידה. היא עמדה על כך שהנאשם מעולם לא הכה אותה. היא לא הסתירה את המחלוקת בעניין הרכוש ואת שיחותיה עם עורכת הדין. היא הדגישה כי אם הנאשם היה מקבל טיפול היא הייתה שמחה להמשיך לחיות עימו.

ב. המתלוננת הייתה במשטרה ביום 24.1.11, אולם לא הגישה תלונה במועד זה. עובדה זו מחלישה את טענת ההגנה כי מדובר בתלונת שווא לצורכי ההליכים המשפטיים. לו באמת מדובר היה בתלונת שווא, לצרכי התביעה, אין הסבר מניח את הדעת מדוע סירבה המתלוננת לבקשות השוטרים להגישה כבר ביום 24.1.11.

ג. טענת ההגנה היא כי מדובר בתלונת שווא שרקחה המתלוננת יחד עם עורכת דינה במהלך אותם יומיים 24-26.1.11. דא עקא – עיון בהודאתה של המתלוננת מלמד כי היא כלל לא ביקשה להתלונן על אירוע האיומים. כעולה מההודעה נ/1, המתלוננת הגישה את התלונה על התקר שנתגלה ברכבה. רק כאשר נשאלה ע”י החוקר אם אוימה על ידי הנאשם בעבר, היא מספרת לחוקר אגב אורחא על דבר האיום נשוא האישום. התנהלות זו איננה משתלבת עם תכנון מראש עם עורכת הדין להעליל תלונת שווא על הנאשם.

ד. המתלוננת העידה על אירוע מוזר ויוצא דופן במהלכו בעת נסיעה בתל-אביב הנאשם כמעט והתנגש ברכב אחר ואמר לה כי הם ימותו ביחד (ע’ 4 ש’ 20-21 לפרוטוקול). הנאשם הכחיש מכל וכל אירוע זה (ע’ 21 ש’ 27 לפרוטוקול). מהשיחה המוקלטת והמתומללת ת/6 עולה כי אכן הנאשם הודה במשתמע באירוע בתל-אביב. מעבר לעובדה שתמליל זה מחזק את אמינות המתלוננת ומקשה לקבל את עדות הנאשם, יש בו כדי ללמד על האובססיביות של הנאשם כלפי המתלוננת. טיב המעשה מחזק את אמינות המתלוננת בקשר לחרדותיה מהנאשם.

ה. המתלוננת העידה כי הנאשם אמר לה בעבר שיפגע בגופה, בנפשה ובבריאותה (ע’ 15 ש’ 12-13 לפרוטוקול). בשיחה המוקלטת אכן נשמעים הדברים: “…התוצאות, את תרגישי אותן על גופך, על בשרך, על הבריאות שלך, על הכל…” דברים אלה מחזקים את אמינות המתלוננת.

ו. תיאור דברי האיום שאמר הנאשם הוא ייחודי. אין כאן איום סטנדרטי של: “אני יהרוג אותך”, אלא רצף של אמירות שקשה להאמין שהומצאו ע”י המתלוננת מבלי שנאמרו. הסניגור מצא פגם בעדותה של המתלוננת לגבי שיחה מאוחרת להגשת האישום במעמד השמאי. גם התיאור של שיחה זו, לפיה באותו מועד אמר לה הנאשם כי לא התכוון לדברי האיום, שהרי הוסיף את המילה “חלילה”, הוא תיאור ייחודי שקשה להאמין כי הומצא.

בית המשפט שוכנע כי הנתבעת התכוונה תחילה להבליג על האיומים אך לאחר שיחות עם עורכת דינה ואירוע התקר הבלתי מוסבר, מצאה לנכון להגיש תלונה גם על האיומים.

40.        לפני הטיעונים לעונש ביקש התובע לצרף תיק נוסף של עבירת איומים כלפי הנתבעת. הצדדים להליך הפלילי הגיעו להסדר טיעון לפיו יגזרו על התובע מאסר על תנאי והתחייבות. בית המשפט כיבד את ההסדר וגזר על התובע ששה חודשי מאסר על תנאי והתחייבות כספית על סך 10,000 ₪.

גזר הדין ניתן ביום 5.3.2012.

41.        כחודשיים לאחר גזר הדין, ביום 16.5.2012, הגיע התובע לבית ב****** במטרה לקחת מיטלטלין. התובע שבר את מנעול השער האחורי של הבית, נכנס לחצר הבית, לקח את אופנוע הים וציוד נוסף והעמיס את החפצים על רכבו, שחנה מחוץ לחצר הבית. בשלב זה הגיעה הנתבעת למקום ובין השניים התפתח עימות קולני ופיזי. במהלך העימות נטלה הנתבעת את מפתחות הרכב של התובע והוציאה אותם מהמתנע. התובע נטל ממנה בכוח את המפתחות ועזב את המקום. במהלך אותו אירוע, מיד שכנודע לנתבעת כי התובע הגיע אל הבית (עוד בטרם הגיעה היא עצמה למקום) היא הזעיקה את המשטרה בטענה כי נגד התובע יש צו הרחקה ממנה.

בעקבות האירוע נעצר התובע (ביום 16.5.2012), ולמחרת הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות (תקיפה כלפי בת זוג) (ת.פ. ***).

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצר התובע עד תום ההליכים. על פי החלטות שיפוטיות, התובע היה נתון במעצר עד ליום 20.5.2012, שאז הוא שוחרר למעצר בית מלא בצפון הארץ (מ.ת. ***). התובע היה נתון במעצר בית כחודש ימים ולאחר מכן נאסר עליו להיכנס לעיר ******.

42.        למחרת האירוע, ביום 17.5.2012, פנתה הנתבעת בבקשה לצו הגנה. בבקשה היא טענה כי היא חוששת מהתובע, שהינו אדם עצבני ואלים, נתון למצבי רוח משתנים ואינו שולט בעצמו. עם הגשת הבקשה ניתן צו זמני במעמד צד אחד. בדיון במעמד הצדדים (ביום 24.5.2012) קיבלה הנתבעת את המלצת בית המשפט לפיה נוכח העובדה שהתובע ממילא שוהה במעצר בית, תמחק הבקשה לצו הגנה, ובלבד שאם וישונו תנאי מעצר בית של התובע, תקבל הנתבעת הודעה על כך ותוכל לשוב ולפנות בבקשה לצו הגנה.

43.        ביום 21.11.2012 הגישה הנתבעת בקשה נוספת לצו הגנה (ה”ט 40568-11-12). עם הגשת הבקשה ניתן צו זמני במעמד צד אחד. בדיון במעמד הצדדים – שהתקיים ביום 30.12.2012 – הודיעה הנתבעת כי אינה עומדת על הבקשה לצו הגנה (הגם שהסתייגה מכך שהתובע יחזור להתגורר בבית ב******). נוכח עמדתה של הנתבעת, נמחקה הבקשה לצו הגנה.

44.        ביום 21.1.2013 ניתן פסק הדין בת.פ. ***. בפסק הדין (מפי כב’ השופט א. ברסלר-גונן) זוכה התובע מהעבירה שיוחסה לו (תקיפה בנסיבות מחמירות (תקיפה כלפי בת זוג) ולו מחמת הספק.

            בפסק הדין ציין בית המשפט כי הנתבעת בעדותה לא עשתה רושם חיובי. בית המשפט כתב כי הוא מתקשה לבסס על עדותה ממצאים עובדתיים מהימנים ביחס לקיומם של שני אירועי תקיפה נפרדים. צוין כי הנתבעת הייתה נסערת במועד האירוע, במהלך החקירה ואף במהלך עדותה בבית המשפט וניכר כי היא חשה תחושה של קיפוח אל מול התובע בהקשר הרחב של חלוקת הממון ביניהם. על פי פסק הדין:

“העובדה כי ניסתה להעצים את האירוע, מלמדת על מגמתיות בעדותה. אני מאמין למתלוננת כי חשה הפעלת כוח מצידו של הנאשם ביחס ללקיחת המפתח. מנגד, לא הצלחתי לבסס קביעה עובדתית לפיה הנאשם עיקם לה את היד. הוא החזיק לה את היד בחוזקה על מנת לקחת את המפתח שאחזה בידה, ועל כך אין מחלוקת. ייתכן כי חשה שהוא מכופף לה את היד אך לא מעבר לכך. בקשר לאירוע שנקשר למחצלת לא השתכנעתי כי בשלב זה הנאשם תקף את המתלוננת ועדותה בהקשר זה לא הייתה קוהרנטית, אלא ניכר בדבריה בלבול וחוסר סדר ביכולת לקשר בין האירועים השונים” (עמ’ 52 לפסק הדין).

לגבי לקיחת המפתח, בית המשפט ציין כי לא הייתה מחלוקת כי התובע עשה שימוש בכוח כדי להוציא את מפתחות הרכב מידה של הנתבעת. המחלוקת הייתה בשאלה איזה כוח הפעיל התובע, והאם היה רשאי לעשות שימוש בכוח שכזה. בית המשפט לא מצא שהוכח מעל לכל ספק סביר שהתובע עיקם, או כופף, את ידה של הנתבעת.

בית המשפט נתן אמון בגרסת התובע, כי כל מטרתו הייתה להוציא את המפתח מידה של הנתבעת ולעזוב את המקום. נקבע כי התובע הותיר בבית המשפט לפחות את הספק שהמגע הפיזי שנוצר בינו לבין הנתבעת, נוצר נוכח רצונו לקבל את המפתח.

נפסק כי התובע הראה קיומו של ספק סביר, שקיים לו צידוק בדין לעשיית השימוש בכוח, תוך הישענות על הדין האזרחי, המאפשר לאדם להגן על רכושו (סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין).

משטען התובע לצידוק בפעולתו, הטיל בית המשפט על המאשימה להסיר כל ספק שהכוח שהפעיל התובע היה סביר.

בית המשפט האמין לנתבעת כי ידה כאבה לאחר האירוע. עם זאת הוא סבר כי – בהנחה שהתובע היה רשאי לדרוש את המפתחות מהנתבעת ואף היה רשאי להשיבם מידה תוך שימוש סביר בכוח – הרי שהכוח שהפעיל היה סביר ולמצער, המאשימה לא הצליחה להסיר קיומו של ספק.

בית המשפט הוסיף בבחינת למעלה מן הצורך, כי לתובע עומדת גם הגנה של זוטי דברים. הוצאת המפתחות מידה של הנתבע, גם אם הייתה נחשבת כתקיפה שלא כדין, בנסיבות העניין ובשים לב לחלקו של התובע בעימות עצמו, מהווה מעשה קל ערך. “האינטרס הציבורי חייב את הנתבעת שלא לעשות לעצמה דין עצמי כלשהו, ולא לנקוט כלפי הנאשם כל פרובוקציה, בוודאי שלא על ידי נטילת המפתחות מרכבו” (עמ’ 58 לפסק הדין).

45.        ביום 14.10.2013 הגיש התובע את התביעה שלפני.

            תביעה זו נשענת כאמור על הטענה כי הנתבעת הגישה נגד התובע תלונות שווא במשטרה, ביקשה צווי הרחקה שגרמו לו לנזקים כלכליים, נפשיים ופיזיים, פגעה בשמו הטוב וגרמה לו עוגמת נפש רבה.

המסגרת הנורמטיבית

46.        דיני הנזיקין מכירים באפשרות להטיל אחריות נזיקית בשל שימוש לרעה בהליכי משפט. המשפט מבקש למנוע שימוש במוסרות ההליך השיפוטי ככלי וככסות למהלכים אחרים הנחבאים מאחורי ההליך המשפטי הנראה לעין, לצורך השגת מטרות זרות או מטרות בלתי ראויות באמצעות הליכי משפט שלא לכך יועדו. שימוש כזה בהליכי משפט, יש בו משום הערמה על שיטת המשפט, תוך ניצול הפלטפורמה המשפטית להשגת מטרות זרות.

עם זאת, גדרי האחריות באותן עוולות נזיקיות נקבעו בחוק ובהלכה הפסוקה תוך התחשבות בזכות הגישה לערכאות וחופש ההתדיינות בבית המשפט. ההתנהגות שהמשפט מבקש להגן בפניה, היא התנהגות, שככלל מאופיינת בכוונה מצד בעל הדין להשתמש לרעה בהליכי המשפט. המשפט נזהר מפני הטלת אחריות על טעות בתום לב בשיקול דעת. 

47.        שתי העוולות העיקריות בגדרן מוטלת אחריות נזיקית בשל שימוש לרעה בהליכי משפט, הן עוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין) והעוולה הנזיקית בחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965.

סעיף 60 לפקודת הנזיקין קובע כי:

“נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך, כך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים”.

עוולת הנגישה חלה על הליכים בפלילים, הליכי פשיטת רגל או הליכי פירוק. במקרה דנן, החלופה הרלוונטית היא הליכים בפלילים. עוולת הנגישה אינה חלה בכל הקשור להליכים משפטיים אחרים, לרבות הליכים לפי החוק למניעת אלימות במשפחה.

48.        ככל שעסקינן בהליכים הפליליים שהתנהלו נגד התובע, חל במקרה דנן הסיפא בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, לפיו לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה, רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.

הנתבעת, בתלונותיה למשטרה, לא פתחה ולא המשיכה שום הליך פלילי נגד התובע. מדובר במסירת ידיעות מצד הנתבעת למשטרה, שהיא הרשות המוסמכת על פי חוק, והיא זו שפתחה בהליכים נגד התובע.

יצוין כי הסיפא לסעיף 60 פורשה בפסיקה כמעמידה הגנה גם למי שמסר מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים, מתוך הנחה כי עצם מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין התלונה לבין הנזק שנגרם לתובע (ר’ בג”צ 64/91 סלים חליף נ’ משטרת ישראל, פ”ד מז (5) 653).

במקרה דנן, כלל לא שוכנעתי כי הנתבעת מסרה מידע כוזב או הגישה תלונות שווא. התובע הורשע בשני כתבי אישום מתוך שלושה שהוגשו נגדו בעקבות תלונותיה של הנתבעת. התובע זוכה מכתב האישום השלישי (ולו מחמת הספק), בשל קביעה נורמטיבית של בית המשפט בדבר צידוק מן הדין לעשיית שימוש בכוח. אין באף אחד מפסקי הדין שניתנו בעקבות תלונותיה של הנתבעת כדי להצביע על כך שתוכן הדברים שמסרה הנתבעת למשטרה היה כוזב. מכאן שאין להסיק שהיא עשתה שימוש זדוני או בלתי סביר בהגשת תלונות במשטרה.

כדי שהליך ייחשב כהליך נפל, יש להראות שלא רק שההליך הסתיים לטובת התובע, אלא שגם במבט לאחור, אדם סביר לא היה פותח בהליך כזה. יש לזכור כי תוצאות ההליך לבדן, אינן מלמדות בהכרח שהגשת התלונה הייתה בלתי סבירה או שההליך היה הליך נפל (ע”א 245/86).

השאלה האם ההתרחשויות עליהן סיפרה הנתבעת במשטרה מקימות אחריות פלילית, היא שאלה שנבחנת על ידי גורמי התביעה ובית המשפט, ואין לצפות מהנתבעת להימנע מראש מהגשת תלונה, בשעה שהופעל נגדה כוח, רק בשל האפשרות שבסופו של יום ייפסק כי לא נשלל ספק סביר ביחס לאפשרות שלתובע עמד צידוק מן הדין להפעלת הכוח נגד הנתבעת. הנתבעת התלוננה על מסכת אירועים שהתרחשה ולמעשה לא הייתה שנויה במחלוקת, והמחלוקת נסבה בסופו של דבר על המשמעות הנורמטיבית של הדברים.

לגבי חלקים אחרים של התלונה בגין האירוע ביום 16.5.2012 (היתקלות נוספת של הפעלת כוח), בית המשפט לא ביסס ממצאים על סמך עדותה של הנתבעת בציינו כי הנתבעת הייתה נסערת במועד האירוע, במהלך החקירה ואף במהלך עדותה בבית המשפט. גם בהקשר זה אין בפסק הדין המזכה כדי ללמד על כך שהנתבעת התלוננה בזדון על דברים שלא היו.

איסור לשון הרע

49.        מכאן לעוולת לפי חוק איסור לשון הרע.

            סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר לשון הרע:

“לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג   מצידם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;…

סעיף 2 מגדיר פרסום כדלקמן:

(א) פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;”

אין ספק כי ייחוס מעשים של איומים ותקיפה לתובע, עלולים להשפיל את התובע בעיני הבריות ולבזותו בשל הדברים המיוחסים לו. אין גם ספק כי הגשת תלונה למשטרה מהווה “פרסום” כמשמעותו בחוק. השאלה היא האם קמה לנתבעת אחת מן ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. סעיף 15 לחוק קובע כי:

“במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

…

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו עניין אישי כשר;

…

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה”.

אכן, לא כל אימת שפלוני מגיש תלונה במשטרה נגד אלמוני, מתקיים הליך פלילי ואלמוני יזוכה, קמה לאלמוני עילה נזיקית בעוולת לשון הרע (ר’ תמ”ש י-ם 17506/99). הגשת תלונה במשטרה בתום לב מקימה הגנה מפני אחריות בגין פרסום לשון הרע, מבלי שהדבר תלוי בתוצאות ההליך הפלילי שייפתח בעקבות התלונה. 

כל אחד מההליכים, ההליך הפלילי והתביעה הנזיקית, עוסקים באיזון זכויות שונה.

השאלה הניצבת לפניי, בניגוד לשאלה שניצבה בפני בית המשפט בהליך הפלילי, אינה האם התובע היה רשאי להפעיל כוח נגד הנתבעת והאם הופעל כוח סביר, אלא זכותה של הנתבעת להתלונן במשטרה לאחר שהופעל נגדה כוח.

50.        הנטל להוכיח את הגנת תום הלב מוטל על הנתבעת. בהתאם לחוק, הנתבעת תהנה מחזקת תום הלב אם תוכיח כי מתקיימות הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות (סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע).

סעיף 16(ב) לחוק קובע חזקה הפוכה באשר לאי התקיימותו של תום לב באחד משלושה מקרים:

“(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15″.

51.        משמעות תום הלב לעניין ההגנות שבחוק מתייחסת לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. על הטעמים לכך עמד כב’ הנשיא א’ ברק בע”א 788/79 אברהם ריימר נ’ עזבון המנוח רייבר, פד.לו (2) 141:

“בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את “תום הלב” בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו”.

52.        הרושם המתקבל מהתשתית הראייתית שנפרשה לפני הוא שתלונות הנתבעת לא חרגו מתחום הסביר בנסיבות המקרה.

אמנם הנתבעת התלוננה כמה וכמה פעמים נגד התובע, אך חלק ניכר מתלונותיה נמצאו מוצדקות והתובע הורשע בגינן. עצם העובדה שהתלוננה כמה פעמים אינה שוללת את הלגיטימיות של התלונות.

העובדה שבאחד ההליכים הפליליים בית המשפט הכריע לטובת התובע והחליט לזכותו מהמיוחס לו, ולו מחמת הספק, כמו גם קביעותיו לגבי ההתרשמות מהעדות של הנתבעת, אינה מובילה בנסיבות המקרה דנן לקביעה כי “הדבר שפורסם לא היה אמת” (סעיף 16(ב)(1) לחוק) ואין בכך די כדי להוכיח כי הנתבעת לא האמינה באמיתות תלונתה.

53.        התובע מתבסס את תביעתו במידה רבה על זיכויו מעבירת התקיפה. אך יש לזכור בהקשר זה כי גם על פי פסק הדין המזכה, התרחש בין הצדדים אירוע שכלל הפעלת כוח פיזי מצד התובע כלפי הנתבעת. אין בפסק הדין קביעה כי התלונה הייתה תלונת שווא או שהנתבעת בדתה דברים מליבה. בית המשפט מצא כי התובע הפעיל כוח כלפי הנתבעת כדי להוציא את מפתחות הרכב מידה. התובע זוכה מחמת הספק על יסוד הקביעה כי התובע היה רשאי לדרוש את המפתחות מהנתבעת ו”היה רשאי להשיבם מידה תוך שימוש בכוח סביר והכוח שהפעיל היה סביר ולמצער המאשימה לא הצליחה להסיר קיומו של ספק” (עמ’ 57 לפסק הדין).

מעבר לכך שבהכרעת הדין המזכה לא נקבע כי הנתבעת מסרה תלונה שאינה אמת, לא כל שכן שלא האמינה באמיתות תלונתה, יש גם לזכור כי לצורך הרשעה בהליך פלילי, יש לבסס את ההרשעה בדרגת וודאות של מעבר לספק סביר, בעוד שבהליך אזרחי, דרגת הוודאות היא של מאזן הסתברויות.

כאמור, זיכויו של התובע נבע מקביעות נורמטיביות ביחס לקיומו של צידוק להפעלת כוח על פי המשפט האזרחי ביחס לנטלי הוכחה לפיהם על המדינה להסיר כל ספק סבר מהאפשרות שהכוח שהפעיל התובע היה סביר.

אין בכך כדי ללמד כי תלונתה של הנתבעת הייתה שקרית. הנתבעת מסרה עדות במשטרה כפי שראתה את הדברים מנקודת ראותה, ודומה כי לא טפלה על התובע האשמות שווא. כפי שהסבירה בעדות לפניי “אמרתי בפירוש שהוא בא לקחת לי את המפתח מהיד וזה כאב לי מאוד. הדגשתי שהוא בא לקחת את המפתח, לא ממקום של אלימות, אלא ממקום של לקחת את המפתח” (עמ’ 53, שר’ 15-16 לפרוט’ מיום 7.12.2014; ר/’ גם עמ’ 51, שר’ 22- 25). יצוין כי התובע אישר גם בדיון לפני כי לקח את המפתח בכוח מידה של הנתבעת (עמ’ 22 שר’ 22 לפרוט’ מיום 10.11.2014).  

אין להתעלם בהקשר זה גם מהעובדה שלאחר הגשת התלונה מצד הנתבעת בגין האירוע מיום 16.5.2012 וחקירת המשטרה, המליצה המשטרה להגיש כתב אישום. הגשת כתב אישום מהווה אינדיקציה להתרשמות המשטרה מאמינות הנתבעת.

הדברים נכונים ביתר שאת לגבי התלונות בעקבותיהן הורשע התובע.

54.        מתוך החומר עולה כי שתי תלונות של הנתבעת לא הובילו להגשת הליכים פליליים. התלונה האחת הייתה תלונה בגין החלפת צילינדר. התלונה השנייה הייתה בגין התקר בצמיג.

לגבי החלפת הצילינדר (בשנת 2009). התובע אישר כי אכן החליף את הצילינדר של דלת הכניסה, לאחר שהנתבעת עזבה את הבית ב******. מכאן שאין בתוכן התלונה דבר שאינו אמת מבחינה עובדתית. פנייתה של הנתבעת, שלא יכלה להיכנס לביתה, אל משטרת ישראל, לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, ומכאן, חזקה כי פעלה בתום לב. העובדה שלא הוגש כתב אישום אינה שוללת את תום הלב שבהגשת התלונה.

55.        לגבי התקר בגלגל. אין מחלוקת כי ביום 26.1.2011 גילתה הנתבעת כי מישהו חיבל בצמיג של רכבה, ונגרם תקר. הודעתה של הנתבעת במשטרה לא הוגשה על ידי איש מהצדדים. הנתבעת העידה כי אמרה במשטרה שנוקבו לה הגלגלים, אך לא שהתובע ניקב לה את הגלגלים.  וכך היא מעידה:

“ש.      ביום 26.1.2011 את הולכת להתלונן במשטרה, על כך שי’ ניקב לך את הגלגלים?

ת.         לא. אמרתי שנוקבו לי הגלגלים, ואתה יכול לבדוק בעדות. יום קודם הייתי במשטרה, ישבתי מול החוקר, שעתיים וחצי ישבתי ובכיתי, אמרתי שאם יקרה לי משהו, שידעו שזה הוא. הלכתי הביתה. אחרי יומיים, כשנוקבו לי הגלגלים, הלכתי שוב. הוא שאל אותי אם יש רקע לדברים, ואז סיפרתי את כל ההשתלשלות של הימים האחרונים, שהוא עוקב אחריי, משפיל אותי ואני פוחדת ממנו, וזה הביא אותי לעשות את הצעד הזה, ההסלמה במצב.

ש.        החוקר לא שאל אותך במי את חושדת שניקב לך את הצמיגים?

ת.         יכול להיות שהוא שאל אותי. לי היה ברור ולא רציתי להשתמש במילה “ברור”, כי הבת שלי אמרה שבן זוגה לשעבר אולי עשה את זה, אבל בן הזוג שלה לא שמענו ממנו 10 שנים. אני לא האשמתי אותו בזה כי אני מקפידה  במילים.

ש.        אני אומר לך שאמרת שאת חושדת בי’ עשה את זה?

ת.         קודם כל זה סביר. יכול להיות שאמרתי את זה. בגלל הצורה שהוא יצא מהבית. הוא יצא מבוהל, חיוור, אמרתי לשכנה שמשהו קרה, כי הוא היה צריך לחכות לתשובה כמה ימים. רציתי לנסוע וראיתי את הפנצ’ר, הלכתי למומחה, והוא אמר שזה נוקב עם סכין.

גם התלונה על התקר בגלגל, באופן בו נוסחה לדברי הנתבעת, היא פרסום שאינו חורג מן הסביר באותן נסיבות. כאשר הנתבעת מגלה כי נוקבו לה הגלגלים, בעיצומו של סכסוך גירושין עם התובע, שאך קיבל מידיה כתב תביעה רכושית, הגשת תלונה במשטרה תוך העלאת האפשרות כי התובע עומד מאחורי ניקוב הגלגלים אינה חורגת מן הסביר. על פי דברי הנתבעת, היא לא טענה כי היא יודעת בוודאות שהתובע ניקב את הגלגלים, והסתפקה בלשתף את המשטרה בנסיבותיה המשפחתיות.

56.        מכאן לטענה כי הנתבעת אמרה למשטרה ביום 16.5.2012 כי קיים צו הרחקה נגד התובע. אין מחלוקת שביום 16.5.2012, כשהתובע הגיע לבית ב****** וניסר את המנעול, הנתבעת התקשרה למשטרה ואמרה שיש נגד התובע צו הרחקה ממנה (עדות הנתבעת בת”פ ***  מיום 20.9.2012, עמ’ 4 לפרוטוקול).

אמירה זו אינה שוללת את תום לבה של הנתבעת. בהקשר זה יש לזכור כי לא יצאה החלטה מפורשת שמבטלת את צו ההרחקה נגד התובע על פי החלטת כב’ השופט אבו טהה מיום 27.6.2011. באותה החלטה נקבע, בדיון בו נכחה הנתבעת, איסור כניסה של התובע לבית ב******, ללא תיחום של זמן.

יצוין כי בדיון בבית המשפט, בטרם ניתן הצו, אמר ב”כ המדינה, עו”ד אבי פרידל, את הדברים הבאים:

“לאור הערת בית המשפט, החלופה הראשונה אבקש שכלל התנאים יבוטלו למעט ההרחקה מהמתלוננת. החלופה השנייה, אבקש שהאיסור או ההרחקה מהמתלוננת יבוטל בהתניה שיוצג לבית המשפט הזה הסכם הפשרה הסופי שיושג בהליך האזרחי. כלומר, יבוטלו כל התנאים, למעט התנאי של איסור הכניסה לבית. חלופה שנייה, שיבוטלו כל התנאים, אבל התנאי של האיסור כניסה לבית יבוטל לגמרי רק כאשר יוגש ההסכם שיושג בבימ”ש לענייני משפחה” (ההדגשות אינן במקור – ג”ל).

57.        כאמור, צו ההרחקה לא בוטל בהחלטה מפורשת. עמדת המשטרה כי הצו בטל היא פועל יוצא של סיום ההליכים הפליליים נגד התובע.

כשנשאל התובע אם יש החלטה שמבטלת את החלטת כב’ השופט אבו טהה בעניין הרחקת התובע השיב “הזיכוי שלי נתן לי לחזור לבית” (עמ’ 26, שר’ 4).

ובהמשך: “באתי אחרי שהגעתי לעסקת טיעון, ואמר לי העו”ד שלי שתמו המגבלות, באתי לקחת את האופנוע ים אחרי ששלחתי את הבן שלוש פעמים והיא סירבה לתת והתייעצתי עם עורך דין והוא אמר לי שמותר לי ללכת” (עמ’ 27, שר’ 29-31). מדברי התובע עצמו עולה כי היה חוסר בהירות בשאלה האם לאחר הסדר הטיעון מתבטלת ההגבלה שקבע שופט המעצרים. בדברי התובע גם נפל חוסר דיוק שכן הצו פקע בעקבות הרשעתו של התובע ולא בעקבות זיכויו.

58.        זאת ועוד. התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי הנתבעת עודכנה על ידי מאן דהוא על סיום ההליכים הפליליים נגדו. לא ברור איפוא כיצד אמורה הייתה לדעת על פקיעת צו ההגנה.

            על רקע זה, ניתן להבין את סברתה המוטעית של הנתבעת ביום 16.5.2012 כי קיים צו הרחקה נגד התובע. בעדותה לפני אמרה:

“עד היום אני לא מבינה את ההחלטה של אבו-טהה, אני יודעת שהוא ביטל לו את הצו, והשאיר לו את ההרחקה מהבית, וזאת זה אני יודעת מתוך הפרוטוקול” (עמ’ 41, שר’ 19-20 לפרוט’ מיום 7.12.2015).

“ביום שקרה המקרה שהוא בא לבית, התקשרתי למוקדם 100 ואמרתי בצרחות שהוא בא מהר, כי יש לו צו הרחקה והוא בא לבית, עד היום לא ראיתי משהו שאומר לי שלא היה צו הרחקה” (עמ’ 41, שר’ 22-24 לפרוט’).

הנתבעת העידה שכאשר התקשרה למשטרה ואמרה שהתובע מפר צו הגנה היה ברור לה שיש צו. הדברים תואמים את עדותה בהליך הפלילי ((עמ’ 6 לפרוט’ מיום 20.9.2012). לדבריה, היא לא ידעה שמבחינת המשטרה אין צו (עמ’ 42 לפרוט’ מיום 7.12.2014). עדותה בעניין זה הייתה מהימנה. ניתן גם להבין את הדבר מנקודת ראותה של הנתבעת, בשל נוסח ההחלטה, דברי ב”כ המדינה לפני ההחלטה והעובדה שהנתבעת אינה צד להליך הפלילי ואינה יודעת בהכרח על סיומו. מאחר שעד היום טרם הושג הסכם בבימ”ש לענייני משפחה, סברתה של הנתבעת כי איסור הכניסה לבית ב****** היה שריר וקיים במאי 2012 אינה משוללת הגיון.

את העובדה שלמחרת אותו אירוע ביקשה הנתבעת צו הגנה בבית המשפט לענייני משפחה הסבירה הנתבעת כך ששוטר אמר לה שאין צו (עמ’ 43 לפרוט’). הסבר זה נראה סביר והגיוני בנסיבות העניין.

59.        אוסיף כי טענות התובע שהתלונות שלא הובילו לכתבי אישום גרמו למעצר, להרחקה מ****** או להרחקה מהבית, אינן נתמכות בראיות בתיק. החלטות המעצר וההרחקה נגד התובע ניתנו במסגרת תלונות שהובילו להגשת כתבי אישום ולא במסגרת התלונות שהסתיימו בלא כלום. 

60.        בנוסף לתלונות במשטרה פנתה הנתבעת ארבע פעמים לבית המשפט לענייני משפחה וביקשה צווי הגנה נגד התובע, על פי החוק למניעת אלימות במשפחה.

            בנסיבות המקרה דנן, גם הליכים אלה אינם מקימים אחריות בגין פרסום לשון הרע. ככל שניתן לראות בפניות אלה משום פרסום לשון הרע, הרי שהחוק מעניק הגנה לפרסומים שנעשו בתום לב כדי להגן על עניין אישי כשר של עושה הפרסום. הבקשות להרחיק את התובע נועדו להגן על עניין אישי כשר של הנתבעת, שביקשה להיות מוגנת, בביתה ומחוצה לו, מפני התובע. מתוך החומר שלפני עולה כי תוכן הבקשות לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. בכל הבקשות הנתבעת הביעה חשש מן התובע. בחלק מהבקשות היא פירטה את האיומים שהשמיע כלפיה המבקש, בגינן גם הוגשו תלונות למשטרה שהובילו לכתבי אישום בהם הורשע התובע. באחת הבקשות היא ציינה את ניקוב הצמיג, אך הבהירה כי היא רק חושדת בתובע. בכל הבקשות טענה הנתבעת כי התובע הוא אדם עצבני ואלים, אך היא לא ייחסה לו אלימות פיזית. רק בבקשה מיום 17.5.2012, שהוגשה לאחר האירוע מיום 16.5.2012, ציינה הנתבעת כי התובע עצור בשל אלימות.

            יצוין כי התובע אישר לגבי אחד מדברי האיום שיוחסו לו כי אמר דברים “בעידנא דריתחא” אבל לא התכוון לעשות אותם (עמ’ 22 שר’ 1 לפרוט’ מיום 10.11.2014).

הבת מ’ העידה באותו הקשר: “בין בני זוג נאמרים דברים וקל לקחת משפט ולהעצים אותו, אבל כאן זה נאמר בשעת כעס, אני לא מבינה את המלים” (עמ’ 12 לפרוט’ מיום 10.11.2014). ובהמשך: “זה מהווה איום, אבל כשאני מכירה את שניהם, והתרבות שלהם שונה משלנו, כשנמצאים בתוך מועקה זה משפטים ששמענו, במשפטים כמו ‘שאני אמות’ כשלא יודעים איך להתמודד עם המצב” (שם). 

61.        הנתבעת, כך נראה, חשה תחושות של חשש וחרדה מפני התובע. עורכי התסקיר מיום 22.6.2011 התרשמו מחשש וחרדה מהתנהגותו של התובע כלפיה על סמך היכרותה את אופיו שנים רבות ועל סמך האירועים להם נחשפה ואפשרות ליחס נקמני מצידו. בתסקיר צוינו ביטויי חרדה גבוהים מצד הנתבעת. הגם שעורכי התסקיר לא המליצו על המשך הרחקה של התובע, הדבר לא היה נעוץ בביטול חששותיה ותחושותיה הסובייקטיביות הקשות של הנתבעת אלא בכך שלא ראו באופן מובהק כי התובע עלול לסכן את הנתבעת.

            בעדותה בבית המשפט הסבירה את התחושות שעמדו מאחורי פניותיה למשטרה ולצווי הגנה:

“מעולם לא הרים עלי יד, אבל כן השתולל, זרק עציץ כי היה קמט בחולצה, זרק פלאפון, זרק כלי לרצפה, פעם צלחת לקיר, דברים כאלה, אבל לא צריך מכות כדי לפחד מהאיש הזה. כשהוא עצבני, הוא עושה אותי קטנה כזאת. הוא עמד לידי וצורח ואני כל הזמן שותקת כדי שלא יהיו ריבים ושיהיה שקט, ולא להלהיט. הוא מעולם לא היכה אותי. אבל אלימות מילולית, נפשית, כלכלית, יש לי 20 שנה יומנים. מאז שעזבתי אותו הפסקתי לבכות” (עמ’ 45 לפרוט’ מיום 7.12.2014). 

“הפחד זה מהמילים שלו, שאם לא אעשה ככה וככה, זה לא ייגמר טוב. פחדתי גם מעצם זה שהוא לא רצה להתגרש, אני רציתי להתגרש. הוא לא בן אדם יציב….

הוא הבין שאולי אני יעזוב אותו, הוא לא הרשה לי לצאת מהבית, אמר לי לא ללכת לעבודה, לא ללכת לבאר שבע, לא ללכת לאחים שלי. לקח חוקר ועשה עלי מעקבים. הרגשתי שאין לי חופש ולא כלום. זו האווירה שהייתה שהחלטתי שאני לא יכולה יותר. הוא אמר שהוא רוצה שאני אהיה בבית, כדי שהוא לא יהיה במושב ויהיה רגוע שאני לא מזדיינת. בגלל זה הלכתי למשטרה” (עמ’ 57 לפרוט’ מיום 7.12.2014).

את הבקשה האחרונה לצו הגנה, שהגישה הנתבעת ביום 21.11.2012 לאחר גירושי הצדדים, היא מסבירה:

“הסיבה שהלכתי לעשות צו זה שהוא צרח שיש לי מאהב וזה הכניס אותי לפחד, שאם הוא רואה בבן זוג שלי מאהב, זה מפחיד אותי ואני לא רוצה שהוא יהיה בסביבה שלי, וגם ציינתי שהוא ביקש ממני לבוא למקלט [במבצע עמוד ענן]” (עמ’ 45 לפרוט’). 

62.        הבת מ’, שהעידה מטעם התובע, לא שללה גם את החשש הסובייקטיבי של הנתבעת, הגם שסברה שאין לו הצדקה ממשית (עמ’ 11 לפרוט’ מיום 10.11.2014). את התלונה בגין איומים ובגין התקר היא הסבירה באופן הבא:

            “היא פחדה שהוא יעשה לה משהו, היה משהו עם הרכב, היה נקר בגלגל, היא הלכה למשטרה כי היא מפחדת, זה היה המעטפת של למה היא הלכה למשטרה. למחרת היה נזק בגלגל של הרכב, היא מיד התקשרה לאבא שלי והלכה להגיש תלונה. היא לא דיברה איתנו על זה, ובדיעבד אמרתי לה, שהגרוש שלי נשאר ב****** ולי היה סכסוך איתו, והדרך היחידה לפגוע בי הייתה בהורים…” (עמ’ 10 לפרוט’). 

            הן מעדותה של הנתבעת בהליך דנן, והן מהדברים שמסרה במסגרת הבקשות לצווי הגנה, נראה כי היא לא ניסתה להשחיר את התובע ולייחס לו דברים שלא היו. גורמי המקצוע התרשמו כי היא חוששת וחרדה מפניו. גם אם תחושותיה לא הקימו עילה (שנבחנת באמות מידה אובייקטיביות) למתן צו הגנה על פי החוק למניעת אלימות במשפחה, אין בכך כדי לשלול ממנה את הגנתו של סעיף 15 (3) לחוק איסור לשון הרע.

63.        יוער כי אחת מטענותיו המרכזיות של התובע היא שהמניע האמיתי מאחורי התנהלותה של הנתבעת הוא המאבק הרכושי. כפי שציינתי, מהחומר שלפני עולה כי לנתבעת היה חשש מפני כוחנות ותוקפנות מצד התובע גם באופן הפשוט והישיר. לצד זאת, ניתן בהחלט להתרשם כי הנתבעת חששה גם מפני פגיעה בזכויות רכושיות במאבק הרכושי מול התובע. לטעמי, עצם העובדה שהנתבעת חששה גם לזכויותיה הממוניות והרכושיות אינה מכתימה אותה בחוסר תום לב (ראו והשוו בע”מ 3151/14 פלונית נ’ פלוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 5.11.2015, פסקה 71 לפסק דינה של כב’ השופטת ד’ ברק-ארז). הנתבעת הסבירה את חששותיה בעדותה:

                     “ידעתי מאז ומתמיד שהוא ילחם לנשל אותי ממה שיש. הוא אמר לי בפירוש, שאהיה איתו הכל יהיה שלי, אם לא אהיה איתו, הוא ינשל אותי. הוא אמר שיש לו חברים בבית הדין, ושאני אקבל רק 20% מהבית, מהמשק לא אקבל. כל מה שיש לי לא שלך, כך אמר לי. הוא אמר שאני אלך לאמא שלי, שאהיה עניה ושלא יהיה לי מה לאכול” (עמ’ 47, שר’ 26 – 30 לפרוט’ מיום 7.12.2014).

ובהמשך:

“אני פחדתי ממנו פיזית, וגם פחדתי שינשל אותי לי אין פנסיות ואין לי כלום. יש הקלטות שהוא אומר לי שהוא יביא אותי לאפס ושאני אשאר למטה ובלי כלום. את המילה עניה שהוא היה אומר לי שזה הכי פוגע, שאני עניה” (עמ’ 48 לפרוט’).

אין ספק שהנתבעת מאוד רצתה להבטיח את זכויותיה הרכושיות. היא גם מאוד רצתה להמשיך להתגורר בבית ב******, ללא התובע. ואולם, רצון זה לא הביא אותה לבדות מליבה דברים נגד התובע, שלא היו ולא נבראו.

התובע קובל על כך שהנתבעת עשתה שימוש בלעדי בבית ב****** ועל כן שהבית לא נמכר שנים ארוכות. עניין השימוש הבלעדי בבית, על השלכותיו הכספיות, יוכרע במסגרת התביעה שהגיש התובע לדמי שימוש ראויים (תמ”ש 28173-09-12) ואין מקום לכפל התדיינות בעניין זה. לגבי טענות התובע על אי מכירת הבית במשך שנים, יוער כי ניתן פירוק שיתוף בבית עוד ביוני 2011 ולא ברור מדוע בא-כוחו של התובע שמונה ככונס נכסים (משותף) לא קידם את מכירת הבית ואף לא פנה לבית המשפט לקדם את מכירת הבית באמצעות כינוס נכסים.

64.        לגבי עוולת לשון הרע, אוסיף כי לא הוכח כי הנתבעת שיתפה אנשים נוספים בהתרחשות בין הצדדים ובדבר הגשת תלונות או צווי הגנה. מדבריו של העד מ.א. שהעיד מטעם התובע עולה שכל מה ששמע לגבי הסכסוך שמע ישירות מהתובע “…בוודאי שלא ידעתי את הדברים. אני שמעתי מפי ראשון ממנו” (ע’ 18 לפרוט’ מיום 10.11.2014). מאיר אלון העיד ששמע מהתובע שהוא התגרש וגם נעצר (עמ’ 16, שר’ 13).

עיקר התדהמה שהביע מ.א. הוא עצם גירושי הצדדים (“הוא סיפר לי שהוא התגרש ובשבילי זה היה שוק” עמ’ 16, שר’ 32). כשנשאל אם “שמע ברחוב על האירוע” השיב “בכלל לא” (עמ’ 17, שר’ 18) והדגיש כי שמע רק מהתובע עצמו על עובדת מעצרו.

מ.א. העיד שכלל לא ידע שהוגשו נגד התובע כתבי אישום והוא הורשע בהליכים פליליים.

העד מ.מ. העיד שלא שמע מעולם מהנתבעת דבר מלבד לעניין הבית שיצא למכירה (עמ’ 2 לפרוט’). לדבריו, שמע בציבור מ”תושבי המקום” על כך שהנתבעת הגישה תלונה על איום ברצח (עמ’ 4 ו- 37 לפרוט’). גם עד זה לא ידע על ההרשעות הפליליות של התובע (שם).

65.        בכתב התביעה ובסיכומים מייחס התובע לנתבעת התנהגויות נוספות שמקימות לטעמו אחריות שלה לפיצוי התובע בגין נזקיו. הכוונה לחוסר תום לב בניסיון לשלום בית, איסוף מידע על התובע לצורך ההתדיינות הרכושית והגשת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לאחר שנסגר התיק בבית הדין הרבני. מעבר לכך שהתובע לא הוכיח כי הנתבעת פעלה מתוך מניעים פסולים, הוא גם לא פירט את מקור החיוב המשפטי בגינו יש לחייב את הנתבעת, מעבר לעוולת הנגישה ולשון הרע, שאינן רלוונטיות להתנהגויות אלה.

66.        במסגרת התביעה הנזיקית, כלל התובע גם טענה על כך שהנתבעת לקחה ממחסן הבית המשותף כספים בסך של 200,000 ₪.

            התובע לא הוכיח טענה זו, שלא הובאו לה כל ראיות, והיא נותרה בגדר טענה בעלמא. נטל הראיה בעניין זה מוטל על התובע, בבחינת “המוציא מחברו”, והוא לא הורם. 

67.        נוכח פיצול הדיון בין שאלת האחריות לשאלת הנזק, לא נדרשתי לנזקים שפירט התובע, ובכלל זה לעניין הנזק שנגרם לו לטענתו כתוצאה מהפסקת עבודתו בתחום המחשבים. אבקש להעיר בכל זאת בקשר זה כי בתביעה הרכושית הצהיר התובע כי סגר את חנות המחשבים והעביר את הציוד למכולה במשק ב******, המחסן נפרץ ביום 29.4.2011 והציוד נגנב. גרסה זו אינה מתיישבת עם טענת התובע בתובענה דנן, לפיה כל המעבדה והציוד לצורך תיקוני המחשבים נמצאים במחסן הבית ב****** והנתבעת מסרבת לאפשר לו להגיע ולקחת את הציוד.

לסיכום, התביעה נדחית – על כל ראשיה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.

פסק הדין יישלח לצדדים.

מתירה פרסום פסק הדין ללא שמות ופרטים מזהים.

ניתן היום, ז’ כסלו תשע”ו, 19 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.       גאולה לוין