בפני תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 (להלן – “החוק”), להוצאת צו מניעה האוסר על הנתבע לפרסם ולהפיץ על התובע דבר לשון הרע וכן לפיצוי כספי בסך של מיליון ₪.

 

מדובר בנתבע לא מיוצג אשר למרות המלצות רבות של ביהמ”ש, לכל אורך ההליך השיפוטי, לפנות לקבלת ייעוץ מעו”ד, בחר שלא לעשות כן אלא המשיך לייצג את עצמו וחבל על כך. היעדר הייצוג גרם לכך בין היתר שהתנהלות הנתבע לכל אורך ניהול ההליך היתה אמוציונאלית חריגה וכתבי בי-דין שהגיש היו מסורבלים מאד וקשה היה “לבור את המוץ מן הבר” ולבחון מהן טענות הנתבע ומכאן את השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת והדורשות את הכרעת ביהמ”ש.

 

כמו כן מדובר בתביעה יוצאת דופן במהותה מתביעות רגילות על פי החוק, הן בשל העובדות המבססות אותה והן בשל העוצמות הרגשיות שליוו את הדיונים וכמויות הפרסומים העצומות אותן ביצע הנתבע, שהמשיכו במיוחד בהתנהלות הדיונית לכל אורך הדרך.

 

מדובר בתביעה חריגה בחומרתה כאשר הנתבע עשה לעצמו מטרה למסע הכפשות וביזוי כנגד התובע, לפני הגשת התביעה, לכל אורך ההליך השיפוטי וגם ביתר שאת באופן קיצוני, בסיכומים.

 

פרשת התביעה

 

התובע פותח את כתב התביעה ומציין כי מדובר בדיבה חמורה אותה מפרסם הנתבע באופן שיטתי על פני תקופה ארוכה באמצעים רבים לרבות הודעות דוא”ל, הפצת עלונים ומסמכים למאות אנשים, מלאי הכפשות ואף הגיע אל ביתו של התובע והטיח בו האשמות תוך ששכניו של התובע שומעים אותן.

 

התובע מוסמך לרב ישוב, נשוי, אב לילדים וסב לנכדים המתגורר בפתח תקווה, מוכר ומוערך בקהילה ובחוגים תורניים רבים, ידוע כפוסק הלכה לרבות בענייני מעמד אישי ורבים פונים אליו בעניינים אלה.

 

הנתבע, תושב העיר גבעת שמואל.

 

אשת הנתבע פנתה אל התובע על מנת לקבל פסק הלכה והמלצה על עו”ד לצורך ייצוג, ומרגע שהדבר נודע לנתבע הוא החל במסע “שיימינג” קיצוני כלפי התובע למרות שהתובע לא פגע בנתבע בשום דרך, לא היתה ביניהם כל היכרות עובר לכך והתובע מעולם לא פגש בנתבע עובר לאירועים נשוא התביעה.

 

כאמור, ביום 28.2.18 פנתה אל התובע רעייתו של הנתבע בהודעת SMS וביקשה להתייעץ עמו “בעניין הלכתי בינו לבינה”. התובע שוחח טלפונית עם אשת הנתבע אשר דיווחה לו על משבר בו היא מצויה עם הנתבע ולאחר מכן התובע קבע פסק הלכה נקודתי בהתאם.

 

לאחר מכן אשת הנתבע פנתה אל התובע מספר פעמים נוספות ואף ביקשה לקיים פגישת התייעצות, אשר התקיימה בבית התובע בנוכחות רעיית התובע.

 

בחודש ינואר 2019 נודע לנתבע על פניית אשתו שאל התובע ומאותו הרגע החל הנתבע בפניות תקיפות אל התובע ולמרות שהתובע ביקש מהנתבע שלא ליצור עמו קשר הדבר אך הלך והחריף.

 

אשת הנתבע פנתה שוב אל התובע ובקשה המלצה על עו”ד וטוען רבני והתובע בעביר לה פרטיו של עו”ד יובל בדיחי.

 

באפריל 2019 פנה הנתבע אל התובע ודרש ממנו לשוחח עם אשת הנתבע ולהניא אותה מנקיטת הליכי הגירושין בהם החלה. התובע לא השיב להודעה זו.

 

מחודש אוקטובר 2019 החל הנתבע לשלוח עשרות הודעות דוא”ל לאישים רבים, למכרי התובע, ועוד…

 

הודעות אלה כללו דברי שקר מסיתים בגנות התובע, טענות משמיצות ומופרכות שהופצו למאות אנשים.

 

מדובר על פרסומים רבים של לשון הרע ומפאת אריכות הדברים, אפרט להלן בקליפת האגוז.

 

דוא”ל מיום 25.7.19 (שעה 10.48) שנשלח אל לשכת נשיא אוניברסיטת בר אילן (שם עובד התובע כרב מלמד) בו רושם הנתבע כי התובע ניצל לרעה את מתקני האוניברסיטה, פסק הלכה שנתן גרם לנזק ולהגשת תביעת גירושין של אשדת הנתבע כנגדו ועוד…

 

ביום 3.10.19 קיבל הנתבע מענה מלשכת נשיא האוניברסיטה אך הנתבע לא הסתפק בכך והמשיך לשלוח הודעתו גם למכותבים נוספים תוך ציון העובדה כי התובע ניצל את מעמדו באוניברסיטת בר אילן תוך קבלת טובות הנאה אישיות בכסף או בשווה כסף וכי הוא ממליץ על “עוכרי דין לצורך החרבת בתים יהודים”.

 

דוא”ל מיום 18.11.19 (שעה 14.11) להנהלת אונ’ בר אילן, הרב רצון ערוסי רב העיר קריית אונו, הרב שמעון גולן רב הישוב אפרת, הרב שלמה אבינר ראש ישיבת עטרת כהנים, הרב שמואל אליהו רב העיר צפת, הרב יובל שרלו ראש תחום אתיקה ברבני צהר – בו הנתבע האשים את התובע בניסיונות לביטול שלום בית וכי המליץ להחריב את ביתם וכי הוא בעל רוע לב והמלצה רשלנית מרצון להחריב את בית הנתבע ועוד… וכן “לא תנקה מגינה של גהנם”.. ועוד..

 

דוא”ל מיום 19.12.19 (שעה 23.24) נשלח לתובע ואל רעייתו. שם הוא ממשיך באותם דברים.

 

דוא”ל מיום 1.1.20 (שעה 19.46) נשלח לתובע, לרעייתו ולעורך דינה עו”ד יובל בדיחי.

 

ביום 27.1.20 קיבל התובע הודעה כי הנתבע הגיש כנגדו תביעה לבית הדין לענייני ממונות בקרית אונו וגם שם הנתבע גינה אותו ואת עורך דינו: “צמד חמד, ‘העו”ד שלי’ יחידת חיסול! עוד רבנים כאלה ואבדנו! האחד מייצר לאחר פרנסה בהחרבת בתים” “גועל נפש! האם כך נוהג רב בישראל?” הנתבע מסר עוד כי בכוונתו לפנות לרבנות הראשית ע”מ שיסירו את שמו של התובע כעורך חופות.

 

ביום 4.2.20 הנתבע פנה אל ביה”ד בדרישה כי ישלחו את תביעתו לאוניברסיטת בר אילן וארגון רבני צהר על מנת להפיץ את דברי הבלע במטרה לפגוע בשמו של התובע.

 

ביום 18.2.20 הנתבע פנה בדרישה נוספת אל ביה”ד.

 

בפנייתו בתביעה אל ביה”ד עותר הנתבע להורות על פיטוריו של התובע ממקומות עבודתו, לאשר פרסום שמו, תמונתו ועוד… למען ידע הציבור ויזהר.

 

ביה”ד לממונות קבע כי אין לנתבע עילת תביעה כנגדו.

 

דוא”ל מיום 24.2.20 (שעה 5.38) נשלח לנמענים רבים לרבות הרב אפריים רובינשטיין רב ישיבת “כרם ביבנה” בה למד התובע, הרב שמואל אליהו, הרב ציון מרדכי, הרב יובל שרלו, הנהלת אונ’ בר אילן ארגון תורה מציון ועוד, צירף את תביעתו לכינה את התובע נוכל, ועוד…

 

בשולי דבריו הנתבע מציין כי היה והתובע לא יורה לאשת הנתבע למחוק את תביעתה כנגדו בביהמ”ש לענייני משפחה בפתח תקווה הוא “אדאג שהרב טיילור ייתן את הדין על מעשיו ורוע ליבו ושהציבור הרחב בכלל ובפרט שומעי לקחו יכירו וידעו על התנהגותו הנואלת, פסקי הלכתו הרשלניים והלוא אנושיים של הרב טיילור בחזקת להסיר מכשול בעיני עיוור!”.

 

ביום 27.2.20 הנתבע הגיע אל פתח הבניין בו מתגורר התובע מחופש לדוור וכאשר התובע יצא אל חדר המדרגות, החל הנתבע לצעוק ולקרוא לו “טינופת” אשר “בוגד עם אשתי”. זאת לשמע השכנים שיצאו מביתם נוכח הצעקות. התובע פנה אל ביהמ”ש בבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת וצו כזה התקבל.

 

הנתבע הותיר את “דבר הדואר” בו לשון הרע כנגד התובע בתיבת הדואר של התובע והוסיף לאשת התובע: “מוטב שתורי לבעלך לעמוד בפני דין תורה אחרת האמור יתפרסם בפני שומעי לקחו ובלוחות המודעות”. “במידה ובעלך יקר לך, אנא דאגי להרחיקו ממורה הנהיגה בדיחי”.

 

הנתבע כתב עוד לתובע:

 

“טיילור אתה מתחיל לשחק באש! בדיחי טינופת. הוא ידע שעליו לדאוג שהילדים יגיעו לבין דין. בחינוך של הבנים שלי איש לא יגע!” “במידה ועד יום א’ 1.3.20 אתה לא מאשר הגעתך לבית הדין, אדאג שבכל אתר בו תגיע להורות שתפורסם התנהגותך ברבים. במקום בו יש חילול ה’ לא חולקין כבוד לרב”.

 

דוא”ל מיום 2.3.20 (שעה 11.53) נשלח למכותבים רבים עם הגדרת הדוא”ל “התעסקות עם אישה נשואה” ובכותרת: “איש כי תשטה אשתו” ורשם בהודעה כי התובע “שידך לרעייתי את עוכר דינו” ועוד…..

 

דוא”ל מיום 5.3.20 (שעה 16.33) נשלח לנמענים שונים בכינוי: “התנהגותו הרשלנית הלא מוסרית והלא אנושית של הרב נחמיה טיילור: התעסקות עם אישה נשואה: איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל …”.

 

הנתבע מציין כי התובע משקר, בהתנהגותו מוציא שם רע לחכמי ישראל ותורת ישראל, ובורא עולם ישלם לטיילור על מעשיו הרעים.

 

הפצת עלון מודפס ביום 6.2.20: הנתבע הדפיס עלונים המכילים לשון הרע ופיזר אותם בתיבות הדואר בבניינים הסמוכים למקום מגוריו של התובע, בבניין המועצה הדתית פ”ת בבית הכנסת הגדול בפ”ת ובמספר בתי כנסת נוספים.

 

הנתבע כותב בעלון כי התובע התעסק עם אשתו, שידך לה את עוכר דינו, משחית ומושחת, טובות הנאה ועוד….

 

בעקבות זאת, רבה של העיר פ”ת הרב מיכל לוי, פרסם הודעה לתושבי העיר הקורא לתושבים להשמיד את דפי הלעג ולא לקרוא דף כזה ולו מילה אחת.

 

דוא”ל מיום 25.3.20 (שעה 11.05) נשלח ל25 כתובות דוא”ל של אישי ציבור ורבנים, וכותב בו כי התובע עשה מעשה נבלה, החרבת ביתו , גניבה, גניבת רכוש ועוד….

 

דוא”ל מיום 4.4.20 (שעה 21.41) נשלח בתפוצה רחבה הכולל לשון הרע לרבות כי התובע שיקר וכי התעסק עם אשת הנתבע.

 

דוא”ל מיום 28.5.20 (שעה 8.38) נשלח לשר החינוך יואב גלנט ולמכותבים רבים נוספים בו הוא מפרט את הדברים דלעיל, וכי הוא אינו ראוי לשמש כרב וכאיש חינוך במוסד חינוכי כלשהו.

 

הפצת עלון מודפס ביום 30.5.20 הופץ בתיבות הדואר של שכניו של התובע, בו תמונתו של התובע ונרשם כי התעסק עם אשת הנתבע ודברי לשון הרע נוספים.

 

ביום 17.6.20 כתב הנתבע אל התובע והפר בכך צו למניעת הטרדה מאיימת. התובע הגיש תלונה כנגד הנתבע למשטרת ישראל.

 

הנתבע פנה גם אל ביה”ד הרבני בפ”ת בדוא”ל מיום 17.6.20 וממשיך כל העת לפרסם דברי בלע ולשון הרע על התובע.

 

התובע מפרט בכתב התביעה 54 דברי לשון הרע מפי הנתבע עליו, דברי לשון הרע מכוונים.

 

כאמור בפתח פסה”ד, בכתב התביעה התובע עותר לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של מיליון ₪ בגין 18 פרסומים ולמתן צו מניעה קבוע.

 

פרשת ההגנה

 

הנתבע שאינו מיוצג הגיש ביום 15.9.20 מסמך בן 247 עמודים.

 

המסמך פותח בדברים המצוטטים מהמקורות, מהגמרא ופרטי אבות ולאחר מכן נאמרים דברים רבים ומסורבלים. ביהמ”ש עיין במסמכים אלה על מנת לתור אחר טיעוני הנתבע.

 

למעשה הנתבע חוזר על תוכן הפרסומים שעשה לתובע, כי התובע מסר פסק הלכה רשלני והתנהג באופן לא מוסרי ולא אנושי כלפיו, התובע הגיש תלונות שווא במשטרה וכי צו ההרחקה בוטל, התובע מתחמק מדין תורה, עומד בקשר עם אשת הנתבע ע”מ לפגוע בנתבע, התנהגות עבריינית, ועוד…

 

מעיון בכתב ההגנה כאמור, בו הנתבע אינו מכחיש את ביצוע הפרסומים, אפשר להבין כי בפי הנתבע טענת הגנה אחת – אמת דיברתי.

 

הנתבע מכחיש כי אמר שהתובע בגד או נאף ביחד עם רעיית הנתבע אלא כאשר טען “התעסק” התכוון למשמעות הביטוי בתורה.

 

ביה”ד הרבני בפ”ת קבע כי אין עילה להתגרש ואשת הנתבע הוכרזה מורדת והדבר מוכיח כי פסקי ההלכה של התובע היו רשלניים ולא אנושיים, לא מוסריים ולא אחראיים כלפי הנתבע.

 

לנתבע נודע לראשונה על הקשר בין אשתו לבין התובע ביום 25.8.18 כאשר עזבה את חדר השינה המשותף עם הנתבע ואינה טובלת במקווה. אשת הנתבע הסבירה מעשיה אלה לפי פסקי הלכתו של התובע.

 

הנתבע מוסיף כי פסקי הלכה אלה מופקרים, רשלניים, לא מוסריים ולא אנושיים ואסור היה על התובע להוציאם.

 

עד עזיבת אשת הנתבע את ביתם ביום 6.1.19 הנתבע לא יצר קשר עם התובע ועשה כן לראשונה ביום 27.1.19 ובשיחה טלפונית התובע הודה כי “שידך” את עורך דינו לאשת הנתבע. התובע הורה לאשת הנתבע לעזוב את חדר השינה לא לטבול במקווה ומתוך רצון להחריב בית יהודי כשר בישראל.

 

הנתבע מוסיף שמצער שהתובע המבקש להיקרא רב, פוסק הלכה ומחנך, נותן את ידו למעשי רמיה ופגיעה של רעיית הנתבע בבעלה, הנתבע.

 

הנתבע מפרט התנהלותה של אשתו במסגרת הליכי הגירושין. לא מצאתי להתייחס לטענות אלה לגבי התנהלות אשת הנתבע שכן מחד הדבר אינו רלוונטי להליך שבפני ומאידך מדובר בענייני מעמד אישי חסויים אשר הדיון בהם, בפני הערכאה המוסמכת.

 

הסתבר עוד לנתבע כי התובע טרפד ניסיונות הנתבע להביא רבנים מגשרים, שכן מדוע התובע היה בקשר מסרונים עם אשה נשואה כה ארוכה לאורך שעות היום?

 

רעיית הנתבע אישרה בביה”ד הרבני כי התייעצה עם התובע והוא אישר לה לא לטבול במקווה ולעזוב את חדר השינה – על פי פסקי ההלכה שנתן לה.

 

אשת הנתבע הוכרזה כמורדת ועל כן לא היתה עילה לתביעת הגירושין ופסקי ההלכה של התובע ניתנו ברשלנות ובצורה לא אנושית, לא מוסרית ולא אחראית.

 

הנתבע מציין עוד כי התובע מחליש את מוסד הרבנות, קורא תיגר על הרבנים הראשיים ועוד…

 

בעמ’ 40 לכתב ההגנה טוען הנתבע מפורשות כי כל הפרסומים שפורסמו אודות התובע היו נכונים, על פי פסיקת ביה”ד הרבני אשת הנתבע הוכרזה מורדת ולא היתה לה כל עילה להתגרש ועל כן יש פסקי ההלכה של התובע היו רשלניים, התנהג בצורה לא אנושית לא מוסרית ולא אחראית ומוסיף כי “מצער, שהתובע, המבקש להיקרא “רב, פוסק הלכה ומחנך”, נותן את ידו למעשי רמיה ופגיעה של רעיית הנתבע בבעלה, הנתבע”.

 

הנתבע מאשר כי פנה ביום 25.7.19 לנשיא אונ’ בר אילן כמעסיקו של התובע, להורות לתובע להימנע מעיסוק בהחרבת בתים יהודים כשרים בישראל.

 

עוד מציין הנתבע בעמ’ 44 לכתב ההגנה, כי התובע גרם להחרבת ביתו ועולמו של הנתבע, גניבת רכוש, מסמכים ופגיעה בשמו הטוב ושל בניו כמו כן מייחס לתובע התנהגות עבריינית, מחלל שם שמיים ברבים, מבזה את תורות ישראל ואת חכמי ישראל בהתנהגותו משקר ועוד…

 

בעמ’ 53 לכתב ההגנה הנתבע טוען כי לא השמיץ את התובע אלא תיאר את פסקי הלכתו הרשלניים לאשת הנתבע ואת חוסר מוסריותו וחוסר אנושיותו כלפי הנתבע.

 

על פי הנתבע, התובע נמנה על ארגון רבני צהר שם רשום בתחום האתיקה כי יש לשמוע את שני הצדדים עובר לחריצת הדין ואילו התובע לא עשה כן בטרם נתן לאשת הנתבע את פסקי ההלכה.

 

הנתבע חוזר על טענתו כי לא אמר מעולם כי התובע בגד עם אשתו או נאף עמה.

 

הנתבע מציין בעמ’ 74 לכתב ההגנה כי התובע עמד בקשר עם אשתו בתקופה של למעלה משנתיים במטרה לפגוע בנתבע ועל כן הוא ראוי שיגולגל בזפת ונוצות ויולך כך בכיכר העיר.

 

כתב תשובה

 

התובע הגיש כתב תשובה ומציין בו כי הנתבע מודה בכתב ההגנה כי הפרסומים אותם הפיץ מהווים לשון הרע וטוען טענת הגנה של אמת הפרסום. על כן טוען התובע כי יש להורות על הפיכת נטל הבאת הראיות.

 

התובע מוסיף כי טענות הנתבע מופרכות וחסרות כל בסיס.

 

כמו כן אסור היה על הנתבע לפרסם פרטים מהליך הגירושין בביה”ד הרבני והוא לא היסס לשלוח פרטים אלו בתפוצה רחבה.

 

זיקוק טענות הצדדים

 

לאור הסרבול הרב באופן בו נוסח כתב ההגנה ועל מנת להתמקד בשאלות שבאמת שנויות במחלוקת להכרעה בפס”ד זה מצאתי לנכון לזקק ולמקד את טיעוני הצדדים.

 

התובע:

 

התובע טוען כי הנתבע פרסם לשון הרע כנגדו בעשרות מקרים ולעשרות נמענים ובתמצית:

 

1. כי התובע הוציא פסק הלכה לא אחראי לאשת הנתבע שגרם לנזק וגרם לה להגיש תביעת גירושין.
2. מי יודע אם התובע קיבל תשלום מאשת הנתבע ועמלה משכ”ט עוכר הדין במקביל לעבודתו באוניברסיטה?
3. התובע התנהל באופן רשלני ולא אנושי וגרם להחרבת בית יהודי כשר ומפואר בישראל.
4. התובע נתן יעוץ תוך ניצול תשתיות ובזמן עבודתו באונ’ בר אילן.
5. התובע ניצל את היותו עובד אונ’ בר אילן כאמצעי פרסום לצורך השלמת הכנסה.
6. התובע ניצל את מעמדו באונ’ בר אילן תוך קבלת טובות הנאה ישירות או עקיפות בכסף או בשווה כסף.
7. התובע המליץ לאשת הנתבע להחריב את ביתם.
8. התובע מנסה להתעשר בדרכי רמיה תוך ניסיון להשתיק את הנתבע בדרכים נואלות.
9. התובע מתנער מלתת הסברים לרב גלן ולנתבע תוך ניסיונות להלך עליו אימים.
10. התובע סייע בהחרבת ביתם של בני הנתבע תוך פגיעה בשמם הטוב.
11. התובע הוציא לפועל החרבת בית מפואר בישראל יחד עם גזלת רכוש הבעל והאם היתה לתובע טובת הנאה כלשהי?
12. התובע איים על הנתבע שהוא מטריד אותו וסירב לדבר עמו.
13. התובע הורה לאשת הנתבע לעזוב את חדר השינה המשותף.
14. רב אחד מייצר לאחר פרנסה בהחרבת בתים.
15. התובע נתן ידו למעשי רמיה וכחש בהעברת פרטי עוכר דינו לאשת הנתבע.
16. פסיקתו של התובע והמלצה על עוכר דינו מעידה על רשלנות, פזיזות, חוסר מוסריות, חוסר אנושיות ועד אפשרות של טובת הנאה.
17. רב בוגר ישיבת כרם יבנה, נהג בצורה מכפירה, לא אנושית, לא מוסרית הדומה להתנהגות “אינשי שלא מעלי”.
18. לאחרונה שומעים על נוכלים רבים המתקראים רבנים הגורמים בדרכים נלוזות להחרבת בתים יהודים כשרים למהדרין.
19. התובע רע לב והתנהג בצורה נואלת, פסק באופן רשלני ולא אנושי ויש להיזהר ממנו.
20. התובע מתחמק מדין תורה תוך תירוצי קש של עוכר דינו.
21. התובע מחריב בית יהודי ומחלל את זכרה של אמו הקדושה.
22. התובע התחמק מדין תורה, אינו נקי כפיים, מידת יושרו, אמינותו ויכולתו המקצועית בספק, הוא שיקר בפני כב’ הרב אריאל.
23. התובע הופך את תורתו כקרדום לחפור בו למעשים שליליים, לא מוסריים ולא אנושיים, גורם חילול ה’ “נבל ברשות התורה”.
24. התובע יחריב משפחות יהודיות כשרות למהדרין.
25. התובע מתנהג כאחרון העבריינים.
26. התובע התנהג באופן רשלני, לא מוסרי ולא אנושי כאשר התעסק עם אשה נשואה.
27. התובע משקר במצח נחושה.
28. התובע בהתנהגותו מוציא שם רע לחכמי ישראל ולתורת ישראל. מעשיו רעים.
29. התנהגות רבנים כהתובע, מצגר, שיינברג, טל וברלנד מתפרסמת רק לאחר שגרמה לנזקים.
30. רב כתובע יחריב משפחות יהודיות כשרות.
31. התובע התעסק עם אשת הנתבע.
32. התובע הוציא לאשת הנתבע פסק הלכה רשלני ולא אנושי ושידך לה את עוכר דינו כאשר ביניהם קשר משחית ומושחת, טובות הנאה כולל ניסיון להגיש כנגד הנתבע תלונת השתקה.
33. התובע הכשיל במודע ניסיונות להשכנת שלום בית.
34. כתוצאה מפסיקתו הרשלנית הלא מוסרית ולא אנושית של התובע, הוגשו כנגד הנתבע תלונות שווא למשטרה, צווי הרחקה, החרבת ביתו של הנתבע, נזקים והוצאות ממוניות, פגיעה בשמו הטוב שלו ושל בניו.
35. התובע מבקש להתפרנס מעשיית עושר ולא במשפט תוך ניסיון לאיים על הנתבע במכתב לתביעת לשון הרע.
36. התובע עשה מעשה נבלה בין השאר בהוצאת פסק הלכה רשלני ולא אנושי לאשת הנתבע.
37. התובע המליץ לאשת הנתבע על עוכר דינו לצורך הוצאה לפועל של פסק הלכתו הכולל החרבת ביתו בדרכי רמיה, חוסר יושר, גניבה תוך גרימת נזקים, גניבת רכוש, מסמכים והגשת תלונות שווא על איומים באילמות וצווי הרחקה שכולם בוטלו.
38. התובע איים על הנתבע שהוא מטרידו.
39. כל עוד התובע אינו עומד לדין תורה הוא מוציא שם רע לתורת ישראל ולחכמי ישראל כנבל ברשות התורה.
40. לא ייתכן שרב בישראל (כאשר הכוונה לתובע כמובן) ינהג כבארגון פשיעה, יוציא פסק רשלני ולא אנושי ולאחר מכן ידאג להוציאו לפועל באמצעות עוכר דינו.
41. התובע שיקר לכב’ הרב אריאל ושיקר גם לכב’ השופט מורנו ביום 5.3.20.
42. הוכח כי התובע ניסה להשיג טובת הנאה במעשיו באמצעות ניסיון לתביעת השתקה שמאומה לא יצא ממנה.
43. התובע מבין כי שגה ולא מוכן לקחת אחריות על מעשיו.
44. התובע עושה שימוש בתורה כקרדום לחפור בה ונאמר עליו כבר “נזם זהב באף חזיר” שמעם מזבחי תקחנו.
45. כל עוד התובע לא עומד לדין תורה הוא חשוד במעשים לא מוסריים, לא ראויים ולא אנושיים ונמנה על מועדון הרבנים מצגר, שיינברג, פרדס, ברלנד וטל.
46. התובע אינו ראוי לשמש כרב ואיש חינוך במוסד חינוכי ואקדמי כלשהו.
47. התובע בגד עם אשת הנתבע.
48. התובע טינופת.הנתבע:

     

    טענתו של הנתבע הינה – אמת דיברתי !!

     

    הנתבע מציין כי מאחר שנקבע ע”י ביה”ד הרבני שלא היתה הצדקה לתביעת הגירושין של אשתו והיא הוכרזה כאשה מורדת הרי פסק ההלכה של התובע אשר הורה לאשת הנתבע לעזוב את חדר השינה המשותף ושלא לטבול במקווה, הינו רשלני לא אנושי ולא מוסרי.

     

    על כן הנתבע טוען כי כל הפרסומים שעשה כנגד התובע הם אמת.

     

    הנתבע מאשר את ביצוע הפרסומים למעט פרסום אחד כי אמר שהתובע בגד עם אשתו. הנתבע מכחיש את השימוש במילה “בגד” אלא אמר “התעסק” אשר לשיטתו למילה זו משמעות אחרת לחלוטין.

     

    זוהי המסגרת הדיונית.

     

    ההליך

     

    הנתבע בחר שלא להיות מיוצג דבר שגרם לסרבול רב בהליך והנתבע הגיש כתבי בי דין רבים בצורה מסורבלת אשר הקשתה על ביהמ”ש לבחון את הטענות הרלוונטיות שבפי הנתבע.

     

    ישיבת קדם המשפט הראשונה התקיימה ביום 8.2.21 ושאלתי את הנתבע מדוע שלא יהיה מיוצג ע”י עו”ד. תשובתו היתה שאינו זקוק לכך. אני סבור כי בכך שגה הנתבע אשר לא השכיל לנהל הגנתו באופן נכון.

     

    ישיבת קדם המשפט השניה התקיימה ביום 13.5.21 שם ציינתי פעם נוספת בהחלטה כי הנתבע אינו מיוצג למרות שהצעתי לו מספר פעמים לעשות כן. התנהלות הנתבע ללא ייצוג גרמה למחדלים אשר חייבו דחיה לישיבה נוספת וחיוב הנתבע בהוצאות.

     

    הנתבע המשיך להגיש לתיק ביהמ”ש מסמכים שונים ובהחלטתי מיום 18.5.21 הבהרתי שאין לעשות כן אלא אך ורק על פי התקנות, והמלצתי לנתבע פעם נוספת לפנות לייעוץ משפטי והובהר גם כי המשך הגשת מסמכי סרק שלא על פי התקנות יגרום לחיוב בהוצאות.

     

    למרות החלטתי מיום 18.5.21 הנתבע המשיך בהגשת מסמכי סרק שלא כדין וניתנה החלטה נוספת בעניין זה ביום 20.5.21 בה חזרתי והמלצתי לנתבע לפנות לייעוץ משפטי והנתבע הוזהר כי יחויב בהוצאות לו ימשיך בהגשת בקשות סרק.

     

    למרות ההחלטה מיום 18.5.21 המשיך הנתבע והגיש בקשת סרק נוספת ועל כן בהחלטה מיום 1.6.21 חויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

     

    ביום 6.6.21 הגיש הנתבע בקשה ובה 2 סעדים: האחד, כי אפסול עצמי מלדון בתיק והשני, כי אבטל את חיובו בהוצאות.

     

    בהחלטתי בו ביום חזרתי והמלצתי שוב לנתבע לפנות לייעוץ משפטי.

     

    ביום 17.6.21 ניתנה החלטתי בבקשת הפסילה. החלטתי דחתה את הבקשה והנתבע חויב בהוצאות על בסיס תקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע”ט-2018. גם בהחלטה זו חזרתי והצעתי לנתבע לסור לקבלת ייעוץ משפטי.

     

    היעדר הייצוג של הנתבע גרם לו גם שלא למלא אחר החלטות ביהמ”ש בעניין ההליכים המקדמיים ועל כן בהחלטה נוספת מיום 28.6.21 הוא חויב פעם נוספת בהוצאות.

     

    ישיבת קדם המשפט השלישית התקיימה ביום 19.7.21 ובסופה ניתן צו להגשת ראיות והתיק נקבע להוכחות.

     

    הנתבע בחר להגיש שוב הודעת סרק לתיק ביהמ”ש ובהחלטתי מיום 14.11.21 הוריתי על הוצאתה מתיק ביהמ”ש והמלצתי שוב לנתבע לסור לייעוץ משפטי.

     

    הנתבע המשיך בהגשת מסמכי סרק אל ביהמ”ש בניגוד להחלטות וביום 20.2.22 ניתנה החלטה המפרטת את החלטת ביהמ”ש להגשת ראיות ומאחר ש”התצהיר” שהוגש לא היה ערוך כדין הוריתי על הוצאתו וניתנה הנחיה לנתבע להגיש תצהיר ערוך כדין בתוך 30 ימים. הובהר לנתבע כי היה והתצהיר לא יוגש במועד שנקצב, הדבר ייחשב כאי הבאת ראיות כלל.

     

    תצהיר הנתבע הוגש ביום 3.3.22.

     

    ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 7.7.22 ושמעתי עדויות התובע והנתבע. יצוין כי במסגרת העדויות צפיתי בסרטון וידאו הכולל אודיו, של ביקור הנתבע בבניין התובע והמפגש ביניהם – בהתאם לתמליל נספח 17 של סרטון (נספח 16) לראיות התובע.

     

    לאחר תום שמיעת העדים, הוריתי על הגשת סיכומים בכתב.

     

    דיון והכרעה

     

    אציין כי סיכומי הנתבע הוגשו שלא כדין. הנתבע הגיש סיכומים בפונט קטן מאד בניגוד לתקנות והדבר הקשה מאד על ביהמ”ש לקרוא בעיון את הסיכומים עד תום, דבר שדרש זמן רב.

     

    שקלתי אם להורות על הוצאת הסיכומים מהתיק או להורות לנתבע להגישם פעם נוספת כדין, אך הדבר היה מסרבל את הדיון עוד יותר ואורך זמן רב. בחרתי לאפשר לנתבע את מלוא יומו בביהמ”ש, באופן זה, למרות מחדליו הרבים והקשיים שהטיל על ביהמ”ש.

     

    כפי שציינתי בתחילת פסה”ד, מדובר בתביעה יוצאת דופן, המפרטת מעשים יוצאי דופן של פרסומי לשון הרע בכמות וחומרה חריגים, אשר התמשכו והמשיכו לאורך כל ההליך השיפוטי וניהול התביעה בביהמ”ש ואף קיבלו יתר שאת וחומרה בסיכומי הנתבע.

     

    הפרסומים: אמת דיברתי – האמנם?

     

    התובע פירט בכתב התביעה וטוען ל- 18 פרסומים של לשון הרע. הנתבע מאשר את הפרסומים למעט אחד, וטוען לגביהם טענת הגנה אחת – כי מדובר בדברי אמת.

     

    הפרסום אותו מכחיש הנתבע, הינו כי אמר שהתובע בגד עם אשתו (של הנתבע):

     

    בסע’ 42 לתצהיר עדותו הראשית של התובע מפורט כי ביום 27.2.20 הנתבע הגיע אל פתח הבניין בו מתגורר התובע מחופש לדוור וכאשר התובע יצא אל חדר המדרגות, החל הנתבע לצעוק ולקרוא לו “טינופת” אשר “בוגד עם אשתי” “כך שכל השכנים יכולים לשמוע”.

     

    כפי שצוין לעיל, ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 7.7.22 ושמעתי עדויות התובע והנתבע. במסגרת העדויות צפיתי בסרטון וידאו, הכולל אודיו, של ביקור הנתבע בבניין התובע והמפגש ביניהם – בהתאם לתמליל נספח 17 של סרטון (נספח 16) לראיות התובע.

     

    כפי שמצוין בתמליל הדברים, הנתבע נשמע בבירור צועק:

     

    “…וכל השכונה ידעו מי אתה טינופת טפו עליך טינופת עושה לאשתך בגדת בה.

    התעסקת עם אשתי בגדת באשתך…”.

     

    על כן טענת הנתבע כי לא אמר את הדברים נדחית.

     

    יחד עם זאת, לא אוכל להתייחס לאמירה זו כאל פרסום לשון הרע המזכה את התובע בפיצוי.

     

    סע’ 2 (ב)(1) לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 (להלן – “החוק”) קובע כדלקמן:

     

    “רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

    1. אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע” (ההדגשות שלי – א.ב.).גם המלומד אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע בעמ’ 89-90 מפרט דברים אלה בציינו את הפסיקה הרלוונטית ואומרו:

        

       “…ולכן אדם יישא באחריות אזרחית לפרסום לשון הרע שנעשה בעל פה רק אם הדברים הגיעו בפועל לאדם אחד או יותר זולת הנפגע”.

        

       בסע’ 42 לתצהיר (הנ”ל) התובע מפרט: “…התחיל הנתבע לגדף בצעקות רמות…כך שכל השכנים יכולים לשמוע”.

        

       מעבר לדברים אלה התובע לא הביא ראיה כלשהי כי דברי הנתבע באותו מעמד אכן הגיעו בפועל לאזני שכן כלשהו.

        

       אמנם, כאשר הנתבע צעק את הדברים ניתן לסבור כי אדם כלשהו המצוי בקרבת מקום ישמע אותם. אך לא די בסברה או בסיכוי לכך, כפי שהדבר היה מספק לו היה מדובר בפרסום של דבר בכתב (סע’ 2 (ב)(2) לחוק). על התובע היה להביא עדות של אדם ששמע את הדברים.

        

       לפיכך, אמנם מדובר בדברי לשון הרע אך לא הוכח רכיב הפרסום של דברים אלה ועל כן טענה זו נדחית.

        

       כפי שנטען על ידי התובע הנתבע ביצע 18 פרסומים טרם הגשת התביעה ועליהם הוא תובע. לאחר הורדת דבר לשון הרע בע”פ שלא הוכח כי הוא מהווה פרסום, מדובר על 17 פרסומים ובתמצות להלן:

        

       • התובע התעסק עם אשת הנתבע, אשה נשואה בהתנהגות רשלנית, לא מוסרית ולא אנושית.
       • התובע נתן פסק הלכה רשלני, לא אנושי ובאם יש לו טובת הנאה מהחרבת בית הנתבע וגזילת רכושו.
       • התובע המליץ לעוכר דין להחריב את ביתו בדרכי רמיה, חוסר יושר, גרימת נזקים, גניבת רכוש, גניבת מסמכים והגשת תלונות שווא.
       • התובע עמד בקשרים פסולים עם אשה נשואה במטרה לפגוע בבעלה.
       • התובע הכשיל במודע ניסיונות להשכנת שלום בית.
       • התובע המליץ לאשת הנתבע להחריב את ביתם, ברוע לב, מנסה להתעשר בדרכי רמיה.
       • התובע הורה לאשת הנתבע לעזוב את חדר השינה המשותף.
       • התובע פסק באופן רשלני, פגיעה בשמו הטוב של הנתבע ושל בניו.
       • התובע אינו ראוי לשמש כאיש חינוך במוסד חינוכי ואקדמי כלשהו.
       • התובע עשה מעשה נבלה בהוצאת פסק הלכה רשלני ולא אנושי, מוציא שם רע לתורת ישראל וחכמי ישראל כנבל ברשות התורה, נהג כארגון פשיעה, מוציא פסק רשלני ולא אנושי ואח”כ דואג להוציאו אל הפועל באמצעות עוכר דינו.
       • התובע מבקש להתפרנס מעשיית עושר שלא במשפט תוך ניסיון לאיים על הנתבע במכתב לשון הרע.
       • התובע מושווה לרבנים מצגר, שיינברג, טל וברלנד ונטען כי הוא מחריב משפחות.
       • התובע חשוד במעשים לא מוסריים, לא ראויים ולא אנושיים ומושווה שוב לרבנים דלעיל והוכח כי התובע ניסה להשיג טובות הנאה במעשיו.
       • התובע אינו אמין, אינו ישר ואינו נקי כפיים, מתעשר בדרכי רמיה ומתחמק מלעמוד לדין תורה.
       • ועוד….(למען היעילות לא ציינתי פרסום החוזר על עצמו)

          

         הנתבע כאמור, מאשר את ביצוע הפרסומים בכתב, טוען טענת הגנה – אמת דיברתי.

          

         מהי טענתו של הנתבע?

          

         הנתבע מבסס את הבסיס להכפשות התובע על כך שהתובע נתן פסק הלכה רשלני שהורה לאשת הנתבע שלא לטבול במקווה, לעזוב את חדר השינה ומכאן לגירושין. מאחר שביה”ד הרבני הכריז על אשת הנתבע כאשה מורדת שאין לה עילה לגירושין הרי שהתובע פעל ברוע לב וברשלנות וכו…. כפי שהנתבע מכנה את התובע בכל הפרסומים שנעשו על ידו.

          

         הבה נבדוק את העובדות.

          

         האם התובע נתן פסק הלכה רשלני? על מנת לבחון את איכות פסק ההלכה יש לבחון מהו.

          

         מהו פסק ההלכה אותו נתן התובע לאשת הנתבע?

          

         הראיה הקבילה היחידה שהוגשה לגבי תוכן פסק ההלכה היתה עדותו של התובע בחקירתו הנגדית. בסע’ 12 לתצהיר עדותו הראשית התובע מציין כי נתן פסק הלכה אך לא פירט מהו: “פסקתי פסק הלכה נקודתי בהתאם למצב שתואר לי על ידה” הא ותו לא.

          

         הדברים הובהרו כאמור בחקירתו הנגדית של התובע:

          

         “ת.היא שאלה אותי שאלה הלכתית.

         ש.באיזה נושא?

         ת.נושא? האם יש עילה לא ללכת למקווה באותו לילה.

         ….

         אז אני אסביר לך בכדי לענות לשאלה שלו. ישנם שלושה תחומים בהלכה, אחד מהם האם אישה אסורה לבעלה בגלל ניאוף וכל הדברים האלה. יש עוד מקרה בו אישה,

         …

         אז יש עוד מקרה וזה בהלכות נידה, הלכות נידה פרושו של דבר שאישה אסורה לבעלה בתקופה הזו. עכשיו היא שאלה אותי וזו שאלה של מה שנקרא איסור והיתר. מותר אסור. מקרים אחרים כמו באבן העשב כוחו של משפט יש חייב פטור, חייב לגרש, לא חייב לגרש. השאלה שאשתו שאלה אותי הייתה האם יש מותר לה, לא ללכת למקווה באותו לילה. זו לא שאלה של בית דין, זו שאלה של מה שנקרא איסור היתר, מופיע בספר של שולחן ערוך. אני לא צריך בית דין לפסוק כזה דבר.

         …

         אז זה מה שקרה באותו הלילה. היא דיברה איתי, אשתו גרושתו, דיברה איתי על זה שמאוד מאוד קשה לה המצב הנפשי במצב הרגשי ללכת למקווה. אמרתי לה במילים הללו יש לך עילה לא ללכת למקווה באותו החודש, חודש הבא, בתוך החודש הזה אתם חייבים לעבור טיפול זוגי..”.

         (עמ’ 13 לפרוטוקול בשורה 23 ועד עמ’ 16 בשורה 20).

          

         כפי שציינתי לא הוגשה כל ראיה סותרת או מפריכה.

          

         הנתבע השיב בחקירתו הנגדית (עמ’ 40 לפרוטוקול) כי גרושתו טענה בביה”ד הרבני שהתובע אמר לה שלא לטבול במקווה ולעזוב את חדר השינה וכן הנחיות נוספות בהקשר להליך הגירושין ומאחר שעניין זה במחלוקת, (ומהווה עדות מן השמועה) הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא הביא את אשתו (גרושתו) לעדות על מנת שתוכל להסביר מה פסק ההלכה שקיבלה מהתובע והוא השיב:

          

         “ש.ירון, תאמר לי בבקשה למה לא הבאת, אם שמעת את זה, כמו שאתה טוען מגרושתך, למה לא ביקשת שהיא תבוא להעיד כאן?

         ת.לא צריך עוד שקרנית פה, מספיק שקרן אחד.

         ש.הבנתי.

         ת.שיקרה בבתי משפט, בבית דין רבני היא שיקרה, לא צריך שתשקר פעם נוספת.

         …….

         הוכחתי את זה גם לבית הדין הרבני שהיא שקרנית” (עמ’ 43 לפרוטוקול).

          

         הנתבע נמנע מלהביא את גרושתו למסור עדות על פסק ההלכה שקיבלה מהתובע, בנימוק שהיא שקרנית ושיקרה בביה”ד הרבני.

          

         מחד, בהיעדר ראיה נכונה, הנתבע לא הצליח להוכיח את טענתו בדבר פסק ההלכה שניתן לטענתו, ומאידך, הנתבע טוען שגרושתו שקרנית ושיקרה גם בביה”ד הרבני אז מדוע הוא בוחר להאמין לגרסתה בביה”ד הרבני בהקשר לפסק ההלכה לטענתו??? ובכן לנתבע הפתרונים.

          

         על כן, בהיעדר כל ראיה סותרת או מפריכה אני מקבל את גרסתו של התובע כי פסק ההלכה שנתן היה אישור לאשת הנתבע שלא ללכת למקווה באותו הלילה והמלצה לבני הזוג ללכת לטיפול זוגי.

          

         הנתבע טוען לרשלנות פסק ההלכה ולפגמים קשים בו לאור הכרזת ביה”ד הרבני כי אשתו מורדת ואין לה עילה לגירושין.

          

         הבה נבדוק את הקשר בין פסק ההלכה שהתובע נתן לאשת הנתבע לבין הכרזה כמורדת.

          

         גם בשאלות אלה הנתבע לא הגיש כל עדות רלוונטית שהיא חוו”ד מומחה המסביר על פי ההלכה את הקשר בין פסק ההלכה שניתן ע”י התובע לבין הכרזת גרושתו כמורדת והתומך בטענתו כי פסק ההלכה של התובע היה רשלני, לא אנושי ועוד…..

          

         התובע נשאל על כך והשיב:

          

         “ש…… מדוע כב’ בית הדין הרבני בפתח תקווה קבע דין מורדת ואין עילה לגירושין, תסביר בבקשה לכב’ ביהמ”ש.

         ת.בסדר אני אסביר לך. כל פעם שלאישה אין עילה הלכתית, ואני מדגיש את הדברים, את המילים הללו, אין עילה הלכתית לגירושין, היא נכנסת לתוך משבצת שנקראת בעולם הרבנית מורדת, זה לא שהיא מרדה בפועל, אלא במסגרת הגדרות הלכתיות בבתי דין רבני, הן נכנסות תחת הכותרת של מרידה. זה לא בא ואומר שהיא מרדה וזה לא בא שהיא קיימה קשרים פסולים, זאת לא ההגדרה ההלכתית ולכן כשבתי דין קובעים מסגרת של מורדת, זוהי תחת כותרת כזו אבל היא לא מרדה, אבל יש לה עילה רגשית, אמוציונאלית, פסיכולוגית להתגרש ולכן זה נקרא מורדת” (עמ’ 28 לפרוטוקול).

          

         התובע הסביר את משמעות ההגדרה אישה מורדת ובהיעדר כל חוו”ד סותרת ו/או הקושרת בין פסק ההלכה לבין טענות הנתבע, אין עלי אלא לקבל את גרסת התובע בשאלה זו.

          

         לפיכך אני קובע כי אין קשר סיבתי בין פסק ההלכה של התובע לבין הכרזת האישה כמורדת, והיא הוכרזה כך על בסיס רצונה להתגרש מהנתבע בשל עניינים רגשיים ופסיכולוגיים אשר לא נבעו מפסק ההלכה שנתן לה התובע.

          

         ומכאן לשאלה האם פרסומי לשון הרע שנעשו ע”י הנתבע היו אמת?

          

         התשובה הינה שלילית לגבי כל אחד מהפרסומים. הנתבע לא הוכיח בראיה כלשהי את נכונות הפרסומים אלא המשיך לטעון (בצעקות) כי הכל אמת ויוזכר כי נטל ההוכחה כי הפרסומים היו אמת, מוטל כל כתפי המפרסם, הוא הנתבע:

          

         התובע התעסק עם אשת הנתבע, אשה נשואה בהתנהגות רשלנית, לא מוסרית ולא אנושית.

          

         לא הוכח כי התובע התנהג באופן רשלני, לא מוסרי ולא אנושי.

          

         התובע נתן פסק הלכה רשלני, לא אנושי ובאם יש לו טובת הנאה מהחרבת בית הנתבע וגזילת רכושו.

          

         לא הוכח כי פסק ההלכה היה רשלני ולא אנושי ו/או כי התובע קיבל טובת הנאה כלשהי ו/או גזל את רכושו.

          

         התובע המליץ לעוכר דין להחריב את ביתו בדרכי רמיה, חוסר יושר, גרימת נזקים, גניבת רכוש, גניבת מסמכים והגשת תלונות שווא.

          

         טענה לא הוכחה אלא נטענה בעלמא.

          

         התובע עמד בקשרים פסולים עם אשה נשואה במטרה לפגוע בבעלה.

          

         גם טענה זו לא הוכחה.

          

         התובע הכשיל במודע ניסיונות להשכנת שלום בית.

          

         טענה זו לא הוכחה.

          

         התובע המליץ לאשת הנתבע להחריב את ביתם, ברוע לב, מנסה להתעשר בדרכי רמיה.

          

         טענה זו לא הוכחה. כל שהוכח היה פסק ההלכה לגרסתו של התובע אשר הפנה את בני הזוג לייעוץ זוגי.

          

         התובע הורה לאשת הנתבע לעזוב את חדר השינה המשותף.

          

         טענה זו לא הוכחה. פסק ההלכה של התובע היה נקודתי כי אשת הנתבע דאז אינה חייבת לטבול במקווה באותו לילה לאור מצבה הרגשי.

          

         התובע פסק באופן רשלני, פגיעה בשמו הטוב של הנתבע ושל בניו.

          

         לא הוכח כי פסק ההלכה היה רשלני ולא הוכחה כל פגיעה של התובע בשם הטוב של הנתבע ובניו.

          

         התובע אינו ראוי לשמש כאיש חינוך במוסד חינוכי ואקדמי כלשהו.

          

         מדובר במסקנה של הנתבע, לא נתמכה בראיה או באסמכתא כלשהי.

          

         התובע עשה מעשה נבלה בהוצאת פסק הלכה רשלני ולא אנושי, מוציא שם רע לתורת ישראל וחכמי ישראל כנבל ברשות התורה, נהג כארגון פשיעה, מוציא פסק רשלני ולא אנושי ואח”כ דואג להוציאו אל הפועל באמצעות עוכר דינו.

          

         טענות אלה לא הוכחו.

          

         התובע מבקש להתפרנס מעשיית עושר שלא במשפט תוך ניסיון לאיים על הנתבע במכתב לשון הרע.

          

         הטענה לא הוכחה. פניה אל הנתבע במכתב דרישה של עו”ד אינה מהווה איום על פי דין.

          

         התובע מושווה לרבנים מצגר, שיינברג, טל וברלנד ונטען כי הוא מחריב משפחות.

          

         גם טענה זו לא הוכחה כאמת.

          

         התובע חשוד במעשים לא מוסריים, לא ראויים ולא אנושיים ומושווה שוב לרבנים דלעיל והוכח כי התובע ניסה להשיג טובות הנאה במעשיו.

          

         לא הוכח כי התובע עשה מעשה לא מוסרי ו/או כי ניסה להשיג טובות הנאה במעשיו.

          

         התובע אינו אמין, אינו ישר ואינו נקי כפיים, מתעשר בדרכי רמיה ומתחמק מלעמוד לדין תורה.

          

         טענות סתמיות אלה לא הוכחו.

          

         מהאמור לעיל עולה כי טענות הנתבע כי הפרסומים שעשה הם אמת, לא הוכחו והן נדחות.

          

         על כן אני קובע כי הנתבע ביצע 17 פרסומי לשון הרע כנגד התובע אשר זכאי לקבלת פיצוי עבורם.

          

         הפיצוי

          

         התובע עותר לפיצוי הסטטוטורי על פי החוק וטוען לכפל הפיצוי מאחר שבביצוע הפרסומים התכוון הנתבע לפגוע בתובע.

          

         אני סבור כי הדין עם התובע בעניין זה. מעיון בפרסומים שנעשו ע”י הנתבע וביניהם פניה למעסיקים של התובע על מנת שיפוטר, פניה לביה”ס בו לומדת נכדתו של התובע, אמירה מפורשת של הנתבע כי בכוונתו להזהיר את הציבור מפניו ועוד…. מבססים באופן נחרץ וברור כי כוונתו של הנתבע בפרסומים אותם עשה, היתה לפגוע בתובע.

          

         סע’ 7א (ג) לחוק קובע כדלקמן:

          

         “במשפט בשל עוולה אזרחית על פי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנתבע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק”.

          

         על כן העתירה לכפל הפיצוי הסטטוטורי הינה בדין.

          

         בטרם אקבע את שיעור הפיצוי יש לקחת בחשבון את התנהלות הנתבע לכל אורך ההליך מרגע הגשת התביעה ועד להגשת סיכומיו.

          

         “ההלכה הפסוקה קובעת, כי לצורך פסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע יש להתחשב גם בהתנהגות הנתבע במהלך המשפט, ובמיוחד בדרך שבה ניהל הנתבע את הגנתו. התנהגות המחמירה את הפגיעה בתובע תגרור הגדלה של סכום הפיצויים, ואילו התנהגות נאותה תקטין את סכום הפיצויים” (אורי שנהר, דיני לשון הרע, בעמ’ 399).

          

         “ההלכה המאפשרת לבית המשפט להגדיל את הפיצוי הכספי בתביעת לשון הרע, בשל דרך ניהול המשפט כשלעצמה, מבוססת על הרעיון שחוק איסור לשון הרע נועד למנוע פגיעה לא מוצדקת בשמו הטוב של אדם. משהוגשה התביעה יוכל הנתבע לנצל את הבימה שניתנה לו – ובעיקר את החסינות המוחלטת החלה על פרסומיו במסגרת המשפט – כדי לפגוע עוד יותר בשמו הטוב של התובע. … ההלכה הקובעת, כי התנהגות הנתבע בזמן המשפט מהווה שיקול בפסיקת הפיצויים, הינה כלי חשוב למניעת ניצול לרעה של ההליכים המשפטיים על ידי נתבע בתביעת דיבה. נתבע בתביעת דיבה חייב לדעת, כי הוא רשאי לנהל את הגנתו לפי מיטב הבנתו, אולם אם יתברר בדיעבד שלהגנתו לא היה בסיס ושהתנהגותו במשפט החריפה את הנזק שנגרם לתובע, יישא הנתבע בתוצאות מעשיו” (אורי שנהר, דיני לשון הרע, בעמ’ 400).

          

         “בית המשפט יתחשב גם בנסיבות כמו העדר התנצלות או חזרה במהלך המשפט על טענות בדבר אמיתות הפרסום המשמיץ” (אורי שנהר, דיני לשון הרע, בעמ’ 401).

          

         ובעניינינו, הנתבע בחר להמשיך ולפרסם לשון הרע כנגד התובע גם לאחר הגשת כתב התביעה ואף הגדיל לעשות כאשר שלח מכתב אל מנהלת ביה”ס בו לומדת נכדתו של התובע. הדבר חמור מאד וכפי שצוין בפתח פסה”ד תיק זה הינו חריג וקיצוני בהתנהלות נתבע אשר פרסם לשון הרע. מדובר בנתבע אשר החליט ל”החריב” (מונח שהנתבע בחר לעשות בו שימוש רב) את התובע, את חייו, את מקצועו, את משפחתו בכל אמצעי שהיה בידיו, בין אם משלוח מכתבים, הדפסת עלונים, הופעה בפתח ביתו של התובע וצעקות ואף במהלך כל המשפט, בכל דיון, הנתבע נהג לפרוש על השולחן תמונות של רבנים, להביא ספרי תורה ולהמשיך בהכפשות התובע בצעקות. הנתבע המשיך במנהגו למרות פעמים רבות בהן ביהמ”ש התרה בו והמליץ לו לפנות לייעוץ משפטי אולם הנתבע להמשיך בהכפשות ואף הגדיל עשות בסיכומיו. להלן חלק מהדברים:

          

         “התובע, המבקש להיקרא “רב” בישראל, היה שותף למעשי נבלה …. עמד בקשרים פסולים..”.

          

         “התובע, שיקר בחודש ינואר 2020”.

          

         “עד כה הוכח, שהתובע בשותפותו להחרבת בית יהודי כשר ומפואר בישראל, נהנה מטובת הנאה בכסף, בשווה כסף באופן ישיר ועקיף ..”.

          

         “די בחילול ה’, שהתובע גרם, בשותפותו בהחרבת עולם, חיי הנתבע ובניו נ”י”.

          

         “התובע גרוע יותר מחלאת המין האנושי”.

          

         “התובע כרודולף קסטנר, מכר את נשמתו לשטן. ידי התובע המזוהמות, מגואלות בדם הנתבע ובניו נ”י. אות קין מוטבעת על מצח התובע עד יומו האחרון עלי אדמות. אין מחילה למעשי התובע לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. …. שערי הגהנום פתוחים ומזומנים לתובע ולכל זרעו הפגום אחריו…”.

          

         “מסקנת הדברים, כי התובע עמד ביחסים פסולים עם אשת איש מאחורי גב בעלה במוטרה לפגוע בבעלה – הנתבע”.

          

         “מצטער שהתובע הטעה את בית המשפט בדברי שקר… הוכח שהתובע שקרן ובשל מעשיו הרעים, לא ראוי להיקרא רב, פוסק הלכה ומחנך בישראל”.

          

         “סיכומי תביעת הסרק של התובע-השקרן-הרשלן שאינו ראוי להיקרא רב, פוסק הלכה ומחנך”.

          

         “יש להזהיר את הציבור הרחב, מפני התובע שעושה מעשה זמרי ומבקש ששכר כפנחס. יתבייש התובע, המתנהג כאותו חזיר, הפושט את טלפיו ומבקש להכריז על כשרותו, כמפריס פרסה וכשוסע שסע, כשבפועל מדובר בטריפה ונבלה כמעשי התובע, שלא מעלה גרה”.

          

         “עובדות אודות מעשי התובע הרשע..”.

          

         “מדוע המילים טינופת וחלאה ייחשבו כמחמאה בעבור התובע חדל האישים הפועל לפגוע בתורת ישראל”.

          

         “התובע שקרן. בהבל פיו הנודף ריח טומאה וזוהמה, בכתביו הכופרים בתורת ישראל, היה שותף להחרבת בית יהודי כשר ומפואר בישראל בדרכי רמיה תוך קבלת טובות הנאה ישירות ועקיפות, בכסף ובשווה כסף”.

          

         “הנתבע לא ידע כי זרש, אשת התובע, עזר כנגדו להחרבת בית יהודה כשר נאמן בישראל ללא עילה. “בהתאם, התובע וזרש, עזר כנגדו, בגדו בתורת ישראל במעשיהם הרעים”.

          

         “כל השוואה של התובע ליצורים נחותים אלו, תחטא לאמת. כפי שהוכח, התובע בהתנהגותו גרוע יותר מאותם יצורים נחותים, שעשו מעשי בני בליעל כחלאות המין האנושי”.

          

         “ממתי זונה שזנתה תחת בעלה עת עמדה בקשרים פסולים בזמן נישואיה עם זוג סרסורים, ובכלל זה התובע, מאחורי גב בעלה, במטרה לפגוע בבעלה, …”.

          

         “האם בית המשפט הוא בית בושת! די בהתנהגות התובע כסרסור התובע אתנן דמי כלב לא יחרץ”.

          

         (הנתבע אינו “חושך שבטו” אף מפני ביהמ”ש).

          

         “…התובע אינו ראוי להיקרא יצור אנוש יהודי. כל כינוי שיודבק לתובע חלאת המין האנושי, יהיה בגדר מחמאה לתובע הנאלח ושותפיו ..”.

          

         ועוד..

          

         כפי שניתן לראות מדובר בהתנהלות קיצונית וחריגה של המשך הכפשות לכל אורך ההליך השיפוטי ובמיוחד בסיכומי הנתבע וכל זאת לאחר ולמרות המלצותיו הרבות של ביהמ”ש כי הנתבע יפנה לייעוץ משפטי.

          

         הנתבע אשר ניתן להבין כי חרב עליו עולמו בשל הליך הגירושין אותו עבר החליט להפנות את חיצי נקמתו וכל האנרגיות שלו כלפי התובע דווקא והכל שלא כדין וללא כל בסיס וחבל על כך. בכך שגה הנתבע.

          

         התנהלות זו מצדיקה הגדלת סכום הפיצוי המגיע לתובע, על פי הפסיקה שצוינה לעיל, עד לגובה מקסימום הסכום הסטטוטורי, ולאחר שהוכחה כוונה לפגוע הרי שמדובר בכפל הפיצוי.

          

         על כן אני נעתר למבוקש בכתב התביעה, מקבל את התביעה כולה ופוסק כדלקמן:

          

         1. ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לפרסם ולהפיץ על התובע כל דבר המהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק. תוקף הצו החל מהיום.
         2. הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין פרסומי לשון הרע. 17 פרסומים X 143,175 ₪ (הסכום הסטטוטורי בצירוף הצמדה כחוק. אמנם למועד פסה”ד מדובר בסכום גבוה יותר 154,166 ₪, אך לא ניתן לפסוק יותר מהסכום הנתבע) שהם = 2,433,975 ₪. התובע העמיד את סכום התביעה לצורכי אגרה ע”ס 1,000,000 ₪ וזהו הסכום אותו אני פוסק כי על הנתבע לשלם לתובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה (12.7.20) ועד התשלום המלא בפועל. 
         3. הנתבע ישלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ”ט עו”ד בסך כולל של 150,000 ₪.סכום הוצאות זה מתאים להליך שהתקיים ולאסמכתאות שהוצגו ע”י התובע לגבי סכומים ששילם כשכ”ט.

             

            הסכומים שפסקתי ישולמו בתוך 45 ימים.

             

            הנתבע אינו מיוצג ועל כן אוסיף למרות שאין עלי חובה כזו בהליך זה, כי ניתן לערער על פסה”ד אל כב’ ביהמ”ש המחוזי מרכז בתוך 45 ימים.

             

             

            ניתן היום, ט”ז אדר תשפ”ג, 09 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.