יעל פלד היא אמריקאית שחיה עם בעלה איציק פלד באוהיו והתחתנה איתו שם,  שם גם השריצה 3 ילדים אמריקאים והבית שלהם הוא באוהיו.  היא והוא הגיעו לישראל לביקור מולדת, ויעל ביקשה לטייל עם הילדים בגן ונעלמה.  מייד למחרת הגישה בקשה לצו הטרדה מאיימת וגם הלכה לרבנות וביקשה להתגרש כאילו היא גרה פה מימים ימימה.

האמא הנבלה יעל פלד הוציאה צו עיכוב יציאה על הבעל שלא יחזור לביתו באוהיו

הנבלה הזו יעל פלד לא היססה לנתק את האבא מהילדים שלו, להוציא לו צו עיכוב יציאה שלא יוכל לחזור הביתה לאוהיו, לטעון שהוא אנס אותה כל לילה, שהרביץ לה, ושהיה אלים כלכלית ולא נתן לה כסף.

לבית המשפט היא הגיעה עם ציצים משופצים שהוא שילם עליהם, עם בוטוקסים שהוא שילם עליהם, אחרי ניתוח משקפיים שהוא שילם עליו, ואחרי החלפת כל השיניים בציפויי למינציה שהוא שילם עליהם.

בערכאת השלום איריס אילוטוביץ סגל לא האמינה לנבלה יעל פלד

השופטת איריס אילוטוביץ לא קנתה את הסיפורים של הנבלה, יעל פלד, וגם לא את הסיפורים של החברות שלה שבאו לשקר עבורה, וקבעה שהילדים חייבים לחזור לאוהיו.

להלן פסק הדין:

לפני כב׳ השופטת איריס אילוטוביץ׳ סגל

תובע                           איציק פלד, ת.ז 036871911

ע״י ב״כ עורכת הדין מעיין סבג

נגד

נתבעת                        יעלפלד,ת.ז 011537891

ע״י ב״כ עורכי הדין אילן אוזן, גיתית קוזנסקי ואח׳

פסק דין

לפניי תובענה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ״א־1991 (להלן – “האמנה”) אותה הגיש התובע כנגד הנתבעת, במטרה להורות על השבתם של שלושת ילדיהם הקטינים, למקום מגוריהם הקבוע במדינת אוהיו שבארצות הברית.

לטענת התובע, ביום 7.1.2021 במהלך שהייתה של המשפחה בחופשה אצל קרובי משפחה בישראל, נחטפו הקטינים על ידי הנתבעת, ללא כל התראה מוקדמת וללא כל משבר או אירוע מקדים. הנתבעת לקחה את הקטינים לטיול בגינה הציבורית ומאז לא שבה בחזרה. הנתבעת עותרת על דחיית התובענה, וטוענת כי לא התקיימו התנאים שבאמנה להשבת הקטינים לארצות הברית, וכי לבית הדין הרבני בישראל הסמכות לדון בתובענת המשמורת שהגישה.

האם הקטינים אכן נחטפו ממקום מגוריהם הרגיל לישראל והאם בנסיבות העניין יש להורות על השבתם בחזרה לארצות הברית.  בשאלות אילו ועוד יש להכריע.

עובדות רלוונטיות

1.     הצדדים הם זוג נשוי אשר הכירו במהלך שירותם הצבאי בצה״ל בשנת 2009.

2.     התובע יליד הארץ והנתבעת ילידת ארצות הברית.

3.     בשנת 2013 נסעו הצדדים לארצות הברית, שם נישאו זה לזו בחתונה אזרחית.

4.     בחודש מאי, 2014 שבו הצדדים לארץ כדי להינשא כדמו״י וכחודש לאחר מכן, שבו בחזרה לארצות הברית. מאז ועד ההליך מושא ההליך שלפניי, התגוררו הצדדים בארצות הברית.

5.     ביום 15.12.2016 רכשו הצדדים בית מגורים משותף בקולומבוס, אוהיו שבארצות הברית.

6.     בשנת 2017 מכרו הצדדי□ את דירתם בעיר מודיעין ורכשו דירה לש□ השקעה בעיר רמת גן (סעיף 37 לתצהיר התובע; סעיף 3 לבקשה לדחייה על הסף מטע□ הנתבעת).

7.     בין השנים 2015-2018 נולדו שלושת הקטינים בארצות הברית – שלושת□ בעלי אזרחות ותושבות אמריקנית.

8.     ביום 20.12.2020 הגיעו הצדדים לישראל לצורך ביקור משפחתי מתוכנן ממנו היו צפויים לשוב בחזרה לארצות הברית ביום 4.1.2021.

9.     מספר ימים טרם מועד העזיבה, החליטו הצדדים להאריך את שהיית□ בשבוע נוסף וזאת עד ליום 10.01.2021.

10.    מום 7.1.2021 (שלושה ימים עובר למועד החזרה לארצות הברית) לקחה הנתבעת את הקטינים לטיול בגינת היישוב בו התגוררו הורי התובע, אצלם לנו הצדדים באותו הלילה – ומאז לא שבה עמם בחזרה. למן אותו מועד, מנעה הנתבעת כל קשר בין התובע לבין הקטינים והסכימה רק לקיומם של מפגשים קצרים ביניהם תחת פיקוח.

11.    עוד באותו היו□ (7.1.2021), הגישה הנתבעת בקשה במעמד צד אחד למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, נוכח קיומו של חשש ממשי לפגיעה בשלוות חייה (ה״ט 13556-01-21). הבקשה הונחה על שולחנה של כבוד השופטת א׳ ז׳יטניצקי רקובר במסגרת תורנות. בית המשפט נעתר למתן הצו המבוקש ובהתאמה, נקבע מועד לדיון בבקשה במעמד הצדדי□ לפני המותב היושב בדין.

12.    ביום 13.1.2021 התקיים הדיון בה׳יט 13556-01-21, במהלכו השמיעו הצדדים טענותיהם בעניין הבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת. הנתבעת ביקשה למחוק התובענה ללא צו להוצאות והתובע מצדו, נעתר לבקשתה ובד בבד פנה לבית המשפט בבקשה לקבלת עזרה וסיוע לנוכח הסיטואציה שנוצרה (עמי 2 לפרוטוקול הדיון, שו׳ 20-23).

13.    בתום הדיון הוחלט על מחיקת התובענה ללא צו להוצאות תוך ציון, כי בנסיבות העניין, מצופה מהצדדים ומבאי כוחם, לשוחח ביניהם ולנסות להגיע להסכמות בנוגע לזמני השהות בין התובע לבין הקטינים במהלך הימי□ הקרובים (עמי 2 שו׳ 25-29).

14.    ביו□ 10.1.2021 הגישה הנתבעת בקשה ליישוב סכסוך לבית הדין הרבני ובצידה, בקשה לקיצור תקופת עיכוב ההליכים וכן, בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ כעד התובע.

15.    ביו□ 14.1.2021 נעתר בית הדין הרבני לבקשות ובהתאמה, הורה על קיצור תקופת עיכוב ההליכים וסגירת תיק יישוב הסכסוך וכן, על מתן צו לעיכוב יציאתו של התובע מן הארץ.

16.    ביום 25.1.2021 חתמו הצדדים על הסכם שכותרתו “הסכם זמני בין בני זוג” בו נקבע, בין היתר כי ״הקטינים יישארו בישראל אשר תהיה מרכז חייהם״ (סעי 1.1 להסכם). עוד נקבע, כי “הקטינים יישארו במשמורתה ובחזקתה של האם, וכי היא זו שתהא אחראית על הטיפול השוטף בקטינים, ותדאג לכל מחסורם״.״ (סעיף 1.2 להסכם). ההסכם כלל הוראות נוספות לעניין זמני השהות, כלל התחייבות שלא להוציא את הקטינים לחו״ל וכן, כלל הוראות לעניין מזונות והוצאות מחיה שוטפות. כמו כן, נקבע כי האם תהא רשאית לשכור דירה לצורך מדורה ומדור הקטינים בלבד (סע׳ 4.2 להסכם).

17.    ביום 28.1.2021 הגישה הנתבעת תובענה כרוכה לגירושין לבית הדין הרבני. כמו כן, הוגשה בקשה לאישור ההסכם הזמני עליו חתמו הצדדים ולמתן תוקף של פסק דין להוראותיו וזאת, מבלי לפגוע בהמשך קיום ההליך בבית הדין.

18.    ביום 2.2021.^זתקיים דיון בבית הדין הרבני. לאחר שבית הדין קיים שיחה נפרדת עם כל אחד מהצדדים ועדיין כל אחד מהם בחר להתבצר בעמדתו, הוחלט לקבוע מועד לדיון נוסף לפני הרכב (עמ< 2 לפרוטוקול הדיון שו׳ 39).

19.    על רקע אירועים אלה ־ ביום 9.2.2021 הגיש התובע את התובענה שבכותרת לחטיפה על פי אמנת האג (תמ״ש 21־02־19410).

20.    לצד הגשת התובענה שבכותרת, הגיש התובע לבית המשפט המוסמך באוהיו כתב תביעה למשמורת, מזונות וזמני שהות (להלן־ “בית המשפט באוהיו”). נקבע כי על הנתבעת להגיש כתב הגנה מטעמה בתוך 28 יום ממועד המסירה של ההזמנה לדין. בד בבד, הגיש התובע לבית המשפט ״בקשת חירום למתן משמורת״ (Emergency Motion of Plaintiff, Itzik Peled for” ״Custody). ביום 15.3.2021 קיים בית המשפט באוהיו דיון בתובענה, בסופו נדחתה בקשת התובע לקבלת משמורת חירום. ב״כ מטעם הנתבעת באוהיו הופיעה בדיון.

21.    אשר להליך שלפניי, יצוין כי ביום 14.2.2021 הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התובענה על הסף.

22.    ביום 16.2.2021 התקיים קדם המשפט הראשון בתובענה. בסופו הוחלט, בהסכמת הצדדים, על דחיית הבקשה לסילוק על הסף ללא צו להוצאות וכן, על הפניית הצדדים להליך גישור חיצוני אצל כבוד השופט בדימוס י׳ כהן.

23.    ביום 18.2.2021 התקיימה ישיבת גישור אצל השופט בדימוס י׳ כהן אשר ערכה כשמונה שעות. במהלכה נעשה ניסיון הביא את הצדדים לכדי הסכם כולל.

24.    ביום 25.2.21 התקיים קדם המשפט השני, במהלכו הבהירו הצדדים לבית המשפט כי הליך הגישור אינו צלח. בנסיבות העניין, נקבע מועד לניהול הוכחות ונקבעו מועדים להגשת תצהירים.

25.    ביום 16.3.2021 התקיים דיון הוכחות שנמשך למעלה מ-9 שעות, מרובה עדים, ביניהם גם שני מומחים מטעם הצדדים, אשר הגישו לבית המשפט חוות דעת נגדיות ביחס לדין החל במדינת אוהיו.

26.    ביום 21.3.2021 הגישו הצדדים סיכומיהם לתיק.

27. לשם הנוחות ולצורך המשך הדיון, להלן לוח זמנים המפרט בקצרה את מהלך האירועים:

לוח זמנים
הצדדים מגיעים ארצה מאוהיו ארצות הברית (עם כרטיסים חזרה ליום 4.1.2021 אשר הוארך לאחר מכן ליום 10.1.2021)	20.12.2021
אירוע “החטיפה” הנטען התובעת מגישה בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת לבית המשפט (ניתן צו ונקבע מועד דיון במעמד הצדדים ליום 13.1.2021).	7.1.2021
הצדדים חותמים על “הסכם זמני”	25.1.2021
הנתבעת מגישה תובענה כרוכה לגירושיו לבית הדין הרבני וכן, בקשה לאישור ההסכם הזמני עליו חתמו הצדדים	28.1.2021
התובע מגיש תובענה לחטיפה על פי אמנת האג ובד בבד ־ תובענה למשמורת מזונות ורכוש וכן, בקשה למשמורת חירום לבית המשפט המוסמך באוהיו	9.2.2021

28.    בטרם אפנה לבחינת השאלה המשפטית, אפרט תחילה את טענות הצדדים בתמצית.

הצדדיס

טענות התובע

29.    העיר קולומבוס במדינת אוהיו שבארצות הברית היא מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים. שם התגוררו הקטינים עובר למעשה החטיפה, ולשם התכוונו הצדדים לחזור עם סיום החופשה בישראל כפי שניתן ללמוד מתאריכי החזרה על כרטיסי הטיסה.

30.    הצדדים חיים מזה שנים רבות בארצות הברית, עובדים שם, מגדלים ש□ את ילדיהם ומנהלים את רכושם.

31.    מאז ומתמיד ניהלו הצדדים חיי נישואים בריאים ומאושרים, למעט ויכוחים מזדמנים בענייני עבודה, כחלק בלתי נמנע מעבודתם המשותפת וניהול עסקיהם הפיננסים המשותפים (סעי 31 לכתב התביעה).

32.    הצדדים גידלו את ילדיהם לאורך השנים בשיתוף מלא ובנשיאה שווה בנטל. היעלמותה של הנתבעת עם הקטינים נפלה על התובע ״כרעם ביום בהיר״ (סעי 32 לכתב התביעה).

33.    הסיבה בעטיה הגיעו הצדדים ארצה הייתה למטרות חופשה וביקור משפחתי. הנסיעה הייתה מוגבלת בזמן ומשכך, על כרטיסי הטיסה צוין מועד החזרה לארצות הברית (סע׳ 33-34 לכתב התביעה).▼

34.    בימים שבסמוך לאירוע “החטיפה”, לא הביעה הנתבעת כל סימן או רמז לתחושותיה או לפעולות אותן תכננה לבצע (סע׳ 38-40 לכתב התביעה).

35.    ביום 7.1.2021 לקחה הנתבעת את הקטינים לטיול, בגינה הסמוכה לבית הורי התובע ביישוב חשמונאים בה שהתה המשפחה באותה העת. לאחר זמן מה, ומשהנתבעת בוששה לשוב ולא ענתה לטלפון הנייד, החל התובע לחפשם בגינה וברחבי היישוב. משמאמציו לא צלחו, פנה התובע למשטרה ובד בבד ניסה ליצור קשר ע□ בני משפחת הנתבעת, ואף נסע לבית בו מתגורר אחיה ולבית הוריה בחיפה. לקטינים לא נמצא זכר. כאשר שב לבית הוריו, הבחין התובע כי הנתבעת נטלה עמה את דרכוניהם של הקטינים. מספר שעות לאחר מכן, שלח אחי הנתבעת מסרון לתובע בו ציין, כי לנתבעת ולקטינים שלום (סע׳ 47-50 לכתב התביעה).

36.    אשר לתובענה למניעת הטרדה מאיימת ־ טען התובע, כי מעולם לא הפגין אלימות כלפי הנתבעת או כלפי הקטינים. ולראיה, הנתבעת נהגה להותיר את הקטינים עימו למשך ימים מספר לצורך טיפול בהם וזאת, לצד ניהול משק הבית. בנסיבות אלה, עולה ספק בטענות אותן מעלה הנתבעת על אודות חששה מפני התובע ומהתנהגותו.

37.    אשר לבקשה ליישוב סכסוך שהוגשה לבית הדין הרבני ־ עילת הבקשה לקיצור תקופת עיכוב ההליכים הייתה שהתובע מתגורר בחו״ל ולא ניתן לאתרו – עובדה אשר יש בה כדי להעיד על חוסר תום ליבה של הנתבעת. כך, גם בנוגע לבקשה לעיכוב יציאה מהארץ אשר נועדה לשמש כאמצעי לחץ על התובע המנהל את עסקיהם המשותפים של הצדדים בארצות הברית (סע׳ 59-61 לכתב התביעה).

38 . למן מועד היעלמותה, הנתבעת סירבה לקיים כל קשר ישיר עם התובע, ולא אפשרה לו לראות את הקטינים. נכון למועד הגשת כתב התביעה ראה התובע את הקטינים למשך 10 שעות בלבד לפרקי

זמן של שעתיים לכל היותר תחת השגחתו של אחי הנתבעת (סעי 64 לכתב התביעה). נוכח מצוקתו ההולכת וגוברת ניאות התובע לחתום על “הסכם זמני” מול הנתבעת בבית הדין הרבני מתוך תקווה, כי הדבר יניח את דעתה והיא תיתן לו להיפגש עם ילדיו (סע׳ 69-71 לכתב התביעה).

טענות הנתבעת

39.    הנתבעת היגרה עם ילדיה למדינת ישראל באופן חוקי, ועל פי הדין החל בישראל ובארצות הברית.

40.    התובע נוטה לאלימות ובילדותו סבל מהפרעה נפשית אשר נראה, כי זכתה להתפרצות מחודשת כעת. בתקופת מגוריהם בארצות הברית החל התובע לגלות התנהגות פרנואידית חריפה אשר באה לידי ביטוי ברישות הבית במצלמות ובמעקב בלתי פוסק אחר הנתבעת ומעשיה (סע׳ 11 ו־13 לכתב ההגנה). משראתה את ההתדרדרות בהתנהגותו של התובע, יזמה הנתבעת פניה לייעוץ זוגי. במהלך הטיפול ביטא התובע את דעותיו כי הנתבעת מבולבלת, לא יציבה ולא אחראית למעשיה. משכך, לטענת הנתבעת, קטעה המטפלת את הטיפול באופן מידי וקבעה כי לא ניתן לעשות כרגע דבר, שכן המדובר בטיפול ארוך ומורכב שיכול להימשך שנים רבות “עקב התנהגותו הבלתי יציבה של התובע״ (סע׳ 18 לכתב ההגנה).

41.    אשר למעבר מהארץ אי שם בשנת 2013, טענה הנתבעת כי התובע ביקש ממנה לנסות ולעבור לארצות הברית לפרק זמן של כשנתיים בלבד למטרות עבודה ומגורים. הנתבעת ניאותה להסכים להצעה זו רק לאחר שכנועים כבדים וממושכים. הצדדים מעולם לא התכוונו להשתקע בארצות הברית. הצדדים המשיכו לנהל חשבון בנק משותף’בישראל ואף מכרו את דירתם במודיעין לצורך רכישת דירה מרווחת יותר ברמת גן (סע׳ 12 ו-15 לכתב ההגנה).

42.    הנתבעת עברה לישראל כפי שהוסכם מראש בין הצדדי□ והתובע מצדו, השתלט על כלל הכספים המשותפים של הצדדים בארצות הברית והותיר אותה ללא כל מקור לסיפוק צרכיה וצורכי הקטינים. התובע הוא זה אשר פעל שלא כדין בכך שהפר את הסכמתו, כי המשפחה תשוב לחיות בישראל בתום התקופה הקצובה והמוסכמת מראש (סע׳ 39 לכתב ההגנה).

43.    אשר לתובענה למשמורת אותה הגיש התובע בארצות הברית, הרי שכתב התביעה הוגש לבית המשפט באמצעות אחי התובע, ולא על פי הכללים החלים במקום. על כן, לא ניתן להתייחס לכתב תביעה זה כראיה רלוונטית להליך שבכותרת (סע׳ 17 לכתב ההגנה).

44.    הצדדים חתמו שניהם על הסכם שבו נקבע כי “הקטינים יישארו בישראל אשר תהיה מרכז חייהם”. בנסיבות בהן התובע חתם על ההסכם בהיותו מיוצג ־ הרי שאין לו להלין אלא על עצמו. ואולם, מרגע שהצדדים הסכימו, כי מרכז חייהם של הקטינים הוא במדינת ישראל – הרי שאין לתובענה זו על מה להישען (סע׳ 25 לכתב ההגנה).

45.    הקטינים טר□ השתלבו בקהילה ובחברה באמריקה, לנוכח גיל□ הצעיר, ה□ עתידים לחיות את מרבית חייהם בישראל. שפת אמם של הקטינים היא עברית והם מדברים בשפה העברית בביתם. דת□ יהודית, זהות□ ישראלית וחבריה□ בחו״ל ישראלים. כמו כן, הצדדים הביעו לא פעם את רצונם לחזור לישראל והתובע היה שותף פעיל לשיחות אלה (סע׳ 33־52 לכתב ההגנה).

46.    החזרת הקטינים לארצות הברית צפויה להקי□ לה□ סיכון ממשי, שכן התובע הוא אד□ אלי□ ולא יציב. התובע סובל מנטיות אובדניות וכמו כן, כי נהג לאנוס אותה מידי לילה ולהכות אותה מכות פיזיות. התובע ניסה להפריד בין הנתבעת לבין הקטינים תוך שביטא מחשבות פרנואידיות כלפיה□ ולא הסכים שייסעו לשו□ מקו□ בלעדיו. התובע גר□ לניתוק הקשר בין בני המשפחה לבין שאר הקרובים והחברים ויתר הקהילה היהודית שסביב□ (סע׳ 62 לכתב ההגנה).

47.    הקטינים קשורים למשפחתה של הנתבעת שמתגוררת בארץ. כמו כן, אחי הנתבעת מהווה דמות מרכזית וחשובה בחיי הקטינים. לטענת הנתבעת – זוהי מציאות חייה□ האמתית של הקטינים ולא המציאות בה חיו בארצות הברית, מנותקים מחבריהם וממשפחת□ האוהבת והתומכת (סע׳ 65 לכתב ההגנה).

48.    הנתבעת מנסה לשמור על קשר בין התובע לקטינים, אולם התובע מצדו משיב בצעקות ופועל בדרכי הסתה והפעלת מניפולציות. לקטינים ולנתבעת צפוי סיכון פיזי ופסיכולוגי חמור מקו□ שבו בית המשפט יורה על חזרת□ לארצות הברית. נוכח האמור, אין כל ספק כי טובת הנתבעת והקטעים היא להישאר רחוקים מהתובע, שכן מניעיו לשוב לארצות הברית נשענים על שיקולי□ שאינם ממן העניין. כמו כן, ובטרם מתן כל החלטה לגופה של בקשה, יש לקבל חוות דעת פסיכיאטרית בנוגע לתובע (סע׳ 67-68 ו-80 לכתב ההגנה).

דיון והכרעה

49.    תכלית האמנה, אשר נקלטה לתוך חוק הישראלי לצורך יישומה, חיא להבטיח כי ילדי□ שהורחקו שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל למדינה אחרת יוחזרו לאלתר, וכן למנוע ביעילות ובמהירות שינוי חד-צדדי של מצב קיים על ידי הורה אחד בפעולת חטיפה תוך ניסיון לעשיית דין עצמי. האמנה נועדה ליתן סעד מהיר ויעיל להחזרת הילד החטוף למדינה ממנת נחטף, כאשר שאלות המשמורת תתבררנה בבית המשפט המוסמך באותה מדינה (בע״מ 2270/13 פלונית נ׳ פלוני (30.5.2013) ; בע״מ 6390/13 פלוני נ׳ פלונית (10.10.2013)).

50.   סעיף 3 לאמנה קובע את התנאי□ אשר בהתקיימם יחויב בית המשפט להורות על החזרתו המידית של ילד, שהורחק שלא כדין ממקום מגוריו הרגיל. הוראות האמנה קובעות דרך מהירה ליישומה בגדר סעד חירום מידי ומשכך, נקבעו בה חריגים מעטים ומצומצמים בלבד כמפורט להלן.

51.   סעיף 3 לאמנה קובע אימתי תחשב הרחקתו של ילד להרחקה שנעשתה שלא כדין:

“הרחקתו או אי החזרתו של ילד תיחשב לא כדין כאשר ־

(א) יש בהן הפרת זכויות המשמורת המוענקות לאדם, למוסד או לכל גוף אחר, בין במאוחד ובין בנפרד, על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו, וכן

(ב) בעת ההרחקה או אי ההחזרה הופעלו אותן זכויות בפועל, בין במאוחד ובין בנפרד, או שהיו מופעלות כך אלמלא ההרחקה או אי ההחזרה.

זכויות המשמורת הנזכרות בסעיף קטן (א) יכול שינבעו במיוחד מכוח דין, החלטה שיפוטית או מנהלית או הסכם בעל תוקף משפטי על פי דין אותה מדינה”.

52. סעיף 5 (א) לאמנה קובע בנוגע למשמורת וזכויות ביקור כדלקמן:

(א) ״זכויות משמורת״ – “לרבות זכויות המתייחסות לגוף הילד ובפרט הזכות לקבוע את מקום מגוריו של הילד”.

(ב) ״זכויות ביקורי׳ -\לרבות הזכות לקחת ילד לתקופה מוגבלת למקום שונה ממקום מגוריו הרגיל”.

53.    האמנה רואה בהוצאת ילד ממקום מגוריו הרגיל כ״הרחקה שלא כדין”, אם היה בה משום הפרה של זכויותיהם של מי מההורים (או של גוף אחר) לקבוע את מקום מגורי הקטין. במקרה כזה, תינתן הזכות בידי ההורה האחר לדרוש את החזרתו של הקטין, ככל שההוצאה אכן נעשתה שלא בהסכמתו, וכפוף לקיומה של הוראה מפורשת בפסק דין או של הוראת חוק ברורה האוסרת על ההורה המשמורן להוציא את הקטין מארץ מגוריו ללא הסכמת ההורה השני (תמ״ש (ת״א) 55911-03-15 נ׳ ג׳ נ׳ א נ׳ ל׳ (3.5.2015); תמ״ש (ת״א) 52947-10-17 ה.מ.ב נ׳ ר.ב (3.4.2018).

54.    לצורך המעבר ממדינה למדינה של אחד ההורים עם ילדיו הקטינים, מתבקשת, על פי הדין בישראל, הסכמתו של ההורה אחר, שכן שני ההורים גם יחד הם אפוטרופוסים על ילדיהם. והאפוטרופסות כוללת זכות שווה להכריע בשאלת מקום מגוריו של הקטין כאמור בספרם של ש׳ מורן, א׳ עמירן, ה׳ בר, הגירה וחטיפות ילדים-היבטים משפטיים ופסיכולוגיים, עמי 26 (£2003).

55.    משכך, ולצורך הכרעה במקרה המונח לפניי כעת, נדרש תחילה לקבוע האם הנתבעת ביצעה מעשה ״הרחקה שלא כדין״ כמשמעותו בסעיף 3 לאמנה. לצורך קביעה זו, נדרש לבחון מהו מקום המגורים הרגיל של הקטינים, והאם הופרו זכויות המשמורת של התובע על פי הגדרתן באמנה.

56.    בתום שלב זה, נדרש לבחון האם מתקיימים החריגים הקבועים בסעיפים 13,12 ו-20 לאמנה. חריגים אלו פורשו בפסיקה על דרך הצמצום ובמקרים חריגים וקיצוניים, מהחשש שמא תתרוקן האמנה מתוכנה עקב הפיכת החריגים לכלל ע״א 7206/93 גבאי ג^, גבאי פ״ד נא 2 (1997), בע״מ 1855/08 פלונית נ׳ פלוני (8.4.2008). יש ליתן הדעת, כי נטל ההוכחה להתקיימות החריגים רובץ על ההורה החוטף הטוען להתקיימות החריגים (בע״מ 2338/09 פלונית נ׳ פלוני (3.6.200).

57.    בתוך כך, יש לבחון האם התובע כשל מלהפעיל את זכויות המשמורת שלו בפועל; האם ניתנה הסכמה או הובעה השלמה מצדו להרחקת הקטינים מאוהיו; וכן, לבחון קיומו של חשש חמור לכך שהחזרת הקטינים לאוהיו תחשוף אותם לנזק פיזי או פסיכולוגי או תוביל למצב בלתי נסבל.

58.    ככל שיוחלט לבסוף, כי יש להורות על החזרת הקטינים לאוהיו, אזי, נדרש יהיה לקבוע הוראות אופרטיביות לצורך השבתם של הקטינים באופן המיטבי והראוי ביותר. כעת, אפנה לבחינת כל אחד מהשלבים על פי התרשים הבא:

שלג א ־ האם בוצעה ״הרחקה שלא כדין״ ?

בחמת מקום מגוריהס “הרגיל” של הקטיגיס

59.     סעיף 4 לאמנה קובע ביחס למקום המגורים הרגיל כדלקמן:

“האמנה תחול על כל ילד אשר מקום מגוריו הרגיל היה במדינה מתקשרת

סמוך לפני כל הפרה של זכויות משמורת או ביקור; האמנה תחדל לחול בהגיע הילד לגיל 16״.

60.    האמנה אינה כוללת בתוכה הגדרה מפורשת למונח מקום מגורים “רגיל” ומשכך, על בית המשפט להכריע בעניין, על פי הנתונים ונסיבות המקרה הספציפי המונח לפניו. עם זאת, מקום המגורים מבטא מציאות חיים נמשכת, נקודת המבט היא של הקטין והמקום שבו הוא התגורר עובר למעשה החטיפה. הבחינה מתמקדת בחיי היום יום של העבר ולא בתוכניות העתיד.

61.    ההלכה בסוגית ״מקום מגוריו הרגיל של הקטין״ נקבעה בפסק הדין בעניין בע״מ 12־7784 פלונית נ׳ פלוני (28.7.2013), ובכך הביאה ליישוב המחלוקת שהתגלעה אותן שנים בין “האסכולה העובדתית״ המתבססת על בחינת מקום מגוריו הגיאוגרפי־פיזי של הקטין עובר להרחקתו (ע״א -7206 93 רוני ארמנד גבאי נ׳ אפרת גבאי, פ״ד נא(2) 241 (1997)); לבין “האסכולה הכוונתית” אשר בוחנת את כוונת ההורים, בכל הנוגע למשך ולנסיבות השהות במדינה בה התגורר הקטין עובר להרחקתו (ע״מ (ב״ש) 121-07 פלונית נ׳ אלמוני (18.6.2007) ; בע״מ 9802/09 פלונית נ׳ פלוני (17.12.2009); בע״מ 741/11 פלונית נ׳ פלוני (17.5.2011).

62.    במסגרת ההלכה החדשה, נקבע כי בבוא בית המשפט לקבוע את מקום מגוריו “הרגיל” של הקטין עליו ליישם מבחן “עובדתי טהור” במסגרתו יש לבחון, בין יתר השיקולים, גם את כוונת ההורים ואת ההחלטות שקיבלו, כמורט להלן (עמי 18-19 לבע״מ 7784-12)!

״העמדה לפיה Habitual Residence (“מקום המגורים הרגיל”) הינה סוגיה של ״Pure Pact״, עובדה טהורה, משמעה שעל הבדיקה להיות מקיפה ומעמיקה. התוצאה של הבירור העובדתי הטהור היא שלעיתים עובדה מסוימת תזכה למשקל רב בשקלול הסופי של כלל הנתונים ולעיתים עובדה אחרת תזכה בבכורה. בדיקה עובדתית טהורה חייבת להיות רחבה וכוללנית. מארג העובדות בהחלט יכלול את כוונות ההורים ואת ההחלטות שקיבלו, אך אין ליתן לכוונותיהם משקל עצמאי וחיצוני לבחינה העובדתית. הכוונה אף היא חלק מהתמונה העובדתית. מטבע הדברים, נתון הכוונה מפנה את הבדיקה להורים. אף כאן יש לתת את המשקל הממשי למונח המדויק Habitual Residence of the Child ־ “מקום מגוריו הרגיל של הילד” השם את הזרקור על הילד. במובן זה יש לשמוע את קולו של הילד. זאת לא במובן בו בית המשפט ישאל אותו למקום מגוריו הרגיל שהרי אין אנו עוסקים בסוגיה סובייקטיבית, אלא במובן האובייקטיבי המופשט במידת מה. על פי ראייה זו חשוב לבחון את חיי הילד כפי שהם, אך המסקנה עשויה לכלול את כוונת ההורים שאף היא רלוונטית בתור

עובדה. כמובן, יש חשיבות לשיקולים אחרים כגון מטרת הנסיעה למדינה אחרת, תחימת הנסיעה בזמן ואף גילו של הילד. ודוק, יש לבחון לא את מקום מגוריו של הילד כי אם את מקום מגוריו הרגיל על המשתמע מכן.

התמקדות בעובדות, להבדיל משילוב בין מבחן עובדתי למבחן כוונתי, תביא לתוצאות שונות שלא על בסיס קיומן של אסכולות משפטיות מתחרות, כי אם על בסיס המארג העובדתי הייחודי לכל מקרה ומקרה. יודגש אף כי גם בחינת העובדות לא נעשית מנקודת המבט של ההורים אלא מנקודת מבטו של הילד, בבחינה אובייקטיבית של נקודת מבט זו. רוצה לומר, בבוא בית המשפט להניח את אצבעו על מפת העולם, להצביע על אחת המדינות ולקבוע “כאן מקום מגוריו הרגיל של הקטין”, עליו לשוות לנגד עיניו את מפת עולמו של הקטין, על פסיפס העובדות המרכיבות אותה”.

63.    בפסק הדין בעניין תמ״ש (ת״א) 20־52595-02 האב נ׳ האם, סע׳ 62 (5.4.2020) נקבע כי לצורך קביעת מקום מגוריהם “הרגיל” של הקטינים על פי המתווה דלעיל, יש להציג ראיות לכך שהצדדים פעלו באופן מכוון ומפורש לניתוק תושבותם ומגוריהם בארצות הברית; ראיות לכך שלאחר הגעתם לארץ, פעלו הצדדים באופן מפורש, מוסכם ומכוון ליצירת מקום מגורים קבוע בישראל להם ולקטינים; ולבסוף, ראיות לכך שהגעת הצדדים לארצות הברית הייתה לתקופה מוסכמת, קצובה וזמנית בלבד.

64.    על פי ההלכה הרווחת, בנסיבות המקרה המונח לפניי כעת ובשים לב לכוונת הצדדים, לשיקול דעתם ולהחלטות אותן קיבלו, הגעתי לכלל מסקנה ולפיה, מקום מגוריהם “הרגיל” של הקטינים הוא בעיר קולומבוס שבמדינת אוהיו, ארצות הברית. ואסביר.

65.    כפי שפורט לעיל, הצדדי□ עברו ביחד מישראל לארצות הברית, והתגוררו ש□ במהלך שבע השנים האחרונות. הצדדים, אזרחי ותושבי ארצות הברית ואף נישאו שם במסגרת חתונה אזרחית בשנת 2013. בין השני□ 2013-2016 התגוררו הצדדים במספר מקומות שוני□ בארצות הברית עד שלבסוף, בשנת 2016 החליטו להתמקם בעיר קולומבוס שמדינת אוהיו. שלושת ילדי הצדדי□ נולדו כול□ בארצות הברית. הבת הקטינה הבכורה נולדה במדינת פלורידה ואילו שני הקטינים הנוספים, במדינת אוהיו. מיום לידתם, הקטינים גדלים ומתחנכים בארצות הברית. לכן, יש להוסיף כי לצדדים בית פרטי באוהיו (נקי ממשכנתא) אותו רכשו במשותף. כמו כן, בבעלות הצדדים מספר חשבונות בנק בארצות הברית, והם מנהלי□ מספר עסקי□ בבעלות משותפת.

66.    לפני בית המשפט לא הונחה ראיה או עדות אשר יהא בה כדי להצביע על כך שהצדדים התכוונו לעזוב את ארצות הברית. להיפך, הצדדים הגיעו ארצה לחופשה עם הקטינים לצורך ביקור קרובי משפחה. הביקור היה קצוב בזמן כפי שניתן ללמוד מעיון בכרטיסי הטיסה אותם רכשו הצדדים, ואשר כללו תאריך חזרה לארצות הברית. חיזוק לטענה זו, ניתן למצוא אף בעדויותיהם של חברי□ וקרובי המשפחה אשר זומנו למתן עדות במהלך דיון ההוכחות מיום 16.3.2021. כך למשל, מר צחי ישראל, עד מטעם התובע העיד, כי התובע ניסה לדרבן אותו לעבור לארצות הברית, עמי 115 שו׳ 8-11. דוגמה נוספת, עלתה במסגרת עדותה של הגברת אושרת אלוני מטעם הנתבעת, אשר ציינה, כי היא היתה אמורה לשוב עם בחזרה לארצות הברית (עט׳ 106 שוי 34 ועד לעמוד 107 שו׳ 6) :

“כב׳ הש׳ אילוטוביץ סגל: האם היא אמרה לן שהיא רוצה לחזור לגור בארץ!

העדה, גב׳ אלוני:         לא, היא לא אמרה לי דבר כזה, היא דק, זה האמת, כן, הייתי אמורה לחזור איתם לחו״ל, כאילו תכננו,

כב׳ הש׳ אילוטוביץ סגל: עכשיו ב־ 10 בינואר!

העדה, גב׳ אלוני:         כן, תכננו שאני אחזור, עוד לא קבעתי כרטיס טיסה או משהו,

עו״ד גיז׳נסקי:            אז גבירתי אני,

תעדה, גב׳ אלוני:         ותכננו שאחר כך נטוס איזה שבוע למיאמי,”.

67.    אם בכך לא די, הרי שהנתבעת עצמה הודתה במספר הזדמנויות שונות כי מקו□ מגוריהם הקבוע של הצדדים הוא בארצות הברית, וכי המשפחה הגיע לישראל למטרות חופשה בלבד. כך למשל, במהלך הדיון מיום 13.1.2021 במסגרת ה״ט 21־01־13556 שבו ציינה ב״כ המבקשת כי “המבקשת כרגע גרה אצל אחיה בתל אביב. הם התגוררו בארצות הברית והגיעו לארץ לפני חודש. מקום המגורים הקבוע הוא ארצות הברית…^,׳ (עמי 1 לפרוטוקול הדיון, שו׳ 13־12). ג□ במהלך הדיון מיו□ 7.2.2021 בבית הדין הרבני בנוגע לבקשה לאישור “ההסכם הזמני”, ציינה המבקשת כי הצדדי□ הגיעו לחופשה בארץ וכי החל מיו□ 7.1.2021 ה□ חיי□ בנפרד (עמי 1 לפרוטוקול הדיון, שו׳ 9).

68.    בסיכומיה, טענה הנתבעת כי לצורך הוכחת שינוי מקו□ המגורים “הרגיל”, נדרש תחילה, להוכיח “כוונת התיישבות” אצל ההורים, קרי, הסכמה משותפת בנוגע לזניחת מקו□ המגורים הקוד□ והחלפתו באחר. בכל הנוגע למקרה דנן, הרי שמקו□ המגורים “הרגיל” של הצדדי□ מאז ומעולם היה בישראל, והמעבר לארצות הברית הוא זה אשר נעשה לצרכים זמניים, למטרות חיסכון ומתוך שיקולי□ כלכליים בלבד (סע׳ 46-47 לסיכומי הנתבעת). אשר לטענה זו של הנתבעת, אציין כי אין נפקא מינה לעניין המניעים אשר הובילו את הצדדים במקור לעבור לארצות הברית לצורך ההכרעה בעניין מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים אלא לקיומה של כוונה מפורשת מצדם בעת הנוכחית ־ לעזוב את ארצות הברית ולחזור לגור בישראל.

69.    הנה כי כן, די בשנים הרבות בהם חיו הצדדים בארצות הברית, בעסקים המשותפים שהקימו, בנכסים שצברו ובשלושת הילדים אותם בחרו להוליד שם – כדי להעיד, כי זהו מקום מגוריהם “הרגיל”, וכי הצדדים לא נקטו בכל פעולה מפורשת, לניתוק חייה□ בארצות הברית או לביסוס מגוריהם החדשים בישראל, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך. נוסף על כך, מבחינת העדויות והראיות דלעיל, השתכנעתי כי הצדדי□ הגיעו לישראל לצורך ביקור זמני הקצוב בזמן ולא מתוך מטרה אחרת.

70.    נוכח האמור לעיל – השתכנעתי כי מקום מגוריהם “הרגיל” של הקטינים עובר להגעתם ארצה היה במדינת אוהיו, ארצות הברית.

האם הופרו זכויות המשמורת של התובע!

71.    על פי סעיף 3 לאמנה, זכותו של ההורה הלא משמורן ל״זכויות משמורת”, כהגדרתן באמנה, לדרוש את הסכמתו או הסכמת “מוסד או גוף אחר” להוצאת הילד ממקום מגוריו הרגיל מוקנית לו, בהתקיים אחד מהתנאים הבאים:

(א) הזכות ניתנת בידו (או בידי ״מוסד או גוף אחר״) על פי דיני המדינה שממנה הורחק הילד;

(ב) הזכות ניתנה בידו מכוח “החלטה שיפוטית או מנהלית” של גורם שיפוטי או מנהלי מוסמך על פי דיני המדינה שממנה הורחק הילד;

(ג) הזכות ניתנה בידו מכח הסכם בינו לבין ההורה המשמורן, התקף לפי דיני המדינה ממנה הורחק הילד.

72.    הנטל להוכיח קיומה של אחת החלופות הנ״ל, מוטל על התובע המבקש את החזרתם של הקטינים. עליו להוכיח, כי בוצעה “הרחקה שלא כדין” כהגדרתה באמנה.

73.    לצורך עמידה בהוראות האמנה, “יש לבדוק את זכויות המשמורת לפני מעשה ההרחקה וכל הליך משפטי המתייחס לזכות המשמורת לאחר מעשה ההרחקה אינו מהווה גורם בקביעה האם ההרחקה הייתה כדין או לא…״ (מ״א (י-ם) 243/93 עדן נ׳ עדן (לא פורסם)). המועד שבו בוצעה ההרחקה הוא המועד הרלוונטי לצורך האמנה, וזאת במטרה למנוע פתיחתם של הליכים בערכאות השיפוטיות השונות לצורך הוצאת צווים לאחר המעשה.

74.    התובע הציג לפני בית המשפט חוות דעת לעניין הדין הזר החל במדינת אוהיו, תוך התייחסות לנסיבות הספציפיות המאפיינות את המקרה דנן. להלן, תובא התייחסות מקיפה לנטען בחוות הדעת.

חוות הדעת מטעם התובע לעניין הדין הזר

75.    הדין החל במדינת אוהיו על מערכת היחסים בין הורים לילדיהם מצוי בפרק 31 ל- Ohio Revised Code (להלן ־ “החוק באוהיו”). על פי הוראות החוק, עולה כי העיקרון המוביל במדינת אוהיו הוא עיקרון השוויון בין ההורים. על פי סעיף 3111.01 לחוק באוהיו, נקבע כדלקמן:

“[…] The ‘parent and child relationship’ includes the mother and child relationship and the father and child relationship. (B) The parent and child relationship extends equally to all children and all parents, regardless of the material status of the parents”.

76. על פי החוק באוהיו, היחסים בין ההורים לבין ילדיהם הקטינים משתרעים באופן שווה על כל הילדים ועל כל החורים וזאת, ללא קשר לסטטוס המשפחתי של ההורים. על כן, ועל פי הדין החל באוהיו, שני הצדדים שלפניי הם אפוטרופוסים טבעיים ושווים לילדיה□ הקטינים. מתוקף כך, ההורים חולקים זכויות שוות לרבות זכויות משמורת וכן, את הזכות לקבוע את מקום המגורים של ילדיהם.

77.    חוק נוסף של מדינת אוהיו הרלוונטי לעניינינו הוא: Uniform Child Custody Jurisdiction and Enforcement Act ־ חוק הסמכות והאכיפה בענייני משמורת. במסגרת סעיף 3127 (Ohio 3127 Revised Code Chapter), נקבע כי מטרת החוק היא להסדיר את נושא ההכרה והאכיפה של משמורת ילדים בין מדינות ( addressing interstate recognition and enforcement of child״ ״״•custody orders)

78.    החוק מגדיר את המונח ״Home State״, קרי, ״מדינת הסגורים״ באופן הבא:

(מ “Home state׳’ means the state בגז which & child lived with a parent gr

imrncdiately preceding ^a–^e commencement of a child

the child lived from with any of &em A penad of temporary absence of any of tan is counted as part of the six-montn or other

EauSi!

period.•.

(15) ^,,State” means a state of the United States, the District of Columbia, Puerto Rico, the United States Virgin Islands,« any territory or insular possession subject to the jurisdiction of the United States.

79. על פי הוראת הסעיף הנ״ל, למדים אנו כי “מדינת מגורים” על פי הדין החל במדינת אוהיו, היא המדינה בה הילד התגורר עם הורהו או עם אדם המתפקד כהורהו למשך תקופה שלא תפחת משישה חודשים רצופים, בטרם הפתיחה בהליך המשפטי בנוגע למשמורת על הילד. אשר למונח ״State״, קרי, “מדינה”, נקבע כי המדובר באחת ממדינות ארצות הברית, מחוז קולומביה, פורטו ריקו ולרבות כל שטח אחר הכפוף לסמכות השיפוט של ארצות הברית.

80.    ומה בנוגע למדינה זדה (שאינה אחת ממדינות ארצות הברית)! אשר לסוגיה זו, נקבע בסעיף קטן 3127.04 כי לצורך פרשנות סעיפים 3127.01-3127.24 לחוק הנ״ל – יתייחס בית המשפט במדינת אוהיו לכל מדינה זרה (״foreign country״) כאילו הייתה אחת ממדינות ארצות הברית.

81.    אשר לסמכות השיפוט בענייני משמורת ־ קובע סעיף 3127.15 כדלקמן:

82. על פי הוראת הסעיף הנ״ל, למדים אנו, כי בהעדר קביעה אחרת, רק בית המשפט במדינת אוהיו יהא מוסמך לנהל הליך ראשוני (״initial determination״), בעניין משמורת הקטין וזאת בהתקיים אחד מהבאים:

א. מדינת אוהיו הייתה מדינת המגורים הקבועה של הקטין במועד פתיחת ההליך המשפטי או במהלך ששת החודשים שקדמו לפתיחתו, וכי הקטין הורחק מאותה המדינה בעוד הורהו ממשיך לחיות בה.

ב. בית משפט של מדינה אחרת טרם קנה סמכות על פי הוראות החוק; או כפוף לכך שמדינת המגורים של הילד החליטה כי בית המשפט במדינת אוהיו הוא בית המשפט המוסמך לדון בתובענה (״Appropriate Forum״) ונוסף על כך, כי מתקיימים שני התנאים הבאים:

האחד, הוא כי לילד ולהוריו או לפחות לאחד מהוריו קיים קשר משמעותי (significant״ ״connection) למדינת אוהיו אשר אינו מסתכם בנוכחות פיזית גרידא.

השני, הוא כי ישנן ראיות משמעותיות בכל הנוגע לאופן גידולו, לחינוכו ולמערכת קשריו של הילד במדינת אוהיו.

83. במהלך דיון ההוכחות מיום 16.3.2021 התייחס המומחה לדין הזר מטעם התובע לפרשנות הסעיף הנ״ל, בציינו כי לצורך קביעת זהות המדינה המוסמכת לדון בהליך, נדרש כתנאי סף, לבחון

מה היה מקום המגורים “הרגיל” של הקטינים במועד הפתיחה בהליכים המשפטיים וזאת, על פי הדין החל במדינת אוהיו. אפנה לדבריו בנושא מתוך עמי 48 לפרוטוקול הדיון, שו׳ 26-29 :

״זאת אומרת שיש מחלוקת בין 2 מדינות, למי יש סמכות. מה שקורה פה בישראל, דומני, זה מרוץ סמכויות, מי מגיש ראשון אבל זה לא מה שקובע, מה שקובע זה ה־6 חודשים, איפה n־home state של הילדים, ובאותו רגע שה־ home state של הילדים היא באוהיו”.

על פי פרשנות זו, הרי שכפוף לתנאי הקובע שישה חודשי מגורים רצופים במדינת המגורים בסמוך לפתיחת ההליכים המשפטיים – הרי שבית המשפט באוהיו (המדינה בה שהו הקטינים במשך שישה חודשים1־צופים כאמור) – הוא בית המשפט המוסמך לדון בעניינם של הקטינים (ראו התייחסות נוספת מטעם המומחה גם בעמי 56 לפרוטוקול הדיון שו׳ 13־8).

84. בכל הנוגע לעניין הסמכות הנמשכת, קובע סעיף 3127.16 את הכלל הבא:

״Except as otherwise provided in section 3115 of the Revised Code, a court of this state that has made a cirild custody tampon with section 3127.15 or 3127.17 of the Revised Code has cnwtiwmglansdlction 0w the demarcation until the court ora,court of cnotherstate detennines that the child, the child’s parents, and any person acting as a parent do not presently reside m tins state. ״

85. על פי הוראת הסעיף הנ״ל, מעת שבית המשפט המוסמך של מדינת אוהיו החל לדון והכריע בעניין הנוגע למשמורת הקטין (״child custody determination׳¹), הרי שבכך, קנה לעצמו סמכות נמשכת בלעדית (״exclusive continuing jurisdiction״) וזאת עד שלא יוכח אחרת.

חוות דעת מטעם מומחית לעניין הדין הזר

86. המומחית מטעם הנתבעת טענה כי על פי הדין הרלוונטי, מדינת אוהיו משוללת סמכות לדון בהליכי המשמורת וזאת, לנוכח העובדה כי במועד שבו נפתח הליך המשמורת באוהיו (על ידי התובע), כבר היה תלוי עומד הליך זהה בישראל בבית הדין הרבני (על ידי הנתבעת). משעה שכך, הרי שמדינת ישראל ־ היא זו אשר קנתה הסמכות לדון בענייני המשמורת של הקטינים. את מסקנה זו, ביססה המומחית מטעם הנתבעת על הוראת סעיף 3127.20 לחוק הנ״ל הקובעת כדלקמן:

Section 3127.20 ־ Custody proceeding pending in another state.

(A) Except as otherwise provided in section 3127.18 of the Revised Code, a court of this state may not exercise its jurisdiction under sections 3127.15 to 3127.17 of the Revised Code if, at the time of the commencement of the proceeding, a child custody

proceeding concerning the child is pending in a court of another state having jurisdiction substantially in conformity with this chapter, unless the proceeding has been terminated or is stayed by the court of the other state because a court of this state is a more convenient forum under section 3127.21 of the Revised Code or a similar statute of the other state.

87.    לטענת המומחית מטעם הנתבעת, הוראת סעיף 3127.21 מלמדת, כי מקום שבו ערכאה שיפוטית של מדינה זרה, החלה לדון בהליכי משמורת בעניין הקטינים וזאת, בטרם פתיחתם של הליכי המשמורת באוהיו – הרי שבכך – קנתה לעצמה סמכות נמשכת ובלעדית. כפועל יוצא מהאמור, ומשעה שהנתבעת הגישה לבית הדין הרבני תובענה למשמורת מזונות וחלוקת רכוש וכן, פתחה בהליך למניעת הטרדה מאיימת בבית המשפט, הרי שמדינת ישראל היא המוסמכת להמשיך ולדון בענייני המשמורת של הקטינים.

88.    לאחר עיון בחוות הדעת מטעם הנתבעת ובחינת סעיפי החוק הרלוונטיים, סבורני כי דין המסקנה אליה הגיעה המומחית בכל הנוגע למדינה אשר לה הסמכות לדון בענייני המשמורת של הקטינים ־ להידחות. כפי שצוין לעיל, מדינת אוהיו מוסמכת ליתן החלטה ראשונית בענייני משמורת בהתקיים אחד משני מקרים. המקרה הראשון חל בנסיבות בהן נקבע, כי אוהיו הייתה מקום מגוריהם “הרגיל” של הקטינים במועד פתיחת ההליכים המשפטיים או בנסיבות בהן הקטינים הורחקו מאוהיו בשעה שאחד מהוריהם המשיך לחיות בה.

89.    בניגוד לעמדת המומחית מטעם הנתבעת, סבורני כי תנאי זה אכן מתקיים וזאת, נוכח הקביעה לפיה מדינת אוהיו הייתה מקום מגוריהם “הרגיל” של הקטינים במועד הפתיחה בהליכים המשפטיים. כאמור, “מדינת מגורים” על פי הדין החל במדינת אוהיו, היא המדינה בה התגוררו הקטינים עם הוריהם למשך שישה חודשים רצופים לפחות בטרם הפתיחה בהליכים המשפטיים. משעה שאין חולק, כי הקטינים והוריהם חיו במשך שנים רבות באוהיו (וודאי למשך למעלה משישה חודשים רצופים) – הרי שבית המשפט באוהיו ־ הוא המוסמך לדון בענייני משמורת הקטינים.

90.    יוער, כי אף לפי הדין החל בישראל על פי כללי האמנה, נקבע כי מקוים מגוריהם “הרגיל” של הקטינים הוא באוהיו.

91.     בחוות הדעת לעניין מטעם הנתבעת, צוין כי “שני הצדדים ושלושת ילדיהם הקטינים חיים בישראל ואף אחד מהם לא ממשיך לגור בעת הזו במדינת אוהיו”. לא מובן הכיצד הגיעה המומחית לקביעה זו משעה שהמשפחה כולה הגיעה ארצה לתקופה קצרה ולמטרות חופשה בלבד. אשר לתובע, הסיבה היחידה בגינה נותר הוא לשהות בישראל, היא לנוכח הרחקתם של הקטינים ממנו שלא כדין ולצורך ניהול ההליכים המשפטיים. נסכם ונאמר כי התנאי הראשון מתקיים.

92.    למעלה מן הצורך, ולצד העובדה שאין המדובר בתנאים מצטברים, אתייחס אף לתנאי המקרה השני, לפיהם יש להוכיח כי בית המשפט בישראל נעדר סמכות לדון בענייני משמורת הקטינים על פי כללי הסמכות של מדינת אוהיו; או להוכיח כי בית המשפט בישראל סירב להפעיל סמכותו הדיונית משעה שאין הוא מהווה פורום נאות. בנסיבות המקרה שלפני, סבורני כי תנאי זה מתקיים אף הוא שכן כאמור, הוכח כי בית המשפט בישראל אינו מוסמך לדון בענייני משמורת הקטינים הן על פי הדין הזר והן על פי האמנה.

93.    בחוות הדעת מטעם הנתבעת, צוין כי לצורך בחינת התנאי השני, יש צורך בעריכת בירור עובדתי נוסף, אשר לקיומו של “קשר משמעותי” למדינת אוהיו אצל אחד מההורים לפחות, אשר אינו מסתכם בנוכחות פיזית גרידא וכן, ביחס לקיומן של “ראיות משמעותיות” נוספות בכל הנוגע לאופן טיפולם, גידולם, חינוכם ולמערכת הקשרים של הקטינים באוהיו. התקשיתי להבין את קביעתה של המומחית במסגרת חוות דעתה, שכן כפי שכבר צוין, הצדדי□ עברו לחיות יחדיו בארצות הברית לפני כשבע שנים. הם התגוררו במספר מדינות שונות ברחבי ארצות הברית בטר□ גמרו אומר בדעתם להשתקע באופן סופי באוהיו ושם, להביא לעולם את שני ילדיה□ הנוספים. כמו כן, בבעלות הצדדי□ מספר עסקי□ משותפי□ וחשבונות בנק אות□ הם מנהלים י^דיו ^שכך, אין מנוס מלהסיק, כי שני הצדדי□ מקיימי□ קשרי□ משמעותיים במספר מישורים לארצות הברית. אשר לקטינים, אין חולק כי לצד גיל□ הצעיר, הרי שכול□ נולדו בארצות הברית, גדלו בה, התחנכו בה ומציאות חייה□ נתגבשה על פי שגרת החיי□ בה.

על כן, נסכם ונאמר כי משעה ששני התנאים מתקיימים אין מנוס מלקבוע כי לבית המשפט במדינת אוהיו נתונה הסמכות להמשיך ולדון בענייני משמורת הקטינים.

94.    טר□ סיום, ברצוני להתייחס שוב לעצם קיומם של הליכים משפטיים תלויים ועומדים בארץ, ולהדגיש כי לצורך הכרעה בשאלה – מהו מקום המגורים “הרגיל” ממנו הורחקו הקטינים הן על פי הדין הזר והן על פי הוראות אמנת האג – אין נפקא מינה לקיומם של הליכי□ אלה. ההכרעה בעניין -אינה תלויה בקיומם או באי קיומם של הליכי□ משפטיי□ כאלו ואחרי□ במדינות אחרות. זאת, שהרי כל קביעה אחרת הייתה מרוקנת מתוכן את כל התכלית אשר למענה נועד הסיוע המוענק מתוקף אמנת האג, שכן משמעות הדבר הייתה שמעתה כל הורה יהא רשאי לחטוף את ילדו למדינה אחרת, לפתוח בהליכי משמורת באותה המדינה ובכך, להכשיר למעשה את מעשה החטיפה. לתוצאה שכזו ־ אין לתת יד

95. סוגיה זו עלתה עוד במהלך דיון ההוכחות מיום 16.3.2021 תוך חילופי הדברים הבאים (עמי 73 שו׳ 8-14) :

״כב׳ הש׳ אילוטוביץ סגל: […] אתה באה ואומרת לי שמי שירצה ויחטוף ילד ממדינת אוהיו, באותו יום שהוא נוחת בארץ, פותח לי תובענה למשמורת,

עו״דסבג:              אין חטיפה.

כב׳ הש׳ אילוטוביץ סגל: בזה נגמר הסיפור, אין חטיפה.

עו״ד סבג:                נכון.

עו״ד אוזן:              אם הוא עומד בחריגים, אין חטיפה, כן. מה לעשות”.

96. בית המשפט חזר על הדברים אף בהמשך הדיון בזו הלשון (עט׳ 74 שו׳ 24-28) : “כמו ‘תדע כל אם עברייה׳, שהיא נכנסת למדינת ישראל, ברגע שלצורך העניין הוא היה רוצה לחטוף את הילדים והיא הייתה רוצה לחזור לארצות הברית, הוא הולך ומגיש תביעת משמורת בישראל, לא מעניין אמנת האג, אמנת האג זה לא רלוונטי, יש את החוק במדינת אוהיו, לפי מה שגבירתי אומרת, ובזה נגמר הסיפור״. כך גס בעמוד 78 לפרוטוקול הדיון, שורות 9-27, שבו ציין בית המשפט כי לצורך ההליך המתנהל על פי הוראות אמנת האג אין משמעות לקיומם של הליכים משפטיי□ נוספים בישראל. בית המשפט האזין לעדותה של המומחית מטעם הנתבעת אולם קבע עוד במהלך הדיון מיום 16.3.2021 כי “לפי השיטה הזאתי, את יודעת מה! מדינת ישראל נהפכת למדינת מקלט לכל חוטף בעולם.  (עמ׳ 88 ש’ 24-25). בהקשר זה, אפנה לפסק הדין בעניין בע״ט 5041-19 פלונית נ׳ פלונית (8.8.2019) שבו צוינו הדברים הבאים:

“האמנה אינה כלי להסדרת סכסוכי משמורת או רכוש בין ההורים. אין היא מכריעה בנושאים אלה באופן מהותי ואין היא מתיימרת לעשות זאת. מטרתה שונה: לספק כלי מהיר ויעיל, בבחינת מענה ראשוני ומיידי, למקרה של הוצאת הקטין ממקום מגוריו הרגיל שלא כדין (ראו סעיף 1 לאמנה; בע״מ 5548/14 פלוני נ׳ פלונית [פורסם בנבו] (2.10.2014)). ישנה הכרה בכך שאין זו דרכו של סכסוך משפטי בעניין משמורת להסתיים תוך תקופה קצרה. מכאן החשיבות שההליך יתנהל במקום המתאים לכך ביותר. מהיבט עקרוני־ מעשי זה נגזרים רבים מהסדרי האמגה, כמו גם סדרי הזמנים הקצרים של ההליכים המשפטיים וההקפדה עליהם. עולה כי אפשר להבחין באופן כללי בין כמה מובנים של “טובת הילד”, ובפרט “טובת הילד” כפי שיש לראותה במשקפי האמנה, לעומת “ט«»הילד” שעשויה להיות רלוונטית להליך המשמורת אך אינה משפיעה בהכרח על תוצאת הליך לפי חוק אמנת האג. במילים אחרות, ההכרעה בהליך לפי האמנה אינה סותמת את הגולל על טענות הצדדים השונות בדבר טובת הקטינים, אלא רק קובעת מהו המקום המתאים להכריע בהן. כפי שצוין, החשיבות של הליך מהיר אינה מצויה רק בטובת הקטין, אלא גם בתכלית של יצירת כלי הרתעתי נגד הוצאת ילדים ממדינה שלא כדין, וצמצום האפשרות שהורה הפועל כן יצא נשכר (בע״מ 1930/14 פלונית נ׳ פלוני [פורסם בנבו] (5.6.2014)). האמנה נאמנה לתכליותיה. היא יוצאת חוצץ נגד מצב שבו ההורה החוטא יוצא נשכר, ובמעשיו הפסולים כלפי הקטין ־ תוך ערעור יציבות עולמו ־ ייהנה מניהול ההליך בפורום שהוא בוחר”.

97.    לסיכום נקודה זו ולאחר בחינת של חוות הדעת מטעם שני הצדדים ־ משעה שהוחלט כי מקום מגוריהם “הרגיל” של הקטינים הוא במדינת אוהיו, הן על פי הדין החל במדינת ישראל על פי האמנה והן על פי הדין החל על הליכי משמורת באוהיו – הרי שבכך תמה המחלוקת בנוגע לזהות המדינה שלה סמכות השיפוט בסוגיה. על כן, חרף קיומם של הליכים תלויים ועומדים בישראל, הרי שכל סמכות לקביעת החלטות מהותיות בנוגע לקטינים נתונה אך לבית המשפט אשר נמצא במקום מגוריהם הקבוע ־ במדינת אוהיו.

98.    עוד אציין, כי חרף דחיית בקשת התובע לסעד חירום מבית המשפט באוהיו, הרי שהמדובר היה בהחלטת ביניים בלבד המהווה אך חלק מהליך המשמורת העיקרי המתנהל באוהיו ואין בה כדי להעיד על פסק הדין הסופי. במסגרת אותה ההחלטה, לא צוין דבר בנוגע להעדר סמכות שיפוט בהליך העיקרי ואף נקבע מועד לדיון נוסף בהליך ליום 23.3.2021. משכך, הרי שמרגע פתיחת הליך המשמורת בבית המשפט באוהיו ומתן החלטה ראשונית בעניין ־ קנה לו בית המשפט באוהיו סמכות נמשכת ובלעדית לדון בתובענה.

שלג ב ־ האם מתקיים אחד מחרמי האמנה בגינו אין להורות על החזרת הקטינים לאוהיו י

99.    סעיף 13 לתוספת לאמנה קובע את החריגים להחזרת הילד באופן הבא:

“על אף האמור בסעיף הקודם, אין הרשות השיפוטית או המנהלית של המדינה המתבקשת חייבת להורות על החזרת הילד, אם הוכיחו האדם, המוסד או גוף אחר המתנגדים להחזרתו כי ־

(א) האדם, המוסד או הגוף האחר שבידיו מופקדת ההשגחה על גוף הילד לא הפעיל בפועל את זכויות המשמורת בעת ההרחקה אז אי ההחזרה, או הסכים עמן או השלים עמן לאחר מעשה, או

(ב) קייס חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל.

הרשות השיפוטית או המנהלית רשאית כמו כן לסרב לצוות על החזרת הילד אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו.

בבואן לשקול את הנסיבות הנזכרות בסעיף זה, יביאו הרשויות השיפוטיות והמנהליות בחשבון את המידע בדבר רקעו החברתי של הילד, כפי שהומצא על ידי הרשות המרכזית או רשות מוסמכת אחרת שבמקום מגוריו הרגיל של הילד”.

100.   משקבעתי כי מקום המגורים הרגיל של הקטינים הוא במדינת אוהיו, ארצות הברית, וכי המדובר בהרחקה אשר יש בה כדי להפר את זכויות המשמורת של התובע על פי האמנה – נדרש עתה לבחון התקיימותם של אחד מהחריגים הקבועים בסעיף 13 לתוספת לאמנה.

101.   כפי שנקבע בפסיקה, יש לפרש החריגים הנ״ל בצמצום ותוך מתן משקל מכריע לתכלית האמנה, הלא היא השבת הקטין למקום מגוריו “הרגיל”. נוכח האמור, החלטה לפיה הילד החטוף לא יוחזר על פי אחד החריגים באמנה, שמורה למצבים נדירים וקיצוניים בלבד (בע״מ 672/06 אבו עראר נ׳ רגוזו (15.10.2006).

102.   הנטל להוכחת התקיימותם של החריגים, רובץ על ההורה “החוטף”, קרי, על הנתבעת. המדובר בנטל כבד מאד ובכל מקרה של ספק יוחזר הקטין למדינת המוצא (ע״א 1372/95 סטגמן נ׳ בורק, פ״ד מט (2) 431 (1995); רע״א 7994/98 דגן ג׳ דגן, פ״ד נג (3) 254, 267 (1999)). מקום בשו לא שוכנע בית המשפט, כי נטל ההוכחה הנדרש אכן הורם – שומה עליו, קטגורית, להורות על החזרת הקטין החטוף למדינת המוצא מהר ככל הניתן ואין בידיו שיקול דעת לעניין זה (בע״מ 1855/08 פלונית נ׳ פלוני (8.4.2008)).

סעיף 13(א) לתוספת לאמנה

א.    חריג הפעלת הזכויות בפועל

103.   סעיף 13 (א) לתוספת לאמנה קובע, כי גם א□ נמצא כי הייתה חטיפה אין חובה להורות על החזרת הקטין למקום מגוריו הרגיל היה ויוכח, כי האדם שבידיו מופקדת ההשגחה על גוף הילד לא הפעיל בפועל את זכויות המשמורת בעת ההרחקה או אי ההחזרה.

104 . בנסיבות המקרה המונח לפניי כעת, שוכנעתי כי התובע אכן הפעיל את זכויות המשמורת על הקטינים בפועל גם לאחר מעשה ההרחקה. התובע ניסה לאתר את הקטינים מיד לאחר היעלמותם ביחד עם הנתבעת ואף ניסה לערב את המשטרה בעני<\ יש ליתן הדעת כי המדובר במספר שעות בודדות.

105.   הנתבעת הייתה זו אשר מנעה את הקשר החופשי בין התובע לקטינים ודרשה, כי המפגשים ביניהם יתקיימו כפוף למגבלות ותחת השגחתו הקפדנית של אחיה. משכך, לא ניתן לומר שהתובע לא פעל להפעלת זכויותיו ההוריות בפועל. יתרה מכך, במסגרת ההליך שהתנהל בבית הדין הרבני, עלתה שאלת משמורת הקטינים במהלך הדיון מיום 7.2.2021 אשר נקבע לצורך אישורו של “ההסכם הזמני” אשר נחתם בין הצדדים. במהלך הדיון, ולנוכח סירובו לוותר על זכויותיו ההוריות, חזר בו התובע מהסכמותיו כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם ובנסיבות אלה – ההסכם לא אושר על ידי בית הדין.

106.   במצב דברים זה, קביעתה החד צדדית של הנתבעת להרחקת הקטינים ממדינת אוהיו, בניגוד להסכמת התובע ־ עלתה כדי הפרת זכויות המשמורת של התובע כמשמעותה באמנה.

ב.   חריג ההסכמה וההשלמה

107 . סעיף 13 (א) לתוספת לאמנה קובע, כי אף מקום שבו בוצעה “חטיפה” לא תעמוד לבית המשפט החובה להורות על החזרת הקטין למקום מגוריו “הרגיל” היה ויוכח, כי האדם שבידיו מופקדת ההשגחה על גוף הילד הסכים עם זכויות המשמורת או השלים עמן לאחר מעשה. טענת “ההסכמה”, מתייחסת לאירועים שהתרחשו בטרם מועד “החטיפה”, בעוד טענת “ההשלמה” מתייחסת לאירועים אשר התרחשו לאחר מקרה “החטיפה” הנטען.

108.   בפסק הדין בעניין בע״מ 741-11 פלונית נ׳ פלוני (17.5.2011), נקבע כי אין הכרח שההסכמה או ההשלמה תהיה מפורשת, וכי ניתן יהיה ללמוד על קיומה גס במשתמע במפורט להלן (סע׳ 21 לפסק הדין)־

“ראשית, עלינו להתוות את אופייה וטיבה של ההסכמה או ההשלמה. נקבע, כי אין הכרח כי אלו תהיינה מפורשות או תעשינה בדין של מעשה אקטיבי. ניתן ללמוד על הסכמה למעשה החטיפה או על השלמה עימו, גם מהתנהגות שבמחדל או מהתנהגות משתמעת. יחד עם זאת, אין בכוחו של כל צעד של מי מהצדדים כדי להעיד על הסכמה או וויתור. מדובר בבחינה מהותית של התנהגות ההורה הנחטף במובנה הרחב ־ עלינו להסיק ממכלול הנסיבות ומהסתכלות על תמונת המציאות הכוללת, כי ההורה וויתר על הגשמתן הדחופה של זכויות המשמורת או הביקור שהיו נתונות לו מכוח דינה של מדינת מקום המגורים הרגיל עובר למעשה ההרחקה או אי־ההחזרה (ראו: פרשת דגן, בעמ׳ 273). בחינה זו הינה אובייקטיבית בעיקרה. הלך רוחו הסובייקטיבי של ההורה הנחטף ייבחן רק ככל שהוא יבוא לידי ביטוי בהתנהגותו החיצונית האובייקטיבית (ראו: פרשת ליבוביץ, בעמ׳ 74). קיומה של הסכמה או השלמה, נלמד בין היתר אף ממודעות ההורה “הנחטף” לפגיעה בזכויותיו”.

בפסק הדין הנ״ל, נקבע כי הסכמה או השלמה כמשמעותן באמנה, הן חוזיות במהותן, שכן המדובר בפעולה חד צדדית הנעשית על ידי ההורה האחד, משתכללת אצל ההורה השני, ויוצרת אצלו אינטרס הסתמכות אשר לשינוי המצב הקיים. לפיכך, נקבע כי על חריגי ההסכמה וההשלמה יחולו דיני החוזים, על כל המשתמע מהם (פסקה 22 לפסק הדין).

109.   אשר לעיקרון “ההסכמה” ־ כאמור לעיל, לא השתכנעתי כי בין הצדדים הייתה הסכמה מוקדמת לחזור ולחיות במדינת ישראל. פרט לטענת הנתבעת בעניין לפיה התובע אמר לה: “נקפל הכל בארה״ב ונחזור לארץ״ (סע׳ 68 לסיכומי הנתבעת), לא הוצגה לפני בית המשפט כל ראיה או עדות אשר יהא בה כדי לתמוך בגרסה זו. ההיפך.

110.   כפי שציינה הנתבעת בעצמה במספר הזדמנויות, המשפחה הגיעה לארץ למטרות חופשה וביקור קרובים. הצדדים רכשו כרטיסי טיסה עם מועד חזרה נקוב, ולא ביצעו כל פעולה מצדם במדינת מגוריהם (אוהיו) אשר ניתן יהיה ללמוד ממנה על כוונה לעזוב לצמיתות. במהלך דיון ההוכחות, עת נשאלה הנתבעת שאלות בנושא, השיבה כך: “לא תכננתי את האירוע הזה, כל מה שחשבתי זה איך אני עושה את כל המאמצים בשביל להבין שאני חייבת להזכיר לאיציק שאנחנו פה, שאנחנו רוצים להיות פה זה המקום שלנו״ (עט׳ 193 לפרוטוקול הדיון מיום 16.3.2021 שו׳ 1-3). בהמשך הדיון, חזרה הנתבעת על הטענה לפיה האירועים שהתחוללו לאחר הגעת הצדדים ארצה לא היו פרי תכנון מוקדם:

“לפני שאני עליתי למטוס בראש שלי לא תכננתי, לא ידעתי צעדים, לא יכולתי לתכנן דבר כזה כי לא הייתי מעשה לקום […) לא הגעתי לזה כי כל פעם הוא שכנע אותי…״ (עט׳ 195 שו׳ 31 עד עמי 196 שו׳ 1). הטענות חזרו על עצמן כפי שניתן להיווכח מעיון בעט׳ 201 שו׳ 9-7).

111.   עדותה של הנתבעת בדיון ההוכחות, סותרת למעשה את טענותיה הקודמות ביחס לקיומה של הסכמה מוקדמת בין הצדדים לעלות בחזרה ארצה ומחזקת את גרסת התובע לפיה אירוע “החטיפה” נפל עליו כרעם ביו□ בהיר.

112.   אשר “לעיקרון ההשלמה” ־ אציין כי גם בחינת פעולותיו של התובע לאחד מעשה ההרחקה לא העידו על כל השלמה מצדו ע□ שינוי המצב הקיים. ראשית, התובע פעל להפעלת זכויות המשמורת שלו עם היוודע לו על דבר ההיעלמות וההרחקה. התובע הסכים לכל תנאי אותו הציבה הנתבעת לקיום המפגשים, לרבות פיקוח של צד שלישי ־ והכל כדי לראות את ילדיו.

113.   זאת ועוד, לצד הגשת התובענה לבית המשפט דכאן, הגיש התובע תובענה למשמורת, מזונות וזמני שהות לבית המשפט המוסמך במדינת אוהיו וכן, בקשה לסעד דחוף בעניין משמורת הקטינים. מכך, ניתן ללמוד שהתובע לא השלים עם שינוי המצב הקיים, ופעל בכלל המישורים הן בארץ והן בחו״ל, לצורך החזרת הקטינים בחזרה למקום מגוריהם הרגיל. כמו כן, וכפי שניתן ללמוד מחוות הדעת המשלימה בעניין הדין הזר אשר הוגשה לבית המשפט ביום 18.3.2021 – הרי שחרף העובדה שבית המשפט הזר דחה את בקשת התובע לסעד חירום, המדובר בהחלטת ביניים בלבד, אשר אין בה כדי להשפיע על ההליך העיקרי או לפגוע בסמכותו של בית המשפט הזר להמשיך ולדון בהליך. כאשר לצדדים נקבע דיון בבית המשפט הזר ביום 23.3.2021.

114.   ההסכם עליו חתמו הצדדים בארץ ביום 25.1.2021 ־ האם יש בחתימת התובע על גבי ההסכם כדי להצביע על השלמתו שינוי המצב! ההסכם נושא כותרת כאמור “הסכם זמני בין בני זוג ” עליו חתמו הצדדים כלל הוראות שונות לעניין זמני השהות עם הקטינים ולעניין מזונותיהם. כמו כן, קביעה לפיה הקטינים יישארו במדינת ישראל אשר תהווה את מרכז חייהם (סעיף 1.1. להסכם).

115.   בתום הדיון שנקבע לצורך אישור ההסכם, ומשהתרשם בית הדין הרבני כי הצדדים אינם מחזיקים בדעה אחת בכל הנוגע לעתיד ילדיהם, הוחלט לבסוף שלא לאשר את ההסכם ולקבוע את התיק לדיון נוסף לפני הרכב. יוער, כי אין בעובדה לפיה “ההסכם הזמני” לא אושר בפסק דין כדי לאיין את הוראותיו לחלוטין, שכן הלכה למעשה, ההסכם נערך על ידי הצדדים עצמם ונחתם על ידם, הכל בשעה בה התובע היה מיוצג על ידי עורך דין. ואולם, אף במישור זה, סבורני כי הסכמות הצדדים במסגרת אותו ההסכם, היו זמניות בלבד והתגבשו אך לנוכח קיומם של ההליכים המשפטיים המתנהלים, ובמטרה להסדיר את היחסי□ בין הצדדי□ ובין הקטינים בדרכי שלו□ ־ עד לתו□ ניהול ההליכים כאמור.

116.   לא בכדי, ניסחו הצדדים את כותרת ההסכם עליו חתמו כ״הסכם זמני בין בני זוג” ולא בכדי, טרחה הנתבעת להדגיש בבקשה לאישור ההסכם אותה הגישה לבית הדין הרבני, כי המדובר באישורן

של הסכמות זמניות בלבד. בנסיבות אלה, סבורני כי יש לייחס להחלטת בית הדין הרבני – שלא לאשר את הוראות ההסכם, חרף העובדה שהמדובר היה בהסכמות זמניות בלבד – משמעות כבדת משקל.

117.   עוד לעניין זה, סבורני כי לא ניתן להתעלם מנסיבות החתימה על גבי ההסכם ומהשאלה, האם ניתן בעקבות כך, לראות בהסכם כהסכם תקף מכוח הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשלי׳ג-1973. ובמה דברים האמורים? כמוזכר לעיל, למן מועד “החטיפה”, סירבה הנתבעת לקיים כל קשר ישיר עם התובע ולא אפשרה לו לראות את הקטינים. בכתב התביעה, ציין התובע כי הנתבעת אפשרה לו לראות את הקטינים למשך 10 שעות בלבד (בכל התקופה שחלפה מיום החטיפה), לפרקי זמן רצופים של שעתיים לכל היותר ותחת השגחתו הקפדנית של אחיה.

118.   נוסף על כך, בסמוך לאחר אירוע החטיפה, לקתה אמו של התובע באירוע לבבי ואושפזה בבית החולים ועברה צנתור. לטענת התובע, קצב האירועים הקשים, העיבו עוד יותר על יכולתו להגיע להחלטות מושכלות. בעדותו של התובע בדיון ההוכחות מיום 16.3.2021 הוא התייחס להרעה במצבה הבריאותי של אמו ולהשפעה שהייתה לכך על שיקול דעתו (עמי 28 שו׳ 25-31) :

״22.1. אימא שלי עברה אירוע לבבי. אני הלכתי עם אימא שלי לבית חולים ואני מבין שאני, בגלל כל האירוע הזה אני אולי מאבד את אימא שלי, ב־ 22 לחודש אימא שלי נמצאת בתור צנתור, יעל מתקשרת אלי ואומרת לי ׳מה שלום אימא!׳ אני מספר לה שהיא עכשיו בצנתור וכולה, ואז היא מתחילה לדבר איתי, עכשיו אני מצד אחד רואה שאימא שלי עוד רגע איבדתי אותה, הילדים שלי אין לי מושג מה קורה איתם, אשתי מתקשרת אלי אני בתחנונים, כל דבר שהיא אומרת לי ׳כן יעל, מה שאת רוצה יעל, נעשה׳,”.

119.   בנסיבות אלה, השתכנעתי כי חתימת התובע על ההסכם הזמני נבעה מתוך מצוקה גדולה, ומתוך תקווה כי הדבר יניח את דעתה של הנתבעת ויגרום לכך שתיתן לו לפגוש את ילדיו. עדות לכך, עולה אף מתוך פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני מיום 7.2.2021 שבו שאל התובע “מתי ישנים אצלי ועושים שבת כשרה!״ בעוד הנתבעת ענתה ׳¹כשההסכם יאושר״ (שוי 47-48). במהלך דיון ההוכחות מיום 16.3.2021 התייחס התובע לנושא תוך שציין כי “ההסכם, כמו שאמרתי שוב, ההסכם מבחינתי, מבחינתכם, גם אתם ציינתם את זה מספר פעמים, הוא זמני, הוא לא מייתר שום הליך, חתמתי עליו אך ורק בשביל שאני אוכל לראות את הילדים״ (עמי 37 שוי 30-32). למעלה מן הצורך, כי גם בדיון שהתקיים לפניי ביום 16.3.2021 אמו של התובע לא חשה בטוב ולאחר עדותה הוזמן לה אמבולנס.

120.   חיזוק לנוסף כך, נמצא בעדותו של מר ליאור שמחי, יועץ זוגי אשר נפגש עם התובע לאחר אירוע החטיפה (עט׳ 122 לפרוטוקול הדיון מיום 16.3.2021 שו׳ 28־19) :

“היה הסכם ואז בהסכם הוא אמר לי ׳אני לא יודע מה לעשות עם ההסכם, היא שלחה הסכם, אני לא יודע מה לעשות, אני רוצה לראות את הילדים׳, הוא היה מאד לחוץ, זה היה החלק שהיה לא מאד קשה הקטע עם הילדים וכשהוא ראה אותם, אני לא זוכר אם הוא ראה אותם לפני או אחרי אבל זה היה […] כן זה תמיד היה מאד מלחיץ אותו. ואז היא שלחה איזה הסכם, הוא שאל אותי ׳אני לא יודע מה לעשות, אני בלחץ׳, אמרתי לו ׳אני

לא יודע׳, ואז כשאני דיברתי עם המטפלת אז אנחנו חשבנו שההסכם הזה אולי יפייס את הזה, אמרתי לו ׳בוא נעשה׳,”.

לכל אורך עדותו של מר ליאור שמחי הושם דגש על העובדה, שכל מטרת החתימה על ההסכם הייתה כדי לחסוך זמן ובשום אופן לא לצורך קביעת מציאות חדשה בשטח (עמי 125 לפרוטוקול הדיון, שו׳ 14-20 ו- 33).

121.   בפסיקה הרווחת, נקבע כי דין “הסכמה” או “השלמה” שנעשו מתוך טעות, הטעייה, כפיה או עושק – כדין חוזה שנעשה בנסיבות דומות ולפיכך ־ ניתן לבטלו. מקומן של שאלות אלה, ככל שאכן תעלינה בעתיד, להתברר לפני הערכאה המוסמכת באוהיו. אפנה בעניין זה, גם לעמדת המומחה מטעם התובע לעניין הדין הזר אותה בחרתי לאמץ: “השאלה אם ההסכם שהם חתמו הוא בתוקף או לא, ההסכם, כל העובדות האלו לשאלה של משמורת צריכים להתנהל בבית המשפט באוהיו. זה לא אומר שלבית המשפט הזה אין סמכות לדון באמנת האג״ (עמוד 49 לפרוטוקול הדיון מיום 16.3.2021 שו׳ 18-21).

122.   עוד נקבע בפסיקה, כי מקום שבו ההורה החוטף היה מודע לכך שההורה השני אינו מסכים לשינוי המצב הקיים ־ הרי שכל טענה מצדו ביחס לתחולת החריגים הקבועים בסעיף 13 לתוספת לאמנה – תעמוד בניגוד לעקרון תום הלב. מבלי לקבוע מסמרות ביחס לשאלת תוקפו של ההסכם הזמני, אציין רק כי לא מצאתי את טענת הנתבעת בעניין כמהימנה ואין ספק בליבי כי מעשיה בוצעו מתוך ידיעה והבנה מלאה של ההשלכות. כך למע^ול, לצד הבקשה ליישוב סכסוך לבית הדין הרבני, הגישה הנתבעת נוסף על כך, בקשה לקיצור תקופת עיכוב ההליכים בטענה, כי התובע נמצא בחו״ל ואין כל דרך להשיגו. מן הטעם האמור, הוחלט לסגור את תיק יישוב הסכסוך ובכך, לסלול את הדרך להגשת התביעות העיקריות.

123.   משעה שאין חולק שהצדדים הגיעו ארצה יחדיו, וכי הנתבעת ידעה על אודות מקום מגוריו של התובע במהלך שהותו בארץ, הרי שלכאורה – הגרסה אותה הציגה לבית הדין הרבני חטאה לאמת, ומעמידה בספק רב ובסימן שאלה את הסמכות, שניתנה לנתבעת להגיש תביעתה העיקרית. לו היה התובע מביע הסכמה מוקדמת כלשהי, הרי שלא הייתה נדרשת הנתבעת לביצוע מעשה “חטיפה” מתוחכם הרחק מעיני התובע ־ שעצם היעלמותם של ילדיו הקטינים נפל עליו כרעם ביום בהיר.

124.   אלמנט הזמן, מהווה אף הוא שיקול בבחינת השאלה האם התנהגות ההורה במשך התקופה שחלפה מאז “מועד החטיפה” עולה בקנה אחד עם דרישתו המאוחרת להחזרת הקטין. “מועד החטיפה״ נקבע ליום 7.1.2021 בעוד התביעה שבכותרת הוגשה לבית המשפט ביום 9.2.2021 מעל לחודש ימים לאחר מכן. האם יש בעובדה זו כדי להביע “השלמה” מצד התובע למעשה? סבורני, כי התשובה לכך היא שלילית.

125.   בחינת נסיבות המקרה ושמיעת העדויות בעניין, מלמדת כי רצונו היחיד של התובע היה לסיים את המחלוקת בדרכי שלום והסכמה. להתרשמותי, כל שביקש התובע היה להימנע ככל הניתן מפנייה להליכים משפטיים, לנוכח ההשלכות החמורות שעלולות להיגרם מעצם ניהולם. פניו של התובע היו לשלום בית. כך עולה מהסכמתו לחתום על ״ההסכם הזמני״ מיום 25.1.2021 וכן, מהסכמתו להצעת בית המשפט דכאו, להפניית הצדדים להליך גישור חיצוני לצורך הבאתם להסכמות (ישיבת גישור שארכה למעלה כשמונה שעות!).

126.   רצון התובע לפתור את הסכסוך בדרכים אלטרנטיביות, אינו משול בעיני למתן הסכמה או להשלמה עם המצב הקיים ולא מצאתי להסיק שכתוצאה מכך, וויתר התובע על הסעד המהיר והמידי המוקנה באמנה. בשים לב, שהתובענה מצד התובע הוגשה מספר ימים לאחר החתימה על ההסכם -אין לראות בכך השלמה. בפרט בנסיבות בהן כל ה״אירועי□” נפלו עליו כרעם ביום בהיר. והנה ביום אחד משפחתו נקרעת, ילדיו מורחקים ממנו, והוא נדרש לפעול בסד זמנים דחוק. לא מצופה מאדם, שיחליט בנוגע לגורל ילדיו תחת מכבש של לחצים כי שהיה במקרה שלפניי.

סעיף 13(ג) לתוספת לאמנה

א. חריג החשש החמור

127.   חריג “החשש החמור” נועד לבחון את הנזק שייגרם לקטין באופן המותאם להליך על פי האמנה, ובאופן מצומצם יותר מבחינת עיקרון טובת הילד הנהוגה והמתבקשת במסגרת תיקי משמורת רגילים. בהקשר זה, אפנה לפסק הדין בעניין בע״מ 2270-13 פלונית נ׳ פלוני, עמי 10 סע׳ כ׳ (30.5.3013) שבו הובאה התייחסות להבחנה האמורה:

“האמנה מגלמת הסכמיות של סדר בינלאומי, החיוני בעולם גלובלי כדי למנוע “איש הישר בעיניו יעשה” (שופטים, י״ז, ו׳). עיקרון זה גובר זמנית על העיקרון הבסיסי של טובת הילד ה״רגילה”, קרי, נדרשים (למעט חריגים) בראש וראשונה לחובות הסדר הבינלאומי; וכדברי הנשיא ברק “זוהי ׳טובת ילד׳ מיוחדת וצרה. אין היא המסגרת הרגילה של ׳טובת הילד׳ הנדונה בקביעת זכות המשמורת הקבועה. זוהי ׳טובת ילד׳ הנבחנת במסגרת העזרה הראשונה של השבת המצב לקדמותו” (עניין גבאי, בעמ׳ 251־252; השוו ע״א סטגמן נ׳ בורק, פ״ד מט(2) 431, 437־438 (1995), בפסק דינו של השופט א׳ גולדברג (להלן עניין סטגמן))”.

128.   הנטל להוכחת חריג “החשש החמור” מוטל על הטוען לו ובפסיקה, נקבע כי המדובר בנטל הוכחה כבד מאוד. בתוך כך, נקבע כי אף בנסיבות בהן עצם ההשבה למדינת המוצא תגרום לנזק, ייתכן שלא יהיה די בכך כדי לעמוד בחריג החשש החמור ולהצדיק את מניעת ההשבה. אפנה בהקשר זה, לקביעות במסגרת פסק הדין בעניין (בע״מ 1855/08 פלונית נ׳ פלוני, סע׳ 43-44 (8.4.2008).

“תחולתו של חריג “החשש החמור” מחייבת קיומו של מצב קיצוני, יוצא דופן וחד־משמעי המקים חשש חמור לנזק פסיכולוגי לילד, העלול להיגרם מהחזרתו לארץ המוצא, ואשר משקלו גובר אף על תכליתה הבסיסית של האמנה, המחייבת החזרת ילד חטוף לאלתר. המערכת

המושגית, ומערך האיזונים הנדרש על־פי תכלית האמנה, מגבילים את החלת החריג למצבים קיצוניים החורגים מהנזק הרגיל הצפוי והמובנה באופן טבעי בהחזרת ילד חטוף להורה המשמורן.

[״.]

אין צריך לומר, כי עצם מעשה חטיפה, וכל מעשה חטיפה באשר הוא, טומן בחובו נזק חמור לקטין הנחטף, המורחק מהורהו המשמורן. בעקבות נזק זה, נגרמת לילד גם פגיעה קשה בהחזרתו מההורה החוטף להורה המשמורן, ובצורך להתנתק שוב מהורה אחד ולהסתגל לחיים חדשים אצל ההורה האחר. טלטולו של הילד הנה והנה, מהורה להורה, אגב ביצוע מעשה עוולה שהילד בוודאי ער לו, טומנים בחובם נזק ופגיעה עמוקים לילד רך בשנים.

¹ [״.]

החזרת ילד חטוף למדינת המוצא אין משמעותה הפקרתו לנפשו; משמעותה היא החזרתו להורה משמורן שקיבל בצווי בית משפט את החזקה על הילד לאור שיקולי טובתו. משמעותה היא כמו כן, כי מערכת בתי המשפט במדינת המוצא ערוכה גם לדון מחדש בטובתו של הילד בהליכי משמורת מחודשים, שבהם ייבחנו וייבדקו באופן עדכני מכלול צרכיו על כל היבטיהם”.

129.   עוד נקבע, כי חריג “החשש החמור” מתייחס לחשש הטמון בהחזרת הקטין למדינה ממנה נחטף, ולא לחשש הנובע מהחזרתו להורה ממנו נחטף או מניתוקו מההורה החוטף, כפי שנקבע בפסק הדין בעניין בע״מ 741-11 פלונית נ׳ פלוני, סע׳ 25 עמי 19 (17.5.2011) :

״[…] החריג דנן מתייחס לנזק שייגרם לקטין כתוצאה מהחזרה למדינה שממנה הורחק, ולא כתוצאה מחזרתו להורה שממנו נחטף, או מניתוקו מההורה החוטף (ראו: בש״א 1648/92 טורנה נ׳ משולם פ״ד מו(3) 46,38 (1992)). בהתאם לכך, במקרים רבים, נדחתה טענת חוסר מסוגלות הורית של הורה המבקש את הסעד מכוח האמנה, וכן טענה כי ההורה החוטף צפוי לעמוד בפני גירוש או קושי כלכלי משמעותי כתוצאה מחזרתו עם הילד למדינה אותה עזב (ראו לדוגמה: ע״א 5532/93 גונזבורג נ׳ גרינוולד, פ״ד מט(3) 282 (1995)). בית המשפט נסמך בהקשר זה על קביעות מומחים בלבד, מהם עלה בבירור כי החשש לנזק פיסי או פסיכולוגי ממשי ביותר. מהדברים עולה כי חריג הנזק מצומצם ביותר, אך למקרים בהם החזרת הקטין תעמידו במצב בלתי נסבל, שייגרם מפני שהקטין יהיה חשוף לנזק פיסי או פסיכולוגי חמור ביותר, או מפני שיהיה חשוף למצב בלתי נסבל מסיבה אחרת”.

130.   לצורך בחינת התקיימותו של חשש “החריג החמור”, יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין החזרת הקטין למדינת המוצא לבין הנזק אשר עתיד להיגרם לו, כפי שנקבע בפסק הדין בעניין ע״א 4391-96 אדם פול רו נ׳ דפנה רו (יעקובוביץ), פ״ד נ (5) 338, 347 (סע■ 18) (1997)) :

“לא נוכל, כמובן, לקבוע מסמרות בשאלה אימתי יתקיימו התנאים האמורים בסעיף 13(ב) לאמנה. אין מקרה אחד דומה לחברו, ובסופם של דברים על בית המשפט לשקול בכובד ראש את הראיות שהונחו לפניו, ולהכריע אם יש בהן כדי להכניס את העניין בגדרי החריג, אם לאו. המבחן שנאחז בו יהיה ־ כהוראת סעיף 13(ב) לאמנה ־ מבחן הקשר הסיבתי בין החזרת הילד לבין נזק שעלול לבוא עליו (כהוראת סעיף 13(ב)). המבחן הוא מבחן של קשר סיבתי ותוצאה, ולעניין זה נביא במניין כל נתון העלול להביא ־ במידת הסתברות ראויה – לתוצאות שסעיף 13(ב) לאמנה מדבר בהן. הנתון יכול שיהיה קשור לעצם החזרה למדינת המגורים (כגון שטיסה במטוס עלולה לסכן את חייו או את בריאותו של הקטין) או לתנאי השהייה באותה מדינה עד להחלטת בית המשפט בנושא המשמורת”.

131. לאחר סקירת האופן שבו יש לבחון את קיומו של חריג “החשש החמור” הגעתי לכלל מסקנה, שהנתבעת לא עמדה בנטל הנדרש לצורך הוכחתו של חריג זה. ואסביר. ראשית, הקטינים הם תושבי ואזרחי ארצות הברית ומתוקף כך, זכאים הם לכלל הזכויות המגיעות להם שם. הקטינים נולדו כולם בארצות הברית ומשכך, אינם מכירים כל מציאות אחרת. מנגד, אשר למדינת ישראל, הנתבעת דאגה לקבוע מסמרות ועוד טרם החתימה על ההסכם הזמני קבעה “עובדות בשטח” והפכה את הקטינים, ללא ידיעת התובע, לתושבים. הקטינים אינם רשומים למוסדות החינוך בארץ ועל כן, כל עיכוב נוסף בהשבתם למסגרת החינוכית באוהיו עלולה אך לגרום נזק להמשך התקדמותם החינוכית הרציפה.

132.   בחינת טענות הנתבעת בנוגע לחריג “החשש החמור” מלמדות כי מרביתן, נוגעות לסכנה הצפויה לנתבעת עצמה אולם לא לסכנה הצפויה לקטינים עצמם. בתחילה טענה הנתבעת, כי התובע סובל מהפרעות נפשיות ונהג לאנוס אותה מידי לילה. בהמשך זנחה טענה זו. התובע מצדו, הצהיר כי מעולם לא סבל מהפרעה נפשית כלשהי או כפה על הנתבעת לקיים יחסי אישות בניגוד לרצונה (סע׳ 24 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע). לחיזוק טענותיו, צירף התובע תכתובות בין הצדדים ותמונות, שמצנעת הפרט ומחוסר רלוונטיות להליך שלפניי אין טעם להרחיב בהם. אך היה בהן כדי ללמד על טיב היחסים בין הצדדים, ואשר העלו ספק ממשי בכל הנוגע לגרסת הנתבעת.

133.   במהלך דיון ההוכחות מיום 16.3.2021 תיארה הנתבעת בהרחבה את החששות, שהיו לה מפני התובע ואת המצוקה הגדולה בה הייתה שרויה, נוכח רצונה לעזוב את ארצות הברית, ולשוב בחזרה ארצה (עמי 193 שו׳ 24 ועד לעמי 25 שוי 11) :

“העדה, גב׳ פלד:       אמרתי להס שאני לא יודעת מה לעשות אני חייבת

לעלות על מטוס, איך אני אגיד לו.

כב׳ הש׳ אילטוביץ׳ סגל: אבל ממה את חוששת!

העדה, גב׳ פלד:         ממנו.

כב׳ הש׳ אילטוביץ׳ סגל: שמה הוא יעשה לך!

העדה, גב׳ פלד:        איך אני אגיד לו את האמת בלי שהוא יהרוג אותי!

כב’הש׳ אילטוביץ׳ סגל: מה הוא יעשה.

העדה, גב׳ פלד:        איך אני אגיד לו את האמת בלי שהוא יעשה לי

עכשיו את מה שהוא עושה.

כב׳ הש׳ אילטוביץ׳ סגל: מה הוא עושה י

העדה, גב׳ פלד:        חטיפה בארצות הברית.

כב׳ הש׳ אילטוביץ׳ סגל: אבל גברתי, לא חששת לחיים שלך.

העדה, גב׳ פלד:        ועוד איך שחששתי לחיים שלי.

כב׳ הש׳ אילטוביץ׳ סגל: אבל הוא לא עשה כלום.

העדה, גב׳ פלד:        הדבר הראשון שעשיתי זה חששתי לחיים שלי בגלל

זה אני באה להגיד קצת אחורה, אני ואיציק חיים ביחד כעשר שנים, אי אפשר להתעלם ממה שקרה  בנישואין שלנו כי זה הדבר היחיד שגרם למה שגרם, כמו שכולם מספרים שלא קרה כלום עד יום לפני והכל היה נורמלי זה כי לא קרה משהו שהתהפך ביום אחד, אני שנים חיה עם גבר אלים, את אומרת לא אלים וזה מאד מאד מאד מסוכן, הסיבה היחידה שמשווים לדיאנה רז ולכל זה אני לא שם, אני חיה עם גבר ששולט עלי במוח שלי צעד אחרי צעד, אני לא השתגעתי אני נורמלית, אבל הסיבה היחידה שאני לא משתפת את כל המשפחה בכמה רע לי זה כי אני עסוקה בשלום בית”.

134.   הנתבעת המשיכה בתיאוריה כמפורט להלן (עמי •194 שו׳ 13-31) :

“העדה, גב׳ פלד:       כל השנים האלה כל מה שאני עושה זה מתעסקת

בשלום בית, אני למדתי אין להלן בין הטיפות עם איציק, אני למדתי אין לתפקד מולו בלי שהוא יעצב! עלי כי כשהוא מתעצבן עלי זה רע מאד, הוא מתעצבן ולא בוחל באמצעים, הוא מתעצבן עלי ליד הילדים \ והוא צורח עלי ואת מטומטמת, ולא מתאים לן בית, ואת זונה ומגיע לך לגור ברחוב, את יודעת כמה פעמים ברחתי מהבית בארצות הברית חמש וספרתי אותם, חמש פעמים ברחתי.

כב׳ הש׳ אילטוביץ׳ סגל: לאןברחת!

העדה, גב׳ פלד:        לשום מקום, זה בדיוק העניין, נכנסתי לאוטו ישבתי

ורצתי מהר כדי שהוא לא ייקח לי את המפתח כי אז בכלל, נכנסתי לאוטו, ישבתי באוטו, עשיתי סיבוב בשכונה וחזרתי הביתה, לא חזרתי לאותה מיטה, חזרתי לישון בסלון.

כב׳ הש׳ אילטוביץ׳ סגל: הוא הרביץ לן.

העדה, גב׳ פלד:        הוא הרביץ לי, הוא הרביץ לי באותה פעם שאימא

שלו והוא מכחישים שזה פשוט לא הגיוני.

כב׳ הש׳ אילטוביץ׳ סגל: חוץ מהפעם הזאת, היו פעמים שהוא היכה אתך.

העדה, גב׳ פלד:        זאת הייתה הפעם שהוא היכה אותי.

כב׳ הש׳ אילטוביץ׳ סגל: מתי!

העדה, גב׳ פלד:        זאת הייתה הפעם היחידה […] האירוע הזה של החנק שבאותו יום היה לפי 3.5 שנים לדעתי׳^,.

135.   לבד מטענותיה של הנתבעת בנוגע ליחס האלים והמשפיל לו זכתה מהתובע, לא נחשף בית המשפט לכל עדות נוספת אשר יהא בה כדי לתמוך בגרסה זו. לטענת הנתבעת, בשל המבוכה אותה חשה מהאירועים האלימים, ולנוכח הבטחותיו של התובע כי אירועי□ אלה לא יישנו העתיד, בחרה היא שלא לשתף בכך אחרים – אף לא את בני משפחתה הקרובים ביותר (עמי 195 י■׳ 1-4). מגמה זו, השתנתה לטענתה, רק לאחר שהגיעה לארץ, ולאחר שגמלה בליבה ההחלטה להישאר עם הקטינים בארץ:

“ב־6 בינואר נפגשתי עם האחים שלי, קודם כל מפגש האחים הזה זה מפגש אחד ויחיד מאז שהתחתנו, מעולם לא נפגשתי עם האחים שלי לבד, המפגש הזה של האחים שלי אחרי שנה שהגוף שלי לא מצליח להכיל, לא מצליחה להחזיק יותר בגוף, עד עכשיו שתקתי וידעתי לשתוק ולהגיד טוב יאללה הוא מתעלל בי אני אשלים עם זה, הגעתי למפגש אחים ובמקום הזה ישבתי ודיברתי, אחים שלי רצו לדבר אתי, אמרתי זאת ההזדמנות

שלי לספר מה קורה, אני לא יודעת מה לעשות, אין אני יוצאת מהדבר הזה, אני חיה בתוך אלימות, אני לבד בארצות הברית, אין לי אף אחד, אני לא יכולה לשתף אף אחד, אני לא יכולה לספר לאף אחד…״ (עמי 198 שו׳ 32 ועד לעמי 199 שוי 7 וכן, בעמי 201 שוי 1-4).

• 136. העובדה שהנתבעת בחרה שלא לשתף את משפחתה הגרעינית בחששות ובחרדות הנוראיים אשר פקדו אותה לאורך השנים הייתה תמוהה בעיני. המועד שבו החליטה הנתבעת לבשר על כך לראשונה, עם הגעתה ארצה, מעלה ספק ביחס למניעיה ופותח צוהר לאפשרות לפיה רצונה האמתי היה לנסות ולהכשיר את מעשה החטיפה.

• 137.   העדויות מפי קרוביה הנוספים של הנתבעת לא היוו אף הן, חיזוק משמעותי לטענות בדבר קיומה של אלימות מצד התובע. כך למשל, הגברת אורלי אגמי לביא, גיסתה של הנתבעת, ציינה בעדותה מיום 16.3.2021 כי “הוא צורח עליה ליד כולם, יש תמונות שהוא נמצא במיאמי והוא מצלס ואומר לה למה את לובשת את הנעליים שאני לא אוהב״ (עמי 188 שוי 1-2). לכך יש להוסיף, כי אירועים אלה, לא נזכרו כלל בתצהיר שהוגש מטעמה של הגברת אגמי לביא, בטענה כי “אמרו לנו שזה לא נוגע לאלימות ושלא נכניס את כל האלימות לתצהירים״ (עמי 187 שוי 30). לכך, יש נפקות.

• 138.   דוגמה נוספת עלתה אף במסגרת עדותה של הגברת לירון נעים, חברתה הטובה של הנתבעת, אשר ציינה בחקירתה, שהתובע חוא אדם מפחיד וכי נהג לדבר אליה לא יפה הרבה פעמים תוך שימוש בצעקות (עמי 178 שוי 10-18). כאשר נשאלה גברת נעים האם הנתבעת סיפרה לה לאורך שנות חברותן, שהתובע נהג להכות אותה, השיבה: ״היא לא אמרה לי שהוא מכה אותה״ (עמי 179 שו׳ 9). בית המשפט, התעקש לברר את הסוגיה עד תום נוכח המשך דבריה של העדה: “אני יודעת מה הוא היה עושה לה״ (עמי 180 שוי 28). הגברת נעים סירבה לחשוף את כל המידע שברשותה תוך שטענה; “יש לי שני ילדים קטנים ואני פוחדת שהוא יום אחד ייכנס לי הביתה״ (עמי 181 שוי 1). בית המשפט עמד על המשך החקירה ואלו חילופי הדברים (עמי 181 שוי 8-16) :

“העדה, גב׳ עינם:      היא לא אמרה שהוא מרביץ לה.

כב׳ הש׳ אילטוביץ׳ סגל: לא!

העדה, גב׳ עינם:        לא.

כב׳ הש׳ אילטוביץ׳ סגל: היא אמרה לן שהוא אנס אותה 1

העדה, גב׳ עינם:       אני יודעת שהוא היה מחביא לה את אמצעי המניעה

אני יודעת שהיא לא תמיד רצתה לשכב אתו, אני מנסה להיזכר איך היא אמרה את זה, שהיא לא תמיד הייתה צריכה לשכב אתו, היא הייתה כל הזמן צריכה לספק אותו כי הוא היה אומר לה שאם לא הוא ילך עם אחרות, כאילו היא הייתה צריכה לספק אותו כל הזמן, זה לא נעים לי לדבר על זה וזה מלחיץ אותי”.

139.   פרט לעדויות אלה, אציין כי במהלך דיון ההוכחות מיום 16.3.2021 נחשף בית המשפט לעדויות וראיות נוספות (אשר מפאת כבודם של הצדדים לא תפורטנה באופן ספציפי), אשר יש בהן כדי לסתור את טענות הנתבעת לאלימות או לקיום יחסים בכפיה (עמי 200 שו׳ 20-23). התובע מצדו,

ציין לכל אורך ההליך כי מעולם לא נקט באלימות כלפי הנתבעת או כלפי הקטינים ושלל כל אפשרות לקיומה של הפרעה נפשית. בסיכומיו, ציין התובע כי הנתבעת ביצעה ניתוח להגדלת חזה, זריקות בוטוקס בפנים, ניתוח להסרת משקפיים, טיפולים רפואיים ואסתטיים בשיניים, באופן שבו הייתה לה יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחה – וזאת, בניגוד למצופה מגבר הנטען להיות אובססיבי ואלים. טענה זו, אכן אינה מתיישבת עם תיאוריה של הנתבעת ומהווה משקולת נגדית נוספת כמגד טענותיה.

140 . לכך, יש להוסיף את עדותו של מר ליאור שמחי, היועץ הזוגי אשר טיפל בבני הזוג בארץ, בנוגע למועד שבו החליטה הנתבעת לחשוף את מעשי האלימות מצד התובע (עמי 120 לפרוטוקול הדיון שו׳ 27־15):

“תעד, מר שמחי:       התייעצתי עם חבר שהוא פסיכולוג קליני, דיברתי

עם ראש הישיבה, כל הרבנים מסביב, הצגתי בפניהם, הרי כל הבעיה הייתה שהיא טענה כל מיני טענות, גם המטפלת דיברה איתי על הטענות שאשתו אמרה, אז היא אמרה לי ׳תשמע, היא טוענת טענות מסוימות, אני צריכה לדעת האם להתקדם בטיפול׳, כי טענה טענות שהן חמורות. כב׳ הש׳ אילוטוביץ סגל: מה היא טענה!

העד, מר שמחי:       את מה שהיא אומרת, שהוא בטח רצה לפגוע בה וכל

מיני דברים כאלה.

כב׳ הש׳ אילוטוביץ סגל: זה כבר היה, מתיז בסוף ינואר, העד, מר שמחי:        כן, זה היה, בסוף. היא הייתה,

כב׳ הש׳ אילוטוביץ סגל: זה היה בסוף בפגישה הרביעית, בפגישה הרביעית. העד, מר שמחי:        כן בפגישה הרביעית, נכון. בפגישה הרביעית ואז

בסוף היא, ואז היא שאלה אותי, היא אומרת ׳תשמע, אני חושבת שיש סיכוי ואפשר וכולה אבל זה אחריות, אני רוצה לדעת כמה לקדם את זה׳, ואז לקחנו את זה בכובד ראש,”.

141. אשר לחשש הצפוי לקטינים, ציינה הנתבעת את הדברים הבאים: ׳ז^חשש לילדים הוא הנקמה, ברגע שאיציק רוצה וגם לילדים הוא היה אלים היו מספר פעמים שהוא היה פיזית אלים אתם אבל זו דרך החינוך שלו בפועל אין לו בעיה לנקום בי דרך הילדים ׳ עיון בטענה זו, מעלה כי ככלל חששה של הנתבעת מפני התובע מסתכם לכדי חשש פוטנציאלי עתידי אשר לא נתמך בראיות ממשיות כלשהן. הנתבעת עצמה, הודתה כי החשש לקטינים טמון למעשה ברצון הנקמה הלכאורי של התובע במענה לפעולותיה. אשר לאלימות הפיזית הנטענת על ידי הנתבעת, ובה נקט התובע לכאורה כלפי הקטינים בעבר, הרי שהנתבעת עצמה הודתה כי זוהי “דרך החינוך” של התובע. לא השתכנעתי, על סמך עדותה היחידה של הנתבעת בעניין, כי התובע נהג באלימות כלפי הקטינים. להיפך, הראיות מצביעות על כך שהנתבעת נהגה להשאיר את הקטינים עם התובע כעניין שבשגרה וללא חשש ממשי. כך למשל, במהלך טיסה למקסיקו עם חברות, כפי שעולה מעדותה של הנתבעת בעניין במהלך דיון ההוכחות (עמי 2013 שו׳ 19-25) :

“עו״ד סבג:     תאמרי לי נכון שטענת קודם שהיית במקסיקו עם החברות

שלך אם באמת איציק הוא אבא אלים ולא יציב ואת חוששת לחיים של הילדים שלן קודם איך השארת אותו לבד עם הילדים’

העדה, גב׳ פלד: כל עוד שאני עשיתי את מה שאיציק אומר כל עוד שלא הבעתי שום התנגדות הכל היה על מי מנוחות בשנייה שלא הסכמתי פה נכנסים הריבים, שהוא אמר לי משהו לעשות ואני אמרתי לו רק רגע זה ייקח לי כמה דקות או לא עניתי לו לטלפון במידי שם התחילו הריבים”.

142.   לנוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי השבת הקטינים לארצות הברית מפרה את החובה בהגנה על הקטינים. כך גם לא בדבר קיומו של חשש לנזקים שעלולים להיגרם לקטינים כתוצאה מחזרתם. כל שכן, נזקים חמורים כאילו אשר יעמידו אותם במצב בלתי נסבל.

143.   הנה כי כן, הנתבעת לא הוכיחה כל עדיפות למדינת ישראל על פני ארצות הברית בכל הנוגע להמשך עתידם של הקטינים. זאת, הן מבחינת הסיכונים הצפויים להם וזאת, הן מבחינת מצבה הכלכלי והן מבחינת התמיכה המשפחתית. אשר לתמיכה מצד קרובי משפחת הנתבעת, אפנה לחילופי הדברים מתוך דיון ההוכחות מיום 16.3.2021 (עמי 205 שוי 14־12) :

“כב׳ הש׳ אילטוביץ׳ סגל: למשפחה שלך יש יכולת כלכלית לעזור לן!

העדה, גב׳ פלד:         המשפחה שלי תעזור לי, כן, יש להם את היכולת

הכלכלית, הם יעזרו לי כמו שהם עוזרים שלי

עכשיו בחודשים האחרונים להתקיים כי שום דבר

אחר לא עוזר לי”.

144.  אשר למצבה הכלכלי של הנתבעת, הרי שלפי עדותה של הגברת מיכל וייס, חברתה של הנתבעת: ״יש לה אותנו, אין לה עבודה, תהיה לה עבודה״ (עמ׳ 173 לפרוטוקול הדיון מיום 16.3.2021 שו׳ 10). סיכומו של דבר – בנסיבות המתוארות ־ לא עולה כל מניעה, לפיה מכלול טענותיה של הנתבעת בנוגע להתנהלותו של התובע תתבררנה לגופן לפני בית המשפט המוסמך באוהיו, ככל שתבחר להעלותן שם והן תוכרענה במסגרת הליך המשמורת המתאים, ולא במסגרת ההליך דנן.

145.  טובת הקטינים, קביעת מקום מגוריהם דרך קבע, הסדרי המשמורת וחלוקת הזמן בין הקטינים להוריהם, צריכה להיעשות על ידי בית המשפט במקום מגוריהם הקבוע ממנו הורחקו שלא כדין – בבית המשפט באוהיו שבארצות הברית.

סוף דבר

146. לנוכח האמור, והתקיימות תנאי אמנת האג, אני מורה על קבלת התובענה ועל השבתם של הקטינים לביתם שבארצות הברית, כפי שיפורט להלן:

א. לנוכח התקיימותם של תנאי האמנה, אני מורה בזאת על החזרתם של הקטינים לאוהיו, ארצות הברית בתוך 15 ימים מהיום (על פי הטיסות היוצאות בשל “ימי הקורונה׳^,). ב״כ הצדדים יתאמו בתוך 5 ימים מהיום את מועד הטיסה. מועד הטיסה ומספרה יומצאו לבית המשפט בתוך 7 ימים.

ב.  כפועל יוצא מהאמור ולצורך ביצוע הוראותיו של פסק הדין – נקבע כי התובע יהא רשאי לעזוב את הארץ עם הקטינים לצורך השבתם לביתם שבארצות הברית.

ג.  דרכונם של הקטינים אשר מופקד בכספת בית המשפט יועבר לידי התובע בתוך 24 שעות ממועד קבלת פסק הדין.

ד. ככל שהנתבעת לא תפעל על פי הוראות פסק הדין ־ תסייע משטרת ישראל בידי התובע להשיב את הקטינים בחזרה לאוהיו שבארצות הברית תוך שיתוף גורמי הרווחה והסעד המוסמכים לצורך העניין.

הוצאות משפט

147 . משהתקבלה התובענה יש להידרש לשאלת ההוצאות.

148.   בשים לב לסעיף 26 לאמנה ולהוראת תקנה 155 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018, והפסיקה כפי שנתגבשה במרוצת השנים כך למשל בע״א 136/92 ביניש־עדיאל נ׳ דניה סיבוס חברה לבנין בע״מ, פ״ד מז(5) 114, בעמי 126-125 נקבע שאופן חישובו של שכר הטרחה הראוי, הוא תלוי משתנים רבים ואינו בגדר רשימה סגורה. בבג״צ 891/05 תנובה נ׳ הרשות המוסמכת (30.6.2005) נקבע כי לאחר ניתוח של תכלית חיוב בעל דין בהוצאות רעהו, והתייחסות למצב בארצות שונות, אמת המידה הנכונה לחיוב שכר טרחת עורך דין הוא, כי ההוצאות צריכות להיות סבירות, הכרחיות ומידתיות. במסגרת הקווים המנחים לשימוש באותן אמות מידה, נקבע, כי התעריף המינימאלי אינו משמש כאמת מידה אלא רק רף תחתון; יש להתחשב בהתנהגות הצדדים ובדרך שבה ניהלו את ההליך; שיקול נוסף הוא הסעד המבוקש או הסכום השנוי במחלוקת; כמו כן יש להתחשב במורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; השיקול האחרון המוזכר הוא חשיבות העניין עבור בעלי הדין.

149.   בנסיבות אלה ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים כמפורט לעיל, מהות ההליך והיקפו, ואשר כלל שני דיוני קדם משפט ומועד הוכחות אחד, לנוכח היקפם של כתבי בי-דין והבקשות בתיק, התנהלות הנתבעת והתוצאה אליה הגעתי, ובשים לב, שאנו עוסקים בנושא רגיש מעין כמוהו, ומצווים לפעול לפי חוק אמנת האג, הכל במטרה להבטיח כי לא יצא חוטא נשכר וכי חוטף קטין יידע, שלמעט מקרים חריגים, יהיה חייב להשיב את הנחטף, ככל שחלות הוראות האמנה – נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כשכר טרחה, והוצאות עבור התובע הוא בסך של 25,000 שי׳ח. אציין, כי הסכום נפסק על הרף התחתון, לנוכח התנהלות□ היעילה והמכבדת של באי כוחה של הנתבעת.

150.   ההוצאות ישלמו על ידי הנתבעת בתוך 30 יו□ מיו□ קבלת פסק הדין אצל הנתבעת, וככל שלא ישולמו עד למועד שנקבע, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום בפועל.

151.   בשולי פסק הדין מצאתי לציין את התנהלות ב״כ הצדדים שהייתה מכבדת וקולגיאלית.

152^ פסק הדין ניתן לפרסו□ ללא פרטים מזהים של הצדדים, הנכסים, העדי□ וכל פרט אחר העשוי להביא לזיהוי מי מהצדדים או העדים.

153. תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים וכן תודיע□ טלפונית על תוצאותיו.

154 תואיל המזכירות לסגור התיק

ניתן היום, י״א ניסן תשפ״א, 24 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.

איריס אילוטוביץ׳ סגל, שופטת

 

ואז הגיע נפתלי שילה ושפט שפיטה מדיני מנגלה

אבל אז היה ערעור והמנגלה של תל אביב נפתלי שילה קבע שהאבא הסכים למעשה החטיפה בדיעבד, וגם בעליון הנבלה הפמינאצית ענת ברון הסכימה עם נפתלי שילה.

נפתלי שילה הוא שופט דוס קוקסינל ומתחנגל שהתקדם למחוזי תל אביב בזכות פסיקות פמינאציות מחרידות, שהוא לא מהסס לפגוע בגברים גרושים ובני משפחתם (האבות, האימהות והאחיות) כדי לקדם את האג’נדה הפמינאצית המחליאה שלו.  הנבלה כבר נתבע בקליפורניה ע”י אבא גרוש איתן אליהו בגין פשעים נגד האנושות, והוא עדין לא למד לקח.

פעם אחר פעם נשים שגרות מחו”ל מביאות את הגברים שלהם לישראל בתואנות שווא שהן רוצות לבקר, ואז פותחות את תביעת הגירושין נגד הגבר בישראל ומסרבות להחזיר את הילדים למקום המגורים הקבוע שלהם.

 

מדינת ישראל ידועה בתור מדינת מקלט לנשים חוטפות, וככל שמדובר בחוטפת ממין נקבה השופטים יעשו שמיניות באוויר כדי להכשיר את החטיפה.

יעל פלד מאוהיו – מי רוצה להעסיק זונה מדופלמת בבית הבושת????

אישה עם ציצים משפוצים ע”ח הבעל מעיזה לטעון אלימות כלכלית….

שימו לב:  בתמונה:  הציצים של יעל פלד הם לא שלה.  בעלה שילם עליהם.  השיניים הם לא שלה.  בעלה שילם על הלמינציות.  המצח הוא לא טבעי – בעלה שילם על הבוטוקס.

העיינים שלה משופצות בניתוח הסרת משקפיים שבעלה שילם עליו – והיא טענה שהיא קורבן אלימות כלכלית…..

 

 

 

 

שמוליק מורן העו”ד הקוקסינל של יעל פלד

הנה במקרה הזה מכשיר נפתלי שילה את החטיפה של נבלה יעל פלד מארה”ב למרות שהנבלה הזו בעצת העו”ד הקוקסינל שלה שמוליק מורן נקטה בכל הטריקים הידועים כגון תלונות שווא במשטרה, ניכור הורי ושימוש בילדים למטרות סחיטה.

הנשים החוטפות האלה יודעות שבישראל הן יקבלו פי 4 יותר מזונות ממה שמגיע להם בארצות הברית, ושבישראל השופטים מאוד סלחניים לשימוש בילדים למטרות סחיטה נגד הגבר – ואפילו מעודדים את זה….

השופטת איריס אילוטוביץ פסקה כהלכה שיעל פלד היא חוטפת ילדים

בהתחלה תביעתו של האבא על פי אמנת האג הגיעה אל השופטת איריס אילוטוביץ סגל שקבעה בלי להסס שזה מקרה חטיפה מובהק ושעל יעל פלד להחזיר את הילדים לארצות הברית.

השופטת איריס אילוטוביץ סגל פירטה שאיציק הוא ישראלי, אבל בצבא הוא הכיר את יעל פלד שהיא בכלל אמריקאית, ומייד אחרי הצבא נסעו לאוהיו והתחתנו שם ב 2013 ושם גם יעל פלד המליטה את שלושת הילדים.

הם הגיעו לישראל לביקור ואז לפתע פתאום יעל פלד- האמריקאית – הגישה בקשה לצו הטרדה מאיימת כאילו היא בכלל גרה בישראל מימים ימימה.  האבא שהתחנן לראות את הילדים שלו עשה הסכם לראיית הילדים במסגרת הצו הטרדה מאיימת, ועכשיו האישה טוענת שבגלל ההסכמה לראות את הילדים בישראל בגלל שההליכים מתנהלים בסדום הרי שזהו חריג לאמנת האג, וזו לא חטיפה אלא הסכמה לחטיפה!.

השופטת איריס אילוטוביץ סגל לא בלעה את הלוקש הזה וקבעה שכל הסימנים מראים שאלו ילדים אמריקאים חטופים ושהגברת יעל פלד היא חוטפת. השופטת ציינה שהבקשה לצו הטרדה מאיימת נדונה אצל אסתר ז’יטניצקי אבל ביום שהאישה הייתה צריכה להיחקר היא ויתרה על הבקשה והבקשה נסגרה.

אלא שאז רצה הנבלה לבית דין רבני והוציאה שם נגד בעלה איציק צו עיכוב יציאה מהארץ שזהו צו סחטני לכל דבר וענין כי זה לוכד את הבעל בישראל במדינה שהוא לא ציפה לשהות בה, וכל עסקיו בארה”ב מתמוטטים והחובות שלו בארה”ב מצטברים, והוא בכלל לא יכול לעבוד בארץ כי הוא לא יודע כמה זמן יימשך הצו בתוקפו.

במסגרת בית הדין הרבני הגיעו הצדדים להסכמה זמנית שכל עוד הההליכים מתנהלים בישראל הילדים יישארו אצל יעל עם זכויות ראיה לאבא איציק.

עוד ציינה השופטת איריס אילוטוביץ שיעל פלד המציאה שקרים מכל הבא ליד:  שאיציק פלד אלים, לא יציב, שאנס אותה כל לילה, שהוא אובדני ושהוא היכה אותה וניתק אותה מאנשים באוהיו.

השופטת קבעה באופן הכי רציונלי שיש שברור שהילדים הם אמריקאים ולכן על פי האמנה הם צריכים לחזור לאמריקה ושם צריך להחליט מי יזכה במשמורת.  השופטת כתבה שכרטיסי הטיסה לא היו לכיוון אחד והיה תאריך ידוע לחזרה לארה”ב.  גם חברים קרובים של שני בני הזוג העידו שיעל לא אמרה להם מילה או חצי מילה על כוונות לגור בישראל.

השופטת גם אמרה שיעל הציגה חוות דעת מומחית מישראל לעניין הדין של אוהיו אולם חוות דעת זו התבררה כשקרית.  הטענה הייתה שאם חוטפת פותחת הליך במדינה בה היא חטפה את הילדים, אז המדינה המקורית (אוהיו) מאבדת את הסמכות.  השופטת איריס אילוטוביץ קבעה, ובצדק, שזה שטויות כי יש את אמנת האג.

השופטת גם אמרה ובצדק שההסכמים הזמניים לראות את הילדים הם פעולות שכל הורה היה עושה כשההורה האחר מפריע לו ומחבל בקשר שלו עם הילדים ובגלל שאלה הסכמות זמניות זה לא מהווה השלמה או הסכמה למעשה החטיפה….

שימו לב שבגלל החטיפה של יעל פלד אמא של איציק פלד לקתה באירוע לבבי, ועברה צינתור.

גם את טענות האלימות והאונס השופטת שללה לחלוטין.  יעל פלד סיפרה שבארה”ב ש 5 פעמים ברחה מהבית.  כשהשופטת שאלה לאן היא ברחה היא ענתה שלמכונית, עשתה סיבוב בשכונה וחזרה הביתה….   חחח.

חברה שלה שבאה לשקר לטובתה, אורלי אגמי לביא כל מה שהיא יכלה להגיד זה שאיציק התלונן שיעל לובשת את הנעליים שהוא לא אוהב….  חחח.

חברה שקרנית אחרת לירון נעים באה להגיד שאיציק הוא אלים, אבל השופטת היא זו ששאלה שאלות ולירון נעים הודתה בפניה שהיא בכלל לא יודעת מה איציק היה עושה לה, ושיעל לא אמרה לה שהיא אישה מוכה.  חחח

השופטת גם חקרה את השקרנית לירון נעים אם היא יודעת על אונס והיא ענתה ש”הוא היה מחביא לה את אמצעי המניעה”, והוא היה אומר לה שאם לא תשכב איתו הוא ילך עם אחרות….

השופטת גם שללה את הטענות של יעל פלד שהוא היה אלים כלכלית ולא נתן לה כסף.  הוכח שהיא קיבלה כסף לעשות הגדלת חזה, זריקות בוטוקס בפנים, ניתוח הסרת משקפיים וגם שיפוץ אסתטי מלא של הפה והשיניים.

נו ואחת כזו הייתה לה החוצפה לטעון שבעלה איציק הוא אלים כלכלית ולא נותן לה כסף??????

ממש מי שרוצה לדעת איך לשקר ואילו טענות לפברק פשוט צריכה לקרוא את פסק הדין.  מזל שהייתה פה שופטת שבעצמה חקרה את האישה והחברות השקרניות שלה והוכיחה שהאישה הזו פשוט שקרנית כרונית מלידה.

כל זה הולך להתהפך ע”י הנוכל המופרע נפתלי שילה….

בתמונה:  איריס אילוטוביץ סגל גם כשהיא פוסקת שוויוני באה ערכאת הערעור והורסת לה את הפסיקה

ראו פסק הדין בערכאה הראשונה מתוך שלוש אצל איריס אילוטוביץ :

איריס אילוטוביץ סגל קבעה שמיכל פלד חטפה את הילדים של איציק פלד

ואז הגיע האייכמן הצורר הרשע נפתלי שילה והפך את ההחלטה

ראו את פסק הדין של האייכמן נפתלי שילה יימח שמו בהסכמת 2 נחשי צפע.  תיק 1909-04-21.

בתמונה:  נפתלי שילה צורר בן צוררים מזרעו של מנגלה מהקרמטוריום

 

להלן פסק הדין של נפתלי שילה:

עמ״ש 1909-04-21 פלונית נ׳ פלוני

לפני  כבוד השופט, סגן הנשיא שאול שוחט, כבוד השופטת עינת רביד, כבוד השופט נפתלי שילה

המערערת                    פלונית, ע״י עו״ד שמואל מורן ועו״ד אילן אוזן

נגד

המשיב                      פלוני, ע״י עו״ד מעיין סבג

פסק דין

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 24.3.21 (תמ׳׳ש 19410-02-21 מפי כב׳ השופטת איריס אילוטוביץ׳ סגל) שהורה על השבת ילדי הצדדים לארה״ב, בהתאם לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ״א – 1991.

א.     רקע עובדתי

1.     המערערת )להלן גם: האם) והמשיב )להלן גם: האב) הכירו בעת שירותם הצבאי ונישאו בישראל בשנת 2014.

2.     כחודש לאחר חתונתם, עברו הצדדים להתגורר בארה״ב באופן קבוע ושם נולדו להם שלושה ילדים )להלן: הקטינים) שכולם בני פחות משש.

3.     ביום 20.12.20 הגיעו הצדדים והקטינים לביקור בישראל והם היו אמורים לחזור לארה״ב ביום 4.1.21 ואולם כמה ימים בטרם מועד זה, הצדדים החליטו להאריך את שהייתם בישראל עד ליום 10.1.21.

4.     ביום 7.1.21 לקחה האם את הקטינים, עברה להתגורר עמם בבית אחיה ב— ולא הסכימה לשוב עמם חזרה לארה״ב כמתוכנן )להלן: החטיפה או אי ההחזרה). באותו יום, האם גם הגישה בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד האב וטענה שהוא פוגע בשלוות חייה ומאיים עליה.

5.     ביהמ״ש קמא נתן צו למניעת הטרדה מאיימת כמבוקש וקבע דיון במעמד הצדדים ליום 13.1.21. במסגרת הדיון, האם ביקשה למחוק את בקשתה וביהמ״ש נעתר לכך וציין בהחלטתו כי: “מצופה מהצדדים וב״כ כי ישוחחו ביניהם ויגיעו להסכמות בנוגע להסדרי השהות בין המשיב לילדים במהלך הימים הקרובים”.

6.     האם הסכימה שהאב ייפגש עם הקטינים רק בפיקוח ולמפגשים קצרים.

7.     ביום 25.1.21 חתמו הצדדים על הסכם שכותרתו “הסכם זמני בין בני זוג” )להלן: ההסכם) שבו נקבעו הסדרים בנושא משמורת הקטינים, הסדרי ראייה, יציאה מן הארץ ומזונות. שני הצדדים היו מיוצגים בעת שההסכם נחתם והוחלפו טיוטות בין הצדדים בטרם שההסכם נחתם. בין היתר נקבעו הוראות אלו בהסכם:

“1.1 מוסכם על הצדדים כי הקטינים יישארו בישראל אשר תהיה מרכז חייהם.

1.2 הקטינים יישארו במשמורתה ובחזקתה של האם, וכי היא זו שתהא אחראית על הטיפול השוטף בקטינים…

2.2.3 מוסכם בזה כי הסכם זה מהווה הסכמות זמניות בין הצדדים וכי אינו מייתר כל הליך בו ינקוט מי מהצדדים לשמירת זכויותיו ו/או טענותיו, כמו כן הטבלה המופיעה בסעיף ג׳ לעיל, תהווה בסיס זמני להסדרי שהות גם לאחר ה – 15.2.21 ואילך בהתאמה.

3.1 הבעל והאישה מתחייבים שלא להוציא את הקטינים לחו״ל ללא הסכמת שניהם מראש ובכתב. להבטחת האמור יהווה אישור הסכם זה, צו קבוע לעיכוב יציאה מן הארץ כנגד הילדים…

5. כל שינוי בהסכם זה ייעשה בכתב בלבד וייחתם על ידי שני הצדדים.

6. הצדדים מאשרים כי קראו הסכם זה, הבינו את תוכנו ואת משמעותו והם מסכימים לשתף פעולה בצורה הוגנת בכדי למלא את הוראותיו.

7. הצדדים יעשו כל פעולה ויחתמו על כל מסמך הנחוץ למימוש הסכם זה ויקיימו הוראותיו בתום לב ובדרך מקובלת”.

 

8.     לאחר שההסכם נחתם, הצדדים הגישו בקשה לאישור ההסכם לבית הדין הרבני וביום 7.2.21 התקיים דיון בבית הדין הרבני ואולם האיש התנגד שההסכם יאושר והוא לא אושר.

9.     ביום 9.2.21 הגיש האב את תביעתו להשבת הקטינים לארה״ב בהתאם לחוק אמנת האג )החזרת ילדים חטופים), תשנ״א – 1991 )להלן: החוק או האמנה) וטען שהאם הרחיקה את ילדיו שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל בארה״ב, בכך שלא החזירה אותם כמוסכם וכמתוכנן, בתום הביקור בארץ ביום 10.1.21. ביום 24.3.21 ביהמ״ש קמא קיבל את תביעת האב, דחה את טענת האם בדבר קיומה של הגנת הסכמה או השלמה מצד האב והורה על השבת הקטינים לארה״ב )להלן: פסק הדין).

10.    האם לא השלימה עם פסק הדין והגישה ביום 4.4.21 ערעור על פסק הדין. ביום 12.4.21 התקיים בפנינו דיון בערעור.

ב.    תמצית פסק הדין

1.     הקטינים הורחקו שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל בארה״ב וכתוצאה מכך הופרו זכויות המשמורת של האב כהגדרתם בחוק.

2.     לא הוכחה הגנת הסכמה או השלמה מצד האב. האב לא הסכים לפני החטיפה שהקטינים יעברו לגור בישראל ולא השלים עם אי החזרתם של הקטינים לארה״ב בתום הביקור בארץ, כפי שתוכנן והוסכם בין הצדדים. ההסכם לא אושר ע״י בית הדין הרבני וההסכמות שבמסגרתו היו זמניות בלבד ונועדו להסדיר את המחלוקות בין הצדדים בדרכי שלום. “יש לייחס להחלטת בית הדין הרבני – שלא לאשר את הוראות ההסכם, חרף העובדה שהמדובר היה בהסכמות זמניות בלבד – משמעות כבדת משקל”.

3.     כמו כן, לאחר החטיפה סירבה האם לקיים קשר עם האב ולא אפשרה לו לראות את הקטינים אלא לשעתיים בלבד לכל היותר, תחת השגחתו הקפדנית של אחיה. בנוסף, בסמוך לאחר החטיפה, לקתה אמו של האב באירוע לבבי ואושפזה ואירועים אלו “העיבו עוד יותר על יכולתו להגיע להחלטות מושכלות…בנסיבות אלה, השתכנעתי כי חתימת התובע על ההסכם הזמני נבעה מתוך מצוקה גדולה ומתוך תקווה כי הדבר יניח את דעתה של הנתבעת ויגרום לכך שתיתן לו לפגוש את ילדיו” והאב חתם על ההסכם רק על מנת שיוכל לראות את הקטינים.

 

4.     כפי שהעיד יועץ הנישואין מר שמחי, “כל מטרת החתימה על ההסכם הייתה כדי לחסוך זמן ובשום אופן לא לצורך קביעת מציאות חדשה בשטח… רצונו של התובע לפתור את הסכסוך בדרכים אלטרנטיביות, אינו משול בעיני למתן הסכמה או להשלמה עם המצב הקיים ולא מצאתי להסיק שכתוצאה מכך, וויתר התובע על הסעד המהיר והמידי המוקנה באמנה. בשים לב שהתובענה מצד התובע הוגשה מספר ימים לאחר החתימה על ההסכם אין לראות בכך השלמה, בפרט בנסיבות בהן כל ה״אירועים” נפלו עליו כרעם ביום בהיר… לא מצופה מאדם שיחליט בנוגע לגורל ילדיו תחת מכבש לחצים כפי שהיה במקרה שלפניי”.

5.     לא קיימת גם הגנת “חשש חמור” לשלום הקטינים, דהיינו שייגרם להם נזק חמור כתוצאה מהחזרתם לארה״ב כקבוע בסעיף 13(ב) לחוק ולכן יש להורות על החזרת הקטינים לארה”ב בתוך 15 יום והאם חויבה בהוצאות משפט בסך של 25,000 ₪.

ג.     תמצית טענות המערערת

1.     הערעור מתמקד רק בשני טיעונים מרכזיים: הראשון: הוכחה הגנת ההסכמה ו/או ההשלמה שקבועה בחוק. השני: השימוש שנעשה באמנה ע״י המשיב הינו שימוש לרעה שלא למטרה שלשמה היא נועדה.

המשיב הסכים והשלים עם קביעת מקום המגורים של הילדים בישראל. בהסכם נקבע במפורש שהקטינים יישארו בישראל וישראל תהא מרכז חייהם. כמו כן נקבע שהקטינים יישארו במשמורתה ובהחזקתה של האם. רק לאחר שהמשיב הבין שהמערערת מעוניינת להתגרש ממנו והיא לא מסכימה לחזור לחיי שלום בית, האב חזר בו מההסכם החתום וטען שהוא נחתם תחת לחץ. כ”עונש” על האם, המשיב הפעיל את “נשק יום הדין” – תביעה לפי החוק ומדובר בסחיטה.

2.     בעת חתימת ההסכם המשיב היה מיוצג. כמו כן, בטרם החתימה עליו הוחלפו מספר טיוטות בין הצדדים ונערכו בו תיקונים. בנוסף, קדמה להסכם החתום גם הסכמה בעל פה לכך שהקטינים יישארו בישראל והדבר עלה בשיחות שהמשיב קיים עם המערערת ועם אנשים אחרים ואולם ביהמ״ש קמא התעלם מראיות אלו.

3.     ההסכמה שישראל היא מרכז חיי הקטינים והם יישארו בישראל, מהווה ויתור מצד המשיב על הסעד הדחוף שבבסיס האמנה.

4.     ביהמ״ש קמא נתן משקל שגוי לעובדה שההסכם לא אושר ע״י ביה״ד הרבני. לצורך הגנת הסכמה והשלמה, אין כל חובה להציג הסכם מאושר כדין ואין צורך בהצגת הסכם חתום ומאושר ע״י ערכאה משפטית כתנאי לתוקפה של ההסכמה או ההשלמה.

5.     ביהמ״ש קמא התעלם משיחות שהתקיימו בין המשיב למערערת ושבמסגרתן הצהיר המשיב מפורשות שהוא מסכים להישארות הקטינים בישראל. בנוסף, התעלם ביהמ״ש קמא מראיות נוספות כגון הודעות ששלח המשיב לגיסתה של המערערת בהן הוא עדכן אותה אודות התקדמות הליכי העלייה שלו לארץ ומילוי הטפסים הנדרשים.

6.    שגה ביהמ״ש קמא עת קבע שחתימת ההסכם נעשתה בלחץ והיתה לא מגובשת, שכן הוכח שההסכמה להישאר בארץ ולוותר על החזרה לארה״ב התגבשה אצל האב כשבועיים וחצי לפני חתימת ההסכם והוא אף החל בפעולות הנדרשות לצורך קבלת זכויות עולה למשפחתו.

7.     הלכה היא כי הסיבות שבגינן הסכים ההורה למעשה ההרחקה או השלים עמו, לא תילקחנה בחשבון בעת בחינת טיב ההסכמה או ההשלמה, אם התנהגותו מלמדת על הסכמה או השלמה עם מעשה ההרחקה.

8.    ביהמ״ש קמא התעלם מההלכה לפיה משניתנה ההסכמה או אירעה השלמה, מתגבש חריג ההסכמה או ההשלמה ולא ניתן לחזור מהם.

ד.    תמצית טענות המשיב

1.     יש לדחות את הערעור. חריגי ההסכמה וההשלמה עליהם מתבססת המערערת אינם מתקיימים ולא הוכחו.

2.     הצדדים חתמו על “הסכם זמני” אשר כל מטרתו היתה שהאב יוכל לשהות עם ילדיו והם אף יוכלו ללון עמו, לאחר שהאם מנעה זאת ממנו וכל המפגשים שנערכו בינו לבין הקטינים עד למועד הגשת התביעה, התקיימו בזמנים קצובים שהוכתבו על ידי האם והתנהלו תחת פיקוח הדוק של משפחתה.

3.     לא רק שההסכם הוגדר כזמני בלבד, אלא שבמסגרתו נכתב ברחל בתך הקטנה שהוא משקף הסכמות זמניות ואינו מייתר כל הליך בו ינקוט מי מהצדדים לשמירת זכויותיו ו/או טענותיו. המשיב סבר כי בקביעה זו, לפיה נשמרות זכויותיו, לא יכול להיגרם לו כל נזק מבחינה משפטית וכי זכותו להגיש תביעה לפי חוק אמנת האג לא נפגעה בשום שלב, “לרבות הזכות שההסכם לא ישמש ככלי לביסוס טענה העוסקת ביסוד ההשלמה, שאחרת הליך אמנת האג היה מוחרג מן ההסכם!”. גם בבקשה לאישורו בביה״ד הרבני, צוין שהצדדים הגיעו “להבנות זמניות בלבד” וברישא של ההסכם נאמר שהצדדים הסכימו לנסות וליישב חלק מהמחלוקות ביניהם באופן זמני.

4.     באשר לחריג ההסכמה – המשיב מעולם לא הסכים לשוב ולהתגורר בישראל. לא הוכח שסוכם בין הצדדים שהם יחזרו לישראל והוכח שלא היתה להם כל כוונה לשוב לישראל. המערערת אף הודתה שלא תכננה את החזרה לישראל. לא היתה כל הסכמה מוקדמת בין הצדדים לשוב לישראל, דבר המחזק את טענתו שהחטיפה התרחשה ללא שום הכנה מוקדמת. אין ספק שהראיות והעדויות מצביעות על כך שהצדדים התכוונו לשוב לארה”ב עם הקטינים ולא היתה להם כל כוונה להישאר בארץ.

5.    באשר לחריג ההשלמה – המערערת לא הוכיחה שהמשיב השלים עם מעשה החטיפה. תמלול השיחה אותה הציגה המערערת כראיה להשלמת המשיב עם מעשה החטיפה, כלל אינו קביל. המערערת הגישה רק את תמלול השיחה ללא ההקלטה. הראיה עליה נסמכת המערערת איננה בנמצא ודי בסיבה זו בלבד על מנת לדחות את בקשתה לראות בתמליל ראיה.

6.     במועד השיחה ובאופן כללי באותם ימים, המשיב היה נתון ללחצים רבים הן בשל מצבה הבריאותי של אמו והן בשל הסיטואציה אליה נקלע. המשיב אמר את מה שאמר בשיחה שתומללה בכדי לרצות את המערערת ומתוך ניסיון לפייסה ולמנוע ויכוחים נוספים. בצדק העניק ביהמ”ש קמא משקל אפסי לשיחת הטלפון “שהתבצעה בנסיבות בלתי אנושיות בעליל” ולכן לא ניתן להסיק ממנה שהמשיב השלים עם הישארות הקטינים בארץ.

7.     חשיבות אישור ההסכם בפני ערכאה שיפוטית אינה רק פרוצדוראלית והיא נועדה לבחון את כוונת הצדדים ולוודא שההסכם נחתם מתוך רצון חופשי. ביהמ”ש קמא לא קבע שהעובדה שההסכם לא אושר מאיינת את הוראותיו לחלוטין אלא קיבל את טענת המשיב שעסקינן בהסכמות זמניות בלבד.

8.     המערערת פעלה בחוסר תום לב בניהול המו״מ לחתימה על ההסכם. דינה של השלמה שנעשתה בטעות, הטעייה, כפיה או עושק, כדין חוזה שנעשה בנסיבות דומות שניתן לבטלו.

כמו כן, אם ההורה החוטף ידע שההורה הנחטף אינו מוותר על שינוי הסטטוס קוו, הרי שטענה לתחולת החריגים הקבועים בחוק לא תעמוד לו עקב היותה מנוגדת לעקרון תום הלב.

9.    ההסכם נחתם תחת לחצים כבדים ותוך סחיטה וכפיה מצד המערערת שהשתמשה בקטינים ככלי נשק וכקלף מיקוח כנגד המשיב. האם אף התנתה את שהייתו של האב עם הקטינים בחתימתו על ההסכם. על מצוקתו של המשיב טרם החתימה על ההסכם העידו גם העדים מטעמו של האב שעדותם לא נסתרה. כמו כן, המערערת עצמה לא פעלה על פי הוראות ההסכם ובכך הביאה בעצמה לביטולו.

10.    אף אם ביהמ״ש קמא היה קובע שחריג ההשלמה התקיים ולא קמה חובת ההחזרה לארה״ב, הרי שנתון לביהמ״ש שיקול דעת לקבוע שבנסיבות העניין יש להורות על החזרה. במקרה דנן, כל חייהם של הקטינים היו בארה״ב ולכן טובתם מחייבת להורות על חזרתם לארה״ב.

ה.     דיון והכרעה

1.     לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ובעל פה, אני סבור שיש לקבל את הערעור ולקבוע שהמערערת הוכיחה את הגנת ההשלמה כמשמעותה בסעיף 13)א) לחוק.

2.     ברור שלא קיימת הגנת הסכמה )שמועד נתינתה הוא בטרם שאירעה החטיפה או אי ההחזרה), מאחר שכפי שקבע ביהמ״ש קמא, עד למועד אי ההחזרה ביום 10.1.21, האב לא הביע כל הסכמה שהקטינים יישארו בישראל והאם גרמה לאי חזרתם לארה״ב באופן חד צדדי וללא כל תיאום עם האב, שעה שנטלה את הקטינים לבית אחיה שלושה ימים לפני מועד הטיסה חזרה לארה״ב.

3.    הראייה המרכזית לכך שהאב השלים עם המשך שהותם של הקטינים בישראל לאחר החטיפה, היא חתימתו על ההסכם שבו נקבע כי הקטינים “יישארו בישראל אשר תהיה מרכז חייהם״ )סעיף 1.1). אכן, כותרת ההסכם היא “הסכם זמני” ואולם, ברגע שהאב הסכים שמרכז החיים של הקטינים הוא בישראל, הוא למעשה איבד את היכולת לעשות שימוש באמנה שמטרתה מתן עזרה ראשונה למי שבניגוד לעמדת ההורה השני, ניסה לקבוע את סמכות השיפוט בנושא המשמורת במדינה שאינה מקום מגוריהם הקבוע של הקטינים.

עמ״ש 1909-04-21 פלונית נ׳ פלוני

ברגע שהאב שממנו נחטפו הקטינים מסכים להמשך שהותם של הקטינים בישראל ומסכים שישראל היא מרכז חיי הילדים, הוא שומט את הקרקע מהאפשרות להפעיל את האמנה.

4.     כפי שנקבע בבש״א 164/92 טורנה נ׳ משולם, פ״ד מו(3) 38 :

“תפקידו של בית המשפט בהליך על פי החוק…הוא רק כיבוי דלקה או עזרה ראשונה לשם החזרת המצב לקדמותו”.

בע״א 473/93 טלי ליבוביץ נ׳ מיכאל ליבוביץ, פ״ד מז(3)63 (1993) – להלן: פס״ד ליבוביץ) נקבע כי ההנמקה להגנת ההסכמה או ההשלמה היא זו:

“כאשר ההורה שממשמורתו הורחק הקטין הסכים למעשה ההרחקה או השלים עמו, שוב אין צורך ב״עזרה ראשונה” ובפעולה דחופה ומידית של “כבוי דלקה” …הורה שהשלים עם מעשה ההרחקה מבטא בכך שאין במציאות שנוצרה כתוצאה מהרחקת הקטין ממקום מגוריו הרגיל משום דחיפות ובהילות, המחייבות את הפעלת האמנה דווקא, לאלתר וללא דחייה״. (עמי 70-71).

בע״א 7206/93 רוני גבאי ואח׳ נ׳ אפרת גבאי, פ״ד נא(2) 241 (1997) נקבע ביחס למטרת האמנה כי:

“הסעד הניתן במסגרתה הוא סעד של חירום במקרי חטיפה. הוא נועד להיות סעד מהיר, דחוף ומידי. הוא מעין “עזרה ראשונה”… האמנה קובעת “מסלול מהיר”.. עזרה ראשונה זו אינה חיונית מקום שההורה שזכות המשמורת שלו נפגעה מסכים או משלים עם מעשה החטיפה. כמובן, אף מצב דברים זה מחייב הכרעה שיפוטית שתתחשב בטובת הילד. אך הכרעה שיפואית זו אינה דחופה, ואין היא מתבקשת כעזרה ראשונה” (עמי 251 ועמי 256).

במקרה דנן, אף אם נקבל את טענת המשיב שהוא הסכים שהקטינים יישארו בישראל וישראל תהיה מרכז חייהם רק באופן זמני ומבלי לקבוע כל הגבלת זמן, הסכמה זו “מושכת את השטיח” מהאפשרות להפעיל את האמנה שכל מטרתה היא רק השבת המצב לקדמותו והחזרת הסטטוס קוו שהיה בטרם החטיפה. בעצם הסכמתו של המשיב שהקטינים יישארו בישראל ומוויתורו הברור והמפורש על השבתם המידית לארה״ב, הרי שהמשיב הסכים לסטטוס קוו החדש שנוצר.

יתר על כן, בהסכם, המשיב לא הגביל את הערכאה שתדון בנושא המשמורת והוסכם שההסכם “אינו מייתר כל הליך בו ינקוט מי מהצדדים”. דהיינו, המשיב לא עמד על זכותו שרק בית המשפט המוסמך בארה״ב ידון במשמורת הקטינים ובכך הוא וויתר על קבלת הסעד המהותי והעיקרי של האמנה – הקביעה שהערכאה המוסמכת לדון בנושא המשמורת תהיה במקום מגוריהם הרגיל של הקטינים בטרם החטיפה ולא הערכאה במדינה שאליה נחטפו הקטינים.

בענייננו המשיב “השלים עם הסטטוס קוו, תוך וויתור על זכותו להשבה מידית של המצב לקדמותו״ (רע״א 7994/98 טירן דגן נ׳ שירלי דגן, פ״ד נג(3) 254 (1999) בעמי 273 – להלן: פס״ד דגן) והוא “וויתר על הגשמתן הדחופה של זכויות המשמורת שהיו נתונות לו” (בע״מ 741/11 פלונית נ׳ פלוני (17.5.11) בסעיף 30 – להלן: הלכת פלוני).

5.     כמו כן, המונח “מרכז חיים” שנקבע בהסכם הוא מונח ש”מתכתב” עם סעיף 3(א) לחוק שקובע את הגדרות הרחקה ואי החזרה ושבו נאמר שלצורך הפעלת החוק, יש להוכיח שהופרו זכויות המשמורת לפי דין המדינה שבו היה “מקום המגורים הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו”. דהיינו, ההסכם קובע במפורש שמקום המגורים הרגיל של הילדים לא יהיה יותר ארה”ב אלא ישראל והמשמעות היא שלא ניתן יהיה להפעיל יותר את החוק ולהשיב את הקטינים לארה״ב.

6.     כמו כן, בהסכם נקבע גם, שאף אחד מהצדדים לא יוכל להוציא את הקטינים מחוץ לישראל ללא הסכמת ההורה השני מראש ובכתב (סעיף 3.1). דהיינו, היה ברור למשיב שמקום המגורים של הקטינים יהיה בישראל ואף סעיף זה מהווה ויתור מפורש על האפשרות להחזיר את הקטינים לאלתר לחו״ל ללא הסכמת האם.

7.     הצדדים אף קבעו בסעיף 5 להסכם ש”כל שינוי בהסכם זה ייעשה בכתב בלבד וייחתם על ידי שני הצדדים”. דהיינו, האב הסכים לכך שכל עוד האם לא מסכימה, לא ניתן לשנות את ההסכם והאב אינו יכול לחזור בו מהסכמות שנתן, לרבות שהקטינים יישארו בישראל, ללא שגם האם מסכימה על כך בכתב ועם חתימתה.

8.     גם העובדה שסעיף 2.2.3 להסכם שבו נקבע שההסכם מהווה הסכמות זמניות וההסכם “אינו מייתר כל הליך בו ינקוט מי מהצדדים לשמירת זכויותיו ו/או טענותיו” מופיע בפרק 2 להסכם שכותרתו “הסדרי ראייה”, מלמדת ש”מוקד” הזמניות של ההסכם קשור להסדרים הנוגעים להסדרי הראייה ולא לשאלת מרכז החיים של הקטינים. אם המשיב היה רוצה להגביל את תקופת מרכז החיים של הקטינים בישראל, היה מצופה שהיה מגביל זאת בתקופת זמן. ברם, המשיב לא עשה כן והדבר מדבר בעד עצמו.

9.     בכל הכבוד, לא ניתן לקבל את עמדת ביהמ״ש קמא לפיה חתימת האב על ההסכם לא יכולה להוות השלמה לאור המצב הנפשי הקשה שבו הוא היה מצוי עקב העובדה שהתאפשר לו לראות את ילדיו רק באופן מוגבל ומצומצם ואמו היתה מאושפזת. מצב נפשי כזה לא יכול לאיין את ההשלמה. כפי שנקבע בהלכת פלוני:

“אין בידי לקבל השערה לפיה הסכים המשיב להישארות הבת בישראל, אך משום שהיה נתון ללחץ בשל עיכוב היציאה מן הארץ שעמד נגדו. בניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, כל צד נתון בוודאי ללחצים ומושפע משיקולים שונים, ובהתאם מכלכל את צעדיו. הלכה היא כי את חופש הרצון יש לפרש בצורה רחבה, וכי אין לראות בלחצים שונים, כלכליים, חברתיים או פוליטיים, כפוגמים בחופש הרצון החוזי ובלבד שאין אלו לחצים כבדים, הפוגמים בעצם הרצון המינימאלי… אין די בהלך רוחו הסובייקטיבית של המשיב, בתחושותיו ובציפיותיו כדי להסיק שלא נתן הסכמתו להישארות המבקשת והבת בישראל, אל מול מעשיו המפורשים והגלויים”.

האב יכול היה לפנות לבית המשפט בהליך המתאים לצורך הסדרת זמני שהות נרחבים יותר עם הקטינים ולכן הטענה כי לא היתה לו ברירה אלא לחתום על ההסכם לצורך קיום קשר עם ילדיו, אינה יכולה להתקבל. אין מחלוקת כי בפועל התקיימו מפגשים ללא לינה בין האב לקטינים החל מיום 13.1.21 ואילך לרבות עובר לחתימה על ההסכם )סעיף 96 לתשובת המשיב לערעור).

ראו גם: ע״מ )י -ם) 575/04 פלוני נ׳ פלונית (11.11.04).

10.    ודוק: ביהמ״ש קמא קבע במפורש שהוא לא קובע מסמרות ב״שאלת תוקפו של ההסכם” ולא קובע שהוא בטל מחמת פגם בכריתה. גם מי שחותם על הסכם מחמת מצוקה מסוימת, לא יכול להשתחרר ממנו אלא אם כן הוכח שקיים פגם בכריתתו כגון עושק, טעות, הטעייה או כפייה ואונס, וטענות אלו לא הוכחו כלל.

11.    זאת ועוד: עצם העובדה שב״כ האב, עו״ד פרידנברג פנה לב״כ האם ביום 27.1.21 וביקש לקיים את ההסכם והוא כתב שלמרות שההסכם לא אושר עדיין “אין סיבה שלא להתקדם בהתאם להוראות ההסכם כבר מעתה… לפיכך נבקש לקיים את חלוקת זמני השהות  בהתאם למפורט בהסכם”, מלמדת שאף האב לא ראה באי אישור ההסכם ע״י בית הדין הצדקה להתנער ממנו והוא ביקש לפעול על פיו למרות שהוא לא אושר.

12.    שגה ביהמ״ש קמא כשקבע שהעדר אישור בית הדין הרבני היא בעלת “משמעות כבדת משקל”. לצורך השלמה עם השארות הילדים בישראל, אין שום צורך באישור ההסכמה ע״י ערכאה כלשהי. לא מדובר בתביעה לאכיפת הסכם שאז ניתן להעלות טענת הגנה שההסכם לא אושר. מדובר בטענת הגנה על פי האמנה שבמסגרתה מבוקש להוכיח את אומד דעתו של האב באמצעות ההסכם שנחתם על ידו ואין צורך בשום אישור משפטי של ערכאה שיפוטית לצורך הוכחתה. הדברים קל וחומר לאור הלכת פלוני, שבמסגרתה נקבע )בדעת רוב) שניתן להסיק שהיתה הסכמה אף בהתבסס על הסכם שלא נחתם כלל וממו״מ שלא הבשיל, וזאת אם הוכחה גמירות דעת בדבר הסכמה או השלמה ביחס להמשך שהות הקטינים בישראל.

ראו גם: עמ״ש 45618-10-17 ר.ק. נ׳ ס.ק )30.11.17) ובע״מ 9624/17 פלוני נ׳ פלונית )24.12.17).

13.    האב גם מעולם לא הגיש תביעה לביטול ההסכם עקב פגם בכריתתו. אדרבא, מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 7.2.21 שבמסגרתו נדונה בקשת הצדדים לאישור ההסכם, לא טען האב דבר ביחס להעדר גמירות דעתו כשחתם על ההסכם. הוא לא טען כלל שההסכם נחתם בלחץ או עקב מצוקה או עקב טעות, הטעייה או עושק וכפייה. ב״כ האב טען שאין סמכות לבית הדין הרבני מאחר שמרכז חיי הצדדים בארה״ב ונטען על ידו גם כי: “כשיש אמנת האג כשיש טענות חטיפה אי אפשר לאשר את ההסכם”. עינינו הרואות שהמשיב לא טען שום טענה הקשורה להעדר גמירות דעתו בעת שחתם על ההסכם והדבר מלמד שאין בטענה זו כל ממש.

14.    המשיב לא יכול היה לחזור בו לאחר שהשלים עם השארות הקטינים בישראל. כפי שנקבע בפס״ד דגן )עמי 275):

“לאחר שנתגבשה השלמה, אין ההורה המשלים המעוניין לחזור בו מהשלמתו, יכול לבטל את ההשלמה שהשתכללה למפרע, שכן הזמן של “כיבוי הדלקה” ו״העזרה הראשונה” כבר חלף. במצב כזה, החובה להורות על ההחזרה לאלתר של הקטין למקומו אינה קמה לתחייה אלא היא בגדר שיקול דעתו של בית המשפט”.

ראו גם: הלכת פלוני בסעיף 24, עמ״ש 17818-04-18 פלוני נ׳ פלונית (24.4.18).

15.    בנוסף להסכם, המערערת אף הציגה תמליל שיחה שקיימה עם המשיב ביום 22.1.21 -שלושה ימים טרם חתימת ההסכם – שבה אמר המשיב בין היתר למערערת כי:

“אני מתחיל ביום ראשון תהליך של עלייה לישראל. זה מקובל עליך… אני אתחיל את התהליך… זה התהליך שאני מתחיל ביום ראשון… אני רוצה להתחיל את התהליך הזה של לעלות חזרה לארץ וחשוב לי גם שתדעי שאני מאוד רציני בזה, כאילו אני אמרתי לך לפני שבועיים וחצי בערך “אם את רוצה נקפל את ארצות הברית ונחזור לארץ” אני התכוונתי לזה גם אז והיום אני בטח ובטח שאני מתכוון לזה. אז אין לי בעיה ואנחנו נעשה את זה כי אני לא רוצה שהילדים יפסידו את הזכויות שלהם״ (עמי 9 לתמליל, עמי 68 לנספחי הערעור).

גם אם צודק המשיב שהתמליל לא הוגש בהתאם לתנאים הקבועים בדין לצורך הגשת תמליל שיחה כראיה, המשיב לא הכחיש את תוכן דבריו בשיחה זו והיא מלמדת כי הסכמתו של המשיב כעבור שלושה ימים לחתום על הסכם שלפיו הקטינים יתגוררו בישראל, נעשתה במחשבה תחילה ומתוך כוונה לשוב ולחיות בישראל.

16.    ביהמ״ש קמא אף התעלם בפסק דינו מתצהיר גיסתה של המערערת הגב׳ א׳ שצרפה לתצהירה הודעות טקסט ששלח לה המשיב והמלמדים על כך שהוא נקט פעולות ממשיות להסדרת חזרת המשפחה לישראל.

ביום 24.1.21 כתב לה המשיב: “בוקר טוב, אני צריך צילום תעודת זהות של פלונית וצילום תמונת פספורט בבקשה תודה. דיברתי איתם בבוקר אני אתחיל למלא את הטפסים”. ביום 30.1.21 המשיב כתב לה ״פלונית ביקשה ישראל – עשיתי”.

ביום 1.2.21 כתב לה המשיב: “בבקשה תשאלי את פלונית אם למלא את הטפסים של תושב חוזר”.

הודעות אלו, שנשלחו יום לפני חתימת ההסכם וכמה ימים לאחר חתימתו, מלמדים כי המשיב פעל אקטיבית להסדרת חזרתם של הקטינים לישראל והוא השלים עם חזרתם ארצה והיה מעוניין שהם יקבלו את מירב הזכויות המגיעות להם כתושבים חוזרים. תכתובת זו מלמדת כי הסכמתו של המשיב להישארות הקטינים בישראל היתה מגובשת וחד משמעית ולא נעשתה תחת לחץ ומצוקה אלא לאחר תכנון ומחשבה.

 

17.    התמונה העולה מהתנהלות המשיב היא שהוא ניסה לעשות שימוש שלא בתום לב בהליך על פי האמנה, על מנת לשפר את כוח המיקוח שלו במו״מ מול המערערת, לאחר שהוא הבין שהיא אינה מוכנה יותר לשלום בית ופניה לגירושין. מקרה דנן הוא מקרה מובהק שבו בתחילה האם ביצעה אי החזרה מובהקת ואולם לאחר מכן, האב השלים עם אי ההחזרה באופן מובהק וברור. האב “וויתר על הגשמתן הדחופה של זכויות המשמורת או הביקור שהיו נתונות לו מכוח דינה של מדינת מקום המגורים הרגיל עובר למעשה ההרחקה” (סעיף 21 להלכת פלוני). לא ניתן לאפשר לאב לעשות שימוש באמנה כקלף מיקוח, לאחר שהוכח שהוא הסכים להמשך שהותם של הקטינים בישראל.

18.    אכן, על פי החוק, גם אם מתקיימת הגנה של הסכמה או השלמה, יש לבית המשפט שיקול דעת האם להשיב את הקטינים לארה״ב (פס״ד ליבוביץ ופסקאות 15,18,36 להלכת פלוני). במקרה דנן, שעה שעסקינן בקטני קטנים ושעה ששני ההורים הם ישראלים ומשפחתם המורחבת של שני ההורים מתגוררות בישראל והקטינים דוברי עברית, טובתם לא מצדיקה את החזרתם לארה״ב וראוי שנושא המשמורת יתברר בערכאה המוסמכת בישראל.

19.    להשלמת התמונה יצוין, שלא נדרשנו לבקשת המערערת לצירוף ראיות נוספות. היה די במסמכים ובראיות שהוגשו בבית המשפט קמא על מנת להכריע בערעור.

20.    סיכומו של דבר: לצורך הוכחת הגנת ההשלמה יש להביא “ראיות ברורות, בהירות ומשכנעות״ (פס״ד דגן בעמי 277). אני סבור שהמערערת עמדה בנטל כבד זה. לפיכך, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של ביהמ״ש קמא ולקבוע שהקטינים יכולים להמשיך ולהתגורר בישראל. כמו כן, אציע לחייב את המשיב בהוצאות משפט בסך של 30,000 ₪.

21.    תקוותי ששני הצדדים יתעשתו, ישיבו את החרבות לנדנן, ויגיעו בהקדם להסכם הגון לטובתם ולטובת שלושת ילדיהם הקטינים.

נפתלי שילה, שופט

השופט שאול שוחט, סגן הנשיא – אב״ד:  אני מסכים.

השופטת עינת רביד:  אני מסכימה.

שאול שוחט, שופט סגן הנשיא, אב״ד, עינת רביד, שופטת

נקבע כאמור בפסק דינו של כב׳ השופט נפתלי שילה.

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ב׳ אייר תשפ״א, 14 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.

שאול שוחט, שופט, סגן הנשיא אב״ד, עינת רביד, שופטת, נפתלי שילה, שופט

 

2 מחוזי נפתלי שילה הופך פסק דין יעל פלד נ איציק פלד 1909-04-21

בעליון כצפוי ענת ברון שמה זין על הגברים הגרושים

וזו הכלבה בעליון שאליה הגיע הערעור של איציק פלד, ענת ברון.

בהחלטה של עמוד וחצי זרקה את איציק פלד ללא קביעת דיון ואפילו כתבה בחוצפתה שלפנים משורת הדין אינה מטילה הוצאות על האבא שילדיו נחטפו.

 

עליון ענת ברון הכשרת החטיפה של יעל פלד 2734-21

והנבלה לורן אקוקה מההוצל”פ גם טמנה ידה בצלחת

וזה מה שקורה במדינת ישראל לגבר שבא מחו”ל ומוציאים לו עיכוב יציאה.  הוא לא יכול לחזור הביתה.  עסקיו קורסים.  החשבונות בחו”ל על הבית ושאר החשבונות השוטפים תופחים וצומחים ובישראל הוא לא יכול עוד לחיות.   מוציאים לו בישראל צו מזונות לפי הדת היהודית (שזה פי 4 ממה שהיה משלם בארה”ב) והוא לא יכול לשלם, ואז מגיעות הצרעות של ההוצל”פ ורוצות להכניס אותו לכלא בצו מאסר.

זה בדיוק מה שעשתה הכלבה לורן אקוקה (כלבה זנותית שיש לה דם של גברים גרושים על הידיים) שהיום מונתה שופטת משפחה בתל אביב.

 

וזו הזונה לורן אקוקה מההוצלפ – קיבלה קידום לבית משפט למשפחה

 

 

פורום מיכל סלע עושה יחסי ציבור לנבלה

ואם כל זה לא מספיק, הזנזונת לילי בן עמי מפורום מיכל סלע בחרה דווקא בנבלה הזו יעל פלד עם הציצים הפלסטיים, והבוטוקסים, שהוכח שהיא שיקרה שבעלה אנס אותה, והוכח שהוא מעולם לא הרביץ לה בתור נערת פוסטר……

הנה מה שכתבה הזנזונת לילי בן עמי בפייסבוק במילים שהכניסה לפה של יעל פלד:

“הבן אדם הזה ממנו אני מנסה להתגרש, הוא פסיכופט, נרקיסיסט, שמוכן להתעלל ולהעביר את כל העולם, כולל את שלושת ילדיו הרכים בשנים, גיהינום, והכול כדי שאני “אשלם את המחיר” כי רציתי להיפרד ממנו.

כבר שנה וחצי אנחנו נמצאים בהליך גירושין, לפי בקשתי והוא מסרב לתת גט. לפני כן היינו נשואים שנים ארוכות בהן סבלתי משליטה אובסיסיבית, איומים ואלימות מצידו, גם פיזית. הוא רישת את הבית במצלמות מעקב אחרי ופיקח על כל צעד שלי, על הלבוש שלי, עם מי נפגשתי ועם מי שוחחתי. בזכות מיכל סלע ז”ל ולילי בן עמי אחותה שפרסמה את כל סימני האזהרה לזוגיות אלימה, העזתי לקום וללכת.

 

מאז שנמלטתי, עברתי שבעת מדורי גיהינום כדי לשמור על טובת הילדים. נקבעו הסדרי ראייה. האירוע מסכן החיים שקרה ביום חמישי, בעת שהילדים היו אצלו, כביכול בהשגחה, הפך להיות מבחינתי נקודת שיא השפל בעשר שנות זוגיות אלימה, פוגענית, שתלטנית, אובססיבית, חולנית ומסוכנת, שהדרך החוצה ממנה היא קשה ומרגישה לגמרי בלתי אפשרית.

החיים שלי בסכנה.

כל מה שאני רוצה זה – גט! אני רוצה לקבל משמורת מלאה על הילדים שלי, רוצה שאביהם ימלא את חובותיו וייתן לנו לחיות.

מחר הוא עומד להשתחרר ממעצר, אסור שזה יקרה, זה פשוט מפחיד אותי לחשוב מה עוד עלול לקרות. ברווחה ביקשו ממני להכנס למקלט. אבל אני רוצה לאפשר לילדים שלי לחיות חיים רגילים. החופש שלו זה הכלא שלי.

תעזרו לי!”

 

https://www.facebook.com/103739614417691/posts/533447508113564/