EDNA LOGO 1
EDNA LOGO 1

גרושה מהגהנום 34: אושרת בן חיים “אברג’ל” מגדל העמק חטפה קטינה (אופיר בן חיים) מניו ג’רזי בסיוע טל איטקין ומבוקשת באינטרפול. האבא תבע את עדנה ארבל ודניאל אדרי על פשעים נגד האנושות

אושרת בן חיים מבוקשת באינטרפול על חטיפת הקטינה אופיר בן חיים מארהב

לפנינו עוד סיפור של גרושה מהגהנום, אחת בשם אושרת בן חיים אברג’ל.  הנ”ל התחתנה עם בחור ישראלי שגר בניו ג’רזי ועבד בהתקנת מטבחי יוקרה איטלקיים, שרון בן חיים. היא גרה איתו בניו ג’רזי והמליטה לו ילדה בשם אופיר בן חיים. הילדה נולדה בארה”ב  ובעל אזרחות של אמריקאית.

אושרת בן חיים מבוקשת באינטרפול על חטיפת הקטינה אופיר בן חיים מארהב
אושרת בן חיים מבוקשת באינטרפול על חטיפת הקטינה אופיר בן חיים מארהב

טל איטקין תכננה את החטיפה ורצה לדיין דניאל אדרי בחיפה

ב 2010 לאושרת בן חיים נמאס משרון בן חיים.  אולי הוא לא סיפק את צרכיה הנימפומניים והנ”ל טמנה לו מלכודת.  הזמינה טיול משפחתי לבקר הורים במגדל העמק, ואיך ששרון בעלה נחת בארץ בתאריך 25/3/2010, היא חטפה לו את הילדה והעורכת דין שלה טל איטקין רצה לרבנות וטענה שיש חשש לעיגון גט ויש חשש שהיא לא תקבל את הכתובה שלה.

היא גם טענה שהוא גנב לה טבעת בשווי 33,000 ש”ח ויש חשש שלא יחזיר לה את הטבעת.

טל איטקין סייעה לחוטפת קטינה להתחמק מצו מעצר אינטרפול
טל איטקין סייעה לחוטפת קטינה להתחמק מצו מעצר אינטרפול

דניאל אדרי מבית הדין הרבני בחיפה לא חשב פעמיים והוציאו לשרון בן חיים צו עיכוב יציאה.  כששרון פנה אליהם לבטל את הצו, דרשו ממנו להפקיד פי 3 משווי הטבעת כלומר 100,000 ש”ח.

עדנה ארבל זירגגה את שרון בן חיים היטב והכשירה חטיפה 

שרון בן חיים מיד הגיש תביעת חטיפה לפי אמנת האג בנצרת.  עוד מלכודת שטמנה טל איטקין לשרון בן חיים היתה שהיא גרמה לו לנהל מו”מ על הסדרי ראיה זמניים בישראל עד שתסתיים תביעת חטיפת הילדה שהוא הגיש.  אחר כך כאשר הגיעו לדיון בבית משפט עליון היא טענה בפני עדנה ארבל שעצם ההסכמה לנהל מו”מ זמני לראות את הילדה מהווה הסכמה והשלמה עם מעשה החטיפה.

למזלו של שרון בן חיים צו עיכוב היציאה פג אחרי 180 יום, ועד שטל איטקין נזכרה לבקש לחדש את הצו הוא כבר יצא מישראל והגיש תביעות נגד מדינת ישראל ועדנה ארבל, וכן נגד מי שהיה שר המשפטים דאז, יעקב נאמן, שמדינת ישראל מבצעת פשעים נגד האנושות.  כעבור 3 חודשים הודיע יעקב נאמן שהוא החליט לפעול לבטל את חזקת הגיל הרך.

להלן כתב התביעה שהוגש נגד השופטים הישראליים בגין פשעים נגד האנושות בבית משפט פדרלי בניו ג’רזי

התביעה שהגיש שרון בן חיים נגד שופטים ישראליים בגין פשעים נגד אנושות והפליה מגדרית

ראו Sharon Ben-Haim v. Yaakov Neeman, No. 13-1522 (3d Cir. 2013)

ראו החלטה בערעור ששרון הגיש:

ערעור שרון בן חיים נגד יעקב נאמן על פשעים נגד האנושות
שר המשפטים יעקב נאמן החליט לבטל חזקת הגיל הרך כי שרון בן חיים תבע אותו
שר המשפטים יעקב נאמן החליט לבטל חזקת הגיל הרך כי שרון בן חיים תבע אותו

בתמונה:  האבא שרון בן חיים שתבע את עדנה ארבל ושר המשפטים יעקב נאמן בגין פשעים נגד האנושות ב 2012

שרון בן חיים מניו ג'רזי נלחם בשחיתות הפמיניסטית של שופטי ישראל
שרון בן חיים מניו ג’רזי נלחם בשחיתות הפמיניסטית של שופטי ישראל

בניו ג’רזי השופטת בוני מיזדול הוציאה צו מעצר לאינטרפול נגד אושרת בן חיים

בינתיים בניו ג’רזי השופטת שאליה פנה שרון בן חיים בוני מיזדול קבעה שפסק הדין של עדנה ארבל לא יכובד בארה”ב כי הוא נוגד כללי בסיס משפטיים המקובלים בכל העולם, שכן מי שלא חתם על חוזה אי אפשר להגיד עליו שהוא הסכים לחוזה.

אופיר בן חיים

השופטת בוני מיזדול בתאריך 21/12/2011 גם הוציאה צו מעצר בינלאומי נגד אשת בן חיים וגם הטילה עליה $1,000 סנקנציה לכל יום שהילדה אופיר לא מוחזרת לארה”ב.  כעבור 100 ימים היא גם הוציאה נגדה פסק דין כספי על סך $100,000, העניקה לשרון משמורת בלעדית וחייבה את אשרת בן חיים לשלם מזונות בגין הילדה החטופה.

https://parentsecurityonline.com/abductor-oshrat-ben-haim/

הדיין דניאל אדרי התעלל במשפחתו של שרון בן חיים

הדיין הפמינאצי דניאל אדרי החליט לקחת את שרון בן חיים כפרוייקט אישי ולהוציא לכל בני משפחתו צווי הבאה לבית הדין להסביר למה הם לא מפצירים בשרון בן חיים לתת גט לאשתו.  הוא הוציא נגדם איומים בקנסות בסכומים אסטרונומיים, וזאת למרות שהם הסבירו לו שאין לשרון שום בעיה לתת גט, אבל על אדמת ארה”ב והגברת יכולה להגיע לארה”ב ולקחת את הגט שלה.

דניאל אדרי דיין בן זנונים בעד מוות לגברים גרושים
דניאל אדרי דיין בן זנונים בעד מוות לגברים גרושים

דניאל אדרי גם הוציא צו המופנה לכל הקהילות היהודיות בארה”ב להטיל על שרון חרם חברתי, לא לדבר איתו, לא להכניס אותו לתפילות בבתי כנסת, וגם לא לקבור אותו בבית קברות יהודי.  על זה אדרי חטף תביעה בארה”ב:

מאוחר יותר שרון בן חיים תבע את דניאל אדרי בניו ג’רזי.  ראו פס”ד מ 2018:

SHARON BEN HAIM v. DANIEL EDRI DAVID BAR SHILTON EYAL YOSEF ZION BOARON ELIEZER IGRA ZION ELGRABLI SAMUEL GALIMAL

NJ Court Affirms Immunity for Israeli Judges in Child Custody Dispute

ב 2018 פנתה אושרת בן חיים לזנה הפמינאצית בתיה כהנא דרור, וזאת סידרה לה גט בבית דין דתי פרטי ב 24/7/2018 אצל הדיינים דניאל שפרבר, מיכאל אברהם ועוד דיין שסירב לגלות את זהותו.

אושרת בן חיים מקבלת גט בבית דין פרטי יחד עם בתיה כהנא דרור
אושרת בן חיים מקבלת גט בבית דין פרטי יחד עם בתיה כהנא דרור
אושרת בן חיים תמונה ממדור המבוקשים של האינטרפול
אושרת בן חיים תמונה ממדור המבוקשים של האינטרפול

אושרת בן חיים (אברגל) ילידת 5/11/1981 – תמונה ממדור המבוקשים של האינטרפול

להלן בע”מ 741/11 אשרת בן חיים אברג’ל נ. שרון בן חיים

להלן פסק הדין המחפיר והמזעזע של עדנה ארבל שדפקה את שרון בן חיים וקבעה שאם במהלך דיוני החטיםה בישראל, האבא מנסהנ לקיים משא ומתן זמני כדי לראות את הבבת שלו הרי זה הסכמה לחטיפה.  פשוט שערורייה של זנות פמיניסטית.

עדנה ארבל הזונה הפמיניסטית עם הכוס הכי מצחין בהיסטוריה של מדינת ישראל
עדנה ארבל הזונה הפמיניסטית עם הכוס הכי מצחין בהיסטוריה של מדינת ישראל

 

 

צחנת הכוס הפמיניסטי של עדנה ארבל מורגשת בואכה מחראות עזה
צחנת הכוס הפמיניסטי של עדנה ארבל מורגשת בואכה מחראות עזה

בע”מ 741/11 אשרת בן חיים אברג’ל נ. שרון בן חיים

פסק-דין בתיק בע”מ 741/11

בבית המשפט העליון

בע”מ 741/11

בפני:
כבוד השופטת עדנה ארבל, כבוד השופט חנן מלצר, כבוד השופט עוזי פוגלמן

המבקשת:  אשרת בן חיים, ע”י עו”ד טל איטקין
נ ג ד

המשיב:   שרון בן חיים

דיון בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 20.1.11 בעמ”ש 44293-12-10 שניתן על ידי כב’ השופטים א’ אברהם, י’ אברהם וד’ צרפתי

תאריך הישיבה:  א’ באדר ב’ תשע”א  (7.3.11)

בשם המבקשת:  עו”ד טל איטקין

בשם המשיב:  עו”ד גל טורס

פסק-דין

השופטת ע’ ארבל:

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים א’ אברהם, י’ יונתן, ד’ צרפתי), שקיבל בחלקו את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כבוד השופט ס’ ג’יוסי), והורה על החזרת בתם המשותפת של המבקשת והמשיב לניו ג’רזי, ארצות הברית, מכוח חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ”א-1991 (להלן: חוק האמנה).

רקע עובדתי

1. המבקשת והמשיב, שניהם ילידי הארץ, גדלו והכירו בעיר מגוריהם בישראל. החל משנת 2006, חיו השניים כבני זוג במדינת ניו ג’רזי שבארצות הברית, בה שהו מכוח אשרת תייר. בשנת 2007, החלה המבקשת ללמוד, ואילו המשיב המשיך בעיסוקיו בעבודות מזדמנות. מכוח לימודיה של המבקשת, קיבלו השניים אשרת שהייה לסטודנט ולבן זוגו. בשנת 2008, נישאו המבקשת והמשיב כדת משה וישראל בארץ, ומיד בתום חגיגות החתונה שבו לארצות הברית. בחודש ספטמבר 2009, נולדה בתם הבכורה בארצות הברית (להלן: הבת). כחודשיים לאחר מכן, הגיעה המבקשת לביקור בישראל עם הבת הפעוטה, ובהמשך הצטרף המשיב אל השתיים. במהלך ביקורם זה בארץ, שנמשך כחודשיים, פתחו בני הזוג חנות לבגדי ילדים בעיר מוצאם. כשנסתיימו סידורי פתיחת החנות, שבו השלושה לארצות הברית. במרץ 2010, הגיעו שוב לישראל לחופשת הפסח (להלן: הביקור האחרון). המשיב שב לארצות הברית ביום 19.4.10, ואילו המבקשת ובתם היו אמורות להצטרף אליו ביום 20.6.10. ואולם, המבקשת והבת נותרו בישראל, בה הן שוהות עד עתה.

2. למען שלמות התמונה, יצוין, כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, כי בשלב מסוים במערכת היחסים, החל המשיב לאמץ אורח חיים דתי, בעוד שהמבקשת לא שינתה את אורחות חייה. הדבר יצר מחלוקות בין בני הזוג, ובמהלך הריונה של המבקשת, המשיב אף שקל להתגרש ממנה. בביקורם האחרון בישראל הגיע הסכסוך בין בני הזוג לשיאו, כאשר כל אחד מהם שהה בנפרד בבית בני משפחתו. ביום 7.4.10, עת שהו השניים בארץ, הגישה המבקשת תביעת גירושין בבית הדין הרבני, אליה כרכה את סוגיית המשמורת על הבת המשותפת. ביום 11.4.10, נפגשו המבקשת והמשיב, ובעזרת רואה חשבון שגישר ביניהם, הגיעו להסכם בדבר סיום יחסי הנישואין ביניהם, שכותרתו “הסכם ממון” (להלן: ההסכם או הסכם הממון). בהסכם, נקבעו סעיפים שמטרתם הסדרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג, וכן סעיפים המסדירים את עניין המשמורת על הבת המשותפת, דמי המזונות והסדרי הראיה. בסופו של דבר לא נחתם ההסכם, כיוון שהמבקשת סירבה לחתום עליו לאחר שהמשיב דחה דרישה שהעלתה, הנוגעת לזכויות רכושיות של השניים. המשיב שב לארצות הברית כמתוכנן, לאחר שהמבקשת הסכימה להסיר את צו עיכוב היציאה מן הארץ, שהוצא נגדו לבקשתה. בסמוך למועד חזרתן המתוכנן של המבקשת והבת לארצות הברית, שלח המשיב, באמצעות עורך דינו, התראה למבקשת, בה ציין כי הוא מצפה לשובן כמתוכנן. בחודש יולי 2010, משלא שבו המבקשת והבת לארצות הברית, הגיש המשיב תביעה להחזרת הבת בבית משפט בניו-ג’רזי. בהמשך הגיש תביעה דומה לבית משפט לענייני משפחה בנצרת, בה ביקש להורות על החזרת הבת לארצות הברית לפי התוספת לחוק האמנה (היא האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים, כ”א 31, 43 (נפתחה לחתימה ב-1980); להלן: האמנה).

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

3. בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, קבע שאי-החזרת הבת לארצות הברית מהווה מעשה חטיפה כמוגדר באמנה, ובהיעדר תחולת החריגים לפיה, יש להחזיר את הבת לארצות הברית. תחילה הוכרע כי אירעה חטיפה, כמובנה בסעיף 3 לאמנה, כאשר עיקר הדיון התמקד בשאלה האם בעת החטיפה “מקום המגורים הרגיל” של הבת היה ארצות הברית. בית המשפט בחן סוגיה זו באמצעות שתי אסכולות שונות, שהן “האסכולה העובדתית” ו”האסכולה הכוונתית”. הכרעתו של בית המשפט נסמכה בעיקר על “האסכולה העובדתית”, לפיה קבע כי מקום המגורים הגיאוגרפי-פיזי של הבת עובר למעשה החטיפה היה ארצות הברית. כמו כן, דן בית המשפט ב”אסכולה הכוונתית”, בבוחנו את כוונת הצדדים ביחס למקום המגורים הנוכחי והעתידי. נקבע כי השכרת דירה בארצות הברית ואירוח מכרים בה, וכן הקמת חברה עסקית בארצות הברית, מעידים על כוונה להשתקע במדינה זו. מאידך, נקבע כי החלטתה החד-צדדית של המבקשת להפסיק את לימודיה בארצות הברית, פתיחת חנות בישראל, שמירת זכויות סוציאליות, נכסי נדל”ן וחשבונות בנק בישראל, אינם מעידים על כוונה מיידית לשוב לישראל, אלא לכל היותר על מחשבה עתידית לעשות זאת.

לאחר שקבע כי אירעה חטיפה, כמובנה בסעיף 3 לאמנה, דן בית המשפט בטענות ההגנה שהעלתה המבקשת. נקבע, כי החריג בדבר הסכמת ההורה “הנחטף” למעשה החטיפה, הקבוע בסעיף 13(א) לאמנה (להלן: חריג ההסכמה), אינו חל בנסיבות המקרה. ראשית, נמצא כי החשש שהביעה המבקשת בפנייתה לבית הדין הרבני, כי המשיב יחטוף את הבת, מעיד על סירובו להישאר בישראל. שנית, נקבע כי אין בהסכם שנתגבש כדי להעיד על הסכמה, מפני שלא הבשיל לכדי חוזה מחייב, וכן מפני שהסכם זה התגבש כשהמשיב היה נתון בלחץ רב, משום צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו. כן נדחתה הטענה לתחולת החריג בדבר השלמה עם מעשה החטיפה, כמובנו בסעיף 13(א) לאמנה (להלן: חריג ההשלמה), וזאת משום שהמשיב שלח התראה למבקשת בסמוך למועד החזרה המתוכנן לפיה הוא מצפה לשובן של השתיים לארצות הברית, וכן משום שפנה לרשויות בארצות הברית בנוגע לחטיפת הבת, כחודש לאחר שהמבקשת והבת אמורות היו לשוב לארצות הברית. לבסוף, נקבע כי גם החריג בדבר החשש החמור לנזק לקטין, לפי סעיף 13(ב) לאמנה (להלן: חריג החשש החמור לנזק), אינו חל בנסיבות המקרה. בית המשפט דחה את טענת המבקשת, לפיה שהייה לא חוקית בארצות הברית של ההורים עלולה לגרום לבת נזק, והבהיר כי שאלת מעמדם החוקי של הצדדים אינה נוגעת במישרין לתחולתו של חריג זה, שהרי די בכך שכניסת הבת לארצות הברית אפשרית, בהיותה בעלת אזרחות אמריקאית. לפיכך, הורה בית המשפט על החזרת הבת לארצות הברית, בכפוף להפקדת סך של 6,000 דולר להבטחת מזונות הבת, ובכפוף להבטחת מדורן של השתיים בדירה בה התגוררו בארצות הברית, או בדירה חלופית, לתקופה של 6 חודשים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4. בית המשפט המחוזי בנצרת דחה ברוב דעות את ערעור המבקשת, בכפוף לשינויים שקבע בתנאים להחזרת הבת. דעת הרוב (כבוד השופטים י’ אברהם וצ’ צרפתי), קבעה כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט לענייני משפחה, הן לעניין מעשה החטיפה והן לעניין היעדר תחולת החריגים לחובת ההחזרה. צויין כי תכלית האמנה למנוע עשיית דין עצמי על ידי ההורה החוטף, מחייבת כי הטוען לתחולת החריגים יציג ראיות מוצקות לקיומם. משלא הרימה המבקשת נטל זה, נקבע כי יש להחזיר את הבת לארצות הברית, בכפוף להפקדת 10,000 דולר על ידי המשיב, להבטחת מזונות הבת ובכפוף להמצאת אישור על פתיחת תובענה למשמורת בבית המשפט בניו ג’רזי על ידי המשיב. דעת המיעוט (ס’ הנשיא א’ אברהם), סברה כי יש לקבל את הערעור, בשל התקיימות חריג ההשלמה. על פי עמדה זו, נקודת המוצא לדיון הייתה שמקום המגורים הרגיל של הבת הוא ניו ג’רזי, ולפיכך ניתן להגדיר את מעשה המבקשת “אי החזרה שלא כדין”. עם זאת, בנסיבות המקרה הראיות מלמדות כי חל חריג ההשלמה: ראשית, להסכם שלא השתכלל כדי חוזה מחייב, הוענק משקל ראייתי להוכחת השלמתו של המשיב עם אי-ההחזרה. שנית, ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, בהסכמת המבקשת, בסמוך ולאחר כתיבת ההסכם, פורש כביטוי להבנות שהושגו בהסכם וכניסיון לקיים את אחד מסעיפיו. שלישית, חזרתו של המשיב לארצות הברית הוצגה כמלמדת כי המשיב וויתר על מימושה לאלתר של זכות המשמורת שלו, כמו גם על החזרתה לאלתר של הבת לארצות הברית.

עתה מתבקשת רשות לערער על פסק דין זה.

טענות המבקשת

5. המבקשת טוענת בבקשת הערעור, כי בנסיבות המקרה לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 3 לאמנה, ולפיכך אין לקבוע כי אי-החזרתה של הבת לארצות הברית אינה כדין. נטען, כי הצדדים שהו בארצות הברית באופן ארעי, ולכן שגה בית המשפט קמא בקובעו כי מקום המגורים הרגיל של הבת היה ארצות הברית. כן נטען, כי המשיב לא הוכיח שזכויות המשמורת שלו הופרו וכי בעת הדיון בבית משפט קמא לא היה תלוי ועומד כל הליך משפטי בעניין המשמורת בערכאה מוסמכת בארצות הברית.

לחילופין, טוענת המבקשת כי מתקיימים החריגים לכלל חובת ההחזרה. ראשית, נטען כי מתקיימים חריגי ההסכמה וההשלמה לפי סעיף 13(א) לאמנה. על פי הנטען, המשיב הגיש את התביעה דנן, לאחר שהסכים לסמכות השיפוט הייחודית של בית הדין הרבני בעניין הגירושין ובסוגיות הכרוכות. לאור הסכמתו, בוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו, והוא שב בגפו לארצות הברית. בנוסף, בהסכם נתן המשיב את הסכמתו להישארות הבת בישראל, לתשלומי מזונות בשקלים וכן להסדרי ראייה מוסכמים בעת ביקוריו בישראל. לטענת המבקשת, המשיב היה נכון לקבל את ההסכם כמות שהוא, בעוד שהיא זו שסירבה לחתום עליו, בשל מחלוקת כלכלית בין הצדדים. שנית, נטען כי מתקיים חריג החשש החמור לנזק לפי סעיף 13(ב), וכי טובת הקטינה מחייבת השארתה בישראל. על פי הטענה, בנסיבות בהן לבת אין ביטוח רפואי בארצות הברית, ולהוריה אין אשרת שהייה שם כדין, הקטינה חשופה לנזק של ממש אם תוחזר לארצות הברית. מכך, מבקשת המבקשת להסיק כי אף אם היא ביצעה מעשה אי-החזרה בניגוד לדין, אין להורות בנסיבות המקרה על החזרתה המיידית של הבת לארצות הברית. מכל הטעמים שלעיל, עותרת המבקשת ליתן לה רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, ולבטל את החלטת בית משפט קמא, המורה על החזרת הבת לארצות הברית.

טענות המשיב

6. המשיב טוען מנגד, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, שכן אין מדובר במקרה המעורר סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. לעצם העניין טוען הוא, כי במקרה דנן מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 3 לאמנה. נטען, כי זכויות המשמורת של המשיב הופעלו בהתאם לחוקי מדינת ניו-ג’רזי, הקובעים כי לשני ההורים משמורת משותפת על הבת, וכי בהתאם להחלטת בית המשפט קמא, הוגשה תביעת משמורת לבית המשפט בניו ג’רזי, כך שהמשיב הפעיל בפועל את זכויות המשמורת שלו, כמתחייב על פי האמנה. עוד גורס המשיב, כי אין הצדקה להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט לענייני משפחה, כי מקום המגורים הרגיל של הבת הוא ארצות הברית. לכתב תשובתו צירף המשיב ראיות שונות, שנדונו בבית משפט קמא, מהן עולה לטענתו כי שהיית הצדדים בארצות הברית לא הייתה ארעית או מוגבלת לזמן לימודיה של המבקשת. בין היתר הוצגו אישור ניהול חשבונות בנק ואסמכתא המעידה על הארכת חוזה השכירות של דירת המגורים של בני הזוג בארצות הברית.

המשיב סבור עוד כי החריגים לחובת ההחזרה, להם טענה המבקשת, אינם חלים בענייננו. נטען, כי ההסכם שנערך אינו מלמד על הסכמה או השלמה, משום שלא נחתם, וכן משום שהמבקשת היא שכתבה בטיוטה שצורפה להסכם, בכתב ידה “חוזרים לארץ”. לדידו, הערה זו מלמדת על היעדר גמירות דעת בעניין מקום המגורים. המשיב מוסיף כי גם חריג הנזק אינו מתקיים בנסיבות המקרה. לדבריו, אין חשש כי הצדדים יגורשו מארצות הברית בשובם, וזאת משום שקיבל אשרת שהייה לעובד במקצוע נדרש לתקופה של כשנתיים, ואילו למבקשת אשרת שהייה לתייר לתקופה דומה. הוא מטעים כי מילא אחר כל התנאים שהוצבו בבית משפט קמא להבטחת שלומה של הבת לכשתשוב לארצות הברית. חוזה שכירות הדירה הוארך בהתאם, והופקד הסכום הנדרש להבטחת מזונות הקטינה. לפיכך, טוען הוא כי דין בקשת רשות הערעור להידחות ומבקש להורות על החזרת הבת לארצות הברית לאלתר.

7. לאחר שעיינו בטענות הצדדים וקיימנו דיון בעל-פה, החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

דיון והכרעה

8. במקרה שבפנינו, מתעוררות שתי שאלות מרכזיות. הראשונה היא האם ביצעה המבקשת מעשה אי החזרה שלא כדין, כמוגדר בסעיף 3 לאמנה, בכך שלא החזירה את הבת לארצות הברית בתאריך המתוכנן. באם התשובה חיובית, עולה השאלה השנייה – האם ניתן להסיק מנסיבות המקרה כי חל חריג מהחריגים לחובת ההחזרה המיידית הקבועה באמנה, כך שאין להורות על החזרתה לאלתר של הבת לארצות הברית כמצוות האמנה. אדון בשאלות אלו לפי סדרן.

המסגרת הנורמטיבית

9. בעשורים האחרונים, ככל שהפך העולם כפר גלובלי, בו מעבר בין מדינות מתאפשר על נקלה, ואנשים נעים בין מדינות לעיתים תכופות, התעורר צורך ממשי בשיתוף פעולה בינלאומי בהתמודדות עם תופעת חטיפתם של ילדים על ידי אחד מהוריהם, תוך הפרת זכויות המשמורת של ההורה האחר. במרבית המקרים הנופלים בגדרי האמנה, עניין לנו בהורים ממדינות מוצא שונות, אשר הפירוד ביניהם עורר מחלוקת באשר למקום המגורים, כאשר כל הורה מבקש לגדל את הילד המשותף בארץ מולדתו. לעיתים, אחד ההורים מחליט לנקוט בפעולה חד צדדית של הרחקת הילד למדינה אחרת, ללא הסכמת ההורה השני ותוך הפרת זכויות המשמורת שלו. מעשה של עשיית דין עצמי כגון דא, מחייב סעד מהיר ויעיל, שיכול להינתן רק בדרך של שיתוף פעולה בין מדינות העולם. על רקע זה נחתמה האמנה. עמד על כך השופט מ’ חשין בכותבו:

“אמנת האג וחוק האמנה נועדו לקבוע הסדר בין-מדינתי לתופעה שנראתה, אמנם, גם בעבר אך בימינו הפכה לשכיחה יותר ויותר. העולם שבו חיים אנו אינו כעולם של אתמול…ביקוריהם של בני ארץ אחת בארצות אחרות נעשו שכיחים ביותר, וביקורים אלה מביאים מעצמם למפגשים בין צעירים וצעירות. מפגשים אלה יש שהם מציתי אהבה בינו לבינה…בני הזוג, החיים יחדיו באהבה, חייבים להחליט ביניהם: היכן יגורו – בארצו או בארצה? ההכרעה נופלת, ובן-זוג אחד הולך אחרי האחר. עוברים ימים, ונמצא להם לבני הזוג כי אין ביכולתם לחיות איש במחיצת רעהו. בן הזוג שגלה מארצו מבקש בדרך הטבע לחזור לארצו, שבה נולד וגדל. ומבקש הוא – גם זאת בדרך הטבע – שלא להיפרד מילדו. באין הסכם והבנה בין בני הזוג באה החטיפה. ואולם גם בן הזוג האחר אינו מוכן לוותר על ילדו, וכך עולה הנושא ובא לפני בית המשפט. והשאלה היא: במשמורתו של מי יהיה הילד, ובאיזו מדינה יתגורר. אמנת האג לא נועדה לחול, כמובן, רק על מקרים מעין אלה, אך ידענו כי מקרים אלה שכיחים במיוחד” (ע”א 4391/96 פול רו נגד דפנה רו, פ”ד נ(5) 338, 343 (1997); להלן: פרשת רו).

ביסוד האמנה ניצבות מספר תכליות הקשורות זו בזו. ראשית, השגת שיתוף פעולה בין מדינות בהתמודדות עם חטיפת ילדים, תוך הפרת זכויות המשמורת שנקבעו במדינת המוצא. שנית, כיבוד שלטון החוק לא רק בתוך המדינה פנימה, אלא גם ביחסים שבין מדינות העולם. שלישית, הרתעה מפני עשיית דין עצמי על ידי אחד ההורים ולבסוף, מניעת פגיעה בטובתו של הקטין הנעקר מסביבתו הטבעית בעקבות מעשה החטיפה (ראו: בע”מ 1855/08 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם, 8.4.08); להלן: פרשת פלונית). בכדי לממש תכליות אלו, קובעת האמנה סעד המוגדר “עזרה ראשונה” למעשה החטיפה, ומחייב את המדינות המתקשרות להורות על החזרת הילד אל המדינה ממנה נחטף בדחיפות ובמהירות האפשרית (ראו: ע”א 7206/93 גבאי נ’ גבאי פ”ד נא(2) 241 (1997); להלן: פרשת גבאי), תוך הותרת מרחב שיקול דעת מצומצם ביותר לבית המשפט הדן בבקשת ההחזרה.

התנאים המקדמיים לתחולת האמנה

10. הוראה להחזרת ילד למדינה שממנה הורחק או אליה לא הוחזר, יכולה להינתן אך בהתקיים התנאים המקדמיים לתחולת האמנה, הקבועים בסעיף 3 לה, ומקימים מעשה “חטיפה”. יש להבחין בין שני סוגי מקרים החוסים תחת סעיף זה. המקרה הראשון הינו מעשה של “חטיפה אקטיבית”, היינו, הרחקה ממקום המגורים הרגיל של הקטין, אל מדינה מתקשרת. המקרה השני הינו מעשה “חטיפה במחדל”, היינו, אי-החזרת הקטין ממדינה מתקשרת אל מדינת מגוריו הרגילים של הקטין (ראו: בע”מ 9802/09 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם, 17.12.09); להלן: פרשת פלונית (1)).

11. סעיף 4 לאמנה קובע את רף הגיל של קטין עליו מבקשים להחיל את הוראות האמנה, ומעמידו על גיל 16 שנים. סעיף 3 לאמנה קובע שלושה תנאים מקדמיים מתי תיחשב הרחקתו, או אי-החזרתו של קטין “שלא כדין”, שאז תחול האמנה: נדרש כי המעשה הפר את זכויות המשמורת של ההורה “הנחטף”; כי זכויות אלו הופעלו בפועל; וכי המדינה ממנה הורחק הקטין או המדינה אליה לא הוחזר, הייתה מקום המגורים הרגיל של הקטין. המונח “מקום מגורים רגיל” אינו מוגדר באמנה, כנראה משום מטרת מנסחיה לאפשר גמישות ויכולת לקיים דיון בכל מקרה ונסיבותיו, בשים לב למגוון המצבים האפשריים. המגמה הפרשנית הינה ליתן למונח “מקום מגורים רגיל” פרשנות דווקנית ומצמצמת, שהרי פרשנות מרחיבה יתר על המידה, עלולה לפגוע בהגשמת תכליות האמנה ואף לרוקנה מתוכן (ראו: שם, בפס’ 9; פרשת גבאי, בעמ’ 254-255 ).

12. בשאלה מהו “מקום המגורים הרגיל” של הקטין, התפתחו בפסיקה שתי אסכולות, המכונות “האסכולה העובדתית” ו”האסכולה הכוונתית”. האסכולה העובדתית מבוססת על בחינת מקום המגורים הגיאוגרפי-פיסי עובר להרחקת הקטין. זוהי בחינה עובדתית ולא משפטית. אסכולה זו צופה פני עבר. במסגרתה, אין לבחון כוונות או תוכניות עתידיות של ההורים, יחד או לחוד, באשר למקום המגורים. השאלה היחידה הנשאלת הינה היכן התגורר הקטין דרך קבע עובר למעשה ההרחקה, מנקודת מבטו, או מנקודת המבט של הוריו, אם אינו בגיל הבגרות להעיד באשר למקום מגוריו:

“מקום המגורים אינו ביטוי טכני … הוא מבטא מציאות חיים נמשכת. הוא משקף את המקום שבו גר כרגיל הילד עובר לחטיפה. נקודת המבט היא של הילד והמקום שבו הוא גר. הבחינה מתמקדת בחיי היום-יום של העבר ולא בתוכניות העתיד. כאשר ההורים חיים יחד, מקום המגורים הרגיל של הילד הוא בדרך כלל מקום מגורי הוריו”. (הנשיא (בדימוס) א’ ברק, שם, בעמ’ 254)

לצד האסכולה העובדתית, הלכה ונתפתחה אסכולה נוספת, המכונה “האסכולה הכוונתית”. תחת אסכולה זו, אין בוחנים רק את מקום המגורים הפיסי של הקטין עובר לחטיפתו, אלא גם את כוונת ההורים באשר למשך ולנסיבות השהות במדינה. כך למשל, לנתון כי ההורים היגרו למדינה כלשהי לצמיתות או שמא עברו אליה לתקופה קצובה, נפקות שונה בקביעת “מקום המגורים הרגיל” לפי אסכולה זו. כוונת ההורים נלמדת מנסיבות המקרה ומהפרשנות הניתנת לעובדות שהייתם במדינה (ראו: פרשת פלונית (1) והאסמכתאות המובאות שם).

13. מהדברים האמורים עולה כי האסכולה הכוונתית מתמקדת “בעניינים שבלב” ובנסיבות שניתן להתווכח על פרשנותן, בעוד שהאסכולה העובדתית מציגה מבחן קל ופשוט, אובייקטיבי במהותו, אשר מקשה לעיתים על התחשבות במציאות יותר מורכבת. שאלת היחס בין שתי האסכולות והמשקל שיש ליתן לכל אחת מהן, נותרה בצריך עיון (ראו: ע”א 7994/98 דגן נ’ דגן, פ”ד נג(3) 254 (1999) (להלן: פרשת דגן); דנ”א 10136/09 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם, 21.12.09)), אם כי מקובל לבחון בעיקר את האסכולה העובדתית, משום החשש שבחינת כוונת ההורים תכרסם בתכליות האמנה. לטעמי, ראוי לשלב בין שתי האסכולות, באופן שיותיר את המוקד בבחינת שאלת עובדת המגורים הפיסית, אך ייתן גם משקל מסוים לכוונת הצדדים ולמציאות חייהם. מכל מקום, איננו נדרשים להכריע בסוגיה זו במקרה דנן. ואכן, גם במקרה בו עסקינן, נבחנו על ידי הערכאות הקודמות שתי האסכולות, במסגרת הדיון בשאלת “מקום המגורים הרגיל” של הבת. המסקנה אליה הגיעו היא כי מקום המגורים הרגיל של הבת עובר לאי-החזרתה היה ארצות הברית.

החריגים לחובת ההחזרה

14. התפיסה שבבסיס האמנה היא שמעשה החטיפה פוגע בטובת הילד ובשלומו, עקב עקירתו מסביבתו הטבעית ומההורה המשמורן והבאתו לסביבה זרה, הנכפית עליו על ידי ההורה האחר. הגם שהמונח “טובת הילד” אינו מוזכר באמנה, עקרון זה מונח ביסודה, שהרי לא ניתן לעסוק בעניינם של ילדים, מבלי לשקול את טובתם (ראו: פרשת גבאי, בעמ’ 251; לדיון על הקשר שבין האמנה לזכויות הילד ראו: רונה שוז “זכויות ילדים חטופים: האם חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) תשנ”א-1991, עולה בקנה אחד עם דוקטרינת זכויות הילד?” מחקרי משפט כ 421 (2004)). שאלת טובת הילד היא שתכריע את המחלוקת המהותית על משמורת הילד. הדיון בהליכים לפי חוק האמנה עניינו בפורום שידון בשאלה זו. בהתחשב בתכליות האמנה, ובעיקר בתכלית חשיבות כיבוד שלטון החוק ברמה הבינלאומית, כלל ברירת המחדל הוא שטובת הילד תידון במקום המגורים הרגיל שלו ולא במדינה אליה נחטף הילד.

15. עם זאת, לעיתים החזרת הילד למקום המגורים הרגיל, עלולה לפגוע בו, כך שהיא עומדת בניגוד לטובתו. למקרים כגון דא נועדו החריגים לחובת ההחזרה, המעוגנים בסעיפים 12, 13, ו-20 לאמנה. לפי סעיף 12 לאמנה, חובת ההחזרה לא תחול, מקום בו הילד שהה במדינה אליה נחטף מעל שנה, והוכח כי הוא השתלב בסביבתו החדשה. בסעיף 13 קבועים שלושה חריגים לחובת ההחזרה: חריגי ההסכמה וההשלמה, חריג החשש החמור לנזק וחריג ההתחשבות ברצון הקטין, בהגיעו לגיל ולרמת בגרות מתאימים. חריג נוסף מצוי בסעיף 20, על פיו ניתן לסרב להחזיר ילד אם ההחזרה אינה מתיישבת עם עקרונות היסוד של המדינה הדנה בבקשה בדבר ההגנה על זכויות האדם וחירויות היסוד. בבסיס החריגים לחובת ההחזרה המיידית, ניצבת החובה להגן על טובת הילד והצורך למנוע נזקים חמורים, העלולים להיגרם כתוצאה מהחזרתו.

חריגים אלו, עומדים במידה רבה בניגוד לתכליות מרכזיות אחרות של האמנה, הלא הן התכליות של מניעת עשיית דין עצמי על ידי ההורה החוטף, וכיבוד שלטון החוק על פי אמות מידה אוניברסאליות. באיזון בין שתי התכליות הללו, נקבע כי יש לעשות שימוש שקול וזהיר בחריגים לחובת ההחזרה, פן יהפוך החריג לכלל, באופן שיערער את תכליות האמנה וירוקן מתוכן את התחייבויות המדינות המתקשרות. מכאן גם הקביעה כי נטל ההוכחה הרובץ על הטוען לקיומם של החריגים, הינו נטל כבד, שלא יורם בנקל (ראו: בע”מ 672/06 אבו עראר נ’ רגוזו (לא פורסם, 15.10.06); Elisa Perez-Vera, Explanatory Report on the 1980 Hague Child Abduction Convention, Hague Conference on Private International Law, Acts and Documents of the Fourteenth Session 426, 460 (1980) 3; להלן: דו”ח פרז-ורה). ודוק, הרמת נטל ההוכחה אינה סותמת את הגולל על אפשרות החזרתו של הקטין למדינה שממנה הורחק או לא הוחזר. הוכחת התקיימות החריגים אך מעניקה לבית המשפט שיקול דעת האם בנסיבות העניין ראוי להשאיר את הקטין במדינה אחיה נחטף או להחזירו למדינת מגוריו, הכל בהתחשב בתכליות האמנה. למותר לציין כי במקרה כגון דא, בראש מעייניו של בית המשפט תעמוד טובת הילד הקטן, העומד בתווך בין שני הוריו.

16. החריגים שבחינתם נדרשת לענייננו קבועים בסעיף 13 לאמנה, וזו לשונו:

“על אף האמור בסעיף הקודם, אין הרשות השיפוטית או המנהלית של המדינה המתבקשת חייבת להורות על החזרת הילד, אם הוכיחו האדם, המוסד, או גוף אחר המתנגדים להחזרתו כי –

(א) האדם המוסד או הגוף האחר שבידיו מופקדת ההשגחה על גוף הילד לא הפעיל בפועל את זכויות המשמורת בעת ההרחקה או אי ההחזרה, או הסכים עמן או השלים עמן לאחר מעשה, או
(ב) קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל.

הרשות השיפוטית או המנהלית רשאית כמו כן לסרב לצוות על החזרת הילד אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לרמת הבגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו…(ההדגשות שלי, ע.א.)

אדון במהותם ובהיקפם של החריגים הנוגעים לעניין לפי סדרם.

חריגי ההסכמה וההשלמה

17. כאמור, סעיף 13(א) לאמנה קובע שני חריגים לחובת ההחזרה המיידית: חריג ההסכמה וחריג ההשלמה. לשני חריגים אלו שתי תכליות מרכזיות. התכלית הראשונה הינה מתן מענה הולם למצב בו ההורה “הנחטף” הסכים או השלים עם מעשה החטיפה, באופן המייתר את הצורך בהחזרת המצב לקדמותו באופן בהול ומיידי (ראו: ע”א 473/93 ליבוביץ נ’ ליבוביץ פ”ד מז(3) 63 (1993); להלן: פרשת ליבוביץ). התכלית השנייה הינה מניעת שימוש ציני בסעד ההחזרה המיידי המוענק במסגרת האמנה, באופן שיהפוך את האמנה לכלי מיקוח בידי ההורה הנחטף:

“On the other hand, the guardian’s conduct can also alter the characterization of the abductor’s action, in cases where he has agreed to, or thereafter acquiesced in, the removal which he now seeks to challenge. This fact allowed the deletion of any reference to the exercise of custody rights ‘in good faith’, and at the same time prevented the Convention from being used as a vehicle for possible ‘bargaining’ between the parties” .(דו”ח פרז-ורה, בעמ’ 461)

18. מושא ההסכמה או ההשלמה הינו זכויות המשמורת. היינו, הסכמה או השלמה של ההורה עם המצב העובדתי שנוצר ביחס לזכויות המשמורת בקטין (ראו: פרשת גבאי, בעמ’ 257). בשונה מקביעת מקום המגורים הרגיל תחת סעיף 3 לאמנה, שאז נהוג ליתן לכוונת ההורים ולתוכניותיהם העתידיות משקל מועט, תחת חריגים אלו יש לתת את הדעת לכוונת ההורים באשר למקום המגורים של הקטין, לציפיותיהם, ולתוכניותיהם העתידיות (ראו: שמואל מורן, אלון עמירן והדרה בר, הגירה וחטיפת ילדים, היבטים משפטיים ופסיכולוגיים 88-89 (2003)). באם אלו מעידים על הסכמה או על השלמה עם מעשה ההרחקה או אי-ההחזרה, אין לצוות על החזרת הקטין למדינת מקום המגורים הרגיל באופן מיידי. חובת ההחזרה המיידית אינה עוד בגדר חובה, והיא הופכת נתונה לשיקול דעת בית המשפט הדן בדבר.

19. חריג ההסכמה וחריג ההשלמה דומים במהותם ובמאפייניהם, הגם שהפסיקה דנה בעיקר בחריג ההשלמה (ראו למשל: פרשת דגן; פרשת ליבוביץ). השוני המרכזי בין שני החריגים הללו נעוץ במישור הזמן – בעוד שהסכמה ניתנת בטרם מעשה ההרחקה או אי-ההחזרה, השלמה נוצרת בדיעבד, לאחר מעשה כאמור (פרשת גבאי, בעמ’ 257; פרשת ליבוביץ בעמ’ 72). לפיכך, בבואנו לקבוע אילו מבין שני החריגים חל בנסיבות המקרה העומד בפנינו, יש לבחון תחילה האם עסקינן בהסכמה שניתנה עובר למעשה החטיפה, או שמא עסקינן בהשלמה, המאוחרת למעשה החטיפה. בשלב השני, יש לבחון את השאלה המרכזית הנשאלת ביחס לתחולתם של חריגים אלו, והיא האם ההורה שזכויותיו נפגעו פעל כפי שהיה פועל הורה שמטרתו הינה החזרת המצב לקדמותו לאלתר, או שמא פעל באופן המלמד על הסכמתו למעשה או השלמתו עימו:

“קיומה של השלמה נבחן אפוא לאור השאלה: האם התנהגותו של ההורה “הנחטף” מתיישבת עם כוונתו לעמוד על זכויותיו באשר להשבת הסטאטוס קוו, היינו השבת הילד למקום מגוריו הרגיל שהימנו הורחק באופן מיידי, או שמא הנסיבות והתנהגותו מלמדות על השלמה עם שינוי הסטאטוס קוו, עם העברת הילד למקום החדש?” (המשנה לנשיא (כתוארו אז), השופט אלון, שם, בעמ’ 72)

20. ההיגיון מחייב שמקרים בהם עולה שאלת תחולתם של החריגים יתבררו לגופם, כל מקרה ונסיבותיו הוא. לפיכך, אין לקבוע אמות מידה צרות לבחינת שאלת ההסכמה או ההשלמה. עם זאת, מן ראוי לתחום את גבולות החריגים הללו, שכאמור, תכליות האמנה מחייבות ליתן להם פרשנות מצמצמת ולהפעילם בזהירות ובריסון. שלושה מאפיינים עיקריים, מסייעים בבחינת תחולתם של החריגים ובהבנת הגבולות להתפרסותם: אופייה וטיבה של ההסכמה או ההשלמה; תחולת דיני החוזים; והמשקל שיש ליתן לסיבות ההסכמה או ההשלמה ולמשך הזמן שחלף (פרשת גבאי, בעמ’ 255-259; פרשת ליבוביץ, בעמ’ 71-75). כל אלו יסייעו בידינו להשיב לשאלה, האם ההורה המבקש ויתר על הסעד של החזרת הקטין לאלתר, בכך שהסכים מלכתחילה למעשה או השלים עימו בדיעבד. הכל כפי שיפורט.

21. ראשית, עלינו להתוות את אופייה וטיבה של ההסכמה או ההשלמה. נקבע, כי אין הכרח כי אלו תהיינה מפורשות או תעשינה בדרך של מעשה אקטיבי. ניתן ללמוד על הסכמה למעשה החטיפה או על השלמה עימו, גם מהתנהגות שבמחדל או מהתנהגות משתמעת. יחד עם זאת, אין בכוחו של כל צעד של מי מהצדדים כדי להעיד על הסכמה או וויתור. מדובר בבחינה מהותית של התנהגות ההורה הנחטף במובנה הרחב – עלינו להסיק ממכלול הנסיבות ומהסתכלות על תמונת המציאות הכוללת, כי ההורה וויתר על הגשמתן הדחופה של זכויות המשמורת או הביקור שהיו נתונות לו מכוח דינה של מדינת מקום המגורים הרגיל עובר למעשה ההרחקה או אי-ההחזרה (ראו: פרשת דגן, בעמ’ 273). בחינה זו הינה אובייקטיבית בעיקרה. הלך רוחו הסובייקטיבי של ההורה הנחטף ייבחן רק ככל שהוא יבוא לידי ביטוי בהתנהגותו החיצונית האובייקטיבית (ראו: פרשת ליבוביץ, בעמ’ 74). קיומה של הסכמה או השלמה, נלמד בין היתר אף ממודעות ההורה “הנחטף” לפגיעה בזכויותיו. אין צורך כי המודעות תהיה לגבי הזכויות המדויקות המוענקות להורה מכוח האמנה. די בהכרה כללית כי זכויות ההורה נפגעו או כי הן עתידות להיפגע כתוצאה מפעולת ההורה השני, כדי ללמד על מודעות. כך למשל, אם ההורה ידע שנעשה מעשה שלא כדין, ולא פעל לקבלת ייעוץ משפטי בעניין, הדבר עלול ללמד על השלמה עם מעשה החטיפה (ראו: פרשת דגן, עמ’ 274).

22. הסכמה או השלמה, הן חוזיות במהותן, שהרי זוהי פעולה חד צדדית הנעשית על ידי אחד ההורים, משתכללת אצל ההורה השני, ויוצרת אצלו אינטרס הסתמכות באשר לשינוי הסטאטוס קוו. לפיכך, נקבע כי על חריגי ההסכמה וההשלמה חלים דיני החוזים, על כל המשתמע מהם (פרשת ליבוביץ, בעמ’ 73 והאסמכתאות המובאות שם; פרשת גבאי, בעמ’ 258). כך למשל, דינה של הסכמה או השלמה שנעשתה תוך טעות, הטעייה, כפיה או עושק, כדין חוזה שנעשה בנסיבות דומות וניתן לביטול. כמו כן, אם ההורה החוטף היה מודע לכך שההורה הנחטף אינו מוותר על שינוי הסטאטוס קוו, הרי שטענה מטעמו לתחולת החריגים תעמוד בניגוד לעקרון תום הלב. בנוסף, יש לתת את הדעת ליסוד ההסתמכות של ההורה שביצע את מעשה החטיפה. באם הלה עשה צעדים שהביאו לשינוי מצבו בעקבות ההסכמה או ההשלמה של ההורה השני, יש להתחשב בכך במכלול השיקולים הנבחנים תחת חריג זה, אם כי מן הראוי שהתחשבות באינטרס ההסתמכות כאמור תעשה בזהירות, פן ייהנה ההורה החוטף מפירות העוולה שיצר (פרשת ליבוביץ, בעמ’ 71).

23. בנוסף, יש להתייחס למשקל שיש ליתן לנסיבות השונות בהן ניתנה ההסכמה או ההשלמה, ובייחוד למשקל שיש ליתן לסיבות להסכמה ולמשך הזמן שחלף ממעשה ההרחקה ועד להגשת התביעה על פי האמנה. כך נקבע, כי הסיבות שבגינן הסכים ההורה למעשה החטיפה או השלים עימו לא תילקחנה בחשבון בעת בחינת טיב ההסכמה או ההשלמה, שכן ייתכן שהוא לא היה מעוניין בטלטול הקטין ממדינה למדינה, או שהיה מעוניין שסוגיית המשמורת תידון במדינה אליה נחטף הקטין, בהיותה מדינת מולדתם של ההורים. יהיו סיבותיו אשר יהיו, באם התנהגות ההורה מלמדת על הסכמה או השלמה עם מעשה החטיפה, יש להסיק מכך כי הוא וויתר על הסעד המהיר והמיידי המוענק באמנה, ונכון לפתור את הסכסוך בדרכים אלטרנטיביות (פרשת ליבוביץ, בעמ’ 70).

אלמנט הזמן מהווה גם הוא שיקול בבחינת השאלה האם התנהגות ההורה במשך התקופה שחלפה עולה בקנה אחד עם דרישתו המאוחרת להחזרת הקטין. בהתייחס לחריג ההשלמה, הוכרע בפסיקה כי יש לבחון את משך הזמן שחלף מיום החטיפה ועד ליום הגשת התביעה על פי האמנה, ואם ניתן להסיק מכך, יחד עם נסיבות נוספות, השלמה של ההורה עם המצב שנוצר. בהקשר זה נקבע שמשך התגבשות ההשלמה אינו מוגדר, וראוי שיילמד ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבות (שם, בעמ’ 72-74). בבחינת חריג ההסכמה, אלמנט הזמן משמעותי פחות. ייתכן כי יחלוף פרק זמן קצר או ארוך מרגע החטיפה ועד ליום הגשת התביעה, אך במרבית המקרים לא תהיה לכך נפקות, שהרי ההסכמה מעצם טיבה ניתנת מראש, לפני מעשה החטיפה. לפיכך, תחת חריג ההסכמה השאלה המרכזית הינה שאלה של משקל, היינו, מהן הנסיבות המלמדות על ההסכמה, ועד כמה מעידות הן ברחל בתך הקטנה על הסכמת ההורה “הנחטף” לוויתור על “העזרה הראשונה” הניתנת בחסות האמנה, וכל זאת בכפוף לגבולות החריגים, שהוצגו לעיל.

24. במקרים אחדים, ייתכן שהורה שהסכים או השלים עם מעשה החטיפה, יבקש לחזור בו מהסכמתו. הכלל הוא כי לא ניתן לחזור מהסכמה או מהשלמה ולבטלה למפרע. משנתגבשה הסכמה או השלמה, רואים את ההורה שזכויות המשמורת שלו נפגעו כמי שוויתר על הסעד המיידי הניתן במסגרת האמנה (שם, בעמ’ 73; פרשת דגן, בעמ’ 275). גם שינוי נסיבות אינו מצדיק חזרה מהסכמה או מהשלמה. כאמור, השאלה המרכזית שראוי שתעמוד לנגד עיניו של בית המשפט היא, האם מהתנהגות ההורה ניתן להסיק באופן ברור כי הלה וויתר על סעד “העזרה הראשונה”. באם התשובה לכך חיובית, החזרת הילד למדינת מקום המגורים הרגיל אינה באה בגדרי החובה המיידית המוטלת על בית המשפט להורות על החזרת הקטין למקום מגוריו הרגיל. הזמן לסעד התכוף חלף עבר לו, ולבית המשפט הדן בדבר שיקול הדעת להורות כי העניין יידון במדינה המתבקשת או במדינת מקום המגורים הרגיל, כשלנגד עיניו עומדת טובת הילד שעניינו נבחן.

חריג החשש החמור לנזק

25. סעיף 13(ב) לאמנה קובע כי מקום בו קיים חשש חמור שהחזרתו של הקטין תגרום לו לנזק פיסי או פסיכולוגי, או תעמידו בדרך אחרת במצב בלתי נסבל, אין בית המשפט חייב להורות על החזרתו. הלכה היא כי טובת הילד הנשקלת במסגרת חריג זה, צרה מזו הנשקלת בהליכי המשמורת הרגילים, משום החשש שהרחבת יתר של החריג תרוקן מתוכן את תכליות האמנה (ראו: פרשת פלונית, בפס’ 29-33). לפיכך, השתמש בית המשפט בשני כלים שמטרתם צמצום תחולת החריג. ראשית, נקבע כי הנטל הרובץ על הטוען לקיומו של חריג הנזק הינו מעל לספק סביר, שהוא כמובן נטל הוכחה כבד מאוד. שנית, תחולת החריג צומצמה מאוד בדרך פרשנית, משנקבע כי העיקרון השולט על החריג הינו זה הקבוע בסיפא של סעיף 13(ב), לפיו הילד לא יוחזר רק אם קיים חשש חמור שהחזרתו תעמידו במצב בלתי נסבל:

“העיקרון השולט על הוראת סעיף 13(ב) לאמנה הוא זה הבא בסופה, ואשר עניינו העמדת הילד במצב בלתי נסבל אם יוחזר למקום מגוריו הרגיל…הנוסחה השליטה עניינה בהעמדת הילד במצב בלתי נסבל…לאמור: ניתן שלא להורות על החזרת ילד אם החזרתו תעמיד אותו “במצב בלתי נסבל”: בין שאותו מצב בלתי נסבל בא בשל חשש חמור שההחזרה תחשוף את הילד לנזק פיזי או פסיכולוגי ובין שהחזרתו תעמיד אותו במצב בלתי נסבל “בדרך אחרת”.(פרשת רו, בעמ’ 347)

בנוסף, נקבע כי החריג דנן מתייחס לנזק שייגרם לקטין כתוצאה מהחזרה למדינה שממנה הורחק, ולא כתוצאה מחזרתו להורה שממנו נחטף, או מניתוקו מההורה החוטף (ראו: בש”א 1648/92 טורנה נ’ משולם פ”ד מו(3) 38, 46 (1992)). בהתאם לכך, במקרים רבים, נדחתה טענת חוסר מסוגלות הורית של הורה המבקש את הסעד מכוח האמנה, וכן טענה כי ההורה החוטף צפוי לעמוד בפני גירוש או קושי כלכלי משמעותי כתוצאה מחזרתו עם הילד למדינה אותה עזב (ראו לדוגמה: ע”א 5532/93 גונזבורג נ’ גרינוולד, פ”ד מט(3) 282 (1995)). בית המשפט נסמך בהקשר זה על קביעות מומחים בלבד, מהם עלה בבירור כי החשש לנזק פיסי או פסיכולוגי ממשי ביותר. מהדברים עולה כי חריג הנזק מצומצם ביותר, אך למקרים בהם החזרת הקטין תעמידו במצב בלתי נסבל, שייגרם מפני שהקטין יהיה חשוף לנזק פיסי או פסיכולוגי חמור ביותר, או מפני שיהיה חשוף למצב בלתי נסבל מסיבה אחרת.

מן הכלל אל הפרט

26. במקרה שבפניי, המבקשת והמשיב שניהם ילידי הארץ אשר נסעו לחפש את מזלם בארצות הברית, בה התגוררו למן תחילת הקשר הזוגי ביניהם. המבקשת החלה ללמוד, ואילו המשיב עסק בעבודות שונות, ובשלב מסוים הקים חברה עסקית בשותפות עם המבקשת. בארצות הברית נולדה בתם הבכורה. לאורך כל התקופה, הם שמרו על קשר עם הארץ, כשהגיעו לביקורים בישראל לעיתים תכופות, שמרו על זכויותיהם הסוציאליות ואף פתחו חנות בעיר מולדתם. בהסכמה, הגיעו המבקשת והמשיב עם הבת המשותפת לחופשת חג הפסח בישראל. באותה החופשה, החליטו להיפרד זה מזו. המשיב שב לארצות הברית כמתוכנן, בעוד שהמבקשת לא עשתה כן, משהחליטה להישאר עם הבת בישראל. בעקבות אי החזרת הבת לארצות הברית במועד המתוכנן, הגיש המשיב תביעה להחזרתה לפי אמנת האג.

27. מכאן, שעניין לנו במקרה של אי-החזרה, והשאלה העולה הינה האם נתקיימו התנאים לתחולת האמנה. הקטינה אותה מבקש המשיב להחזיר לארצות הברית רכה בשנים. במועד בו הייתה אמורה לשוב לכאורה לארצות הברית הייתה בת תשעה חודשים בלבד, ומכאן שגילה עומד ברף הגיל הקבוע בסעיף 4 לאמנה, המעמיד את רף הגיל לתביעת השבתו של קטין לפי האמנה על 16 שנים. בנוסף, הוכח בבית משפט קמא כי הדין במדינת ניו ג’רזי, בה התגוררו המבקשת והמשיב, הינו שזכויות המשמורת על ילדים הינן זכויות משותפות. לפיכך, נתקיים התנאי הראשון הקבוע בסעיף 3 לאמנה, שכן אי-ההחזרה הפרה את זכויות המשמורת של המשיב על בתו. בהמשך, בית המשפט קמא הורה על הגשת הליך לקביעת המשמורת במדינת ניו – ג’רזי, בטרם תוחזר הבת לארצות הברית, והמשיב צירף לתשובתו אסמכתאות המעידות שהליך כזה אכן נפתח. בכך, הפעיל המשיב את זכויות המשמורת שלו בפועל, ונתקיים התנאי השני הקבוע בסעיף 3 לאמנה, לפיו על הורה התובע השבת קטין לפי האמנה חלה חובה להפעיל את זכויות המשמורת הנתונות לו. לבסוף, נקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה כי מקום המגורים הרגיל של הבת היה ארצות הברית, כך שמתקיים התנאי השלישי הקבוע בסעיף 3 לאמנה להוכחת מעשה חטיפה. בבחינת סוגית מקום המגורים הרגיל באמצעות האסכולה העובדתית והאסכולה הכוונתית, הגיע בית המשפט לענייני משפחה למסקנה זהה באשר למקום המגורים הרגיל עובר למעשה אי-ההחזרה. גם שופטי בית המשפט המחוזי קיבלו קביעה עובדתית זו. אינני מוצאת לנכון להתערב בקביעה עובדתית זו של הערכאה הדיונית. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור לא מתערבת ככלל בממצאי הערכאה הדיונית (ראו: בע”מ 911/07 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם, 30.10.2007)). לאחר ששתי ערכאות בחנו את נסיבות המקרה והגיעו למסקנה זהה, ולאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, אינני מוצאת הצדקה לבחינה עובדתית נוספת של התנאי בדבר מקום המגורים הרגיל, ולסטייה מכלל אי-ההתערבות בהקשר זה.

סיכומה של נקודה זו – מבחינת התנאים המקדמיים לתחולת האמנה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המבקשת ביצעה מעשה של אי-החזרה בניגוד לדין. בשלב זה שומה עלינו לבחון אפוא האם מתקיים חריג מהחריגים לחובת ההחזרה המיידית.

28. כדי לקבוע האם בנסיבות המקרה חל חריג ההסכמה או חריג ההשלמה, יש לבחון תחילה את מישור הזמן, היינו, האם הנסיבות מעידות על כך שהמשיב הסכים מראש לאי-ההחזרה או השלים עימה בדיעבד. הנחת המוצא לדיון בבית המשפט לענייני משפחה, שאומצה גם בבית משפט קמא, הייתה שמועד אי-החזרתה של הבת הינו ביום 20.6.10, היום בו היו המבקשת והבת אמורות לשוב לארצות הברית, על פי כרטיסי הטיסה שנרכשו עובר להגעת הצדדים לישראל (להלן: מועד אי-ההחזרה). המשיב הגיש תביעה לפי אמנת האג להחזרת הבת לארצות הברית, מיד ובסמוך למועד אי-ההחזרה. בנקודה זו אבהיר כי אני מודעת לכך שדעת המיעוט בבית המשפט קמא התמקדה בתחולתו של חריג ההשלמה. ברם, לאור ההבחנה עליה עמדתי בין שני החריגים, נראה כי בנסיבות המקרה פעולתו המיידית של המשיב אינה מאפשרת לראות בהתנהלותו השלמה עם אי-החזרת הבת. לפיכך, החריג המתאים לעניינינו הינו חריג ההסכמה, לפיו יש לבחון האם ממכלול הנסיבות ניתן ללמוד שהמשיב הסכים למעשה אי-ההחזרה ולשינוי הסטאטוס קוו, ובכך וויתר למעשה על סעד “העזרה הראשונה” הניתן במסגרת האמנה? כפי שאנמק להלן, סבורני כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב, שכן מנסיבות המקרה עולה שהמשיב הסכים עובר למועד אי-החזרתה של הבת כי המשמורת עליה תיוותר בידי המבקשת.

29. בית המשפט קמא קבע כי המבקשת והמשיב הגיעו לארץ בהסכמה לחופשת הפסח. במהלך חופשה זו, בה שהה כל אחד מהם בבית משפחתו, גמרו אומר להיפרד זה מזו. המבקשת פנתה לבית הדין הרבני, ופתחה בהליך גירושין, אליו כרכה את סוגיית המשמורת על הבת. לבקשתה, הוציא בית הדין הרבני צו עיכוב יציאה מן הארץ כלפי המשיב וכלפי הבת. המשיב פנה לבית הדין הרבני בבקשה דחופה לבטל צו זה. בבקשתו שטח המשיב בפני בית הדין הרבני את השתלשלות האירועים בין בני הזוג, ואף הצהיר כי הוא מוכן להתגרש מהמבקשת לאלתר ולהגיע עימה להסדר מזונות כנדרש. בכך, יש להדגיש, אין די כדי ללמד על הסכמתו לכך שהמשמורת על הבת תיוותר בידי המבקשת.

בהמשך, החליטו הצדדים להידבר ביניהם ולהגיע להסכם פירוד, שיהיה מקובל על שניהם. בתיווכו של רואה חשבון, שהינו חבר משותף, נוסח הסכם, שכותרתו “הסכם ממון”. מסעיפי ההסכם ניתן להסיק כי הצדדים הסכימו לכך שהמבקשת והבת יישארו להתגורר בישראל, ואילו המשיב ישוב לארצות הברית לעסקיו. כך נקבע בסעיף 1 להסכם כי המבקשת תסיר את צו עיכוב היציאה מן הארץ אשר עמד נגד המשיב לבקשתה; בסעיף 2 נקבע כי סכום המזונות החודשיים לבת ישולם בשקלים; בסעיף 3 התחייב המשיב להעביר על שמו חוזים מסוימים שהמבקשת הייתה חתומה עליהם במסגרת שותפותה בחברה בארצות הברית; בסעיף 4 הסכים המשיב להעביר את ציודן של המבקשת והבת לישראל; ובסעיף 7 קבעו הצדדים הסדרי ראייה מוסכמים אם ישוב המשיב להתגורר בישראל. מכלול ההסכמות בהסכם זה מלמד באופן ברור על הסכמת הצדדים כי כל אחד מבני הזוג ילך לדרכו– המשיב יחזור לארצות הברית והמבקשת והבת תישארנה בישראל.

ברם, בסופו של יום, בשל מחלוקת כלכלית שהתעוררה, ככל הנראה אצל המבקשת, לא נחתם הסכם הממון. אף על פי כן, עשתה המבקשת צעדים המעידים כי התחילה לקיים את התחייבויותיה לפי ההסכם. על כך אנו למדים מהסכמתה להסרת צו עיכוב היציאה מן הארץ, שהוטל נגד המשיב לבקשתה, הסכמה שבעקבותיה שב המשיב בגפו לארצות הברית.

30. בהקשרים אחרים, נאמר כי “אין כל קדושה בחתימה” (ד”נ 40/80 קניג נ’ כהן פ”ד לו(3) 701, 724 (1982)), כך שאם מתקיימים בהסכם יסודות גמירת הדעת והמסוימות, הוא יהיה תקף גם בהיעדר חתימת הצדדים (ראו לדוגמה: ע”א 692/86 בוטקובסקי נ’ גת פ”ד מד(1) 57 (1989)). כמובן, אין להחיל כלל זה בנסיבות המקרה דנן, שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם הממון לא נשתכלל לכדי חוזה מחייב. ברם, סבורני כי צדק שופט המיעוט בבית משפט קמא, משקבע כי להסכם זה משמעות “מעין ראייתית” בבחינת הסכמת המשיב לכך שהמשמורת על הבת תיוותר בידי המבקשת. ההסכם לא נחתם בסופו של דבר מפני שהמבקשת סירבה לחתום עליו, בעוד שהמשיב היה נכון לקבלו כמות שהוא, לרבות הסעיפים המעידים על הסכמתו להישארותה של הבת בישראל, במשמורתה של המבקשת. בנסיבות אלו סבורני כי יש לראות בהסכם ראיה מרכזית, המסייעת בהשלמת תמונת המציאות הכוללת, ממנה עולה כי המשיב וויתר על הגשמתן הדחופה של זכויות המשמורת שהיו נתונות לו מכוח דין מדינת ניו-ג’רזי.

לא נעלם מעיני כי המשיב צירף לכתב תגובתו טיוטת הסכם נוספת, שנכתבה לטענתו בכתב ידה של המבקשת, עליה נכתב “חוזרים לארץ” (להלן: הטיוטה). לטענתו, יש בכך כדי להעיד על כך שלא הייתה הסכמה בין הצדדים לעניין מקום המגורים של הבת, ולפיכך גם על כך שלא הייתה הסכמה מוקדמת לעניין המשמורת. בית המשפט לענייני משפחה שדן בטיוטה זו, התייחס אליה כאל טיוטה להסכם הממון, ואילו בית המשפט המחוזי לא דן בנפקותה. מעיון בטיוטה, עולה כי תוכנה כלל אינו מתיישב עם תוכנו של הסכם הממון, שכן עניינה במצב של התפייסות בין המבקשת למשיב ולא במצב של פירוד וגירושין. לא הובהר – וממילא גם לא הוכח – מתי נכתבה טיוטה זו ועל ידי מי. בהיעדר נתונים אלו אין בכוחה של הטיוטה האמורה ללמדנו את שמבקש המשיב, וממילא דומה כי אין חולק כי הטיוטה הסופית של הסכם הממון היא זו שנערכה על ידי רואה החשבון, ומדברת בפירוד ובהישארות המבקשת ובתה בישראל.

31. סיכומה של נקודה זו – הסכמה נלמדת ממכלול הנסיבות ואין כל הכרח שתהיה מפורשת. ואכן, במקרה שבפניי התנהלותו של המשיב מלמדת עליו כי הסכים לכך שהמבקשת והבת המשותפת לא ישובו לארצות הברית. הוא היה שותף לניסוח הסכם הממון, בו הסכים בין היתר לעניין המשמורת ולהסדרי הראייה. בהמשך, אף עשה צעד אקטיבי בכך שפנה עם המבקשת לבית הדין הרבני, בבקשה להסרת צו עיכוב היציאה מן הארץ, ושב לארצות הברית לענייניו, כשהמבקשת והבת נותרות בישראל. אבהיר כי ייתכן בהחלט שהמשיב קיווה לחזרתן של המבקשת והבת לארצות הברית במועד אי-ההחזרה, ואולי אף סבר כי יעשו כן, בעיקר לאור העובדה שקשר הנישואין לא נחתם באופן סופי. אלא, שהתנהגותו האובייקטיבית של המשיב מלמדת על הסכמתו לכך שהמשמורת על הבת תיוותר בידי המבקשת, ולכך שהשתיים יוסיפו להתגורר בישראל. אין די בהלך רוחו הסובייקטיבי של המשיב, בתחושותיו ובציפיותיו כדי להסיק שלא נתן הסכמתו להישארות המבקשת והבת בישראל, אל מול מעשיו המפורשים והגלויים.

32. כאמור, פעולת ההסכמה הינה פעולה חוזית במהותה. לאחר שהצדדים נדברו ביניהם על נושא המשמורת, ולאחר שהמבקשת הסכימה להסרת צו עיכוב היציאה מן הארץ שעמד נגד המשיב, הוא עזב את הארץ וחזר לעיסוקיו בארצות הברית. סביר בהחלט להניח כי השתלשלות האירועים, ובפרט עזיבתו את הארץ בהסכמתה של המבקשת, לאחר שנכתב הסכם הממון, וחלקו אף קויים, יצרה בליבה של המבקשת הסתמכות באשר לשינוי הסטאטוס קוו, שעיקרו פרידה בין בני הזוג והישארותה עם הבת בישראל. בדונו בנפקות ההסכם שנערך בין הצדדים, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי:

“התובע היה נתון ללחצים שעה שכנגדו הוצא צו עיכוב יציאה מישראל שהיה בו כדי לשבש את תוכניותיו לפיהן התעתד לחזור לארצות הברית…למקרא הטיוטה יקשה להשתחרר מאותו רושם המתקבל לפיו זו נערכה תחת צילו הכבד של צו עיכוב היציאה מן הארץ, וגם אם נתקבלה הסכמתו של התובע לאמור בטיוטה, הרי שהיא ניתנה והושגה בשל אותו לחץ שהופעל עליו בדמות צו העיכוב” (פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, פסקה 28 בעמ’ 14; ההדגשות שלי, ע.א.).

אין בידי לקבל השערה זו לפיה הסכים המשיב להישארות הבת בישראל, אך משום שהיה נתון ללחץ בשל צו עיכוב היציאה מן הארץ שעמד נגדו. בניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, כל צד נתון בוודאי ללחצים ומושפע משיקולים שונים, ובהתאם מכלכל את צעדיו. הלכה היא כי את חופש הרצון יש לפרש בצורה רחבה, וכי אין לראות בלחצים שונים, כלכליים, חברתיים או פוליטיים, כפוגמים בחופש הרצון החוזי, ובלבד שאין אלו לחצים כבדים, הפוגמים בעצם הרצון המינימאלי (ראו והשוו: ע”א 1569/93 מאיה נ’ פנפורד פ”ד מח(5) 705 (1994); ע”א 1912/93 שחם נ’ מנס פ”ד נב(1) 119 (1998)). לאור זאת, אינני סבורה כי נכונה הקביעה לפיה המשיב היה נתון תחת לחץ כבד בשל צו עיכוב היציאה, וכי הסכמתו ניתנה בשל אותו לחץ, מבלי שיכול היה להפעיל שיקול דעת. בל נשכח כי כנגד הלחץ בו היה שרוי המשיב להמשיך בתוכניותיו, עמד עניין המשמורת על בתו, שהוא כשלעצמו עניין בעל חשיבות עליונה.

33. ייתכן כי צעדיו המאוחרים של המשיב, בסמוך למועד אי-ההחזרה, מלמדים על כך ששינה את דעתו באשר להישארות הבת בישראל, או שעדיין קיווה כי יתפייס עם המבקשת. המשיב שלח למבקשת באמצעות עורך דינו מכתב התראה, בסמוך למועד אי-ההחזרה. הוא אף הגיש תביעה להחזרת הבת לארצות הברית לפי האמנה, בערכאה המוסמכת בישראל, כחודשיים לאחר מועד זה. כמו כן, פעל להשגת אשרת שהייה עבורו בארצות הברית; הציג מסמכים המעידים על הארכת חוזה השכירות ועל תשלום דמי ביטוח בריאות לבת בארצות הברית; ובהמשך, עמד בתנאים המוקדמים להחזרת הבת, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. צעדים אלה מעידים על רצונו בכך שהבת תשוב לארצות הברית, וכי שאלת המשמורת בעניינה תוכרע במדינת מגוריו. ברם, אין בכוחם של הצעדים המאוחרים הללו כדי למחוק את ההסכמה שנתן המשיב קודם לכן להישארות הבת בישראל, עובר למעשה אי-ההחזרה. כאמור, הכלל הוא שלא ניתן לחזור מהסכמה שניתנה, שכן הסכמת המשיב לאי חזרתן של המבקשת והבת לארצות הברית, מלמדת על וויתורו על הסעד המיידי הניתן במסגרת האמנה. אי לכך, נוכח התמונה הכללית העולה מן העובדות שפורטו, מתקיים בענייננו חריג ההסכמה. לפיכך, שאלת החזרת הבת לארצות הברית נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ואינה בגדר חובתו המיידית להחזירה לפי הקבוע באמנה.

34. לאור הקביעה כי נתקיים חריג ההסכמה, אין צורך להעמיק ולדון בטענת המבקשת בדבר התקיימותו של חריג החשש החמור לנזק, שהרי די בהוכחת אחד החריגים כדי להקנות לבית המשפט הדן בדבר שיקול דעת האם להורות על החזרת הבת או לאו. בקצרה, אעיר כי נטל ההוכחה הרובץ על הטוען להוכחת חריג זה הינו כבד במיוחד, והפרשנות שניתנה לו מצומצמת ביותר. נדמה, כי בהיעדר חוות דעת מומחה בעניין, ובהיעדר התקיימותן של נסיבות קיצוניות, המעידות על חשש חמור לנזק, לא ניתן לקבוע כי נתקיים חריג זה במקרה דנן.

35. סיכומו של דבר, האמנה חלה על ענייננו, שכן נתקיימו התנאים המקדמיים לתחולתה, והמבקשת ביצעה מעשה אי החזרה לארצות הברית בניגוד לדין. ואולם, במקרה דנן חל חריג ההסכמה, שכן ממכלול הנסיבות, ובראשן הסכם הפירוד והתנהגות הצדדים לאחר כתיבת הסכם זה, יש להסיק כי המשיב הסכים להישארותן של האם והבת בארץ. לפיכך לא קמה חובת ההחזרה המיידית לפי האמנה והדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט. לשיקולים הרלוונטיים להכרעה זו אפנה כעת.

36. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, נחה דעתי כי אין להורות על החזרת הבת לארצות הברית, וכי ראוי שעניין המשמורת יתברר בערכאה המוסמכת בישראל. המבקשת והמשיב התגוררו בארצות הברית כארבע שנים, למן תחילת הקשר הזוגי ביניהם. הם אינם בעלי אזרחות אמריקאית – למשיב אשרת עבודה זמנית למשך שנתיים בלבד, ולמבקשת אשרת שהייה מסוג תייר, שאינה מאפשרת לה להתפרנס למחייתה. משפחתם המורחבת של שני הצדדים שוהה בארץ ואין להם בית קבע בארצות הברית. עת התגוררו בארצות הברית, הם הקימו עסק בארץ והמשיכו לנהל חשבונות בנק ולשמור על זכויותיהם הסוציאליות בישראל. כל טיב השהות בארצות הברית, גם אם נמשכה מספר שנים, נושא אם כן אופי של זמניות. משהחליטו להיפרד זה מזו, ביקש המשיב לשוב לעסקיו בארצות הברית, ואילו המבקשת ביקשה להישאר בישראל, במסגרת משפחתית תומכת, כאשר בתווך עומדת הבת המשותפת, ילדה רכה בשנים, אשר בוודאי שני ההורים מבקשים בטובתה. לדידי, טובת הקטינה מחייבת כי הליכי המשמורת בעניינה יתבררו בישראל ולא בארצות הברית. מרבית ימי חייה מתגוררת הבת, שטרם מלאו לה שנתיים, עם המבקשת, שהיא הדמות ההורית הדומיננטית בחייה, בפרט בהתחשב בשהותו הארוכה של המשיב בארצות הברית, הנמשכת אף בימים אלה, וזאת במנותק מבתו. בנסיבות הפירוד בין בני הזוג, חזרתן של המבקשת והבת לארצות הברית לצורך בירור סוגית המשמורת, עלולה להציב את המבקשת במצב בלתי נסבל, אשר יעמוד בסופו של דבר בניגוד לטובת הקטינה. ראשית, אין לצפות כי לאחר שנפרדו, יוסיפו המבקשת והמשיב להתגורר בדירת המגורים בה חיו כבני זוג, אשר השכירות בה הוארכה בהתאם להחלטת בית המשפט קמא, לשם הבטחת מדור הקטינה. ודוק, בנסיבות בהן המבקשת אוחזת אשרת תייר בלבד, ואינה רשאית לעבוד למחייתה בארצות הברית, לא תוכל המבקשת להתפרנס ולממן לה ולבת מגורים בנפרד מהמשיב, ואם תעשה כן, היא צפויה לעמוד בפני סכנת גירוש מארצות הברית. אף אם החשש לקרות אירוע שכזה אינו חמור, סבורה אני כי אין להסתכן בניתוק המבקשת מבתה הפעוטה, באופן העומד בניגוד לטובתה של הבת הרכה בשנים (ראו: רע”א 4575/00 פלונית נ’ אלמוני פ”ד נה(2) 321, 331 (2001)). לחילופין, ייתכן כי המבקשת תאלץ לשוב ולהתגורר עם המשיב תחת קורת גג אחת, אך בהתחשב בניתוק ובניכור המתמשכים שהפגינו הצדדים במסגרת ההליכים המשפטיים דנן, סביר להניח כי גם מגורים משותפים של הורים שאינם חיים בשלום זה עם זו, יהיו בניגוד לטובת הקטינה. הנה כי כן, סבורני כי השיקולים שמניתי לעיל, ובראשם היותה של הבת מקטני קטנים, ומצבה החוקי של המבקשת בארצות הברית, מצביעים על כך שטובת הקטינה מחייבת כי סוגית המשמורת תתברר בישראל, ועל כן אין להורות על השבתה לארצות הברית לצורך בירור סוגיה זו.

37. בשולי הדברים אעיר שתי הערות באשר להשתלשלות ההליך שבפני. ראשית, המשיב הגיש בקשה להציג בפנינו את תיק המוצגים שהוגש לבית המשפט קמא, והמבקשת השיבה כי היא מותירה את העניין לשיקול דעת בית המשפט. עיינתי בתיק כמבוקש (באמצעות נט המשפט), אך לא מצאתי את המוצג בו כמאיר נקודות נוספות שנדונו בהחלטה זו. הדברים שם ודאי נמצאים ברקע החלטתי זו, אך אין בהם כדי לשכנע כי יש לקבל את עמדת המשיב.

הערה נוספת נוגעת להודעה שהגיש המשיב לבית המשפט, בה הודיע כי הוא נאלץ לעזוב את הארץ ולשוב לעסקיו בארצות הברית, בטרם נסתיימו ההליך המשפטי שלפנינו. המבקשת הגישה תגובתה להודעה זו וטענה כי חזרתו של המשיב לארצות הברית בוצעה תוך הפרת צו עיכוב יציאה מן הארץ שעומד נגדו. בתשובתו, דחה המשיב טענה זו. מבלי לדון בטענה לגופה, שכן הדבר אינו נדרש ואין בידינו די פרטים לקבוע כל קביעה לגביה, נדמה כי סכסוך הגירושין הביא את הצדדים לידי עימות מר ומנוכר. כולי תקווה כי משנסתיים ההליך בו עסקינן, ישכילו המבקשת והמשיב להגיע במהרה להסכמה ויפתרו את המחלוקות ביניהם, כשבראש מעייניהם טובתה של בתם המשותפת, הזכאית לנוכחותם של שני הוריה בחייה.

אשר על כן, אציע לחברי לקבל את הערעור ולקבוע כי החלטת בית המשפט המחוזי בדבר החזרת הבת לארצות הברית על פי האמור באמנה מבוטלת בזאת. כמו כן אציע לבטל את חיוב המבקשת בהוצאות המשפט, כפי שנקבע בבית משפט לענייני משפחה. בנסיבות העניין לא מצאתי שיהיה נכון לחייב את המשיב בהוצאות הדיון שבפנינו.

לאחר הדברים קראתי את עמדתו של חברי, השופט פוגלמן, ומצאתי לנכון להאיר שתי נקודות. ראשית, אני סבורה כי יהיו מקרים בהם החפיפה בין דיני החוזים האזרחיים לדיני החוזים במסגרת המשפחתית לא תהיה מלאה, ויהיה צורך להתייחס באופן ייחודי לחוזה שנערך במסגרת המשפחתית (ראו למשל: רע”א 8791/00 שלם נ’ טווינקו, פס’ 7 (לא פורסם, 13.12.06); שחר ליפשיץ “הסדרת החוזה הזוגי במשפט הישראלי – מתווה ראשוני” קרית המשפט ד 271 (תשס”ד)). שנית, באשר לחשש שמעלה חברי מההשלכות השליליות בכל הנוגע לנכונותם של צדדים לקיים משא ומתן ענייני, אני סבורה כי חשש זה אינו חשש ממשי, שכן מקרה זה ייחודי בנסיבותיו. במקרה זה היה הסכם גמור ושלם שלא נחתם לבסוף רק בשל סירובה של המבקשת בעוד המשיב היה נכון לממשו. מעבר לכך, כפי שהדגשתי, בני הזוג החלו לפעול בהתאם להסכם בבטלם בהסכמה את צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא כנגד המשיב, והמשיב אף עזב את הארץ ושב לארצות הברית, כשהבת והמבקשת נותרו בישראל. נסיבות ייחודיות אלו מצדיקות לטעמי לראות בהסכמותיו של המשיב במסגרת המשא ומתן בין הצדדים אינדיקציה לתחולת חריג ההסכמה.

ש ו פ ט ת

השופט ח’ מלצר:

1. אני מצרף הסכמתי לתוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת ע’ ארבל בחוות דעתה ולעיקרי הנמקתה. עם זאת, לשיטתי ההצדקה התומכת במסקנה אליה הגיעה בפסק דינה צריכה להתבסס יותר על “חריג ההשלמה” הקבוע בסעיף 13(א) לאמנה, כמשמעה בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ”א-1991 מאשר על “חריג ההסכמה” הכלול באותו סעיף. טעמי לכך יובאו להלן.

2. מהנסיבות המתוארות בפסק דינה של חברתי וכן בחוות דעת המיעוט של סגן הנשיא, השופט א’ אברהם בבית המשפט המחוזי בנצרת, נראה לי שהמשיב – עם צאתו לאחרונה לארצות הברית “השלים” למעשה – למצער לאותו זמן – עם אי-החזרת הילדה לארצות הברית והשארתה בחיק אמה בישראל בשלב זה. האמור ניתן להסקה מהבקשה שהגיש המשיב לבית הדין הרבני לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגדו ביוזמת המבקשת – הליך אשר בסיומו בוטל הצו האמור בהסכמה. בהקשר זה יש להזכיר כי לבית הדין הרבני שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין הצדדים, בהיותם אזרחים ישראלים שנישאו בארץ על פי דין תורה. יתר על כן המשיב היה נכון במסגרת “הסכם הממון” שנדון בין הצדדים (ואשר לא נחתם לבסוף בגין הסתייגויות שהעלתה דווקא המבקשת) – להתחייב להעביר את כל הציוד האישי של הקטינה ארצה ולשלם עבורה מזונות חודשיים בשקלים. במקביל הוא ביקש להבטיח לעצמו הסדרי ראייה עם הילדה, כל אימת שיגיע לישראל.

נתונים אלה, הנלמדים מתוך הראיות שבתיק, מספיקים על מנת לראות בהם, בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו, מעין-“השלמה” וויתור על סעדי “העזרה הראשונה” שמכוח האמנה. עיינו: ע”א 7206/93 גבאי נ’ גבאי, פ”ד נא(2) 241, 259-256 (1997); רע”א 7994/98 דגן נ’ דגן, פ”ד נג(3) 254, 276-273 (1999).
דברים אלה נאמרים בלי שאחווה דעתי לגבי הליכי ההמשך שבין הצדדים.

זאת ועוד – אחרת. גם אם נאמר שהמשיב לא הביע במפורש את “השלמתו” עם אי החזרת הילדה לארצות הברית בשלב זה, הרי שהמבקשת יכולה היתה להסיק מן ההסכמות שהושגו במהלך ניהול המשא ומתן עם המשיב לקראת חתימתו של “הסכם הממון” הנ”ל כי הוא השלים בפועל לעת הזו עם מעברה של הילדה לישראל, או הסכים לדבר. לפיכך, מכוח דיני ההשתק – אין המשיב זכאי לסעד הזמני המבוקש על ידו. ביטוי לגישה דומה ניתן למצוא בהנמקה (אם כי לא בתוצאה) הנזכרת בפסק דינו של בית הלורדים באנגליה בפרשת In re H and Others (Minors) [1997] UKHL 12 (שדן אף הוא בבני זוג ישראלים) – מפיו של הלורד Browne-Wilkinson, שראה להדגיש כי זהו חריג לכלל. ראו גם: 1 FLR 682 In re AZ (Minor) [1993].

אף בצרפת מוכר בפסיקה חריג שכזה, שהביא לתוצאה דומה, כמו זו שמותווית על ידינו כאן. ראו: פסק הדין Aubrey v Aubrey, כפי שהוא מצוטט בספר: Beaumont & McEleavy The Hague Convention on International Child Abduction (1999) בעמ’ 122 (יצוין כי הספר האמור מבקר את פסק הדין הנ”ל ומאזכר גם פסיקה צרפתית נוגדת – Horlander c Horlander. Cass. 1re civ., 1992 Bull. Civ. L. No 91-18177; D.S 1993, 570).

3. נוכח כל האמור לעיל – דין הערעור להתקבל, כמוצע על ידי חברתי, השופטת ע’ ארבל.

ש ו פ ט

השופט ע’ פוגלמן:

1. מסכים אני למרבית הקביעות המפורטות בחוות דעתה של חברתי השופטת ארבל, ולהנמקות שבצדן. מסכים אני אף לקביעתה, כי לא חל בעניינו “חריג ההשלמה” הקבוע בסעיף 13(א) לאמנה, כמשמעה בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ”א-1991. עם זאת, לצערי, אין בידי להצטרף לקביעתה כי הוכח במקרה דנן חריג ההסכמה הקבוע באותו סעיף, המאפשר את אי החזרת הבת המשותפת לארה”ב; זאת בשל הסכמת המשיב לכך במסגרת טיוטה מוקדמת שהוכנה בגדר משא ומתן לכריתתו של “הסכם ממון”, שלא השתכלל בסופו של יום.

2. כפי שמציינת חברתי, על חריג ההסכמה חלים דיני החוזים, על כל התנאים המשתמעים מהם. עיקרון יסוד בדיני החוזים שהוא בעל רלוונטיות גם בענייננו הוא עיקרון ההדדיות. בהתאם לעיקרון זה, היתרון שבחוזה, כלומר, טובת ההנאה המתקבלת מן הצד השני, והחיסרון – משמע, הדבר שיש ליתן לצד השני, צריכים להיות הדדיים (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 149 (כרך א’, 1991) (להלן: פרידמן וכהן)). מצב שבו קיים פיצול במעמדם המשפטי של שני המתקשרים, כך שאחד מהם נתפס על דבריו וויתורו במסגרת המו”מ, ואילו הצד השני פטור ומשוחרר מהסכמותיו – מציב את המתקשרים בעמדה שאינה שווה, ואינו עולה, אפוא, בקנה אחד עם העיקרון האמור.

3. טיוטת ההסכם בענייננו היא תוצאה של מו”מ בין הצדדים, שבה איש מן הצדדים לא הגשים את מלוא רצונותיו. בחינת מרכיביו השונים של החוזה מעלה כי כל צד ויתר והתפשר עד שלבסוף התגבשה הסכמה לטיוטה, שבה החיובים השונים תלויים ומותנים זה בזה. ההנחה כי הסכמתו של המשיב לכך שהמבקשת והבת יישארו בישראל הינה התחייבות חד-צדדית, בלתי מותנית, אינה מתיישבת, לטעמי, לפי התשתית העובדתית המונחת לפנינו, עם מרכיביו השונים של החוזה, ולא עם תכליתו – ליישב את מכלול הסוגיות השנויות במחלוקת באופן שיאפשר את סיום יחסי הנישואין בין הצדדים. משכך, כשבסופו של יום, לא התגבשה הטיוטה לכדי הסכם מחייב, לא השתכללו ההתחייבויות הכלולות בה, שהיו מותנות בביצוען על-ידי כל אחד מן הצדדים באופן הדדי.

4. אמנם, כפי שמציינת חברתי “אין כל קדושה בחתימה”, ואם מתקיימים בהסכם יסודות גמירת הדעת והמסוימות, יהיה לו תוקף גם בהיעדר חתימה. ואולם, כפי שמציינת היא, יסודות אלה, ובעיקר יסוד גמירת הדעת, לא התקיים בענייננו ולפיכך לא השתכלל החוזה. במצב דברים זה, איני סבור כי ניתן להפריד את הסכמת המשיב שהתייחסה לאחד מרכיבי טיוטת ההסכם, מן המכלול ההסכמי השלם, ולהותירו בעינו, הגם שהמסגרת שבה הוא אמור היה להשתלב לא באה לאוויר העולם. אוסיף עוד, כי אין בדברים אלה לשלול את אפשרות יצירתה של התחייבות בעלת תוקף משפטי – ואפילו חד-צדדית היא באופיה – גם במסגרת משא ומתן לכריתת חוזה שלא הבשיל בסופו של יום לכדי הסכם. כאלה למשל הם מצבים שבהם נוצרה הסתמכות סבירה של צד לחוזה, בעקבות התחייבויות שניתנו או מצגים שהוצגו על-ידי חברו במסגרת המשא ומתן (פרידמן וכהן, בעמ’ 648-519)). ואולם, איני סבור כי בענייננו, מצביעה התשתית העובדתית שהיתה מונחת לפני הערכאה הדיונית על כך שנאמרה על-ידי המשיב אמירה או הוצג מצג שעשויים היה להביא את המבקשת לכדי הסתמכות סבירה המצדיקה את הגנת הדין.

5. מעבר לאמור, שימוש בהסכמות במסגרת טיוטת משא ומתן לכריתת הסכם, שכשל בסופו של יום, עשויה לשאת עימה השלכות שליליות בכל הנוגע לנכונותם של צדדים לקיים משא ומתן ענייני לכריתת חוזה. ודוק: הצדדים עלולים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות, הטומנים בחובם ויתור לטובת הצד השני, מחשש שוויתור כאמור ישמש ראיה לרעתם בהליך עתידי שעשוי להתנהל בין הצדדים (ראו ע”א 172/89 סלע חברה לביטוח בע”מ נ’ סולל בונה בע”מ, פ”ד מז(1) 311, 333 (1993)). הדבר עלול להערים קשיים על הגעה להסכם, לסכל פשרות ולהאריך התדיינות שלא לצורך.

משלא התקיים חריג ההסכמה, אין מנוס ,להשקפתי, מדחיית הערעור.

ש ו פ ט

הוחלט ברוב דעות, כאמור בפסק דינה של השופטת ע’ ארבל.

ניתן היום, י”ג באייר תשע”א (17.5.11).

ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט

בתמונה:  עוזי פוגלמן שהיה בדעת מיעוט ותמך בשרון בן חיים

עוזי פוגלמן אמנם בא מהפרקליטות לעליון אבל הוא השפוי היחיד שם
עוזי פוגלמן אמנם בא מהפרקליטות לעליון אבל הוא השפוי היחיד שם

ולהלן פסק דין מאוחר יותר של בית המשפט המחוזי בנצרת

אחרי ששרון בן חיים הפסיד אצל עדנה ארבל בעליון, והוא הצליח לצאת מהארץ ולחזור לביתו בנצרת (כי במקרה שכחו לחדש נגדו את עיכוב היציאה ברבנות), הוא הגיש תביעת משמורת ומזונות בניו ג’רזי.  השופטת שם בוני מיזדול קבעה כי השופטת עדנה ארבל פשוט מטורפת, קבעה שאין לכבד שום פסק דין רבני המגיע מישראל בניו ג’רזי, קבעה שהמשמורת היא של שרון בן חיים, וקבעה שאושרת חייבת לשלם מזונות לשרון.

שרון הגיש תביעה לאכיפת פסק דין הזר מני ג’רזי ולחייב את אושרת בכל סכום המזונות שהצטבר לטובתו.  כמובן שהשופטים בארץ נדהמו מהביצים של שרון בן חיים – שהראה להם איך הם משקרים על ימין ועל שמאל, מסלפים את אמנת האג לטובת נשים חוטפות וכשנוח להם קובעים שפסקי דין זרים לא יהיו אכיפים מפאת “תקנת הציבור” בישראל.

 

 

אשר קולה חוגג על הנשים התאילנדיות במסאז תאילנדי מפנק
אשר קולה חוגג על הנשים התאילנדיות במסאז תאילנדי מפנק

 

 

עמ”ש
בית המשפט המחוזי נצרת
42659-02-17
03/12/2017
בפני הרכב השופטים:
1. אשר קולה-אב”ד
2. דני צרפתי
3. עירית הוד
– נגד –
המערער:
ש’ ב’ ח’
המשיבה:
א’ ב’ ח’
פסק דין

אשר קולה, אב”ד

 

  1. ערעור בפנינו על פסק דינה של הערכאה קמא (כב’ השופטת ג’מילה ג’בארין כליפה) מיום 17.1.17 שבו דחתה היא את תביעת המערער להורות על אכיפת פסק חוץ של בית המשפט בניו-ג’רזי מיום 3.7.13 (להלן: “פסק החוץ“).

 

  1. בפסק הדין מפרטת כב’ השופטת קמא את הרקע העובדתי וההליכים הקודמים שבין הצדדים, אשר בקצרה הינו כדלהלן:

 

א.      הצדדים שבפנינו, ילידי הארץ והחל משנת 2006 חיו כבני זוג בארה”ב. בשנת 2008, נישאו זה לזו כדמו”י בארץ ולאחר מכן שבו לארה”ב. ב-9/09 נולדה לבני הזוג הילדה א’ (להלן: “הקטינה”).

 

ב.       בחודש מרץ 2010 הגיעו בני הזוג והקטינה לביקור בארץ. במהלך ביקור זה ולאור סכסוך שהתגלע בין הצדדים, הגישה המשיבה ביום, 7.4.10, כנגד המערער תביעת גירושין בבית הדין הרבני ולא כרכה בה את סוגיית המשמורת של הקטינה.

 

ג.       המערער חזר לארה”ב ב-19.4.10 ואילו האישה והקטינה נותרו בארץ וזאת חרף הבטחת האישה, כי תחזור לארה”ב לאחר חזרת המערער. משכך ובחודש 7/10 הגיש המערער תביעה בבית המשפט בניו-ג’רזי להחזרת הקטינה.

 

ד.       בהמשך לאמור לעיל, גם בארץ הגיש המערער תביעה להחזרת קטינה בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת.

 

ה.      סופו של יום, לאחר שדנו בעניין 3 ערכאות, קבע בית המשפט העליון במסגרת פסק דין בבע”מ 741/11, שניתן ביום 17.5.11, כי אין חובה להחזרת הקטינה לפי אמנת האג וכי מכלול השיקולים מובילים למסקנה, שטובת הקטינה מחייבת, כי סוגיית המשמורת תתברר בישראל.

 

ו.       ההליך שלפנינו בא לעולם נוכח העובדה שהמערער לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט העליון ולפיכך המשיך בהליכים בבית מהמשפט של מדינת ניו-ג’רזי, אשר קבע בפסיקתא מיום 7.1.13, כי על המשיבה להשיב את הקטינה לניו-ג’רזי, כי המערער מקבל משמורת זמנית על הקטינה וכי על המשיבה לשלם למערער מזונות.

שיעור המזונות שם הועמד על סך של 48 דולר ארה”ב לשבוע וזאת בהתבסס על הדין שם ועל העובדה, כי הקטינה מצויה הייתה נכון לאותה שעה בחזקת אמה.

 

פסק הדין קמא

 

  1. אקדים כבר עתה ואומר, כי פסק הדין קמא מתייחס לכל רכיבי פסק הדין הזר ככאלה שנדרשה אכיפתם (השבת הקטינה לניו-ג’רזי, מתן משמורת זמנית לאב וחיוב במזונות), ואולם, בדיון שבפנינו (מיום 6.11.17), הבהירה ב”כ המבקש, כי “המרכיב אותו ביהמ”ש התבקש לאכוף, זה מרכיב המזונות”.

עם זאת, עיון בכתבי בי-דין בהליך קמא מגלה בנקל, כי הגם שבסעיף 27 לכתב התביעה  נטען לאכיפת פסק המזונות, הרי שבסייפת כתב התביעה, כמו גם בסיכומי  המערער שם, עולה ברורות, כי כוונתו הייתה לאכיפת כל מרכיבי פסק החוץ, שכן הסעד המבוקש שם, הינו “להכריז על פסק הדין – נספח ג’ – שניתן ע”י בית המשפט בניו-ג’רזי כפסק חוץ אכיף בישראל”.

 

  1. בנסיבות אלו, אין פלא בכך שביהמ”ש קמא נדרש במסכת נימוקיו לכל רכיבי הפסק הזר, וזאת הגם שבדיעבד התברר, כי לא היה בכך צורך, כשם שגם, כך בדיעבד, חלק מהנימוקים אכן אינם רלוונטיים לעניין אכיפת רכיב המזונות בלבד.

 

  1. להשלמת התמונה אציין רק, כי בית המשפט קמא דן בכל הסוגיות הצריכות לעניין וקבע סופו של יום, כי פסק הדין הזר (כולו) אינו אכיף על שום שתוכנו של פסק הדין הזר, סותר את תקנת הציבור ואינו עומד בתנאי סעיף 3 (3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי”ח – 1958 (להלן: “החוק”).

הנימוק העיקרי ולפיו קבעה כב’ השופטת קמא, כי פסק החוץ נוגד את תקנת הציבור, הינו בכך שאכיפתו פוגעת בשלטון החוק ובתוקפו של פסק הדין, אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון בעניין אי החזרת הקטינה (בע”מ741/11).

 

  1. אדרש אפוא, להלן, רק למה שיהיה נדרש לי לצורך דיון באכיפת רכיב המזונות בלבד.

 

  1. אוסיף ואקדים כבר עתה, כי אין חולק שעתה קיים פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת אשר קבע חיוב מזונות שעל המערער לשלם למשיבה בסך של 1,800 ₪ (פסק הדין מיום 12.3.15).

 

  1. עוד קבעה כב’ השופטת קמא, כי גם טובת הקטינה מחייבת את אי אכיפת פסק החוץ.

 

  1. באשר לחיוב במזונות הוסיפה וקבעה כב’ השופטת קמא, כי תביעתו של המערער לאכוף חיוב האישה במזונות הקטינה, שעה שהקטינה נמצאת בחזקתה ולא בחזקתו, היא לכשעצמה, התנהלות בחוסר תום לב ופגיעה בטובת הקטינה.

לכל אלה מוסיפה השופטת קמא את הימנעותו של המערער מליתן גט למשיבה וגם את הימנעותו מלהגיע לארץ מתוך חשש שיצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ.

 

  1. עוד קבעה כב’ השופטת קמא, כי קיימת למשיבה גם הגנה מפני אכיפת פסק החוץ וזאת בהתאם לסעיף 6 (א)(3) לחוק.

לטעמה של כב’ השופטת קמא, במועד פתיחת ההליך בארה”ב, 28.1.11 (ראה סעיף 29 ב’ לפסק הדין קמא), המשיבה והקטינה התגוררו בישראל ומשכך לא הייתה קיימת זיקת מגורים ולכן לא הייתה סמכות שיפוט לבית המשפט בניו-ג’רזי, לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי.

 

  1. עוד קבעה כב’ השופטת קמא, כי המשיבה לא הסכימה לשיפוט של בית המשפט בניו-ג’רזי, ומשכך גם זיקת ההסכמה לא התקיימה.

 

  1. עוד קבעה כב’ השופטת קמא, כי עומדת למשיבה גם ההגנה מכוחו של סעיף 6 (א)(4) לחוק, שכן פסק החוץ שניתן סותר את פסקי הדין של בית המשפט העליון ובתי המשפט למשפחה, הן בעניין הפורום הראוי לדון בענייני המשמורת, הן בשאלת החזרת הקטינה לארה”ב והן בשאלת המזונות. (להלן ארחיב בעניין פסקי הדין למזונות).

 

טענות המערער

 

  1. לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא בכל אחת מקביעותיו המשפטיות.

 

  1. באשר לתקנת הציבור, הרי ששעה שמדובר באכיפת רכיב המזונות בלבד, אין בכך פגיעה בתקנת הציבור, או בבתי המשפט בישראל.

לטענת המערער, בתי המשפט בישראל קבעו כדבר שבעובדה שהמשיבה נהגה שלא כדין, עת לא שבה לארה”ב וכל שנקבע הוא, כי בהתאם לחריגים כלשהם שבאמנת האג, (הסכמה או השלמה) עניין המשמורת ידון בארץ, הא ותו לא. מכל מקום שעה שאין המערער מבקש לאכוף את עניין המשמורת והחזרת הקטנה לארה”ב ומתמקד הוא רק בשאלת המזונות, הרי שאין באכיפת רכיב זה בלבד משום פגיעה בתקנת הציבור.

 

  1. אשר להגנה בדבר זיקת מגורים, הרי שעה שנקבע שמקום מגוריהם הטבעי של הצדדים עובר לפתיחת ההליכים בעניינם היה בארה”ב, ושעה שנקבע, כך לטעמו של המערער, שהמשיבה למעשה חטפה את הקטינה, הרי שקיימת זיקת מגורים.

 

  1. כך גם באשר לזיקת ההסכמה, סופו של יום, המשיבה הסכימה להשתתף בדיון בבית המשפט בניו –ג’רזי ואף השתתפה בו בפועל, באמצעות שיחה טלפונית, בנסיבות אלו, קיימת סמכות שיפוט בינלאומית גם מכח זיקת ההסכמה.

 

  1. באשר לפסקי דין סותרים, טוען המערער, כי בעת מתן פסק הדין למזונות בארה”ב, לא היה פסק דין למזונות, בר תוקף, בישראל.

לטענתו, פסק הדין שניתן ביום 3.7.12 ניתן בהעדר המצאה כדין וזה בוטל ביום 25.1.13. לטענתו של המערער, משמעות הביטול הינו ביטול רטרואקטיבי וכאילו כלל לא היה פסק למזונות.

משכך, אפוא, ובמועד מתן פסק החוץ 7.1.13, לא היה פסק דין בר תוקף למזונות בישראל

ומשכך פסק החוץ למזונות לא סותר פסק דין בישראל.

המערער ער לכך שביום 12.3.15 ניתן פסק דין למזונות בישראל, אולם, לטעמו, המועד הקובע הוא מתן פסק הדין הזר ולא המועד בו מתבקשת אכיפתו. מה גם שבמועד בו

התבקשה אכיפתו, 3.4.14, לא עמד בתוקפו פסק דין למזונות כלשהו.

 

  1. עוד טוען המערער, כי בכל מקרה לא מדובר בפסק דין שניתן באותו עניין, שכן בעוד פסק הדין בישראל עסק בחוב מזונות למחזיק בקטינה (קרי המשיבה) הרי, שפסק החוץ עסק במזונות לטובת מי שאינו מחזיק בקטינה וכנגד המחזיק בה שלא כדין בישראל, מעין “מזונות נזקיים”, כך לטענת המערער.

 

טענות המשיבה

 

  1. א. לטענת המשיבה, פסק החוץ ניתן בחוסר סמכות, שכן הוא ניתן לאחר פסקי דין

חלוטים בארץ, הן לעניין הקביעה, כי הקטינה לא תוחזר לארה”ב והן לעניין המזונות. לטעמה של המשיבה, בתי המשפט בארץ הכריעו בשאלת החזרת הקטינה לארה”ב וקבעו, כי זו תתגורר בישראל.

ב.       באשר לפסק הדין למזונות הרי שזה היה בתוקף במועד מתן פסק החוץ, ובכל מקרה פס”ד חדש למזונות היה בתוקף במועד פסק הדין מושא הערעור.

ג.       חיוב המזונות שנקבע בפסק החוץ, אינו מתייחס בנפרד לאב שאינו מחזיק בקטינה, אלא יש לראותו כמכלול ולפיו נקבע שהאב זכאי להיות המשמורן של הקטינה וכך מאחר וזו אינה בחזקתו נקבע סכום מזונות מופחת. לטענת המשיבה מדובר בסנקציה כספית על המשיבה.

 

  1. עוד טוענת המשיבה, כי בפועל נמצאת הקטינה בחזקתה והיא זו שדואגת לכל מחסורה ומשכך, אין כל הגיון לאכוף עליה לשלם מזונות למערער.

 

  1. מוסיפה וטוענת המשיבה, כי בהליך קמא נדרשה אכיפתו של פסק החוץ על כל רכיביו, ומכל מקום לא ניתן לפצל את פסק הדין ולאכוף רק חלק הימנו.

 

  1. עוד טוענת המשיבה, כי רק בתחילת 2012 הגיש המערער, בבית המשפט בניו-ג’רזי, תביעת גירושין, בה כרך הוא את נושא המשמורת ובמזונות, וזאת שעה שבארץ כבר התנהלו הליכים לעניין זה.

 

 

 

דיון והכרעה

 

  1. כאמור בפתח הדברים לעיל, פסק הדין קמא עסק בסוגיית אכיפת מלוא פסק החוץ ומשכך חלק ממה שנכתב בו, לא רלוונטי למחלוקת שבין הצדדים וכפועל יוצא מכך גם אינו מדויק.

 

  1. בטרם שאדון בפסק הדין קמא ושעה שהצדדים לא דייקו בתיאור העובדות מושא ההליכים המשפטיים בארץ, אסקור בקצרה את הרלוונטי לעניינינו וכדלהלן:

 

א.         תחילתו של סכסוך בתביעת המערער כאן להורות על השבתה המיידית של הקטינה

לארה”ב וזאת בהתאם לאמנת האג.

כב’ השופט ג’יוסי בשבתו אז בבית המשפט לענייני משפחה קבע (בתיק תמ”ש   54043-08-10), כי המשיבה נשארה עם הקטינה בארץ בניגוד להתחייבותה לחזור לארה”ב ובכך, ביצעה מעשה חטיפה וכי מקום מגוריה של הקטינה הינו בארה”ב.

עוד קבע כב’ השופט ג’יוסי, כי לא עומדת למשיבה הגנה כלשהי המוכרת לפי אמנת האג והמצדיקה את המשך בירור שאלת המשמורת בארץ.

משכך, קבע כב’ השופט ג’יוסי, כי יש להחזיר את הקטינה למקום מגוריה הרגיל, קרי בניו –ג’רזי.

 

ב.         על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, בפסק הדין המחוזי (תיק עמ”ש 44293-12-10), נחלקו השופטים, כאשר כב’ ס. הנשיא (כתוארו אז) השופט א. אברהם סבר, כי הגם שמקום מגוריה הרגיל של הקטינה היה בארה”ב, הרי שעדיין עומדת למשיבה כאן (שהייתה המערערת שם) טענת הגנה על בסיס יסוד ההשלמה, לאמור, המערער הסכים בדיעבד להשארת הקטינה בארץ.

שני חברי ההרכב האחרים שם (כב’ השופטים י. אברהם ו- ד. צרפתי), חלקו על קביעתו זו של כב’ השופט א. אברהם ולטענתם, לא חל כל חריג , המקנה למשיבה הגנה מפני השבת הקטינה לארה”ב. עוד נקבע על פי דעת הרוב שם, כי מקום מגוריה הרגיל והטבעי של הקטינה הוא בארה”ב.

 

ג.          כאמור לעיל, בכך לא הסתיימו ההליכים שבין בני הזוג ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה לבית המשפט העליון.

גם שם נחלקו הדעות ואולם אליבא דכל השופטים שם, יש לראות באי החזרת הקטינה לארה”ב משום מעשה חטיפה ומקום מגוריה הרגיל של הקטינה היה בארה”ב, משכך לדעת כל השופטים שם, מולאו התנאים המקדימים לתחולת האמנה וכל שנותר היה לקבוע האם מתקיים חריג כלשהו מן החריגים המונע החזרה מיידית (ראו סעיף 28 לחוות דעת של כב’ השופטת ע. ארבל).

לעניין תחולת החריגים, נחלקו כאמור השופטים שישבו בדין. כב’ השופטת ע. ארבל סברה, כי חל חריג ההסכמה וכב’ השופט ח. מלצר סבר לעומתה, כי חל חריג ההשלמה, ואילו כב’ השופט ע. פוגלמן, בדעת מיעוט, סבר, כי לא חל לא חריג ההסכמה ולא חריג ההשלמה ומשמולאו התנאים המקדימים של אמנת האג, הרי שיש להורות על השבת הקטינה לארה”ב.

(לעניין משמעות חריגי ההסכמה וההשלמה, ראה שם בסעיף 19 לחוות דעתה של כב’ השופטת ע. ארבל כאשר עיקרה של אבחנה הינו, שהשלמה הינה בדיעבד ולאחר “מעשה ההרחקה” ואילו הסכמה ניתנת מראש).

סופו של יום וכאמור, הוחלט בדעת רוב כחוות דעתה של כב’ השופטת ע. ארבל לאמור, שסוגיית המשמורת תתברר בישראל ואין להורות על השבתה של הקטינה לארה”ב לצורך בירור סוגיה זו.

 

  1. כתבתי את כל שכתבתי לעיל, כדי להסיר מעל סדר יומנו טענות עובדתיות שכבר נקבעו ושעליהן לא יכול שיהיו עוררין וכדלהלן:

 

א.         בוצע מעשה חטיפה.

 

ב.         מקום מגוריה הרגיל של הקטינה הינו בארה”ב.

 

ג.          שאלת המשמורת תתברר בארץ.

 

  1. דברים אלו שכתבתי לעיל, לעניין מקום מגוריה הרגיל של הקטינה שהיה בארה”ב נכונים למיטב הבנתי ועל כך להלן, רק לעניין הדיון באמנת האג והפורום הנאות לעניין בירור המשמורת והחזרתה של המשיבה לארה”ב לצורך בירור שאלה זו. אולם, לעניין המזונות נקודת הזמן, כך לעניות דעתי, הינה שונה ועל כך כאמור להלן.

משכך אפוא, את הניתוח המשפטי להלן לעניין זיקת המגורים ולעניין תקנת הציבור יש לקרוא רק לעניין המשמורת.

 

  1. עוד יש להוסיף, כי בין לבין, נקבעה משמורת זמנית אצל המשיבה, ואולם, איש מן הצדדים לא עתר להמשך הבירור באשר למשמורת הקבועה. אבקש כבר עתה לסלק מעל סדר יומנו את טענת המערער ולפיה, המשיבה נוהגת בחוסר תום לב שעה שאינה ממשיכה לברר את סוגיית המשמורת, שכן הסיבה לכך היא אי הימצאותו של המשיב בארץ, ומכל מקום, המערער יכול היה לפנות לבית הדין הרבני או לבתי המשפט כאן בארץ, לשם השלמת סוגיית ברור המשמורת.

 

  1. כאמור, בית המשפט קמא, קבע בפסק דינו, כי לא הייתה סמכות בינלאומית פרטית לבית – המשפט בניו-ג’רזי לדון בתביעה כלל וזאת נוכח העובדה שלא התקיים הכלל של זיקת מגורים. בכך להבנתי טעתה כב’ השופטת קמא, שכן וכאמור לעיל, כל הערכאות שדנו בסוגיה זו, לרבות בית המשפט העליון קבעו מפורשות, כי למועד פתיחת ההליכים שבין הצדדים, כאשר לכל הדעות ההליך הראשון נפתח ביום 1.7.10 בארה”ב (ראה סקירת כב’ השופט ג’יוסי בעניין זה) היה מקום מגוריה הטבעי של הקטינה בארה”ב. נכון הוא שבאותו מועד ובאופן אקראי, כך נקבע, שהו המשיבה והקטינה בארץ לרגל חופשת פסח, ואולם, אין לראות בכך, כי נכון לאותו מועד הייתה כוונה או רצון של הקטינה והמשיבה להישאר בארץ. כאמור, כל הערכאות קבעו כממצא עובדתי שבין לפי “האסכולה העובדתית” ובין לפי “האסכולה הכוונתית” (ראה סעיפים 19 ו-20 לפסק דינו של כב’ השופט ס. ג’יוסי) מקום מגוריה הרגיל של הקטינה הינו בארה”ב.

משכך והגם שיכול ונכון למועד ההליכים בפני כב’ השופטת קמא, כבר הוכח שאין בכוונתה של המשיבה לחזור לארה”ב, אין לכך דבר עם הקביעה העובדתית שנכון לתחילתו של הסכסוך, מקום מגוריה הרגיל של הקטינה היה בארה”ב.

לכך יש להוסיף, כי בכל מקרה ושוב אליבא דכל הערכאות שדנו בעניין, יש לראות במעשה אי החזרת הקטינה לארה”ב על ידי המשיבה כמעשה חטיפה ומשכך לא ניתן לקבוע על סמך מעשה בלתי חוקי זכויות כלשהן למשיבה.

 

  1. הנימוק המרכזי של בית המשפט קמא, לדחיית התובענה היה הנימוק של “תקנת הציבור” . לעניין זה טען כזכור המערער, שאין לראות בחיוב מזונות בשיעור מזערי של 48 דולר ארה”ב לשבוע , כפגיעה כלשהי בתקנת הציבור.

מסכים אני עם טענה זו של המערער. יש לזכור וכמפורט לעיל, שפסק הדין קמא התייחס לאכיפת כל רכיבי פסק-החוץ ולעניין זה צדק בית המשפט קמא בקביעתו, כי אכן אכיפת מכלול רכיבי פסק החוץ נוגדים באופן ברור את תקנת הציבור וזאת שעה שבית המשפט העליון כאן קבע מפורשות, שסוגיית משמורת הקטינה תתברר בישראל. אולם וכאמור, לעניין מרכיב המזונות בנפרד, וככל שזה ייאכף, הרי שלטעמי אין בכך משום פגיעה בתקנת הציבור. מה גם שעניין זה כבר נקבע בפסיקה:

 

“רק לעתים נדירות ידחה פסק חוץ מפני תקנת הציבור בטענה על דבר היותו של פסק דין מוטעה או גורם אי צדק לא יהא בה די” (ע”א 1137/93 אשכר נ’ היימס, פד”י מח’ (3), 641)”.

 

  1. שעה שהוברר, שכל העיסוק באכיפת פסק החוץ הוא לעניין מרכיב המזונות בלבד, הרי שהגיעה השעה להידרש במפורש ללוחות הזמנים לעניין פסק הדין למזונות, הן בישראל והן בארה”ב, שכן ללוחות הזמנים השפעה של ממש, בקביעות שונות הנוגעות הן לתביעה המוקדמת לאכיפה, והן להגנה בפני אכיפה.

 

 

  1. לענייננו, אין מחלוקת לגבי העובדות הבאות:

 

א.         במועד פסק הדין של בית המשפט קמא היה בתוקף פסק דין חלוט למזונות, שעל פיו חויב המערער לשלם סך של 1,800 ₪ לחודש עבור מזונות הקטינה, פסק דין זה ניתן כאמור ביום 12.3.15.

 

ב.         במועד מתן פסק החוץ (7.1.13) היה לכאורה תלוי ועומד פסק דין למזונות של כב’ השופט ס. ג’יוסי מיום 3.7.12 ולפיו, חויב המערער  בתשלום מזונות בסך של 2,600 ₪ לחודש.

 

ג.          פסק דין זה בוטל בהעדר המצאה כדין ביום 25.2.13.

 

  1. באשר ללוחות הזמנים בתביעות בחו”ל. שלוש נקודות זמן ברורות בפנינו. האחת, הדיון מיום 25.8.11, בבית המשפט בניו-ג’רזי בו השתתפה טלפונית (בחלקו לפחות) המשיבה כאן ובסיומו הודיעה כב’ השופטת שם שבכוונתה להורות על השבת הקטינה לארה”ב עד ולא יאוחר מיום 10.9.11 (נספח ו’ לתיק מוצגי המערער).

בדיון זה כלל לא דובר או נפסק דבר, לעניין מזונות ובפתח דבריה של כב’ השופטת שם, מתייחסת היא לעתירה למתן צו על תנאי שהוגשה ב-4.2.11 ובמהותה ביקשה את “החזרתה הדחופה של בתם של הצדדים לארצות הברית…..” (הציטוט מתוך התרגום של דיון זה שצורף לתיק המוצגים), ובמקור בשפה האנגלית נאמר כך:

 

“That order to show cause wax filed on Februar 4th of 2011, and in essence it sought the emergent return of the parties’ child to the United States from Israel. At that time—and the child’s is ……”

 

נקודת הזמן השנייה אפוא, היא מועד פתיחת ההליך מושא אכיפת פסק החוץ, 4.2.11, ונקודת הזמן השלישית היא מתן פסק החוץ 7.1.13 אליו נדרשתי כבר לעיל.

בפסק החוץ וכזכור, נקבע גם החיוב במזונות, זה שנותר לדיון בפנינו.

מה קרה בין 4.02.11 ועד ל-7.1.13 איני יודע, וזאת על שום שהמערער לא טרח להודיענו, לא במסגרת ההליך קמא ולא במסגרת ההליך שבפנינו.

עם זאת, המערער הצביע, כך בסיכומיו בפנינו, על תאריכים ומועדים שונים במקצת.

כך בסעיף 8 לסיכומים מטעמו, טען המערער, כי בתאריך 2.2.11 “נפתח כדין הליך משמורת בבימ”ש בניו-ג’רזי והשבת הקטינה…”.

הנה כי כן, לטענת המערער ההליך נפתח ב-2.2.11 בעוד שמפסק החוץ מיום 25.8.11 עולה, כי מדובר בתיק שנפתח ב-4.2.11 וכן עולה, כי מדובר היה בתביעה למשמורת והשבת הקטינה ולא בתביעה לעניין מזונות!

חרף האמור לעיל, הרי שבסעיף 17 לסיכומי המערער נכתב, כי “המערער הגיש תביעה אזרחית בחו”ל ב-2.2.11 בין היתר, משמורת, מזונות ורכוש…”.

כאמור, לא ראיתי תביעה כלשהי בעניין מזונות שהוגשה בכלל ובפרט לא ביום 2.2.11.

במקום אחר בסיכומיו (סעי 64 סיפא) קובע המערער, בלא ביסוס כלל, כי התביעה בחו”ל   נשוא הפסק, הוגשה ב-28.1.11 (כך גם בסעיף 11 לסיכומי התשובה מטעם המערער בהליך קמא).

עוד יוער, כי ב”כ המשיבה טענה שתביעת הגירושין בה נכרכה התביעה למשמורת ומזונות נפתחה בתחילת שנת 2012. סבורני, כי תימוכין של ממש יש לעמדתה זו של המשיבה, שכן מספר התיק מושא פסק החוץ, הינו 02-2210-12 ראה בכותרת לנספח ז’ הנ”ל וכן בחוות הדעת של עוה”ד טלי רוזן (נספח יב’ בתיק המוצגים) ושם בסעיף 5.

 

  1. עתה משלוחות הזמנים בפנינו, או למצער חלקם, עלינו לדון שוב בטענות ההגנה של המשיבה ובכללן דיון בשאלה האם כלל הייתה לבית המשפט בניו –ג’רזי, סמכות שיפוט בינלאומית פרטית כלפי המשיבה והקטינה, בכל הקשור לחיוב במזונות.

צדקה כב’ השופטת קמא עת שהסתמכה בסעיף 27 לפסק דינה, על הוראות סעיף 6 (א) (ד) לחוק שזו לשונו :

 

“6 (א)  פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה:

(1)   הפסק הושג במרמה;

(2)  האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן  הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה;

(3)  הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על-פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי החלים בישראל;

(4)  הפסק נוגד פסק דין אחר שניתן באותו ענין בין אותם בעלי דין ושעודנו בר-תוקף;

(5)  בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד, באותו ענין ובין אותם בעלי דין, בפני בית משפט או בית דין בישראל”.

 

צדקה היא גם בקביעתה, כי סמכות שיפוט נקנית על המשפט הבינלאומי באחת שתי זיקות-מגורים או  הסכמה.

 

  1. לעיל, וכאמור, דנתי בזיקות אלו ביחס לפסק החוץ ככל שעסק בהיבטי אמנת האג שהינם בהשבת הקטינה לארה”ב לצורך בירור המשמורת, ואכן באשר לכך, נקבע בכל הערכאות הקודמות, כי מקום מגוריה הטבעי של הקטינה נכון לאותה עת, היה ארה”ב.

 

  1. באשר לדיון המזונות, כך לדעתי, בחינת נקודת הזמן הינה שונה.

אין מחלוקת עובדתית, כי הקטינה שוהה בארץ מאז חודש מרץ 2010, אין ספק שביום 10.10.10 כבר הגישה המשיבה תביעה למזונות הקטינה (הגם שזו נמחקה סופו של יום וחודשה לאחר מכן ביום 6.2.11).

אין מחלוקת שבתאריך 7.1.13 שהוא לכל הדעות המועד הראשון בו ניתן פסק דין חוץ למזונות, כבר שהתה הקטינה בארץ קרוב ל-3 שנים (!) ומדובר בקטינה שנולדה ב-9/09, הוי אומר, כי במרבית תקופת חייה שוהה הקטינה בארץ.

להבהרת התמונה אוסיף, כי בעת שניתן פסק דינה של השופטת קמא, הייתה כבר הקטינה כבת 7.5, לאמור שוהה היא בארץ נכון לאותו מועד כ-7 שנים.

אין מחלוקת של ממש גם, כי לעת הזו, הצפי הוא כי הקטינה תמשיך להתגורר בארץ, ומכל מקום הדיון במשמורת הקבועה , צריך שיתקיים בארץ, כך קבע בית המשפט העליון. בהינתן נסיבות גילה של הקטינה ובהסתמך על העובדה שהקטינה מצויה בארץ כ-7 שנים דהיינו במרבית חייה עד כה, הרי שסביר להניח, בלי שאקבע מסמרות כמובן, כי צפוי הוא וכאמור לעיל שהקטינה תוסיף ותישאר בארץ. אוסיף לכך, כי על מנת שיקבע, כי גם המערער ראוי להיות משמורן, וכי הוא זכאי למשמורת כזו או אחרת, צריך יהיה שהמערער יתייצב לדיונים פה, על מנת שניתן יהיה לבחון אופציה של משמורת משותפת, כזו או אחרת. לעת הזו, המערער נמנע מלהגיע לארץ ומשכך אופציה זו אינה ריאלית. משכך ולצורך הדיון בעניין המזונות, מקום מגוריהן של המשיבה והקטינה, ונכון למועד פסק הדין למזונות הוא בארץ.

 

  1. נוכח האמור לעיל, דומני גם שלא ניתן לקבוע שקיימת הסכמת המשיבה לדון בארה”ב בעניין מזונות הקטינה.

כל שלמד המערער על הסכמת המשיבה הינו מהעובדה שזו השתתפה טלפונית בדיון מיום 25.8.11. דיון זה כזכור, וכדבר כב’ השופטת שם בעצמה, עסק אך ורק בעניין השבת הקטינה לארה”ב לצורך הדיון בשאלת המשמורת.

כב’ השופטת הוסיפה שם כי באותו הזמן, שני הצדדים יוצגו על ידי עורכי דין.

אולם, ככל שהייתה הסכמה וככל שיוצגה המשיבה בתחילת התיק שם, הרי שהיה זה אך ורק לעניין השבת הקטינה לארה”ב ולא לעניין המזונות.

משכך אפוא, והגם שבפסק החוץ מיום 7.1.13 קובעת כב’ השופטת שם, שטיוטת פסק הדין הוצגה למשיבה לפני מועד מתן פסק הדין בפועל, אין בכך כדי להראות שהמשיבה הסכימה לסמכות השיפוט של הבית המשפט שם.

 

  1. משכך אני סבור, כי בית המשפט הזר, כלל לא היה מוסמך לתת את פסק החוץ, בכל הקשור לרכיב המזונות ומשכך אין להורות על אכיפתו.

 

  1. חרף האמור לעיל, אדון גם בטענות ההגנה ובכללן בטענת ההגנה שהועלתה בהליך קמא, שהיא טענת ההגנה שבסעיף 6(א)(4) שזו לשונו:

 

“6 (א)  פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה:

                            (4)    הפסק נוגד פסק דין אחר שניתן באותו ענין בין אותם בעלי

                                    דין ושעודנו בר-תוקף;

 

שתי שאלות בעניינינו עולות מסעיף זה, האחת, האם במועד מתן פסק החוץ, היה פסק דין אחר בר-תוקף והאם מדובר באותו עניין. אדון בשאלות אלו כסדרן.

 

  1. אין חולק, כי באופן מעשי ואולי טכני, היה ביום 7.1.13 הוא מועד מתן פסק החוץ, פסק דין למזונות שניתן כאמור ביום 3.7.12. (להלן: “פסק הדין הראשון“).

אין חולק, כי זה בוטל ביום 25.2.13 שכן התברר שלא בוצעה המצאה כדין.

אין חולק גם, כי במועד מתן פסק הדין בערכאה קמא, עמד בתוקפו פסק דין למזונות שניתן כאמור ביום 12.3.15.

 

  1. לעניות דעתי, ניתן להצביע על שתי נקודות זמן שבהן יש לבחון האם קיים פסק דין סותר. הנקודה האחת, היא מועד מתן פסק החוץ והנקודה השנייה, היא המועד בו בית משפט בישראל מורה או מבקש להורות על אכיפת פסק החוץ.

 

  1. המועד האחד הוא כאמור, מועד מתן פסק החוץ, דהיינו 07.01.13. במועד זה קיים היה פסק דין למזונות, שבוטל כזכור לאחר מכן. שומה היה על בית המשפט בניו-ג’רזי, כשם שהתייחס למכלול פסקי הדין בישראל שהוצגו בפניו, נכון לאותה עת, ליתן דעתו לפחות, גם לפסק הדין למזונות שהיה אז בתוקפו.

כאמור לעיל, איני יודע אל נכון, מתי כלל עלתה שאלת המזונות בפני כב’ השופטת שם, אין לכך התייחסות לא בפסק הדין מיום 25.8.11 וגם לא בזה של 7.1.13 (למעט, הקביעה שנקבע חיוב במזונות). דומני אבל וכמפורט לעיל שצודקת המשיבה, כי הליך הגירושין שבעקבותיו באה הפסיקה למזונות היה ב-02.12. במועד זה היו הליכים תלויים ועומדים בין הצדדים (ועל כך גם להלן) וכאמור עדיין עמד בתוקף פסק הדין הראשון למזונות.

אחד העקרונות המרכזיים לקליטת פסק חוץ הינו הדדיות בין מדינות ונימוסים בינלאומיים (ראה ג. הלוי, תורת מתקל הדינים כרך ג’ עמ’ 496 בפסקה האחרונה)

גם כב’ השופטת שם הייתה ערה לכלל זה וקבעה כי :

 

Therefore, I cannot afford comity to the decisions made by the Israeli court. Full faith and credit is to be accorded to participants of the Hague Convention provided that the underlying decision was properly made. The rule of comity is grounded in the policy of avoiding conflicts. However, it is only afforded if the underlying issue was decided correctly.

I cannot agree with the final determination of the Israeli court. I find that the Hague applies. I find, as did every other judje who has entertained this application, found that New Jersey is the habitual residence of the child. And I find that the child must be returned to New Jersey.

The Israeli court failed to follow the provisions established within the Hague. I find that the decisions were not based in the facts and that they have exceeded their boundaries. And as such, I will not accept that decision. I will not afford it comity.

 

בנסיבות אלו, שומה היה על השופטת שם להידרש לעובדה, כי קיים פסק דין למזונות בארץ. לא מצאתי לכך התייחסות ולא מצאתי כי המערער הביא לתשומת לב השופטת שם שקיים פסק דין למזונות בארץ.

 

  1. המועד השני הרלוונטי, לא פחות ואולי אף יותר, הוא מועד מתן פסק הדין בישראל, העוסק בשאלת האכיפה. פסק דינה של השופטת קמא ניתן ביום 17.01.17, במועד זה עומד בתוקפו ואף היה חלוט פסק הדין למזונות מיום 12.03.15. לטעמי, למועד מתן הפסק המורה על אכיפת או, אי אכיפת פסק החוץ, יש חשיבות, שכן במועד זה בית המשפט קמא צריך היה לקחת בשיקוליו את העובדה שקיימים שני פסקי דין סותרים בין אותם בעלי דין ובאותו עניין ושהינם ברי תוקף ועל בסיס זה ליתן את פסק דינו.

ראה לעניין זה שוב בספרו הנ”ל של ג. הלוי ושם בעמ’ 574 וכדלהלן:

 

“המחוקק הישראלי לא העניק עדיפות במישור ציר הזמן לפסק מוקדם על-פני פסק מאוחר, אלא פסל את אפשרות אכיפת פסקי החוץ הסותרים גם יחד”.

 

(ב”כ המערער ציטטה זאת אולם לטעמי פירשה זאת שלא כהלכה).

 

הנה כי כן, לא ניתן לאכוף פסקי חוץ סותרים גם יחד. ובאותה מידה גם לא ניתן לאכוף פסק ישראלי ופסק חוץ סותרים גם יחד. לעניין זה אעיר, כי פסק הדין שניתן כדין בישראל ניתן לאוכפו ישירות במסגרת פניה ללשכת ההוצאה לפועל, ואין צורך להכריז עליו כאכיף. עם זאת התוצאה היא אותה תוצאה, ושעה שקיים פסק דין אחד שמטיבו וטבעו הינו אכיף, שוב לא יורה בית משפט על פסק חוץ אחר הסותר אותו כאכיף, גם כן. ראה גם לעניין זה בספרו הנ”ל של ג. הלוי ושם בעמ’ 585:

 

“בהתקיים חמשת התנאים דלעיל מתקיימת טענת ההגנה בדבר מעשה בית דין (res judicata ), ובית המשפט המקומי יימנע מלהכריז על פסק החוץ כפסק אכיף. לעניין זה אין נפקא מינה, אם הפסק הנוגד הוא פסק חוץ או פסק מקומי. לכף השפעה אך במישור יישומו של החיוב האישי בפועל. אם מדובר בפסק חוץ נוגד, כי אז יש בטענת הגנה זו כדי למנוע את ההכרזה על שני פסקי החוץ, באופן הדדי, כפסקים אכיפים. כתוצאה נגזרת, לא ניתן יהיה ליישם אף לא אחד מן החיובים האישיים הכלולים בהם. לעומת זאת, כאשר הפסק הנוגד הוא פסק מקומי, כי אז הוא מונע את ההכרזה על פסק החוץ כפסק אכיף, אך אין בכך כדי למנוע את הוצאתו של הפסק המקומי אל הפועל במסגרת הליכי ההוצאה לפועל המקומיים.

הטעם לכך הוא, כי פסק מקומי אינו טעון הליכי הכרזה עליו כעל פסק אכיף. הזוכה בפסק מקומי רשאי לפנות ישירות לרשויות ההוצאה לפועל לצורך ביצועו של החיוב האישי הכלול בפסק ללא צורך בהליך מקדמי בפני בית המשפט המקומי. כפועל יוצא, אין קיומו של פסק חוץ נוגד באותו עניין יוצר מניעה מפני אכיפתו של הפסק המקומי. מאחר שמעשה בית דין בהקשר זה מחייב את זהות שיטת המשפט (רק פסק ישראלי עשוי למנוע את אכיפתו של פסק ישראלי אחר באותו עניין), כי אז אין בפסק חוץ כדי למנוע או לעכב את הליכי ההוצאה אל הפועל של פסק הדין המקומי”.

 

עוד אבקש להדגיש, כי בית המשפט הדן בבקשה לאכיפה אינו צריך לקבוע שפסק החוץ אינו אכיף, כל שעליו לקבוע, כי הוא דוחה את הבקשה להכריז על פסק החוץ כאכיף, בכך אין קביעה נורמטיבית איזה פסק עדיף, כל שקובע בית המשפט הוא, כי בנסיבות מסוימות, שאחת מהן כאמור, קיומו של פסק נוגד, לא יוכרז פסק החוץ כאכיף (ראה דרך משל, שוב בספרו הנ”ל של ג. הלוי ושם בעמ’ 518 ו-549.

 

  1. חשיבות נוספת ללוחות הזמנים היא לעניין הגנת סעיף 6(א) (5) שעניינו הליך תלוי ועומד.

אין חולק, כי הליך המזונות הראשון נפתח כבר ביום 10.10.10 ונסגר ביום 2.2.11.

לפיכך אפוא, וככל שהליך פתיחת תיק המזונות בארה”ב נפתח בין 10.10.10 לבין 2.2.11 (וכזכור אחד המועדים שנקב התובע הינו 28.1.11), הרי שממילא לא ניתן לאכוף את פסק החוץ.

אין חולק גם, כי ב-6/11 נפתח הליך המזונות מחדש ולפיכך ככל שהליך המזונות בארה”ב נפתח לאחר 6.11.11 שוב לא ניתן ומאותה סיבה, של הליך תלוי ועומד, לאכוף את פסק החוץ! כאמור לעיל הדעת נותנת שההליך בארה”ב לעניין הגירושין נפתח ב-02.12.

 

  1. עניין נוסף שיש לדון בו הוא התנאי הנוסף הקבוע בסעיף 6(4) לעיל, דהיינו האם מדובר באותו עניין.

במבט פשטני הרי שמדובר באותו עניין ממש, חיוב במזונות הקטינה, בבית המשפט בישראל הוטל חיוב זה על המערער, ובפסק החוץ הוטל חיוב זה על המשיבה. ככל שמדובר באותו עניין, הרי שבהתאם למסקנתי, כי המועד הקובע הוא מועד מתן פסק החוץ או מועד הפסיקה לעניין האכיפה, הרי שממילא התקיימו כל התנאים להורות על אכיפתו של פסק החוץ.

 

  1. הגם שקבעתי לעיל שמדובר באותו עניין הרי שב”כ המערער טענה שלא מדובר באותו עניין. לטעמה, המזונות כאן נקבעו לטובת המשיבה, המחזיקה בקטינה ואילו המזונות שם נקבעו כ”מזונות נזקיים” לטובת המערער, רק בגין העובדה שהמשיבה מחזיקה בקטינה שלא כדין.

אקדים ואומר, כי לשון פסק החוץ והקביעה בו לעניין המזונות אינה תומכת בפרשנות המערער וזו לשונה:

 

“ORDERED effective January 7,2013, Defendant shall pay to plaintiff the sum of $48.00 per week in child support through the Bergen County Probation Department;

 

As the minor child continues to be wrongfully detained in Israel, the child support has been calculated at a rate of 38% of the Sol Parenting Guidelines Worksheet attached as Exhibit A. This sum represents the 38% in fixed costs identified un Appendix IX-A of the 2013 New Jersey Rules of Court, including but not limited to house related expenses sush as dwelling utilities, household furmishings and household care items which are incurred even when the child is not residing with the parent” 

 

אולם, אם צודק המערער בפרשנותו זו, הרי שכל החיוב במזונות מבוסס על אי קבלתה של כב’ השופטת שם את תוצאות פסק דינו של בית המשפט העליון כאן.

משכך, אפוא, החיוב במזונות הינו אך נגרר אחר קביעותיה המרכזיות ולפיהן שאלת המשמורת תתברר בארה”ב (למעשה קבעה היא שהמשמורת הזמנית תהיה בידי האב) ושעל המשיבה להשיב את הקטינה לחו”ל.

כאמור, בשתי שאלות אלו, קבעתי לעיל שצדקה כב’ השופטת קמא, עת קבעה שמטעמי תקנת הציבור, פסק החוץ ברכיבים אלו אינו ניתן כלל לאכיפה.

זאת ועוד, עולה ברורות כי החיוב במזונות המשיבה, מתבסס על קביעותיה של כב’ השופטת שם, שהקטינה מוחזקת שלא כדין בישראל, וברי הוא שיש מימד עונשי בחיוב בהוצאות, אשר בפועל נועדו אך ורק לטובת המערער ולא לטובת הקטינה.

משכך אפוא, ואם לא באותו עניין עסקינן, הרי שבוודאי דין הערעור להידחות ופסק החוץ אינו ניתן כלל לאכיפה.

 

שתי הערות טרם סיום

 

  1. ב”כ הצדדים טענו באריכות לעניין אפשרות פיצול פסק הדין והפנו זה בכה וזה בכה, לפסקי דין התומכים בטענתם. לעניין זה נתתי דעתי גם לטענת הרחבת החזית לה טען המערער בסיכומי התשובה מטעמו. שעה שהגעתי לתוצאה אליה הגעתי שוב אין לי צורך לדון בטענות אלו ונשאיר אותן לעת מצוא.

 

  1. ב”כ המערער מבססת, בין היתר, את טיעוניה על אמנה של האו”ם בדבר חיוב מזונות משנת 1956 – אמנת ניו- יורק ועל מזכר הבנות שנחתם בין ישראל לארה”ב לצורך שיתוף פעולה באכיפת מזונות ילדים.

לעניין זה טען המערער, כי אי אכיפת פסק החוץ למזונות הינו בניגוד למזכר ההבנות הנ”ל ובניגוד לאמנת ניו-יורק ויהיה בכך משום פגיעה בבקשות עתידיות של מדינת ישראל לאכוף פסקי מזונות בארה”ב.

בכל הכבוד לטענה שובת-לב זו, הרי שמזכר הבנות זה כלל לא הובא בפנינו, כמו גם לא בפני הערכאה קמא, ונטל להוכחתו מוטל היה על המערער. זאת ועוד ועיקר, מזכר ההבנות, כמו גם אמנת ניו –יורק לעניין זה, נועדו להבטיח את זכויות הקטינים ומזונותיהם, ראה לעניין זה בדברי כב’ השופט נ.הנדל ברע”א 7420/15, פלוני נ’ פלונית 9.3.16:

 

“אמנת ניו-יורק נועדה להגן על זכויות הילדים במקרה בו הם אינם מתגוררים עוד בשטח אותה מדינה של אחד מהוריהם, ותכליתה להבטיח שגבולות המדינה לא יהוו את המכשול בפני הילדים למימוש זכויותיהם בתביעת מזונות”.

 

בנסיבות שבפנינו, אין ספק כי אכיפת פסק החוץ למזונות (נכון למועד זה לאחר כ-7 שנים בהן הקטינה בארץ) אין בו משום עזרה במימוש זכויותיה של הקטינה.

ניתן לומר שההיפך הוא הנכון , אכיפת חיוב במזונות בגין פסק החוץ, שנועד, רק לכיסוי הוצאות המערער הוא זה שיפגע בעליל בזכויותיה של הקטינה כאן.

לפיכך וגם מסיבה זו דין הערעור לדחייה.

 

  1. סוף דבר אפוא, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור מכל אחת מן הסיבות שמניתי לעיל.

בנסיבות העניין והגם ששני הצדדים מיוצגים על ידי לשכת הסיוע המשפטי, אמליץ לחבריי לחייב את המערער בהוצאות הליך זה בסך של 20,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.

 

אשר קולה, שופט

[אב”ד]

 

דני צרפתי, שופט

אני מסכים לפסק דינו של חברי כב’ אב”ד השופט א. קולה.

 

דני צרפתי, שופט 

 

עירית הוד, שופטת

אני מסכימה לתוצאת פסק הדין של אב”ד כב’ השופט א. קולה.

 

עירית הוד , שופטת 

הוחלט אפוא, פה אחד לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות הליך זה בסך של 20,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.

פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרסום פרטים מזהים.

ניתן היום,  ט”ו כסלו תשע”ח, 03 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.

 

   
א’ קולה [אב”ד]   ד’ צרפתי, שופט   ע’ הוד , שופטת
Views: 47

19 Comments

  1. מרוקאית מרגישה חולשה והולכת לרופא להבדק הרופא: חסר לך ויטמינים בגוף את צריכה לקחת כל יום B12המרוקאית וואי אני לא יכולה בישתיים עשרה אני אוספת את הילדה מהבית ספר.

  2. מרוקאית באה לבעלה ואומרת אולי תתן לי איזו מילה חמה בעלה שתישרפי

  3. היא הביאה ממזר לעולם בכוונה. כתוב לא יבוא ממזר בקהל ד׳. מה יקרה כשהילד יגדל ויגלה מה האמא שלו עשתה ווה עליה

  4. למיטב זכרוני כרזת הבחירות של הליכוד לפני שנים רבות היה “ביבי או טיבי”.

    אני כאבא החלטתי לאור היסטוריה של שלוש עשורים בהם פוליטיקאים מהימין משתינים בקשת על סבלם של אבות גרושים ועושים הון פוליטי מסבלם, לשמור על כבודי העצמי.

    אני אצביע הפעם לבן גביר. אני מאחל להם הצלחה במימוש המצע שלהם. מערכות שלא ניתן לתקן, צריך לאתחל.

  5. יום יבוא והשלטון המושחת יחרב במהרה בימנו ואז נתפוס אותך ונשלח אותך לכלא לכל החיים עד צרת נשמתך נבלה. אבל את לא תלכי לשם לבד כי כל השופטים החלאות מציון וכל עובדי הרווחה ישפטו וישבו כל החיים בכלא כד צאת נשמתכם. באשר לפמינאציות אני בטוחה שיושבי הארץ הערבים יחסלו אותכם במהרה סימנו אמן

  6. מצווה לתבוע את החלאות בחול.
    בסך הכל פקידים צשהפרו אמונים למדינת ישראל
    אמיר

  7. יה מטומטמת כשישימו עליך יד כל החרה שיצרת ישפך עליך ואת תטבעי בחרה שלך

  8. תשתקי, נחשת צפע ושרמוטה מרוקאית מקצועית, שמזילה דמעות תנין. תאכלי מה שבישלת. סוף מעשה במחשבה תחילה.

  9. אושרת בן חיים לא “אברג’יל”, את בדיחה ונזק לאנושות

  10. זונה בת זונה חלאת אדם אין מילים לתאר את הפרצוף הגועלי הזה, אם עכשיו היית בפלורידה היית מקבלת עונש מוות עם זריקת רעל יא נבלה ! הרסת לילדה שלך את החיים ! יאללה יאללה לכי לבית משפט בישראל ותמציאי לילדה שלך אבא פסיכולוגי , ככה הבת שלך לא תדע שהיא אמריקאית ויש לה אבא שאוהב אותה, בואי לפלורידה לקבל זריקת רעל חלאת אדם שכמותך ! רצחת לילדה את החיים בחסות החוק של מדינת ישראל, בגללך אבות לוקחים אם פונדקאית יא זבל !!!

  11. הנביא כתב.. “ונגלה ערוות זנונייך, וזימתך ותזנותייך”

  12. תגובת המערכת:
    האם גם כשחטפת את הילדה לישראל דאגת לה וחשבת על עתידה?

    למה לא חשבת איך מרגישה ילדה קטנה בת 3 כשהיא לא יכלה להיות עם האבא שלה?

    האם חשבת שניתוק מאביה שרון ירגום לה נזק?

    האם לא מה שאת עשית (כן את גרמת לזה לא משהוא אחר) גרם לנזק בלתי הפיך לילדה ולצורה שהיא תחיה עם עצמה והסביבה כאשה בעתיד?

    איך זה שלא חשבת שהיא יום אחד תתבגר ותגלה את האמת שאמא שלה פושעת וחטפה אותה ומבוקשת באינטרפול על חטיפת ילדה? האם חשבת שאופיר תוכל להשלים עם זה שהתמונה של אמא שלה כמבוקשת בכל תחנת משטרה בעולם זה דבר שיביא כבוד למשפחה?

    כמה תוכלי לשקר את הילדה, הרי יש שנים של מסמכים ועדויות ופסקי דין נגדך, וצווי הבאה מבתי משפט כולל עיקולים וקנסות על כל יום שסירבת להחזיר את הילדה לארץ המוצא שהיא נולדה בה, ארה”ב ולא ישראל. את חטפת והפרדת בכח ילדה קטנה מאבא שלה

    ולמה את עדיין מסרבת כרגע לתת לו להפגש אתה? את אכזרית והתאכזרת לילדה תמימה שנתנה אמון באמא שלה ואת חוששת שהיא גילתה שאמא שלה בגדה בה ובאבא שלה ומבוקשת כפושעת נמלטת.

    מכאן גם נראה שהתחתנת בנשואים אסורים.. וגם הבאת ילד ממזר לעולם.. בנשואים אסורים. האם אולי במקרה חשבת על הילד הזה? ואיך העתיד שלו יראה? כמובן שלא

    נראה שאת פסיכית לגמריי, חיה בצורה אגואיסטית לחלוטין רק לטובת עצמך וגורמת רק צער, נזקים ואסונות לכל מי שסביבך, אחרת לא היה לך סיבה להתבייש במעשים המכוערים שלך. למה? כי רק אכשיו כולם יודעים מה עשית ומי את באמת?

    גהני גיהנם מובטחים לאשה כמוך. את באה לכאן בחוצפה ועוד מגיבה בתור פושעת, כשבכל מדינת חוק נורמאלית ההית מזמן אחרי סורג ובריח לפחות ל 20 שנה.

    לילדי הכיתה היקרים שמכירים את אופיר בן חיים:
    תמסרו לאופיר שאבא שלה אהב ואוהב אותה והוא מאוד רצה לראות אותה ועדיין מצפה לזה בכל יום. הוא לעולם לא וויתר עליה ולא יוותר.

    תמסרו לה שהוא נלחם בשבילה בכל כוחו, ובזבז כל מה שהיה לו וגם מה שלא היה לו רק בכדי להיות אתה .

    הוא לקח הלוואות גדולות ממשפחה וחברים כדי להחזיר אותה אליו או לפחות לראות אותה בביקורים מסודרים כאן. והאם המטורפת ומערכת המשפט הרקובה והקלוקלת מנעה ועדין מונעת לתת לבת להפגש עם האב.

    תמסרו לה שאבא שלה שמר לה חדר פנוי בדירה שלו מאז שהיא עזבה בתקווה שהיא תוכל לבוא לביקור שיהיה לה הכל מוכן ויפה כמו שכל אב רוצה רק טוב לבת שלו והוא ישמח לשלוח לה כרטיס לבוא לביקור כאן לשבוע או יותר.

    ולאופיר בן חיים יש לך אבא טוב מאוד אל תשמעי ואל תאמיני למה שסיפרו לך לכי לראות את אבא שלך.

  13. גיליתי שיצאה כתבה עם תמונות שלי ושל ביתי אופיר בן חיים ב 22.7.22
    הכפשת את זמנו,בלי לדעת לגבי הצד השני,
    אני בן אדם בוגר ויכול להכיל את הדבר הזה גם אם הוא לא נעשה עפ”י חוקאבל הבת שלי נערה מתבגרת צריכה לקבל את הכתבה מחבר לכיתתה,את גורמת לנזק בלתי הפיך ועל שום מה??
    אבקש שתחזרי בך ותסירי את הכתבה במהרה .

    בברכה,
    אושרת אברג’יל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *