כבר כמה עשורים טובים ששופטי ישראל ודייניה מוכרים לציבור בלוף שלילדים של הורים גרושים יש “צרכים” ושחובת הגבר היא לשלם את הצרכים האלה על פי התורה, ושהמינימום של הצרכים האלה זה 1,200-1,300 ש”ח, וכיום יש שופטים שמדברים על 1,800 ש”ח בחודש, לא כולל מדור, חריגים, מחציות, כתובה, דמי טיפול, דמי דלק והסעה ומה לא. בחו”ל כמובן המזונות הם לא מבוססים על “צרכים” פיקטיביים של הילד, אלא על אחוז מההכנסה של הגבר, ואם אין הכנסה, אז גם אין מזונות. אם האבא לא יכול לשלם מזונות, האישה הולכת לבקש מהביטוח הלאומי. בקליפורניה המינימום החודשי של מזונות הוא 25$. באירופה זה יכול לעמוד גם על אפס.
והנה פתאום בא דיין מנתניה וכתב מאמר, והוא טוען שבישראל שודדים את הגברים עם מזונות מופקעים. המאמר ארוך ומסובך, ולכן לא נתיימר אפילו לתקצר לכם אותו. כתבה על כך הופיעה במקור ראשון: תשלום דמי מזונות: הדיין שדורש מהפכה בתחום – מקור ראשון. כתבה של יהודה יפרח, 18/10/2020:
תשלום דמי מזונות: הדיין שדורש מהפכה בתחום
על מה מבוססים סכומי המזונות הנפסקים בתביעות גירושים? הרב אוריאל אליהו, דיין בנתניה, יצא למסע בעקבות השאלה הזו, והממצאים שהעלה בחכתו כבר מתחילים לחולל סערה
מהפכות גדולות מתחילות לפעמים משאלות פשוטות. למה התפוח הניתק מן העץ נוחת על ראשי ולא עף לחלל? שאל ניוטון לפני שגילה את כוח הכבידה. לאן נעלמת השמש בלילה והיכן מסתתר הירח ביום? שאל קופרניקוס בטרם הגה את התיאוריה ההליוצנטרית. שאלות מסוג זה לא חייבות להגיע מתחום מדעי הטבע, או להיות בעלות תחולה אוניברסלית. לפעמים גם שאלה פשוטה על נוהג חברתי מושרש עשויה לחולל מהפכה.
על מה מבוססים סכומי המזונות שפוסקים בתי משפט למשפחה ובתי דין רבניים? השאלה הזו הטרידה את דיין בית הדין הרבני בנתניה הרב אוריאל אליהו, ושלחה אותו למסע מחקרי ארוך בסיוע הלמ”ס. הוא חזר ממנו עם תשובות שומטות לסת. בדרך הוא גילה שעל פיצוחה של אותה חידה עמלים גם חוקרים כמו פרופ’ ראובן גרונאו, ד”ר יואב מזא”ה מהקריה האקדמית אונו, ופורום קהלת. האם המספרים שגילו הרב אליהו והחוקרים יחוללו מהפכה בדיני המזונות בישראל? מוקדם לדעת. דבר אחד בטוח, גלי ההדף שמעוררות הפסיקות האחרונות של הדיין בנתניה, מלמדים על נפיצותם הרבה של הממצאים החדשים.
מזון, מדור, מחציות
כמעט כל הליך גירושין המתנהל בישראל כולל בתוכו פסיקה בתביעת מזונות לילדים, ככל שישנם ילדים קטינים. ברוב המקרים האם מגדלת את הילדים, והיא שתובעת את האב לשלם לה עבור הוצאותיה. שופטי בית המשפט לענייני משפחה או דייני בית הדין הרבני מעריכים את ההוצאות בהתאם לתבחינים פשוטים למדי, ופוסקים סכום לתשלום חודשי.
תשלומי המזונות מבוססים על רף מינימום שאיננו תלוי בהשתכרות האב. את הבסיס הזה האב חייב לשלם בין אם הוא אברך כולל, פקיד בדואר או מובטל שיצא לחל”ת עקב הקורונה. גם עני מרוד יידרש לקושש מעות מן הגורן ומן היקב. אחרת, התיק יגיע להוצאה לפועל ועלול להידרדר עד לצווי מעצר.
שלושה חלקים מרכיבים את תשלומי המזונות: הראשון הוא “צרכים הכרחיים” לכל קטין, כאשר הסכום המקובל כיום נע בין 1,200 ל־1,600 שקלים. סכום זה כולל הוצאות מזון, ביגוד, ביטוח בריאות והוצאות רפואיות שגרתיות. המרכיב השני הוא הוצאות ה”מדור”, שמחושבות בשווי 30־50 אחוזים מגובה שכר הדירה שמשלמת האם, בתוספת השתתפות בארנונה, חשמל, מים וּועד בית. המרכיב השלישי בתשלום המזונות מכונה “מחציות” – והוא כולל השתתפות בתשלומים שאינם בגדר צורכי בסיס קבועים, כמו חינוך ובריאות. בסעיף זה ייכללו למשל תשלומים על מעון יום בגיל הרך, או על אולפנה לתלמידת תיכון.
אך מהו גובה הסכום שמכסה את “הצרכים ההכרחיים”? בשנת 2003 קבעה השופטת יהודית שטופמן, ללא כל ביסוס כלכלי, כי “הלכה פסוקה היא כי צרכיו הכרחיים של קטין שאינם דורשים ראיות מפורטות משהם בידיעה הכללית השיפוטית, עומדים על סך של 1,150 ש”ח ללא הוצאות מדור וללא הוצאות גן”. מאז קבעו שופטים אחרים, ושוב, ללא כל ביסוס, שיש להעלות את הסכום הזה ל־1,400 שקלים ואף ל־1,900 שקלים לילד לחודש, וזאת עוד לפני שהבאנו בחשבון את רכיבי המדור ו”המחציות”.
אגב, אם האב הוא עובד הייטק עם משכורת גבוהה, סכום הבסיס יכול לטפס בקלות ל־2,500־3,000 שקלים. ברמות הללו, גם הוצאות מדור עשויות להיות מחושבות לפי עלות של 8,000 שקל לחודש, ולא לפי עלות של דירה רגילה (4,000־5,000 שקלים).
נעשה חשבון קצר: אם סף המינימום הוא כ־1,400 שקל לצורכי הבסיס לילד אחד, ואליהם צריך להוסיף 30% מעלות הדיור של האם (נניח 1,200 שקל). הגענו ל־2,800 שקלים לחודש לילד אחד, וזאת כרף מינימלי. לכך צריך להוסיף תשלומי “מחציות” שעשויים להגיע ל־500 שקלים לילד לחודש. אם בית המשפט פוסק צורכי בסיס של 1,900 שקלים, ורכיבי הדיור וה”מחציות” גבוהים יותר, ניתן בקלות להגיע לסכומים של 4,000 שקלים לילד, ויותר.
כעת חִשבו על משפחה עם שלושה ילדים, כאשר האב הוא מורה המשתכר 9,000 שקל נטו. במקרה של גירושין הוא עשוי למצוא את עצמו משלם 4,200 שקלים על צרכים הכרחיים, 2,500 שקלים על מדור לכל הילדים (רכיב המדור עבור כל ילד פוחת כאשר יש יותר מילד אחד), ועוד כ־1,500 על “מחציות” אם הילדים משתתפים בחוגים, צהרונים, קייטנות – שלא לדבר על מצב שבו אחד הילדים נמצא במעון או במסגרת חינוך פרטית. הגענו ל־8,200 שקלים, שמותירים בידי האב 800 שקלים להתחיל עימם את החודש.
במשך שנים רבות הסכומים הללו לא הושפעו משאלת המשמורת, ואבות נדרשו לשלמם כרגיל גם במצב של משמורת משותפת. ביולי 2017, הרכב של שבעה שופטים בעליון בראשות השופט עוזי פוגלמן הפך את הקערה, וקבע שמעל גיל שש חובת המזונות תהיה ניטרלית מבחינה מגדרית במקרים של משמורת משותפת. על פי אותה פסיקה, מגיל שש ומעלה יש לחלק את עלות גידול הילדים בין ההורים, על פי נוסחה שמתחשבת ביחס ההכנסות בין ההורים ויחס זמני השהות של הילדים עם כל הורה. אולם גם לאחר פסק הדין, השאלה שנותרה פתוחה היא מהי עלות גידול הילדים.
ניסיון למנוע את הפרסום
הרב אוריאל אליהו, 44, גדל בימית ובעצמונה, למד בישיבה לצעירים, בישיבת מרכז הרב ובישיבת הר המור. הוא המשיך ללימודי דיינות בכולל ארץ חמדה, ובמשך שמונה שנים שימש ראש כולל דיינות ביישוב עינב שבצפון השומרון, עד שמונה לדיין בבית הדין הרבני בנתניה.
בתפקידו כדיין מצא עצמו עוסק לא מעט בסוגיית המזונות, והמקרים הללו הביאו אותו לנסות להבין: על מה מבוססים הסכומים שכל הערכאות בישראל סומכות עליהם את ידיהן? שלושת פסקי הדין שהוציא לאחרונה מתחת ידיו, כוללים גם מאמר מקיף שכתב בנושא. המאמר שוגר בתפוצה פנימית, והוא מתפרסם פה לראשונה לציבור הרחב.
“כשאנו עוקבים אחר התפתחות הפסיקה”, פותח הרב אליהו את מאמרו, “אנו רואים כי הסכומים של דמי המזונות, כמו גם הערכת האחוז אותו על האב לשלם מההוצאות השוטפות ומדמי המדור ואחזקתו, נקבעו מתוך אומדן שאינו מבוסס על כלים פיננסיים וסטטיסטיים מקצועיים, אלא מבוסס על ‘ידיעה שיפוטית שאינה צריכה הוכחה'”.
מבחינתו הדבר לא יעלה על הדעת. כמי שאמון על דין תורה, ברור לו שחיוב אדם בהוצאות כה כבדות מוכרח להיות מבוסס על תשתית עובדתית מוצקה ולא על אמונות אישיות, הנחות מוקדמות או משאלות לב. אחרת, פסקי הדין הם גזל בחסות שלטונית. הוא הלך ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וביקש ממנה לערוך מחקר רחב על הרגלי הצריכה של משפחה ממוצעת בישראל, בחלוקה לעשירונים.
בלמ”ס הבינו שהמידע שכבר קיים בידיהם איננו מספיק כדי לתת תשובה מוסמכת, שכן הוא לא כולל את כל הנתונים שביקש הדיין לבדוק. המחלקה למיקרו־כלכלה של הלמ”ס – האחראית לסקרי ההוצאות של כלל משקי הבית הישראל – החליטה להרים את הכפפה, וערכה מחקר שנמשך שנה וחצי. ההדים הגיעו גם למשרד המשפטים, ושם התעוררו ודרשו שנציג מטעמם יהיה מעורב במחקר וייצג את עמדתם.
אומרים שהמדע אמור להימצא מעל הפוליטיקה. בהקשר זה מעניין לקרוא את דברי הרב אליהו בהערת שוליים במאמרו: “לאחר שהלוחות הסופיים נבנו, התעוררה דרישה חד־משמעית במחלקה לייעוץ וחקיקה של משרד המשפטים שלא לפרסם את התוצאות בטענה שהתוצאות ‘רגישות’, ובמילים אחרות, לא מתאימות לקונספציה השלטת כיום. לצערי הרב, דרישה זו בלמה את הדרישה שלנו לפרסום התוצאות בפרסומים הרשמיים של משרד המשפטים, בהתאם לחוק חופש מידע ולפקודת הלמ”ס. יחד עם זאת הובהר על ידי הלמ”ס כי הלוחות שאנחנו מפרסמים לראשונה במאמר זה, הינם הלוחות המעודכנים לשנת 2020, וניתן להשתמש בהם לצורכי פסיקת דמי המזונות”.
איך מחשבים רמת חיים
ומכאן לתוצאות. הלמ”ס איננה כפופה להבחנות של בתי המשפט, והמחקר שלה הוא כלכלי נטו. במחקרה מוצג ממוצע כלל ההוצאות של המשפחה הישראלית ברמה הראשונה והשנייה, קרי תשלומי הבסיס והוצאות המדור. הסעיפים היחידים שלא נכללו במחקר הם ה”מחציות”: חינוך, נופש והוצאות בריאות חריגות. כצפוי, בלמ”ס גילו שיש הבדל לא רק בין גובה ההוצאות בעשירונים השונים, אלא גם שבאופן הגיוני למדי, היקף ההוצאה על כל ילד פוחת ככל שיש יותר ילדים.
מתברר שמשפחה בעשירון הראשון, הנמוך ביותר, מוציאה באופן כללי כ־160 אחוז מהכנסותיה, ובכך נכנסת לגירעון ולחובות קבועים. ועדיין, המספרים נמוכים בהרבה מאלו של בתי המשפט. כך למשל, משפחה בעשירון הראשון עם ילד אחד מוציאה עליו 922 שקלים. אותה משפחה בעשירון השני תוציא 1,305 שקלים. משפחה עם שני ילדים בעשירון הראשון מוציאה על כל ילד 741 שקל, ובעשירון השני 1,048. משפחה עם שלושה ילדים בעשירון הראשון מוציאה 631 שקל על כל ילד, ו־891 בעשירון השני. הסכומים מעט גבוהים יותר כשמדובר בילדים גדולים בגיל תיכון.
הרב אליהו טוען שבמחקר הראשוני של הלמ”ס נרשמו תוצאות נמוכות יותר, בלמ”ס נבהלו מהתוצאה ונלחצו ממשרד המשפטים, ולכן שינו את המפתח בטבלאות הסופיות באופן שהתוצאה נופחה ב־25%. ועדיין, אלו מספרים נמוכים דרמטית מהמספרים המוכרים בבתי המשפט.
להורים שצריכים לממן ילדים במעון יום, בישיבה תיכונית או באולפנה, הסכומים הללו ייראו תלושים מהמציאות. אכן, חשוב להדגיש שהמספרים הללו אינם כוללים התייחסות להוצאות מסוג זה, הכלולים בסעיף ה”מחציות” של תשלומי המזונות.
סכומים אלה מתייחסים להוצאות הכוללות של משפחה רגילה, אך בלמ”ס לא פיתחו כלים כיצד לחשב אותן במקרה של פירוד בין ההורים. מחקר נוסף בנושא התפרסם ב־2014 על ידי ד”ר עדי ברנדר מחטיבת המחקר של בנק ישראל, ופרופ’ מישל סטרבצ’נקי מהמחלקה לכלכלה ובית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית.
המספרים של בנק ישראל נמוכים עוד יותר: “קיומו של ילד בן 0־3 במשפחה מוסיף 650 שקלים להוצאה החודשית של המשפחה. סכום זה יורד לכ־300 שקלים בקבוצת הגיל 4־14, אך מטפס לכ־1,000 ש”ח בגילים מתקדמים יותר – 15־17”. ביחס להוצאות המדור כותבים עורכי המחקר: “התמונה המתקבלת היא, כי סעיפי השכירות והמשכנתא מוסיפים כ־150 ש”ח לילד להוצאה החודשית של המשפחה בגילאים 0 עד 4, וכ־200 ש”ח בגילאים 15 עד 17. בעוד ילדים בגילאי 4־15 לא מוסיפים כלל על ההוצאה החודשית לדיור”.
במקביל למחקר של הלמ”ס, גילה הרב אליהו שגם פורום קהלת שוקד על מחקר משלו. יו”ר פורום קהלת לכלכלה ד”ר מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי של משרד האוצר, והכלכלן אריאל קרלינסקי, ערכו בדיקה מעמיקה באמצעות כלים פיננסיים ומשוואות סטטיסטיות. במסגרתה הם ביקשו לברר מהו אומדן העלות האמיתית של ילד בישראל בכל הגילים ובכל סוגי המשפחות, המגזרים והמעמדות. ממצאי המחקר, שנערך ביוזמתו של עו”ד ד”ר יואב מזא”ה מהקריה האקדמית אונו, דמות מוכרת בתחום דיני המשפחה בישראל, פורסמו במאמר מדעי ב”רבעון לכלכלה”.
החוקרים התייחסו לעבודה של פרופ’ ראובן גרונאו, שהיוותה בסיס למסקנות ועדת שיפמן בנושא מזונות ילדים. המתודה שלהם ושל גרונאו דומה: ניקח זוג שהתרגל לרמת חיים חומרית מסוימת, “נוסיף להם” ילדים, ונראה כמה הם צריכים להוסיף להכנסתם כדי לשמור על רמת החיים. במונחים כלכליים, מהי “התוספת השולית” של כל ילד.
איך מאפיינים בעולם את רמת החיים? ובכן, רמת החיים היא פונקציה של היקף ההוצאה על “מותרות”. כדי לשרטט את ההוצאה הזו, מגדירים סל מוצרים בסיסי. ככל שאחוז ההוצאה על המוצרים הבסיסיים מכלל הוצאות משק הבית הוא גבוה יותר, הרי שרמת החיים החומרית נמוכה יותר. ככל שמשפחה מסוימת מוציאה באופן יחסי יותר על מוצרים שאינם בסל הבסיס, הרי שרמת החיים החומרית שלה נחשבת גבוהה יותר. זה פשוט; לעשירים יש יותר כסף למותרות. לדוגמה, משפחה שמוציאה על מזון 70 אחוז מסך הוצאותיה, הרי שליתר מוצרי הצריכה, השירותים והבילויים נשאר לה פחות כסף פנוי והיא תחיה ברמה נמוכה יותר, לעומת משפחה ששיעור ההוצאה שלה על מזון הוא 40 אחוז ואף פחות.
ההבדל היסודי בין גרונאו לשראל וקרלינסקי הוא בהגדרת סל המוצרים הבסיסי. בעוד גרונאו בנה את הסל הבסיסי בהסתמך על השיטה האוסטרלית, שקובעת באופן שרירותי מהם מוצרים בסיסיים, הרי ששראל וקרלינסקי פיתחו שיטה אמפירית, המתבססת על מחקר של אלפי משפחות בנוגע להרגלי הצריכה שלהן לאורך תקופה ארוכה. אחד ההבדלים המשמעותיים הוא בהוצאה על דיור. אצל גרונאו סעיף הדיור אינו בסל הבסיסי, ואילו אצל חוקרי קהלת הוא חלק מהסל.
לאחר שהבנו כיצד מודדים רמת חיים חומרית, עלינו לחלק את המספרים לעשירונים, ולהשוות בין משקי בית עם ילדים ובלעדיהם. שראל וקרלינסקי פיתחו גם משוואות סטטיסטיות המאפשרות להגדיר עלות של כל ילד בפני עצמו. כלומר, מהי עלותו של הילד הראשון, ובכמה ההוצאות גדלות עם הילד השני והשלישי וכן הלאה, עד לחמישה ילדים.
הסכומים שאליהם הגיעו שראל וקרלינסקי, נמוכים עוד יותר מאלו של הלמ”ס. המסקנה שלהם היא שהעשירון הראשון מוציא על ילד ראשון כ־745 שקלים לחודש מלא, כולל כל ההוצאות מכל מין שהוא (דיור, חינוך ועוד), ואילו בעשירון הרביעי ההוצאה היא 1,285 שקלים לחודש לילד הראשון. כאשר ישנם שני ילדים הסכום נע בין 675 ל־1,163 לילד, בהתאמה. באתר קהלת ישנו מחשבון מזונות משוכלל, המחשב את ההוצאות הממוצעות המדויקות של כל הורה בהתאם לגובה ההשתכרות שלו, ובהתאם לימי השהות של הילדים בחזקתו.
ישראל איננה המדינה היחידה כמובן ששאלת המזונות מעסיקה בה שופטים וחוקרים. פרופ’ ויליאם קומונור, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קליפורניה והכלכלן הראשי של ועדת המסחר הפדרלית העליונה של ארה”ב, פיתח שיטה נוספת לחישוב דמי המזונות. גם הוא טוען שהסכומים המקובלים בבתי המשפט האמריקניים אינם מסתמכים על נתונים מאומתים אלא על השערות ואומדן שרירותי בלבד, ושפסקי הדין של המזונות הפכו ל”רווח הוני של המשמורן”, כשבפועל הילד עולה בין 400 ל־800 דולרים פחות ממה שבתי המשפט בארה”ב נוהגים לפסוק.
אך מעבר לשאלה המספרית החשובה כשלעצמה, קומונור משרטט את השלכותיהם המשפחתיות והחברתיות של דמי המזונות המופרזים לפי חישובו. לדבריו, האב הגרוש יודע שהילד לא עולה באמת כמו שפסקו לו, ולכן לא רק שבמקרים רבים אין לו איך לשלם – גם המוטיבציה שלו לשלם לא קיימת, שכן הוא מבין שאיננו מפרנס את ילדיו אלא מממן את הצד השני. כך נוצרת מלחמה קשה בין ההורים בשאלת המשמורת, משום שהמשמורת הפכה להיות “עסק משתלם”.
טענה נוספת של קומונור היא שהוצאות הרכב והמדור מחושבות באופן שגוי. בסעיף הדיור, למשל, ההנחה היא שבמרבית המקרים כל צד ישכור לצרכיו האישיים דירת 2.5 או 3 חדרים, וממילא יהיה בה מקום לילד לישון. כך גם בהוצאות על סעיף התחבורה: רבים רוכשים בכל מקרה רכב לעצמם, ובכל רכב ישנם ארבעה מקומות מלבד הנהג, וממילא עד ארבעה ילדים אין תוספת עלות בקניית רכב והחזקתו. תוספת הדלק זניחה, אלא אם כן הרכב משמש בעיקר להסעת הקטינים. לדעת קומונור, פסקי המזונות מכניסים צד אחד לבור כלכלי ומעניקים הכנסה הונית משמעותית לצד השני, ובכך מחריפים את העימות. כתוצאה מכך, חובות המזונות הלא משולמים בארה”ב האמירו לסכום של 120 מיליארד דולר.
דמי מזונות כתשלום לבייביסיטר
המצב הנוכחי, טוען הרב אליהו במאמריו, משפיע לרעה על כלל המתגרשים – גם אלו שמסיימים את ההליך בהסכמה ובגישור. הסיבה היא שגם ההסכמה מושפעת מפסק הדין הצפוי במקרה שלא תושג כזו. עורך דינו של הבעל מבהיר לו שהליך משפטי יסתיים בלא פחות מ־1,500 שקלים לכל ילד כדמי בסיס, ואם מציעים לו 1,450 שקלים הוא צריך לשמוח. בסוף הוא מוצא את עצמו משלם על שלושה או ארבעה ילדים 7,000 שקל, יחד עם דמי המדור וה”מחציות”, ויום אחד הוא מתעורר ואין לו איך לחיות. אם ההסכם נחתם מרצון, לבתי המשפט ולבתי הדין אין דרך לעזור לו. החוזה מהווה התחייבות קשיחה המחייבת אותו כמו משכנתא, עד שכל הילדים יגדלו. הרב אליהו רואה בהסכמים הללו רשלנות מקצועית של עורכי הדין.
נציין כי ישנם דיינים ושופטים נוספים הפוסקים סכומים דומים לתוצאות המחקר, אך החידוש בעבודתו של הרב אליהו הוא התבססות שיטתית על מחקר השוואתי הכולל נתונים מגופי הכלכלה הגדולים והחשובים במשק.
כאמור, המספרים החדשים כבר הגיעו לאולמות הדיונים. הרב אליהו הוציא לאחרונה פסקי דין שהתבססו עליהם, והראשון שבהם הגיע לערעור ונהפך בבית הדין הגדול. מדובר היה בהסכם בין נהג משאית שמרוויח 7,000 שקלים נטו, והתחייב בהסכם לשלם 2,500 שקלים בחודש לבת שנולדה לו בנישואים ראשונים, זאת מלבד ויתור על חלקו בדירה המשותפת. בנישואים השניים נולדו לו עוד שלושה ילדים והוא נותר עם 4,500 שקלים בלבד לפרנס אותם, כולל שכר דירה, וזאת כאשר גרושתו עובדת בבנק ומשתכרת הרבה יותר.
הרב אליהו, יחד עם עמיתו הרב משה חביב בדעת רוב, ביטלו את ההסכם וחייבו אותו בסכום של 800 שקלים. הם הסבירו שנהג משאית שנמצא 12 שעות על הכביש, לא יכול להמשיך למשרת ערב נוספת כקופאי ברמי לוי, שכן זו תהיה סכנת נפשות. האישה ערערה לבית הדין הגדול, וזה הפך את פסק הדין וקבע שבית הדין קמא “גוזר חרפת רעב על הקטינה”. לאחר ראש השנה פרסם הרב אליהו פסק דין נוסף, והפעם כלל בו את המאמר המלא על הממצאים שלו. על התיק הזה טרם הוגש ערעור. ניתן לשער כי ערעורים על פסק דין זה ודומיו ידרשו לראשונה מהערכאות העליונות מענה ענייני לגופן של הטענות והתייחסות לממצאים החדשים.
תפיסה אחרת הוצגה על ידי דעת המיעוט בפסק הדין. על פי גישה זו, גם אם נקבל את התחשיבים שהוצגו כאן, ונניח שסכומי המזונות בבתי הדין והמשפט גבוהים מההוצאה הריאלית על גידול ילדים בישראל, יש כאן מרכיב נוסף שצריך להביא בחשבון: עול גידול הילדים והזמן הרב המושקע בכך, שיש לו כמובן גם משמעות כלכלית. ברוח זו, מוצע, אין לשנות את סכום הבסיס, אך יש להגדיר את היתרה העודפת על עלות המזונות הריאלית כ”דמי טיפול”. סכום זה הוא מעין “שכר שמרטפות” – תשלום לאם בגין השעות שהיא משקיעה בילדים גם עבור האב. הרב אליהו מצידו לא מקבל זאת, וטוען כי הנחיה כזו מסירה אחריות מהאב ומוציאה אותו מהתמונה כהורה המחויב לרווחת ילדיו. ההורים אינם מהווים בייביסיטר האחד של השני, אלא חבים במשותף לעשות הכול לגידול מיטבי של ילדיהם.
פרסום הפרשה בתקשורת יעורר מן הסתם מהומת א־לוהים בקרב ארגוני הנשים ובכנסת, והסוגיה עשויה להגיע בדרך זו או אחרת לבית המשפט העליון. אפשר להעריך שאת הרב אליהו זה לא ירתיע. לאור פסק הדין הסנסציוני של ההרכב המורחב בראשות השופט פוגלמן, לא מן הנמנע שדווקא בג”ץ הוא שייתן את הגושפנקא ל”רפורמת אליהו”. בית המשפט העליון שרטט בפסק הדין ההוא את האופק: משמורת שוויונית וצמצום תשלומי המזונות. מנקודת מבטו של הרב אליהו אין מחלוקת על מטרת העל – לשחרר את האישה לפיתוח קריירה ולקדם את השוויון בין בני הזוג. המצב הקיים של משמורת מלאה יחד עם תלות במזונות, יוצר לדעתו פעולה הפוכה.
ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: “משרד המשפטים עובד על הצעת חוק להסדרת סוגיית מזונות ילדים בישראל, זאת בהמשך להמלצות ועדת שיפמן, לפסיקת בית המשפט העליון בסוגיה ולהתפתחויות מאז. בתהליך זה אף התקיים שיח עם דייני בית הדין הרבני ועם נשיא בית הדין הרבני הגדול. במסגרת זו הוחלט למנות צוות כלכלנים שיבחנו את הנושא ויציגו נתונים שיצורפו להצעה. במהלך עבודת הצוות נודע למשרד המשפטים על קיומו של תהליך מקביל שעושה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לבקשת דיין מבית הדין האזורי בנתניה. לאור העובדה שעבודה כזו כרוכה בהנחות כלכליות ומשפטיות כאחד, ועל מנת שלא יהיו שני תוצרים שונים מטעם המדינה באותה סוגיה, הוצע כי יתקיים דיון משותף בנושא. הלמ”ס נמצאת עדיין בשלבי עבודה וטרם גובשו נתונים סופיים, ומשכך לא היה מקום עדיין לפרסם את הנתונים לציבור. משרד המשפטים אף הציע לאחרונה לשתף דיינים ושופטים בטיוטה המתגבשת. יובהר כי למשרד המשפטים אין קונספציה כזו או אחרת, ובשל מורכבות הנושא נבחנות כלל הנחות היסוד האפשריות”
https://www.makorrishon.co.il/news/273581/
