עו”ד אליק ביטר מונה לייצג אב גרוש מהסיוע המשפטי בתיק של הרווחה.  ביטר החליט על דעת עצמו להסכים בשם הלקוח לאומנה לטווח ארוך, כלומר למכור את הלקוח.

הלקוח הביא לדיון עו”ד פרטי יוסי נקר, והתפתח ויכוח בינהם.  נקר אמר לעו”ד אליק ביטר שהוא מוכר את הלקוח, ואליק ביטר אמר לו שאם נקר יפרסם את שמו הוא יתבע בלשון הרע.  נקר ניצח.  הביס את אליק ביטר כמו שנפטרים מעלוקה מעצבנת.

ביטר אכל אותה בגדול.  גם התפרסם שאליק ביטר הוא בעצמו נזקק רווחה, לא סוגר את החודש, לא עומד בחובותיו ועתיד להיכנס לכלא על חוב מזונות, וגם התפרסם שהוא אסון ללקוחותיו ומוכר אותם לרווחה.

יוסי נקר ניצח בגדול.  אכל אותו בלי מלח.  לקינוח ליקק גם עמבה כמיטב מסורת עדות בבל.

נקר אכן פרסם את הדברים הבאים, פייסבוק 18/12/2027:

איכויות הזבל של עורכי הדין מהסיוע המשפטי – אליק ביטר

פתח דבר

1. זוהי תביעה לפיצוי בסך 120,000 ₪ בגין נזקים שלכאורה נגרמו לתובע, בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה – 1965 (להלן: “החוק”).

התובע והנתבע הינם עורכי דין במקצועם.

2. בתביעתו עתר התובע לפיצוי בסך 120,000 ₪ (לצורכי אגרה) ללא הוכחת נזק, מכוח חוק איסור לשון הרע. כן עתר התובע להורות לנתבע למחוק את הפרסום המהווה, לטענתו, לשון הרע, ולפרסם הודעת התנצלות בכל מקום בו פורסם הפרסום הנטען (ראו סעיף 46 לכתב התביעה).

הסדר דיוני

3. בדיון מיום 24/1/2023 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו יינתן פסק דין מנומק על יסוד כתבי הטענות והתצהירים, על צרופיהם, ולאחר הגשת סיכומים בכתב, ללא שמיעת ראיות. כן הוסכם שאין מחלוקת בדבר עצם הפרסום ונוסח הפרסום הנטען.

(מכאן ואילך, ההדגשות שלי, אלא אם צויין אחרת).

הפרסום מושא התביעה

4. על-פי כתב התביעה, התובע ייצג לקוח, מטעם הלשכה לסיוע משפטי (להלן: “הלקוח”), במסגרת הליכי נזקקות בעניין בנו הקטין של הלקוח (להלן: “הקטין”), המתבררים בבית המשפט לנוער בנצרת.

בתאריך 18/12/17 התקיים דיון בפני הוועדה לתכנון טיפול בעניינו של הקטין, מטעם שירותי הרווחה בעיריית מגדל העמק (להלן: “הוועדה”). לדיון התייצב הלקוח כשהוא מלווה על ידי הנתבע כמייצג נוסף, לכאורה.

5. במהלך הדיון בוועדה פירסם הנתבע פוסט בדף הפייסבוק שלו, בזו הלשון:

“קורה פה דבר מדהים בוועדת החלטה במגדל העמק. עו”ד מהסיוע המשפטי, עו”ד אליק ביטר, שאמור לייצג את האבא, מביע בוועדה עמדה בניגוד לדברי האב, ומבקש את האומנה לטווח ארוך, כאשר האב מבקש את החזרת הילד מיד, ועוד אומר זו עמדתי המקצועית, משל הוא בהכשרתו עו”ד או מומחה למסוגלות הורית ולא עו”ד מייצג.

בעקבות זאת, פיטר הלקוח את עורך הדין אליק ביטר ודרש ממנו לעזוב את המקום, אך עורך דין ביטר למרות שפוטר מסרב לעזוב את המקום וממשיך להציג מצג של עורך דין מייצג.

הודעתי לעו”ד ביטר שאני מתכוון לפרסם את הדברים. “אם תגיד את שמי אתבע אותך דיבה”. תתבע, חבר יקר למקצוע, תתבע, הכל מתועד. יש אינטרס ציבורי לפרסם התנהלות של עורך דין מהסיוע המשפטי. לא יעלה על הדעת שעורך דין מטעם המדינה מפוטר והוא ממשיך לייצג. לא יעלה על הדעת שעו”ד מטעם הסיוע המשפטי ייצג בניגוד לעמדת לקוחו” (להלן: “הפרסום“).

עיקר טענות התובע

6. הפרסום מהווה לשון הרע ונועד להשפיל ולבזות את התובע, לפגוע בשמו הטוב, בתדמיתו, במקצועיותו, ביושרו, ובאמינותו של התובע, כל זאת במטרה לזכות באהדה על חשבון התובע.

7. הנתבע הפר חובת הסודיות והחיסיון של עו”ד-לקוח, חובה הקיימת עפ”י כל דין ונוהג – לרבות ובייחוד איסור פרסום דברים הנאמרים בוועדה לתכנון טיפול בעניין קטינים, שהנה חסויה.

8. הנתבע נהג באופן בלתי מקצועי וחברי כלפי התובע, בחוסר תום לב משווע ובכוונה להפיק רווח אישי לעצמו. הנתבע עשה דין לעצמו, פגע בכבוד חברו למקצוע, והפר את כללי האתיקה המקצועית.

9. 9. הפרסום מהווה פגיעה במוניטין של התובע כעורך דין עצמאי שנותן שירות ללקוחותיו, ופוגע במקור פרנסתו היחיד. הפרסום זכה לשיתופים רבים על ידי הנתבע ועל ידי אחרים, וכן לתגובות רבות מעשרות צופים. יתרה מזו, הנתבע סירב למחוק את הפוסט אף שהתובע פנה אליו בכתב בעניין זה.

עיקר טענות הנתבע

10. הלקוח שכר שירותיו של הנתבע, כעו”ד פרטי, על מנת לייצגו בוועדה במקום התובע, חרף זאת התעקש התובע להמשיך לייצג את הלקוח באותה ישיבת וועדה.

11. במהלך הדיון בוועדה נהג התובע בניגוד גמור לחובתו המקצועית והאתית כעו”ד מייצג, והציג עמדה הנוגדת את עמדת הלקוח מול רשויות הרווחה. הלקוח הסביר לנתבע באותה וועדה שהתובע פועל נגד האינטרסים שלו ואף ביקש מהתובע לעזוב את הישיבה, אך התובע סירב לעשות כן.

12. הנתבע לא פרסם מידע סודי ואינו אחראי על תגובות של אחרים על הפרסום. הנתבע לא פגע בחובת הסודיות השייכת ללקוח, שכן בפרסום לא הופיע כל פרט מזהה של הלקוח ובנו הקטין, מלבד שמות עורכי הדין.

13. בהיות התביעה מבוססת על עוולת לשון הרע, ולא על עוולת רשלנות מקצועית, מיותר יהיה לבחון את התנהגות הנתבע בניהול ההליכים כמייצג של הלקוח.

14. אין בפרסום שנעשה משום הוצאת לשון הרע. מכל מקום, הפרסום נהנה מההגנות שבסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע בהיותו פרסום מותר. כן, נהנה הנתבע מהגנת אמת בפרסום, שבסעיף 14 לחוק, ומההגנות שבסעיפים 15 ו- 16 לחוק, שכן הפרסום נעשה בתום לב.

דיון והכרעה

15. אין חולק, כי הפרסום בדף הפייסבוק של הנתבע מהווה פרסום כהגדרתו בחוק, שכן רואים פרסום לפי החוק כפרסום אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם (או לאדם אחר זולת הנפגע, (סעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע).

האם יש בפרסום לשון רע

16. משאין חולק בדבר עצם הפרסום, נשאלת השאלה באם יש בפרסום משום הוצאת דיבתו

של התובע.

סעיף 1 לחוק מגדיר “לשון הרע, מהי”:

“לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה “אדם” – יחיד או תאגיד”.

17. שאלה זו יש לבחון בעיניים אובייקטיביות, בעיניו של האדם הסביר, ולא בעיניהם של התובעים (ראו: ע”א 334/89 מיכאלי נגד אלמוג (20.12.92); וכן ע”א 4534/02, רשת שוקן בע”מ נ’ הרציבוקיץ (04.03.04) (להלן: עניין שוקן)). על המבחן לקביעה “לשון הרע מהי” עמד בית המשפט העליון ב-רע”א 10520/03 בן גביר נ’ דנקנר, פסקה 24 לפסק דינו של השופט ריבלין (12.11.2006):

“בניתוח שאלה זו, “המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים” (ע”א 740/86 תומרקין נ’ העצני, פ”ד מג(2) 333, 337). הנה אפוא, עלינו לשאול ולשקול, מה היה מבין האדם הסביר, לנוכח האמירות הפוגעניות …..   אלא שבית משפט, בעת שהוא בא לפרש ביטוי מלעיז, אינו בוחן את כוונותיו של המפרסם, אף לא את האופן בו הבינו את הביטוי הנפגע או השומעים-בפועל (ראו ע”א 257/57  אפלבוים נ’ בן גוריון, פ”ד יד 1205, 1215; פרשת תומרקין הנ”ל, בעמ’ 337; אולם ראו חריג לכך בסעיף 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע). השאלה המכרעת היא אובייקטיבית, לאמור – יש לתור אחר המובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר (ראו גם ע”א הארץ, בעמ’ 300). כך לגבי פרשנות הביטוי, וכך לגבי עצם השאלה האם יש בו, בביטוי, כדי להוות “לשון הרע” (ראו גם ע”א 809/89  משעור נ’ חביבי, פ”ד מז(1) 1, 7). זאת וגם זאת: משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום“.

18. ארבעה שלבים לבחינת וניתוח ביטוי לשם קביעה אם עוולת לשון הרע מתקיימת, זאת כפי שנקבע בעניין שוקן ע”י כב’ הנשיא (בדימוס) א’ ברק:

“9.    ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים.

בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, בעמ’ 109).

בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו 2 לחוק (השוו David Price  Defamation – Law, Procedure and Practice  (2nd ed., 2001), p. 3-4להלן Price).

בשלב שלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק.

השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: ‘האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע, והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות'(פרשת אמר). כך, האיזון שולט על קביעת הגדרת הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים“(שם, סעיף 9 לפסק-הדין).

19. על ההלכה הנ”ל חזר בית-המשפט העליון ב-ע”א 7380/06, דרור חוטר ישי נ’ מרדכי גילת [פורסם בנבו] (02.03.2011), מפי כב’ השופטת מ’ נאור, סעיפים 36 – 37 לפסק-דינה.

בהקשר זה נקבע כי אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום מצד הטוען לפגיעה בשמו הטוב ולתחושת העלבון הסובייקטיבית שלו. כאמור, לשון הרע עשויה להשתמע לא רק מהפרסום אלא גם מנסיבות חיצוניות. נסיבות אלה עשויות להקנות לפרסום משמעות שאותה לא ניתן בשום פנים להסיק מדבר הפרסום עצמו (אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ’ 115 (תשנ”ז-1997) (להלן: “א.שנהר“)).

20. בעידן המדיה הדיגיטלית מתחולל “ריכוך” לזכות חופש הביטוי לעומת השם הטוב. ב-ע”א 4447-07 רמי מורנ’ ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע”מ, פ”ד סג(3) 664 (2010) התייחס בית-המשפט העליון להחלת דיני איסור לשון הרע במרחב הווירטואלי וליחסי הגומלין והמתח בין הזכות לשם טוב והזכות לחופש ביטוי:

“הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת. …, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באינטרנט (ראו למשל יובל קרניאל “אנונימיות ולשון הרע באינטרנט – בין חופש ביטוי להפקרות”, פורסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה). לטעמי, נדרשת הסדרה של הנושא, אך בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מוטב להחילם “בשינויים המתחייבים” מאשר להניח קיומה של לאקונה. השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ “נבלע בהמון”; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות (“התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף” – עניין בן גביר, פס’ 17 לפסק-דיני). כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענות הנפגע ל”זוטי דברים“.

21. ב-רע”א 1688/18 סרנה נ’ נתניהו (15/4/2018), הדגיש כב’ השופט עמית את “הפסיקה הרווחת לפיה גם פרסומים במרשתת ובפייסבוק כפופים לאיסורי לשון הרע בשינויים המחוייבים”, והוסיף:

“קבלת גישתו של בא כוח המבקש לגבי זירת הפייסבוק משמעה התרה מוחלטת של הרסן, ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח.

איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל ההתחשבות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת “המדיום הוא המסר” – יש בו כדי לאזן בין מוכרי הפרחים בכיכר השוק לבין אחרים, שמרכולתם גסה ודברי הבלע והכזב שלהם מבקשים למלא את החלל”.

22. ולענייננו, לאחר שבחנתי תוכן הפרסום, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין בפרסום משום הוצאת לשון הרע כלפי התובע. אף שהפרסום מותיר אצל הקורא רושם שלילי ביחס לתובע, איני סבור, כי יש בו כדי לבזות את התובע, או לשים אותו ללעג ולקלס בעיני הרבים. לא מצאתי בפרסום השמצה ו/או האשמה חמורה כלפי התובע, שיש בה, כדי לבזותו ולהשפילו בעיני הבריות.

ואף אם מכלול הדברים המתוארים בפרסום עלולים לעורר, בעיניו של אדם סביר, ספק בעניין מקצועיותו ודרכי התנהלותו של התובע כעורך דין, עדיין אין בכך די על מנת להוות לשון הרע בנסיבות העניין.

23. כך או כך, גם אם נניח, לצורך הדיון, כי הפרסום פוגע במוניטין העסקי של התובע לרבות בכישוריו כעורך דין, הרי הוא עדיין חוסה תחת הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק לשון הרע, בהיותו פרסום אמת לשעתה. הוראה זו קובעת, כי :

“במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש”.

24. בית המשפט העליון התייחס להגנה אמת הפרסום ב- ע”א 844/12 מולקנדוב נ’ פורוש (22/2/2017) (להלן: “עניין פורוש“), ופסק כי הגנה זו קמה למפרסם אם הוא יוכיח כי נתקיימו שני יסודות מצטברים, וכאומרו:

“31. הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמתקיימים שני תנאים: (1) מדובר ב”אמת”; (2) מדובר במידע שיש בו עניין לציבור. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא ערכית בעיקרה (שנהר, עמ’ 215).

“32. הדבר שפורסם היה אמת” – התנאי הראשון, כאמור, לתחולת הגנת אמת הפרסום, הוא “שהדבר שפורסם היה אמת”. מרכיב זה נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט [(שנהר, עמ’ 217; ע”א 3199/93 קראוס נ’ ידיעות אחרונות בע”מ, פ”ד מט(2) 843, 857 (1995) (להלן: ע”א קראוס)]”.

ועוד, בית המשפט העליון בעניין פורוש לעיל התייחס לנטל הוכחת ההגנה של “אמת הפרסום” ולמידת ההוכחה, באומרו:

“35. נטל הוכחת ההגנה של “אמת הפרסום” מוטל על המפרסם [ע”א 326/68 אסא נ’ ליבנה, פ”ד כג(2) 23, 25 (1969); ע”א 831/86 מאור נ’ מיכאלי, פ”ד מד(1) 762, 771 (1990)].

אשר למידת ההוכחה, בעבר הובעה בפסיקה הדעה כי כאשר מדובר בהגנת אמת הפרסום, עשוי הנתבע (המפרסם) להידרש להביא הוכחה שמידתה תעמוד “ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה” [ע”א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע”מ נ’ מזרחי, פ”ד מא(2) 169, 186 (1987)]. עם זאת, דובר במקרה שבו מידת הקלון שהייתה טמונה בפרסום הייתה חמורה במיוחד (פרסום לפיו הנפגע משתייך לפשע המאורגן), ובפסיקה המאוחרת יותר נדמה כי רוככה אמירה זו, כך שככלל, מידת ההוכחה הנדרשת היא של מאזן הסתברויות רגיל במשפט אזרחי (ע”א קראוס, עמ’ 857)”.

25. ההלכה הפסוקה בסוגיית הגנת אמת הפרסום הינה שרק שילובם של שני היסודות: אמיתות הפרסום ועניין ציבורי בו, יקים את ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע (ראו: דנ”א 2121/12 פלוני נ’ ד”ר אילנה דיין אורבך, פיסקה 22 (18.9.2014) ).

26. אבחן, אם כן, אם עלה בידי הנתבע להוכיח כי הדברים שפורסמו על ידו היו עובדות “אמת”.

הפרסום בוצע במהלך הדיון בוועדה ועל רקע ההתרחשויות בזמן אמת. הנתבע צירף תצהיר עדותו הראשית של הלקוח אותו ייצג התובע, ממנו עולה מפורשות, כי:

“6. אני הבנתי שאליק ביטר (התובע – ס”י) אינו מייצג את רצוני ולכן ביקשתי שעורך דין יוסי בקר (הנתבע – ס”י) ידיע לישיבה במקום אליק ביטר…

9. במהלך הישיבה ביקש אליק ביטר לדבר והוא דיבר בניגוד לעמדתי ובניגוד לרצוני ולכן ביקשתי ממנו שלא ימשיך לייצג אותי“.

הנה-אם-כן, עובדות הרקע, שעל יסודן הביע הנתבע את דעתו היו נכונות.

27. סבורני, כי מן הפרסום עצמו עולה כי מדובר בפרסום המציג את האמת מצדו של הנתבע באשר להתנהגות בא כוחו של הלקוח. הפרסום הינו הצגת העובדות שקרו באמת, אין מדובר בקביעת עובדה ו/או בעובדות לא נכונות. הרי הפרסום פירט את פעולותיו של התובע והתנהלותו כעורך דין בהליך בו נטל חלק כמייצג לקוח, דבר שקיבל תימוכין מתצהירו של הלקוח. נוכח המסגרת הדיונית המוסכמת, הלקוח לא נחקר על תצהירו ועדותו לא הופרכה.

28. אין ספק, כי האמת לבדה לא די בה כדי להצדיק את הפגיעה בשם הטוב, וזו תזכה להגנה רק אם יש בפרסום מידע שיש בו עניין לציבור. זהו היסוד השני בהגנה זו.

29. יסוד זה בוחן האם ישנם יתרונות לציבור אשר מצדיקים את הפרסום למרות לשון הרע. זאת, מתוך הנחה כי קיימת תועלת חברתית בקיומו של דיון ציבורי בנושא בו עוסק הפרסום, על בסיס עובדות נכונות ((דנ”א 7325/95 ידיעות אחרונות נ’ קראוס, פד”י נב(3) 1, 39 (1998)).

עניין ציבורי בפרסום מתקיים: “אם ניתן לומר כי הבאת המידע בפני הציבור תתרום ליכולתו של הציבור לגבש דעתו בעניינים ציבוריים או להביא לשיפור באורחות חייו” ( ראו ע”א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ’ עמינדב (עמי) ארגוב, פסקה 9 לחוות דעתה של השופטת ע’ ארבל (2006); ראו גם: שנהר, בעמוד 225).

30. על פי הלכת בית המשפט העליון, “עניין ציבורי” ייחשב כזה שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמתה של מטרה ציבורית, או שיש לציבור תועלת בידיעה אודותיו, אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם לשם שיפור אורחות חייו (ע”א 1104/00 אפל נ’ חסון, פ”ד נו(2) 607 (2002)).

ועוד קבעה ההלכה הפסוקה, כי את התיבה “עניין ציבורי” יש לפרש על דרך ההרחבה (ע”א 751/10 פלוני נ’ דיין-אורבך (08.02.2012)).

31. ולענייננו, מצאתי כי מתקיים גם היסוד השני של ההגנה לפיו קיים עניין לציבור בפרסום עצמו. הרי עו”ד המייצג לקוחות, וביתר שאת כשהוא מייצגם מטעם הסיוע המשפטי, ומציע שירותיו המשפטיים לציבור הרחב חושף עצמו לביקורת, לעיתים שלילית ואף קשה מצדו של ציבור הלקוחות ועורכי דין אחרים. לציבור, לרבות ציבור עורכי-דין עמיתים למקצוע, נתונה הזכות לפרסם דבר אמת על אודות התנלות עמיתי למקצוע, ולהביע את דעתם על שירותיו והתנהלותו של עורך הדין בטיפול בתיקים ו/או באשר לשירות המשפטי שנותן לציבור, אך אין צריך לומר, החירות להביע ביקורת אין משמעה זכות להשתלחות ללא רסן.

32. בענייננו, אין לומר כי מדובר בפרסום משתלח, גס או בוטה בכינויים שהדביק לתובע, או בשימוש במלים פוגעניות. סבורני כי מדובר בהתנסחויות מתונות ומאוזנות, יחסית, על אף הרמיזות השליליות והציניות שבהן, לפיהן עולה, במשתמע, כי התובע אינו עושה עבודתו באופן מקצועי ופועל בניגוד לרצון הלקוח.

33. לא מצאתי כי התובע הצביע על נסיבות חריגות שיש בהם ללמד, כי יש בפרסום השמצה ו/או האשמה חמורה כלפיו, או שיש בו, כדי לבזותו ולהשפילו בעיני הבריות. תוכן הפרסום, בהתחשב בנסיבות פרסומו, אינו מקים עילה לפי חוק איסור לשון הרע.

34. לאור אמור הגעתי לכלל מסקנה, כי עומדת לנתבע הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

סוף דבר

35. לאור המקובץ לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישא בהוצאות משפט לנתבע בסך -.2,000 ₪ ושכ”ט עו”ד בסך -.5,000 ₪ (כולל מע”מ), ואשר ישולמו לנתבע תוך 45 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור תוך 60 ימים מיום המצאת פסק-הדין.

5129371          המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ה’ תשרי תשפ”ד, 20 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.

PDF

להלן הבקשה לפטור מעירבון של אליק ביטר אצל השופט אסף זגורי

גם אסף זגורי הרשם הוא עכשיו גבר גרוש.  הוא בגד באשתו עו”ד שולה אלמוזלינו זגורי עם מישהי שפגש בעבודתו ונפלה בקסמו ובכריזמה שלו.  בתמונה תאילנד 2016.

ענייננו בבקשת המבקש לפטור אותו מאגרת הערעור וכן הערבון במסגרת ערעור שהוגש על פסק-דינו של בית-המשפט השלום נוף הגליל – נצרת בתיק ת”א 22083-11-20 (כבוד השופט הבכיר סוהיל יוסף).

רקע כללי:

1. המבקש הינו עורך דין במקצועו, אשר כאמור בתביעתו, ייצג מטעם הלשכה לסיוע משפטי לקוח בהליכי נזקקות בעניין בנו הקטין בבית-המשפט לנוער בנצרת. המשיב גם הוא עורך דין במקצועו.

2. התביעה לפני בית-המשפט קמא נידונה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה – 1965 (להלן: “החוק”) וזאת, כך נראה, על רקע מחלוקת בין הצדדים בשאלת ייצוגו של לקוח, כאשר המשיב הפיץ ברבים כי למרות שייצוג הלקוח עבר אליו, המבקש המשיך לייצג את הלקוח ולפעול בשמו. המבקש עתר לחיובו של המשיב בסך של 120,000 ₪, ללא הוכחת נזק, חיובו במחיקת הפרסום, והן חיובו בפרסום התנצלות.

3. התביעה נסובה סביב פרסומו של המשיב ברשת החברתית פייסבוק, בו נאמר:

“עו”ד מהסיוע המשפטי, עו”ד אליק ביטר (המבקש – א.ז), שאמור לייצג את האבא, מביע בוועדה עמדה בניגוד לדברי האב, ומבקש את האומנה לטווח ארוך… ועוד אומר זו עמדתי המקצועית… בעקבות זאת, פיטר הלקוח את עורך הדין אליק ביטר ודרש ממנו לעזוב את המקום, אך עורך דין ביטר למרות שפוטר מסרב לעזוב את המקום וממשיך להציג מצג של עורך דין מייצג”.

4. הפרסום בא בעקבות מפגש בין הצדדים בוועדה לתכנון טיפול שדנה בעניינו של הלקוח בשירותי הרווחה בעירית מגדל העמק, זאת ביום 18.12.2017, וזאת שעה שהן המבקש והן המשיב שהו במקום.

5. ביום 20.09.2023 ניתן פסק-דינו של בית-המשפט קמא אשר דחה את תביעת המבקש, תוך חיובו בהוצאות משפט, ועל כך נסוב הערעור כאן. פסק-הדין ניתן בהתאם להסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים בהסתמך על החומר שהונח לתיק, ללא שהייתה מחלוקת בדבר עצם הפרסום ונוסחו.

6. בית-המשפט קבע כי הפרסום איננו עולה כדי לשון הרע כמשמעות הדבר בסעיף 1 לחוק, ולחילופין, כי עומדת לו למשיב הגנת אמת פרסום, כקבוע בסעיף 14 לחוק זה.

7. המבקש טען כאן כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מצבו הכלכלי איננו מאפשר לו לשאת באגרה ובערבון.

8. המשיב התנגד לבקשה. לטענתו המבקש לא הניח תשתית עובדתית מספקת לעניין מצבו הכלכלי וכן לא פעל לגיוס הסכומים מבני משפחתו. בנסיבות אלו נטען כי אין להיעתר לבקשה לפטור מהאגרה שכן אין להטיל את נטל ניהול ההליך על הציבור, וכן מהטעמים לעיל אין גם לפטור את המבקש מהפקדת הערבון, כאשר לדעת המשיב סיכויי הערעור אינם גבוהים, וכן המבקש לא הוכיח כי אין בידו להפקיד את הערבון.

9. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, אני נעתר לבקשה באופן חלקי כך שהערבון יועמד על סך 5,000 ₪. עם זאת, לא ראיתי הצדקה לפטור את המבקש מתשלום האגרה.

10. תקנה 14(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס”ז-2007 קובעת כי:

בעל דין, הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לתובענה, עם הבאתה לראשונה לבית המשפט, בקשה לפטור מתשלום אגרה בגין אותה תובענה, בצירוף תצהיר שיפרט בו את רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו אם הוא סמוך על שולחנם, ומקורות הכנסתו בששת החודשים שקדמו לתאריך הבקשה.

11. בבוא בית-המשפט לדון בבקשה כגון דא לפטור מלא או חלקי מן האגרה עליו לבחון את מצבו הכלכלי של המבקש, וכן סיכויי ההליך (ראו: בשג”ץ 4934/14 מילנה גורנשטיין נ’ כנסת ישראל (פורסם בנבו, 21.07.2014). הרף הנדרש לבחינת סיכויי ההליך לצורך בחינת הבקשה לפטור מהפקדת ערבון, הינו גבוה ומחמיר יותר.
12. לעניין סיכויי הערעור, כפי שאפרט להלן, אינני סבור כי סיכויים אלו הינם נמוכים. באשר ליכולתו של המבקש לשאת באגרה, המבקש טען בין היתר כי הינו נשוי ואב לשתי ילדות קטינות שמתגוררת עמו. המבקש צירף בין היתר תדפיס תנועות עו”ש, המלמד כי נכון ליום 15.12.2023, יתרת החובה שלו לבנק עומדת על 15,000 ₪, על גבול מסגרת האשראי, וכי קיימת לו גם יתרת הלוואה ע”ס 16,738 ₪. בפרט צורפה הודעה מיום 09.08.2023 לפיה הוצאה כנגד המבקש פקודת מאסר בשל יתרת חובה בתיק מזונות.

13. המבקש טען בין היתר כי נכון ליום 22.12.2022 יש לו חוב כבד לרשות המסים בסך העולה על 153,000 ₪, כאשר נכון ליום 09.10.2023 חובו עומד על סך 24,498 ₪. המבקש צירף מכתב מיום 25.12.2023 המלמד על יתרת חובה למוסד לביטוח לאומי בסך 31,495 ₪, מאחר וכן כי ביום 15.12.2023 לא כובדה הוראת חיוב בסך 2,068 ₪. המבקש נושא בתשלום משכנתא, וכן בהתאם לתדפיס העו”ש, ישנם חיובים חוזרים, וכן מימוש עיקול.

14. המשיב טען בין היתר כי המבקש לא צירף שומות למס הכנסה, אלא דו”ח רווח והפסד, וכן לא צירף דוח מע”מ. כן הוסיף המשיב שאין בתדפיס חשבון הבנק כניסת תקבולים מלקוחות למעט ממשרד המשפטים, ולדידו אין זה הגיוני, ויש להניח שלמבקש חשבון בנק נוסף. בפרט נטען כי המבקש לא הוכיח כי פנה לקרובי משפחה לגייס את הסכומים הנדרשים.

15. אכן, ספק אם הציג המבקש את התשתית העובדתית המלאה לעניין מצבו הכלכלי וכן לא הציג נתונים בדבר ניסיונות לגייס את הכספים מקרובי משפחה, ואף על פי כן הוצג די והותר מידע המלמד על קשיים כלכליים שאין הם בבחינת עניין של מה בכך.

16. חרף דברים אלו ונוכח סכום האגרה הנמוך יחסית, לא שוכנעתי כי אין בידי המבקש לשלמה. איני סבור כי תשלום האגרה במקרה זה תחסום שערי בית המשפט לפניו, והוא יכול גם יכול לשלמה, לרבות באמצעות משיכת יתר או בקשת הלוואה נוספת. אשר על כן הבקשה לפטור מאגרה נדחית.

17. מאותם טעמים איני רואה הצדקה גם לפטור לחלוטין את המבקש מהפקדת ערבון. מאידך גיסא, איני סבור כי יש להותיר את הערבון כקבוע בתקנות על כנו ויש להפחיתו בהתחשב במכלול נסיבות העניין, סיכויי הערעור ונתוני התיק שעומד להכרעה.

18. תקנה 135 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט – 2018 (להלן: “התקנות”) קובעת כי:

(א) עם הגשת הערעור יפקיד המערער ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בסכום הנקוב בתוספת השלישית וימציא הודעה על כך למשיב.

(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), בית המשפט רשאי להורות על פטור ממתן ערובה או על שינוי סכומה.

…

19. בדונו בית-המשפט בבקשה כגון דא, ייבחנו שאלת סיכויי ההליך וכן מצבו הכלכלי של המבקש. אכן, הנטל על המבקש להביא פירוט מרבי ומספק ולצורך זה להציג כגון תדפיסי חשבון בנק, תדפיסים אודות רכוש, דיווח על הוצאות, תלושי משכורת שלו ושל בן זוגו ועוד (ראו: בשג”ץ 4934/14 מילה גורנשטיין נ’ כנסת ישראל (פורסם בנבו, 21.07.2014). בנוסף על המבקש להצהיר אילו ניסיונות בוצעו על ידו בכדי לגייס את הסכום מחבריו הקרובים וממשפחתו.

20. לעניין הנטל הרובץ לפתחו של המבקש בדבר הצגת תשתית עובדתית מלאה ורלוונטית אפנה לדברים שנפסקו במסגרת בש”א 3849/11 ‏ ‏ אורי פלג נ’ ‏SOFASA Llc‏ – חברה זרה הרשומה בארה”ב (2011).

21. בשונה מן הפטור מתשלום האגרה שמשמעותו העברת הנטל לכתפי הציבור, היעתרות לבקשה לפטור מערבון מעבירה את נטל ההוצאות לשכמי הצד אשר זכה בדין:

“פטור מערבון בהליך סרק גורם לפגיעה ישירה בבעל הדין שכנגד, הנושא לבדו בעלויותיו של הליך-הנפל. מכאן השוני במשקלים הניתנים לגורם סיכויי ההליך בכל אחד מן המישורים האמורים.   אף שלענין היכולת הכספית של המבקש אין הבדל בין פטור מאגרה לפטור מערבון, ההבדל במשקל שיש לייחס לסיכויי ההליך בין שני המצבים, כנגזר מהתכלית השונה הטמונה בכל אחד מהם, מביא לכך שפטור מאגרה אינו גורר באופן אוטומטי פטור מערבון, ותתכנה תוצאות שונות לשתי בקשות הפטור” (ראו: בש”א 1528/06 יוסף ורנר נ’ כונס הנכסים הרשמי, פסקה 11 (2007)).

22. באשר למצבו הכלכלי של המבקש, אפנה לדברים שתוארו לעיל. לעניין סיכויי הערעור יש לזכור כי הכרעתו של בית-המשפט קמא ניתנה על בסיס הסדר דיוני ועל בסיס מסמכים. משכך, אין לה לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. אין ההכרעה מתבססת על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית-המשפט קמא מן העדים וכן קביעת העובדות על ידו ואין רציונל זה מתקיים במקרה שלפניי.

23. בשולי הדברים אומר כי המבקש הפנה את בית-המשפט לתלונה שהגיש כנגד המשיב בועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, בעקבותיה אף הוחלט להעמידו לדין ולא ברורות תוצאות הליך זה.

24. עוד אומר, משעה שהצדדים הסכימו להסדר הדיוני האמור, נטלו על עצמם שניהם את הסיכון כי לא תובאנה ראיות נוספות מעבר לחומר אשר הוגש לתיק, ולא יהיה בידיהם להעמיד האחד את השני בפני חקירה נגדית.

25. בית-המשפט קמא דחה תביעתו של המבקש לאחר שקבע כי הפרסום איננו עונה להגדרת “לשון הרע”, כאמור בסעיף 1 לחוק. בהקשר זה יש להזכיר כי המבחן הקובע, הוא מבחן האדם הסביר, והרף הנדרש בהקשר זה איננו גבוה ומקל עם תובעים, שכן בהתאם לחוק די בפרסום אשר עלול לבזות את הנפגע בעיני הבריות. פשיטא, כי די באפשרות בכוח כי הפרסום עשוי להוביל לתוצאה כזו (ראו למשל: ע”א (י-ם) 1003/96 בן חורין נ’ לוי ואח’, פ”ד, תשנז (1) 424, 434 (1998)).

26. עיון בפרסום מלמד כי המבקש מוצג כמי שמביא עמדה בניגוד לדברי שולחו לקוחו. המבקש גם מוצג כמי שנוטל על עצמו מומחיות בתחום המסוגלות ההורית, שעה שהינו עורך דין בהכשרתו. קביעתו של בית-המשפט קמא כי הפרסום איננו עומד אף ברף המינימלי הנדרש לתביעה שכזו על פניו הינה מוקשית, בפרט נוכח משלח ידו של המבקש כעורך דין והאפשרות לפגיעה בכך כאמור בסעיף 1 (3) סיפא לחוק.

27. אף קביעתו החלופית של בית-המשפט קמא כי הפרסום הינו מוגן בהיותו אמת לכל הפחות ראויה בחינה של ערכאת הערעור. על מנת שנתבע יזכה לחסות תחת הגנה זו עליו להוכיח את שני התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 14 לחוק, והם אמת בפרסום, וכן עניין ציבורי בו. באשר לרכיב הראשון שעניינו אמת בפרסום, פשיטא כי על הנתבע להוכיח שפרסומו הינו אמת מבחינה עובדתית.

28. על פניו ומבלי לקבוע מסמרות קיים עניין ציבורי בפרסום אודות טוהר מידותיו של מי שמשמש עורך דין בישראל, וכן מי שמקבל שכרו מהקופה הציבורית, אך גם פרסום זה צריך נבחן במבחנים של סבירות ומידתיות, וראיית הדברים כמכלול.

29. בית-המשפט קמא קבע כי הפרסום הינו הצגת עובדות אשר קרו באמת ואלו קיבלו תימוכין בתצהירו של הלקוח, אשר בהתאם להסדר הדיוני בין הצדדים לא נחקר, אלא שאין הפרסום מסתכם בדברים אלו, ובו מוצג גם המבקש כמי שנוטל לעצמו תפקיד לא לו.

30. בנסיבות אומר כי דיי להם בסיכויי הערעור, אשר על פניו, למצער, אינם קלושים, כדי להצדיק היעתרות חלקית לבקשה, לצד מצבו הכלכלי של המבקש המשתקף מהמסמכים שהונחו לפניי.

31. אשר על כן הבקשה לפטור מאגרה נדחית והאגרה תשולם תוך 14 ימים מהיום.

32. אני מורה על הפחתת הערבון כדי 5,000 ₪ והוא יופקד לתיק בית-המשפט בתוך אותו מועד, שאם לא כן, ישקול בית-המשפט מחיקת ההליך.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתנה היום, ו’ שבט תשפ”ד, 16 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.

PDF

ולהלן ההפסד של אליק ביטר בערעור

תיק 977-01-24

1. המערער והמשיב הם עורכי דין. המערער ייצג אבא לקטין במסגרת הליכים הנוגעים לנזקקות בנו, הליכים המתנהלים בבית המשפט לנוער בנוף הגליל נצרת (האב יכונה להלן הלקוח, לפי הכינוי שזכה לו בפסק הדין מושא הערעור). הייצוג ניתן מטעם הלשכה לסיוע משפטי. ביום 18.12.2017 התקיים דיון בפני הוועדה לתכנון טיפול בעניינו של הקטין (מטעם שירותי הרווחה במגדל העמק). לדיון זה הופיעו המערער והלקוח, והופיע גם המשיב, כמייצג נוסף של הלקוח. במהלך הדיון פרסם המשיב פוסט בדף הפייסבוק שלו לאמור:

“קורה פה דבר מדהים בוועדת החלטה במגדל העמק. עו”ד מהסיוע המשפטי, עו”ד אליק ביטר, שאמור לייצג את האבא, מביע בוועדה עמדה בניגוד לדברי האב, ומבקש את האומנה לטווח ארוך, כאשר האב מבקש את החזרת הילד מיד, ועוד אומר זו עמדתי המקצועית, משל הוא בהכשרתו עו”ד או מומחה למסוגלות הורית ולא עו”ד מייצג.

בעקבות זאת, פיטר הלקוח את עורך הדין אליק ביטר ודרש ממנו לעזוב את המקום, אך עורך דין ביטר למרות שפוטר מסרב לעזוב את המקום וממשיך להציג מצב של עורך דין מייצג.

הודעתי לעו”ד ביטר שאני מתכוון לפרסם את הדברים. “אם תגיד את שמי אתבע אותך דיבה”. תתבע, חבר יקר למקצוע, תתבע, הכל מתועד. יש אינטרס ציבורי לפרסם התנהלות של עורך דין מהסיוע המשפטי. לא יעלה על הדעת שעורך דין מטעם המדינה מפוטר והוא ממשיך לייצג. לא יעלה על הדעת שעו”ד מטעם הסיוע המשפטי ייצג בניגוד לעמדת לקוחו.”

2. המערער ראה בפרסום זה משום פרסום פוגעני, ולכן תבע את המשיב לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן גם החוק), לפיצויים בסך של 120,000 ₪.
3. המשיב התגונן בין היתר בטענה כי אין הפרסום מהווה פגיעה, ואפילו היה כזה, “אמת דיברתי”.
4. בית המשפט קמא קבע, כי הדברים שהובאו מעלה הם בבחינת “פרסום” לפי משמעו בחוק. יחד עם זה לא ראה בהם כב’ השופט הבכיר משום הוצאת דיבה. חרף הרושם השלילי המתקבל ממקרא הפוסט, אין בדברים כדי לבזות את המערער או להשימו ללעג בעיני הרבים, ואין בהם משום השמצה או האשמה חמורה של המערער, המגיעות כדי ביזוי או השפלה, כך כב’ השופט קמא.

בכך לא הסתיים הדיון בפסק הדין, ולמעשה למעלה מן הדרוש, ומתוך הנחה (לשם הדיון) כי הדברים מהווים פגיעה במערער לפי משמעה בחוק, בחן כב’ השופט קמא האם עומדת למשיב הגנת אמת בפרסום, ולכך הוא נתן תשובה חיובית. ראשית נסמך כב’ השופט קמא על דברי הלקוח בתצהיר עדות ראשית שניתן מטעם המשיב, ובו מציין הלקוח כי הבין כי המערער אינו מייצג אותו, ולכן ביקש מן המשיב להגיע לישיבה במקום המערער. הלקוח ממשיך ומתאר בתצהירו, כי “במהלך הישיבה ביקש אליק ביטר לדבר והוא דיבר בניגוד לעמדתי ובניגוד לרצוני ולכן ביקשתי ממנו שלא ימשיך לייצג אותי“.

על יסוד הדברים הללו קבע כב’ השופט קמא, כי האמור בפרסום היה אמת. מכאן פנה כב’ השופט קמא לבחון האם היה בפרסום עניין לציבור, ולשאלה זו השיב בחיוב, שכן עורך דין המייצג לקוח, לא כל שכן כאשר הוא פועל מטעם הסיוע המשפטי, חושף עצמו לביקורת, ולעיתים גם שלילית ואף קשה מצידם של הלקוחות ושל עורכי דין אחרים. לציבור ולעורכי הדין, כך השופט קמא, עומדת הזכות להביע את דעתם אודות שירותי המשפט שנותן עורך דין (כמובן בלא להשתלח ללא רסן בעורך הדין המבוקר). בעיני כב’ השופט קמא, דברי המשיב הם דברי ביקורת שלא אופיינו בהשתלחות, גסות או בוטות. לטעמו היתה ההתנסחות בפוסט מתונה ומאוזנת יחסית, חרף הרמיזות השליליות והציניות שבהן.

5. התביעה נדחתה אפוא. על פסק הדין מלין המערער, בהודעת ערעור שהניח לפניי.
6. לאחר שעיינתי בחומר שבתיק בית משפט השלום, ולאחר ששקלתי בטענותיו של המערער בהודעת הערעור המפורטת, לא מצאתי להתערב בפסיקתו של בית המשפט קמא הנכבד.

7. ראשית אומר, כי כמו השופט קמא, אף אני לא יכולתי לומר על דברי המשיב בפוסט שפרסם, כי הם עוברים את קו הגבול שבין דברי ביקורת לגיטימיים, לבין דברי בלע פוגעניים העשויים להיכנס לגדרי סעיף 1 לחוק. אין לי אלא להזמין את הקורא לעיין בציטוט המלא של הפרסום לעיל, והרי הם מדברים בעד עצמם.

בקביעה זו די היה כדי לדחות את התביעה. כל הדיון בפסק הדין, כפי שיהיה גם כאן בתמצית, נעשה אפוא למעלה מן הדרוש, משמע בהנחה – לשם הדיון בלבד – כי בפרסום היווה פגיעה במערער, בגדריו של סעיף 1 לחוק.

8. בערעורו מבקש המערער לתקוף את קביעתו של כב’ בית המשפט קמא, לפיה עומדת למשיב הגנת אמת דיברתי. טענתו מכוונת לכך, שדברי המשיב אינם אמת. על מנת לשכנע בכך הוא טוען כי לא היה על השופט קמא להיתמך בתצהירו של הלקוח, שכן יש בהם סתירה פנימית. לטענתו, מצד אחד טוען הלקוח כי עובר לדיון בישיבת הוועדה הוא ביקש מהמערער להפסיק את ייצוגו, ומאידך הוא אומר כי ביקש זאת במהלך הישיבה. מכל מקום אין הדברים מתיישבים עם כך שהלקוח הגיע לישיבה כשהוא מלווה מראש במשיב.

ובכן טענה זו של המערער אינה עשויה לסייע בידו. ראשית, על רקע ההסדר הדיוני היה בידי כב’ השופט קמא להסתמך על תצהירו של הלקוח גם בלא שייחקר עליו, חרף קיומה של סתירה לכאורה בדבריו, שכן ביסודו של דבר הלקוח מצהיר כי ביקש את המערער שלא להמשיך את הייצוג, והמערער בכל זאת המשיך לדבר בשמו. מכל מקום, לבד מהצבעה על הסתירה האמור לכאורה, המערער אינו טוען אחרת, לא בתצהירו ולא בכתב התביעה שלו. אין הוא מביא גירסה שונה מזו שעולה בפוסט אותו פרסם המשיב. אין הוא אומר כי הלקוח לא ביקש את הפסקת הייצוג על ידו, כפי שאין הוא אומר כי לא המשיך לדבר בשמו חרף זאת. למעשה, המערער אינו טוען כי לא היה אמת בפרסום הפוסט בכל הנוגע לבקשת הלקוח להפסקת הייצוג.

במאמר מוסגר אציין, כי המערער לא טוען בערעורו להעדרו של היסוד השני הצריך לשם הגנת אמת בפרסום, משמע קיומו עניין לציבור בפרסום. בכל זאת אומר בתמצית, כי מסכים אני, בכל הכבוד הראוי, לדברי כב’ השופט קמא כי יש עניין לציבור בפרסום דברי ביקורת על עבודתו של עורך דין, ובלבד שייאמרו בטעם ולא בהשתלחות רבתי, עד כי יחצו את הגבול שבין המותר לאסור על פי חוק איסור לשון הרע.

9. המערער פורס בהודעת הערעור השתלשלות עניינים הנוגעת להתנהלותו של המשיב, בוועדה ולאחריה, התנהלות שבגינה ננקטו נגד המשיב הליכים בבית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין, בין היתר בשל כך שהמשיב הקליט שלא כדין את הדיונים שבהם נטל חלק. אלא שהתנהלות זו של המשיב אינה יכולה להשליך בכל דרך שהיא על הפרסום ועל שאלת היותו פוגעני. על מנת לבחון את השאלה אין לנו אלא לעיין בכתוב. בהתנהלותו של המשיב אין גם כדי להשליך על קיומה של אמת בפרסום, שהרי גם אותה ניתן וצריך לגזור מתוך הדברים שבפרסום לעומת האמת העובדתית, ולשני אלה אין קשר להתנהלות המשיב כעורך דין בדיונים אלה או אחרים.
10. סיכומם של דברים, משום הטעמים שהבאתי, אני דוחה את הערעור. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, ג’ אדר א’ תשפ”ד, 12 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.

אברהם אברהם שופט

PDF