צריך הרבה אומץ להגיש עתירה כמו זו שלפנינו, ולטעון טענות כפי שנטענו. יכול להיות שאם זה היה מוגש בתל אביב, העתירה כן היתה מתקבלת אם התיק היה נדון אצל מיכל אגמון גונן. אבל זה הוגש בירושלים והשופט המחוזי נמרוד פלקס דחה את העתירה. 53336-02-24.
העותרת גרה בעזה והיא בת 39. מסביבה טרוריסטים של חמאס. מסביבה שוגרו טילים לעבר ישראל. הרי אין פינה בעזה שלא שורצים בה מחבלי חמאס, ואין בנין בעזה שממנו לא שוגרו טילים לארץ.
הגברת “נזכרה” שהיא למעשה נולדה בישראל ובגיל שנה אמא שלה לקחה אותה לחיים טובים ומפונקים בעזה, חיי אהבה ושלווה, חיי עושר תרבותי ו”שלום עולמי”. בגיל שנתיים אמא שלה חתמה על ויתור אזרחות. וכך חיה לה הגברת 39 שנים נהנית מכל הטוב שיש לעיר עזה להציע לה ולשכמותה. הגברת גם התחתנה והשריצה לעולם ילדים עזתיים ב 100%.
מטעמי פוליטיקלי קורט לא כתוב אם היא יהודיה או ערביה, (והשם שלה חסוי) אבל מהטענה שהיא חתמה על טפסים ישראלים שמודפסים בערבית בחתימת אצבע, משתמע שהיא לא הבינה אז ערבית. כלומר, כנראה יהודיה לשעבר.
גם לא מפורט אם התאסלמה. זה חשוב כי יהודיים זכאים לעלות מכוח חוק השבות.
עזתית בת 39 טוענת שלאמא שלה לא היתה סמכות הורית לבטל את אזרחותה הישראלית
לטענתה, אמא שלה התאהבה בעזתי לפני 40 שנים, בחרה לגור בעזה והודיעה למדינת ישראל שהיא מוותרת על אזרחותה. היא טוענת שהויתור על האזרחות של האמא, לא תופס על הבת, ושהבת נשארה אזרחית מכוח לידתה בבית חולים ישראלי.
בא כוחה אלירן בללי (מומחה לאיחוד משפחות איסלמו-יהודיות ווקליסט ידוע בלהקה ידועה) טען שלל טענות על חוסר מודעות, חוסר הבנה, חתימה על מסמך בטביעת אצבע בשפה שלא מובנת (ערבית) ולמעשה טענתו היא “אימהות אכלו בוסר ושיני בנות תקהנה“. השופט נמרוד פלקס העיף אותם מכל המדרגות עם 7,500 ש”ח הוצאות שלעולם לא ניתן יהיה לגבות אותם.
ממה שהבנו המסמך ויתור על אזרחות ישראלית, שהאמא של העותרת חתמה עליו, הוא מסמך של משרד הפנים הישראלי בשפה הערבית. על זה היא חתמה בטביעת אצבע. למה היא לא חתמה על מסמך בשפה העברית? יכול להיות שהיא רוסיה או אתיופית שלא הבינה לא עברית ולא ערבית. בכל מקרה המסמך משקף את רצונה של האם, ועובדה שהאם עדיין גרה בעזה, טוב לה שם, היא מתפנקת מכל מנעמי החיים של עזה, והאם לא ביקשה לחזור לישראל.
השופט דחה אותה אבל נתן לה סיכוי בעתיד
אבל….. אולי בכל זאת לגברת יש סיכוי? אולי יבוא יום ולפיד יהיה ראש הממשלה, ונעמה לזימי שרת הפנים. אם זה יקרה, הגברת תגיש בקשה חדשה, ותוך שבוע יהיה לה תעודת זהות כחולה ודרכון ישראלי ביד.
ראו מה כתוב בסוף הסיפור: “כל שמבקשת העותרת להביא ראיות חדשות, או להשמיע טיעונים חדשים, העשויים להשליך על הסעד לו היא עותרת – טיעונים וראיות שלא הובאו בפני הרשות המנהלית – עליה להתכבד ולהביאם בפני הרשות המינהלית, חלף הבאתם לראשונה בפני בית המשפט”. כלומר, יש לך הזדמנות נוספת.
שימו לב שהשופט התייחס לחזקת תקינות המנהל. החזקה הזו לא רלבנטית בכלל. בגיל 18 הבת הפכה בגירה. היו לה לפחות 7 שנים מאז (במקרה הטוב) להגיש בקשות, ולעתור עליהן לבית המשפט והיא לא עשתה זאת. בכך נסתם הגולל על ההתיישנות ללא שום צורך ב”חזקת תקינות המנהל”.
גם לא ראינו טענות שהמנהל עשה משהו לא בסדר. האמא הגישה ויתור אזרחות. האמא אפוטרופסית על הקטינה (אז) שהיתה בת 2. האמא החליטה לנתק קשר עם ישראל, וההחלטה שלה (ושל בעלה הפלסטיני) לנתק קשר עם ישראל תופשת לגבי הקטינה.
לזכותו של עו”ד אלירן בללי נאמר שהוא טוב במה שהוא עושה. יש לו הצלחות בתחום איחוד משפחות של פלסטיניות ועזתיים עם אזרחים ישראלים. הוא הצליח לגרום למשרד הפנים להכיר בכך שגם פלסטינים יכולים להיחשב כפליטים בישראל. והוא גם ווקליסט מוערך בלהקה מוערכת בתחום הבלאק מטאל.
ולגבי השאלה מדוע לא פורסם שמה של הגברת….. את זה אנחנו דווקא מבינים. כוחות הביטחון של הרצועה בה היה חיה יכולים להתדפק על דלתה, וזה יהיה לה לא נעים.
בפסק הדין אין שום התייחסות לשאלה אם העותרת וילדיה עברו תחקיר סיווג בטחוני, ומה עושה בחיים אביה של העותרת, בעלה של העותרת ומה עושים ילדיה. והיא עצמה? מה המקצוע שלה? ומה מטרת העתירה? לבוא לגור בישראל? אם כן, למה? מה רע לה בסביבתה הטבעית בה היא גרה כיום?
להלן כתבה באתר פסק דין פורסם 28/3/2024.
ישראלית שעברה לעזה לא תקבל מחדש אזרחות
אישה שנולדה בישראל נלקחה כתינוקת לעזה ואימה ויתרה על האזרחות. 40 שנה אחרי, שר הפנים דחה את בקשתה להכיר בה כאזרחית וביהמ”ש דחה עתירה מנהלית שהגישה
בזמן המלחמה: נדחתה עתירה של אישה עזתית שנולדה בישראל לקבל בחזרה אזרחות ישראלית, שלטענתה נשללה ממנה שלא כדין כשהייתה תינוקת. השופט נמרוד פלקס מבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים קיבל את עמדת שר הפנים ודחה את העתירה על הסף בשל שיהוי ניכר בהגשתה.
העותרת נולדה בישראל בשנת 1985 לאם ישראלית ואב תושב עזה. ב-1986, עברה האם יחד עם הבת להתגורר ברצועת עזה ומאז המשפחה חיה שם. כשנה לאחר מכן אושרה בקשת האם לוויתור על אזרחותה הישראלית והאזרחות בוטלה .בהתאם להוראות חוק האזרחות, עם ביטול אזרחות האם בוטלה אוטומטית גם אזרחותה של הבת.
כעבור 12 שנים, דוד של העותרת, אח של האם, הגיש בקשה לקבלת אשרה ורישיון לישיבת קבע בישראל עבור האם וילדיה – ביניהם העותרת. ואולם, הבקשה נדחתה בהחלטת שר הפנים בשנת 1999 ואיש לא השיג עליה.
לפני כשלוש שנים פנתה שוב העותרת בבקשה לבירור מעמדה בישראל, ובשנה שעברה ביקשה גם לקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר – וסורבה בנימוק שהיא אינה אזרחית ישראל.
בבקשה הנוכחית היא תבעה להכיר בה כאזרחית ישראל מכוח לידה לפי חוק האזרחות. טענתה בתמצית היא שאימה מעולם לא ויתרה בעצמה על האזרחות, וגם אם כן, האם לא הייתה מודעת לכך שוויתור מצדה מוביל לביטול האזרחות של העותרת.
להוכחת הטענה היא הפנתה לכך שחתימת האם על מסמך הוויתור שכתוב בשפה הערבית נעשתה בטביעת אצבע ולא בכתב, כך שספק אם היא הבינה את הכתוב בו. בכל מקרה, נטען כי המסמך אינו מבהיר שוויתור האם על אזרחותה משמעותו וויתור על אזרחות ילדיה הקטינים.
בדצמבר 2023, חודשיים לתוך המלחמה, החליט שר הפנים משה ארבל לדחות את הבקשה, ונגד החלטה זו הוגשה העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.
בתגובתו לעתירה ביקש שר הפנים לדחות אותה על הסף בשל שיהוי, וכן לדחות את העתירה לגופה.
ואכן, השופט נמרוד פלקס דחה את העתירה על הסף לאור השיהוי הניכר בהגשתה. הוא ציין כי העותרת, כיום כבת 39 כיום, טוענת בעצם שביטול אזרחותה הישראלית נעשה בשעתו שלא כדין כך שהיא הייתה ונותרה כל השנים אזרחית ישראל. כלומר, היא מעלה טענות נגד החלטה שניתנה לפני כארבעים שנה.
השופט קבע כי השיהוי הזה פוגע ביכולתו של שר הפנים לברר היום את טענותיה, ובפרט את הטענה בדבר ההסבר שניתן (או לא) לאימה, בכל הנוגע להשלכות הוויתור על האזרחות. כך או כך, השיהוי לא מאפשר לבחון כעת מה הייתה בוחרת האם לעשות אילו היה מוסבר לה שהיא למעשה מוותרת על האזרחות של הילדים.
בתוך כך קבע השופט כי בקשת הדוד להעניק לבני המשפחה אשרה לישיבת קבע בישראל בשנת 1999, מוכיחה כי לפחות מאז העותרת ומשפחתה היו מודעים לכך שאינם אזרחי המדינה.
בשולי הדברים הוא ציין שהטענה כי האם כלל לא ויתרה על האזרחות עומדת בסתירה לטענה שהיא לא הייתה מודעת להשלכות הוויתור לגבי בתה.
לפיכך העתירה נדחתה והעותרת חויבה ב-7,500 שקל הוצאות.
- ב”כ העותרת: אלירן בללי
- ב”כ שר הפנים: ע’ משה
להלן פסק הדין:
| עת”מ בית המשפט המחוזי ירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים |
53336-02-24
24/03/2024 |
| בפני השופט: נמרוד פלקס | |
| – נגד – | |
|---|---|
| העותרת: פלונית עו”ד א’ בללי |
המשיב: שר הפנים עו”ד ע’ משה מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) |
| פסק דין | |
- עתירה כנגד החלטת המשיב מיום 10.12.2023 לדחות את בקשת העותרת להכיר בה כאזרחית ישראל מכוח לידה, לפי סעיף 4(א)(1) לחוק האזרחות, התשי”ב – 1952 (להלן – “חוק האזרחות”).
- במסגרת התגובה המקדמית, עתר המשיב לדחות את העתירה על הסף בשל שיהוי ניכר בהגשתה, וכן לדחות את העתירה לגופה. לאחר שעיינתי במכלול החומר שהוגש ושמעתי השלמת טיעון בעל פה מאת ב”כ הצדדים, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף ואף לגופה. אבאר.
- העותרת נולדה בישראל בשנת 1985 לאם שהייתה באותה העת אזרחית ישראלית ולאב תושב עזה. בשנת 1986 עברה אם העותרת, יחד עם העותרת, להתגורר ברצועת עזה ומאז חיה העותרת ברצועת עזה, כמו גם שני הוריה ואחיה; העותרת רשומה במרשם האוכלוסין של רצועת עזה; אם העותרת הגישה בקשה לוויתור על אזרחותה הישראלית וביום XXX.1987, הודע לה כי בקשתה אושרה ואזרחותה בוטלה.
- בהתאם להוראת סעיף 10(ו) לחוק האזרחות, בנסיבות דנן, עם ביטול אזרחות האם בוטלה גם אזרחות העותרת. זאת היות וכאמור, אם העותרת ויתרה על אזרחותה, אב העותרת מעולם לא היה אזרח או תושב ישראל, ואילו העותרת עצמה – יחד עם אמה – העתיקו את מרכז חייהן לרצועת עזה.
- כשתיים עשרה שנים לאחר מכן – ביום XX.1999 – הגיש דודה של העותרת, אח אמה, בקשה לקבלת אשרה ורישיון לישיבת קבע בישראל, עבור אם העותרת וילדיה, לרבות העותרת עצמה. הבקשה נדחתה בהחלטת המשיב מיום XX.1999, ואיש לא השיג על החלטה זו.
- ביום XX.2001 פנתה אם העותרת בבקשה להשבת אזרחותה – לא הובהר מה עלה בגורל בקשה זו; ביום XX.2021 פנתה העותרת בבקשה לבירור מעמדה בישראל, וביום XX.2023 פנתה בבקשה לקבלת דרכון ישראלי או תעודת מעבר. בקשת העותרת לדרכון או תעודת מעבר, סורבה בידי המשיב בהחלטתו מיום XX.2023, בנימוק שהעותרת אינה אזרחית ישראל.
- לוז טענת העותרת, כי אמה מעולם לא ויתרה על אזרחותה הישראלית שלה עצמה, וממילא לא הייתה מודעת לכך שוויתור כלשהו מצדה – ככל שנעשה – מוביל לביטול אזרחות העותרת. באשר לסוגיית מודעות אם העותרת להשלכת וויתורה על העותרת, מפנה העותרת לכך, שחתימת אם העותרת על מסמך הוויתור (הכתוב בשפה הערבית) נעשתה בחתימת אצבע – ובכך יש כדי להטיל ספק בדבר הבנת אם העותרת את הכתוב באותו מסמך. ממילא מסמך הוויתור אינו מבהיר, כי וויתור האם על אזרחותה משמעותו אף וויתור על אזרחות ילדיה הקטינים, לרבות העותרת.
- כאמור דין העתירה להידחות על הסף, מחמת השיהוי הניכר בו היא לוקה. אבאר. העותרת, כיום כבת שלושים ותשע שנים, טוענת כי אמה כלל לא וויתרה על אזרחותה בשנת 1987, וככל שוויתרה, לא כלל ויתור זה אף וויתור על אזרחות העותרת. לפיכך ביטול אזרחותה הישראלית – של העותרת – בשעתו, לא נעשה כדין, כך שהעותרת הייתה ונותרה כל השנים אזרחית ישראל. בכך מעלה העותרת טענה כנגד החלטה שניתנה לפני כארבעים שנים. השיהוי הנדון פוגע ביכולתו של המשיב לברר כיום במישור העובדתי את טענות העותרת, ובפרט את הטענה בדבר ההסבר שניתן – ככל שניתן – לאמה, בכל הנוגע לאזרחות העותרת. ממילא אף לא מאפשר השיהוי הניכר לבחון כעת האם תוצאת הדברים הייתה אחרת, אילו היה ניתן לאם העותרת אותו הסבר, אשר לטענת העותרת לא ניתן לה בשעתו (עע”ם 4565/19 צלאח נ’ שר הפנים (20.8.2020) פסקה 8; בג”ץ 119/17 פרוגה נ’ משרד הפנים (6.3.2017) פסקה 3).
- בשולי הדברים אעיר, כי העותרת לא תמכה בראיה כלשהי, ובכלל זה בתצהיר, את גרסתה בדבר הכחשת אמה את דבר וויתור האם על אזרחותה של האם, ואף את דבר אי מודעות האם להשלכת וויתור זה על העותרת. אף אם אתעלם ממחדל זה, הרי, קיים קושי בגרסת אם העותרת – הנטענת מכלי שלישי – מפי בא כוח העותרת. הכיצד זה עולה גרסת האם, בדבר אי וויתור על אזרחותה כלל ועיקר, בקנה אחד עם גרסתה האחרת, לפיה בעת מעשה הוויתור לא הייתה מודעת להשלכותיו על העותרת עצמה.
- מעבר לנדרש, אעיר כי דין העתירה להידחות גם לגופה. המשיב הגיש לעיוני את בקשת דוד העותרת למתן רישיון לישיבת קבע בישראל, אשר הוגשה עבור אם העותרת וילדיה הקטינים דאז, בשנת 1999. בקשה, אשר נדחתה כאמור בהחלטת המשיב מיום XX.1999. מסמכים אלה, בהעדר כל ראיה אחרת מצד העותרת, מלמדים על כך שאם העותרת ומשפחתה, היו מודעים לכך שלמצער בשנת 1999 לא היו אם העותרת וילדיה הקטינים, לרבות העותרת עצמה, אזרחי ישראל. סבורני אפוא, כי לא נסתרה חזקת התקינות המנהלית לכך שביטול האזרחות של אם העותרת ושל בתה העותרת (שהייתה אז קטינה כבת שנתיים) נעשה כדין על-סמך ויתורה המלא של אם העותרת. המסקנה לפיה חזקת התקינות המנהלית לא נסתרה בנסיבות המקרה דנן, מתבקשת גם נוכח השיהוי הכבד בהגשת העתירה, שמקשה מאד להתחקות אחר אירועים שהתרחשו לפני כארבעים שנים כמוסבר לעיל (ע”א 6066/97 עירית תל אביב יפו נ’ אבן אור, פ”ד נד(3) 749, 755 (2000); בג”ץ 4440/11 חארוף נ’ שר הפנים (9.10.2011); ע”א 8158/16 בן מנחם נ’ פקיד שומה (16.10.2018) פסקה 4 לפס”ד השופטת ברק ארז).
- בטרם סיום אציין, כי לא נעלמה מעיני בקשתה הנוספת של העותרת, אשר הוגשה לאחר הדיון בו נשמעה השלמת הטיעון מאת הצדדים. בקשה, אשר עניינה הוספת ראיות והשלמת טיעונים. מקובלת עלי עמדת המשיבה, לפיה דין בקשה זו להידחות. ככל שמבקשת העותרת להביא ראיות חדשות, או להשמיע טיעונים חדשים, העשויים להשליך על הסעד לו היא עותרת – טיעונים וראיות שלא הובאו בפני הרשות המנהלית – עליה להתכבד ולהביאם בפני הרשות המינהלית, חלף הבאתם לראשונה בפני בית המשפט (עע”ם 10811/04 סורחי נ’ משרד הפנים, פ”ד נט(6) 441, 418 (2005)).
- אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שפורטו, העתירה נדחית על הסף, ומעבר לנדרש היא נדחית גם לגופה.העותרת תישא בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪.
ניתן היום, י”ד אדר ב’ תשפ”ד, 24 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
נמרוד פלקס, שופט
פסד נמרוד פלקס נדחתה עתירה לאזרחות ישראלית של עזתית בת 39 שאמא שלה ויתרה על אזרחות בשמה 53336-02-24
3 Comments
קישור לכתבה על נשים שברחו לעזה
https://mobile.mako.co.il/home-family-weekend/Article-55f7fbcd912a271026.htm
לא סביר שאשה תלך לעזה בגלל שהתאהבה בערבי, אם הגיע לעזה זה כנראה כתוצאה מהתעללות ממוסדת.
אני בהחלט תומך בהוצאה של נשים יהודיות והילדים שלהם מעזה ומהשטחים
בעל האתר שהיגר לארה”ב צריך להבין זאת.
היום ארה”ב היא גן עדן וטוב שזכה לברוח לשם. אבל אם יקרה אסון שם, ודאי שירצה לפחות לאפשר אופציה למשפחתו להגר חזרה.
חיים חביבי ברח לשטחים שלא יקחו לו את הילדים. מאידך לורי שם טוב שלא הספיקה להימלט, נעצרה לשנים רבות וזה לאחר שילדיה נחטפו. רבים המקרים המזעזעים כפי שתוארו באתר זה.
מנוסה לעזה, בנסיבות אילו מובנת, לא מדובר באויבים אלא בפליטים.
לכן, אין שום סיבה לנוע מילדיהם של פליטים אילו להגר חזרה לארץ מולדתם, אם חלילה יקרה אסון. עזה היא אזור מלחמה, בהחלט היה ראוי לאפשר הגירה של אשה זו וילדיה.
הערת מערכת:
כשאת אישה שמתאהבת בעזתי, לא נראה שהמעבר לעזה היה פחד מהרווחה, אלא בגלל האהבה
הרבה נשים ברחו לשטחים ולעזה כדי שהרווחה לא תיקח להם את הילדים, אני לא מאשים אותם, להיפך מדובר בהחלטה נבונה.
ככלל, אני לא מאשים הורים שבורחים לחו״ל מאימת המשטר.
לילדיהם בהחלט צריכה להיות יש זכות להגר חזרה למקום הולדתם, הם לא פשעו ובהחלט לילדים יהודים בעזה בזמן מלחמה, צריך לאפשר להגיע לארץ.