תראו איזה תביעות הזויות עורכי דין מביאים לבית המשפט…. אישה ישבה במכונית ואמרה לבן שלה לצאת מהאוטו ולהביא לה משהו ששכחה. האח שלו טרק על האף שלו את הדלת… עו”ד בני משה טוען שזו תאונת דרכים ושחברת הביטוח צריכה לפצות. 54801-08-20 .
הבנתם את זה? גורם התאונה זה האח שטרק על אחיו את הדלת על האף, והעו”ד טוען שזה “תאונת דרכים”….
תוצאה: הקטין ישלם 5,000 ש”ח לחברת ביטוח מנורה.
להלן פסק הדין:
| בית משפט השלום ברמלה | |
| ת”א 54801-08-20 פלוני (קטין) נ’ מנורה מבטחים ביטוח בע”מ | |
| לפני | כבוד השופט אייל כהן | |
| תובע | פלוני- קטין | |
| נגד | ||
| נתבעת | מנורה מבטחים ביטוח בע”מ | |
| ב”כ התובע עו”ד בני משה
ב”כ הנתבעת עו”ד אלמאדי |
||
| פסק דין |
פתח דבר
עניינה של התובענה בשאלה האם אירוע בו נחבל התובע (להלן: “האירוע”) בא בגדר “תאונת דרכים” בגינה חבה הנתבעת כלפיו כמבטחת.
התובע היה בעת האירוע קטין כבן 10. הצדדים נחלקו באשר לנסיבות התרחשותו של האירוע כמו גם בשאלה האם נעשה במהלכו “שימוש ברכב” ע”י התובע (שאז עסקינן ב”תאונת דרכים”). עוד נחלקו בשאלת גובה הנזק.
אקדים אחרית לראשית ואבהיר כי מצאתי לדחות את התביעה, מאחר ולא עלה בידי התובע להוכיח כלל ועיקר מהן נסיבות האירוע.
בהעדר קבלתה של גרסה מסוימת באשר לאופן קרות האירוע כמהימנה, ממילא התייתרה האפשרות לבחון שמא האירוע בא בגדר “תאונת דרכים”.
בהינתן האמור לא נדרשתי להכרעה במחלוקות מושא סיווג התאונה ושאלת הנזק, שעל כן אמנע להלן מביאור הראיות וטיעוני הצדדים בהתייחס אליהן.
הדיון להלן ימוקד במחלוקת באשר לאופן התרחשות האירוע.
מקצת מן הנתונים שיוצגו עומעמו על מנת להגן על פרטיות הקטין.
- גדר המחלוקת
- התובע, קטין יליד 20.2.09, הגיש את תביעתו מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה- 1975.
על פי סע’ 1 לכתב התביעה, במועד הרלבנטי היה התובע “הנוסע” ברכב שפרטיו צוינו (להלן: “הרכב”). אין חולק כי הנתבעת היא מבטחת הרכב. בסע’ 3 צוין כי: “ביום 23.6.19 נפגע התובע בתאונת דרכים עת נסע ברכב. כתוצאה מכך נפגעה (צ”ל “נפגע”) התובע בפניו ובעיקר באפו”.
- בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת את עצם קרות התאונה הנטענת. עוד טענה, בין היתר, כי ככל שהתובע נפגע, פגיעתו אירעה באופן השונה מן האמור בתביעה; כי האירוע מושא התובענה אינו בא בגדר “תאונת דרכים” כמשמעות המונח בדין וכי תיאור נסיבות התאונה הנטענת בכתב התביעה לוקה בחסר, ולא בכדי.
- קורות ההליך
- בשים לב למחלוקת בשאלת החבות קוים דיון מקדמי לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית. במהלך הדיון העידה אם התובע (להלן: “האם”) באשר לנסיבות האירוע. לאחר עיון במעמד צד אחד בראיות הנתבעת נעתרתי לבקשת האחרונה להגיש את ראיותיה בתום שמיעת ראיות התביעה.
- לאחר הדיון ובהעדר הסכמות בין הצדדים נעתרתי לבקשת התובע להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו על אף שראיותיו כבר הוגשו. הנתבעת מנגד הבהירה כי זולת תוצרי חקירה אין בדעתה להגיש ראיות נוספות.
- התובע נסמך בראיותיו על תצהירו, תצהירי הוריו, כמו גם מוצגים שונים. הנתבעת נסמכה על עדות חוקר מטעמה ותוצרי חקירתו. לאחר שמיעת עדויות התובע והוריו נדחה הדיון בשל אי התייצבות החוקר, וזה העיד בישיבה נדחית.
- תמצית ראיות הצדדים
- מתצהיר האם עלה, כי ביום האירוע בנה התובע ישב ברכב בכסא שלידה. לאחר הנעת הרכב הבחינה כי תיק עם מסמכים אינו ברשותה וביקשה מן התובע כי יסור לביתם כדי להביאו. בעת שביקש התובע לרדת מן הרכב, אחיו, שהיה מחוץ לרכב טרק את הדלת בפניו. כתוצאה מכך אפו ופניו של התובע התמלאו דם. ממקום התאונה הביאה את בנה לטיפול רפואי.
- מעדות האם בדיון המקדמי עלה כי עובר לפגיעה בפני התובע היא ישבה ברכבה כנהגת כשהוא לימינה בכסא הנוסע. הרכב חנה בחצר הבית כשמנועו דולק ומוט ההילוכים במצב “חניה”. האם התכוונה לנסוע להוריה. כשהבחינה כי תיקה אינו עימה ביקשה מן התובע שיצא על מנת להביאו. אחיו הקטן של התובע (להלן: “האח”) אשר היה באותה עת תלמיד כיתה ב’ וכבן 7 לערך, שהה מחוץ לרכב ובקרבת דלת הנוסע. לאחר שהתובע פתח את הדלת כדי לצאת מן הרכב, האח “דפק את הדלת במכה מאד חזקה”. האם ציינה כי התובע ימני וכי הוא פתח את הדלת עם ידו הימנית. היא אינה בטוחה באם התובע הוציא את רגלו מן הרכב. לדבריה האח סובל מבעיות קשב וריכוז, לומד בכיתת חינוך מיוחד ולעיתים היא מענישה אותו. עוד העידה כי האח ביקש להצטרף לנסיעת השניים אך היא סירבה ולכן הוא כעס. בעת שהתובע נחבל הוא היה ישוב ברכב. במענה לשאלתי האם היו עדי ראייה לאירוע השיבה בשלילה. לטענתה חמותה שהתה בתוך ביתה ולא ראתה את האירוע. בסמוך לאחר מכן ציינה כי היא אינה זוכרת אם היה עוד מבוגר בסביבה. האם התקשרה לבן זוגה ששהה באותה עת במסגד והתובע פונה לטיפול.
- תצהיר חוקר הנתבעת, עדותו ותוצרי חקירתו: החוקר צירף לתצהירו שני דו”חות חקירה, הקלטת שיחה (דיסק שמע) ותמליל.
מדו”ח החקירה עלה בין היתר כי האם סירבה תחילה “בתוקף” למסור לו פרט כלשהו באשר לאירוע. עם זאת בשלב מאוחר יותר הסכים ב”כ התובע כי הורי התובע ייחקרו ובלבד ופגישה בינם ולבין החוקר תתקיים במשרדו, וכך היה. החוקר ציין כי קיים טופס הודעה אשר מולא כמחצית השנה לאחר התאונה הנטענת. מן הטופס עלה כי האם ציינה בו כי בעת שהתובע ביקש “לרדת” מן הרכב האח סגר את הדלת על פניו וזאת בניגוד לתיעוד רפואי בו צוין כי התובע נפגע מפתיחת דלת.
החוקר ציין בדו”ח את העולה מחקירת האם (להלן). בין היתר ציין כי האם מסרה כי האח היה כעוס, פתח את הדלת הימנית-קדמית ומייד טרק אותה ופגע בפני אחיו. הדבר אירע אגב נסיעה איטית. במענה לשאלת החוקר האם היה עד לתאונה השיבה האם כי אח- בעלה, ע’ (קרי- דודו של התובע ולהלן: “הדוד”) היה עד ישיר לה.
עוד ציין החוקר את התרשמותו לפיה בתום החקירה הורי התובע, בעצת בא כוחם, התחמקו מלמסור לו את פרטיו של הדוד, או לאפשר את חקירתו בנוכחותם. בנוסף סירבו למסור את פרטיו של מורהו של התובע. החוקר הוסיף וציין כי פגש במנהל בית הספר בו למד התובע אך הלה טען כי האירוע אינו מוכר לו וכי לא הוגשה הודעה במסגרת פוליסת תאונות אישיות.
- מן הדו”ח הנוסף עלה כי הדוד מתגורר במתחם המגורים של משפחת התובע, כי הוא עובד יחד עם אחיו (אב התובע) ו”צמוד” אליו כל העת ומשכך לא עלה בידי החוקר לחוקרו.
- משיחת האם עם החוקר (בנוכחות בן זוגה וב”כ התובע) עלה (כפי דיסק השמע נ/2 ותמליל נ/2א) כי עובר לתאונה היא ביקשה לנסוע להוריה עם התובע. התובע ישב לימינה ברכב ובעת שנסעה באיטיות האח פתח את הדלת וסגר אותה על התובע. התובע נחבל בפניו ודימם. האם הזעיקה את בן זוגה מן המסגד והשניים פינו את התובע לטיפול. התאונה אירעה בשעת ערב. אפו של התובע נשבר (נ/2א עמ’ 8-5). בהמשך החקירה ציינה האם בפני החוקר כי הדוד “ראה את הכל” בעודו “יושב במרפסת” ואף אמר לה “תיקחי אותו עכשיו מיידי, האף שלו נשבר” (שם, עמ’ 16).
- החוקר נחקר בחקירה נגדית על אודות עבודתו (פ’ עמ’ 16 ואילך) אך לא מצאתי כי יש בתשובותיו משום נפקות לענייננו מעבר לאמור לעיל.
- מחקירתה הנגדית של האם עלה כי לדבריה היא סיפרה את האמת לב”כ התובע ועם זאת לא היה בפיה הסבר מדוע גרסתה לא צוינה במכתב הדרישה שהופנה על ידו לנתבעת (נ/1). האם עומתה עם דיסק השמע (נ/2), ועם כך כי בשיחתה עם החוקר במשרד בא כוחה היא לא ציינה דבר באשר לתיק ששכחה, ומסרה כי מי שפתח את דלת הרכב היה האח ולא התובע. האם נמנעה מלהשיב באשר לתיק והכחישה כי אמרה לחוקר כי האח הוא שפתח את הדלת. לדבריה היא מסרה כי התובע הוא שפתח את הדלת (פ’ עמ’ 7, שו’ 11). העדה עמדה על תשובתה זו גם לאחר שדיסק השמע הושמע לה, אך בסמוך לאחר מכן חזרה בה ואישרה כי אמרה לחוקר כי האח הוא שפתח (שם, שו’ 20). בהמשך חזרה בה בשנית בציינה כי אמרה לחוקר כי התובע הוא שפתחה, אם כי מייד הוסיפה כי אין היא זוכרת אם כך אמרה (שם, שו’ 26-25).
- העדה עומתה עם כך כי בתיעוד הרפואי (גיליון “בטרם”- עמ’ 18 למוצגי התביעה) נרשמה הגרסה לפיה דלת הרכב נפתחה על התובע, בעוד בעדותה מסרה כאמור כי הדלת נסגרה על פניו, אך לא סיפקה הסבר באשר לשוני.
העדה עומתה עם כך כי בעדותה המוקדמת, במענה לשאלתי השיבה כי איש לא ראה את האירוע בעוד לחוקר מסרה כאמור כי הדוד ראה את האירוע. האם לא מסרה הסבר לכך ועם זאת השיבה כי הדוד “היה בחצר והוא לא ממש ראה את הדלת. הוא ראה אותי שאני צועקת ושאל מה קרה. הוא ראה את הילד ואמר קחי אותו מהר לקופת חולים. דוד שלו הזה מסוכסך עם אבא של…(-האח) ולא רצה. הוא לא ראה את הסיפור” (פ’ עמ’ 8, שו’ 28-26). בשלב זה נשאלה העדה על ידי מדוע לא סיפרה זאת בעדותה הקודמת ועל כך השיבה כי היא ביקשה מן הדוד שיגיע להעיד אך הוא לא רצה. עוד ציינה כי היא חשבה “שאתם מזמינים אותו והוא יגיד… בית המשפט צודק בזה שהייתי צריכה לספר” (שם, שו’ 32-29).
כשנשאלה העדה ע”י ב”כ הנתבעת האם שיקרה בדבר מה נוסף השיבה “…רק על זה שהדוד שלו נמצא זה הדבר ששיקרתי”.
- מתצהיר התובע עלה כי הוא התיישב ליד אימו ברכב. לאחר שהאם הניעה את הרכב היא ראתה שתיקה חסר וביקשה ממנו להביאו מן הבית. התובע פתח את דלת הרכב כדי לצאת ובמהלך הירידה “כשהוצאתי רגל אחת” האח שהיה מחוץ לרכב טרק את הדלת בפניו.
- עדות התובע– בעת עדותו לפניי היה התובע כבן 13 ושלשה חודשים. עדותו נשמעה בשפה הערבית ותורגמה ע”י עו”ד שנכח באקראי באולם. העד סיפר היכן הוא לומד ומשנשאל על ידי האם הוא יודע היכן הוא נמצא השיב שכן, ושאנחנו במשטרה. לאחר מכן השיב כי הוא יודע מה זה בית המשפט, שחובה לומר אמת וכן “אני פה היום כדי להגיד את האמת, אני לא יודע למה אני כאן. אני פה כדי להגיד מה קרה איתי בבית. קרה משהו בחצר. אני מבין שאני בבית משפט” (פ’ עמ’ 10, שו’ 31 ואילך).
- כאשר נשאל התובע ע”י ב”כ הנתבעת האם הוא ראה בעבר את תצהירו השיב בשלילה. כשהתבקש לספר במילותיו מה קרה השיב כי כשהיה ברכב עם אימו “(ו)אמא שכחה את הארנק בבית. רציתי להוציא את הראש ואח שלי בא ודפק את הדלת. אחרי שהוא דפק את הדלת הרגשתי סחרחורת ושמתי את היד על האף…” (פ’ עמ’ 11, שו’ 8-6).
- בשלב זה הציע ב”כ הנתבעת כי תצהירו של התובע יימשך אך בא כוחו השיב כי ברור שהתובע אינו דובר עברית, כי גם האם חתומה על התצהיר וכי היא הסבירה לבנה את תוכנו. כשנשאל התובע האם הוא קורא עברית מצא בא כוחו להתנגד לשאלה, אך מצאתי להתירה. העד השיב בשלילה. במענה לשאלה השיב התובע כי הוא יודע לרשום את שמו באנגלית ובערבית. כשנשאל האם הוא מזהה את חתימתו על גבי תצהירו היסס, הביט במסמך פרק זמן ארוך מאד ולא השיב. לבקשת ב”כ הנתבעת חתם העד את שמו באנגלית (ת/1).
- מתצהיר האב ועדותו עלה כי האב לא נכח במקום בעת קרות האירוע. לדבריו הוא היה במסגד בעת קרות המקרה. העד נשאל שאלות שונות ובכלל אלה השיב בין היתר כי הוא נכח בדיון המקדמי בו העידה רעייתו וכי אחיו (הדוד) נכח במקום אך לא ראה את האירוע. האח בריא ושלם.
- תמצית טיעוני הצדדים
- התובע בסיכומיו טען בין היתר כי הכחשת הנתבעת את תביעתו אינה מתיישבת עם כך כי החוקר מטעמה העיד כי הוא סבור כי התאונה אירעה כפי שסיפרו לו. עוד נטען כי הנתבעת לא הציגה כל ראיה לסתור את גרסתו. התובע הרבה לטעון נגד התנהלות הנתבעת והחוקר מטעמה. עוד טען כי גרסתו נתמכת בתיעוד רפואי מזמן אמת וכי הן הוא והן אימו העידו אמת. חתימתו (נ/1) זהה לחתימתו על תצהירו. תצהירו לא נסתר.
התובע המשיך והבהיר כי האירוע בא בגדר “שימוש ברכב” ופירט באשר לנזקו- אך לאור המפורט לעיל לא ארחיב באשר לאלה.
- הנתבעת בסיכומיה טענה בין היתר כי לא הוצגה גרסה ברורה ואחידה ע”י התובע באשר לאופן קרות התאונה. אירוע התאונה הנטענת צוין בכתב התביעה במתכוון באופן חסר וכוללני. קיים שוני מהותי בין גרסת האם בפני החוקר ולבין עדותה במשפט. כל גרסה שנמסרה בעדות אינה אלא הרחבת חזית אסורה. ככל שיש לבחור בין הגרסאות יש להעדיף את זו שנמסרה בפני החוקר, בהינתן כי האם הודתה בפני בית המשפט כי שיקרה בפניו. עדותה היא עדות יחידה של בעל דין הדרושה הנמקה.
יש לדחות את תביעת התובע גם בשל כך שהוא נמנע מלהעיד הן את האח והן את הדוד. האם שיקרה גם בכך שטענה כי הדוד מסוכסך עם בן זוגה אך הדבר נסתר ע”י החוקר אשר מצא כי השניים עובדים יחד. הנתבעת פירטה את הסתירות השונות מושא הגרסאות.
- הנתבעת המשיכה וטענה כי אין ליתן כל משקל לתצהיר התובע וכי יש לקבוע כי אין הוא כשיר כלל להעדה. התובע בעדותו לא זיהה את תצהירו כמו גם את חתימתו. לגופה של עדות, התובע לא ציין כי הוא התכוון לצאת מהרכב או כי הוא נפצע בזמן ירידתו מן הרכב. הוא לא טען כי התכוון לפתוח את דלת הרכב, או כי התכוון להוציא את רגלו או כי הספיק לעשות כן. כל שהעיד התובע בהקשר זה הוא כי הוא הוציא את ראשו מבעד לחלון הרכב במהלך ריב עם אחיו. אין בכך משום “שימוש ברכב” שעל כן אין מדובר בתאונת דרכים.
- דיון והכרעה
- כמצוין לעיל, מצאתי כי דין התביעה להידחות. למסקנה זו באתי לאחר ששמעתי בקשב רב את העדויות, כמו גם בחנתי בקפידה את כלל טיעוני הצדדים. להלן טעמיי.
5.1. הדין החל והערות באשר לבחינת התשתית הראייתית
- בנסיבות המתאימות, שקר של בעל דין בעניין המצוי בליבת המחלוקת עשוי להביא לבדו לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחייה כאמור היא תוצאה מחויבת של שלשה אלה: חזקת השקר לפיה חזקה כי מי המשקר ביודעין בדבר אחד משקר בכל עדותו; הרצון שלא לתגמל מי שכשל באמירת אמת והצורך למנוע שימוש לרעה בהליכי בית המשפט [ע”א 765/18 שמואל חיון נ’ אלעד חיון (מיום 1.5.19)].
בנסיבות בהן רב הנסתר על הגלוי, על בית המשפט להקפיד לבחון את כלל הנדרש בהתאם לנטלי ההוכחה וכללי העזר הנלווים להם [ע”א 6460/21 פרץ נ’ כהן ואח’ (מיום 18.6.23)].
בד בבד, נפסק לא אחת כי אין להידרש בהכרח לדחיית תביעה ולעיתים בעל הדין שנמנע מלהעיד אמת יוענש בדרך פחות פוגענית, כגון הפחתה בפיצוי לו הוא זכאי או פסיקת הוצאות [ע”א 7862/22 עבד דכנאס נ’ נידאל דפראוי (מיום 20.7.23); תא (מח’ י-ם) 19460-10-15 פלוני נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ, סע’ 39 (מיום 10.10.21)].
- בחנתי במידת הזהירות הנדרשת את עדויות הצדדים, נסיבות העניין ואותות האמת על פי מבחני השכל הישר וניסיון החיים, הגיונה הפנימי והחיצוני של כל עדות והשתלבותה במכלול הראיות [השוו: ע”פ 1442/06 מדינת ישראל נ’ פלוני (מיום 1.9.08)].
בכלל זה נתתי דעתי למידת הזהירות בה יש לנקוט מקום בו מבטחת טוענת נגד מהימנות מבוטחה. עוד נתתי דעתי לזהירות המתבקשת שבבחינת עדות האם, בהינתן כי עברית (השפה בה העידה ובה שוחחה עם החוקר) אינה שפת אימה, כמו גם לזהירות המתבקשת בבחינת עדות התובע על רקע היותו קטין. בחנתי היטב שמא ניתן לפרש סתירות שלא באופן הפוגם במהימנות העדים בשים לב למגבלות הזיכרון האנושי, כמו גם בחנתי האם על אף קיומן כמבואר להלן ניתן להרכיב תמונת תצרף ראייתית ברורה.
5.2. קביעת ממצאי עובדה ומהימנות- וליתר דיוק: הקושי לעשות כן
- את טענות התובע, מהימנותו ומהימנות העדים מטעמו בחנתי לאור שני ספקות מובנים- זה הנוגע בהודיית האם בכך ששיקרה בעדותה באשר לנוכחות הדוד באירוע; וזה הנוגע במשקלם המצטבר של כלל הסתירות והחוסרים מושא הראיות אותן הציג, והכל בצד הימנעות מהעדת עדים.
- לא מצאתי כי עלה בידי התובע לבסס גרסה אחידה פשוטה וברורה באשר לאופן קרות התאונה. תמונת המצב הראייתית מגלמת עמימות של ממש בסוגיות משמעותיות. עמימות זו לא הופגה וקיומה פועל לחובת התובע.
- ראש וראשון יובהר כי לא מצאתי לייחס כל מהימנות לעדות האם. על פי אחת מגרסאותיה, האם היא העדה הבגירה היחידה באשר לאופן קרות האירוע. מכל מקום האם היא העדה הבגירה היחידה שהעידה לפניי לעניין זה.
האם הותירה בעדותה המאוחרת לפניי רושם בלתי אמין. בחינת הסתירות השונות העולות מן הראיות בכלל ואלה הנובעות מגרסאותיה השונות של האם בפרט, מלמדת על כי לא ניתן ליתן אמון בדבריה לאורן. מקל וחמר מתחזקת מסקנה זו בשים לב למשקלן המצטבר של הסתירות השונות הן בעדותה והן בראיות הנוספות.
- באופן תמוה המתיישב עם טענת הנתבעת באשר למשמעות הדבר, נסיבות התאונה נוסחו בכתב התביעה באופן חסר ולאקוני. הנתבעת זכאית לכך כי כתב טענות המנוסח נגדה יהא ברור ויתחום במדויק את יריעת המחלוקת.
- שוני וסתירות בראיות ניתן לעיתים להסבר מקל. כך למשל, מקום בו תיק מתואר כתיק עם מסמכים ובמקום אחר מכונה ארנק- אין בדבר כשלעצמו כדי להצביע בהכרח על העדר אמינות והעדר מהימנות בהתאם. עם זאת, לא כך הדבר באשר לסוגיות מהותיות.
- אין לפניי ראיות ברורות בסוגיות שלהלן: לא ברור מי פתח את דלת הרכב. האם נמנעה מלציין זאת בתצהירה. בעדותה המקדמית לפניי טענה כי התובע הוא שעשה כן ואולם בשיחתה עם החוקר טענה כי היה זה האח. בעדותה המאוחרת גרסה לעיתים כך ולעיתים אחרת. האם חזרה בה לאחר שהושמעה לה שיחתה עם החוקר, אך שבה וחזרה בה גם מכך ולאחר מכן טענה כי אינה זוכרת. לא ניתן מפיה הסבר לכך כי בתיעוד רפואי צוין כי התובע נפגע מפתיחת דלת ולא מסגירתה.
- לא ברור האם עובר לפגיעה בפני התובע ובמהלכה הרכב עמד או נסע. בעדותה המוקדמת טענה העדה כי הרכב עמד כשמוט ההילוכים במצב חניה. לחוקר מסרה כי הרכב היה בנסיעה איטית.
לא ברור האם התובע הוציא את רגלו מן הרכב. הדבר לא צוין בתצהיר האם. בעדותה המוקדמת טענה כי היא אינה יודעת אם עשה כן. התובע טען בתצהירו כי הוא הוציא את רגלו ואולם בעדותו לפניי לא ציין זאת (ובשים לב להעדר משקל לתצהיר כמבואר להלן).
לא ברור האם הדוד היה עד לאירוע או לא, כשם שלא ברור האם כלל נכח בקרבת מקום. כאמור לעיל בסוגיה זו האם הודתה בעדותה המאוחרת כי שיקרה לפניי בעדותה המוקדמת. תשובותיה נעו בין העדר נוכחות של הדוד, לבין נוכחות מבלי לראות את האירוע עצמו ולבין לראות את האירוע עצמו מן המרפסת (לגביה טענה בעדות כי היא אינה קיימת).
- התובע נמנע מלהעיד את הדוד. להימנעות זו נודעת משמעות ראייתית לחובתו. גם בשים לב לתשובות השונות הממקמות את הדוד בזירה ולהיפך, המצופה היה כי הדוד יובא לעדות על מנת להפיג עמימות ולו על מנת שיאשר כי לא נכח במקום, או כי נכח אך לא ראה את האירוע. לא הוצג כל ניסיון להעידו. המניע לאי התייצבותו לעדות לא בואר וגם בסוגיה זו מצאתי את עדות האם חמקמקה (- כמו גם דברי האב המוקלטים בשיחה עם החוקר). על כך הוסף את הרושם לפיו הורי התובע לא התאמצו- לשון המעטה- לסייע לחוקר לאתר את הדוד.
- התובע נמנע מלהעיד את האח. גם נתון זה עומד לחובתו ועם זאת לא אתן לכך משקל רב מדיי בשים לב לגילו של האח. בד בבד ראוי היה לפחות לבאר מדוע האח לא הובא לעדות.
- לא מצאתי לייחס כל מהימנות לעדות התובע. אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה התובע אינו כשיר לעדות ועם זאת טיעוניה נגד מהימנותו מקובלים עליי.
- בשלב זה אין חולק כי התובע אינו קורא עברית. עם זאת, באופן תמוה ביותר שאינו מתיישב עם חתירה לחקר האמת, מצא ב”כ התובע להתנגד(!) לשאלה האם התובע קורא עברית- סוגיה חיונית ביותר לבירור לנוכח העובדה כי תצהירו הוגש בשפה זו בעוד שפת אימו היא ערבית. התובע חתם אגב עדותו על דף (ת/1) וחתימתו נחזית להיות דומה עד כדי זהות לחתימה שעל גבי תצהירו. מכאן סביר כי התובע אכן חתם על תצהירו, על אף שחלף זיהויו את חתימתו התכסה בשתיקה ממושכת. בד בבד ספק רב עד כמה האמור בתצהיר משקף את העובדות הידועות והזכורות לתובע, על רקע האמור להלן.
- בעת עדותו לפניי, לאור גילו הצעיר, ביקשתי להקל על התובע ככל הניתן בדינמיקת ההתנהלות. התובע חייך ללא הרף באופן שלא תאם את הסיטואציה. בהינתן תשובותיו (כגון אמירתו כי הוא במשטרה ולא בבית המשפט) קיים קושי להעריך עד כמה גרסתו הקצרה מתיישבת עם האמת, מה אכן הוא זוכר ומה אכן קרה (יובהר כי הח”מ דובר ערבית). אין בידי כל אינדיקציה לכך כי התובע אינו אמין, קרי- כי הוא בחר לשקר ביודעין ועם זאת אין לדעת האם אכן שיקר ובמה או עד כמה הוא זוכר את האירוע ו/או עד כמה עדותו הושפעה ע”י אחרים ולו באופן בלתי מכוון ולא מודע.
- קיים אם כן קושי לא מבוטל להסיק מסקנות מדויקות ומהימנות מדברי התובע. נהפוך הוא. התוכן אותו מסר רק העצים את העמימות: התובע כלל לא ציין כי הוא התכוון לצאת מהרכב או כי הוא נפצע בזמן ירידתו ממנו. הוא לא טען כי התכוון לפתוח את דלת הרכב, או כי התכוון להוציא את רגלו או כי הספיק לעשות כן. גם מדבריו לא ברור האם הדלת נפתחה ועל ידי מי. כל שהעיד בהקשר הנדון הוא אמירות בנוסח: “קרה משהו” וכן- “… רציתי להוציא את הראש ואח שלי בא ודפק את הדלת”.
- לא מצאתי בסיכומי התובע כל התמודדות עם כלל האמור לעיל. התובע “תקף” את התנהלות הנתבעת והעלה עוד כיוצ”ב טיעונים אותם מצאתי חסרי כל נפקות. על התובע מוטל נטל השכנוע להוכיח את תביעתו. עליו להציג ראיות שיש בהן כדי להעביר את נטל הראיה המשני לידי הנתבעת. העלאת טיעונים שונים נגד הנתבעת אינה מהווה תחליף ראייתי להעדרן של כל אלה.
- מכלל האמור עולה מסקנה כללית ועיקרית, לפיה רב הנסתר על הגלוי. הדין ייפסק בהתאם, לאור נטלי ההוכחה. אין בידי לקבוע פוזיטיבית כיצד קרתה התאונה. הדבר לא הוכח די הצורך ע”י התובע. תצרף הראיות חסר חלוקים מהותיים. בנסיבות אלה אין מנוס מדחיית התביעה וכך אני מורה.
סוף דבר
התביעה נדחית אפוא. בהינתן כי התובע ניזוק בגופו מצאתי שלא להכביד עימו (קרי- עם הוריו) באשר לגובה ההוצאות. בהתאם התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 5,000 ₪.
זכות ערעור כחוק.
פסק הדין יישלח לצדדים.
ניתן היום, כ”ג אדר א’ תשפ”ד, 03 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.