השופט חננאל שרעבי, אב”ד:

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב’ השופטת הילה גורביץ שיינפלד) מיום 5.01.2021 (אמנם נרשם בפסק הדין תאריך 15.11.2020, אך בהחלטה מיום 17.1.2021 תיקנה השופטת קמא את תאריך נתינתו ליום 5.1.2021) בת”ע 34063-02-19 (בקשה למתן צו ירושה), ת”ע 36416-02-19 (התנגדות לצו ירושה), ת”ע 34124-02-19 (בקשה לצו קיום צוואה) ו-ת”ע 36373-02-19 (התנגדות לצו קיום צוואה).
2. במוקד הערעור עמדה צוואתה בעדים של המנוחה … ז”ל, שנשאה בחייה ת”ז … (להלן: “המנוחה) מיום 27.5.2018 (להלן: “הצוואה”), שקיומה אושר בפסק הדין קמא (להלן: “פסק הדין”).

רקע בקצרה

3. המערערת 1 (להלן: “ע’ “) היא בתה של המנוחה, ואימן של המערערות 2-3.
4. המשיבים הם אחים, ילדיהם של … ז”ל (בנה של המנוחה) ורעייתו ו’ (להלן: “ו’ “), שהלך לעולמו בחודש יולי 2014.
5. למעשה המערערות 2-3 והמשיבים הם נכדיה של המנוחה, שהלכה לעולמה ביום 21.11.2018.
6. לאחר פטירת המנוחה, המערערות עתרו למתן צו ירושה אחר עִזבונה.
7. המשיבים 1-4 התנגדו למתן הצו ועתרו למתן צו קיום הצוואה.
8. בהתאם להוראות הצוואה, חילקה המנוחה רכושה באופן שכספים המצויים בשלושה חשבונות בבנק “יהב” יונחלו למערערות בחלקים שווים, ויתרת רכושה – הכולל גם נכסי מקרקעין – תונחל למשיבים 1-4 לפי חלוקה מפורטת שנקבעה בצוואה.

אשר למשיבה 5 (להלן: “ר’ “) – נקבע בצוואה כי היא לא תהיה זכאית לדבר, אלא אם תשיב למנוחה או לעִזבון סך 1,000,000 ₪ – שאז תהיה זכאית ל-1/5 מ – “כל רכוש אחר” שלא חולק למי מהנהנים על פי הצוואה.

9. המערערות ור’ התנגדו למתן צו לקיום הצוואה. יחד עם זאת בדיון בבית משפט קמא ביום 17/12/2019, מחקה ר’ את התנגדותה למתן צו קיום לצוואה, גם לנוכח הסכמות שהגיעה אליהן מול אחיה, שהועלו על הכתב בהסכם פשרה שנכרת ביניהם יותר מאוחר, ביום 28.10.2020. הסכם זה, כך צויין בפסק הדין, הוגש לבית משפט קמא שהגדירו כהסכם פשרה בין המשיבים 1-4 לבין ר’ “שעניינו מכירת זכויות במקרקעין שנחלו או קיבלו הנתבעים מאביהם ז”ל או מהמנוחה” (סעיף 7 לפסק הדין).

פסק הדין קמא

10. כאמור במסגרת פסק הדין דחה בית משפט קמא את התנגדות המערערות לקיום הצוואה, וממילא דחה את בקשתן למתן צו ירושה ביחס לעזבון המנוחה.
11. בפסק הדין, הנושא 20 עמודים, עמד בית המשפט בהרחבה על טענות הצדדים, לרבות היחסים בתוך המשפחה, שהתערערו ביתר שאת לאחר פטירת בעלה של המנוחה, אביה של ע’, בשנת 1996.

טענות המערערות, התובעות בבית משפט קמא, עליהן סמכו את התנגדותן לקיום הצוואה, סוכמו בעמ’ 3 לפסק הדין שורות 20-28, כדלקמן:

“לגוף הצוואה נטען כי חתימת המנוחה זויפה, ולחילופין כי הצוואה נערכה בהשפעה בלתי הוגנת. נטען כי תלותה הפיזית של המנוחה הייתה חד משמעית, בהיותה נכה המתניידת בכיסא גלגלים אשר נעזרת בעובדת זרה ובנכדיה למטלות היומיומיות. עוד נטען כי המנוחה חתמה על הצוואה בשל תחבולה ו/או ניצול מצוקתה הנפשית או מצבה המנטלי והגופני הירוד, ודינה להתבטל כפי הוראות סעיף 30 לחוק הירושה, התשנ”ה- 1965. נטען כי הצוואה אינה משקפת את רצון המנוחה, הוראותיה אינן סבירות והיא נוגדת הבטחות עבר של המנוחה לתובעות. נטען גם כי מצבהּ הבריאותי של המנוחה לא אִפשר לה להבחין בטיבה של  צוואה וגם כי הצוואה נערכה במעורבות נתבעת 1 או אמהּ, גב’ ו’, כמשמעות הדבר בסעיף 35 לחוק הירושה התשכ”ה-1965”.

מנגד פירט בית משפט קמא את טענות המשיבים 1-4 (הנתבעים בבית משפט קמא), התומכות בקיום הצוואה, בסעיף 9 לפסק הדין, כדלקמן:

“מטעם הנתבעים 1-4 נטען כי אין בצוואה פגם צורני ועל כן נטל ההוכחה מוטל על כתפיהן של התובעות. אשר ליחסים בין התובעות ובין המנוחה נטען כי היה ביניהן סכסוך מר ונתק ארוך שנים עוד קודם לעריכת הצוואה. עוד נטען כי תובעת 1 הכפישה בפרסומים שונים את המנוחה ופגעה במנוחה ובשמה אך למרות זאת, המנוחה לא הפסיקה את התמיכה הכלכלית בתובעות ולא הדירה אותן מעִזבונה. אשר ליחסים בין המנוחה לבין התובעות, נטען כי הנתבעים ביקרו את המנוחה בקביעות, חגגו עמה אירועים משפחתיים, שבתות וחגים ויחסיהם היו קרובים. הנתבעים סייעו למנוחה ביומיום, בקניות, בסידורים שוטפים, בהסעות ועוד. נטען כי התובעות נתלות על אירועי העבר אשר אינם רלוונטיים ולא הוכח כל קשר בין האירועים המתוארים בין עריכת הצוואה ורצונה של המנוחה. נטען כי עד פטירתה, המנוחה הייתה חדה, צלולה ודעתנית,  שלטה בפרטי פרטים ברכושה ובהוצאותיה וערכה חישובים והתחשבנויות כבשגרה. עוד נטען כי הצוואה נערכה ללא מעורבות של הנתבעים או מי מהם או של ו’. הצוואה נערכה על ידי עו”ד אילן גולדנברג ללא נוכחות וקשר מי מהנתבעים או ו’ ונחתמה על-ידי המנוחה”.

השופטת קמא פירטה בפסק הדין, בסעיף 10, גם את תגובת הנגד של המערערות בבית משפט קמא, לנוכח טענות המשיבים 1-4 בתמיכה במתן צו קיום הצוואה, במילים הבאות:

“במענה לטענות נתבעים 1-4 חזרו התובעות על טענותיהן והוסיפו כי נתבעים 1-4 הגיעו להסדר עם נתבעת 5 על מנת שלא תחשוף את שאר מעלליהם ו/או מעללי אמם גב’ ו’ אשר כפתה על המנוחה את רצונה כעולה ממסמכים שהוצגו. התובעות חזרו וטענו כי המנוחה לא הבינה את טיב צוואתה, ואין לתובעות ידיעה אישית אשר לעצמאות המנוחה, או תלותה באחרים ו/או לגבי ידיעותיה ו/או רצונותיה, ברם לא היה כל צורך בידיעה אישית כזו, שכן התלות, כמו גם ידיעותיה רצונותיה של המנוחה, עולות מפורשות מהעדויות של הנתבעים עצמם, אחותם ר’ ואמם ו’ וגם מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט”.

12. לאחר שפירטה את טענות הצדדים התייחסה אליהן השופטת קמא אחת לאחת בראש פרק “דיון והכרעה” בפסק הדין, ונעמוד על עיקרי הכרעותיה וקביעותיה בהתאם.
13. את טענת המערערות בדבר זיוף חתימת המנוחה על הצוואה דחה בית משפט קמא, לנוכח קביעות מומחית להשוואת כתבי יד וגרפולוגיה מטעם בית המשפט, גב’ דניאלה גבעון (להלן: “המומחית גבעון“), שהגישה חוות דעת נושאת תאריך 12/12/2019. מסקנת חוות הדעת הייתה כי הצוואה נחתמה על-ידי המנוחה. המערערות לא ביקשו לחקור את המומחית ולא טענו כנגד מסקנתה.

במצב דברים זה קבע בית משפט קמא, כי הוכח לו, שהחתימה על המסמך הנחזה להיות צוואת המנוחה מיום 27/5/2018, היא חתימת המנוחה.

14. את טענת המערערות להשפעה בלתי הוגנת מצד המשיבות ו/או ו’ או מי מהן על המנוחה ברישום הצוואה דחה בית משפט קמא, תוך ניתוח נרחב של הדין, הפסיקה וההשלכות למקרה דנן (סעיפים 17-32 לפסק הדין).

במסגרת זאת עמד בית משפט קמא על הנקודות הבאות:

במסגרת בחינת השפעה בלתי הוגנת אין די להראות השפעה ברמה העובדתית. על בית המשפט להשתכנע בקיומו של מרכיב בלתי הוגן באותה השפעה, וכי הצוואה היא פועל יוצא של אותו רכיב בלתי הוגן;

נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה;

מבחני העזר לסייע לבית המשפט במלאכת בחינת קיומה, אם לאו, של ההשפעה הבלתי הוגנת, כפי שפירטם כבוד השופט מצא בדנ”א 1516/95 רינה מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נב (2) 813, בעמוד 827 ואילך (תלות ועצמאות; תלות וסיוע; קשרי המצווה עם אחרים, נסיבות עריכת הצוואה);

בחינת מבחני העזר הנ”ל במקרה דנן, המובילים למסקנה כי אינם מתקיימים במקרה דנן במובן של הסקת וקביעת השפעה בלתי הוגנת.

15. בנקודה אחת ארחיב בציטוט דברי בית משפט קמא בשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת, כי סבורני שבכך מתמקד הערעור דנן, הנוגעת לבחינת נסיבות עריכת הצוואה.

בנדון אצטט מסעיפים 30-31 לפסק הדין, כדלקמן:

“… הצוואה נערכה על ידי עו”ד אילן גולדנברג והוא חתם עליה כאחד משני העדים, ללא נוכחות מי מהנתבעים. הסעת המנוחה למשרדו (על ידי המשיבה 1 – ח”ש) אינה מעידה על מעורבות שיש בה להעיד על השפעה בלתי הוגנת. ראו בהקשר זה ע”א 2098/97 אלברט בוסקילה נ’ שמעון בוסקילה, פ”ד נה (3) 837, 853. אמנם, מהראיות עלה כי קודם לצוואה זו הייתה לנתבעת 1 (המשיבה 1 – ח”ש) ולגב’ ו’ מעורבות ממשית בעריכת צוואות דומות, והן גם ערכו צוואות דומות עבור המנוחה, אך בסופו של יום הצוואה נחתמה בפני עו”ד גולדנברג לאחר שנערכה על פי הנחיות המנוחה.

ודוק, תככים ובחישות בשל רכוש רווחו במשפחה, במיוחד מצד הנתבעים. העניינים הכלכליים וחלוקת רכוש היוו עיסוק מרכזי בחיי המשפחה ונוהלו על כך שיחות תכופות בין בני המשפחה. מחלוקת הנוגעות לחלוקת רכוש גרמו לנתק בין המנוחה ובין התובעות משנת 2007 ולנתק בין נתבעת 5 ובין אימה גב’ ו’ ואחֵיה נתבעים 1-4. הרושם הוא שהנתבעים ואימם העמידו במרכז את שאלות חלוקת הרכוש והדברים עלו בעדויות. אפנה בתמצית לכך שעלה מהראיות כי גב’ ו’ ניהלה עם המנוחה שיחות רבות על-מנת לעודד אותה לערוך צוואה וגם דרשה בתקיפות כי עִזבונה יחולק כך שהנתבעים יזכו בכל נכסי המקרקעין ללא שותפות עם התובעות, ובחלקים שווים. ראו נספח א’ לתצהיר גב’ ו’ מב/4 ועדותה בעמ’ 70, שורות 5-6:

‘לא התערבתי בתוכן ולמי היא נותנת כסף ונדל”ן. ממש ממש לא. ביקשתי ממלכה, בכל לשון של בקשה, שני דברים: שכל הרכוש יהיה מופרד מע’ ‘

עוד עלה מהראיות כי נתבעת 1 (המשיבה 1 – ח”ש) הקלידה את הצוואות שקדמו לצוואה נשוא הליך זה. צוואות אלו בחלקן דומות לצוואה נשוא ההליך. אך סופו של יום, כאמור, לא הוכח כי הצוואה עליה חתמה המנוחה, היא תוצאה של התנהלות פסולה זו, השפעה בלתי הוגנת או אינה משקפת את רצון המנוחה. לא הוכח כי הצוואה נשוא הליך זה נחתמה בשל ניצול חולשתה ובשל אי הוגנת בהשפעה. לא כל השפעה היא בלתי הוגנת.

על כן, ייתכן בסבירות גבוהה, כי אלמלא המפגש עם עו”ד גולדנברג – ולמעשה 3 פגישות (אין מחלוקת בין הצדדים כי כאן קיימת טעות עובדתית, שכן התקיימו רק שתי פגישות בין המנוחה לעו”ד גולדנברג – ח”ש) עד החתימה על הצוואה, היו צוואות המנוחה נפסלות במלואן או בחלקן בשל השפעה בלתי הוגנת או מעורבות בעריכת הצוואה, אך המפגש עם עו”ד גולדנברג והצוואה שערך באופן עצמאי לפי הנחיות המנוחה בכתב, במשך 3 פגישות שונות, ניתקו את הקשר בין מעורבות פסולה זו – לבין הצוואה שנחתמה. בהקשר זה אפנה גם לסרטון שהוגש, במצורף לתצהיר עו”ד גולדנברג. אמנם הוא אינו מצלם את מעמד החתימה על הצוואה, אך ניכר מהסרטון שהמנוחה מודעת ויודעת היטב כי עובר לצילום, חתמה על צוואה המשקפת רצונה.

לא נעלם מעיני כי הפנייה לעורך-הדין הגיעה מנתבעת 1 לאחר התברר לה, מקריאה במרשתת, כי מעורבותה עלולה להביא לפסילת הצוואה וכי מעמד החתימה לא צולם, אך אין בכך לשנות והסברו של עו”ד גולדנברג בחקירתו כי מדובר היה באקט ספונטני תואם בעיני את רוח הדברים.

… לאמור יש להוסיף כי עלה מהעדויות שהמנוחה שלטה בעניינה הכספיים והמשפחתיים ביד רמה ולא גילתה חולשה או תלות השוללות את חופש רצונה. הדברים ברורים גם מההתחשבנות בין המנוחה ובין אחותה. התחשבנות דולרית ושקלית בנוגע לשיפוץ רכוש משותף עד רמת ‘הדולר’/’השקל’… 

עוד בהקשר זה, הרי שעלה מהעדויות כי ניתוק הקשר בין המנוחה לבין התובעות – בסיסו ברצון המנוחה לשלוט בעניינים הכלכליים”.

16. את טענת המערערות בדבר מעורבות המשיבה 1 (להלן: “ג'”) ו/או אמהּ ו’, בעריכת הצוואה, כמשמעות הדבר בסעיף 35 לחוק הירושה התשכ”ה-1965 (להלן: “סעיף 35”) דחה בית משפט קמא תוך ניתוח נרחב של הדין, הפסיקה וההשלכות למקרה דנן.

בית משפט קמא התמקד בחלק הרלוונטי לנו מבין שלושת אירועי סעיף 35 – “מי שלקח חלק באופן ערך בעריכתה” של צוואה.

בנדון הדגיש בית משפט קמא בפסק הדין (סעיף 36) את המבחן הקובע בבחינת רכיב זה שבסעיף 35, במילים הבאות:

“…נפסק כי המבחן הוא מבחן השכל הישר. ראו ע”א 851/79 שלומית בנדל נ’ דורון בנדל, לה (3) 101, 109 והשאלה תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר – כך תגבר הנטייה להחיל את החזקה בדבר בטלות ההוראה. עוד נפסק שם כי אם המצווה נפגש עם עורך-דין ומסר לו בעצמו את הוראותיו, לרוב ניתן לומר כי ‘הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה’ אינה נכללת תחת האירוע ‘לקח חלק באופן אחר בעריכתה’ של הצוואה. נאמר כי שיקול-דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר, בינו לבין המצווה, מנתק את הקשר בין אירועי העבר לבין עריכת הצוואה”.

בהשלכה למקרה דנן ציינה וקבעה השופטת קמא (בסעיפים 38-43) – וגם כאן נרחיב בציטוט דברי השופטת קמא, שכן גם בנקודה זאת התמקד הערעור דנן – כי:

“מהראיות עלה כי נתבעת 1 (ג’ – ח”ש) וגב’ ו’, היו מעורבות בעריכת צוואותיה הקודמות של המנוחה או בטיוטות צוואה, מסמכים שדומים בתוכנם לתוכן הצוואה נשוא הליך זה. עוד עלה שנושא זה הטריד את המנוחה והעסיקהּ לא אחת. ראו טיוטת צוואה מיום 21.10.2016, 28.3.2018 כוללת גם בחלקה טיוטה בכתב-יד המנוחה, טיוטה מיום 10.4.2018 שצורפו לתצהיר עו”ד גולדנברג מב/3. וגם ראו הודעת דואר אלקטרוני ששלחה גב’ ו’ לנתבעת 5 ביום 7.8.2016 שם היא כותבת:

‘בנוסף, סבתא עשתה שינוי בצוואה, היא מורישה לכם את הבית שלה ב…, ורוצה לקחת בחזרה את הכסף ולהורישו לע’ ולילדות. שינוי זה מעדיף אתכם, ולא בלי סיבה, כמובן, שכן ניתן יהיה להוציא כ5 מיליון שקל מהנכס ב… בהמשך…’

ועוד ראו דואר אלקטרוני מיום  6/11/2017 צורף כנספח נספח א לתצהיר גב’ ו’ מב/4. דואר אלקטרוני ששלחה גב’ ו’ לנתבעת 5 בהתייחס למסמך צוואה מחודש ספטמבר 2016 שהוקלדה על ידי נתבעת 1. שם היא כותבת:

‘ר’, המסמך שראית אצלי, נכתב על ידי סבתא, ולבקשתה נתתי עותק לX ושמרתי אצלי צילום, אותו החזרתי לה בשבוע שעבר בדיוק. לאחר מותו של אבא ראיתי כמשימה כתיבת צוואה על ידי סבתא, עניין שאבא לא הצליח להשיג למרות שניסה ככל יכולות 12 שנה, כדי למנוע מצבים קשים מול ע’, ובמשימה זו הצלחתי. בצוואה העדכנית המצורפת, שהופקדה לפני שנה, בשלהי 2016, ברם הצוואות והיא התקפה, התערבתי באופן חזק ונחוש בשני נושאים:

1. שכל פרטי יהיה מחולק או לכם או לע’ ובכל מקרה לא ביחד,
2. שכל נדל”ן יהיה מחולק לחמישתכם.

אני מתחרטת על התערבותי בעניינה, ואכן סבתא פועלת כיום למען כתיבת צוואה עצמאית, היא צלולה ולא זקוקה לאיש בעניין זה, שאכן אינו עניין של איש, ואני מכבדת את רצונה מאוד’.

…ראו גם מסרון שצורף נספח ו להודעה שהוגשה ביום 9.1.202 שם כותבת נתבעת 5  (ר’ – ח”ש) לנתבע 2 (אחיה א’ – ח”ש) כי מדובר ב’תסבוכת שאמא רקמה’. ועוד ראו בנספח ו הנ”ל כי כותב נתבע 2 לנתבעת 5 שהמנוחה ‘בסטרס’. הרושם מהעדויות שהוגשו הוא כי היה ניסיון מצד הגב’ ו’ לכפות על נתבעת 5 להשיב 2,000,000 ₪ שהועברו אליה על ידי המנוחה – בתואנה כי יש צורך להבטיח מדור לנתבעים 2 ו-5, ולאחר מכן הועלתה מחשבה כי אם הכספים יושבו למנוחה, היא תנחיל לנתבעים 1-5 גם את הנכס ב… אשר ערכו רב, ואת הכספים שיושבו תוסיף לחלקן של התובעות. עלתה מחלוקת האם הדרישה הייתה של המנוחה או של הגב’ ו’. כך או כך, המדובר בנושא שאין צורך להכריע בו, אך העיסוק באופן הירושה בולט.

… אלא שבסופו של דבר, הרושם הוא שחרף המעורבות המתוארת, הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה ועל כן לא מתקיימת החזקה שבסעיף 35 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965. ואסביר,

מעורבות נתבעת 1 ( (ג’ – ח”ש) מתמצה בהקלדת טיוטות צוואה או צוואות קודמות שהמנוחה עצמה ערכה בכתב-יד או הֵכתיבה לנתבעת 1. אמנם צוואות אלו היוו בסיס לצוואה נשוא הליך זה, שכן אלו אותן טיוטות או צוואות שצירף עו”ד גולדנברג לתצהירו מב/3 אך בפועל, בצוואה נשוא הליך זה, לא הייתה לנתבעת 1 מעורבות בעריכתה.

אין מדובר במקרה בו עו”ד גולדנברג ‘העתיק’ ב-‘העתק-הדבק’ את הטיוטות והצוואות הקודמות – שאז אולי הדבר היה מהווה חריג להלכה הקובעת כי אין להביא בחשבון את האירועים שקדמו לעריכת הצוואה לעניין האירוע הראשון – ‘מי שערך אותה’ וניתן היה הגם שהטיוטות קדמו לעריכת הצוואה, אולי לחסות תחת רישא הוראת סעיף 35 לחוק הירושה התשכ”ה-1965. במקרה כאן, הצוואה הוקלדה ונערכה על ידי עו”ד גולדנברג, לאחר 3 פגישות עם המנוחה. אמנם הצוואה נערכה בהתבסס על אותן טיוטות או צוואות אך גם בהתבסס על מסמך בכתב-יד, ותיקוני כתב יד של המנוחה ובפרט, וזה העיקר, הוראות המנוחה. ראו בהקשר זה תצהיר עו”ד גולדנברג מב/3 ובפרט סעיפים 12-15 שם. ועוד ראו בהקשר זה, ע”א 851/79 בנדל נ’ בנדל, לה (3) 101, 109.

אשר למעורבות גב’ ו’. מעורבות זו עיקרהּ בלחץ שהפעילה על המנוחה לערוך צוואה ולא להותיר את חלוקת עיזבונה לפי חוק הירושה. מעדותה ומהראיות עלה כי לאור מחלוקת רכוש בעבר, ולאור היחסים העכורים, גב’ ו’ חששה מסכסוכי ירושה בין ילדיה, נכדי המנוחה לבין תובעת ועל כן, עסקה תדיר, בשאלת חלוקת נכסי העיזבון על פי צוואה ולא בירושה על פי דין. אין בכך בכדי לחסות תחת הוראות סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965.

סעיף 35 לחוק ירושה מקים חזקה כי הצוואה אינה משקפת את רצון המצווה. אמנם המעורבות לא נלמדת מהתוכן, אך אין המדובר בעצם הדרישה לערוך צוואה או ההשפעה בדבר עצם עריכת צוואה גופה – להבדיל ממעורבות שמשפיעה על תוכנה ועל כן הצוואה אינה משקפת את רצון המנוחה. ראו לעיל פס”ד יעל שטיינר (ע”א 2500/93 יעל שטיינר נ’ המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ”ד נ (3) 338 – ח”ש).

… בסופו של יום המנוחה חפצה לערוך צוואה והצוואה נשוא הליך זה, נערכה על ידי המנוחה באופן עצמאי וללא מעורבות. הטיוטות על בסיסן ערך עו”ד גולדנברג את הצוואה הן טיוטות שהמנוחה הכתיבה לנתבעת 1, המנוחה ערכה על גביהן תיקונים בכתב-ידה באופן עצמאי והמנוחה גם כתבה טיוטה בחלקה בכתב ידה. עוד יש להביא בחשבון את עצמאותה המחשבתית של המנוחה ואת הפרוטרוט בו נהגה בכל הנוגע להתחשבנות עם אחותה. צוואת המנוחה, כפי שציינתי, אינה עוסקת רק בחלוקת עיזבונה בין נכדיה וביתה. הצוואה מזכירה גם התחשבנות בין המנוחה ובין אחותה. התחשבנות זו ‘על הדולר’ שצורפה לצוואה, מעידה על עצמאותה המחשבתית ורצונה של המנוחה. אין ספק שבחלק זה הנתבעים או גב’ ו’ לא נטלו חלק.

… על כן, לא ניתן לומר שהטיוטות או מסמכי הצוואה הקודמים שערכה המנוחה במעורבות גב’ ו’ או הנתבעת 1, הן שהיוו בסיס לצוואה נשוא הליך זה באופן העונה על השאלה כי נטלו חלק בעריכתה “באופן אחר” “.

17. לא בכדי ציטטתי די בהרחבה בנקודה זאת מפסק הדין, שכן, שוב, וכאמור זה לב ליבו של הערעור, ובכך למעשה התמקד. לכן היה חשוב להמחיש, תוך ציטוט מפסק הדין, כי בית המשפט היה מודע לטענות המערערות במלואן בדבר מעורבותן של ג’ וו’ בעריכת צוואות המנוחה, ולמרות זאת, תוך הנמקה רחבה ומפורטת, והישענות על פסיקה, דחה את טענת פסילת הצוואה מכוחו של סעיף 35.
18. את טענת המערערות בדבר חוסר סבירות בהוראות הצוואה דחה בית משפט קמא, מהטעם שיש לבחון בעיקר אם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי של המצווה. בכל אופן המקרה דנן על נסיבותיו אינו מלמד על חוסר סבירות הוראות הצוואה (סעיפים 44-49 לפסק הדין).
19. לאור כל זאת הורה בית משפט קמא בפסק הדין על קיום הצוואה ודחה את הבקשה למתן לצו ירושה אחר עזבון המנוחה.

הודעת הערעור ונימוקיה

20. בהודעת הערעור “תקפו” המערערות כמעט כל תג בפסק הדין, לרבות קביעת ממצאי עובדה ומהימנות.
21. המערערות ציינו כי ההסכם שהושג בין ר’ לאחיה המשיבים האחרים נועד להשתיק את ר’, לנוכח החשש כי תצלח בהתנגדותה. לכן טעה בית משפט קמא כשאישר את הסכם הפשרה שהושג בין ר’ לאחיה המשיבים והוגש לבית מהמשפט ביום 11.11.20. המערערות הדגישו כי על אף שלא צויין במפורש בפסק הדין כי הסכם זה אושר על ידי בית המשפט, הדבר עולה בבירור, בן היתר משלושה נסחי רישום מקרקעין שצורפו כנספחים 10,11,12 להודעת הערעור, המביאים לידי ביטוי את הסכמות הסכם הפשרה המדובר.

המערערות הוסיפו וטענו בנקודה זאת, כי לאחר שבית משפט קמא אישר את ההסכם שבין ר’ לאחיה המשיבים, לא נותר לו ברירה אלא לחרוץ את גורל התובענה לחובתן.

הגם שהתאפשר למערערות לחקור את ר’ על תצהירה, שהוגש טרם ההגעה להסכם עם אחיה, בחקירתה ניסתה ר’ להקהות ולטשטש את טענותיה כלפי אימה וו’ ואחותה ג’, בדבר מעורבותן בכתיבת צוואותיה של המנוחה בכלל, והצוואה נשוא הליך זה בפרט;

22. כן ציינו המערערות כי טעה בית משפט קמא בנקודות הבאות:

א.         כשקבע כי לא ביקשו לחקור את המומחית גבעון, בעוד הן ביקשו לפוסלה ולמחוק את חוות דעתה, ובית המשפט לא נעתר לבקשתם;

ב.         כשלא קיבל את טענתן להשפעה בלתי הוגנת של המשיבות, או מי מהן, ובמיוחד ג’ וו’ (אימם של המשיבים) על המנוחה בעריכת צוואותיה מבחינת תוכנן, לרבות זאת האחרונה נשוא התובענה קמא;

זאת בין היתר לנוכח עדותה של ו’ כי שכנעה את המנוחה כיצד לחלק את עזבונה, וג’ שהקלידה את הצוואות;

ג.          כשסמך ידיו באופן מלא על עדותו של עו”ד אילן גולדנברג, עורך הצוואה ואחד מעדי הקיום שלה (להלן: “עו”ד גולדנברג“), באפן שהסיק כי בעת החתימה על הצוואה היתה המנוחה עצמאית מבחינה שכלית הכרתית, צלולה וחדה ותוכן הצוואה היה פרי רצונה העצמאי. זאת כשהיו ראיות אחרות שלימדו כי המשיבים 1-4 עזרו למנוחה בפעולות היומיום, לרבות סידורים שוטפים;

ד.         טעתה השופטת קמא עובדתית כשקבעה כי הצוואה נערכה על ידי עו”ד גולדנברג, בעוד אשר הוא עצמו העד כי המנוחה הגיעה אליו עם טיוטות צוואה מודפסות;

זאת מעבר לעובדה כי הצוואה דנן דומה לטיוטות שהוקלדו על ידי ג’;

ה.         חיזוק למסקנה כי הצוואה לא נערכה על ידי עו”ד גולדנברג, ניתן למצוא בחוסר סבירות, תהיות וסתירות בחלק מהוראותיה, כמפורט בסעיף 17 להודעת הערעור;

ו.          כשקבעה כי המנוחה נפגשה עם עו”ד גולדנברג שלוש פגישות, בעוד שהתקיימו שתי פגישות בלבד;

ז.          כלשא ייחס כל משקל לעובדה, כי לפגישות עם עו”ד גולדנברג התלוותה למנוחה, מעבר למטפלת שלה, גם ג’. זאת אפילו, כעדותו של עו”ד גולדנברג, בזמן הפגישות עם המנוחה בלשכתו, ג’ והמטפלת המתינו מחוץ ללשכתו.

ח.         כשייחס משקל מסויים לסרטון שהסריט עו”ד גולדנברג במהלך פגישת החתימה על הצוואה, כשבסרטון לא רואים את שלב חתימת המנוחה על הצוואה;

ט.         שלא ייחס כל משקל למחדל המשיבים בהבאת עדת הקיום השניה של הצוואה, עובדת במשרדו של עו”ד גולדנברג, הגב’ איריס צורי שוסטר, שתעיד על הליך חתימת הצוואה;

י.          כשייחס את כתיבת ההתחשבנות בין המנוחה לאחותה, למנוחה, ובכך חיזוק לכאורי לצלילות דעתה ולשליטתה ביד רמה בניהול נכסיה, בעוד שמי שהכין את ההתחשבנות היתה האחות עצמה;

יא.        כשקבע, למרות כל הראיות שעמדו בפניו, כי השתכנע שהצוואה משקפת את רצונה של המנוחה.

תשובת המשיבים 1-4 לכתב הערעור

23. המשיבים 1-4 השיבו לכתב הערעור, וביקשו לדחותו מטעמים כדלקמן:

א.         המערערות כשלו מלהוכיח בבית משפט קמא ולו טענה אחת מטענותיהן נגד הצוואה. המערערות היו בנתק מהמנוחה במשך כאחת עשרה שנים לפחות טרם עריכת הצוואה, ולא ידעו דבר על המנוחה בעת הרלוונטית ועל נסיבות עריכת הצוואה;

מאידך הוכח כי הצוואה נערכה על ידי עו”ד גולדנברג, ללא תיווך או מעורבות מי מהמשיבות, תוך הבעת רצון מלאה וחופשית של המנוחה בפני עו”ד גולדנברג על תוכן הצוואה, כפי שהצהיר והעיד עו”ד גולדנברג, עדות שנמצאה כמהימנה על ידי השופטת קמא;

ב.         המערערות חוזרות על טענותיהן, שלא התקבלו על ידי בית משפט קמא, גם בפני ערכאת הערעור, בנסיון למקצה שיפורים בפני ערכאת הערעור;

ג.          המערערות לא הוכיחו כי מצבה הבריאותי ו/או הנפשי של המנוחה לא היה תקין במועד עריכת וחתימת הצוואה;

ד.         ההסכם שבין המשיבים 1-4 לר’ לא היווה “דמי שתיקה” בעבור רו’, שכן ר’ נתנה תצהיר לפני ההסכמה, ונחקרה עליו על ידי ב”כ המערערות לאחר שהודע על ההסכמה בין המשיבים;

בכל מקרה עולה מעדותה של ר’ כי אין בידיעתה דבר באשר לנסיבות עריכת הצוואה, שכן ר’ היתה בנתק מהמנוחה בעת הרלוונטית, בשל דרישת המנוחה מר’, להשבת חלק מסכום שקיבלה על ידה (קיבלה שני מליון ₪, ונדרשה להחזיר מליון ₪);

ה.         אין קשר בין הסרת התנגדותה של ר’ לקיום הצוואה, לבין ההסכם שנחתם בינה לבין אחיה המשיבים 1-4. הסכם הפשרה ביניהם עוסק בהעברת חלקה של ר’ בשתי דירות שקיבלה במסגרת ירושת אביה המנוח ז”ל, ולא קשור לצוואת או לעזבון המנוחה;

ו.          טענת המערערות, כי אישור בית משפט קמא את הסכם הפשרה שבין ר’ לאחיה, חרץ את גורלה של התובענה קמא לחובתם – לא הוכחה. בית משפט קמא הכריע בתובענה זאת רק על בסיסי הראיות שעמדו בפניו, כעולה מפסק דינו המפורט, ואין קשר להסכם הפשרה שנכרת בין המשיבים;

ז.          המערערות תוקפות גם קביעות עובדתיות שנקבעו בפסק הדין, בהן ממעטת ערכאת הערעור להתערב. זאת מעבר לעובדה כי כל טענה של המערערות הועברה דרך מבחני הדין והפסיקה על ידי בית משפט קמא, לאחר שקלול כל הראיות שעמדו בפניו;

ח.         בצדק דחתה השופטת קמא את טענת זיוף חתימת המנוחה שטענו לה המערערות, תוך הסתמכות על המומחית גבעון, אותה לא טרחו המערערות לחקור. אמנם המערערות הגישו בקשה לפסילת המומחית וחוות דעתה, אך בקשה זאת נדחתה על ידי בית משפט קמא. למרות זאת לא טרחו המערערות לזמן את המומחית לחקירה ולמצער לשלוח לה שאלות הבהרה;

ט.         בצדק דחה בית המשפט, תוך דיון נרחב, את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת שהעלו המערערות בתובענה קמא. כאמור המערערות לא היו בקשר עם המנוחה במשך שנים ולא ידעו מה המצבה הבריאותי, הנפשי והתפקודי. לכן גם לא עמדו בנטל הראיה והשכנוע להוכיח השפעה בלתי הוגנת מצד מי מהמשיבים 1-4 על המנוחה, שהוביל לרישום הצוואה ו/או לתוכנה.

בנדון יוצאות המערערות נגד קביעות עובדה ומהימנות של בית משפט קמא בדבר עצמאותה של המנוחה בעת הרלוונטית, צלילותה, חוסר התלות שלה במי מהמשיבים ועוד נתונים כמפורט בפסק הדין. זאת הגם שבית משפט קמא קבע ופסק את דינו לנוכח הראיות שעמדו בפניו, ובכלל זה גם עדותו הברורה והקוהרנטית בנדון של עו”ד גולדנברג, בה נתן אמון.

י.          בצדק דחה בית משפט קמא, תוך דיון נרחב וקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, את טענת המערערות בדבר מעורבות מי מהמשיבים (והכוונה בעיקר לו’ ו/או ג’) בעריכת הצוואה.

בצדק קבע בית משפט קמא עובדתית כי ו’ לא היתה מעורבת בעריכת הצוואה דנן, ובעבר כל שביקשה מהמנוחה, היה להפריד בין נכסי העזבון שיועברו למערערות ובין אלה שיועברו למשיבים. גרסתה של ו’ בנדון לא נסתרה.

כן קבע בית משפט קמא, כי מעורבותה של ו’ בצוואות העבר משנת 2016, היתה כללית ואינה מגיעה כדי השפעה בלתי הוגנת או מעורבות המצדיקה את ביטולן.

יא.        לא הוכח כי ההתעסקות הפנימית של המשיבים, בינם לבין עצמם (שיחות, מיילים או הודעות וואטסאפ) הובאו לידיעתה של המנוחה ו/או השפיעו על תוכן צוואתה. במיוחד נכון הדבר לנוכח עדותו של עו”ד גולדנברג שערך הצוואה למנוחה, ששלל כל התערבות של ג’ ו/או מי מהמשיבים בניסוח הצוואה שערך.

הקלדת צוואותיה של המנוחה בעבר, והקלדת טיוטת הצוואה הנדונה, היו טכניים בלבד.

בכל מקרה, בנוגע לצוואה האחרונה דנן, ניגשה המנוחה לעו”ד גולדנברג, לשם עריכה מחדש, תוך בחינה קפדנית בדבר רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה.

עו”ד גולדנברג ישב עם המנוחה פגישה ארוכה (כשעה), אליה באה עם טיוטת הצוואה המוקלדת ומסמכים נוספים (כפי שהעיד), תוך שהוא דולה ומתרשם מרצונה האמיתי והחופשי של המנוחה. עובדה זאת גם מלמדת, כי הקלדת טיוטת הצוואה על ידי ג’ היה טכני במהותו, של מסמך ראשוני בסיסי, ש”התבשל” לכדי צוואה מוגמרת בפגישה בין המנוחה עם עו”ד גולדנברג.

יב.        בכל מקרה שתי הפגישות הארוכות (כעדותו של עו”ד גולדנברג, וכקביעת בית משפט קמא) שנערכו בין עו”ד גולדנברג לבין המנוחה עד חתימת הצוואה, ניתקו כל קשר בין “פעלתנות” זוכה על פי הצוואה, שנפגש באופן עצמאי עם עורך דין, שעורך בעבורו את הצוואה מחדש.

עצמאותה של המנוחה, ממנה התרשם באופן מוחלט גם עו”ד גולדנברג, הוביל את המנוחה לחתום בפני עו”ד גולדנברג על יפוי כח מתמשך, כשמיופות הכח היו וו’ וג’.

המערערות לא סתרו את עדותו של עו”ד גולדנברג, לרבות התרשמותו הישירה מצלילותה ועצמאותה של המנוחה במועדי עריכת וחתימת הצוואה.

טענתן של המערערות, כי נוסח הצוואה שנערכה על ידי עו”ד גולדנברג מלמד על “העתק הדבק” מהטיוטה שהוקלדה על ידי ג’, ראויה להידחות מהטעמים הבאים:

1. טענה זאת לא נטענה בפני בית משפט קמא, אלא לראשונה במסגרת הערעור הנדון;
2. עו”ד גולדנברג בחן החומר שהועבר אליו, לרבות טיוטת הצוואה שהוקלדה על ידי ג’, והתרשם כי זהו רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה, מבלי שהדבר הוכתב לה או נכפה עליה;
3. עובדתית הטענה אינה נכונה. הצוואה כפי שנחתמה אינה בעלת נוסח זהה לטיוטה שהודפסה על ידי ג’. ישנם מספר שינויים בין שני המסמכים, המלמדים על עריכת הצוואה על ידי עו”ד גולדנברג. היינו אין מדובר ב”העתק הדבק” של הטיוטה שהוקלדה על ידי ג’.
4. עו”ד גולדנברג העיד כי המנוחה הגיעה אליו לא רק עם טיוטת הצוואה שג’ הקלידה בעבורה, אלא אם מסמכים ותרשומות נוספות שערכה המנוחה בעצמה (סעיף 6 לתצהירו של עו”ד גולדנברג, שצורף כנספח 4 לתשובת במשיבים 1-4). טענותיה הממוחזרות בפנינו של ב”כ המערערות, כי “אותן הערות בכתב יד זה גם לא הערות שהיא בעצמה כתבה אלא אותן הערות שהופיעו בצוואות קודמות, בין אם העתיקה אותן ובין אם הוכתבו לה…” (עמ’ 2 לפרו’ ישיבת הערעור שו’ 7-8), לא שכנעו את בית המשפט קמא, שכאמור בחר לתת אמון מלא בעדותו של עו”ד גולדנברג, שהעיד כי “השתמשתי בנתונים שמסרה וערכתי אותם לתוך הצוואה” (עמ’ 54 לפרו’ שו’ 15).

עו”ד גולדנברג בחקירתו הנגדית לא נשאל כל שאלה בדבר המסמכים והתרשומות הנוספים עימם הגיעה המנוחה לפגישות עימו, מעבר לטיוטת הצוואה אותה הקלידה ג’. היה מצופה כי ב”כ המערערות תפנה אליו שאלה, אם בחן מי ערך את המסמכים או התרשומות הנוספות, ולא עשתה כן.

לא בכדי לא השתכנע בית משפט קמא מטענת המערערות, כי תרשומות ומסמכים אלה לא הוכנו על ידי המנוחה, או שהוכתבו לה.

יג.         באשר לטענת המערערות בדבר מחדל המשיבים באי הבאה לעדות של עדת הקיום השניה של צוואה (נזכיר כי עו”ד גולדנברג היה עד הקיום הראשון), אין אלא להפנות טענה זאת לעצמן. נטל הראיה להוכחת צדקת ההתנגדות לקיום הצוואה מוטל על כתפיהן, והן היו צריכות לזמנה לעדות;

ההיפך – אי זימון עדת הקיום השניה לעדות על ידי המערערות יש לזקוף לחובת גרסת המערערות בנדון;

יד.        דין טענת המערערות בדבר הוראות צוואה לא סבירות להידחות. אין זאת אלא חזרה על טענות שנטענו בפני בית משפט קמא, שנדחו על ידו.

בכל אופן נקבע בנדון עובדתית על ידי בית משפט קמא, כי לא מצא חוסר סבירות בהוראות הצוואה, וכי אין ההוראות מנותקות מן המציאות בה חיה המנוחה במועד עריכת הצוואה (סעיף 49 לפסק הדין).

תשובת ר’ (משיבה 5) לכתב הערעור

24. ר’ השיבה לכתב הערעור, וביקשה לדחותו מטעמים כדלקמן:

א.         אין טעות בקביעת בית משפט קמא, כי הוכח לו שהצוואה דנן מבטאת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.

הצוואה נערכה על ידי עו”ד גולדנברג, שערך אותה בעבור המנוחה, עת היתה צלולה ועצמאית, כעדותו בבית משפט קמא שזכתה לאמון השופטת קמא.

עו”ד גולדנברג פירט בתצהירו ובעדותו כי התרשם מצלילותה ובהירות מחשבתה של המנוחה, במסגרת שתי פגישות ארוכות (בנות כשעה כל אחת מהן) שקיים עימה ביחידות (בפגישה השניה חתמה המנוחה על הצוואה), תוך שהפגינה ידע על אודות רכושה ונכסיה.

מרווח הזמן בין שתי הפגישות של המנוחה עם עו”ד גולדנברג היה כשלושה חודשים. היינו חתימת הצוואה על ידי המנוחה לא נעשתה בלחץ זמנים;

ב.         בצדק, ובאופן מבוסס (כעולה מנימוקי פסק הדין) דחה בית משפט קמא את טענת זיוף חתימת המנוחה על הצוואה, את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת ואת טענת מעורבותם של מי מהמשיבים בעריכת הצוואה.

ג.          המערערות לא הוכיחו, ועליהן נטל הראיה בנדון, כי המנוחה לא היתה כשירה לצוות אחר עזבונה במועד עריכת הצוואה. ההיפך – בית משפט קמא התרשם וקבע כי הוכחה לו צלילות דעתה של המנוחה בעת עריכת הצוואה, באופן ששיקפה את רצונה האמיתי.

ד.         המחלוקת שהיתה בתחילת הדרך בין המשיבים 1-4 לר’ וההסכם ביניהם שפתר מחלוקת זאת, לא השפיע כלל על הסוגיה שעמדה על המדוכה במסגרת התביעה דנן, שהיא – תוקפה של צוואת המנוחה האחרונה.

הסכם הפשרה שבין ר’ לאחיה עסק בנכסים שירשו במסגרת עזבון אביהם ז”ל ומתנות שקיבלו בחיי המנוחה. היינו ההסכם לא נגע בעזבון המנוחה, בו עוסקת הצוואה שבחינתה עמדה על הפרק.

בכל אופן ר’ נחקרה על ידי ב”כ המערערות על תצהירה שהגישה לבית המשפט עוד טרם ההגעה להסכמה עם אחיה, שייתרה את המשך התנגדותה לקיום הצוואה.

ה.         אין ממש בטענות המערערות על טעויות עובדתיות בפסק הדין, למעט העובדה כי התקיימו בין המנוחה לעו”ד גולדנברג שתי פגישות ולא שלוש פגישות , כפי שנקבע בפסק הדין. אולם אין בטעות עובדתית זאת, שהינה בבחינת “פליטת קולמוס” כל השפעה על תוכן הקביעות וההתרשמות החיובית של בית משפט קמא מעדותו של עו”ד גולדנברג.

ו.          טענת חוסר הסבירות בהוראות הצוואה, כפי שהעלו המערערות, אינה במקומה. ערך חופש הציווי מחייב אותנו לבחון את רצונה האמיתי של המנוחה, ואפילו העדיפה נהנים כאלה ואחרים בצוואה, תוך בחינת נסיבות חייה לאורך השנים.

דיון והכרעה

25. אקדים ואומר כי שוכנעתי להמליץ לחבריי לדחות את הערעור.
26. עיון בפסק הדין מלמד כי הוא מבוסס על מספר רכיבים מרכזיים, הכורכים בחובם קביעת ממצאי עובדה ומהימנות, כדלקמן:

א.         דחיית טענת זיוף חתימתה של המנוחה על הצוואה, בהסתמך על חוות דעתה של המומחית גבעון. נזכיר כי המערערות בחרו שלא לשלוח למומחית שאלות הבהרה ו/או להזמינה לחקירה על חוות דעתה, והסתפקו בבקשה לפסלה ו/או לפסול את חוות דעתה, בקשה שנדחתה על ידי בית משפט קמא.    

ב.         דחיית טענת השפעה בלתי הוגנת מצד מי מהמשיבים, שגרמה למנוחה לצוות את שציוותה בצוואה, תוך דיון והנמקה נרחבים וקביעת ממצאי עובדה ומהימנות (ראו דבריי בסעיף 14 לעיל, וציטוט נרחב מפסק הדין בנקודה זאת בסעיף 15 לעיל).

ג.          דחיית טענת מעורבות (נטילת חלק) של מי מהמשיבים (והכוונה בעיקר לוו’ וג’) בעריכת הצוואה שאמור להוביל לפסילתה מכח סעיף 35.

בית משפט קמא דחה טענה זאת תוך דיון נרחב ומנומק הכולל בחובו קביעת ממצאי עובדה ומהימנות (ראו ציטוט נרחב מפסק הדין בנקודה זאת בסעיף 17 לעיל).

בנדון סמך בית משפט קמא על עדותו של עו”ד גולדנברג, הן מבחינת עובדות הדברים והן מבחינת מהימנותם, כי:

עסקינן במנוחה שהייתה צלולה בעת עריכת הצוואה וחתימתה עליה;

תוכן הצוואה שיקף את רצונה החופשי והאמיתי;

קיים שתי פגישות ארוכות עם המשיבה, במרווח זמן של כשלושה חודשים, מהן התרשם כי המנוחה שלטה ברכושה ובנכסיה, וידעה לכוונו (את עורך הדין) לרצונה האמיתי מה ייעשה בהם לאחר מותה, בעת עריכת הצוואה;

בניסוח הצוואה עורך הדין לא פעל בשיטת “העתק הדבק” של הטיוטה שהוקלדה על ידי ג’, אלא ניסח וערך הצוואה מחדש. זאת הגם שנותר, מטבע הדברים, דמיון מסוים לנוסח הצוואה שהוקלד על ידי ג’.

ד.         דחיית טענת המערערות בדבר חוסר סבירות חלק מהוראות הצוואה, מהטעם שיש לבחון את הוראות הצוואה בכללותה, על רקע נסיבות חייה של המנוחה, והתנהלותה עם נהני הצוואה לאורך השנים.

ה.         התרשמות ושכנוע, לנוכח מכלול הראיות ששמע, כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.

27. המערערות בערעורן הנדון, ממחזרות למעשה את כל טענותיהן שנטענו בבית משפט קמא ונדחו, ואף מעלות טענות חדשות (ונעמוד עליהן להלן) שלא בא זכרן בפני בית משפט קמא, תוך תקיפת ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בפסק הדין. זאת במטרה לכאורית לנהל את המשפט מחדש.

דרך פעולה זאת בעייתית משהו, שכן נאמר לא אחת בפסיקה כי הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על-ידי הערכאה הדיונית. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך למשל, כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר [ע”א 10225/02 פרץ נ’ פרץ בוני הנגב (15.1.2004); ע”א 826/21 ‏הימנותא בע”מ נ’ יוסף שדאד (3.3.21)], והמקרה דנן אינו כזה.

עיון בפסק הדין לכל אורכו, נימוקיו וקביעותיו, מלמד כי לא נפלה בו טעות שתצדיק התערבות ערכאת הערעור באף אחד מממרכיביו, המפורטים בסעיף 26 לעיל.

לא נעלם מעיניי כי השופטת קמא טעתה טעות עובדתית אחת, כי התקיימו בין עו”ד גולדנברג למנוחה שלוש פגישות בעוד אשר התקיימו שתי פגישות בלבד. יחד עם זאת סבורני כי טעות זאת, שהינה בבחינת פליטת קולמוס לטעמי, אינה מהותית ואינה משפיעה כהוא זה על מסקנותיו וקביעותיו של בית משפט קמא.

28. במצב דברים זה הייתי יכול לסיים את פסק הדין ולומר, שלאור האמור לעיל, יש מקום לקבוע כי:

א.         אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין;

ב.         הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו;

ג.          אין בפסק הדין טעות שבחוק.

לכן יש מקום לדחות הערעור מכח סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018.

29. יחד עם זאת ולהשלמת התמונה ארחיב מעט להלן בהבהרת הדברים, ובהנמקת דחיית הערעור.

טענות חדשות שלא הועלו במסגרת כתבי הטענות בבית משפט קמא

30. מעבר למיחזור טענות שטענו המערערות בפני בית משפט קמא, הוסיפו וטענו המערערות במסגרת ערעורן טענות שלא נטענו במסגרת כתבי הטענות בבית משפט קמא (להלן: “הטענות הנוספות”).
31. הטענות הנוספות, כפי שהצלחתי לדלות מטענות הצדדים הן כדלקמן:

• לא ניתן לקיים את צוואת המנוחה כלשונה, עקב סתירות שבה (טענת ב”כ המערערות עמ’ 1 לפרוטוקול שו’ 17-18);
• עו”ד גולדנברג לא ערך הצוואה כלל אלא נקט בשיטת “העתק הדבק” מטיוטת הצוואה שהקלידה ג’ (ראו סעיף 23(יב)(1) לעיל).

32. באשר לטענה הנוספת הראשונה – הודתה ב”כ המערערות בטיעוניה בפנינו כי אכן טענה זאת הועלתה על ידי המערערות לראשונה במסגרת סיכומיהן. היינו לא היתה חלק מכתבי הטענות (עמ’ 2 לפרו’ שו’ 2).

כידוע, דין טענה שעלתה לראשונה רק בסיכומים, כדין הרחבת חזית אסורה, ומטעם זה בלבד אין לשעות לה [ע”א 546/04 ‏עיריית ירושלים נ’ שרותי בריאות כללית, פסקה 17, (20.8.2009].

במצב דברים זה בחכמה נהגה ב”כ המערערות כשחזרה בה מטענה זאת, גם מהטעם שככל שהצוואה תקויים בסופו של דבר (היינו יידחה הערעור), הסתירות תוכלנה להיפתר על ידי נהני הצוואה (עמ’ 2 לפרו’ שו’ 3-4).

33. באשר לטענה הנוספת השניה – כמדומני שטענתן של המערערות בבית משפט קמא היתה לדמיון (להבדיל מזהות) בין הצוואה שערך עו”ד גולדנברג לבין הצוואה שהוקלדה על ידי ג’. לא היתה מצד המערערות בבית משפט קמא טענת “העתק הדבק” מצידו של עו”ד גולדנברג (במטרה לשלול את טענתו בדבר עריכת הצוואה על ידו מחדש).

במצב דברים זה טענו המשיבים 1-4 בתשובתם לערעור כי טענה זאת (“העתק הדבק”) נטענת לראשונה בהודעת הערעור (ראו סעיף 23(יב)(1) לעיל).

כך או כך, השופטת בפסק הדין שללה אפשרות זאת של “העתק הדבק” במפורש, וציינה כי:

“אין מדובר במקרה בו עו”ד גולדנברג “העתיק” ב-‘העתק-הדבק’ את הטיוטות והצוואות הקודמות (שהוקלדו על ידי ג’ – ח”ש) … במקרה כאן, הצוואה הוקלדה ונערכה על ידי עו”ד גולדנברג,  לאחר 3 פגישות (צריך להיות רשום שתי פגישות, כפי שעמדנן על כך לעיל – ח”ש) עם המנוחה. אמנם הצוואה נערכה בהתבסס על אותן טיוטות או צוואות אך גם בהתבסס על מסמך בכתב-יד, ותיקוני כתב יד של המנוחה ובפרט, וזה העיקר, הוראות המנוחה. ראו בהקשר זה תצהיר עו”ד גולדנברג מב/3 ובפרט סעיפים 12-15 שם. ועוד ראו בהקשר זה, ע”א 851/79 בנדל נ’ בנדל, לה (3) 101, 109″.

בקביעה עובדתית זאת של השופטת קמא, בהסתמך על תצהירו של עו”ד גולדנברג ועדותו בפניה, בה נתנה אמון, אין מקום להתערב.

טענת זיוף חתימת המנוחה

34. בצדק רב דחתה השופטת קמא את טענת זיוף חתימת המנוחה על הצוואה בהסתמך על חוות דעתה של המומחית גבעון.
35. נזכיר כי לאחר דחיית הבקשה לפסילת המומחית וחוות דעתה (שנדחתה בצדק על ידי בית משפט קמא בהחלטה מיום 16.3.2020), לא ביקשו המערערות לחקור את המומחית, ולמצער לשלוח לה שאלות הבהרה.

נאמר בפסיקה לא אחת כי הימנעות מחקירה נגדית של מומחה על חוות דעתו מחזקת את כוחה הראייתי, וניתן גם לקבלה כהסכמה לאימוץ מסקנות המומחה [יעקב קדמי על הראיות הדין בראי הפסיקה, חלק שני, (2009), בעמ’ 964; ע”א 214/68 אהרון נ’ אדרי, פ”ד כב (2) 858 (1968) 859; עמ”ש (חי’) 18465-11-20‏ ‏ א’ ש’ נ’ ג’ ש’‏ (8.3.2021)].

36. לא זו אף זו – בע”א 5293/90 בנק הפועלים בע”מ נ’ שאול רחמים בע”מ ואח’, פד”י מ”ז(3) 240, 261 (להלן: “ענין בנק הפועלים”), ציין בית המשפט העליון כי קיימות שלוש דרכים עיקריות בהן ניתן להוכיח כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני, כדלקמן:

א.         באמצעות עדות ישירה של החותם או של מי שהיה עד לחתימה.

ב.         באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן.

ג.          על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת, ומעיד על מידת התאמתן למסמך.

במקרה דנן, מעבר לחוות דעת המומחית שאישרה את אמיתות חתימתה של המנוחה על הצוואה,  העיד עו”ד גולדנברג על חתימת המנוחה על הצוואה בפניו (עמ’ 58 לפרו’ שו’ 7-11). בעדותו זאת נתנה השופטת קמא אמון.

בכך חיזוק משמעותי לאמיתות חתימת המנוחה, בהתאם לחלופה הראשונה של ענין בנק הפועלים, וחיזוק קביעת בית משפט קמא בדבר אמיתות חתימתה של המנוחה על הצוואה.

לכן אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, בדבר הוכחת אמיתות חתימתה של המנוחה על הצוואה.

צלילות המנוחה

37. בצדק דחתה השופטת קמא את טענות המערערות בדבר אי-צלילותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה.

בנדון ציינה השופטת קמא בפסקה 27 לפסק הדין כי:

“מהעדויות שנשמעו ומהראיות שהוגשו עלה כי בעת החתימה על הצוואה, הייתה המנוחה עצמאית מבחינה שכלית הכרתית. ראו בהקשר זה עדות עו”ד אילן גולדנברג, שהעיד כי המנוחה הייתה צלולה וחדה. עמוד 57 שורה 24, עמוד 58 שורות 3-7 וגם 59 שורות 27-30, שם העיד כי ‘מה שהיה חשוב מבחינת המנוחה זה להפריד, שהצד של הבת של יקבל כספים והצד השני יהיה לו את כל העניין של הנכסים…’. ראו גם עדות נתבעת 1 בעמוד 37 שורות  24-34 שלא נסתרה. וראו מסמך רפואי מיום 27/10/2018 שצורף לתצהיר התובעת מת/6 וסומן נספח 1. שם נכתב כי המנוחה צלולה – אין בחתימתו על נתבע 2, אשר הוא רופא במחלקה פנימית בביה”ח …, לפגוע במשקל מסמך זה. ניידות המנוחה בכיסא גלגלים אינה מונעת ממנה עצמאות השכלית”.

סבורני כי עסקינן בקביעת ממצאי מהימנות ועובדה שאין הצדקה להתערב בהם.

38. ודוק – בקביעת צלילות דעתה של המנוחה בעת עריכת הצוואה נתנה השופטת קמא משקל רב לעדותו של עו”ד גולדנברג, שהעיד כי המנוחה בפגישותיה עימו הרשימה אותו כ“אישה מאוד חדה ובהחלט חריפה” (עמ’ 54 לפרו’ שו’ 5), וכי “הצוואה יש בה פרטי פרטים ברזולוציה ספציפית, זה הכל ממנה” (עמ’ 54 שו’ 6). כך נשזר לאורך עדותו של עו”ד גולדנברג (ראו הציטוט בסעיף 37 לעיל).

עו”ד גולדנברג כל כך התרשם מצלילות וחדות דעתה של המנוחה, עד שלא ראה צורך לדרוש חוות דעת פסיכוגריאטרית טרם עריכת וחתימת הצוואה (עמ’ 58 לפרו’ שו’ 3-6).

39. הסתמכות בית משפט קמא על התרשמות עורך הדין שערך את הצוואה והתרשם במישרין מן המנוחה בשאלת צלילות דעתה אינה “קלוטה מן האויר”, ומעוגנת בפסיקה.

ראו למשל:

ע”א 7506/95 שוורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון וישראל, פד”י נד(2) 215, 219-220 (להלן: “ענין שוורץ”).

40. אם בכך לא סגי – המערערות לא צירפו כל מסמך, רפואי או אחר, המלמד כי במועד עריכת הצוואה המנוחה לא היתה צלולה ו/או כשירה (מטעם רפואי ו/או נפשי) לערוך צוואה.

המערערות אף לא ביקשו מבית משפט קמא למנות מומחה רפואי (פסיכיאטר) לבחינת צלילותה של המנוחה וכשירותה לצוות במועד עריכת הצוואה.

בטיעוניה בפנינו, כבר הקהתה ב”כ המערערות את טענתה לענין צלילות דעתה של המנוחה במועד עריכת הצוואה, וציינה כי:

“לא התכוונתי לצלילות קלינית של המנוחה אלא שהצוואה… אינה ניתנת ליישום כפי שנכתבה בגלל סתירות” (עמ’ 7 לפרו’ שו’ 7-8).

41. במצב דברים זה, קביעתה של השופטת קמא בדבר הוכחת צלילות דעתה של המנוחה במועד עריכת הצוואה בדין יסודה, ואין מקום להתערב בה.

ר’ והסכם הפשרה עם המשיבים 1-4

42. השופטת קמא, כעולה מפסק הדין, לא ייחסה משקל של ממש במסגרת קביעותיה והכרעותיה, להסכם שהושג בין ר’ לאחיה המשיבים 1-4, וכל שציינה (בסעיף 7) בפסק הדין היה:

“נתבעת 5… (ר’  – ח”ש) הגישה התנגדות למתן צו קיום לצוואה אשר לקיומה עתרו אחֵיה, אולם בדיון שהתקיים ביום 17/12/2019, מחקה נתבעת 5 את התנגדותה למתן צו קיום לצוואה. לשם שלמות התמונה יצוין כי ביום 11/11/20 הוגש הסכם פשרה בין נתבעים 1-4 ובין ר’ שעניינו מכירת זכויות במקרקעין שנחלו או קיבלו הנתבעים מאביהם ז”ל או מהמנוחה”.

43. השופטת קמא הכריעה בפסק הדין על בסיס הראיות שעמדו בפניה, לרבות חקירתה של ר’ על תצהירה שהוגש טרם השגת ההסכם בינה לבין אחיה, כפי שטענו בצדק המשיבים בתשובתם לערעור, כמפורט לעיל.
44. בערעורן ייחסו המערערות משקל רב להסכם שהושג בין ר’ לאחיה המשיבים 1-4, עד כדי כך שטענו, שבאישורו את הסכם הפשרה שבין ר’ למשיבים 1-4 חרץ בית משפט קמא את גורל התביעה לחובתם (ראו טענות המערערות בנדון בסעיף 21 לעיל).
45. לאחר בחינת הדברים לא שוכנעתי כי משמעות הסכם הפשרה שבין ר’ לאחיה הוא “כצעקתן” של המערערות.
46. עיון בהסכם הפשרה שבין ר’ לאחיה המשיבים 1-4 (צורף כנספח 1 לתשובת משיבים 1-4 לערעור) מלמד כי עוסק לא רק בעזבון אביהם המנוח (כפי שציינו המשיבים בתשובתם) אלא גם בעזבון המנוחה (ראו ה”הואיל” הרביעי).

אני מוכן גם לצאת מנקודת הנחה כי ר’ הרוויחה מהסכם הפשרה, בכך שבמסגרתו, וככל שהצוואה תקויים, לא תידרש להחזיר מליון ₪ מתוך שני מליון הש”ח שנתנה לה המנוחה בחייה (כך למעשה אף הודה בפנינו ב”כ המשיבים 1-4 בישיבת הערעור – עמ’ 4 לפרו’ שו’ 26-28).

יחד עם זאת, ר’ נחקרה על תצהיריה בתאריך 17.12.2019 די בהרחבה על ידי ב”כ המערערות ובית משפט קמא התרשם מעדותה.

בית המשפט התרשם גם מיתר העדויות שנשמעו בפניו, ובראשן עדותו של עו”ד גולדנברג, שערך את הצוואה והתרשם במישרין מצלילותה ומרצונה האמיתי של המנוחה.

בשקלול כל הראיות האמורות שוכנע בית משפט קמא כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה, ללא קשר להסכם הפשרה שערכה ר’ עם אחיה (עמדה על נקודה זאת ב”כ של ר’ בטיעוניה בפנינו, עמ’ 6 לפרו’ שו’ 4-6).

47. יותר מזה – אמנם ציינתי לעיל, כי אני יוצא מנקודת הנחה שר’ הרוויחה מהסכם הפשרה, בכך שבמסגרתו, וככל שהצוואה תקויים, לא תידרש להחזיר מליון ₪ מתוך שני מליון הש”ח שנתנה לה המנוחה בחייה.

יחד עם זאת עיון מדוקדק בצוואה מלמד, כי המנוחה לקחה בחשבון כי ר’ לא תשיב את מליון הש”ח העודפים שקיבלה ולכן ערכה האיזון המתאים בצוואה.

להבהרת הדברים נצטט מהצוואה בקטע הרלוונטי (סעיף 3.6.9), כדלקמן:

“ר’ … לא תקבל כל חלק מרכושי (ההדגשה והקו במקור – ח”ש) מכיוון שהיא מחזיקה שני מיליון ₪… שנתתי לה ואינה זכאית לכל תוספת מרכושי. מסיבה: ר’ קיבלה ממני מיליון ₪… לפתרון בעיית הדיור שלה ב… . מיליון נוסף… שקיבלה למשמרת עבור פתרון דיור לאחיה א’ שהפקדתי בחשבונה בבנק יהב, ועד למועד כתיבת הצוואה טרם החזירה למשפחה. ככל שר’ תחזיר לי את הסכום האחרון בסך 1,000,000 ₪ לעזבוני סכום זה יתחלק בחלקים שווים בין חמשת ילדיו של בני ז”ל (המשיבים 1-4 – ח”ש). במקרה זה ר’ אף תצורף לרשימה בסעיף 3.6.10″.

48. במילים אחרות, הגם שהחשש בליבן של המערערות לנוכח ההסכם שבין ר’ לאחיה המשיבים 1-4 מובן, סבורני כי המשקל שייחסו לו, שלא התקבל על ידי בית משפט קמא, הוא מוגזם, ולא מבוסס דיו. בכל מקרה חשש זה לא הוכח, כך לטעמי.
49. סבורני כי עמדותיהם של המשיבים בנקודה זאת, כפי שפורטו בסעיפים 23 (ו) ו- 24(ד) לעיל לתשובתם, במקומן, ומדברות בעד עצמן.

אי הוכחת השפעה בלתי הוגנת

50. כאמור דחה בית משפט קמא את טענת המערערות להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד מי מהמשיבים (והכוונה בעיקר לוו’ וג’).
51. דרך הילוכו של בית משפט קמא בשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת, קביעותיו ומסקנותיו פורטה על ידינו לעיל בסעיפים 14-15 לעיל, תוך ציטוט נרחב מפסק הדין בנקודה זאת בסעיף 15 לעיל.
52. לאור ההרחבה בנקודה זאת לעיל, נקצר כעת.

לא מצאתי טעות בהחלטתו המנומקת בהרחבה בפסק הדין של בית משפט קמא, ובקביעתו כי לא הוכחה במקרה דנן השפעה בלתי הוגנת על המנוחה.

בית משפט קמא היה ער לעובדה כי לא כל השפעה היא בלתי הוגנת, ותתכן גם השפעה לגיטימית שאינה גורמת לפסילת הצוואה. לכן על הטוען לפסילת צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת להוכיח (ועליו נטל הראיה), מעבר לרמה העובדתית כי היתה השפעה מסויימת, כי עסקינן בהשפעה בלתי הוגנת (סעיפים 18-19 לפסק הדין והפסיקה שם).

בית משפט קמא היה ער לקושי בהוכחת מרכיב חוסר ההוגנות של ההשפעה, ולכן נעזר במבחני עזר שנקבעו בפסיקה לבחינת ההשפעה הבלתי הוגנת (סעיפים 20-22 לפסק הדין והפסיקה שם).

בית המשפט יישם את כל אלה לנסיבות המקרה דנן, ומצא כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת (סעיפים 26-32 לפסק הדין, שחלקו הנרחב מצוטט בסעיף 15 לעיל).

יותר מזה – בית משפט קמא בחן בהרחבה את עדותה של ע’, תוך התמקדות בשאלה “כיצד באו לידי ביטוי השפעתם הפסולה של הנתבעים (המשיבים דנן – ח”ש) על המנוחה” (ציטוט מעמ’ 8 לפסק הדין שו’ 15-16), ומצא כי ע’ “הציגה גרסה המבוססת על תחושות והשערות סובייקטיביות בלבד” (ציטוט מעמ’ 8 לפסק הדין שו’ 16), שאין בהן כדי לעמוד בנטל הראיה להוכיח השפעה בלתי הוגנת.

בלשונו של בית משפט קמא, לאחר בחינה נרחבת של עדותה של ע’ (שצוטטה בהרחבה בפסק הדין, בסעיף 24):

“מעדותה זו של המבקשת, עולות השערות בלבד. אין בהשערות אלו להוכיח השפעה בלתי הוגנת, שיש ללמוד ממנה כי הצוואה נערכה בשל אותה השפעה בלתי הוגנת, והצוואה אינה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המצווה” (סעיף 25 לפסק הדין).

יותר מזה – בית משפט קמא הדגיש, כי עריכת הצוואה על ידי עו”ד גולדנברג (ונעמוד על כך גם בפרק הבא, כנשעסוק בסעיף 35) ניתקה את מעורבותן של ג’ וו’ מהצוואה שנחתמה. היינו לא ניתן לומר כי השפיעו השפעה בלתי הוגנת על המנוחה בעריכת הצוואה.

על כך נאמר בענין שוורץ (פסקה 12) כי:

“בית-המשפט עשוי להיעזר במבחנים נוספים שיהיה בהם כדי לסייע לו לגבש דעתו בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת. כך, למשל, יבחן בית-המשפט אם זכה המצווה לייעוץ משפטי בלתי תלוי בעת עריכת הצוואה…”.

כך הוא המקרה דנן, כקביעת בית משפט קמא, שמצא את עו”ד גולדנברג כמייצג בלתי תלוי של המנוחה לשם עריכת צוואה, שתביא לידי ביטוי את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.

53. בהינתן כל אלה אין מקום להתערב, כך לטעמי, בקביעתו של בית משפט קמא, המבוססת על הראיות שעמדו בפניו, לרבות שמיעת עדים והתרשמותו הישירה מהם, גם מבחינת מהימנות, כי “לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת כמשמעות מונח זה בסעיף 30 לחוק הירושה התשכ”ה-1965” (ציטוט מסעיף 32 לפסק הדין).

אי הוכחת נטילת חלק בעריכת הצוואה – סעיף 35

54. כאמור דחה בית משפט קמא את טענת המערערות כי המשיבים (ושוב, הכוונה בעיקר לוו’ וג’, שהקלידה את טיוטת הצוואה האחרונה, עימה, ועם מסמכים נוספים ניגשה המנוחה לעו”ד גולדנברג) נטלו חלק בעריכת הצוואה. לכן השתכנע לקבוע, כי אין מקום לפסול הצוואה מכוחו של סעיף 35 לחוק הירושה.
55. דרך הילוכו של בית משפט קמא בשאלה זאת, קביעותיו ומסקנותיו פורטו על ידינו בסעיפים 16-17 לעיל, תוך ציטוט נרחב מפסק הדין בנקודה זאת בסעיף 16 לעיל.
56. לאור ההרחבה בנקודה זאת לעיל אקצר להלן, ואבהיר מדוע לטעמי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בנקודה זאת.
57. סעיף 35 לחוק הירושה שכותרתו :“צוואה לטובת עדים” קובע כדלקמן:

“הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה -בטלה”.

58. ביסוד הוראת סעיף 35 לחוק הירושה מונחת חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת (ע”א 2500/93 שטיינר נ’ המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ”ד נ (3) 338 (להלן: “ענין שטיינר”); ע”א 2098/97 בוסקילה נ’ בוסקילה, פ”ד נה (3) 837).

הסעיף קובע שלוש חלופות שבהתקיים אחת מהן יש להביא לבטלות הוראה לטובת הנהנה הקיימת בצוואה, גם אם יוכיח שלא התקיימה השפעה בלתי הוגנת על המצווה.

החלופות הן כדלקמן:

הוראת הצוואה מזכה מי שערך אותה;

הוראת צוואה מזכה מי שהיה עד לעשייתה;

הוראת הצוואה מזכה את מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

59. בית המשפט עמד בפסק הדין על שלוש חלופות סעיף 35 ופרשנותן בפסיקה (סעיפים 35-37 לפסק הדין, והפסיקה שם).

בית משפט קמא יישם הפסיקה למקרה דנן (הקטעים הרלוונטיים מפסק הדין קמא צוטטו בהרחבה בסעיף 16 לעיל).

אפנה לדבריי בסעיף 17 לעיל, כי בית משפט קמא היה ער לטענת המערערות בדבר מעורבותן של ו’ וג’ בעריכת צוואות המנוחה, ניתח את מצב הדברים וקבע, לנוכח הראיות שעמדו בפניו (לרבות עדים והתרשמות מהם), כי:

            “…בסופו של דבר, הרושם הוא שחרף המעורבות המתוארת, הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה ועל כן לא מתקיימת החזקה שבסעיף 35 לחוק הירושה…” (ציטוט מסעיף 40 לפסק הדין).

הדברים מצוטטים בהרחבה בסעיף 16 לעיל, ותמציתם “על קצה המזלג”, היא כדלקמן:

א.         מעורבותה של ג’ התמצתה בהקלדת טיוטת הצוואה האחרונה, כמו גם הקלדת צוואות קודמות של המנוחה, שהמנוחה עצמה ערכה בכתב יד או הכתיבה לה;

ב.         מעורבותה של ו’ התבטאה בעיקר בלחצה על המנוחה לערות צוואה בה תפריד בין חלקם של ילדיה לבין חלקם של המערערות, ללא התערבות בתוכן החלוקה ביניהם;

ג.          בסופו של דבר המנוחה ערכה את צוואתה האחרונה בעדים בפני עו”ד גולדברג, שישב איתה שתי פגישות ארוכות, התרשם מצלילותה ורצונה החופשי והאמיתי. עו”ד גולדנברג ערך את הצוואה האחרונה בהסתמך על הטיוטה שהוקלדה על ידי ג’, אך גם בהסתמך על מסמכים נוספים (שפורטו בפסק הדין) ושתי שיחות ארוכות עם המנוחה ביחידות.

ד.         מכל אלה ניתן להסיק ולקבוע, כי הצוואה האחרונה שהוגשה לקיום, משקפת את רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה.

60. הרושם הוא כי בית משפט קמא נתן משקל רב לתצהירו ועדותו של עו”ד גולדנברג בפניו, בדבר עריכת הצוואה מחדש, התרשמותו מצלילותה של המנוחה ושכנועו כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.

כך השתכנע בית המשפט לאחר התרשמות במישרין מעדותו הנרחבת של עו”ד גולדנברג בפניו, ובכך לא מצאתי הצדקה או מקום להתערב.

משכך הם פני הדברים אין גם כל טעות בקביעת בית המשפט קמא, כי למעשה עריכת הצוואה דנן לא החלה עם הקלדתה על ידי ג’ אלא עם עריכתה על ידי עו”ד גולדנברג.

כך קבע בית משפט קמא בהסתמך על ע”א 433/77 הררי נ’ הררי  (20.12.1979), לענין מעורבות עורך דין בהכנת/עריכת צוואה בעדים, דוגמת זאת דנן:

“אין לומר כי בכל מקרה, עריכת הצוואה ונטילת חלק בעריכתה מתחילים בשלב שבו מועלית הצוואה על הכתב. הדבר תלוי בנסיבות. כך, למשל, בצוואת בעדים, אשר האחריותה פרופסיונאלית עליה נתונה בידי עורך-דין, ניתן לראות תחילתה של העריכה בפעולותיו של עורך-הדין…, שכן חזקה על עורך-הדין שיטול לידיו מבראשית את הפעולות הקשורות בעריכת הצוואה באופן שתינתן למצווה ההזדמנות להגיע לכדי גמירת דעת עצמאית וחופשית…” (ציטוט מפסקה 4 לפסק הדין).

במילים אחרות – אפילו בא המצווה לעורך דין עם טיוטת צוואה מוכנה, אך עורך הדין, כך מתקבל הרושם (כבמקרה דנן), ישב עימו, דן עימו בתוכן הצוואה וערך אותה מחדש, יש לומר כי תחילת עריכת הצוואה תהא בפעולותיו של עורך הדין, ולא קודם לכן.

במקרה כזה יש לומר כי “הרי עורך-הדין ייפגש עם המצווה ויברר את רצונו, וכאשר עורך-הדין בעצמו אינו צד מעוניין בצוואה, הרי אין לחשוש כי יכניס איזו הוראה לצוואה מיזמתו מבלי שהיתה הוראה בנדון זה או לפחות הסכמה על כך מאת המצווה עצמו” (ע”א 99/86 זיידה נ’ זיידה, פד”י מ(3) 105, 108).

בנדון גם נפנה לספרו של כב’ השופט שוחט, “פגמים בצוואות” (הוצאת סדן), עמ’ 309, שם ציין המחבר כי המילים “מי שערך אותה” שבסעיף 35, צריכות לקבל פירוש דווקני, באופן שאינן כוללות בחובן מעורבות שהינה בגדר הכנה טכנית של המסמך.

במקרה דנן, נתן בית משפט קמא אמון בגרסתה של ג’, כי מעורבותה (עוד טרם מעורבותו של עו”ד גולדנברג) הסתכמה בהקלדה טכנית של דברי המנוחה. בקביעה זו, המבוססת על מהימנות, לא מצאתי מקום להתערב.

61. אצטט קטע מסויים (פסקות 15-16) מענין שוורץ, בנסיבות דומות למקרה דנן, שכמו נאמרו למקרה דנן, ותומכים בקביעת בית משפט קמא בדחותו את תחולת סעיף 35 לנוכח נסיבותיו:

“בית-המשפט המחוזי דחה את הטענה כי אנשי המשיבה נטלו חלק בעריכת הצוואה. מעורבותם של אנשי המשיבה, כך פסק, אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה. בנסיבות המקרה אין עילה להתערב גם בקביעה זו.

אכן, אנשי המשיבה גילו מעורבות בהליכים שקדמו לחתימה על הצוואה. הדבר מצא ביטויו בפנייתם לנוטריון, בקשר שיצרו בינו לבין המנוח, בהסעת המנוח למשרדו של עורך-הדין ובחזרה ממנו, בתשלום דמי הנסיעה, בליוויו הצמוד של המנוח בשתי הפגישות הראשונות ובתשלום שכר טרחתו של עורך-הדין מכספי המשיבה. לא בכדי קבע השופט המחוזי כי ‘ככלל – הם [אנשי המשיבה – א’ ר’] גילו עניין ברכושו של המנוח, פעלו ככל שניתן שהנחלתו למבקשת [המשיבה כאן – א’ ר’] אכן תתבצע ועשו להצניע את המעורבות הזאת’ (סעיף 1(ה) לפסק-הדין), אלא שבכך לא סגי כדי לפסול את הצוואה.

כאמור, נבחנות מעורבותו של הנהנה ונפקותה לעניין הוראת סעיף 35 על-פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה. כבר נפסק כי העובדה שהנהנה הזמין את עורך-הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טרחתו (ולהבדיל במקרה דנן העיד עו”ד גולדנברג כי המנוחה שילמה את שכר טרחתו, עמ’ 58 לפרו’ שו’ 19 – ח”ש) אין בה די כדי להביאו בכלל מי שנטלו חלק פסול בעריכת הצוואה (השופט קדמי בע”א 760/86 רוזן נ’ שולמן [14], בעמ’ 590). כן נפסק כי העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך-הדין שטיפל בעבר בענייניה שלה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (השופטת ביניש בע”א 2500/93 הנ”ל [8]).

…גם במקרה זה, אין במעורבותם של אנשי המשיבה כדי להטות את הכף לעבר פסילתה של הצוואה מכוח הוראת סעיף 35. על-אף פעלתנותם היתרה של אנשי המשיבה בכל הנוגע ליצירת הקשר עם הנוטריון ובהבאת המנוח אליו, נראה לי שהליך  עריכת הצוואה עצמו הוכשר הודות לפועלו של הנוטריון. כאמור, דאג זה האחרון להרחיק את המנוח מאנשי הישיבה – מלוויו בעת עריכת הצוואה, וטרח לברר עמו את רצונו ואת טעמיו כשהוא ישב עמו, לבדו, במשרדו. בנסיבות אלה אין פגם בקביעותיו של בית-משפט קמא כי בשלב המכריע של עשיית הצוואה לא הייתה לאנשי הישיבה כל מעורבות. אשר-על-כן, לא הוכח קיומה של עילת הפסלות השלישית”.

ההשלכה למקרה דנן ברורה, וכאמור תומכת בקביעת השופטת קמא שדחתה את תחולת סעיף 35, על חלופותיו, על נסיבות המקרה דנן.

62. לסיכום הדברים נאמר כי:

 “בהתאם להלכה הפסוקה, עילת בטלות זו נבחנת לפי הנסיבות הכוללות של עריכת הצוואה, ובהן טיב המעורבות ועוצמתה. הבחינה אם הנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה, צריך שתיעשה בנוגע לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה. במקרים רבים השאלה תהא מה הוא חלקו ה’אמיתי’ של המצווה בעריכת הצוואה, ומה חלקם של הנהנים” [ציטוט מעמ”ש (ב”ש) 756-06-20 א.ד. נ’ ד.ח. (21.1.2021)].

במקרה דנן בית משפט קמא השתכנע, כי מעורבותן של ג’ ו’ בעריכת הצוואה לא היתה בעוצמה שהביאה לאיון רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה;

בכל מקרה, כך נקבע, הצוואה נערכה למעשה  מחדש על ידי עו”ד גולדנברג באופן שאויינה כל התערבות מצידן של ו’ וג’י בעריכת הצוואה.

בממצאים אלה של בית משפט קמא, שהינם ממצאי עובדה ומהימנות הנסמכים על התרשמות ישירה מהעדויות שבפניו, לא מצאתי כאמור מקום או סיבה להתערב.

אכן “התנהגות המשיבים אינה נקיה מכל רבב, עם-זאת, מכיוון שבתי המשפט פרשו תמיד פירוש צר ודוקני את המושג ‘נטילת חלק בעריכת הצוואה’ ולאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של השופט המלומד כי אין לבטל הצוואה” (ע”א 14/90 כהן נ’ אשכנזי, עמ’ 5 (1990)).

כדברי בית המשפט העליון במקרה דומה, הנכונים גם לנסיבות המקרה דנן.

סבירות הוראות הצוואה

63. טענותיהן של המערערות בדבר אי סבירות הוראות הצוואה, נדונה בהרחבה על ידי בית משפט קמא במסגרת פסק הדין (סעיף 44-49) ונדחתה.
64. עמדנו על כך בסעיף 18 לעיל, וארחיב מעט.

ציין בית המשפט בסעיף 44 לפסק הדין כי:

“בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתו של המצווה. אין זה מתפקידו של בית המשפט לשפוט מוסרית את המצווה ולהעמיד תחת ביקורתו את שיקול דעתו, עת בחר המצווה להנחיל את רכושו כך או אחרת. תפקידו של בית-המשפט לבחון האִם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי של המצווה”.

            אני מסכים עם אמירה זאת.

65. אכן נאמר בפסיקה (שאף אוזכרה בסעיף 46 לפסק הדין), כי כאשר תוכן צוואה נראה בלתי סביר, יש לבדוק היטב את כשרותה.

השופטת קמא לא התעלמה מהוראה זאת שבפסיקה, ולכן בחנה היטב את טענת חוסר הסבירות שטענו לה המערערות בסעיפים 47-48 לפסק הדין, וציינה כי:

“טענת התובעות על כי הצוואה אינה סבירה ועל כן אינה משקפת את רצונה נסמכה על הטענות כי הצוואה אינה תואמת הבטחות עבר; כי ישנן הוראות שאינן מובנות ומופרכות; כי המנוחה תמכה בתובעת 1 במשך שנים רבות ואין זה סביר שנקטה בקטנוניות מרושעת ומחייבת רק את התובעות בתשלום החובות וההוצאות; כי תמוה מדוע בחרה המנוחה להוריש לתובעות חשבון המשותף לה ולנתבעת 3; חוסר הסימטריות בהוראת סעיף 3.4 וכי המנוחה מתייחסת לאפשרות שהיא עצמה תמכור את הנכס ב… בחייה – מה שאינו סביר מפאת גילה. בחנתי הטענות ולא מצאתי חוסר סבירות בהוראות הצוואה. כאמור, מדובר בתובעות שלא היו בקשר עם המנוחה שנים רבות טרם פטירתה (מעל לעשור). הנתק לא נבע רק מרצון המנוחה שנטען כי הושפעה מגב’ ו’. הנתק היה גם מצד התובעות עצמן שלא רצו בקשר עם המנוחה.

… אני סבורה כי בשים לב לנתק האמור, הוראות הצוואה אינן מנותקות מן המציאות בה חיה המנוחה במועד עריכת הצוואה וגם לפניה”.

66. עמדו על כך גם המשיבים בתשובתם לערעור (סעיף 23(יד)+ 24(ו) לעיל), תוך בקשה לדחות טענה ממוחזרת זאת של המערערות.
67. שוכנעתי מדברי בית המשפט קמא בפסק הדין בנקודה זאת, בהם תומכים גם המשיבים בתשובתם לערעור. דברי בית משפט קמא בנדון מבוססים, בין היתר, על המציאות בה חיה המנוחה במועד עריכת הצוואה, וגם לפניה.

לא מצאתי בדברים אלה של בית משפט קמא טעות שתצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

69. בנקודה זאת נזכיר את דבריו של כב’ השופט חשין, כשבחן תוקפה של צוואת מנוחה המדירה את בעלה ובנה מצוואתה, וביכרה על פניהם חייל אלמוני:

“לא נדע מדוע ביקשה בטי לישיצקי להדיר את קרוביה היחידים מעיזבונה ולבכר על-פניהם חייל אלמוני. אני מניח כי היו לה טעמים טובים לכך, טעמים טובים ומיוחדים. את טעמיה לא גילתה לנו, אך טעמים אלה זועקים אלינו מן הצוואה…” (ע”א 5056/94 היועמ”ש נ’ לישיצקי פד”י נה(1) 88, פסקה 45).

לשון אחרת – את הוראות הצוואה יש לקרוא לנוכח מציאות חייו של המצווה, עד למועד עריכת הצוואה. ככל שננהג כך, גם הוראות שאינן סבירות לכאורה מקבלים השתקפות אחרת, נכונה יותר – וכך בדיוק נהגה השופטת קמא.

70. הדבר תואם אף את התרשמותו של עו”ד גולדנברג מפגישותיו עם המנוחה ורצונותיה כפי שהובעו בפניו, וזה לשונו:

“פירטתי את הניירות בתצהיר, זה היה הבסיס. כמובן שניסיתי להבין ממנה (מהמנוחה, ח”ש) את רוח הדברים ורציתי שהדברים יבואו לידי ביטוי בצוואה – מה המניעים שלה, והבנתי שיש, בעצם, את הבת שלה והסיפור הזה. היא מאד רצתה שתהיה הפרדה. כמובן שהצד הזה יקבל כספים ויש את הצד השני, הנכדים בעצם מהצד של הבן שנפטר, הבנתי שיש סיפור משפחתי עצוב…”.

71. בהינתן כל אלה, גם טענת חוסר הסבירות של הוראות הצוואה ככלי לימוד על אי רצונה האמיתי של המנוחה ו/או אי כשרות הצוואה, דינה להידחות מטעמי בית משפט קמא.

סוף דבר

72. לאור כל האמור לעיל, וככל שדעתי תישמע, אמליץ לחבריי לדחות הערעור.

יחד עם זאת אציין, את שהצהיר ב”כ המשיבות 1-4 בישיבת הערעור בפנינו (לנוכח טענת המערערות בכתב הערעור, סעיף 27, כי ג’, שהיתה שותפתה של המנוחה בחשבונות בנק יהב, כולם או חלקם, שצוותה למערערות, סרבה לסלק ידיה מכספים אלה), כי:

“לגברת ג’ (המשיבה 1) אין כל טענות לשיתוף בכל הקשור לחשבונות שפורטו בצוואתה של המנוחה ויועדו למערערות. בשל כך, היא תחתום על כך מסמך שיידרש מטעם הבנק” (עמ’ 8 לפרו’ שו’ 8-9).

73. כן אמליץ לחבריי לחייב המערערות בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת באי כוחם, בסכום כולל של 15,000 ₪.

סכום זה יחולק בין המשיבים 1-4 והמשיבה 5 בחלקים שווים, וישולם להם, באמצעות באי כוחם, מכספי הערבון שהפקידו המערערות במסגרת ערעור זה.

השופטת אספרנצה אלון:

אני מסכימה.

השופט אריה נאמן:

אני מסכים.

לאור האמור הוחלט פה אחד על דחיית הערעור, בהתאם למפורט בפסק דינו של כב’ השופט חננאל שרעבי.

אנו מחייבים המערערות בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת באי כוחם, בסכום כולל של 15,000 ₪. סכום זה יחולק בין המשיבים 1-4 והמשיבה 5 בחלקים שווים, וישולם להם, באמצעות באי כוחם, מכספי הערבון שהפקידו המערערות במסגרת ערעור זה.

פסק דין זה מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.

המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ”א סיוון תשפ”א, 01 יוני 2021, בהעדר הצדדים.