לפנינו עוד מקרה של עו”ד בהמת מגדר פמיניסטית ענבל כספי גאון שמייצגת נשים ומדריכה אותן להמציא תלונות שווא במשטרה כדי לנתק את האבא מהילד שלו.

ניתן לראות בפסק הדין איך האבא נאבק בלקוחה של ענבל כספי גאון להוציא עוד מפגש ועוד לינה והיא מערימה קשיים.  לא מביאה את הילד לביקורים, מבטלת מפגשים, ודורשת שהאבא יעבור מבחני מסוגלות פסיכו-דיאגנוסטיים.

כאשר העו”ד ראתה שהאבא מצליח לקבל עוד ועוד זמני שהות עם הילד שלו, היא הפעילה את נשק יום הדין וטענה בבית המשפט וגם במשטרה שהאבא מכה את הילד.  היא הוציאה בבית משפט למשפחה צו הגנה זמני (שניתן לנשים כמו לחמניות חמות) ונקבע שמכיון שהסמכות היא בבית דין רבני אז עד שבית הדין הרבני ייכנס לתמונה האבא יילך למרכז קשר.

אולם כאן הרבנים באמת נכנסו לתמונה, ראו שהאישה משקרת, הציעו לה ללכת לפוליגרף והיא סירבה, ואז ביטלו לה את צו ההגנה.  ענבל כספי גאון עלתה עם זה לבית דין רבני גדול ונכשלה ואז עלתה גם לעליון בעתירה לבגץ נגד בית הדין ושוב פעם נכשלה.

לפחות יש לנו תיעוד מוסמך על השיטות הנבזיות של העו”ד הכלבה הזו.

להלן פסק הדין:

השופט נ’ סולברג:

1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת, להורות לבית הדין הרבני הגדול ולבית הדין האזורי בחיפה, לבוא וליתן טעם, מדוע ביטל בית הדין את צו הגנה שהוציא בית המשפט לענייני משפחה נגד המשיב 3 (להלן: המשיב).

2. העותרת והמשיב נישאו, הביאו ילד לעולם, וכעבור תקופה קצרה התגרשו. בהליך שהתקיים בבית הדין הרבני האזורי נקבעו הסדרי ראייה בין הצדדים, ואלו הורחבו קמעא במהלך השנים, לבקשת המשיב, חרף התנגדותה של העותרת. מכל מקום, על-פי ההסדר שנהג עד לאחרונה, נתון היה הקטין במשמורתה של העותרת, והמשיב פגש אותו פעמיים בשבוע למשך 3 שעות. משגדל הקטין, ביקש המשיב להרחיב את הסדרי הראייה, כך שיכללו גם לינה בביתו. העותרת התנגדה, כשלטענתה פוגע המשיב בקטין ומכה אותו. בחוות דעת של עובד סוציאלי לסדרי דין שהוגשה לבית הדין הרבני, מתוארת התרשמות חיובית מיחסו של המשיב לקטין. לצד זאת צוין, כי לא ניתן להעריך באופן מלא את יכולתו של המשיב לטפל בקטין בפרק זמן ממושך יותר, במסגרת מפגשים הכוללים לינה. לפיכך הומלץ, שלא להרחיב בשלב זה את הסדרי הראייה, עד אשר יבדקו העותרת והמשיב בבדיקה פסיכו-דיאגנוסטית. את המלצתו סיכם העובד הסוציאלי כך: “בנסיבות המורכבות של תיק זה, בעצימות הסכסוך והתמשכותו כמה שנים ללא פתרון ורגיעה, כאשר טובת הקטין עומדת על הפרק והדאגה לביטחונו, נראה לי מבחינה מקצועית שלא יהיה מנוס מהפניית שני ההורים לבדיקה פסיכודיאגנוסטית מלאה […] שתיתן אבחנה מלאה על אישיותם של ההורים, יכולתם ההורית להתמקד בסביבתו של הקטין וביכולת לטפל בו”. עמדתה של העותרת לא התקבלה בבית הדין הרבני, גם לא המלצתו של העובד הסוציאלי, ונקבע כי מעתה ילון הקטין בביתו של המשיב אחת לשבוע.

3. בהגיע יום הלינה, הגישה העותרת בקשה להקפאת ההסדרים שנקבעו, ומשנדחתה בקשתה, הודיעה למשיב כי הקטין חולה ולא יוכל ללון עמו הלילה. בהמשך, פנתה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה (ה”ט 67413-09-19), בבקשה להוציא צו הגנה נגד המשיב, אשר לטענתה פוגע בקטין ונוהג כלפיו באלימות. בית המשפט לענייני משפחה בחן את הבקשה, ובעקבות המלצת העובד הסוציאלי שהובאה לעיל, הורה כי עד יום 27.11.2019, יש לקיים את המפגשים בין המשיב לקטין במרכז הקשר בלבד. הודגש, כי הסעד ניתן לתקופה קצובה, אשר במהלכה יפנו הצדדים לבית הדין הרבני הדן בסוגיית המשמורת, ויעלו את טענותיהם לפניו.

4. הצדדים פנו לבית הדין הרבני האזורי, ובדיון שהתקיים לפניו שטחו את טענותיהם, זה בכה, וזו בכה. לאחר שבית הדין סקר את השתלשלות העניינים המפותלת בתיק ואת התנהלות הצדדים במהלכו, קבע בהחלטתו מיום 12.11.2019, כי הסדרי הראייה בין המשיב לבין הקטין יחודשו לאלתר. עוד נקבע בהתאם להסכמת הצדדים, כי העותרת והמשיב ישלחו לבדיקות פוליגרף אשר במסגרתן תיבדק טענת העותרת, לפיה המשיב הכה את הקטין. עד קבלת תוצאות הבדיקות – תוקפא הרחבת הסדרי הראייה ולא תכלול לינה. חרף החלטה זו, בחרה העותרת שלא לאפשר לקיים את הסדרי הראייה שנקבעו. לדבריה, צו ההגנה שהוצא על-ידי בית המשפט לענייני משפחה מוסיף לעמוד בתוקפו עד יום 27.11.2019. כמו כן הודיעה, כי היא חוזרת בה מהסכמתה להיבדק בבדיקת פוליגרף. משפנה המשיב לבית הדין הרבני ועדכן על אודות התנהלותה של העותרת, קבע בית הדין כדלקמן: “ההחלטה הנזכרת [הוצאת צו ההגנה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה – נ’ ס’] התקבלה כעזרה ראשונה בלבד בגין פגרת החגים בבית הדין, ומבלי שאותה ערכאה שידדה עמקים בהתנהלות הצדדים שאינם מוכרים לה”. משכך, בכוחו לבטל את צו ההגנה שניתן. עוד קבע בית הדין הרבני האזורי, כי נוכח התנהלותה של העותרת וסירובה לקיים את החלטתו-זו, כמו גם החלטות קודמות, היא תחוייב בהוצאות משפט בסך של 4,000 ₪.

5. העותרת הגישה בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וזו נדחתה: “משעיינתי בתיק ומצאתי כי בית הדין קמא בחן בעיון את כל טענות [העותרת] ואף את כל מכלול התיק מתחילתו ומצא כי יש מקום לאפשר לינה, ואף האמור בתסקיר עליו מסתמכת [העותרת] אינו חד משמעי הרי שלא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי אשר ניתנה בשיקול דעת מלא ותוך הכרת הצדדים והלך רוחם מהדיונים שהופיעו בפניו”. עוד הוסיף בית הדין הרבני הגדול, כי דומה שהחלטה זו איננה חושפת את הקטין לכל סכנה.

מכאן העתירה שלפנינו.

6. בעתירה נטען, כי בית הדין הרבני האזורי איפשר לקטין ללון בבית המשיב, חרף המלצות העובד הסוציאלי, שקבע כי הביקורים יתקיימו במרכז הקשר בלבד. לדברי העותרת, המשיב מסוכן לקטין וחקירה פלילית עודנה מתנהלת בעניינו. בשל האמור, הגישה בקשה לצו הגנה בבית המשפט לענייני משפחה, וזו התקבלה. ברם, בית הדין הרבני האזורי, ביטל את הצו שהוצא וחייב את העותרת בהוצאות משפט. לדברי העותרת, החלטת בית הדין הרבני האזורי לבטל את צו ההגנה, “לוקה בחוסר סבירות קיצונית ובחריגה מסמכות בסטותה מהוראת חוק מפורשת המופנית אל בית הדין לפעול על פי טובתם של קטינים”. העותרת גורסת, כי החלטת בית הדין הרבני האזורי מנוגדת להמלצות שניתנו על-ידי גורמי המקצוע, ומתעלמת מצו ההגנה שהוצא בבית המשפט לענייני משפחה. עוד נטען, כי במהלך הדיון השתלח בית הדין הרבני האזורי בעותרת ובבאת-כוחה. נוכח האמור ביקשה העותרת להורות על ביטול החלטותיהם של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הגדול, ולהשיב את צו ההגנה על כנו.

7. לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. “כידוע, בית המשפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין הרבניים. התערבות בהכרעה של בית דין רבני תיעשה אפוא בנסיבות חריגות בלבד” (ראו למשל: בג”ץ 7070/16 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 8 (4.1.2017)). העניין דנן, אינו בא בקהל אותם חריגים. בניגוד לטענת העותרת, החלטת בית הדין הרבני האזורי המורה להשיב את הסדרי הראייה למסלולם, ניתנה בסמכות. צו ההגנה שניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, ניתן אך בשל פגרת בתי הדין הרבניים, תוך שהודגש, כי הפורום המתאים לבירור טענות הצדדים הוא בית הדין הרבני, אשר דן בענייני המשמורת שבין בני הזוג. משהובאו הטענות לפתחו של בית הדין הרבני, שקל ובדק את טענות הצדדים, וקבע כי לא מצא מקום לסטות מהחלטתו הראשונית, לפיה יורחבו הסדרי הראייה ויכללו לינה בבית המשיב. יחד עם זאת, הקפיא באופן זמני את ההרחבה עד אשר יבדקו הצדדים, בהתאם להסכמתם, בבדיקות פוליגרף. כאמור, העותרת היא שנסוגה מאוחר יותר מהסכמתה-זו.

8. כעולה מהחלטת בית הדין הרבני הגדול, בית הדין האזורי התרשם מן הצדדים באופן ישיר, תוך שהוא נסמך על האופן שבו התנהלו בהליך מראשיתו. במסגרת זאת נתן דעתו על חוות הדעת שהוגשה על-ידי העובד הסוציאלי, ואף זימן לבירור את הגננת של הקטין (שעל דבריה, בין היתר, הסתמך העובד הסוציאלי). בית הדין האזורי שמע את גרסתה של הגננת, והתרשם כי קיים פער מסוים בין הדברים שהובאו בשמה על-ידי העובד הסוציאלי, לבין הדברים שמסרה בבית הדין. לאחר בחינת מכלול השיקולים, קבע בית הדין האזורי כי לינת הקטין בבית המשיב לא תסב לו כל סכנה, ואין למנעה מהמשיב.

9. החלטות בית הדין הרבני מלמדות, כי העותרת אינה פועלת כמצוותו, מפרה פעם אחר פעם את הוראותיו, ונוהגת שלא כשורה, וזאת גם במצבים שבהם התקבלה ההחלטה על דעתה ובהסכמתה. גם מן הטעם הזה, ניתן היה להביא לדחיית העתירה על הסף (ראו, והשוו: בג”ץ 400/87 כהנא נ’ יו”ר הכנסת, פ”ד מא(2) 729, 741 (1987); בג”ץ 8646/17 דוינה נ’ שר הפנים (26.2.2019)).

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.

משלא נתבקשה תגובה, לא נעשה צו להוצאות.

ניתן היום, ‏י’ בטבת התש”פ (‏7.1.2020).

נ’ סולברג, י’ וילנר, א’ שטיין