אושרה גז היא המחליפה של רות דוד בפרקליטות מחוז תל אביב. אושרה גז היא האחראית על הפשלה וקריסת תיק הבר נוער. היא זו שנפלה בפח של זאור חניקשייב, וכמקובל בפרקליטות קיבלה פרס על הפשלה של חקירת הברנוער: קידום. עכשיו נופל לה גם התיק של יאיר ביטון. אחרי 7 שנים ומעל 50 ישיבות השופטת טלי חיימוביץ זיכתה. אושרה גז חטפה זין ענק!!!!
בקצרה נטען שיאיר ביטון והחברה שלו ב. יאיר קשרו קשר עברייני עם האברג’ילים כך שביטון הלבין עשרות מיליוני ש”ח עבור האברג’ילים. נטען שאברג’יל וביטון העבירו את הכספים באמצעות כריתת חוזים לבניית דירות באילת. אברג’יל הקים באמצעות חלק מהנאשמים את חברת “ש.י.נ גן רווה”, שהציגה עצמה במרמה כחברת בנייה בעלת סיווג קבלני המאפשר לה לבנות מבנים בהיקף של עד כ-7 מיליון שקל. נטען שביטון “דאג” כי חברת ב. יאיר, באמצעות חברה בת, תחתום מול חברת “גן רווה”, על חוזים לבניית 86 יחידות דיור באילת. זאת, בתמורה לתשלום כולל של 41.6 מיליון שקל.
לפי האישום, ביטון עשה בזאת ביודעו כי “גן רווה” אינה חברה קבלנית כלל ולא הייתה מוכשרת לבנות פרויקטים בסדר גודל כזה.
לפי כתב האישום, חברת “גן רווה” החלה לבנות את הדירות ברמת בנייה נמוכה, תוך גרימת ליקויי בנייה. למרות שחברת “גן רווה” לא עמדה בחוזים, ולא השלימה את בניית הדירות, מואשם ביטון כי דאג שחברת ב.יאיר תעביר ל”גן רווה” סכום של 52 מיליון שקל. לפי האישום, בהמשך משכו פינס ובלולו חלק ניכר מהכספים שהועברו ל”גן רווה” והעבירו אותם לאברג’יל ולמקורביו.
כתבה בפוסטה של אמיר זוהר 10/8/2021
מפלה לפרקליטות: זיכוי לקבלן יאיר ביטון בפרשת ב.יאיר וארגון אברג’ל
יזם הנדל”ן יאיר ביטון, בעל השליטה בחברת הבנייה הציבורית הבינלאומית ב.יאיר זוכה מכל העבירות שיוחסו לו בתיק הלבנת הון ומרמה, כחלק מפרשת הסחיטה לכאורה שמיוחסת ליצחק אברג’ל בפרויקט הבנייה של ב.יאיר באילת (10 אוגוסט).
השופטת טלי חיימוביץ זכתה את ביטון זיכוי מלא בתום משפט שנמשך שש שנים, בפתח הכרעת הדין שהקריאה הבוקר בקומה העשירית של בית משפט המחוזי בתל אביב קבעה השופטת כי התביעה לא הצליחה להוכיח את הקשר של ביטון ליצחק אברג’ל שנגדו לא הוגש כלל כתב אישום בתיק הזה, או לאנשיו.
מדובר בקבלן נסים פינס, שביצע עבודות בנייה בקבלנות משנה עבור ב.יאיר באילת, הוא הורשע בעבירות רישום כוזב במסמכי תאגיד, השמטת הכנסות והונאת נושים, אך זוכה מכל עבירות הלבנת ההון, עבירות מנהלים, קשירת קשר וקבלת דבר במרמה.
שותפו של פינס, נסים בלולו, הורשע ברישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירות מס ועבירות הלבנת הון מהסוג הקל יותר (סעיף 3ב). גם בלולו זוכה מקשירת קשר, מרמה, עבירות מנהלים בתאגיד ועבירות הלבנת הון נוספות.
סנגוריו של יאיר ביטון הם עורכי הדין איתן פלג ואסף גולן.
את פינס מייצג עו”ד עדי ברקאי.
את בלולו מייצגים עו”ד תמיר סננס ממשרד נוי סננס שפרלינג חצרוני ועו”ד ערן ערבה.
השופטת טלי חימוביץ הדהימה את נציגי הפרקליטות ועורכי הדין באולם, אבל גם את כל מי שהיה מעורה בחקירת המשטרה, כאשר קבעה כי לא הוכח הקשר בין יאיר ביטון לבין יצחק אברג’ל, שעליו היה מבוסס כל התיק בהיבט הפלילי המובהק שלו.
למעשה, יש בנימוקי הזיכוי משום ביקורת עקיפה על הפרקליטות והמשטרה שניהלו את החקירה והמשפט, שכן גם לפי הכרעת הדין הוכחה השליטה של אברג’ל בחברת גן רווה, קבלנית הביצוע מטעם ב.יאיר בפרויקט באילת, וכך גם היחסים בין אברג’ל לבין מנהלי גן רווה, פינס ובלולו, לרבות העברות כספים מהחברה לארגון אברג’ל, ליצחק עצמו בעת שהיה בכלא בארה”ב, למקורביו ולבני משפחתו בארץ. השופטת קבעה מפורשות, כי אברג’ל היה במעמד של בעל שליטה ונהנה בגן רווה, וכי פינס ובלולו מנהלי החברה קיבלו הוראות מאברג’ל.
השופטת קבעה כי לא הוכח שיאיר ביטון כבעל השליטה בחברה הציבורית ב.יאיר הוא זה אשר הורה על ההתקשרות עם חברת גן רווה (המזוהה עם אברג’ל) לביצוע הפרויקט אליו הוזרמו כ-30 מיליון שקל מהחברה הציבורית ב.יאיר.
לפי הכרעת הדין, מי שניהל את ההתקשרות עם החברה ועם פינס ובלולו היה אחיו יורם ביטון, שכלל לא עמד לדין בתיק הזה.
ועוד בהקשר זה, בסיכום הכרעת הדין הארוכה קבעה השופטת חיימוביץ כי מעבר לכך שהפרקליטות כשלה בהוכחת הקשר הפלילי בין ביטון לבין אברג’ל ואנשיו, לא הוכח הקשר הפלילי להתקשרות בין החברה הציבורית ב. יאיר לבין גן רווה, חרף העובדה שהסיווג הקבלני של המנהל הראשי של גן רווה, נסים פינס, נשלל ממנו.
“לא די בהוכחה שתקציבי הבנייה שהוזרמו לפרויקט גן רווה באילת (של אברג’ל, פינס, ובלולו) חרגו מהנהוג”, כתבה השופטת חיימוביץ, “לכן זיכיתי את יאיר ביטון”.
על פניו נראה, כי מדובר במחדל ענק של המשטרה ופרקליטות מחוז תל אביב, שלא הביאו ראיות הקושרות את יאיר ביטון לקשר פלילי בתיק הדגל הזה של מאבק בפשיעה המאורגנת, לאחר משפט הוכחות שנמשך שנים.
בהקשר זה התעכבה השופטת גם על כך שהפרקליטות כשלה בהוכחת הקשר בין עסקיו של יאיר ביטון לבין שותפו לעסקי הבנייה בשנות התשעים בירושלים, גבי בן הרוש, מראשי הכנופיה הירושלמית שמבוקש על פרשת הבנק למסחר, ועזב את הארץ.
עורך דינו הוותיק של ביטון, איתן פלג, פרץ בבכי כאשר השופטת הודיעה על הזיכוי, והלקוח הנרגש ביטון ניגש אליו ונישק את ראשו ממושכות.
ביציאה מהאולם ביטון סירב לדבר עם התקשורת.
הסנגור פלג אמר: “האמנו בחפותו מתחילת הדרך. אנחנו שש שנים במשפט הזה, אנחנו מודים לבית המשפט, השופטת הקשיבה לטענותינו ועשתה דין וצדק. יאיר ביטון עבר שש שנים קשות ועכשיו הוא זכאי מכל אשמה ונקווה שיחזור כבר היום לפעילותו העסקית המבורכת”.
יש לציין כי נגד ביטון מוסיף להתנהל התיק הנוסף בפרשת רונאל פישר ורות דוד, בו הוא נאשם בשיבוש הליכי חקירה.
בהקשר זה כדאי לומר, כי לפני הכרעת הדין הגיעו ביטון וסנגוריו למתחם בתי הקפה ליד בית המשפט, ושם ליוו אותו שניים משותפיו לתיק השני עם פישר ורות דוד: רונאל פישר (בתמונה) וניצב בדימוס ברונו שטיין, שנחקר בחשד כי בהיותו קצין משטרה בכיר הוא סייע לפישר בעניינים שונים. שטיין טען אז כי הוא רק ידיד אקראי של פישר אותו הכיר באמצעות בנותיהם וחמק מכתב אישום פלילי, כאשר הפרקליטות הסתפקה בהעמדתו לדין משמעתי. הבוקר שטיין הגיע עם ביטון ופישר לבית המשפט, וברגע האחרון נמלט מעדשת המצלמה כאשר הבחין בצלם של “פוסטה” מתקרב לשולחן.
בסיום הקראת הכרעת הדין המתין שטיין מחוץ לבית המשפט יחד עם רונאל פישר, ואחרי קבלת התוצאה הסתודדו השלושה שעה ארוכה יחד ופרגנו זה לזה בחיבוקים ונשיקות.
כך מסתיים תיק פלילי אסטרטגי במדינת ישראל המתגאה במערכת אכיפת חוק חזקה ואיתנה – השאלה היא נגד איזה חשודים ונאשמים היא יודעת להפעיל את כישוריה.
פרטים מלאים על הכרעת הדין בהמשך. ,
בתוך כך, לאחרונה ניתן גזר דין בתיק לחניתה פינס, אשתו של נסים פינס, אשר היתה מנהלת החשבונות של חברת גן רווה. הפרקליטות ייחסה לה עבירות לפי פקודת פשיטת הרגל בכך שהסתירה, לפי הנטען, את הכנסותיו של בעלה, שהיה בפשיטת רגל, מכונס הנכסים הרשמי ומהנושים. בנוסף, היא הואשמה בעבירות מס מאחר שלא דיווחה על טובות הנאה שקיבלה מחוות סוסים בה היתה שותפה עם בעלה.
בחודש יוני השנה הגיעה פינס, באמצעות עו”ד עדו לוין ממשרד לוין-פישר, להסדר טיעון. העבירות לפי פקודת פשיטת הרגל שיוחסו לה נמחקו ונותר אישום המס. ההליך נגדה הסתיים ללא הרשעה, בשעות לתועלת הציבור (של”צ) בהיקף 120 שעות.
כתבה של מירז זמיר על הזיכוי בפוסטה, 12/8/2021
הזיכוי של יאיר ביטון, והשיקום המצופה מהפרקליטות
עו”ד מירב זמיר על ההבדלים בין חשד סביר לבין הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ועל התובנות המקצועיות שהכניסה במונחים המשפטיים האלה השופטת טלי חיימוביץ.
כידוע, לאחר איסוף הראיות על ידי הרשות החוקרת (משטרה, רשות מסים וכדומה), מעבירה זו את תוצריה לענף התביעות/פרקליטות, על מנת שאלה, משפטנים מנוסים, יבדקו עד דק את חומר הראיות ויחליטו אם מתקיימים “סיכויי הרשעה סבירים”.
לאור מפת הסיכויים על הפרקליטות להחליט אם להגיש כתב אישום אם לאו. חזקה על הפרקליטות, כי בחינה זו תהא מקצועית והגונה, כדרך שלא לסכן אדם בהעמדתו לדין. כדרך לעשות כן, מצופה מהפרקליטות שאותו “שקלא וטריא” ייעשה בניתוק מהשערת והמלצת הגוף החוקר.
לרוב, אכן כך נעשים הדברים. אלא יש מקרים אשר מעוררים לפחות ספק, אם אותו קשר סימביוטי שקיים בין הגוף החוקר לבין הפרקליטות, אינו משפיע על בחינת הראיות והחלטתה להגשת כתב אישום. עסקינן בעיקר באותם תיקים תקשורתיים ומיוחצ”נים, בהם הפרקליטות מעורבת בעצמה כבר במהלך החקירה, עובדת בצמוד לגוף החוקר, מנחה אותו בפעולות חקירה נדרשות ואף מקיימת עימו דיונים באשר להערכת הראיות שנאספו בתיק.
מתוך הכרעת הדין שניתנה ב-10 אוגוסט בבית משפט המחוזי בתל אביב, לפיה יאיר ביטון זוכה זיכוי מלא ונוקה כליל מהאשמות החמורות נגדו, והביקורת המרומזת שנמתחה על הפרקליטות על ידי כבוד השופטת טלי חיימוביץ, עולה תהיה האם הפרקליטות אכן פעלה באופן אחראי והגון בכל הנוגע להעמדתו לדין של יאיר ביטון, או שמא חטאה בעצמה בהנחת מוצא אשר הובילה אותה להגשת כתב אישום כה חמור נגד יאיר ביטון עצמו וחברת ב.יאיר הציבורית אשר הוא בעל השליטה בה.
מאותו רגע הושקעו משאבים אדירים, בין בכוח אדם ומשאבים אחרים ובין בתקציבים (הגוף החוקר היה מורכב מכוח משימה משותף של היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות ויחידת יהלום של מס הכנסה), על מנת להוכיח כי אכן צדקו בהשערותיהם.
לאחר שנים של חקירה מאומצת הוגש כתב אישום, שמנה שישה אישומים נגד מעורבים שונים, בינהם יאיר ביטון וחברת ב.יאיר. בדומה לגוף החוקר, גם הפרקליטות הקדישה במשך שש שנים ארוכות מאמצים כבירים להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום – הקשר הפסול לכאורה בין יאיר ביטון ו/או חברת ב.יאיר לבין אברג’יל.
בהכרעת הדין זיכתה כבוד השופטת טלי חיימוביץ את ביטון זיכוי מלא, וקבעה כי בסופו של יום החשד העמום שהיה לגבי הקשר בין יאיר ביטון לבין יצחק אברג’ל לא הוכח, בוודאי לא כנדרש במשפט הפלילי.
בתוך כך, קל להבין את הביקורת שהשופטת מתחה על הפרקליטות בין השורות, הן לגבי ניסוחו של כתב האישום בזיקה למיוחס ליאיר ביטון, הן על אופן הגשת המוצגים על ידי הפרקליטות והן על ההימנעות התמוהה של הפרקליטות מלהגיש חוות דעת מומחים מתחום הבנייה ו/או מתחום החשבונאות, אשר יאששו את התזה של הפרקליטות.
כך, אותה פרשייה אשר זכתה לסיקור תקשורתי נרחב בעיקר בזכות צמד השמות “יצחק אברג’יל וחברת ב.יאיר”, החלה בקול תרועה רמה והסתיימה בקול ענות חלושה. נדמה כי משאלת ליבה של הפרקליטות שכמות הראיות תחליף את האיכות, נמוגה.
אבל הכרעת הדין הזו חשובה לא רק משום הכתם הכבד שהוסר מעל יאיר ביטון ומעל חברת ב.יאיר, אלא משום שכבוד השופטת חיימוביץ עמדה על קוצו של יוד כנדרש וכראוי במשפט הפלילי. ניכר בעליל, כי השופטת חיימוביץ בחנה היטב את הראיות הרבות שהוגשו, תוך התאמתן לעבירות המיוחסות לנאשמים, ותרגמה אל נכונה את הביטוי החולש על המשפט הפלילי: “מעבר לספק סביר”.
ואם כבר עסקינן ב״ספק הסביר הנעלם״, גם אם אין מדובר בתופעה רחבה בה מתקיים חשש שהפרקליטות ננעלת על הנחות מוצא, לטעמי אותם מקרים ספוראדיים אשר מחריבים עולמו של אדם מחייבים שינוי תפיסתי בדרכי העבודה של הפרקליטות והמשטרה. משסירבה הפרקליטות לגוף חיצוני אשר יפקח על דרכי עבודתה (מה חבל שהצליחה במלחמתה זו), הגיעה העת לנתק את קשרי העבודה הצמודים הקיימים בין הפרקליטות לבין המשטרה, וזה המעט שבמעט שניתן לעשות.
במקרים בהם יש צורך בליווי משפטנים לחקירות משטרה ראוי שהליווי יתבצע באמצעות גוף חיצוני לפרקליטות, בוודאי לא כזה אשר יבחן את הראיות ויחליט אם להגיש את כתב האישום. רק כך תוכל הפרקליטות לנתח את הראיות בראש פתוח ונפש חפצה, באופן מקצועי והוגן כנדרש וכמצופה מגוף אשר בהינף יד עלול להחריב עולמו של אדם.
מכאן, אין לי אלא לקוות שהפרקליטות, כגוף מקצועי ואחראי, לא תלך אחר הביקורת הנשמעת בתיק זה לפיה היא כשלה, נחלה מפלה וכדומה, משל זהו משחק פרטי, וכדרך לנקות את שמה תנסה להפוך את ההחלטה בדרך של הגשת ערעור.
מצופה, שתניח את האגו בצד, ותקרא את הכרעת הדין בעיון ובעין מקצועית. לא כדרך להתגבר על נימוקיה בערעור, אלא כדרך להפנים את המסר וליתן את הדעת לביטוי “מעבר לספק סביר” בטרם תסכן אדם בהחלטה להעמידו לדין בעבירות חמורות.
אם כך תנהג תהא זו לא רק תחילתו של הליך השיקום הצפוי ליאיר ביטון ולמוניטין של חברת ב.יאיר, אלא גם “שיקומו” של אמון הציבור במערכת אכיפת החוק.
https://posta.co.il/article/44445553212/
להלן הזיכוי / הכרעת הדין:
הבקשה שאין להשיב לאשמה
שימו לב שבינואר 2019 הפרקליטות סיימה להביא את ראיותיה והוגשה בקשה מטעם הנאשם לבטל את כתב התביעה בטענה שהפרקליטות לא הוכיחה שום דבר פלילי, מה שנקרא “:אין להשיב לאשמה. אלא שאז היו לאותה שופטת זמירות אחרות והיא טענה שיש כמה דברים הסיבתיים שכן יכולים להוכיח קשר פלילי עם האברג’ילים.
אילו רק היה לשופטת טלי חיימוביץ אומץ כבר אז לקבל את הטענה שאין להשיב לאשמה, היו נמנים מהנאשמים שנתיים ו 8 חודשים של עינוי דין. הצרה היא שאין אף שופט בישראל שיש לו אומץ לזרוק את הפרקליטות בטענה שאין להשיב לאשמה. כולם עונים שיש ניצוצות של אשמה, שיש משהו נסיבתי באוויר, ושעד שהיא לא תשמע את הנאשמים, דעתה לא תנוח…,
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו ת”פ 13268-09-15
בפני כבוד השופטת טלי חיימוביץ
המאשימה:
מדינת ישראל
נגד
הנאשמים:
- ניסים פינס
- שמעון בלולו
- חניתה פינס
- ש.י.נ. גן רוה בע”מ
- יאיר ביטון
- ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה 1988 בע”מ
- א.א.נ. חשמל בע”מ
- נפתלי פרץ
החלטה
בטענות אין להשיב לאשמה והגנה מן הצדק – נאשם 5
בפניי בקשתו של נ אשם 5 (להלן: “הנאשם”), לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב-1982 (להלן: “החוק”), ולחילופין לקבוע כי אינו חייב להשיב לאשמה לפי סעיף 158 לחוק.
בתאריך 27.11.18 התקיים דיון בבקשה , לאחריו השלים ב”כ הנאשם טיעוניו בכתב, ועתה הגיעה עת ההכרעה.
סעד מן הצדק
לטענת ב”כ הנאשם, יש להורות על ביטולו של כתב האישום כנגד מרשו משני טעמים : אכיפה בררנית והתנהגות שערוריתית של הרשות. אדון להלן בכל אחד מהם.
אכיפה בררנית
על פי הנטען, בפרשה זו הוגש כתב אישום גם כנגד יצחק אברג’ל (להלן: “אברג’ל”), בת”פ 12643-09-15 (להלן: “התיק הנוסף”), אולם עד כה לא החלה שמיעתו, וככל הנראה לא יעשה כן גם בעתיד. בהיות אברג’ל, כאמור בכתב האישום, מחולל הפרשה, המעורב הראשי בה, ובפרט המרוויח העיקרי ממנה, גניזת התיק נגדו בעוד התיק נגד השותפים הזוטרים ממשיך להתנהל, מהווה אפלייה פסולה. ב”כ הנאשם הפנה לפסיקה בנושא, בפרט לרע”פ 1611/16, 4238/16 מדינת ישראל נ’ ורדי ואח’ (31.10.18) אשר ניתן לאחרונה, בו נקבע כי גם אפלייה שמקורה ברשלנות של הרשות, להבדיל מכוונה של ממש, עשויה להקים הגנה מן הצדק.
ב”כ המאשימה טענה מנגד, כי למדינה היתה ועדיין יש כוונה לנהל את התיק הנוסף נגד אברג’ל, אלא שבמקביל להגשת כתב האישום בפרשה בה עסקינן, הוגש נגד אברג’ל (ביחד עם אחרים), כתב אישום בפרשה הידועה כפרשת 512 (ת”פ 24984-07-15) במסגרתו מיוחסת לאברג’ל עמידה בראש ארגון פשיעה, וביצוע עבירות חמורות, כולל מספר מעשי רצח. המחשבה היתה כי לא נכון לנהל את שני התיקים במקביל, על כן נדחה ניהול התיק האחר, תוך כוונה לשוב ולחדשו בעתיד אם יהיה צורך בכך.
ב”כ הנאשם הוסיף וטען כי המבחן הוא מבחן התוצאה. למרות הצהרות המאשימה, בפועל , תיקו של אברג’ל אינו מתנהל, בעוד בתיק זה כבר הסתיימה פרשת התביעה, ופרשת ההגנה בפתח, כך שגם בעתיד לא ניתן יהיה לנהלו. כן טען כי גם הנאשם מנהל תיק מקביל בירושלים, ולא היה בכך כדי לוותר או לדחות את ניהולו של אחד התיקים, כפי שנעשה עם אברג’ל.
אני מקבלת את עמדת המאשימה, ולא מצאתי בהתנהלותה משום אפלייה פסולה או אפלייה כלל, אלא ניתוב נכון של משאביה, לצד התחשבות בנאשם אשר מנהל תיק נוסף משמעותי. אסביר את עמדתי.
עיון בתיק האחר מעלה כי הוא תלוי ועומד והדיונים בו נדחים מפעם לפעם, בהסכמת שני הצדדים, עד אשר יתבהר מצבו המשפטי של אברג’ל בפרשת 512, המצויה כעת בעיצומה של פרשת ההגנה.
כתב האישום בתיק האחר לא נזנח במובן אליו מכוון ב”כ הנאשם, אלא ניהולו מושהה עד אשר ההליך בפרשת 512 יסתיים. מדובר בכתב אישום חמור פי כמה, המערב 18 נאשמים, ומייחס לאברג’ל עמידה בראש ארגון פשיעה, מספר נכבד של של מעשי רצח ועבירות חמורות נוספות , ואם יורשע בו בסופו של יום, הוא צפוי לעונש של מספר מאסרי עולם. ברי כי אם כך יקרה, סביר להניח כי שני הצדדים יעדיפו למצוא פתרון לסיומו של התיק הנוסף, ללא שמיעת הוכחות. יתכן גם שהצדדים שם יגיעו להסדר טיעון, אשר יביא בחשבון גם תיק זה. כך שהמנעות מניהול הליך נגד אברג’ל מההיבט של ניצול נכון של משאבי התביעה, נראה לי נכון.
זאת ועוד, גם בכל הנוגע לזכויות הנאשם, השהיית ניהול התיק האחר היא החלטה נכונה. ישיבות ההוכחות בפרשת 512 מתקיימות שלוש פעמים בשבוע, וקשה לדרוש מנאשם המנהל תיק בסדר גודל שכזה, בו הוא מעורב בכל האישומים, לנהל במקביל תיק נוסף, שאף הוא אינו פשוט כלל ועיקר.
לכן, השהיית ניהול הת יק הנוסף כעת היא החלטה נכונה ועניינית. גם אין להשוות את עניינו של אברג’ל, שהוא הנאשם העיקרי בפרשת 512, ומעורב שם בכל האישומים, למעורבותו של הנאשם בתיק בירושלים, שם הוא נאשם זוטר, ואינו צריך להיות נוכח בכל אחד מהדיונים שבתיק.
“אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון, במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים, לשם השגת מטרה פסולה או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא” בג”צ 6396/96 זקין נ’ ראש כעיריית באר שבע, פ”ד נג(3) 289, 304.
מצבו של אברג’ל שונה בתכלית ממצבם של יתר הנאשמים, והשהיית ניהול התיק הנוסף נגדו, מקורה בשיקולים סבירים וענייניים. על כן, אני דוחה את הטענה לאכיפה בררנית .
התנהגות שערורייתית של הרשות
ב”כ הנאשם טוען להתנהגות שערורייתית של הרשות החוקרת בפרשה, ומפנה לצורך כך לעדותו של עד התביעה ערן מלכה (להלן: “מלכה”) , המשמש כעד מדינה בתיק 28759-05-15 של בית המשפט המחוזי בירושלים (להלן: “התיק בירושלים”). חלף עדותו של מלכה הוגשו בהסכמה קטעים רלוונטיים מפרוטוקול עדותו בתיק בירושלים (ת/1924-ת/1928), מהם עולות העובדות הבאות:
מלכה, ששירת במועדים הרלוונטיים כחוקר ביחידת יאל”כ בלה”ב 433 , התבקש בתחילת ינואר 2013 לסייע לצוות חקירה ביחב”ל שעסק בחקירת חשד לפיו בכירים בארגון הפשיעה של אברג’ל, באמצעות נאשם 1, סוחטים יזמי בניה בעיר אילת, להעביר אליהם פרוייקטים של בניה , ובכספי התמורה עושים שימוש לצרכים פליליים (עמוד 1481 לפרוטוקול ת/1924). כך החלה החקירה בפרשה שכונתה “מעשה ניסים” על שמו של נאשם 1, ניסים פינס, שנתפס על ידי רשויות החקירה, כעושה דברו של אברג’ל.
בתחילת הדרך סברו הפרקליטים המלווים את החקירה, כי הנאשם ביחד עם יזם בנייה נוסף שבנה באילת, הם קורבנות סחיטה של אנשי ארגון אברג’ל. היות והניחו כי היזמים יחששו להפליל את אנשי אברג’ל, הגו הפרקליטים רעיון, לפיו יזומנו מנהלי החברות היזמיות לחקירה בחשד לעבירה של סטיה מהיתר בניה (בגין העסקת נאשם 1 ניסים פינס כקבלן למרות שאין לו היתר לבנות פרויקט בהיקף כזה), על מנת ללחוץ עליהם לספר כי הם נסחטים (עמוד 1482 שורה 11, עמוד 1483 שורה 1).
בנוסף, בשלב כלשהו של החקירה, חיפשה היחידה החוקרת “כיס עמוק” ממנו ניתן לחלט כספים במסגרת חוק איסור הלבנת הון. מאחר ונאשם 1 פושט רגל, הנחו הפרקליטים את החוקרים להפוך את הנאשם לשותף לעבירה, כדי שיהיה ממי לחלט רכוש (פרוטוקול עמוד 1486 שורה 8 ואילך ), ולייחס לו עבירת מקור של קבלת דבר במרמה (מחברת ב. יאיר נאשמת 6 ), למרות שמי שמבצע באמת את העבירה של הלבנת ההון, הוא נאשם 1.
ב”כ הנאשם טוען, כי כ לל הראיות בתיק והמסקנות מהן , צריכות להבחן על יסוד התנהגות הרשות החוקרת, העולה כדי התעללות, התעמרות וזדון. מדובר בבחירת היעד ואז בניית התשתית הראייתית, ללא חשד סביר מניה וביה. גם אם בסופו של יום נאספו ראיות נגד הנאשם, יש להתעלם מהן, נוכח התנהגות המשטרה.
לאחר שעיינתי בפרוטוקול חקירתו של ערן מלכה, וגם בהודעותיו של הנאשם בחקירותיו במשטרה, החלטתי לדחות את הטענה להתנהגות שערורייתית של הרשות החוקרת .
אני שותפה לעמדת הסניגור, לפיה ניסיון להלך אימים על נחקר ולהחשידו בעבירה אשר בדרך כלל אינה נאכפת, ולמצער, לא היתה כלל כוונה לאוכפה בנסיבות העניין, רק על מנת להוציא ממנו מידע, היא התנהגות בלתי נסבלת. כך גם החשדתו של אדם בעבירות הלבנת הון, ללא חשד סביר, רק על מנת להפכו לשותף לעבירה, כדי לחלט את רכושו.
אם הייתי נוכחת כי צעדים אלה ננקטו במהלך חקירתו של הנאשם, הייתי שוקלת בחיוב את העתירה.
אלא שלא כך הם פני הדברים.
בכל הנוגע לדברים שהוחלפו בין הפרקליטים המלווים את החקירה לבין החוקרים, אני מוכנה לצורך ההכרעה בעתירה זו, לצאת מנקודת הנחה המחמירה עם המאשימה, כי דברים כאלה או דומים להם נאמרו על ידי הפרקליטים בשלב מוקדם של החקירה הסמויה, וזאת למרות הכחשתם של חוקרי יחב”ל שהעידו בפניי (יוסי קליין וישי כהן). אוסיף כי את עדותו של מלכה בהקשר זה יש לבחון בזהירות, לא רק בגלל עמדתם החולקת של החוקרים בפרשה, אלא בפרט מן הטעם ש הוא לא היה שייך לצוות החקירה, אלא מעין אורח למספר חודשים בתחילת שנת 2013 (ראה עמוד 3133 שורה 5 לחקירתו של מלכה) ובעת החקירה הגלויה ועוד הרבה לפני כן, כבר לא היה חלק מהצוות.
למרות כל זאת, אילו הייתי נוכחת כי כך באמת התנהלה חקירתו של הנאשם, דהיינו, זימונו והחשדתו בעבירה של חריגה מהיתר בניה, ותשאולו אודות היותו קורבן סחיטה אפשרי, ולאחר מכן החשדתו בעבירות הלבנת הון, ללא יסוד סביר לחשד, הייתי שוקלת בחיוב את עתירת הנאשם.
אלא שבחינת המציאות בשטח מעלה כי לא כך פעלו חוקרי המשטרה.
הנאשם נחקר מספר פעמים בפרשה זו: במהלך החודשים 10/12 ו-11/12 נחקר חקירות פתוחות במשרדי יהלום, ומטבע הדברים לא הוחשד בדבר. חקירתו הראשונה תחת אזהרה התקיימה רק בתאריך 15.5.14 (ת/1290), דהיינו קרוב לשנה וחצי אחרי שמלכה שמע את הכוונות הנטענות על ידי הפרקליטים המלווים את החקירה , ויותר משנה לאחר שלא היה מעורב בחקירת הפרשה.
בחקירתו הראשונה באזהרה הוחשד הנאשם בעבירות מס, ונחקר בדבר ההתנהלות הכספית שבין נאשמות 6 ו-4 אל מול קבלן החשמל נפתלי פרץ (נאשם 8), ולא בעבירות של חריגה מהיתר. כך שברור שהתוכנית הראשונה עליה דיבר מלכה, דהיינו, להחשיד אותו בעבירה של חריגה מהיתר, כדי ללחוץ עליו לספר אם נאשם 1 סוחט אותו, ככל שדובר בה, לא יצאה מהכח אל הפועל. אוסיף, כי גם כאשר נחקר בהמשך בתאריך 19.5.14 ( ת/1195), החקירה הראשונה המהותית שנערכה ביום בו נעצר, והוחשד בעבירות הלבנת הון ביחד עם עבירות על חוק התכנון והבניה, גם אז לא הוטח בו החשד הנדון.
אשר לטענה השניה של מלכה, לפיה חיפשו החוקרים “כיס עמוק” שיאפשר להם לתפוס נכסים לחילוט בעבירות הלבנת ההון, וזו הסיבה בגינה סיבכו את הנאשם בחקירה, למרות שלא האמינו שהוא שותף אלא נסחט בלבד, אף היא אינה מתיישבת עם ה ראיות. ארחיב בהמשך, כאשר אדון בטענת “אין להשיב לאשמה” בדבר הוכחת הקשר הפלילי בין הנאשם לאברג’ל, ובפרט בכל הנוגע למערכת היחסים בינו לבין “סוחטיו” הנטענים דהיינו, נאשם 1 ואברג’ל. בשלב זה אומר רק, כי גם אם הדברים הללו, הראויים לכל גינוי, או דברים דומים, נאמרו למלכה על ידי הפרקליטים המלווים בתחילת שנת 2013, הרי שבסופו של יום, כאשר נחקר הנאשם באזהרה במחצית שנת 2014, והוחשד בעבירות הלבנת הון, היו כבר בידי חוקרי הפרשה ראיות הקושרות אותו לאברג’ל ולנאשם 1, אשר הצביעו על קשר פלילי בין השלושה, ולא על יחסי סוחט – נסחט. מילים אחרות, כאשר נחקר הנאשם בעבירות על חוק איסור הלבנת הון, לא היה מדובר בחשדות “מומצאים”, אלא בחומרי חקירה שהיה בהם די כדי לבסס חשד סביר בעבירות על חוק איסור הלבנת הון, והנאשם כבר לא נתפס על ידי החוקרים כזר לפרשה או כקורבן, אלא כשותף.
יש לזכור את שציינתי לעיל, כי מלכה סיים את תפקידו ביחב”ל חודשים ארוכים בטרם נחקר הנאשם לראשונה כחשוד, ובינתיים הצטברו ראיות נוספות בתיק החקירה, שהוא לא היה יכול להיות חשוף אליהן.
המבחן להתנהגות שערורייתית של הרשות החוקרת, הוא התנהגות החוקרים בשטח, ולא דברים שדוברו ביניהם במהלך החקירה, גם אם היו בלתי ראויים. לאחר שנחה דעתי כי בפועל נחקר הנאשם תחת אזהרה רק בעבירות הרלוונטיות, ורק לאחר שהיו בידי החוקרים ראיות כדי לבסס חשד סביר להיותו שותף לקשר הפלילי, אין בדברים שנאמרו ונותרו בגדר דיבורים בלבד, כדי להוות התנהגות המצדיקה ביטול כתב האישום.
על כן, אני דוחה את טענת ההגנה מן הצדק, על שני ראשיה.
אין להשיב לאשמה
ב”כ הנאשם טוען כי המאשימה לא הוכיחה ולו לכאורה את הנטען בכתב האישום.
לא הוכחה טענת המרמה, לפיה הורה הנאשם לאחיו יורם ביטון (להלן: “יורם”), לחתום על הסכמים עם גן רווה, למרות שידע כי אינה כשירה לבצע את העבודה, וגם ידע כי לא היתה מתקבלת לעבודה אלמלא הורה כך לאחיו.
לא הוכחה טענת הקשר, לפיו ביקש הנאשם לפרוע לאברג’ל חוב כספי, באמצעות הקמת חברת בניה בלתי כשירה וללא סיווג ורישוי, ושימוש בכספים שנועדו לבניה לטובת אברג’ל כך שהפרוייקט היה מכוון להיכשל.
ב”כ הנאשם מפנה להודעותיו של יורם במשטרה, אשר הוגשו בהסכמה במקום חקירה ראשית. יורם טען כי היוזמה להתקשר עם גן רווה היתה שלו ולא של הנאשם. יורם גם הסביר כי נאשמת 4 כלל לא נזקקה לסיווג קבלני, היות ולא היתה קבלן מבצע, אלא קבלן משנה של הקבלן המבצע, דהיינו, חברת ב. יאיר 333. חברת ב. יאיר 333 מצוידת בסיווג המתאים לבנייה בסדר גודל כז ה, וגם נושאת באחריות מול הרשויות, ולכן אינה דורשת מקבלני המשנה שהיא מעסיקה, סיווג כאמור.
חקירותיו של יורם במשטרה הוגשו על ידי המאשימה במקום עדות ראשית, ומכאן שהיא כבולה לגרסה שמסר, ואין רשאית לערער עליה. גרסה זו עומדת בסתירה לאמור בכתב האישום.
אשר לעבירת קשירת הקשר, טוען ב”כ הנאשם שהמאשימה היתה צריכה להוכיח כי הנאשם ידע , עובר להתקשרות עם נאשמת 4, את הפרטים הבאים: שאברג’ל הוא הבעלים של נאשמת 4, שנאשמת 4 הוקמה כדי לשלם חוב של הנאשם לאברג’ל, וכי נאשמת 4 אינה כשירה לבצע את העבודות בהעדר סיווג הולם . כל אלה לא הוכחו, ובעניינו של נאשם 1, הנאשם לא הואשם בעבירות על פקודת פשיטת הרגל, משמע, המאשימה אינה מייחסת לו ידיעה על מצבו המשפטי של נאשם 1.
לטענת ב”כ הנאשם , עת עסקינן בראיות נסיבתיות, על התביעה להראות , עם סיום פרשת התביעה, כי המסקנה היחידה הנובעת מהן, היא המסקנה המפלילה, וזאת לא נעשה.
ב”כ המאשימה טענה מנגד, כי הקשר הפלילי מוכח ברובו על ידי העשייה הפלילית שהתקיימה לאחריו, ועולה היטב מראיות התביעה. היא מפנה לחוזים שנחתמו בין נאשמות 6 ו-4, אשר בפועל הופרו מהיום הראשון, ואילו ההתנהגות בפועל התנהלה בהתאם לקשר הפלילי. כך , נאשמת 4 לא היתה קבלן רשום, לא ביצעה את העבודות במועדים להם התחייבה על פי החוזה, לא ביצעה את כלל העבודות שהתחייבה לבצע , ומה שביצעה לא היה באיכות טובה. למרות זאת שילמה לה נאשמת 6 את מלוא הסכום החוזי ועוד הוסיפה סכומים גבוהים מעבר לסכום החוזי, בסך של 13 מיליון ₪ , וגם כאשר החליטו הצדדים לסיים את ההתקשרות החוזית ביניהם, שילמה נאשמת 6 לנאשמת 4 שני מיליון ₪ נוספים .
עוד לטענתה, הסכומים החורגים מהחוזים אושרו לתשלום על ידי הנאשם, אפילו עוד לפני שקיבל עליו את ניהול הפרוייקט מול נאשמת 4, ולכאורה, לשיטתו, לא הכיר כלל את המעורבים ולא היה מעורב בעצמו . קל וחומר אחרי שנכנס לניהול, הצביעה ב”כ המאשימה על תשלומים רבים מעבר להתקדמות בפועל, וביום 2.11.09 שולם לנאשמת 4 סכום של 11,250,000 ₪ בתשלום אחד, במנותק לחלוטין מהתקדמות הבניה, אבל בהתאם להתקדמות בניית הקזינו ברומניה , אותו בנתה נאשמת 4 במקביל. זאת ועוד, גם בעת שהנאשם שילם בשם נאשמת 6 לקבלני המשנה , במקום נאשמת 4, הוסיף ואישר שיקים בסך 4,000,000 ₪ לנאשמת 4. להבדיל, יורם במשמרת שלו, לא אישר סכומים ביתר.
ב”כ המאשימה גם הפנתה לסתירות בגרסת הנאשם ביחס למידת היכרותו את נאשם 1, את נאשם 2, וכמובן את אברג’ל, לגביו טען להיכרות שטחית (שלום, שלום כשנפגשו במקרה), ובפועל קיים עמו שיחות טלפון המלמדות על יחסי קרבה במיוחד במועדי אישור התשלומים החריגים לנאשמת 4, ועל צמידות בין שיחות טלפון לבין אישור תשלומים חריגים לנאשמת 4.
היא הפנתה לשיחות הטלפון של אברג’ל אשר מרגע שנקשר הקשר הפלילי, הפסיק להזכיר את הנאשם בשמו והחל להתייחס אליו בשמות קוד, ולעובדה שחיפש עם נאשמים 1 ו-2 פרוייקטים לבניי ה, ואף התייחס לפרוייקטים שהוא אמור לקבל.
כן הפנתה לראיות לפיהן נאשם 1 העביר סכומי עתק לאברג’ל ולאנשי שלומו (כולל אשתו, נהגו ו סנגוריו) מכספי נאשמת 4 , תוך שימוש בכרטיס החו”ז, ולאמירות של נאשם 1 לאחרים, המלמדות על מעמדו של אברג’ל כשותף בנאשמת 4.
עוד הפנתה לראיות, לפיהן בשלבים מאוחרים של הבניה, כאשר ברור היה לנאשם כי נאשמת 4 אינה עומדת בהתחייבויותיה החוזיות, כולל ליקויי בניה רבים, עד כדי הצורך לסלקה מהשטח, התהדקו דווקא היחסים בין הנאשם לבין נאשמים 1 ו-2, והם החלו לעבוד ביחד על פרוייקטים נוספים, תוך דיווח שוטף לאברג’ל במקום מושבו בכלא בארה”ב.
כן הצביעה על ראיות לכך שלפי הנוהג הרגיל בנאשמת 6, על הקבלן המבצע להיות קבלן רשום, ולכך שאנשי הדירקטוריון לא היו מאשרים התקשרות עם חברה שאברג’ל הוא אחד השותפים בה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.
סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 קובע:
“נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם, בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין…”
המשמעות המעשית של הטענה, היא כי אין בראיות שהוגשו מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה , אפילו ינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי. על פי ההלכה הפסוקה אין לדקדק בשלב דיונ י זה כחוט השערה , ולערוך בדיקה מסועפת אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני מאלה שהוזכרו באישום , ודי בקיומן של ראיות דלו ת ובסיסיות להוכחת יסודות העבירה (ראו קדמי, על סדר הדין בפלילי, חלק שני, עמ’ 1444-1449).
אני סבורה כי בשלב זה של ההליך הרימה המאשימה את הנטל המוטל עליה.
להוכחת הקשר הפלילי הציגה המאשימה ראיות נסיבתיות, אך איני שותפה לעמדת ההגנה לפיה הראיות מייצרות “אווירה” בלבד. לטעמי הובאו ראיות, לפחות ברמה הבסיסית, המיי צרות מערכת הוכחות ראשונית הנדרשת כאן.
בכל הנוגע לראשית ההתקשרות בין נאשמת 4 לנאשמת 6, עד התביעה יורם ביטון, טען אמנם בחקירתו כי הוא, בתפקידו כמנהל חברת הביצוע של נאשמת 6, שכר את שירותיה של נאשמת 4, לאחר שפנתה אליו בדרך הרגילה שפונים קבלני משנה , ולא באופן המתואר בכתב האישום. מאידך גיסא, גרסתו של נאשם 1, לפחות בתחילתה, היתה כאמור בכתב האישום, דהיינו, שנאשמת 4 קיבלה את הפרוייקט באמצעות ו, ישירות מהנאשם, אשר הורה ליורם לחתום עמה על חוזה. ראו דברים שנאמרו על ידי נאשם 1 ניסים פינס בהודעתו במשטרה, ת/926:
“שאלה: כיצד נוצר הקשר בין שינ גן רווה לבין ב. יאיר?
אני חושב שפגשתי את יאיר ביטון באירוע או בכנס לפני כ- 6 שנים, והוא סיפר לי שהוא רוצה לבנות באילת ושאל אותי או שאני שאלתי אותו אם יש מצב שאתן לו שירותי בניה באילת. יאיר השיב שכן ואני דיברתי עם שמעון וזה עניין אותו גם כן. שמעון הקים חברה לשם כך בשם שינ גן רווה לצורך העבודה והתחלנו לעבוד.
שאלה: תאר לי את ניהול המו”מ והבדיקות שביצעתם לצורך כך.
תשובה: קיבלנו טיוטת חוזה מב. יאיר באמצעות יורם ביטון אחד האחים האחראי על הביצוע בחברה. הוא הוציא לנו טיוטת חוזה, הערנו את הערותינו ונסענו לירושלים אני ושמעון ושם חתמנו על החוזה הסופי לאחר תיקונים ומו”מ.”
(גיליונות 3 ו-4 שורות 82-90).
גרסה זו של נאשם 1 תומכת לכאורה בעמדת המאשימה, לפיה הנאשם הוא שהחליט לשכור את שירותיה של נאשמת 4 כקבלנית משנה בפרוייקט באילת, ואילו יורם אחיו לא היה שותף לקבלת ההחלטה, אלא קיבל את נאשמת 4 כמעשה עשוי, ורק דאג להיבט החוזי. יורם מאידך לא ידע לספר בחקירתו מי הפנה את נאשמת 4 ואת נאשם 1 אליו מלכתחילה (עמוד 76 שורה 18) , וגם לא הכחיש מפורשות, כאשר גרסה זו הוצגה לו על ידי החוקר:
“חוקר: אני אומר לך שעל פי חומר החקירה אמנם אתה ניהלת את…עם חברת ש’ י’ גן רווה אך הקשר הראשוני עם ש’ י’ גן רווה נוצר על ידי אחיך…ויאיר פינס, מה היא תגובתך
נחקר יורם ביטון: אין לי מושג…אני לא מכיר קשר כזה. אני יודע שהקשר הראשונ י זה היה מולי. זה מה שאני יודע. אם היו קשרים לפני זה שאני לא ידעתי…
חוקר: ניסים פינס אומר שהוא זה שפגש ….עם יאיר ביטון באירוע …לפני שש שבע שנים…ואיתו שם נוצר הקשר…
נחקר יורם ביטון: אני לא מכיר. יכול להיות שזה נכון, אני לא מכיר את זה אין לי מושג”.
(עמוד 77 שורות 34-39).
כך שלא ניתן לומר כי לטענת המאשימה, לפיה הנאשם הוא שגרם לאחיו לשכור את שירותיה של נאשמת 4 , אין בסי ס ראייתי. ראיה זו בצרוף הכחשות מאוחרות יותר של כל המעורבים, בצרוף ראיות לכאורה לקשר ההדוק בין פינס לאברג’ל, בצרוף ראיות לכאורה להעברת כספים רבים מעבר להסכם החוזי, ביוזמת הנאשם בעצמו (ולא יורם), ראיות לכאורה להעברת כספים מאסיבית מנאשמת 4 לאברג’ל ( דרך חשבון החו”ז של נאשם 1), בצרוף ראיות לכאורה לקשר קרוב בין אברג’ל לנאשם , עובר לחתימה על ההסכם בין נאשמת 4 לנאשמת 6, ולהכחשה הנמרצת של הקרבה על ידי הנאשם (“איזה יחסים, אין לי שום יחסים א יתו ולא ראיתי אותו כבר שנים. אני בכלל לא זוכר איפה ראיתי אותו…” – שורה 209 להודעה מיום 19.5.14 ת/1195), בצרוף הדיווחים של נאשם 1 לאברג’ל בכלאו אודות הבניה, מקימות את הבסיס הראייתי לכאורה הנדרש לשלב זה.
המרמה הנטענת עולה מעצמה, ככל שיוכחו עובדות הקשר הפלילי, דהיינו, אם יוכח כי הנאשם ידע כי נאשמת 4 תזרים כספים לאברג’ל ללא התחשבות בצרכי הפרוייקט, באופן שימנע ממנה להשלים את התחייבויותיה בפרוייקט בתקציב הקיים , וייאלץ את נאשמת 6 להזרים כספים נוספים להשלמת הפרוייקט, מוכחת לכאורה גם טענת המרמה.
כפי שכבר ציינתי לעיל, אין מדובר ב”תיק אווירה” כטענת הסניגור, הגם שהראיות להוכחת הקשר נסיבתיות ברובן.
בהקשר זה אציין כי איני שותפה לטענת הסניגור, לפיה עם סיום פרשת התביעה על בית המשפט להשתכנע כי המסקנה המסתברת האפשרית היחידה העולה מראיות התביעה, היא המסקנה המפלילה. ה פסיקה העוסקת בהרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות, מחלקת את ההליך לשלושה שלבים:
“בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על נסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך. בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית המשפט מניח את התיזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תיזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם”. ע”פ 9372/03 פון וייזל נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(1) 745, 754.
אנו מצויים עתה בשלב השני מבין השלושה, דהיינו, לאחר הבאת ראיות התביעה, ובטרם פרשת ההגנה. בשלב זה על בית המשפט לבחון האם מסכת הראיות מערבת לכאורה, ולא מעל לכל ספק סביר, את הנאשם בביצוע העבירה, כאמור בסעיף 158 לחסד”פ.
הסבר אלטרנטיבי שאינו מפליל עשוי לצמוח גם מתוך מסכת ראייתית המערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה. רק בסופו של יום, עם סיום פרשת ההגנה ושמיעת הסבריו של הנאשם, תיבחן השאלה, האם שילובן של הראיות הנסיבתיות מוביל למסקנה מפלילה כמסקנה סבירה אפשרית יחידה, או שמא מתקיימת מסקנה סבירה אפשרית אחרת, ממשית ולא דמיונית, שאי נה מפלילה (ע”פ 2132/04 קייס נ’ מדינת ישראל (28.5.07 )). על כן, גם אם נשמעו כבר הסברים לחלק מהסוגיות, כגון התנהלות דומה בשוק הבניה, בכל הנוגע לתשלומים ביתר ואף תשלום ביתר על ידי גורמים אחרים לנאשמת 4 (כמו גם אותו ת/1738 המוזכר בסיכומי הסניגור), או התנהלות דומה בפרוייקטים של יזמים אחרים כגון דניה סיבוס, כולל אי דרישת סיווג קבלני, או העדר כדאיות כלכלית להזרמת הכספים לאברג’ל דווקא בדרך זו, המסה העיקרית, אשר מורכבת מכמה וכמה נדבכים, לא התפוגגה, ונושאים אלה ידונו במסגרת הכרעת הדין.
בכל הנוגע לטענות ב”כ הנאשם, לפיהן היחידה החוקרת לא עימתה את הנאשם בחקירתו עם תשלומים חריגים, המחשידים אותו בקשירת הקשר וגם לא ציינה זאת בכתב האישום, טענה זו תילקח על ידי בחשבון בשלב של קביעת המהימנות, וככל שאתרשם כי היה באי הפירוט, בשלבים מוקדמים יותר של החקירה או של ההליך, כדי לפגוע בהגנת הנאשם, אשקול זאת במסגרת הכרעת הדין.
כך גם באשר ליתר טענותיו של הסניגור, אשר ידונו על ידי בכובד ראש במסגרת הכרעת הדין, שם המקום המתאים להן, כאשר הנטל הרובץ על התביעה שונה בתכלית.
על כן, אני דוחה את הטענה לסעד מן הצדק ומורה לנאשם להשיב לאשמה.
ניתנה היום, כ”ו טבת תשע”ט, 03 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.
