בפנינו תביעת שלום בית שהגישה האם מול תביעת גירושין שהגיש האב.

תיאור העבודות:

הצדדים נישאו כדת ביום י”ב באדר תשס”ה (21.2.05) נישואין ראשונים לצדדים ולהם שלושה ילדים משותפים הקטן כבן שמונה. מזה כשנתיים גרים הם בנפרד כאשר לדברי המבקש כבר שמונה חודשים קודם לכן גרו בחדרים נפרדים ולפיכך מבקש הוא להתגרש לאלתר. (שורה 9 ושורה 215 לפרוטוקול מיום ל’ בסיון תש”פ 22.6.20).

המבקש טען כי סבל מאלימות המשיבה כאשר נעצה בו את ציפורניה עד זוב דם בפני הילדים ואף נותרו בגופו צלקות ממעשיה. כמו כן נעצה אצבעותיה בחוזקה ברקתו ואף הכתה אותו ברקתו.

לדבריו, המשיבה קרעה את צמיגי האופנוע שברשותו, איימה עליו, והגדילה לעשות כשביזתה אותו בעת שעשה את צרכיו כמתועד בפרוטוקול. המבקש ציין גם כי המשיבה מנעה את מנוחתו בלילות למרות עבודתו כטייס המחויב בשעות שינה, איימה בגניבת מסמכי הטיסה ואף גנבה ממנו מסמכים אחרים לרבות הטלפון המסייע לו בעבודתו כטייס. (שורות 34 – 46 שם, ושורות 69 -71 לפרוטוקול מיום ז’ באלול תש”פ – 27.8.20).

לדברי המבקש בעבר הציע למשיבה לפנות לטיפול זוגי, ואף הסכים לבקשתה כי הטיפול יתחיל עמה לבדה, אך כשבקש בהמשך להצטרף לטיפול סירבה המשיבה והתנתה את שלום הבית בהעברת בעלות הבית על שמה. (שורות 47 – 50 שם).

המבקש ציין כי המשיבה חושדת בו ומעלילה עליו אודות קשרים פסולים עם נשים אחרות, ובני משפחתה אף ניסו לרקום כנגדו מזימה פסולה, ‘לתפור כנגדו תיק’ כביכול היה בקשר זוגי עם עוזרת הבית. (שורות 51 – 56 שם).

לדבריו, המשיבה גם פנתה בכתב למנהל העבודה שלו כמו גם לעובדים נוספים והכפישה אותו בטענות אלו, דבר שגרם לפגיעה בשמו הטוב. (שורה 95 שם ושורות 339-335 לפרוטוקול מיום ז’ אלול תש”פ 27.8.20 והמשיבה הודתה שם במיוחס לה).

עוד הוסיף המבקש כי המשיבה מנעה את השתתפות הילדים ביום הולדתו שנערכה לו בגיל חמישים, והודיעה לו כי הילדים לא יופיעו במסיבה. לדבריו, מזה שנתיים מאז שעזב את הבית לא דיברה עמו כלל. (שורות 53 – 54 שם).

המבקש גם ציין כי הליך יישוב הסכסוך עסק בתנאי הגירושין ודרישותיה המוגזמות של המשיבה בלבד. (שורות 69 – 71 שם).

ב”כ המבקש הוסיפה כי רק שנה (!!) לאחר שהמבקש עזב את הבית הגישה המשיבה תביעת שלום בית, כאשר בפסק הזמן שמאז עזיבת המבקש את הבית ניהלו הצדדים משא ומתן לגירושין.

לאחר שהמשא ומתן נכשל הגיש המבקש ביום י”ג באב תשע”ט (14.8.19) תביעה לפרוק שיתוף. ומשכך התעוררה המשיבה והגישה ביום ו’ בכסלו תש”פ (4.12.19) תביעה לשלום בית ומדור ספציפי וזאת אך ורק על מנת לסכל את פרוק השיתוף. (שורות 88 – 95 שם).

עוד ציינה ב”כ המבקש, כי המשיבה שלחה הודעות מכפישות בשפה בוטה ופסולה למבקש ולאימו, כמו כן גם בני משפחתה של המשיבה שלחו שלל הודעות קשות ומכפישות שצורפו בתום הדיון, הודעות פסולות ובזויות שלא יכירם מקומם בהחלטה זו. (שורות 98 – 100 שם, בקשה מיום 29.6.20).

ב”כ המבקש הדגישה גם כי המבקש נושא בתשלום המשכנתא המשותפת ואף מתאמץ בתשלום דמי המזונות בסך ששת אלפים ₪ למרות שהוא נמצא בחופשה ללא תשלום בגין מגפת הקורונה. אך כל זה לא מנע מהמשיבה לפנות להוצאה לפועל בגין הפרשי המחציות אותם התקשה האב לשלם, כאשר המשיבה אינה מגלה כל התחשבות באב, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם בקשתה לשלום בית. (שורות 80-87 שם ושורות 223 – 238 לפרוטוקול מיום ז’ אלול תש”פ 27.8.20).

מאידך, המשיבה הכחישה את כל המיוחס לה ולדבריה המבקש ממציא עליה המצאות כזב שלא היו ולא נבראו. (שורות 127 – 132 שורה 157 שורה 159 שורה 170 שורה 176 שורה 180 ושורה 183). עם זאת הודתה במקצת כי יכול להיות שהמבקש ‘נשרט’ על ידה אך זה לא נעשה במכוון (שורה 127 לפרוטוקול שם).

כמו כן הסכימה המשיבה כי שלחה הודעות גנאי לאם המבקש כמו גם הודעות גנאי ששלח אחיה למבקש עצמו, והיא מתביישת במעשה (שורות 185 – 190 שם) עוד ציינה כי ‘אינה זוכרת’ אם התנצלה על הודעות אלו. (שורה 272 לפרוטוקול מיום ז’ אלול תש”פ 27.8.20)

לדבריה, ניסתה לדבר עם המבקש לפחות בהתחלה, אך עם זאת הסכימה כי הפעם האחרונה שדברה עימו הייתה לפני כחצי שנה (!) (שורות 13-15 שם – כשנה מהיום !!).

לטענתה, המבקש נמצא בקשר עם אחרת שאף התגרשה מבעלה בשבילו וכי התפרקה כששמעה על כך. עוד ציינה כי המבקש שם באייפד שברשותו תמונות של דיילות שאינם צנועות וסיימה ‘הוא לא ריחם עלי לדקה ולא היה לו טיפת חמלה, הוא הביא אותי להתפרקות ולא ריחם עלי’ (שורות 135 – 138 ושורות 146 – 147 שם).

המשיבה הוסיפה כי המבקש היה אלים כנגדה ובאחת הפעמים הוריד את חולצתו ודקר את החולצה בסכין לעיני הילדים וכדבריה, ‘הוא נתן אווירה קשה לפני ולפני הילדים. הרגשתי שאני לא בטוחה’. ‘לקחתי את זה מאד קשה ונפלתי מרוב פחד’ (שורות 159 – 161 ושורה 165 שם).

למרות כל זאת המשיבה מבקשת שלום בית. בית הדין שאל בצדק איך מעוניינת היא להמשיך לחיות לצידו של אדם הממציא עליה סיפורי אלימות שלדבריה לא היו מעולם, ובפרט כאשר לדבריה אין לו כל חמלה עליה, ואף הביא אותה להתפרקות והרגשה שאינה בטוחה, אך המשיבה נאחזה בסב’ך וחזרה שוב ושוב על תשובתה כי בעבר החיים היו יפים. (שורה 134 ושורה 150 ושורה 154 ושורה 163 שם).

בית הדין הבהיר למשיבה כי כעת הינה סובלת וכפי שהיא עצמה מתארת, ובית הדין אינו מבין מדוע מבקשת היא להמשיך לסבול (שורות 151 – 152 ושורה 164 שם).

המשיבה גם הסכימה עם טענת המבקש כי ידעה שיש לאב יום הולדת אך לא ידעה להסביר מדוע מנעה מהילדים להשתתף בשמחת האב בשעה שמבקשת היא שלום בית. כמו כן הסכימה כי לא ראתה טעם שהמבקש יצטרף לטיפול הזוגי (שורות 192 – 198 שם).

ב”כ המשיבה הוסיפה כי המבקש חי עם אחרת ומספר כי המשיבה אינה שפויה. לדבריה, אף היא עצמה אמרה למשיבה כי המבקש אינו ראוי לה והמליצה לה להתגרש אך המשיבה כנה בבקשתה לשלום בית. (שורות 252 – 254 ושורות 260 – 274 שם).

בית הדין הבהיר למשיבה כי לאור כל האמור, לרבות הפרוד הממושך, כל יום שחולף מרחיק את הסיכוי לשלום בית, אך המשיבה התבצרה בעמדתה. (שורה 26 ושורה 266 שם).

משכך פני הדברים, הציע בית הדין כי המשיבה תנסה לשקם את הנישואין בכוחות עצמה בחודשיים הקרובים, ובמידה ותהיה פריצת דרך ותצליח לסלול מסילות ללב המבקש בית הדין עשוי אף להאריך את פסק הזמן, אך בהעדר הצלחה מוטב לה להתגרש בהסכמה (שורות 231 – 240 שם).

המשיבה סירבה לתחום זאת בזמן וטענה כי המבקש יתקרר מעצמו ויחזור הביתה. שאלת בית הדין האם כוונתה להמתין למבקש מבלי לעשות מאומה לא זכתה לתשובה ברורה. (שורות 242 – 245 שם) ומשכך נדרש בית הדין להחלטה שלפנינו.

דיון והכרעה

כאמור הצדדים גרים בנפרד מזה כשנתיים, כאשר כבר שמונה חודשים קודם לכן גרו בחדרים נפרדים.

והנה הדבר ברור, כי הבא בשערי בית הדין בתביעה לשלום בית, ומבקש את עזרת בית הדין להשבת השלום לביתו, חייב להביא את הנושא עליו הוא מבקש לדון בשלמותו. ראשו על כרעיו על קרבו וכל הכרוך בו. המפצל את תביעותיו בערכאות שונות, עשוי להיחשב כנוהג בחוסר תום לב.

עם זאת, למרות שפעמים צד אחד מגיש לבית הדין תביעת גירושין, ולבית המשפט תביעה לפרוק שיתוף, אין הדבר מלמד על חוסר תום לב בתביעת הגירושין, שהרי שתי התביעות זורמות אל מקום אחד – להפריד בין הדבקים. בזה ניתן לומר שתביעת הגירושין תידון בבית הדין שלו סמכות ייחודית לדון בגירושין, ותביעת הרכוש תידון בבית המשפט, שהרי התובע גירושין ‘מכריז מלחמה’ ובתחבולות תעשה לך מלחמה.

אולם כאשר האישה תובעת שלום בית בבית הדין הרבני, ומאידך בוחרת לדון בערכאה אחרת בתוכנו ומרכיביו של שלום בית שהם מזונות בני הבית, נראה שהדבר מלמד על חוסר כנות בתביעת השלום בית.

כיוצא בזה קבע בית הדין הגדול (תיק 4477-21-1 ותיק 21-02887447) כדלהלן:

נישואין שהגיעו לקיצם, ולא משנה באשמת מי, אין אנו עוסקים בהחייאת מתים, ואין טעם לתת הנשמה מלאכותית לנישואין שגוועו. כאשר תביעת המזונות הוגשה לבית המשפט, ובית הדין מתבקש לעסוק רק בנושא המדור, אני רואה בזה ניצול לרעה של הליכי בית הדין […] כאשר האישה שמה מבטחה בבית המשפט בנושא המזונות, אין מקום לבית הדין להסתפק ב’שיריים’ ולדון בעניין המדור בלבד.

גם בית הדין הרבני בתל אביב בפסק הדין מיום ב’ בתמוז תשס”ט (תיק מספר8801-21-1) קבע את הדברים הבאים:

האישה מבקשת מבית הדין הרבני לדון בתביעתה לשלום בית, ומבקשת סעד של מדור ספציפי, אך מאידך כופרת היא בסמכותו של בית הדין לדון בתביעת המזונות, והרי מזונות הבית בכלל שלום הבית הם, שהרי סל המשפחה סל אחד הוא, ומה שיפסק לאישה יגרע מחלקו של הבעל, ולכן פיצול תביעות כזה עלול לעורר סימני שאלה.

הן אמת, כי פעמים יתכן שבית הדין יידרש לתביעת שלום הבית והשלכותיה למרות שהוגשה תביעת מזונות בערכאה אחרת, אבל במקרים אלו יהיה מוטל על המשיבה נטל הוכחה מוגבר להוכיח כי תביעתה לשלום בית הינה תביעה כנה על מנת שבית הדין לא יזקוף לחובתה את פיצול התביעות שהינן בעלי זיקה זהה. (וכיוצא בזה כבר כתבנו בעבר בפסק דין מיום י”א באדר תשע”ב 5.3.12 תיק 13708/8 ומשם באר’ה).

בנדון דידן לא רק שהמשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה אלא אדרבה כל דבריה ומעשיה הנזכרים מחזקים עד מאד את תביעת הגירושין שהגיש המבקש, ולכל הפחות למראית עין היה עליה להתחשב באב הנמצא בחופשה ללא תשלום הנושא במקביל בתשלום המשכנתא ומתאמץ לשאת בדמי המזונות כמיטב יכולתו, ולא לפנות להוצאה לפועל, צעד שלכל הדעות מחריף את מערכת היחסים הטעונה שבין הצדדים, ופוגע אנושות בסיכוי להשיב את הצדדים ליחסים סבירים.

אמור מעתה, כי פיצול התביעות שהגישה המשיבה, לרבות בקשתה כי ייקוב הדין את ההר בהוצאה לפועל, יש בהם כדי להצביע על חוסר תום לב בתביעה לשלום הבית.

אמנם לא רק מהטעם הפרוצדוראלי יש לדחות את התביעה, אלא גם לגופה של תביעה אין התביעה כנה, ולאמיתו של דבר נראה כי אין המשיבה מעוניינת כלל בשלום הבית.

כאמור, המשיבה עצמה הצהירה כי המבקש היה אלים כנגדה וכדבריה ‘הוא לא ריחם עלי לדקה ולא היה לו טיפת חמלה. הוא הביא אותי להתפרקות’. עוד ציינה ‘הוא הרביץ לי. הוא הוריד את החולצה שלו לקח סכין מטבח דקר את החולצה לעיני הילדים. הרגשתי שאני לא בטוחה’ (שורות 146 – 161 לפרוטוקול מיום ל’ סיון תש”פ 22.6.20).

משכך היה נראה כי אדרבה המשיבה הייתה צריכה להגיש תביעת גירושין ולא תביעת שלום בית, וכפי שציין בית הדין כי אינו מבין מדוע מתעקשת המשיבה להמשיך ולסבול כדבריה.

גם סירובה של המשיבה כי המבקש יצטרף לטיפול הזוגי כמו גם התנגדותה כי הילדים ישתתפו ביום הולדתו של אביהם מלמדת כי שלום הבית ממנה והלאה.

התנהלות המשיבה מקבלת גיבוי גם מאותם הודעות שטנה שנשלחו למבקש ואפשר שמשום כך גם לא יכלה המשיבה דברו לשלום כפי שהצהירה.

ואף שהמשיבה שלחה לאם המבקש הודעת התנצלות על דבריה, אך דעת לנבון נקל שהתנצלות זאת נשלחה לאם המבקש רק לאחר הדיון הראשון ולקראת הדיון שאחריו, ואפשר שזה בכלל ההתנצלות קשה מן החטא, מה גם שהמשיבה עצמה הסכימה כי ‘אינה זוכרת’ אם התנצלה בפני המבקש עצמו, והדבר ברור שאילו הייתה מתנצלת בפניו וודאי הייתה זוכרת זאת היטב.

וכל זאת אף מבלי להזדקק כלל לטענות הקשות המיוחסות למשיבה, טענות שאף היא עצמה הודתה במקצן, המלמדות כי חיי הנישואין הגיעו לסוף הדרך.

הן אמת כי המשיבה טענה גם על יחסים פסולים של המבקש שגרמו לעזיבתו את הבית אך המבקש הכחיש טענה זו ולדבריו רק לאחר הנתק הממושך החל לגור עם אחרת. בית הדין אפשר למשיבה לזמן עדים להוכחת טענתה כי המבקש סרך דרכיו בטרם נפרדו, אך המשיבה הודיעה כי אינה מעוניינת בהופעתם.

כאמור, הצדדים ניהלו משא ומתן שלא עלה יפה ומשכך הגיש המבקש תביעה לפרוק שיתוף, תביעה שהוגשה שמונה חודשים לאחר שעזב את הבית. משכך ורק אז התעוררה המשיבה והגישה תביעת שלום בית וצו למדור, בתום עשרה חודשים לעזיבתו את הבית.

הליך זה מוכר לבית הדין ונראה כי נעשה רק על מנת לסכל את פרוק השיתוף כאשר המטרה הינה לשמור על הבית ולא לשמור על שלום הבית.

לאור כל האמור בית הדין התרשם כי בקשת שלום הבית ריקה מתוכן, ואדרבה התנהלות המשיבה נראית כהכרזת מלחמה על המבקש, הן בחוסר ההתחשבות באב ומצבו הכלכלי, הן בסירוב השתתפות הילדים ביום הולדתו, וכלה בכתבי השטנה שנשלחו למבקש ואימו. מעשים אלו אינם עולים בקנה אחד עם בקשת שלום בית, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות (סנהדרין כו.).

והנה תביעת שלום בית צריכה לעמוד בשני מבחנים עקרוניים מבחן הכנות ומבחן הסיכוי. פעמים הטוען לשלום בית בא בידיים שאינן נקיות בלשון המעטה, כאשר כוונתו להשיג הישגים אחרים. הוא אינו עושה זאת בכנות, אינו מוכן לעשות וויתורים למען השלום, ואף מכפיש את שכנגדו.

גם אם בסופו של דבר יעמוד מבקש שלום הבית במבחן הכנות עדיין לפניו מבחן הסיכוי, האם הטענות ההדדיות מרחיקות את הסיכוי לשלום, האם הקרע אינו ניתן לאיחוי, ועל כולם פסק הזמן הממושך של הקרע ונסיבותיו. וכפי שהתבאר גם בפסק דין בית הדין הרבני בתל אביב (תיק 1191890/14 מיום ט”ו אייר תשע”ט 20.5.19).

בנדון דידן נראה כי המבקשת נכשלה בשני המבחנים. הן במבחן הכנות והן במבחן הסיכוי לרבות האשמות הקשות וחוסר התקשורת המלא שבין הצדדים.

וכבר פסקו בית הדין הרבני הגדול (פסקי דין רבניים חלק יא עמוד 362 בהרכב הדיינים מרן הראש”ל ע. יוסף – נשיא והרבנים י. קאפח מ. אליהו זצ”ל) כי במקום שברור שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג ואין להניח מצב זה להימשך ע”ש.

וכך גם נקבע בהחלטת בית הדין הרבני הגדול (תיק 382/נד בהרכב הרבנים הרב מרדכי אליהו הרב שלמה דיכובסקי והרב יוסף נדב):

בהיעדר סיכוי לשלום בית, אין לבית הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש. אין כאן אשמה חד צדדית, אלא קביעת עובדה שחיי הנישואין הגיעו לקיצם ואין טעם לעסוק בהחייאה מלאכותית לפגרים מתים.

פסק דין זה אינו חיוב חד צדדי שבו צד אחד נאשם, אלא תיאור של המציאות הכואבת והמסקנה הבלתי נמנעת. זכותו וחובתו של בית הדין להוציא פסק דין לגירושין כאשר כלו כל הקיצין, גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר.

ובנידון דידן מגרעות נתן. שהרי המשיבה הצהירה כי חוששת היא מהמבקש וברור הדבר כי הצהרתה לשלום בית הרי זה ‘בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו’ (ירמיהו ט-ז) ואינה מעוניינת בשלום בית כלל, בבחינת ‘בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני’. (ישעיהו כט-יג).

ואף גם זאת כבר האריך בזאת הגאון הרב אברהם אטלס במאמר שנדפס בשורת הדין (חלק ה עמוד קלא והלאה) תחת הכותרת – תום לב הבסיס בתביעה לשום הבית. להלן תוכן דבריו בקצרה:

בתביעה לשלום הבית שומה על בית הדין לבחון אם אין בה משום הערמה ומרמה […] לתביעה לשלום הבית עלולות להיות מגמות פסולות, והכותרת שלום בית יכולה להיות מסך עשן וכסות עיניים להסתרת הכוונה האמיתית להפיק תועלת ממונית.

יש לראות האם במבחן המציאות המעשית מוכנה אישה לחיות עם בעל שהלך לחיות עם נשים זרות אם לאו. השאלה כיצד יראה העתיד של בני הזוג אם הבעל יחזור לאשת נעוריו. אפשר לשפוט זאת בדרך של אומדן בית הדין […] כשם שמעשה זנות של אישה הופך אותה להיות שנואה ומאוסה, כך גם בעל שהלך לחיות עם אישה אחרת, נפשה של האישה סולדת מלהתקרב אליו ולחיות עמו חיי אישות. כן יש ללמוד גם מדברי ערוך השולחן (סימן קנד סעיף טז) שכתב: “דרועה זונות ממאס עליה, ואפשר שגם יש סכנה בדבר”. אמנם אין להתעלם מהמציאות כי יש נשים המוכנות לסלוח לבעל על מעשיו, אבל נראה שהן מיעוט. רוב רובן של הנשים אינן מוכנות לחיות חיי אישות עם מי שבגד בהם.

לפיכך נראה שיש אומדנא דמוכח לדחות טענת האישה שעדיין אוהבת את בעלה, שכן טענה זו מכחישה את האמת, וטענה זו עומדת בניגוד מוחלט לשכל הישר ולנורמות של חברה בעלת תרבות. האמת היא שבעל כזה שנוי על האישה תכלית המיאוס. לכן יש להתייחס בחשד לתביעת האישה כפי שהיא מעלה בבית הדין, ויש לראות בה תכסיס ותחבולה לקבל טובת הנאה.

הן אמת, שיש מקום לשקול כל מקרה לגופו, אם הוא בכלל זה או לא, ויש להשתמש בדברים הנזכרים בזהירות הראויה. וראה גם מה שהעיר בזה בעטרת דבורה (חלק א סימן מא) ובפרט בנדון דידן בה טענה זאת לא הוכחה, אך מכל מקום התרשם בית הדין בנסיבות הנזכרות כי תביעת שלום הבית אינה כנה, וכי מסגרת הנישואין הגיעה לקיצה.

בנדון דידן הולמים להפליא הדברים שקבע בית הדין הגדול (פסק דין מיום ט”ז אדר תשס”ב 29.2.02 תיק 6943-51-1) כדלהלן:

השימוש בצו למדור ספציפי אינו מקובל בכל מקרה. אין לעשות שימוש בצו זה כאשר הנישואין הגיעו לקיצם והמחלוקת בין הצדדים היא על תנאי הגירושין. כאשר ברור שהצדדים הגיעו לסוף הדרך והמחלוקת איננה על ‘הנפש’ אלא על ‘הרכוש’ אין עוד מקום לצו למדור ספציפי.

ודון מינה ואוקי באתרין.

עם זאת, אין בית הדין מכשיר חלילה את מעשה המבקש שהחל חיים משותפים עם אחרת, אכן למרות הכאב שבדבר בתוך עמנו אנו חיים, ואמות המידה השמרניות שהיו נחלת הכלל בעבר, הולכות ונשחקות וחיי הפקרות מתפשטים לצערנו, ומאחר ואין עוד סיכוי לשלום בית, אין מקום להנציח מצב זה בצו למדור ספציפי.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א. תביעת שלום הבית נדחית ויש לסגור את התיק.

ב. יש לבטל את הצו למדור ספציפי שניתן בעבר.

ג. בשלב זה, בית הדין ממליץ לצדדים להתגרש בהקדם לטובתם ושלוות נפשם.

ד. יש לקבוע מועד סדור גט.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ח’ בטבת התשפ”א (23/12/2020).

הרב אברהם מאיר שלוש – ראב”ד                הרב אפרים בוגרד                 הרב בן ציון טופיק

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה