באחת מעשרת הדברות נאמר: לא תשקר”. דיברה זו התגלגלה גם אל הנחיות פרקליט המדינה אשר אוסרות על פרקליטים לשקר לשופטים, כאשר מצויות בידם ראיות התומכות בגרסת האזרח. ראו הנחיות פרקליט המדינה 16.1 (התשנ”ד), “הגבלות בניסוח כתב הגנה”, עמ’ 2: “אין לטעון לגרסה עובדתית אשר בבירור אינה מתיישבת עם ראיות משכנעות המצויות בידי המדינה”. בפסק הדין שלפנינו נראה כיצד השופט אבי גורמן מיישם את ההנחיות הללו, וקובע כי הפרקליטה הילה בנסון בסמן פשוט שיקרה לו ורימתה אותו יחד עם עוד פקידת מע”מ מנתניה סימה (שמחה) לוי.

מסתבר שאצל פרקליטים בשירות מדינת ישראל עשרת הדיברות זו המלצה לא מחייבת וגם הנחיות נציב שירות המדינה זו הנחיה לא מחייבת – כלומר שמותר לעובדי ציבור לשקר. מה שכן קובע זה תרבות השקר והמירמה של הפרקליטות, והנה דוגמא מוחשית. האחראית למחדל היא הפרקליטה הנוכלת והרמאית הילה בנסון בסמן. Hila Benson Bassman נוכלת זו התעקשה על כך שהמערער יגאל מסכה לא הגיש בזמן השגה למע”מ על שומה שהוציאו לו לפני 25 שנים!!!! השומה התחילה בסכום של 120,000 ש”ח והתנפחה ל 520,000 ש”ח. הילה בנסון בסמן טענה שהמערער איחר את המועד, ולכן השומה עם כל הקנסות שלה תקינה, ושיש להאמין להצהרות המע”מ והצהרותיה היא בשל “חזקת תקינות המנהל”. כמו כן טענה שכל הראיות בוערו (נשרפו) ולכן אין ראיות לקיומה של ההשגה. אבל התברר שזה היה סרוק במחשב של מע”מ. הנה הגברת צוחקת ונהנית ממשכורת של עובדת מדינה. בפועל היא עובדת על שופטים.

התיק הגיע אל השופט אבי גורמן אשר בפסק דינו כתב כי בהתחלה האמין לשקרים של הנוכלת הילה בנסון בסמן, ואף המליץ ליגאל מסכה למשוך את הערעור. למזלו של יגאל, עוה”ד שלו התעקשה לקבל פסק דין, ואז השופט גילה שהפרקליטה משקרת. באופן נדיר השופט בדק אם התאריך העברי המופיע על מסמך של המע”מ הוא משנת השומה אן מהשנה שאחרי השומה. הוא מצא שיש חוסר התאמה בתאריכים העברי והלועזי והמסקנה היא שיגאל הגיש את ההשגה על השומה במועד, ולא באיחור של שנה כפי שטענה הנוכלת הילה בנסון בסמן. החוב בוטל והמערער יקבל 30,000 ש”ח הוצאות ממע”מ. כנהוג בשירות המדינה, הילה בנסון בסמן תקבל קידום וציון לשבח בפרקליטות.

יש לציין גם את שיטות העבודה של הפרקליטות הנוכלות האלה. כדי להתגונן מפני האזרחים שצודקים, הם מנסחים תצהירים שקריים לעובדי המדינה, תצהירים שבהם כתוב אך ורק מה שהפרקליטה חושבת שיועיל לה לזכות בתיק, ובאופן לקוני בלבד, תוך שהיא מעלימה את המידע הקריטי שתומך בטענות האזרח. במקרה זה פקידה בשם סימה (שמחה) לוי קיבלה הוראה מהילה בנסון בסמן לחתום על התצהיר השקרי, ובלי לחשוב פעמיים היא חתמה על זה. רק כאשר סימה (שמחה) לוי נחקרה על התצהיר השקרי שלה, היא הודתה שבמחשב של מע”מ הופיעה ההשגה שהגיש המערער על השומה: “המשיב (סימה לוי) הודה כי במחשביו [מע”מ] היה רשום כי השומות הוצאו ביום 28.12.1993 . המשיב [מע”מ] הגיש לפניי בקשה לסילוק על הסף, הכוללת 222 עמ’ (ובהם מסמכים רבים ממרוצת השנים, ובכלל זה עשרות עמודים ממחשבי המשיב), ואת הנתון העובדתי הפשוט לפיו במחשביו מצוין כי השומות הוצאו ביום 28.12.1993 , הוא [היא= סימה לוי] לא טרח לכתוב. המשיב לא טרח לשפוך אור של ממש בתגובתו על עניין זה ולהבהיר האם בעת הגשת התצהיר היה מודע לנתון זה המופיע במחשביו אם לאו”.

שתי השותפות לפשע הזה סימה לוי והילה בנסון בסמן היו בטוחות שמספיק לנפנף בפני השופט את הסיסמא “חזקת התקינות המנהלית” ואף אחד לא ישאל שאלות, גם לא השופט. אלא שקושרות הקשר הללו לסחיטת האזרח לשלם “חובות” של חצי מיליון ש”ח שלא קיימים במציאות נתקלו בשופט חרוץ מידי שבמפתיע ובאופן נדיר הלך ובדק מיוזמתו האם המדינה מספרת לו אמת, הוא שקר, והתוצאה היא הפסד צורב למע”מ ולפרקליטות.

להורדה:

להלן הכתבה העדינה של גלובס על פרשת המרמה של הילה בנסון בסמן:

ביהמ”ש ביטל חוב של חצי מיליון שקל בשל טעות רשלנית של רשויות המס

שופט בית המשפט ביקר את מנהל מע”מ על כך שמנע מידע מנישום במשך 26 שנים: “מדובר בסוג החשדות אשר עלולים לכרסם באמון הציבור במערכת אכיפת החוק וגביית המס, ולכן יש לפעול למניעתם”

שופט ביהמ”ש המחוזי בלוד, אבי גורמן, ביטל חוב מס מלפני 26 שנה שצמח לסכום בסך כחצי מיליון שקל, בשל רשלנות רשות המסים. השופט גורמן קיבל ערעור נגד מנהל מס ערך מוסף נתניה וביטל שומת מס שהוצאה לנישום בשם יגאל מסיכה, אי אז בשנות ה-90, לאחר שאיתר טעות בתאריך דרישת השומה המקורית. השופט לא הסתפק בביטול השומה, והעביר ביקורת חריפה על התנהלות מנהל מע”מ שלא מסרה את המידע לנישום במשך 26 השנה שחלפו. חוב המס עמד על כחצי מיליון שקל.

תחילתו של הסיפור בהוצאת שומה לנישום בשם יגאל מסיכה בסכום של כמאה אלף שקל, שנשאה תאריך מינואר 1993 בגין שומה על השנים 1991-1993. הנישום הגיש השגה בתחילת 1994. מנהל מע”מ לא דן בהשגה מאחר שהוגשה לטענתו לאחר חלוף 30 הימים מקבלת הודעת השומה כפי שהחוק מאפשר. בהמשך השנים, והחל מ-2011, נקט מנהל מע”מ בהליכי גבייה נגד הנישום, בין השאר בדרך של הטלת עיקולים. בשנת 2011 הגיש הנישום ערעור אך זנח אותו.

הנישום הגיש ערעור באמצעות עו”ד טל לביא, וטען בין היתר שחשב שההשגות שהגיש בשנת 1994 התקבלו וכי החל משנות ה-2000 הוא פונה לרשות המסים ומבקש שיסבירו לו את מהות המס, אך נענה כי בחלוף השנים אין בידם את המסמכים הנדרשים.

השופט קבע: “מדובר בהרחבת חזית”

השופט גורמן סבר תחילה כי הצדק עם מנהל מע”מ ואין בסיס לטענותיו של הנישום מאחר והגיש את ההשגה באיחור של שנה. גורמן אף התחיל לכתוב החלטה ברוח זו. אלא שלמזלו של הנישום, התעמק השופט בדרישת השומה המקורית והבין שהיא אינה הגיונית.

בעוד הדרישה נושאת תאריך מתחילת 1993, השומה הנדרשת מתייחסת לכל שנת 1993 ומצב זה אינו אפשרי מאחר ולא ניתן להוציא שומה לאותה השנה בתחילת השנה. השופט המשיך ובדק את התאריך העברי על דרישת השומה, המיר אותו ללועזי וגילה כי המסמך יצא בראשית 1994 ולא כפי שצוין בטעות.

משמעות הטעות היא שנקודת המוצא של מנהל מע”מ, במשך למעלה מ- 20 שנה היתה שגויה וטענת הנישום כי הגיש את ההשגה בזמן – נכונה. מאחר ולפי החוק אם לא התקבלה החלטה בהשגה, יראו אותה כאילו נתקבלה – הרי ששומת המס בוטלה כבר אז.

בתגובה לגילוי הטעות ולאחר בדיקה, מנהל מע”מ השיב כי במחשביו מצוין שדרישת השומה יצאה בסוף 2013 ולא כפי שנרשם בדרישה המקורית. למרות גילוי הטעות עמד מנהל מע”מ על דחיית הערעור וטענה לפגמים בהשגות, ספק אם אכן הוגשו בהיעדר תיעוד במחשבים וכי היה על הנישום לפנות מוקדם יותר במרוצת השנים.

השופט קבע כי מדובר בהרחבת חזית, וביקר בחומרה את התנהלות מנהל מע”מ. “טעויות אנוש עלולות לקרות לכל אדם” כתב, “אך התנהלות מנהל מע”מ לאורך השנים חמורה, כך שבמשך כל השנים לא מסר מידע זה לנישום, מייצגיו או לבית המשפט”.

לדברי השופט, “מדובר בסוג החשדות אשר עלולים לכרסם באמון הציבור במערכת אכיפת החוק וגביית המס, ולכן יש לפעול למניעתם. הדרך למנוע חשדות מסוג זה היא פשוטה והיא אחת בלבד: לבצע בדיקה קלה של המצוי במחשבי המשיב ולהציג למערער – אזרח ממנו מבקשים לגבות מס – ולבתי המשפט, את העובדות לאשורן”.

“המשיב מנע מהמערער ומבית המשפט מידע שהיה בידיו (בין אם במכוון ובין אם ברשלנות)”, “טעות זו גרמה לכך כי המערער, באי כוחו ובתי המשפט, הוטעו (על-ידי המשיב) לאורך שנים רבות בהבנת העובדות לאשורן כתב השופט” והוסיף “אני מתקשה אף להאמין כי במשך שנים ארוכות אלה, לא היה איש מקרב אנשי המקצוע העוסקים בתחום אצל המשיב, אשר הבין כי לא ייתכן כי בראשית חודש ינואר שנת 1993 הוצאה שומה לשנת 1993 כולה”.

אי מסירת המידע כה חמורה בעיני השופט עד שהיא משמיטה את הקרקע תחת טענת מנהל מע”מ בדבר חזקת התקינות המנהלית ולכן לא יוכל ליהנות במקרה זה מחזקת התקינות המניחה לטובת הרשות כי נהגה כדין.

השופט קיבל את הערעור וביטל את שומת המס שהגיעה לסכום של כחצי מיליון שקל בחלוף 26 שנים תוך שציין כי הליכי הגבייה שננקטו לא נעשו כדין – “הליכי גבייה בהם נקט המשיב במרוצת השנים, אינם יכולים להוות תחליף להליכי שומה, שכן בהעדר שומה כדין – אין מקום להליכי גבייה, והוסיף כי “איני סבור כי יש לאפשר למשיב להוסיף כיום ולנקוט בהליכי גבייה שמתברר כי אינם כדין”.

מהפרקליטות שייצגה את רשות המסים נמסר: “הליך זה נפתח כ- 26 שנה מהמועד שבו הוצאו השומות שבגינן נוצר חוב המס, ולאחר שכל החומר הרלוונטי בוער. בנוסף, בשנת 2011 המערער הגיש הליך דומה בעניין זה וזנח אותו. לכן, לא היו בידי מנהל מע”מ מסמכים הקשורים להליכים שהתנהלו בסמוך להוצאת השומות, בשלהי 1993. לאור זאת, לא הייתה למנהל מע”מ אפשרות להחליט בעיתוי כה מאוחר על איון השומות וביטול החוב הנובע מהן, וזו הסיבה בגינה נוהל הליך זה ביחס לסילוק הערעור על הסף. אנו בוחנים את פסק הדין על מנת לשקול הגשת ערעור עליו”.

(19458-04-20) https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001344357