מה העונש לשוטר שנתן 2 סטירות לחי לשוטרת שקינטרה אותו והציקה לו ופגעה בכבודו? נדיר שכתבי אישום מסוג זה נגד שוטרים מוגשים לבית משפט פלילי. בד”כ שולחים את זה לבית דין לעובדי ציבור לאכיפה משמעתית וזה נגמר בקנס של משכורת חודש או חודשיים.
השוטר הוא דרוזי עם עבר מרשים בהגנה על המולדת בצה”ל יונס נסר אלדין, והמתלוננת היתה שוטרת רוסיה בשם אלינה ליאלין שעבדה כרכזת הלשנות על עולם מברית המועצות, והיתה נשואה לעו”ד מיכאל ליאלין מחולון. אלינה הציקה ליונס והוא נתן לה 2 סטירות לחי. אלינה עשתה מזה הון תועפות של כסף באמצעות סיפורים על סחרחורות, בחילות, סיוטים ותרופות פסיכיאטריות עקב אותן 2 סטירות לחי. היא גם טענה שבגלל זה המשטרה גם פיטרה אותה. בתביעה הנזיקית נגד יונס גם טענה שהתפתחה אצלה פיברומיאלגיה עקב 2 סטירות לחי…..
השופטת הדסה נאור קבעה שיש לגזור את הדין מ”בית הילל”, ואח”כ אלינה תבעה את יונס וגם את הביטוח הלאומי להכיר בה כנכה פסיכיאטרית לכל החיים עם PTSD ופיברומיאלגיה.
מה זה גזר דין מ”בית הילל”
התיק הזה הוא מלפני 12 שנים והשוטר יונס אכל את כל הנבוט ואכל הרשעה פלילית. אבל בגזר הדין השופטת ריחמה עליו רחמי “בית הילל”. “היותו אדם שומר חוק, לפני ואחרי ביצוע העבירה עליה הוא נותן את הדין, אשר תרם רבות לביטחונה של המדינה, ואף שילם ומשלם מחיר יקר על תרומתו זו, בהיותו סובל מהפרעה פוסט טראומטית, נטל אחריות על מעשיו, הודה והביע צער וחרטה כנה על המעשה החריג, שאינו מאפיין אותו, יש כדי להטות את כף המאזניים לכיוון הקלה בעונשו של הנאשם ולנהוג כלפיו, בעת גזירת הדין, כדרך בית הלל.
וזה מה שהשופטת מכנה גזר דין מבית הילל: 400 שעות של”צ ו”פיצוי למתלוננת אלינה ליאלין ת.ז. 31004443-3, מרח’ התזמורת 6, ראשון לציון בסך 15,000 ₪”.
שימו לב איך מי שחטפה סטירת לחי מנפחת את הנזק שלה
זה סיפור המעשה: “במקום עבודתם המשותף, במשרד לביטחון פנים, בעטיו של ויכוח שפרץ ביניהם, איים על המתלוננת בכך שאמר לה לשתוק שאם לא כן “יפרק אותה” והמשיך וקיללה, לאחר שנעמד בצורה מאיימת סמוך אליה. מספר דקות מאוחר יותר חזר לחדרה של המתלוננת והמשיך להשמיע איומים לעברה. המתלוננת שחשה מאוימת על ידו ביקשה ממנו לצאת מחדרה אך הוא סרב ולפיכך הדפה אותו המתלוננת, כדי שייצא, באמצעות דלת חדרה ומשהצליחה נעלה את הדלת. הנאשם לא הרפה והשיג את גבול חדרה של המתלוננת בכך שדחף את דלת חדרה, עד שיצאה מציריה ונפתחה, נכנס לחדר, התקרב למתלוננת וסטר לה שתי סטירות חזקות על ראשה”.
קצת מצחיק שדחפו לסיפור עבירה של הסגת גבול בזה שיונס נכנס לחדר של אלינה ליאלין, מכיון שהחדר שלה הוא לא חדר בבעלותה הפרטית, אלא חדר בבעלות המדינה (המשטרה).
אבל אלינה היתה אכולת היסטריה לנפח את התביעה כי היא זממה להגיש תביעת נזיקין נגד משטרת ישראל ולכן היה לה ענין לנפח את הנזק.
“על פי תיאורה (של אלינה ליאלין), כתוצאה ממעשיו של הנאשם נלקחה לחדר המיון בביה”ח איכילוב, כשהיא פגועה ומושפלת, סובלת מסחרחורת, כאבי ראש וצוואר, שם נתקלה באמצעי התקשורת שהוסיפו על פגיעתה הנפשית ודרדרו אותו. בהגיעה הביתה החלה להקיא והמשיכה בכך לאורך כל הלילה, לפיכך נלקחה למוקד לילה של קופ”ח מכבי שם מצאו שעברה זעזוע מח והיפנו אותה לאשפוז לבית החולים וולפסון, שם שהתה באשפוז בין התאריכים 25-28.10.07, כשהיא סובלת מסחרחורות וסיוטי לילה, ומתעוררת בצרחות ועקב כך שוחררה מבית החולים עם תרופות פסיכיאטריות נוגדות דיכאון ואובחנה כסובלת מתסמונת פוסט טראומה. עד אמצע חודש אפריל 2009 הייתה מטופלת אצל פסיכיאטר כשבתחילת חודש אפריל אושפזה עקב התסמונת הפוסט טראומטית. בנוסף הייתה מטופלת תקופה ארוכה אצל נוירולוג בטיפול תרופתי וביצעה בדיקות שונות, כשגם ראייתה נפגעה כתוצאה מהאירוע. אך פגיעתה לדבריה לא הסתכמה רק בחבלה הפיזית ובפגיעה הנפשית, אלא גם תעסוקתה והקריירה שלה נפגעו, כשזמן קצר לאחר האירוע פוטרה, לאחר שיחסיה עם מעסיקיה נפגעו כתוצאה ממה שאירע מה שהוסיף לדרדור במצבה הנפשי”.
נו באמת…. מי מאמין שבגלל 2 סטירות לחי הגברת אלינה הקיאה כל הלילה, סבלה סחרחורות וסיוטי לילה, אובחנה עם PTSD וטופלה אצל נוירולוג???? סיריוסלי????
וגם הטענה שיחסיה עם המשטרה הדרדרו והיא פוטרה כאילו יש קשר סיבתי בין 2 סטירות הלחי שלה לפיטורין שלה, זה לא אמין בכלל. היא היתה מרכזת מודיעין ליוצאי ברית המועצות. אם היתה עושה עבודה טובה לא היו מפטרים אותה. זה רק מעיד שהיתה עובדת גרועה, ושכנראה כאשר יונס טוען שהיא קינטרה אותו, “אין עשן בלי אש”.
שימו לב: אין בהכרעת הדין שום פירוט על הקינטור
מה היא עשתה אלינה? למה יונס טוען שהיא קינטרה אותו והציקה לו? למה יונס התחרפן והביא לה 2 סטירות לחי?
כל זה לוטה בערפל כי השופטת לא מספרת…… זה פשוט לא מתאים לאג’נדה שצריך להרשיע בכל מחיר.
ועכשיו איך אלינה מממשת את גזר הדין לקופת מזומנים מצלצלת?
קודם כל מכתב האישום ההפלילי היא הרוויחה 15,000 ש”ח על מגש של כסף.
אח”כ הגישה תביעה אישית נזיקית נגד יונס. פשוט נעצה במסכן את טלפיה. לא ידוע כמה כסף הוציאה ממנו. תיק 11171-06-12 מחוזי מרכז.
אח”כ הגישה תביעה לביטוח הלאומי להכיר בה כנכה פסיכיאטרית לכל החיים. הוועדה הרפואית לא ממש מצאה ממש בטענות שלה. אבל היא הגישה ערעור על ועדה רפואי באמצעות עו”ד חביבה קליר וזכתה אצל השופט דורי ספיבק. ב”ל 13777-08-19 ליאלין נ’ המוסד לביטוח לאומי.
עכשיו כל חודש זורם לה כסף בלי לעבוד. איזה יופי.
הנה מה שהצלחנו לאתר על התביעה הנזיקית נגד יונס:
איך מי שחטפה 2 סטירות לחי טוענת שיש לה פיברומיאלגיה?
שימו לב שבשלב מאוד מאוחר, אלינה ביקשה מהשופטת אסתר שטמר להוסיף חוות דעת כל נזק ראומטולוגי של פיברומיאלגיה.
מה זה? פיברומיאלגיה (Fibromyalgia) בעברית ‘דאבת שרירים’ היא תסמונת ראומטולוגית המתבטאת בכאב כרוני מפושט בשרירים ובשלד ומאופיינת ברגישות מוגברת והפרעות שינה, ומלווה לעתים בשינויים במצב הרוח ובזיכרון. מדובר בכאב כרוני ממקור מרכזי, קרי תוצר של הגברת עיבוד כאב והולכתו במערכת העצבים המרכזית. פיברומיאלגיה שכיחה בעיקר בקרב נשים – שהן כ-80% מהחולים, ולכן קיבלה בתחילת הדרך את הכינוי ‘מחלת היאפים הנשית’. גם היסוד הביולוגי-פיזיולוגי של תסמונת הפיברומיאלגיה הפך ברור יותר עם השנים והחליף גישות מסורתיות שראו בתסמונת ביטוי של מצוקה נפשית ללא כל יסוד פיזי. אם בעבר נהגו לראות בכאבי פיברומיאלגיה כאבים ‘מדומיינים’, בשנים האחרונות הולך ומתברר הקשר בין פיברומיאלגיה לבין שינויים בהולכה העצבית במוח ואף לדלקתיות במוח.
למיטב הבנתנו, המקום בו חטפה את סטירות הלחי, כלומר הלחי, מקרין לה כאבים בהולכה העצבית למוח וגורם לה כאב כרוני מפושט…..
בתביעה שהגישה נגד השוטר הדרוזי שהחטיף לה 2 סטירות לחי אלינה העסיקה את משרד חיים קליר. בתמונה: עו”ד מיטל עמית
להלן החלטה בנושא:
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת”א 11171-06-12
לפני כבוד ה שופטת אסתר שטמר
התובעת: אלינה ליאלין
ע”י ב”כ עו”ד מיטל עמית ועו”ד שלום סביון
נגד
הנתבעים:1. יונס יוסף נסר אלדין
ע”י ב”כ עו”ד רמי חלבי
2. מדינת ישראל- המשרד לביטחון פנים ע”י ב”כ עו”ד רונית חן
החלטה בבקשה להוספת חוות דעת בתחום הראומטולוגיה
התובעת, ילידת 1977, חוותה ארוע אלים ביום 24.10.2007, שכתוצאה ממנו הגישה את תביעתה.
בכתב התביעה טענה לנכות בתחום הפסיכיאטרי.
ביום 6.5.2016, לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם התובעת, הוגשה הבקשה שלפניי, להתיר לתובעת להגיש חוות דעת רפואית נוספת, בתחום הראומטולוגי, בשל מחלת הפיברומיאלגיה שממנה היא סובלת.
לבקשה צורף תצהיר של התובעת ומסמכים רפואיים שונים, המלמדים לטענת התובעת על האבחנה המאוחרת, שנעשתה רק בחודש ינואר 2015.
יצוין כי ב”כ התובעת הודיע כבר ביום 18.1.2015 כי יבקש להוסיף חוות דעת בתחום הראומטולוגי.
הנתבעים טוענים בעיקר כי אין להתיר הוספת חוות דעת לאחר תקופת ההתיישנות, ומסתמכים על רע”א 1527/09 מדינת ישראל נ’ אחמד אבו עודה (14.10.09) , שם קבע כב’ השופט ( כתארו אז) גרוניס, כי חוות דעת רפואית אינה אלא ראיה בגדר הראיות.
עם זאת, כאשר האמור בה חורג מגדר כתבי הטענות, יש להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. ועוד הוסיף, כי: “היה ותיקון כתב התביעה, הנדרש עקב הרחבת החזית בחוות הדעת הרפואית, יפגע בנתבע על ידי כך שתישלל ממנו טענת ההתיישנות, אין לאשרו. במקרה כזה לא תאושר גם הגשת חוות הדעת, שכן האמור בה יחרוג מגדר המחלוקת המותווית על ידי כתבי הטענות”. (שם, בפסקה 6).
התובעת בחרה שלא לבקש את תיקון כתב התביעה. בתצהיר שצירפה לבקשה להוספת חוות הדעת לא האריכה בתאור הנסיבות שהביאו להגשת הבקשה, ובאשר למועד הגשת הבקשה כתבה רק כי אובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה במהלך חודש ינואר 2015, וכי ” בשל הנסיבות ולאור המצב הכלכלי שבו אני שרויה בעקבות האירוע לא היה באפשרותי לממן חוות דעת מטעמי בתחום הראומטולוגיה” (סעיפים 3 ו-21 בתצהירה).
לא ברור מתי החלה התובעת להתלונן על מחושים שיכולים להצביע על פיברומיאלגיה. יתרה מזו, כלל לא ברור כי אובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה: אמנם בתיעוד הרפואי המתיחס למעקב הרפואי נאמר כי אובחנה כך, אך בהתיחסות היחידה של המומחה לנושא, פרופ’ דן בוסקילה, מיום 8.1.2015, נאמר רק כי התמונה היא של פיברומיאלגיה, אך יש לשלול תסמונת אחרת, ועל כן יש לבצע בדיקות שונות ולהתיעץ עם מומחים שונים.
על אף האמור, אני סבורה שיש לאפשר לתובעת לתקן את כתב התביעה על ידי הוספת הטענה כי לקתה בפיברומיאלגיה עקב הארוע, ולהתיר לה להגיש חוות דעת רפואית בתחום הראומטולוגי להוכחת טענה זו.
אלו נימוקי:
צודקים ב”כ הנתבעים, כי הבקשה להוספת חוות דעת הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ה”רגילה”. רק בתשובה לתגובת הנתבעים לבקשה להוספת חוות דעת התיחס ב”כ התובעת לטענה זו, שבודאי ניתן היה לצפות מראש, בצרפו מאמר רפואי שממנו ניתן ללמוד כי ברגיל מתמשך אבחון פיברומיאלגיה שנים ארוכות, ואפילו 6 שנים בממוצע, לטענתו. טענה זו ראוי היה לבדוק לעמקה, והדבר רק ממחיש עד כמה ראוי היה בתביעה זו לילך בעקבות הנחיות השופט גרוניס ( כתארו אז) בענין אחמד אבו עודה.
אלא שלדעתי אין מדובר בעילת תביעה חדשה. עילת התביעה היא הארוע האלים הנטען, ונזקי התובעת בגינו. טענתה כי לקתה בפיברומיאלגיה בנוסף לאבחנות האחרות אינה אלא הרחבה של טענתה בענין הנזק.
אין בה תיקון לעילת התביעה ( ע”א 702/86 איטונג בטרום ( אינווג) בע”מ נ’ יצחק בן הרוש, פ”ד מד(1)160, 166 (1989)). ראה גם רע”א 3938/10 F.HOFFMANN LA ROCHE נ’ טום וילוזני (6.9.2010)).גם בענין אבו עודה נאמר ( פסקה 6): “כאמור, חוות דעת רפואית אינה מגדירה את עילת התביעה, אלא מיועדת לתמוך בה מבחינה ראייתית. על כן, הוספה של חוות דעת רפואית בעניין שנכללה לגביו התייחסות בכתב התביעה אינה יוצרת עילה חדשה (עניין התעשייה הצבאית, פיסקה 5). בעניין התעשייה הצבאית ציינתי, כי אפשר ש”במקרים מסוימים ניתן לראות בחוות הדעת הרפואית מסמך המקים את עילת התביעה עצמה” (פיסקה 5).
זאת, כאשר נכלל בה מידע חדש, המאפשר לתובע להעלות טענות שקודם לכן לא היה באפשרותו להעלותן. מן הראוי להבהיר ולחדד את האמירה הנזכרת. חוות דעת רפואית נחשבת לראיה, ועל כן היא בפני עצמה אינה מגדירה את עילת התביעה. על חוות הדעת להתייחס למערכת העובדתית הנלמדת מכתבי הטענות. כאשר מבוקש להוסיף חוות דעת רפואית המכילה מידע אשר ניתן ללמוד ממנו על עובדות שאינן נכללות בכתב הטענות, אין להתיר את הגשתה של חוות הדעת אלא אם יתוקן כתב הטענות במקביל. היה ותיקון כתב התביעה, הנדרש עקב הרחבת החזית בחוות הדעת הרפואית, יפגע בנתבע על ידי כך שתישלל ממנו טענת התיישנות, אין לאשרו. במקרה כזה לא תאושר גם הגשת חוות הדעת, שכן האמור בה יחרוג מגדר המחלוקת המותווית על ידי כתבי הטענות. כלומר, הגשת חוות דעת רפואית המתייחסת לעילת תביעה חדשה כאשר חלפה תקופת ההתיישנות לא תוּתר. אולם, זאת לא בשל כך שחוות הדעת מקימה עילת תביעה חדשה, אלא משום שלא ניתן להגיש את חוות הדעת ללא שיתוקנו כתבי הטענות באופן המקים עילת תביעה חדשה.”
על כן, איני מקבלת את טענת הנתבעים כי חלה התיישנות על הטענה בדבר פיברומיאלגיה.
אם כן, הנזק הדיוני שייגרם לנתבעים מכך שהתביעה תימשך והנזקים הנטענים יועצמו קיים כמובן, אך אינו אלא נזק דיוני, שבעל דין צריך לעמוד בו. אל מול נזק זה עומד הנזק העלול להיגרם לתובעת אם לא תוכל להציג את מלוא טענותיה הרפואיות בהליך.
אכן, התובעת שלפניי נוהגת בהליך באופן מכביד ביותר, שגרם כבר לעיכובים משמעותיים בשמיעת התביעה: לכתחילה הגישה חוות דעת של מי שאינו מומחה ברפואה, ורק לאחר ישיבת קדם המשפט ובקשת הנתבעים למחוק את חוות הדעת, הודיעה כי תצרף חוות דעת אחרת תחתיה. הדבר גרם לעיכוב בשמיעת התביעה.
בהמשך התמהמהה בהגשת תצהירי עדות ראשית (ראה החלטה מיום 1.4.2016). עם זאת, אני סבורה שבשקילת הנזק העלול להיגרם לה, אל מול הנזק שבודאי נגרם לנתבעים – יש להקל עם התובעת פעם נוספת.
משהונחה התשתית הראייתית הראשונית לארוע, אין לראות בהגשת חוות דעת משום עילה חדשה ואסורה. חוות הדעת הרפואית אינה בבחינת עילה חדשה כי אם בבחינת ראיה נוספת שבעל דין מבקש להגיש. אילו הקימה עילת תביעה חדשה, התיקון לא היה מותר, בשל התיישנות.
אך כיוון שאינה מקימה עילת תביעה חדשה, אלא מתבססת על עובדות היסוד שהופיעו כבר בכתב התביעה – אין למנוע את תיקון כתב התביעה, ככל שנתבקש.
כזכור, בעניננו לא נתבקש תיקון. על אף שהתובעת לא עמדה בהוכחת הצורך בהגשת חוות דעת לענין הפיברומיאלגיה עכשו, ולא במהלך השנים שחלפו מאז הגשת כתב התביעה, אני סבורה שדין הבקשה להתקבל, שאם לא כן עלול להגרם לתובעת נזק לאו בר תיקון.
התוצאה היא שאני מתירה לתובעת להגיש חוות דעת בתחום הפיברומיאלגיה, ובלבד שתוגש תוך 20 יום מהיום (וימי הפגרה יבואו במנין הימים).
התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בגין הדיון בבקשה זו, בסכום של 2,500 ₪ לכל אחד.קדם המשפט יישמע ביום 22.12.2016, כקבוע מראש.
ניתנה היום, י”ד אב תשע”ו, 18 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.
וגם
| בית משפט השלום בתל אביב – יפו | ||
| מ.י. מדור תביעות פלילי ת”א נ’ נסר אלדין | 21 אוק 2010 8892-08 |
|
| השופט | הדסה נאור | |
| התובע | מ.י. מדור תביעות פלילי ת”א | |
| – נגד – | ||
| הנתבע | יונס נסר אלדין ע”י ב”כ עו”ד שי רודה | |
החלטה
החלטה
הנאשם, יליד 1963, שימש, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, כמנהל אזור תל-אביב, באגף למניעת פשיעה, במשרד לביטחון פנים, והמתלוננת הועסקה במקום כמרכזת ארצות חבר העמים.
בעקבות הסדר טיעון, שנערך בין המאשימה לנאשם, במסגרתו תוקנו עובדות כתב האישום, בידיעת ובהסכמת המתלוננת, הודה הנאשם כי בתאריך 24.10.07 סמוך לשעה 11:00, במקום עבודתם המשותף, במשרד לביטחון פנים, בעטיו של ויכוח שפרץ ביניהם, איים על המתלוננת בכך שאמר לה לשתוק שאם לא כן “יפרק אותה” והמשיך וקיללה, לאחר שנעמד בצורה מאיימת סמוך אליה. מספר דקות מאוחר יותר חזר לחדרה של המתלוננת והמשיך להשמיע איומים לעברה. המתלוננת שחשה מאוימת על ידו ביקשה ממנו לצאת מחדרה אך הוא סרב ולפיכך הדפה אותו המתלוננת, כדי שייצא, באמצעות דלת חדרה ומשהצליחה נעלה את הדלת.
הנאשם לא הרפה והשיג את גבול חדרה של המתלוננת בכך שדחף את דלת חדרה, עד שיצאה מציריה ונפתחה, נכנס לחדר, התקרב למתלוננת וסטר לה שתי סטירות חזקות על ראשה.
הנאשם גם הודה כי כתוצאה מהסטירות שסטר בראשה של המתלוננת נחבלה האחרונה, אך לא הודה באופי החבלות שנגרמו לה, כפי שאלה תוארו בכתב האישום המתוקן והמאשימה הודיעה כי בנסיבות אלה תבקש להוכיח את החבלות שנגרמו באמצעות עדותה של המתלוננת.
לאור הודאתו בעובדות כתב האישום, ומשהוסכם בין הצדדים על קבלת תסקיר שיבחן גם את שאלת הרשעתו של הנאשם, אף שהמאשימה הצהירה כי עמדתה להרשעה, קבעתי, באותו מעמד, שבמעשיו עבר הנאשם את העבירות כדלקמן:
עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, על פי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “החוק”)
עבירה של איומים, על פי סעיף 192 לחוק
עבירה של הסגת גבול פלילית, על פי סעיף 447(א) לחוק.
נמנעתי מהרשעתו, באותו שלב, והוא הופנה לשירות המבחן לצורך הכנת והגשת תסקיר.
שירות המבחן הניח תסקיר בו פירט בהרחבה את נסיבותיו האישיות של הנאשם מהן ניתן ללמוד כי מדובר בנאשם כבן 47, אשר בעברו שירת שירות סדיר כקצין בגולני לאחריו המשיך לשרת בשירות קבע, כשבתפקידו האחרון שימש כסגן מפקד החטיבה. כיום הוא פנסיונר של צה”ל, אינו עובד ומתקיים מקצבת נכות של משרד הביטחון לאחר שהוכר כסובל מהפרעת פוסט טראומה שהתפתחה במהלך שירותו הצבאי, בעקבות השתתפותו בלחימה וחשיפתו לאירועים קשים וטראומטיים, כפי שאף עולה מחוות דעת פסיכיאטרית, שנערכה על ידי פרופ’ דר’ עמיחי לוי בשנת 1998.
בהתייחסו לעבירה קיבל הנאשם אחריות לביצועה והביע בפני קצינת המבחן חרטה וצער בגין הסתבכותו בה והשלכותיה הרגשיות על המתלוננת, בנוסף למחירים האישיים ששילם, בכך שעבודתו במקום האירוע הופסקה, בעקבות המקרה, וחשש שהרשעתו בדין עלולה לגרום להפסקת העסקתו, כמדריך במכינה הקדם צבאית “כרם אל” שם הוא אמור להתחיל לעבוד, כפי שעלה ממסמך מספטמבר 2010, שהוצג בפני קצינת המבחן, המעיד על קבלתו לעבודה שם.
להערכת שירות המבחן, התנהגותו של הנאשם, באירוע נשוא כתב האישום, “משקפת סף גירוי נמוך ונטייה להגיב באימפולסיביות במצבים בהם חווה זלזול ופגיעה בכבודו” כשתגובתו זו יכולה, להערכתם, להיות ביטוי להפרעה הפוסט טראומטית ממנה הוא סובל.
לסיכום התרשם שירות המבחן שמדובר באדם שניהל בדרך כלל אורח חיים נורמטיבי ושלא מדובר באדם בעל מאפייני אישיות עבריינית. יחד עם זאת התרשמו מנטייה להגיב באימפולסיביות, ללא הפעלת שיקול דעת מתאים, במצבים בהם חווה פגיעה בדימוי העצמי.
חרף העובדה שהנאשם לא המציא אישורים המצביעים על אפשרות לפגיעה קונקרטית בהעסקתו, באם יורשע, המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתו בדין משום שלהתרשמותם “הרשעתו בדין עלולה להוות עבורו פגיעה רגשית בעיקר לאור מאמציו לאורך השנים לנהל אורח חיים נורמטיבי על אף קשייו הרגשיים”, לצד זאת המליץ שירות המבחן להטיל על הנאשם צו של”צ כעונש חינוכי קונקרטי.
ב”כ הנאשם ביקש לחזק את התרשמות שירות המבחן באמצעות שורה של עדי אופי שהזמין, בהם שניים שהעידו על היכרותם עם הנאשם במסגרת שירותם הצבאי המשותף ושניים אחרים שהעידו על היכרותם אותו ממקום עבודתו האחרון, שם ביצע את העבירה עליה הוא נותן את הדין.
תת אלוף חסון חסון, המשמש כיום כמזכיר הצבאי של נשיא המדינה, העיד על היכרותו את הנאשם כאדם וכלוחם, סיפר על גבורתו של הנאשם בקרב ותרומתו להצלת חייהם של מפקדים בכירים בצה”ל ממוות, בגופו ובתושייתו וציין כי מדובר ב”איש מאד ערכי, הגון, ישר כמו סרגל והכי מאפיין אותו זה נשמתו הטהורה, רוחב לב אדיר”.
דר’ חזי יוסף, דר’ לחינוך, מנהל מוסד חינוכי המטפל בהתנהגויות סוציאליות לצעירים, סיפר בהתרגשות על פגישתו הראשונה עם הנאשם במהלך היערכות לקראת מלחמת לבנון הראשונה, כששניהם היו לוחמים בגולני והוא שימש כמפקדו של הנאשם והצביע על נפשו העדינה של הנאשם, התנהלותו המחושבת, הרגועה והאחראית של הנאשם במצבי לחץ.
חזי אבידור, עבד בתקופה הרלוונטית עם הנאשם והמתלוננת במשרד לביטחון פנים והיה עד לאירוע, תיאר את הנאשם כאדם עם נשמה טובה וטהורה שנתן את כל כולו לעבודה ותמיד היה נכון לעזור ולסייע לכל אחד בין אם זה היה קשור לעבודה ובין אם לאו.
אילני אבבה-קמפינו, חברתם לעבודה של הנאשם והמתלוננת במשרד לביטחון פנים, תיארה את הנאשם, על פי היכרותה עמו בתקופה בה עבד במקום כשנה ו-4 חודשים כאדם עם המון יושרה, שניתן היה ללמוד ממנו על נתינה ללא בקשה לתמורה.
כל העדים ציינו כי המעשים המיוחסים לנאשם באירוע האלימות אינם מאפיינים אותו, עומדים בסתירה לאופיו וחריגים להתנהלותו בדרך כלל.
המתלוננת, היא לבדה עמדה מול סוללת עדי ההגנה והעידה בהתרגשות על החוויה הקשה שעברה ועל החבלות הפיזיות והנזקים הנפשיים שנגרמו לה כתוצאה ממעשיו של הנאשם כלפיה ביום האירוע.
על פי תיאורה, כתוצאה ממעשיו של הנאשם נלקחה לחדר המיון בביה”ח איכילוב, כשהיא פגועה ומושפלת, סובלת מסחרחורת, כאבי ראש וצוואר, שם נתקלה באמצעי התקשורת שהוסיפו על פגיעתה הנפשית ודרדרו אותו. בהגיעה הביתה החלה להקיא והמשיכה בכך לאורך כל הלילה, לפיכך נלקחה למוקד לילה של קופ”ח מכבי שם מצאו שעברה זעזוע מח והיפנו אותה לאשפוז לבית החולים וולפסון, שם שהתה באשפוז בין התאריכים 25-28.10.07, כשהיא סובלת מסחרחורות וסיוטי לילה, ומתעוררת בצרחות ועקב כך שוחררה מבית החולים עם תרופות פסיכיאטריות נוגדות דיכאון ואובחנה כסובלת מתסמונת פוסט טראומה. עד אמצע חודש אפריל 2009 הייתה מטופלת אצל פסיכיאטר כשבתחילת חודש אפריל אושפזה עקב התסמונת הפוסט טראומטית. בנוסף הייתה מטופלת תקופה ארוכה אצל נוירולוג בטיפול תרופתי וביצעה בדיקות שונות, כשגם ראייתה נפגעה כתוצאה מהאירוע.
אך פגיעתה לדבריה לא הסתכמה רק בחבלה הפיזית ובפגיעה הנפשית, אלא גם תעסוקתה והקריירה שלה נפגעו, כשזמן קצר לאחר האירוע פוטרה, לאחר שיחסיה עם מעסיקיה נפגעו כתוצאה ממה שאירע מה שהוסיף לדרדור במצבה הנפשי.
ב”כ הנאשם התנגד לבקשת המאשימה להגיש מסמכים רפואיים הנוגעים למצבה הרפואי של המתלוננת, ובחקירתו הנגדית את המתלוננת לא חלק למעשה על טענותיה על החבלות הפיזיות והנפשיות שנגרמו לה ועל הפגיעה בתעסוקתה, כתוצאה ממעשי הנאשם כלפיה.
ב”כ הנאשם הגיש גם את הודעות המתלוננת, הנאשם ועדת ראייה לאירוע, ומהן למדתי על נסיבות ביצוע העבירה וכי גרסת הנאשם בהודעתו משתלבת עם התרשמות שירות המבחן ולפיה התפרצותו האלימה כלפי המתלוננת נבעה מתחושתו כי האחרונה פגעה בכבודו, לא נהגה כלפיו בדרך ארץ והתייחסה אליו בזלזול, או כדבריו “היא קנטרה אותי במשך חודשים. אני בן אדם עם כבוד…אני הרגשתי פגיעה בכבוד שלי”.
חרף המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת הנאשם, הודאתו של הנאשם, הבעת החרטה והעדר עבר פלילי, עתרה המאשימה להרשיעו, כשלטענתה, באיזון בין אופי העבירה, חומרתה ונסיבותיה, כמו גם הנזק הפיזי והנפשי שנגרם למתלוננת, מצד אחד, לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם, עברו המפואר והתנהלותו בדרך כלל, מצד שני, יש לתת משקל בכורה לאינטרס הציבורי, ולהעדיפו על פני האינטרס של הנאשם, וכשאין הוא עומד בתנאי הלכת רומנו וכתב, המאפשרים סיום הליך פלילי ללא הרשעה, גם משום שלא הוצג כל מסמך המעיד על פגיעה קונקרטית בעתידו.
מנגד, עתר ב”כ הנאשם לאמץ את המלצת שירות המבחן, מהטעמים המנויים בתסקיר, ובנוסף בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, על רקע סכסוך שהתפתח בינו לבין המתלוננת ומאבק הכוחות שהיה ביניהם, שהתבטא בקנטור וזלזול של המתלוננת בנאשם לאורך זמן עד להתפרצותו נגדה ביום האירוע, כשהטריגר היה הדיפת הנאשם עם הדלת של חדרה של המתלוננת, במצב שהנאשם לא יכול היה לכבוש את דחפיו וביצע את אשר ביצע, וכן בהתחשב באישיותו ותרומתו למדינה, כפי שהצטיירה דמותו מעדויות עדי האופי שהובאו מטעמו, ונוכח חריגות המעשה באורחות חייו של הנאשם.
לטענתו, הנאשם עומד בכל הקריטריונים שנקבעו בהלכת כתב, אין לו עבר פלילי, ניהל ומנהל אורח חיים נורמטיבי, הסיכויים שיעבור עבירה נוספת הינם אפסיים, כשהרשעה תמנע ממנו הליך של שיקום, כשרק לאחרונה חזר לעבוד במכינה הקדם צבאית והרשעה תביא להפסקת עבודתו.
לתמיכה בטענתו כי ראוי להימנע מהרשעת הנאשם במקרה זה הגיש ב”כ הנאשם ארבע החלטות, שניתנו על ידי מותבים שונים, כולן בגין עבירות אלימות שהסתיימו באי הרשעה.
הכלל הוא כי אדם בוגר העובר עבירה, יש להרשיעו בדין והימנעות מהרשעה היא חריג לכלל זה.
בר”ע 432/85, גדעון רומנו נ. מ”י, קבע כבוד השופט שמגר:
“בעקבות ההודאה בעובדות או בעקבות המסקנה השיפוטית שעבירה פלונית הוכחה כדבעי, לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט, גם באה בד”כ ההכרעה, לפיה יש להרשיע את הנאשם. רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר, בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין, לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה“.
בע”פ 2083/96, כתב נ. מ”י, נקבעו קריטריונים מנחים להטלת צו מבחן ללא הרשעה.
כבוד השופטת דורנר קבעה כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים:
“ראשית, על הרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים, על הרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים“.
כבוד השופט ש. לוין חזר על הכלל לפיו יש להרשיע נאשם שעבר עבירה והתווה קווים מנחים ומדריכים על פיהם ישקול בית המשפט אם ראוי לנקוט בחריג ולהורות על סיום ההליך הפלילי ללא הרשעה, כאשר על כפות המאזניים עומד מחד עניינו של הנאשם בשיקומו ומאידך, עומד האינטרס הציבורי.
בין השיקולים שמנה, המתייחסים לשיקומו של הנאשם, עומדים השיקולים הבאים: האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם, חומרת העבירה והנסיבות בהן בוצעה, מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד, מידת הפגיעה של העבירה באחרים, הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות, האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או שמדובר בהתנהגות מקרית, יחסו של הנאשם לעבירה, האם הוא נוטל אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה, משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם והשפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם.
מנגד, ציין את השיקולים שבאינטרס הציבור, ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה ועל האפקט הציבורי של ההרשעה.
גם בפסיקה מאוחרת יותר חזר בית המשפט העליון והדגיש את עליונותו של האינטרס הציבורי, שבהרשעה, על פני שיקולי השיקום של הנאשם הבוגר שנמצא אשם בביצוע עבירה ואת החריג שבהימנעות מהרשעה, כשהרציונל העומד בבסיס קביעת כלל נוקשה זה הוא הצורך בקביעת מדיניות ענישה שוויונית וכך קבעה כב’ השופטת פרוקצ’יה בע”פ 2669/00 מ”י נ. פלוני:
“מושכלות ראשונים הם כי דרך כלל, בית משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. לכלל זה – כאשר הוא מוחל על נאשמים בגירים – נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א לחוק העונשין, תשל”ז-1977 ושלפיו רשאי בית המשפט, גם כאשר מצא שנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו וליתן בעניינו צו שירות לתועלת הצבור, נוסף על מבחן או בלעדיו. משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולצבור מביצועה גוברים.
כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו וביניהם – טיב העבירה שעבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה.
באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק בנסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה”.
הנטל לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום של הנאשם, המצדיקים חריגה מהכלל, גוברים על השיקולים שבאינטרס הציבורי מוטל על כתפי הנאשם.
בחנתי האם עמד הנאשם בנטל המוטל עליו לשכנע כי מתקיימים במקרה זה שני התנאים המצטברים, שנקבעו בהלכת כתב, גם על פי המבחנים שמנה כב’ השופט ש. לוין, שבכוחם להביא למסקנה, שבנסיבות המקרה ראוי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לסיים את ההליך הפלילי שלפניי על דרך של שיקום ללא הרשעה.
התנאי הראשון – חשש לפגיעה חמורה בנאשם –
שירות המבחן מצא שלא הוכח בפניו כי תהא בהרשעתו של הנאשם בדין פגיעה קונקרטית וממשית בתעסוקתו והמלצתו להימנע מהרשעה התבססה על החשש שהרשעתו בדין “עלולה להוות עבורו פגיעה רגשית”, כששוב נדמה שהמוטו הוא שלא לפגוע בכבודו של הנאשם, פגיעה שעמדה בבסיס ביצוע העבירה עליה הוא נותן את הדין.
גם במסגרת הטיעונים לעונש, לא הוצגה לפניי כל ראייה המצביעה על אפשרות קרובה לוודאי שתעסוקתו של הנאשם, ומכאן ששיקומו עלול להיפגע פגיעה חמורה.
התנאי השני – סוג העבירה ונסיבות המקרה –
הנאשם, כאמור לעיל, נמצא אשם בביצוע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, איומים והסגת גבול פלילית, כנגד חברתו למקום העבודה.
על אופי התקיפה ועוצמת הסטירות שניחתו על ראשה של המתלוננת מידי הנאשם, ניתן ללמוד מדברי הנאשם עצמו בהודעתו במשטרה, כשהקפיד להדגיש ששתי הסטירות שסטר למתלוננת “היו מכל הלב” קרי: במלוא העוצמה של גבר, שחבריו העידו עליו שהיה לוחם ללא חת, כשאל התקיפה הפיזית התלוותה גם אלימות מילולית שהתבטאה בקללות ואיומים קולניים על המתלוננת, ובנוסף הדיפת דלת חדרה, מאחוריה הסתתרה בחרדה מפניו, עד שנעקרה מציריה.
עבירות אלימות בכלל, וודאי כאלה הגורמות חבלות לקורבן מעשה האלימות, הינן עבירות חמורות, המחייבות תגובה עונשית ממשית ומשמעותית.
כבודו של הנאשם במקומו מונח, וכל אחד צריך להקפיד בכבודו של חברו, אך איבוד השליטה של הנאשם, מפאת הפגיעה בכבודו, עד כדי הפגנת אלימות מילולית ופיזית לא מבוקרת כלפי המתלוננת, חרג מכל נורמת התנהגות מקובלת וסבירה, לא עמד ביחס ישיר וסביר למעשיה והתבטאויותיה כלפיו, אף על פי גרסתו בהודעתו במשטרה, ומפניו צריך להרתיע את היחיד ואת הרבים.
פגיעה רגשית בנאשם או פגיעה בדימויו העצמי, כתוצאה מהרשעה, אינו יכול להוות משקל נגד למעשיו, ולעמוד כשיקול מכריע להימנעות מהרשעה במקרה זה, כשמנגד עומדת מידת הפגיעה הקשה במתלוננת, שכמו שהתרשמתי, מהתנהלותה במהלך המשפט, כשהקפידה להתמיד להתייצב כמעט לכל דיון, מאישיות נוקשה, החלטית, נחרצת ואסרטיבית, יכולתי גם להתרשם, בעת שהעידה לפניי, מפן נוסף באישיותה, מחולשתה, ממידת פגיעותה ומהזעזוע שגרמו לה מעשיו של הנאשם. קווי אישיות אלה עומדים לכאורה בסתירה זה לזה, אך דומה שדווקא, במקרה של המתלוננת, הם נובעים ומשלימים האחד את השני, כשביטחונה העצמי עורער במידה רבה ובאופן קשה, בעקבות התפרצותו האלימה של הנאשם כלפיה, הן מילולית והן פיזית, שגרמה לפגיעתה הנפשית, כפי שתואר על ידה וכפי שניתן היה להתרשם.
לאור הכלל הנקוט לפיו הימנעות מהרשעה תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה, בחנתי האם אכן הנזק הצפוי לנאשם אם יורשע הוא כזה שמטה את הכף לכיוון העדפת האינטרס שלו על פני האינטרס הציבורי, הכולל היבטים שונים שבמדיניות הענישה, בהם אחידות הענישה, שיקולי הרתעה וגמול.
מלאכת האיזון אינה קלה, אולם במקרה זה מצאתי שסוג העבירות בהן נמצא הנאשם אשם, נסיבות ביצוען, והנזק שנגרם למתלוננת כתוצאה מהן, כשמנגד לא הוכחה פגיעה ממשית וקונקרטית בשיקומו של הנאשם, אינו מאפשר לוותר בנסיבות המקרה על הרשעה מבלי לפגוע בשיקולי הענישה האחרים, בהם גמול והרתעה.
לפיכך, לא אוכל לאמץ את המלצת שירות המבחן, מתוך ששיקולי בית המשפט אינם חופפים בהכרח את שיקולי שירות המבחן, שכן בית המשפט מופקד על הראייה הכוללת, ועל ההלימה בין חומרת המעשה לבין תוצאותיו, המכילה גם את אלמנט הגמול וההרתעה הכללי, ואינו מצטמצם בראייתו את שיקום הנאשם ומידת הפגיעה הרגשית בו בלבד.
בנסיבותיו של המקרה שלפניי, יש לתת משקל מכריע לאינטרס הציבורי ולהבהיר באופן חד את המסר הנורמטיבי, המגנה בכל תוקף אלימות מכל מין וסוג שהוא, יהא הרקע לו אשר יהא, על פני השיקול האישי של הנאשם, המצטמצם כדי פגיעה בתדמיתו בלבד.
לאור כל האמור לעיל החלטתי לדחות את בקשת ב”כ הנאשם להימנע מהרשעתו בדין. נסיבותיו האישיות של הנאשם, כפי שעלו מהתסקיר ומעדויות חבריו לנשק ולעבודה, עברו הנקי, ההודיה המיידית, הבעת הצער, החרטה, נטילת האחריות, והנזק הצפוי להיגרם לו עקב הרשעתו, ישקלו לכף הזכות של הנאשם במסגרת שיקולי הענישה.
ניתנה היום, י”ג חשון תשע”א, 21 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.
PDF הכרעת הדין –מ.י. מדור תביעות פלילי ת”א – יונס נסר אלדין
הרשעת שוטר שנתן 2 סטירות לשוטרת אלינה ליאליןחרף תסקיר להימנע מהרשעה
להלן גזר הדין:
פ 8892/08 מ.י. מדור תביעות פלילי ת”א נ’ יונס נסר אלדין
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”פ 8892-08 מ.י. מדור תביעות פלילי ת”א
נ’ נסר אלדין
21 אוקטובר 2010
בפני
כב’ השופטת
הדסה נאור
בעניין:
מ.י. מדור תביעות פלילי ת”א, המאשימה
נגד
יונס נסר אלדין, ע”י ב”כ עו”ד שי רודה, הנאשם
גזר דין
1. בעקבות הודאתו של הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, עתרה המאשימה להרשעתו בביצוע העבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, איומים והסגת גבול, ולהשית עליו עונש של מאסר בפועל, שיכול וירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננת.
2. ב”כ הנאשם עתר להימנע מהרשעתו ולאמץ את המלצת שירות המבחן גם לעניין העונש ולהטיל עליו צו של”צ, כשהביע גם את נכונות הנאשם לפצות את המתלוננת בגין מעשיו כלפיה.
3. עתירת ב”כ הנאשם להימנע מהרשעתו נדחתה, בהחלטה שנמסרה היום לצדדים, ובה פרטתי בהרחבה את עובדות המקרה, נסיבות ביצוע העבירה והנזקים הפיזיים, הנפשיים והתעסוקתיים שנגרמו למתלוננת, אל מול נסיבותיו האישיות של הנאשם ואישיותו, כפי שאלה עלו מהתסקיר ומעדויות עדי האופי שהתייצבו כדי לדבר בשבחו.
4. אף שקבעתי שאין במאפייני אישיותו של הנאשם, בעברו המפואר, בהודאתו, בצער והחרטה שהביע על הסתבכותו בעבירה, כדי לאפשר הימנעות מהרשעתו בדין, מצאתי שיש בכל אלה כדי להשפיע על מידת העונש שתיגזר עליו.
5. שירות המבחן המליץ על צו של”צ כענישה חינוכית וקונקרטית והנאשם אף הביע הסכמתו, כאמור לעיל, לפצות את המתלוננת.
6. דומני כי בשכלול כל הנתונים ובאיזון בין המעשים המכוערים שביצע הנאשם, שגרמו לפגיעה קשה במתלוננת, לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם, היותו אדם שומר חוק, לפני ואחרי ביצוע העבירה עליה הוא נותן את הדין, אשר תרם רבות לביטחונה של המדינה, ואף שילם ומשלם מחיר יקר על תרומתו זו, בהיותו סובל מהפרעה פוסט טראומטית, נטל אחריות על מעשיו, הודה והביע צער וחרטה כנה על המעשה החריג, שאינו מאפיין אותו, יש כדי להטות את כף המאזניים לכיוון הקלה בעונשו של הנאשם ולנהוג כלפיו, בעת גזירת הדין, כדרך בית הלל.
7. סוף דבר, בשוקלי את נסיבות המקרה, את טיעוני הצדדים, האמור בתסקיר ועדויות המתלוננת מחד גיסא ועדי האופי מאידך גיסא, אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים:
א. מאסר על תנאי של 6 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור את העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות במשך 3 שנים מהיום.
ב. ניתן בזה צו של”צ לביצוע עבודות בהיקף של 400 שעות, בהתאם לתוכנית שתוגש לבית המשפט עד תאריך 29.11.10.
הובהר לנאשם כי עליו לעמוד בדרישות שירות המבחן ולבצע את עבודות השל”צ כנדרש ממנו ואם לא יעשה כן, עלול בית המשפט להרשיעו ולגזור את דינו מחדש.
ג. הנאשם ישלם פיצוי למתלוננת אלינה ליאלין ת.ז. 31004443-3, מרח’ התזמורת 6, ראשון לציון בסך 15,000 ₪.
סכום הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט לטובת המתלוננת ב-5 תשלומים שווים ורצופים בסך 3000 ₪ כל אחד, החל מ- 1.12.10 ובכל 1 לחודש שלאחריו.
אי עמידה באחד התשלומים תביא לפרעון מיידי של הפיצוי כולו והוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח עותק ההחלטה לשירות המבחן, אשר מתבקש להגיש את תוכנית השל”צ עד מועד הדיון שנקבע.
ניתן היום,
י”ג חשון תשע”א, 21 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.
פ בית משפט שלום 8892/08 מ.י. מדור תביעות פלילי ת”א נ’ יונס נסר אלדין (פורסם ב-ֽ 21/10/2010)
https://datacheck.co.il/PsakDin.asp?id=629198
