משטרת ירושלים שלחה שוטרים על חשבון מדינת ישראל לבית מלון באילת כדי לנפוש. אחד השוטרים עופר דרור השתכר והתחיל לחפש בתולות – באילת!!!! למזלו הרע בעודו שיכור שאל את אחת הקצינות שהגיעו עימו לטיול באילת אם היא בתולה….. שוטר כזה טיפש עוד לא ראינו. מי מחפש בתולות במשטרת ישראל? אחרי הסיפור של ניסו שחם וכל השוטרות שהתנדבו לחמם לו את המיטה בלילה, האם יש ספק בכלל ששוטרת בתולה לא קיימת במשטרת ישראל?
השוטר עופר דרור הורשע בבית דין משמעתי לעובדי מדינה אולם הוא ישלם רק 2,000 ש”ח קנס. אילו היה זה אזרח היו זורקים אותו לכלא למשך שנה או שנתיים במיוחד כאשר מדובר בקצינה שנשאלה אם היא בתולה.
מדוע עובדי מדינה מקבלים פריבילגיה של שיפוט משמעתי במקום שיפוט פלילי?
בכלל עצם העובדה שקיים בית דין משמעתי לעובדי מדינה שם מכבסים את הפשעים שלהם ונותנים להם עונשים מזלזלים מהווה פגיעה בעיקרון השוויון. מדוע את השוטרים הללו לא מעמידים לדין פלילי כמו כל אזרח אחר?
לפי כתבה של שלומי הלר, בית הדין למשמעת של המשטרה נזף והטיל קנס של 2,000 שקל על סנ”צ עופר דרור, שהיה סגן מפקד תחנת לב הבירה בירושלים. סנ”צ דרור הורשע בעבירות של התנהגות שאינה הולמת בגלל שיחה עם קצינה בחדרו, בשעת לילה מאוחרת, במהלך טיול יחידתי לאילת.
במהלך בילוי במועדון, דרור ישב עם אחת מקצינות היחידה על הבר, דיבר איתה על עניינים אישיים ושתה בקבוק בירה ושתי כוסות וודקה עם רד בול. לקראת השעה 02:30 בלילה הוא חש לדבריו “לא מפוכח ולא מפוקס”, וחזר למלון כשהוא נוהג ברכב המשטרתי, כשלידו הקצינה ושוטר נוסף. כשהגיעו למלון, נכנסה הקצינה לחדרו. דרור נכנס לשירותים והחליף חולצה. השיחה נמשכה, ודרור תפס קלות בידה של הקצינה והובילה אל הספה כדי שתשב. הוא שאל אותה, האם היתה לה מערכת יחסים קבועה והאם היא בתולה.
לאחר שהקצינה עזבה את חדרו, בסביבות השעה 04:00 לפנות בוקר דרור כתב לקצינה: “בואי”, ואחר כך מחק את ההודעה. הוא הואשם בהתנהגות שאינה הולמת, “בכך ששהה בשעת לילה מאוחרת לבד עם פקודתו בחדרו, לאחר בילוי לילי במועדון ולאחר ששתה אלכוהול, וניהל עמה שיח לא ראוי שכלל מאפיינים מיניים”. הקצינה לא הועמדה בבית דין להליך משמעתי דומה, למרות כניסתה לחדרו, ובשל פער הדרגות ובכירותו.
דרור משרת במשטרה 28 שנים, רובן בתפקידי שטח ופיקוד במחוז ירושלים, וקיבל את עיטור המופת ותעודת הוקרה על סיכול פיגועי התאבדות בירושלים.
עקב התלונה, בשנה האחרונה הוא הועבר מתפקידו כסגן מפקד תחנה, לתפקיד מטה במחוז תל אביב.
https://www.kolhair.co.il/jerusalem-news/114643/?fbclid=IwAR1_Ux87wQwOxXyf5rSAO3db5ArLKS5xzl5YMKpoqIROZKv7QIguV9CobaM https://www.kolhair.co.il/jerusalem-news/114643/?fbclid=IwAR1_Ux87wQwOxXyf5rSAO3db5ArLKS5xzl5YMKpoqIROZKv7QIguV9CobaM
כבר ב 2006 השוטר עופר דרור הועמד לדין בפלילים – בעט בחייל בשירותים
השוטר הזה הגלה כבעייתי כבר ב 2006. הגיע לתחנת המשטרה חייל שאמר לעופר דרור שחבל שהוא לא מת באסון וורסאי. הנאשם עופר דרור תפס בחולצתו של המתלונן,… משך את המתלונן לחדר השירותים, דחף אותו לעבר הקיר והכה אותו בלחיו. בהמשך הוריד הנאשם את המתלונן לרצפה ובעט בו בגבו. הנאשם חדל ממעשיו בעקבות דבריהם של שוטרים אחרים שנכנסו לשירותים.
השופטת חגית מאק קלמנוביץ סידרה לעופר דרור 200 שעות של”צ בלבד – כי הוא שוטר ובגלל שמפקדיו באו להעיד כמה הוא נפלא ומוכשר ו”מצטיין”. כעת ברור שהוא לא רק מצטיין אלא גם מזדיין…..
מדינת ישראל – עופר דרור
פ 2457/05 מדינת ישראל נ’ עופר דרור
בעניין:
בפני: כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ
בעניין: מדינת ישראל, המאשימה
נגד
עופר דרור, הנאשם
נוכחים:
ב”כ המאשימה: אין התייצבות
הנאשם וב”כ : עו”ד טל
גזר דין
הנאשם, קצין משטרה בדרגת רפ”ק, הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. על פי כתב האישום המתוקן שירת הנאשם
בתקופה הרלוונטית כשוטר במשטרת ישראל, מרחב מוריה. המתלונן שהה בתחנת המשטרה והתפתח דין ודברים בינו לבין הנאשם, במהלכו הקניט המתלונן את הנאשם והזכיר את אסון ורסאי. (על אף שהדבר לא נאמר במפורש בכתב האישום, מתברר כי הכוונה לכך שהמתלונן הביע צער על כך שהנאשם לא נספה באסון ורסאי). הנאשם תפס בחולצתו של המתלונן, ובתגובה אמר לו המתלונן כי הוא חייל צה”ל וביקש שיניח לו. הנאשם השיב כי הדבר אינו מעניין אותו, וכי “יראה” למתלונן, משך את המתלונן לחדר השירותים, דחף אותו לעבר הקיר והכה אותו בלחיו. בהמשך הוריד הנאשם את המתלונן לרצפה ובעט בו בגבו. הנאשם חדל ממעשיו בעקבות דבריהם של שוטרים אחרים שנכנסו לשירותים. למתלונן נגרמו אודם בפני
ו ושטף דם בגבו.
בהסכמת הצדדים הוזמן תסקיר שירות המבחן, אשר התייחס הן לשאלת ההרשעה והן לשאלת הענישה הראויה. קצינת המבחן המליצה על המנעות מהרשעה, בהתחשב בעובדה שמדובר באדם נורמטיבי המנהל אורח חיים תקין, וכן נוכח היותו חשוף לפיטורין עקב הרשעה. כן הומלץ בתסקיר על ביצוע של”צ בהיקף של 200 שעות.
התביעה ביקשה להרשיע את הנאשם. התובעת טענה כי חומרת העבירה אינה מאפשרת המנעות מהרשעה, שכן מדובר בעבירת אלימות חמורה, ואלו הפכו לנגע בחברה הישראלית ואף בקרב שוטרים. היא אף ציינה כי סוגיית המשך שירותו של הנאשם במשטרה אינה נגזרת משאלת ההרשעה אלא מאופי המעשים בהם הורשע.
התביעה ביקשה להטיל על הנאשם עונש של מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן, וציינה כי מדובר בעמדה חריגה לקולא, בשך הודייתו של הנאשם והנסיבות המקילות שפורטו.
מטעם הנאשם העידו לעניין העונש שני עדי הגנה. תנ”צ שמעון קורן, סגן מפקד מחוז ירושלים במשטרה, העיד כי הוא מכיר את הנאשם היכרות מקצועית כבר מספר שנים כקצין מעולה ומוערך ביותר, אשר טיפל באופן ממקצועי במספר רב של אירועים. הוא ציין מקרה מסויים בו הביא טיפולו של הנאשם באירוע והמרדף שערך בכביש מס’ 1 ללכידתו של מחבל שנשא מטען נפץ בדרך לביצוע אירוע חבלני שעלול היה לגרום לנפגעים רבים. העד ציין כי הנאשם מועמד לקבל צל”ש על אירוע זה. לאותו אירוע התייחסו ראיות נוספות, ביניהן תעודת הוקרה ממפכ”ל המשטרה והשר לבטחון פנים, וכן מכתב הוקרה מראש הממשלה אז, אריאל שרון, ומכתב הערכה מראש המועצה המקומית מבשרת ציון, כרמי גילון. הנאשם שירת בתפקידיו האחרונים כקצין סיור וכסגן מפקד תחנת הראל שבתחום שיפוטה גם הכפר אבו גוש. העד הנוסף היה מר סלים ג’עבר, ראש המועצה המקומית אבו גוש, אשר שיבח את טיפולו של הנאשם באירועים שונים בכפרו, וציין כי פעל תוך הפגנת איפוק ושיקול דעת, והביא לסיומם השקט אירועים שהיו עלולים להתפתח למעשי אלימות קשים. בגין אחד מאותם אירועים הציג הנאשם את מכתבו של מר אברהים ג’וודאת מאבו גוש למפכ”ל המשטרה, שבעקבותיו קיבל מכתב הוקרה מאת מפכ”ל המשטרה ומפקד מחוז ירושלים. כן הוגש מכתב הערכה
מאת מוסא עבדל רחמן, הממונה על המגזר הערבי במרחב ירושלים בהסתדרות, אף הוא תושב אבו גוש.
הארכתי ופירטתי חלק ניכר ממכתבי ההערכה והתודה שהוגשו כיון שהרושם המצטבר העולה מהם כי אין מדובר בדברים מהשפה ולחוץ, אלא שהנאשם הוא אכן קצין מצטיין, אשר טיפל במספר ניכר של אירועים במקצועיות ובשיקול דעת, ולפחות במקרה אחד של המרדף אחר המחבל תוך סיכון עצמי ניכר. כך שהאירוע בו הורשע הנאשם מהווה אכן מקרה חריג ובלתי מייצג.
לאור הדברים הללו יש לבחון את שאלת העונש הראוי. תחילה בעניין ההרשעה. כידוע, הכלל הוא כי מי שביצע עבירה יורשע בדין, וההמנעות מהרשעה היא החריג. (ע”פ 2513/96, מ”י נגד שמש, פ”ד נ (3) 682). התובעת טענה, כאמור, כי ההרשעה עצמה אינה הגורם המשפיע על עתידו המקצועי של הנאשם, וכי הדגש במישור המשמעתי הוא על המעשה עצמו. אף אם כך הדבר, ניתן להניח כי יש משקל כלשהו לשאלת ההרשעה, ועל כל פנים ההרשעה עלולה להכביד על הנאשם גם בעתיד הרחוק יותר, אם יבקש להיות מועסק במקום אחר. אף על פי כן אינני סבורה שניתן להמנע מהרשעה במקרה זה. כפי שפורט לעיל, הנאשם ביצע מעשי אלימות קשים כלפי המתלונן. אף שמדובר ברצף אחד של אירועים, אשר ניתן להניח כי ארכו דקות ספורות בלבד, עדיין ביצע הנאשם שורה של מעשים: תקיפתו של המתלונן, משיכתו אל חדר השירותים, השכבתו על הרצפה והבעיטה בו. אין מדובר, איפוא, במעשה אחד של הרף עין אלא בסדרה של מעשי תקיפה. המנעות מהרשעה מהווה ביטוי לעמדה נורמטיבית, לסלחנות מסויימת, שיש לה מקום במקרים מסויימים כאשר מדובר בעבירה ראשונה המהווה מעידה חד פעמית. אולם מה שנכון לגבי אדם מן השורה אינו אפשרי כשהמדובר בקצין משטרה בעת מילוי תפקידו. אף אם המתלונן, שנחקר אותו זמן במשטרה, הקניט אותו ואפילו מדובר בקינטור כבד, הרי שסטנדרט ההתנהגות החל על קצין משטרה בעת מילוי תפקידו מחייב אותו לנהוג באיפוק, ולא ניתן להשלים עם מעידה כזו, אף כאשר היא חד פעמית ואינה מעידה על אופיו של הנאשם. על כן אני מרשיעה את הנאשם בביצוע העבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש.
אשר לעונש עצמו: התביעה ביקשה עונש של מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן, דהיינו עיקר הענישה היא כזו הצופה פני עתיד ומטרתה הרתעת הנאשם מביצוע עבירות דומות. הסניגור ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן. הנאשם עצמו אמר כי הוא מתבייש מעצם קיומו של ההליך, ועצם עמידתו בבית המשפט היא העונש החמור ביותר. נראה לי כי בעניין זה, ניתן להשיג את מטרת הענישה העיקרית גם על ידי עונש אחר שאיננו מאסר על תנאי דוקא. מטרתו העיקרית של המאסר על תנאי היא להרתיע מפני ביצוע עבירות בעתיד. בעניינו של הנאשם, נראה כי ההרתאה מושגת גם ללא מאסר על תנאי, שכן ביצוע של מעשה דומה בעתיד יגרום, מן הסתם ליחס סלחני הרבה פחות, וודאי שיסכן את המשך שירותו במשטרה.
אילו בוצעה העבירה על ידי אדם מן היישוב שאינו שוטר, קיימת סבירות גבוהה שהיה נדון לעונש של של”צ. קל וחומר בהתחשב בכך שמדובר באדם בעל זכויות רבות. אף אם היה מקום להחמיר עם הנאשם בעניין ההרשעה, המהווה ביטוי לסטנדרט ההתנהגות המצופה מקצין משטרה, הרי שאין מקום להחמרה נוספת גם בעניין העונש.
נוכח כל האמור אני דנה את הנאשם לעונשים אלו:
- של”צ בהיקף 200 שעות בהתאם לתכנית שתיקבע על ידי שירות המבחן, ותובא לידיעת בית המשפט והצדדים.
2. פיצוי למתלונן בסך 1,000 ₪ שישולם תוך 45 יום.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום כ”א בכסלו, תשס”ז (12 בדצמבר 2006) במעמד המתייצבים.
חגית מאק-קלמנוביץ, שופטת
מדינת ישראל – עופר דרור
פלילי 2457/05 12/12/2006 (פ)
פ 2457/05 מדינת ישראל נ’ עופר דרור
בפני : כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ
בעניין: מדינת ישראל, המאשימה
נ ג ד
עופר דרור הנאשם
נוכחים:
ב”כ המאשימה: אין התייצבות
הנאשם וב”כ : עו”ד טל
גזר דין
הנאשם, קצין משטרה בדרגת רפ”ק, הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. על פי כתב האישום המתוקן שירת הנאשם
בתקופה הרלוונטית כשוטר במשטרת ישראל, מרחב מוריה. המתלונן שהה בתחנת המשטרה והתפתח דין ודברים בינו לבין הנאשם, במהלכו הקניט המתלונן את הנאשם והזכיר את אסון ורסאי. (על אף שהדבר לא נאמר במפורש בכתב האישום, מתברר כי הכוונה לכך שהמתלונן הביע צער על כך שהנאשם לא נספה באסון ורסאי). הנאשם תפס בחולצתו של המתלונן, ובתגובה אמר לו המתלונן כי הוא חייל צה”ל וביקש שיניח לו. הנאשם השיב כי הדבר אינו מעניין אותו, וכי “יראה” למתלונן, משך את המתלונן לחדר השירותים, דחף אותו לעבר הקיר והכה אותו בלחיו. בהמשך הוריד הנאשם את המתלונן לרצפה ובעט בו בגבו. הנאשם חדל ממעשיו בעקבות דבריהם של שוטרים אחרים שנכנסו לשירותים. למתלונן נגרמו אודם בפני
ו ושטף דם בגבו.
בהסכמת הצדדים הוזמן תסקיר שירות המבחן, אשר התייחס הן לשאלת ההרשעה והן לשאלת הענישה הראויה. קצינת המבחן המליצה על המנעות מהרשעה, בהתחשב בעובדה שמדובר באדם נורמטיבי המנהל אורח חיים תקין, וכן נוכח היותו חשוף לפיטורין עקב הרשעה. כן הומלץ בתסקיר על ביצוע של”צ בהיקף של 200 שעות.
התביעה ביקשה להרשיע את הנאשם. התובעת טענה כי חומרת העבירה אינה מאפשרת המנעות מהרשעה, שכן מדובר בעבירת אלימות חמורה, ואלו הפכו לנגע בחברה הישראלית ואף בקרב שוטרים. היא אף ציינה כי סוגיית המשך שירותו של הנאשם במשטרה אינה נגזרת משאלת ההרשעה אלא מאופי המעשים בהם הורשע.
התביעה ביקשה להטיל על הנאשם עונש של מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן, וציינה כי מדובר בעמדה חריגה לקולא, בשך הודייתו של הנאשם והנסיבות המקילות שפורטו.
מטעם הנאשם העידו לעניין העונש שני עדי הגנה. תנ”צ שמעון קורן, סגן מפקד מחוז ירושלים במשטרה, העיד כי הוא מכיר את הנאשם היכרות מקצועית כבר מספר שנים כקצין מעולה ומוערך ביותר, אשר טיפל באופן ממקצועי במספר רב של אירועים. הוא ציין מקרה מסויים בו הביא טיפולו של הנאשם באירוע והמרדף שערך בכביש מס’ 1 ללכידתו של מחבל שנשא מטען נפץ בדרך לביצוע אירוע חבלני שעלול היה לגרום לנפגעים רבים. העד ציין כי הנאשם מועמד לקבל צל”ש על אירוע זה. לאותו אירוע התייחסו ראיות נוספות, ביניהן תעודת הוקרה ממפכ”ל המשטרה והשר לבטחון פנים, וכן מכתב הוקרה מראש הממשלה אז, אריאל שרון, ומכתב הערכה מראש המועצה המקומית מבשרת ציון, כרמי גילון. הנאשם שירת בתפקידיו האחרונים כקצין סיור וכסגן מפקד תחנת הראל שבתחום שיפוטה גם הכפר אבו גוש.
העד הנוסף היה מר סלים ג’עבר, ראש המועצה המקומית אבו גוש, אשר שיבח את טיפולו של הנאשם באירועים שונים בכפרו, וציין כי פעל תוך הפגנת איפוק ושיקול דעת, והביא לסיומם השקט אירועים שהיו עלולים להתפתח למעשי אלימות קשים. בגין אחד מאותם אירועים הציג הנאשם את מכתבו של מר אברהים ג’וודאת מאבו גוש למפכ”ל המשטרה, שבעקבותיו קיבל מכתב הוקרה מאת מפכ”ל המשטרה ומפקד מחוז ירושלים. כן הוגש מכתב הערכה מאת מוסא עבדל רחמן, הממונה על המגזר הערבי במרחב ירושלים בהסתדרות, אף הוא תושב אבו גוש.
הארכתי ופירטתי חלק ניכר ממכתבי ההערכה והתודה שהוגשו כיון שהרושם המצטבר העולה מהם כי אין מדובר בדברים מהשפה ולחוץ, אלא שהנאשם הוא אכן קצין מצטיין, אשר טיפל במספר ניכר של אירועים במקצועיות ובשיקול דעת, ולפחות במקרה אחד של המרדף אחר המחבל תוך סיכון עצמי ניכר. כך שהאירוע בו הורשע הנאשם מהווה אכן מקרה חריג ובלתי מייצג.
לאור הדברים הללו יש לבחון את שאלת העונש הראוי. תחילה בעניין ההרשעה. כידוע, הכלל הוא כי מי שביצע עבירה יורשע בדין, וההמנעות מהרשעה היא החריג. (ע”פ 2513/96, מ”י נגד שמש, פ”ד נ (3) 682). התובעת טענה, כאמור, כי ההרשעה עצמה אינה הגורם המשפיע על עתידו המקצועי של הנאשם, וכי הדגש במישור המשמעתי הוא על המעשה עצמו. אף אם כך הדבר, ניתן להניח כי יש משקל כלשהו לשאלת ההרשעה, ועל כל פנים ההרשעה עלולה להכביד על הנאשם גם בעתיד הרחוק יותר, אם יבקש להיות מועסק במקום אחר. אף על פי כן אינני סבורה שניתן להמנע מהרשעה במקרה זה. כפי שפורט לעיל, הנאשם ביצע מעשי אלימות קשים כלפי המתלונן. אף שמדובר ברצף אחד של אירועים, אשר ניתן להניח כי ארכו דקות ספורות בלבד, עדיין ביצע הנאשם שורה של מעשים: תקיפתו של המתלונן, משיכתו אל חדר השירותים, השכבתו על הרצפה והבעיטה בו. אין מדובר, איפוא, במעשה אחד של הרף עין אלא בסדרה של מעשי תקיפה. המנעות מהרשעה מהווה ביטוי לעמדה נורמטיבית, לסלחנות מסויימת, שיש לה מקום במקרים מסויימים כאשר מדובר בעבירה ראשונה המהווה מעידה חד פעמית. אולם מה שנכון לגבי אדם מן השורה אינו אפשרי כשהמדובר בקצין משטרה בעת מילוי תפקידו.
אף אם המתלונן, שנחקר אותו זמן במשטרה, הקניט אותו ואפילו מדובר בקינטור כבד, הרי שסטנדרט ההתנהגות החל על קצין משטרה בעת מילוי תפקידו מחייב אותו לנהוג באיפוק, ולא ניתן להשלים עם מעידה כזו, אף כאשר היא חד פעמית ואינה מעידה על אופיו של הנאשם. על כן אני מרשיעה את הנאשם בביצוע העבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש.
אשר לעונש עצמו: התביעה ביקשה עונש של מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן, דהיינו עיקר הענישה היא כזו הצופה פני עתיד ומטרתה הרתעת הנאשם מביצוע עבירות דומות. הסניגור ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן. הנאשם עצמו אמר כי הוא מתבייש מעצם קיומו של ההליך, ועצם עמידתו בבית המשפט היא העונש החמור ביותר. נראה לי כי בעניין זה, ניתן להשיג את מטרת הענישה העיקרית גם על ידי עונש אחר שאיננו מאסר על תנאי דוקא. מטרתו העיקרית של המאסר על תנאי היא להרתיע מפני ביצוע עבירות בעתיד. בעניינו של הנאשם, נראה כי ההרתאה מושגת גם ללא מאסר על תנאי, שכן ביצוע של מעשה דומה בעתיד יגרום, מן הסתם ליחס סלחני הרבה פחות, וודאי שיסכן את המשך שירותו במשטרה.
אילו בוצעה העבירה על ידי אדם מן היישוב שאינו שוטר, קיימת סבירות גבוהה שהיה נדון לעונש של של”צ. קל וחומר בהתחשב בכך שמדובר באדם בעל זכויות רבות. אף אם היה מקום להחמיר עם הנאשם בעניין ההרשעה, המהווה ביטוי לסטנדרט ההתנהגות המצופה מקצין משטרה, הרי שאין מקום להחמרה נוספת גם בעניין העונש.
נוכח כל האמור אני דנה את הנאשם לעונשים אלו:
1. של”צ בהיקף 200 שעות בהתאם לתכנית שתיקבע על ידי שירות המבחן, ותובא לידיעת בית המשפט והצדדים.
2. פיצוי למתלונן בסך 1,000 ₪ שישולם תוך 45 יום.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום כ”א בכסלו, תשס”ז (12 בדצמבר 2006) במעמד המתייצבים.
חגית מאק-קלמנוביץ, שופטת