לפנינו בגץ על בית הדין לעבודה בתביעת לשון הרע (בגץ 62/22). חברת קלאסיק הוטל מנג’מנט בע”מ שמפעילה את מלון דייויד אינטרקונטיננטל בתל אביב טוענת שאיזו מולדבית שעבדה אצלהם בשם נטלי ניקיטינה הכפישה אותה.  נשמעו ראיות תביעה ואז נשמעו ראיות הגנה, ואז התובעת ביקשה להציג ראיות הזמה לפי סע’ 18 לחוק איסור לשון הרע.

בית הדין לא אפשר לעשות זאת בטענה שהחוק מאפשר ראיות הזמה רק אם הם מתייחסים לטענות הגנה ללשון הרע המופיעות בסעיפים שקודמים לס’ 13 כגון אמת דיברתי, הגנה על ענין כשר, ואם הנתבעת בכלל לא הגנה על עצמה בטענות אלו, אז אין מה להזים.

הדוס המנחוס נועם סולברג קבע שאם לשון החוק ברורה, אז לא צריך לפרש אותה או להרחיב אותה באמצעות המילים “ככליות החוק”.  לדבריו החוק אומר שסעיף 18 מאפשר ראיות הזמה רק לגבי ההגנות שבחוק, אבל הוא אינו מאפשר ראיות הזמה להגנות כלליות כגון הכחשה של הנתבע שהוא זה שפרסם את ההכפשה.

התובעת, המפעילה את מלון דיויד אינטרקונטיננטל בתל אביב הגישה תביעה נגד הנתבעת, עובדת המלון לשעבר בטענה כי “פרסום שקרי מכפיש ומבזה” בוצע על ידי הנתבעת.  הפרסום אותו מייחסת התובעת לנתבעת בוצע מכתובת דוא”ל אנונימית:
[email protected] ונשלח למספר אנשים: מנכ”ל המלון, סמנכ”לית משאבי אנוש של המלון, בעל המניות בתאגיד שהוא בעליו של המלון והמנהל האזורי ברשת בתי מלון יוקרתית.   נכתב בפרסום שהמלון עובר שיפוץ/שיקום כאשר חלק גדול מהכסף נכנס לכיסה של ההנהלה הבכירה ולא מושקע בשיפוץ עצמו. וכן:

“…general manager of the hotel…introduced everyone to hide it and to explain to the guests that the hotel is doing maintenance works or deep cleaning of the floors…guest relations supervisor…is selling the dinner vouchers, points and other kind of “compensations” to the returning guests twice cheaper that the cost is”

השופט נ’ סולברג:

1. האם זכותו של תובע בתביעת לשון הרע להביא ‘ראיות סותרות’ לטענות שהעלה הנתבע בפרשת ההגנה – לפי סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן: החוק או חוק איסור לשון הרע) – מוגבלת אך ורק למקרים שבהם הראיות הסותרות נועדו להפריך טענת הגנה מאלה המעוגנות בחוק, או שמא היא חלה גם ביחס לראיות סותרות שתכליתן לקעקע טענות הגנה כלליות, שאינן מנויות בחוק? זוהי בתמצית השאלה המתעוררת בגדרי עתירה זו.

2. בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופטת ש’ שביט כפתורי; סע”ש 31749-02-18, מיום 8.9.2021) ובית הדין הארצי לעבודה (השופטת ח’ אופק גנדלר; בר”ע 38938-09-21, מיום 4.11.2021), קבעו כי סעיף 18 לחוק מוגבל אך ורק לראיות סותרות שתכליתן להפריך טענות הגנה המעוגנות בחוק, ולפיכך, מקום שבו לא הועלתה אחת מטענות ההגנה המנויות בחוק – אין תחולה לסעיף זה; העותרת מבקשת שנתערב בקביעה זו.

רקע עובדתי בתמצית

3. העותרת, חברת קלאסיק הוטל מנג’מנט בע”מ (להלן: קלאסיק), מפעילה את מלון דויד אינטרקונטיננטל בתל-אביב, הפועל כחלק מרשת בתי המלון IHG (InterContinental Hotel Group). ביום 14.2.2018 הגישה קלאסיק תביעה לפי חוק איסור לשון הרע נגד המשיבה 2, נטלי ניקיטינה, אשר הועסקה על-ידה בעבר. לפי הנטען בכתב התביעה, זמן קצר לאחר שפוטרה מעבודתה, שלחה נטלי הודעת דוא”ל אל מנהלי קלאסיק ומנהלי רשת IHG, מכתובת דוא”ל אנונימית, ובה פרסמה מידע שקרי ומכפיש על קלאסיק ומנהליה הבכירים (להלן: ההודעה). במסגרת ההודעה ‘המשמיצה’, כך לפי כתב התביעה, צוין כי מנהלים בכירים בקלאסיק נטלו כספים שנועדו לשיפוץ המלון לכיסם הפרטי. עוד צוין, כי סמנכ”ל המלון נהג להשפיל עובדות במלון, וכי מחמת התנהגותו והתנהלותו, אף פוטר ממקום עבודתו הקודם. בכתב ההגנה הכחישה נטלי מכול וכול את העובדות הנטענות בכתב התביעה. בפרט טענה נטלי, כי כלל “לא שלחה את המייל המדובר”, וכי “אין לה כל קשר לכתובת המייל הנטענת”; דברים אלה נטענו על-ידה גם בתצהיר שהגישה לבית הדין האזורי. לצד טענותיה אלה, הגישה נטלי גם תביעה שכנגד, שבגדרה טענה כי קלאסיק חייבת לה כספים וזכויות, אשר נמנעו ממנה במסגרת הליך הפיטורים.

4. ביום 9.6.2021 קיים בית הדין האזורי דיון הוכחות, ובמהלכו נחקרה נטלי על עדותה. בתום הדיון טען ב”כ קלאסיק, כי הכחשתה הנחרצת של נטלי על גבי דוכן העדים, כי אין לה כל היכרות או ידיעה עם הטענות שהועלו בהודעה, לגבי מעשיו של סמנכ”ל המלון, הציפה בזיכרונה של נציגת המלון – אשר נכחה באותה עת באולם הדיונים – שיחה סגורה שקיימה עם נטלי מספר שנים קודם לכן, שבמהלכה שוחחו, בין השאר, על אודות מעשיו של סמנכ”ל המלון כלפי אחת מעובדות המלון. נטען אפוא, כי הכחשתה הגורפת של נטלי על דוכן העדים אינה יכולה לעמוד. נוכח זאת, ביקש ב”כ של קלאסיק להתיר הגשת תצהיר בכתב על אודות האמור, על-ידי נציגת המלון. לנוכח האמור, הורה בית הדין האזורי כי תוגש בקשה בכתב בעניין.

5. בהמשך לכך, ביום 16.9.2021, הגישה קלאסיק בקשה בכתב להגשת ‘ראיות הזמה’, בדמות תצהיר של נציגת המלון. הבקשה הוגשה על-פי סעיף 18 לחוק, אשר לטענת קלאסיק, מעניק לה זכות בלתי-מותנית להגיש ראיות סותרות להפרכת ראיות הנתבעת – נטלי, אף מבלי ליטול רשות מבית הדין, ומבלי שהדבר יהיה תלוי בשיקול דעתו. נטלי מצדה התנגדה לבקשה. לדידה, קלאסיק אינה יכולה להיבנות מסעיף 18 לחוק, מקום שבו הנתבע לא העלה אף לא אחת מן ההגנות הקבועות בחוק, כפי מצב הדברים בענייננו.

6. בהחלטה מיום 8.9.2021 דחה בית הדין האזורי את הבקשה, בקובעו כך: “לסיכום דברים אלו, הן מלשונו של סעיף 18 כמו מההלכה הפסוקה, עולה כי זכותו של תובע להצגת ראיות מכוח הוראות סעיף 18 לחוק, קמה, לכאורה, מקום בו הנתבע הציג ראיה ו/או העיד במטרה להוכיח אחת מההגנות הקבועות בחוק”. משעה שהגנתה של נטלי נסמכה על הטענה כי ההודעה כלל לא נשלחה על-ידה, ומשלא נטען על-ידה לקיומה של איזו מההגנות הקבועות בחוק, נקבע כי לא עומדת לקלאסיק הזכות להגיש ראיות סותרות לפי סעיף 18 לחוק. כמו כן נקבע, כי הראיה שמבקשת קלאסיק להגיש – תצהיר מטעם עובדת המלון – כלל  אינה עולה כדי ‘ראיה סותרת’, שבה מְדַבֵּר סעיף 18 לחוק; כלומר, ראיה שנועדה לסתור ראיות הגנה שהביא הנתבע. מדובר, כך לפי בית הדין האזורי, ב’תצהיר משלים’, המתייחס לעובדות, שלוּ היו עולות בזיכרונה של המצהירה קודם לדיון ההוכחות, היה מקום לפרטן כבר בתצהיר העדות הראשית, וזאת גם לשיטתה של קלאסיק. אם כן, כלל אין מדובר בראיה שנועדה להזים טענות שהעלתה נטלי לראשונה בעדותה. נוכח מכלול האמור, בהינתן השלב המתקדם שבו הוגשה הבקשה, לאחר חקירות הצדדים, ובשים לב לכך שהתצהיר מבוסס על זיכרון בלבד ולא על מסמכים – נדחתה הבקשה.

7. קלאסיק לא אמרה נואש ופנתה בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי, אך זו נדחתה בהחלטה מיום 4.11.2021. בתמצית, בית הדין הארצי קבע, כי הראיות שבהן עוסק סעיף 18 לחוק, הן ראיות הזמה, שנועדו להפריך את “אחת ההגנות הניתנות בחוק זה”; אין מדובר בראיות שתכליתן להפריך טענות הגנה כלליות, אחרות, החורגות מאלו המנויות בחוק. זאת, כך נקבע, בהינתן לשונו הברורה של הסעיף, אך גם נוכח תכליתו. לדברי בית הדין הארצי, התכלית שביסוד סעיף 18 לחוק, היא למנוע את קיפוח התובע, אשר מחמת מתכונת הדיון בתביעת לשון הרע, המפוצלת לשני חלקים – שלב החבות ושלב גובה הפיצויים, אינו נדרש להביא מלכתחילה את כל ראיותיו; תחילה עליו להביא ראיות המבססות את הקשר בין הנתבע לפרסום, על מנת להוכיח את חבותו, ולא ראיות הסותרות כל טענת הגנה אפשרית העומדת לנתבע מכוח החוק. סעיף 18 לחוק, כך בית הדין הארצי, לא נועד לאפשר ‘מקצה שיפורים’. על כן, ראיות שהיה מקום להגישן מלכתחילה, כפי שנעשה בכל הליך אזרחי ‘רגיל’, יש צורך להגיש כבר בשלב הבאת הראיות, כאשר סעיף 18 לחוק לא נועד לרפא מחדל בהגשת ראיות אלה. נוסף לכך, בית הדין הארצי קבע כי אין לתת רשות ערעור ביחס לטענת קלאסיק כי אף אם אין בידה זכות להגיש את הראיה הסותרת, הרי שהיה מקום לאפשר לה לעשות כן ברשות; בהקשר זה נקבע, כי מדובר בהחלטה דיונית מובהקת, מידת ההתערבות בה מועטה, וממילא זכותה של קלאסיק לערער על החלטה זו, שמורה לה לשלב הערעור על פסק הדין גופו, ככל שיוגש.

           מכאן העתירה שלפנינו.

8. קלאסיק ממקדת את עתירתה בשאלה אחת ויחידה: “האם תובע בתביעת לשון הרע רשאי להפריך את טענות ההגנה של הנתבע כפי שנטענו בכתב ההגנה (או בתצהיריו); או שמא הוא מוגבל להפריך רק טענות ל’אמת בפרסום’ או ‘תום לב’ (ככל ואלו נטענו על ידי הנתבע) המנויות בפרק ג’ לחוק איסור לשון הרע”. לטענתה, סקירת הפסיקה בעניין מלמדת כי לא קיימת אחידות לגבי שאלה זו; מכאן הצורך להכריע בה, לטובת הלכה פסוקה וברורה. לדברי קלאסיק, בית הדין הארצי העניק לסעיף 18 לחוק פרשנות דווקנית ומצמצמת, שאינה עולה בקנה אחד עם תכלית הסעיף, ועם המגמה הפסיקתית, המרחיבה את פרשנות סעיף זה. קלאסיק מבקשת אפוא, כי נורה על ביטול פסיקת בית הדין הארצי, אשר קבע כי סעיף 18 לחוק חל רק לגבי טענות ההגנה המנויות בחוק.

9. ביום 11.1.2022, עוד בטרם מתן החלטה, ביקשה נטלי להגיש תגובה קצרה לעתירה. נעתרתי לבקשתה, והתגובה הוגשה ביום 20.1.2022. בתגובתה טענה נטלי, כי הפרשנות שמעניקה קאלסיק לסעיף 18 לחוק – שגויה, וכי הראיה החדשה, שהגשתה מתבקשת, אינה אלא ‘תצהיר משלים’; כלל לא ראיית הזמה. על-כן, לשיטתה, אין לאפשר לקלאסיק ‘מקצה שיפורים’.

דיון והכרעה

10. כידוע, הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ככלל לא יתערב בהחלטות בית הדין הארצי לעבודה, למעט מקרים חריגים ונדירים, בהתקיים שני תנאים מצטברים: אם נמצאה טעות משפטית מהותית בהחלטת בית הדין, ואם מן הנסיבות עולה כי שיקולי צדק מחייבים התערבות (בג”ץ 525/84 חטיב נ’ בית הדין הארצי לעבודה, פ”ד מ(ו) 673 (1986); בג”ץ 6915/21 חזיזה נ’ בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 17 (25.10.2021)). בעניין דנן, בצדק טוענת העותרת כי השאלה שאותה היא מעוררת חורגת מגבולות משפט העבודה, שהוא תחום המומחיות של בית הדין לעבודה, שהרי העתירה עוסקת בפרשנות הוראת חוק הנוגעת לסדרי הדין ב’תביעות לשון הרע’, בין אם עילתן ביחסי עבודה, בין אם לאו. כמו כן, שאלה זו גם עשויה להשליך על תביעות לשון הרע נוספות, מעבר לדל”ת אמותיו של ההליך הנוכחי. יחד עם זאת, כפי שאפרט, לא מצאתי כי קביעת בית הדין הארצי עולה כדי טעות משפטית מהותית, או כי נפלה שגיאה בשיקול דעתם של בתי הדין; גם שיקולי צדק התומכים בקבלת העתירה – אין כאן. כפי שאסביר, נראה כי בתי הדין צדקו בפרשנותם לסעיף 18 לחוק, וכי זו הפרשנות ההגיונית היחידה לסעיף זה. לפיכך, לא קמה עילה להתערבותנו בהחלטת בית הדין הארצי, על-פי אמות המידה המקובלות. יחד עם זאת, משבית משפט זה לא נדרש במפורש לשאלה האמורה, ראיתי מקום להעמיד דברים על דיוקם.

11. נקודת המוצא בפרשנות דבר חקיקה היא, כידוע, לשון החוק. על-פי כללי הפרשנות המקובלים, רק משמעות שלשון החוק יכולה לשאת מהווה פרשנות אפשרית (אהרן ברק פרשנות במשפט – כרך שני: פרשנות החקיקה 81 (1993) (להלן: ברק – פרשנות במשפט)). פעמים שלשון החוק תסבול כמה משמעויות, או אז יהא על הפרשן לבחור את המשמעות המגשימה באופן מיטבי את תכליות החוק; הן זו הסובייקטיבית, הן זו האובייקטיבית. אולם, פעמים שלשון החוק אינה מותירה מקום לספק, ועולה ממנה משמעות אחת ויחידה. במקרה כזה, ניתן לעצור כבר בשלב ‘הלשון’, מבלי שידרֵש לבחון את תכלית החוק. בעינַי, העניין שלפנינו נמנה על מקרים אחרונים אלה.

12. סעיף 18 לחוק קובע כך:

“הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין” (ההדגשה הוּספה – נ’ ס’).

13. סעיף זה קובע חריג לסדרי הדין המקובלים בהליכים משפטיים, הן במשפט האזרחי, הן במשפט הפלילי, שלפיהם נקודת המוצא היא כי הנתבע או הנאשם הם אלו שחותמים את שלב הגשת הראיות, ולהם שמורה זכות ‘המילה האחרונה’ בהקשר הראייתי. החריג לכך – הגשת ראיות מפריכות מטעם התובע לאחר שמיעת ראיות ההגנה – יתאפשר רק במקרים מיוחדים, שבהם נמצא כי תרומתה של הראיה לגילוי האמת רבה מאוד, וזאת גם אם בכך יפָּגעו כללי הפרוצדורה הרגילים (רע”א 1441/17‏ חברת אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע”מ נ’ אולמות ומסעדות דאוד בע”מ, פסקה 8 (27.3.2017)). כך למשל, כאשר ניכר כי התובע הופתע מראיות הנתבע או שלא היה יכול לחזותן מראש (ע”א 4494/97 סלאח נ’ סלאח, פסקה 10 (4.1.2000)), כאשר מדובר בראיה טכנית ופשוטה, או כאשר הגשת הראיה לא תשבש את סדר הדין התקין של ההליך השיפוטי (ע”א 579/90 רוזין נ’ בן-נון, מו(3) 738, 748-749 (1992)). מכל מקום, המובן מאליו הוא, כי הגשת ראיות הזמה לאחר שמיעת ראיות הגנה אינה זכות קנויה לתובע, ומדובר בעניין המסור לשיקול דעתו של בית המשפט (רע”א 8366/14 דפני נ’ עמותת אוהל רחל, פסקה 19 (27.1.2015); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 481-480 (2020)). בדין האזרחי, עוגן ההסדר הדיוני האמור – הכלל והחריג שלצדו – בתקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן: התקנות), שזו לשונה: “באין קביעה אחרת המתחייבת מנסיבות העניין, בתחילה תבוא פרשת התביעה ולאחריה פרשת ההגנה; הבאת ראיות מפריכות טעונה רשות מבית המשפט” (וראו גם: תקנה 158(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984; סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשנ”ב-1982; בג”ץ 3054/19 ד”ר שוורץ סיגל נ’ בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 3 (04.03.2021) (להלן: עניין שוורץ)). כללו של דבר: על בעל הדין להביא את כלל ראיותיו ‘בחבילה אחת’ ולא טיפין טיפין; סטייה מדרך זו טעונה נטילת רשות מאת בית המשפט, וזו לא תינתן אלא במקרים מיוחדים, אם נמצא כי קיימת הצדקה לעשות כן.

14. על רקע סדר הדין ה’רגיל’, בולט במיוחד ההסדר שבסעיף 18 לחוק, ההופך את החריג לכלל, בהקשר הספציפי של משפטי דיבה (אורי שנהר דיני לשון הרע 466 (1997)). סעיף זה נחקק נוכח אופיים הדיוני המיוחד של תביעות לשון הרע, שבהן התובע אינו מחויב להביא את כל ראיותיו בעניין החבות ‘כמקשה אחת’, אלא רשאי – כעניין שבזכות ולא ברשות – להמתין עם הגשת ראיות מסוימות, שתכליתן להפריך טענות הגנה אפשריות של הנתבע, אם אלו יועלו על-ידו (רע”א 1813/12‏ חזה נ’ אלוני, פסקה 10 (6.5.2012); עניין שוורץ, פסקה 3). עוד אציין, כי זכות התובע להביא ראיות מפריכות, גם על-פי הסדר יחודי זה, אינה מוחלטת; בפסיקה שורטטו קווי גבול מסוימים, היוצרים איזון מסוים בין זכות זו, לבין עקרונות יסוד אחרים, דוגמת: הגינות דיונית בין הצדדים, סופיות הדיון ומניעת עיוות דין (עניין שוורץ, פסקאות 5-4; רע”א 10583/03 ניסנסון נ’ בודינגר (24.12.2003); רע”א 8316/07 שדה נ’ לב (17.2.2008)).

15. ולענייננו: השאלה היא אפוא, האם מיקומו הגיאומטרי של סעיף 18 הנ”ל – תביעות לשון הרע – משליך גם על דרך פרשנותו. דהיינו, האם יש לצמצם את תחולת הסעיף רק לראיות מפריכות שנועדו לסתור טענות הגנה מתחום דיני לשון הרע, או שמא ההסדר האמור פורש מצודתו גם על טענות הגנה כלליות אחרות, המאפיינות כל תביעה אזרחית ‘רגילה’, דוגמת הכחשת עצם הפרסום.

           סבורני, כי התשובה לשאלה האמורה טמונה בלשון החוק – ובאופן מובהק. למעשה, פרשנות העותרת אינה מתיישבת מבחינה לשונית עם פשוטו של מקרא, מבלי שניתן על-ידה הסבר מניח את הדעת לקושי זה.

16. סעיף 18 לחוק קובע במפורש, כי המקרה שבו “רשאי התובע להביא ראיות סותרות”, הוא כאשר הנתבע הביא ראיה או העיד בעצמו על מנת להוכיח את “אחת ההגנות הניתנות בחוק זה”. בניגוד לטענת העותרת, סעיף 18 האמור לא הותיר אחריו שאלה ‘פתוחה’ או נתונה לפרשנות; גם אם נקבל את טענת העותרת, כי יש להעניק לסעיף זה פרשנות מרחיבה, לא יהא בכך כדי לסייע, מקום שבו לשון החוק ברורה ואינה משתמעת לשני פנים. מלשון הסעיף עולה בבירור, כי ‘המפתח’ לקבלת הזכות להגיש ראיות סותרות, לאחר השלמת שלב פרישׂת טענות ההגנה, מותנה בכך שראיות אלה יהיו מכוונות כלפי אחת מטענות ההגנה שהעלה הנתבע על-פי חוק זה. אין צורך לעקם את הכתוב על מנת להגיע למסקנה מתבקשת זו, וכלל אין צורך להגיע לשלב השני, שבו נבחנת תכלית החוק. למעשה, פרשנות העותרת מפקירה את התיבות “אחת ההגנות הניתנות בחוק זה” בצדי הדרך הפרשנית, ומותירה אותן חסרות כל פשר והיגיון. כך לא יֵעשה במקומנו; גישה מעין זו אינה מתיישבת עם החזקה הפרשנית שלפיה המחוקק אינו משחית מילותיו לריק (עע”ם 4105/09 עיריית חיפה נ’ עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה, פסקה 47 (2.2.2012); ברק – פרשנות במשפט, 596-595).

17. למעלה מן הצורך אוסיף, כפי שגם ציין בית הדין הארצי לעבודה, כי פרשנות זו, שלפיה סעיף 18 לחוק מתייחס אך ורק למקרים שבהם הועלתה טענת הגנה המעוגנת בחוק, מתבקשת גם בשים לב למבנה הכולל של החוק, ולמיקומה של הוראה זו תחת הכותרת “פרסומים מותרים; הגנות והקלות”. זאת, בהתאם לחזקה הפרשנית שלפיה יש לפרש הוראת חוק באופן הגיוני, אשר יהלום את מבנהו הכולל של החוק, ואת בחירתו של המחוקק למקם את דבריו במיקום ספציפי זה, ולא במיקום אחר. כלומר, על הפרשנות להתיישב עם המארג הכולל של דבר החקיקה, על כל המשתמע מכך; הוראות החוק אינן מושלכות ב’תפזורת’ על פני דבר החקיקה; יש סדר והיגיון בדברים, על הפרשן ליתן דעתו על כך (ברק – פרשנות במשפט, 312-311).

18. אוסיף ואציין, כי עיינתי באסמכתאות שאליהן הפנתה העותרת, אך לא מצאתי בהן התייחסות ישירה לשאלה שעל הפרק. עיון באסמכתאות הללו מלמד, כי ההתייחסות בכל אחת מהן לסעיף 18 לחוק, אם במישרין, אם בדרך אגב, נגעה למקרים שבהם הנתבע בחר להתגונן באמצעות אחת מן ההגנות המנויות בחוק. אם כן, השאלה אם הסעיף האמור חל בנסיבות שבהן הנתבע לא העלה טענת הגנה לפי החוק, והכחיש את עצם הפרסום המזיק – כלל לא התעוררה (כך באשר לפסקי הדין הבאים שאליהם הפנתה העותרת: בר”ע 228/75 ברקן נ’ תמרי, פ”ד ל(1) 470 (1976); רע”א 1379/14 רוטר נ’ מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע”מ (בפירוק זמני) (25.8.2014); עניין שוורץ). לעומת זאת, הפרשנות הפשוטה והמתבקשת, שהוצגה לעיל, יושמה על-ידי ערכאות דיוניות נוספות (ת”א (שלום חיפה) 1798/03 ויסולי נ’ מצנע (17.12.2008); ת”א (שלום ראשל”צ) 1557/08 אבישר נ’ גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע”מ (07.07.2010)).

19. הנה כי כן, לשון החוק אינה משתמעת לשני פנים, והיא מובילה למסקנה אחת ויחידה: הזכות שמעניק סעיף 18 לחוק להביא ראיות סותרות, חלה אך ורק כאשר הנתבע העלה טענות הגנה, מאֵלו המנויות בחוק איסור לשון הרע.

20. במאמר מוסגר, אבקש להתייחס לאחד מן הנימוקים שהובאו בפסק הדין של בית הדין הארצי לביסוס מסקנתו – שהיא כאמור גם מסקנתי-שלי. בדבריו, הסתמך בית הדין הארצי, בין היתר, על האמור בסיפא לסעיף 18 לחוק, כדלקמן: “הסדר ייחודי זה, כעולה מהסיפא של סעיף 18 לחוק, אינו בא ‘לגרוע מסמכות בית המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין’. הסיפא מחזקת את הפרשנות המצדיקה הגבלת הזכות להביא ל’אחת ההגנות הניתנות בחוק זה’, ואילו ראיות אחרות שמבקש התובע להגיש, טעונות נטילת רשות מבית הדין. תוצאה אחרת תרוקן את הסיפא של סעיף 18 מתוכן” (פסקה 17 לפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה). מדברים אלו עולה הרושם, כי בית הדין הארצי סבר שהסיפא של סעיף 18 מתייחסת דווקא לתובע, דהיינו שהיא נועדה לאפשר לתובע לבקש רשות מבית המשפט להגיש ‘ראיות הזמה’, לגבי טענות הגנה שאינן מנויות בחוק, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לו בתקנות סדר הדין ה’רגילות’. ברם, עיון בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 18 מלמד כי הסיפא של הסעיף הותקנה בעיקרו של דבר עבור הנתבע, נוכח ה’קיפוח’ הדיוני שהוא מנת חלקו בתביעות ‘לשון הרע’. אסביר.

21. כאמור לעיל, המחוקק קבע כי תביעות לשון הרע מביאות להיפוך היוצרות, כך שהזכות לומר את ‘המילה האחרונה’ ניטלת מהנתבע ומועברת לתובע. לפיכך, על מנת שלא יצא הנתבע וידיו על ראשו, טרח המחוקק וקבע, בסיפא של סעיף 18, כי מקום שבו הגיש התובע ‘ראיות הזמה’ מכוח הזכות הנתונה לו ברישא לסעיף 18 לחוק, אזי יוכל גם הנתבע, בתורו, בכפוף לנטילת רשות מאת בית המשפט, להגיש ראיות משל עצמו, לצורך התמודדות עם ראיות ההזמה החדשות שהגיש התובע (מסקנה זו עולה בבירור מדברי ח”כ יוסף קושניר, שהביא את הסתייגות לשכת עורכי הדין לנוסח הסעיף בדברי הכנסת, וכן מתגובת יו”ר ועדת חוקה חוק ומשפט, ח”כ משה אונא לדברים (ד”כ, 21.7.1965, עמודים 2719-2718)). אם כן, הסיפא מכוונת בעיקר לנתבע, לא לתובע. לפיכך, לא הייתי ממהר להסיק כי פרשנות העותרת ‘מרוקנת מתוכן’ את הסיפא של סעיף 18, שכן ממילא, כך או כך, תיבות אלו יחולו על הנתבע, כאשר זו כאמור גם תכליתה המקורית והעיקרית של הסיפא לסעיף זה. מכל מקום, שורש נימוקו של בית הדין הארצי לעבודה אינו שגוי. פרשנות העותרת אכן נתקלת בקושי מסוים, שכן הסיפא לסעיף 18 לחוק, המתירה הגשת ראיות מפריכות ברשות, נוקטת לשון “בעלי דין”, הכוללת הן את הנתבע, הן את התובע. לפיכך, למצער ביחס לתובע, פרשנות העותרת אינה עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף; אם כוחו וגבורתו של התובע להגיש ‘ראיות הזמה’ בזכות ביחס לכל טענת הגנה באשר היא, מה תועלת יש עבורו בסיפא של סעיף 18 לחוק, המאפשרת לו להגיש ראיות הזמה ברשות; בבחינת “בכלל מאתיים מנה” (בבלי, סנהדרין, ל”א ע”א). במובן זה, נימוקו של בית הדין אכן עשוי לשמש כ’תנא דמסייע’ לדחיית פרשנות העותרת, גם אם באופן ‘רך’ יותר. כך או אחרת, די בלשונה הברורה והמפורשת של רישת הסעיף – “הגנות הניתנות בחוק זה” – כדי לדחות את פרשנות העותרת.

22. נוכח מסקנתי זו, ניתן לעצור כבר בשלב הבחינה הלשונית – אין צורך להתקדם לשלב ה’תכלית’. למעלה מן הדרוש, אציין בקצרה, כי פרשנות זו מתיישבת גם עם תכליתו של סעיף 18 לחוק. ההסדר שבסעיף זה נועד להתמודד עם החשש שהתובע בתביעת לשון הרע יקופח, נוכח המבנה האנטומי של תביעות אלה. כידוע, בתביעות מסוג זה ‘דרך המלך’ היא פיצול הדיון לשלב החבות ולשלב הפיצויים (רע”א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע”מ נ’ רום (23.10.1995)). בשלב הראשון, שבו נדונה שאלת החבות, “על התובע מוטל הנטל להוכיח את עצם הפרסום ואת העובדה שהנתבע הוא זה שפרסמו (ככל שאלה שנויים במחלוקת), ככלל, בשלב זה די לתובע להוכיח את הפרסום כדי שהנטל להוכיח את קיומן של הגנות יעבור על שכם הנתבע” (עניין חזה, פסקה 10; ההדגשה הוּספה – נ’ ס’). בשלב זה של הדיון, פטר המחוקק את התובע מהגשת ראיות שנועדו להתמודד עם טענות ההגנה הקבועות בחוק, אשר עשוי הנתבע לעורר בהתגוננו מפני התביעה. ‘פטור’ זה ניתן לתובע, נוכח השלביוּת המאפיינת את ההליכים הללו – תביעות לשון הרע. המחוקק בחר אפוא שלא להקדים את המאוחר, ולהימנע מלדרוש מהתובע להביא כבר מלכתחילה ראיות, שכל תכליתן אינה אלא להפריך טענות הגנה ‘מיוחדות’ שנקבעו בחוק, אשר יתכן כי כלל לא יועלו על-ידי הנתבע, דוגמת: הגנת ‘אמת דיברתי’ והגנת ‘תום לב’. המחוקק קבע אפוא, כי אם במעלה הדרך תועלה מצד הנתבע טענת הגנה מבין אלו הקבועות בחוק, אזי יוכל התובע להביא ראיות מפריכות לטענה זו. הדברים סוכמו בעניין רוטר כך: “בשל אופייה המיוחד של תביעה לפי החוק, מלכתחילה אין דורשים מהתובע להציג את כל ראיותיו בענין החבות כמקשה אחת, כולל הראיות שנועדו להשיב לטענות ההגנה של הנתבע, ומאפשרים לו, כעניין שבזכות ולא בשיקול דעת בית המשפט, להביא ראיות מפריכות” (שם, פסקה 11). הנה כי כן, זכותו של התובע להביא ראיות סותרות לאחר שמיעת ראיות ההגנה – בניגוד לסדרי הדין המקובלים כאמור לעיל – נגזרת מאופיין המיוחד של תביעות לשון הרע. משאֵלו הם פני הדברים, הרי שהפרשנות הראויה היא צמצום זכות זו, אך ורק למקרים שבהם מוגשות ראיות הזמה שתכליתן הפרכת טענות ההגנה הייחודיות לתביעות לשון הרע. לעומת זאת, במקרים שבהם הראיות המפריכות נועדו לסתור טענות הגנה ‘רגילות’, שאין בינן לבין המאטריה של תביעות דיבה דבר וחצי דבר, לא קמה כל הצדקה לעשות כן. במקרים כגון דא, הכלל הוא כי יש להגיש את כלל הראיות ב’חבילה אחת’, בכפוף לקבלת רשות מבית המשפט לחרוג מכך, במקרים המיוחדים המתאימים לכך. בהקשר זה, לא נמצא טעם טוב להבחנה בין הליכים אלו, לבין כל תביעה אזרחית אחרת.

23. לסיכום: הזכות המוקנית לתובע, מכוח הוראת סעיף 18 לחוק, מוגבלת להגשת ראיות סותרות שמטרתן להפריך אחת מטענות ההגנה הקבועות בחוק. לעומת זאת, הוראה זו אינה חלה על מקרים שבהם התובע מבקש להביא ראיות מפריכות בעניינים אחרים, החורגים מטענות הגנה המעוגנות בחוק, כגון הכחשת עצם הפרסום או זהות המפרסם. מסקנה זו מתחייבת מלשון סעיף 18 לחוק; והיא מתבקשת גם מתכליתו.

24. בשולי הדברים אעיר, כי בגדרי ההליך שלפנַי, אין צורך להידרש לשאלה אם הזכות שבסעיף 18 לחוק מוגבלת אך ורק להגשת ראיות סותרת שנועדו להפריך טענות הגנה לפי סעיפים 14 ו-15 לחוק (הגנת ‘אמת דיברתי’ והגנת ‘תום לב’), או שמא עומדת היא לתובע גם כאשר הראיות הסותרות שבכוונתו להגיש נועדו להפריך טענת הגנה לפי סעיף 13 לחוק – כי הפרסומים באים בגדר ‘פרסומים מותרים’. בענייננו בפרשת ההגנה לא הועלתה כל טענת הגנה המעוגנת בחוק, ועל-כן אין צורך להידרש לשאלה זו.

25. מן הכלל אל הפרט; בהינתן מכלול האמור לעיל, בדין נדחתה בקשת קלאסיק להגיש ‘ראיית הזמה’ על יסוד סעיף 18 לחוק, תחילה על-ידי בית הדין האזורי, ובהמשך גם על-ידי בית הדין הארצי. ראיית ההזמה שהגשתה התבקשה – תצהיר מטעם עובדת המלון – לא נועדה, אף לשיטת קלאסיק עצמה, אלא להפריך את טענת ההגנה העיקרית של נטלי, שלפיה כלל לא ידעה על הטענות שהועלו בהודעה, וממילא זו לא נשלחה על-ידה. אם כן, אין מדובר בטענת הגנה מבין אלו המנויות בחוק, כי אם בהכחשת עצם פרסום ההודעה על-ידי נטלי. בשום שלב לא טענה נטלי טענת הגנה ספציפית המעוגנת בחוק. במצב דברים זה, כאמור, אין תחולה לסעיף 18 לחוק, ועל כן, לקלאסיק לא קמה זכות להגיש ראיות סותרות, להבדיל מזכותה לבקש רשות מבית הדין.

26. קלאסיק הלינה על כך שבית הדין האזורי, וכמוהו גם בית הדין הארצי, לא נענו לבקשתה החלופית, ליתן לה רשות להגיש את הראיה שהתבקשה. בית הדין האזורי דחה את הבקשה, נוכח השלב המתקדם שבו הוגשה, ובהינתן ההשפעה המינורית הצפויה מן הראיה האמורה, כך בית הדין האזורי, על תוצאות ההליך. גם קביעה זו, אינה מקימה הצדקה להתערבותנו. מדובר בקביעה בעלת אופי דיוני, הנטועה בדל”ת אמותיו של ההליך הקונקרטי; במקרים כגון דא, מידת התערבותו של בית משפט זה תהא על דרך הצמצום, אם בכלל (בג”ץ 3054/19 סיגל נ’ בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (4.3.2021)).

27. אשר על כן, אציע לחברַי כי נדחה את העתירה על הסף, בהעדר עילה להתערבותנו בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה. עוד אציע, משהביאה העתירה להעמדת פרשנות סעיף 18 לחוק על דיוקהּ, כי לא נעשה במקרה זה צו להוצאות.

השופט י’ עמית:

אני מסכים.

השופט ע’ גרוסקופף:

           מקובלת עלי מסקנת חברי, השופט נעם סולברג, כי התוצאה אליה הגיע “מתחייבת מלשון סעיף 18 לחוק [איסור לשון הרע, התשכ”ה – 1965]; והיא מתבקשת גם מתכליתו” (פסקה 23 לחוות דעתו).

           בנסיבות אלה אינני רואה צורך להתייחס לשאלה כיצד יש לפרש הוראת חוק כאשר לשון החוק מחייבת לכאורה תוצאה אשר איננה עולה בקנה אחד עם תכליתו.

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג.

           ניתן היום, ‏כ”ג באדר א התשפ”ב (‏24.2.2022).

PDF

להשלמת התמונה:  בי”ד לעבודה סירב להורות לגוגל לחשוף זהות בעלי תיבת הג’ימייל

החלטה בבית הדין לעבודה הדוחה את בקשת המלון להורות לגוגל לחשוף את הבעלים של כתובת המייל.

השופטת בתיק קבעה שבאי כח המלון ניסו לעקוף את הלכת רמי מור תוך שהם מפריחים ניחושים לאוויר.

“למעשה, התובעת עוסקת בניחושים. אין לה קצה קצהו של חוט המקשר בין הנתבעת לבין כותב או כותבת המייל המשמיץ. נכון לשלב זה של ההתדיינות, ההקשר שעושה התובעת בין סמיכות הזמנים לתוכן המייל, קלוש. לדידי, ניתן לראות בתובעת כמי שהגישה תביעתה כנגד אלמוני/ת.  לפיכך, יש להתייחס לבקשתה של התובעת כאל בקשה לחשיפת פרטיו של אלמוני, צד שלישי שאינו ידוע ואינו מוכר לנו. אלא, שכפי שהורתנו הפסיקה, אין מקום להורות על חשיפת פרטיו של צד שלישי וזר לתיק, אלא במקרים נדירים”.

“התובעת אמנם ניסתה לשכנע אותנו כי מתן צו המורה לגוגל לחשוף את פרטי בעל כתובת ה IP כמוהו כמתן צו לחברת טלפון סלולרית המתבקש ליתן פרוט שיחות נכנסות ויוצאות בין עובד למעבידו, צו הניתן על ידי בתי הדין לעבודה כענין שבשגרה. בהקשר זה אפנה לבר”ע (ארצי) 44473-06-15 ABRAH ARAFAINI MEBBERHATUM – פסגות פ.ס חברת בניה קבלנית (2015) במסגרתו נעתר בית הדין הארצי לבקשת המערער אשר ביקש מבית הדין להורות על הנפקת פלט שיחות שהתקיימו בינו לבין מנהלו, מר חיים קון, עובד ותיק אצל המשיבה. וכך נקבע:

“אנו סבורים, כי ככל שמר חיים קון עבד אצל המשיבה בתקופה הרלוונטית לתביעה, המסמך המבוקש רלוונטי, שכן יש בו כדי לשפוך אור ולהוות ראייה שתסייע למבקש להוכיח את גרסתו בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד בינו לבין המשיבה בתקופה הרלוונטית. זאת, במיוחד נוכח ההכחשה הגורפת והמוחלטת של קיום קשר כלשהו בין המשיבה לבין המבקש”.

ובהמשך –

“ככלל, הליך גילוי מסמכים נוהג בין בעלי הדין בלבד, ולא יינתן צו לגילוי מסמכים המופנה לצד שלישי. הדרך הדיונית הרגילה להמצאת מסמכים שבידי צד שלישי היא באמצעות זימון הצד השלישי,  אם לצורך מתן עדות ואם לצורך הצגת המסמכים. יחד עם זאת, לכלל זה מספר חריגים, ובין היתר מקום בו הצד השלישי נמצא בבעלותו או בשליטתו של בעל דין [רע”א 3816/15 ב.ש. ברוש הקמת פרוייקטים בע”מ נ’  ת.ק.ש. אלפיים (1997) בע”מ [פורסם בנבו] (23.8.2015) והאסמכתאות שם]. אנו סבורים, כי עת מדובר בצד ג’ שהוא בעל תפקיד אצל המעסיק, ועל פי הנטען אותו צד ג’ פעל מטעם המעסיק מול העובד, מדובר גם כן בחריג לכלל, וניתן לשקול מתן צו לגילוי מסמכים של צד ג’, ככל שאותם מסמכים רלוונטיים להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין העובד לבין המעסיק”.

הנה כי כן, בפסק דין פסגות אושר מתן צו המורה לצד ג’, חברת טלפון סלולרית, להמציא מידע המצוי בידיה ומקורו בתקשורת סלולרית בין התובע לבין אדם זר, לכאורה, עובד אצל המעסיק. אולם, בשל היות האדם הזר ידו הארוכה של המעסיק ומי שפעל בשמו אל מול העובד, הכיר בית הדין הארצי לעבודה בסיטואציה זו כחריג לכלל שאין להורות על גילוי מסמכים בין מי שאינם צדדים ישירים להתדיינות.

בעניננו, נתנה הנתבעת במסגרת תגובה לבקשה את הסכמתה, כי ינתן צו המורה לגוגל לחשוף את כתובת ה IP של תיבת הדוא”ל ממנה נשלח המייל המשמיץ. אדגיש, כי היות והתובעת מגששת דרכה בחשיכה ואינה יודעת האם הנתבעת היא היא שעומדת מאחורי כתובת הדוא”ל ממנה נשלח המייל המשמיץ, בלא הסכמתה של הנתבעת כלל לא היה מקום לשקול מתן צו המורה לצד שלישי לחשוף פרטיו של אלמוני/ת, באופן שיש בו פגיעה בפרטיותו של מי שאינו צד להתדיינות ואינו יכול להשמיע את קולו.

ואולם, הסכמתה של הנתבעת למתן הצו וצמצומו על ידי באופן המאזן בין הפגיעה האפשרית בפרטיות אותו אלמוני ששלח את המייל מכתובת הדוא”ל לבין זכותה של התובעת לשם טוב, יאפשרו, בכפוף לדיון שלהלן בענין הסמכות אותו העלתה גוגל בעמדתה, להענות לבקשתה של התובעת באופן חלקי”.

בסופו של דבר מכיון שמי שאחראית לתיבות הדואר של ג’ימייל היא גוגל אירלנד ולא גוגל ישראל, השופטת דחתה את הבקשה.

11 ספטמבר 2018

לפני:

כב’ השופטת יפית זלמנוביץ גיסין

החלטה

בפני בקשה להורות לגוגל ישראל בע”מ ול Google Inc ארה”ב (לצרכי נוחות תקראנה שתי החברות ביחד – “גוגל”) לגלות מידע אודות כתובת הדוא”ל ממנו נשלח לתובעת מייל משמיץ, העומד במוקד התובענה שהגישה נגד הנתבעת, אשר הועסקה על ידי התובעת עד לפיטוריה.

הרקע לבקשה

1. התובעת, המפעילה את מלון דיויד אינטרקונטיננטל בתל אביב (להלן – “המלון”) הגישה תביעה נגד הנתבעת, עובדת המלון לשעבר בטענה כי “פרסום שקרי מכפיש ומבזה”, כלשון התביעה, בוצע על ידי הנתבעת.

2. לטענת התובעת, הפרסום המשמיץ מהווה לשון הרע כלפי התובעת ומנהליה תוך הכפשתם וביזוים (ר’ סעיף 17 לכתב התביעה) ופוגע בשמם הטוב.

3. הפרסום אותו מייחסת התובעת לנתבעת בוצע מכתובת דוא”ל אנונימית: [email protected] ונשלח למספר אנשים: מנכ”ל המלון, סמנכ”לית משאבי אנוש של המלון, בעל המניות בתאגיד שהוא בעליו של המלון והמנהל האזורי ברשת בתי מלון יוקרתית (ר’ סעיף 5 לכתב התביעה) שבית המלון הוא חלק ממנה (ר’ סעיף 15 לכתב התביעה).

4. במסגרת אותו פרסום משמיץ, כטענת התובעת, נכתב, שהמלון עובר שיפוץ/שיקום כאשר חלק גדול מהכסף נכנס לכיסה של ההנהלה הבכירה ולא מושקע בשיפוץ עצמו. וכן:

“…General Manager of the hotel…introduced everyone to hide it and to explain to the guests that the hotel is doing maintenance works or deep cleaning of the floors…Guest Relations supervisor…is selling the dinner vouchers, points and other kind of “compensations” to the returning guests twice cheaper that the cost is”

(מפאת אורכו של המייל הובא ציטוט חלקי בלבד)

5. התובעת טענה כי נרמו לה נזקים כבדים וחמורים לשמה הטוב בעקבות הפרסום ובכלל זה נזק תדמיתי חמור (ר’ סעיף 35 לכתב התביעה) בגינו תבעה פיצוי בגובה 550,000 ש”ח.

6. הנתבעת, בקצירת האומר, הכחישה כל קשר לפרסום הנזכר.

הבקשה

7. התובעת טענה במסגרת הבקשה, כי מאחר והנתבעת מכחישה כל קשר למייל המשמיץ, “דרך המלך לבירור הענין…(היא) להורות למשיבות, המפעילות את תיבת הדוא”ל האלקטרוני GMAIL להמציא למבקשת את כל הפרטים הקשורים בתיבת הדוא”ל ממנה נשלח המייל המשמיץ” (ר’ סעיף 11 לבקשה).

8. על כן התבקשתי להורות לגוגל למסור, בין היתר, את שמם המלא של בעלי תיבת הדוא”ל הנזכר, כתובת ה IP ממנה נשלח הדוא”ל המשמיץ, כתובת ה IP ממנה נשלחה תשובת הנתבעת ([email protected]) וכל מידע אחר שיש בו כדי לחשוף את זהות המפרסם.

9. טוענת התובעת, כי אף שיתרון האנונימיות ברשת האינטרנט מאפשר לקדם את חופש הביטוי, חסרונו הוא במתן אפשרות למאן דהוא להסתתר “מאחורי מסכה” (ר’ סעיף 15 לבקשה) על מנת “לנסות “לחסל” חשבונות עם מתחרים, להשמיץ אנשים או גופים…וכל זאת מבלי להשתמש בשם האמיתי של המפרסם” (שם).

10. עוד טוענת התובעת, כי האיזון בין חופש הביטוי והזכות לפרטיות המוגנות על ידי האנונימיות ברשת לבין זכותו של גוף או אדם לשמירה על שמו הטוב נדון על ידי בית המשפט העליון בפרשת רמי מור – ברק אי.טי. סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים (בר”ע 1632/07 (2010)) (להלן – “הלכת רמי מור“) אשר קבע, כי “בהעדר הסדר חקיקתי המאפשר פגיעה בזכות זו (לחופש הביטוי ולפרטיות – י.ז.ג) הרי שאין אפשרות בשיטת המשפט בישראל לתת הוראה לצד שלישי לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן היהי להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה” (ר’ סעיף 23 לבקשה).

11. עם זאת טוענת התובעת כי עניננה של תביעה זו שונה מהאמור בהלכת רמי מור, שכן בעוד בהלכת רמי מור נדונו הודעות אנונימיות שלמבקש את חשיפת פרטי הגולש, לא היתה כל ידיעה או חשדות מיהו אותו גולש אשר פרטיו נדרשו לו על מנת שיוכל להגיש תביעה נגדו, בעניננו עסקינן בתביעה שבה זהות שני הצדדים ידועה ומתקיים ביניהם הליך משפטי (ר’ סעיף 30 לבקשה).

12. עוד מציינת התובעת בבקשתה:

“בענייננו יש למבקשת “חשודה” במעשה הפרסום וכבר הוגשה תביעת לשון הרע נגד מי שהמבקשת סבורה כי פרסמה את הפרסום המעוול באופן אנונימי מתיבת דוא”ל שאיננה כתובת הרגילה בה השתמשה לצורך התכתבות עם המבקשת בענין זכויותה. לנוכח סמיכות מועד הפרסום במעוול לפיטוריה של הנתבעת, ולנוכח הפירוט הרב של הפרטים בפרסום המעוול, הרי שאין ספק אצל המבקשת כי המדובר בנתבעת, וכי יש למבקשת תביעה טובה נגד הנתבעת”.

(ר’ סעיף 31 לבקשה)

13. הנתבעת השיבה קצרות לבקשה וטענה, כי התובעת “מנסה ללקט ראיות שאינן קיימות” (ר’ סעיף 3 לתגובה) על מנת להלך אימים על הנתבעת (ר’ סעיף 2 לתגובה) ולהתישה.

14. עוד ציינה הנתבעת, כי הלכת רמי מור ברורה וכי בהתאם לפסיקה וכל עוד אין “חקיקה תואמת, לא ניתן לחשוף את המפרסם האנונימי בנסיבות המקרה” (ר’ סעיף 5 לתגובה). עוד ציינה הנתבעת בתגובתה, כי היא נכונה ליתן הסכמתה לבקשה ככל שהתובעת תפקיד בקופת בית הדין סכום בגובה 50,000 ש”ח אשר יועבר לידי הנתבעת לאחר קבלת המידע מגוגל וככל שיוכח שלנתבעת אין כל קשר להודעת הדוא”ל המשמיצה (ר’ סעיף 8 לתגובה) ובכפוף לדחיית התביעה נגד הנתבעת.

15. התובעת השיבה לתגובת הנתבעת וציינה, כי הסכמתה של הנתבעת לקבל המידע מגוגל כלל אינה רלוונטית לבקשה וודאי שאין היא נכונה להסכים לתנאים שהציבה הנתבעת ולהפקיד את הסכומים שהתבקשה להפקיד כתנאי להסכמת הנתבעת (ר’ סעיף 3 לתשובה).

16. התובעת חזרה וציינה בתשובתה, כי חרף הכחשת הנתבעת כי אין לה קשר למייל המשמיץ, הרי שעל פי תוכנו של המייל והעובדה שמי “ששלח אותה מעורה היטב בעבודת המלון, וככל הנראה מדובר בעובד לשעבר של המלון אשר היה חשוף באופן חלקי למידע ולאירועים בחיי המלון” (ר’ סעיף 9 לתשובה).

17. התובעת ציינה כי לבית הדין סמכות לתת צו לצד שלישי על מנת לפשט את הדיון בתובענה שבפניו או ככל שהוא סבור שיהיה בכך כדי לשרת את האיננטרס של עשיית צדק (ר’ סעיפים 16-15 לתשובה).

עמדת גוגל

18. בהתאם להחלטתי מיום 5.7.2018 הומצאה הבקשה לגוגל אשר הגישה עמדתה ביום 15.8.2018.

19. ראשית טענה גוגל, כי גוגל ישראל בע”מ אינה מבעליו של שירות הדוא”ל Gmail כי אם התאגיד האמריקאי Google LLC (לשעבר Google Inc) המאוגד על פי חוקי מדינת דלאוור ארצות הברית (ר’ סעיפים 12-11 לעמדת גוגל). משכך, טוענת גוגל, יש לסלק על הסף את הבקשה ככל שהיא מתייחסת לגוגל ישראל.

20. עוד טענה גוגל בעמדה שהוגשה על ידה, כי בהתאם להלכת רמי מור לא ניתן, בהעדר מסגרת דיונית או חקיקתית מפורשת, ליתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי (ר’ סעיפים 16-15 לעמדת גוגל).

21. בכל הנוגע לנסיונה של התובעת לאבחן את הלכת רמי מור מעניננו טוענת גוגל בעמדתה:

“התובעת אולי “משוכנעת” שמי שעומדת מאחורי ההודעה נושא התביעה היא הנתבעת, אולם הנתבעת מכחישה זאת מכל וכל, עד כדי כך שהיא אפילו מסכימה למתן הסעד המבוקש (בתנאים שהציבה).

כלומר, הלכה למעשה, מדובר במפרסם אנונימי (הגם שהתובעת חושדת שזהותו ידועה לה) שאם לא כן התובעת לא היתה מגישה בקשה לחשיפת פרטי המפרסם אלא היתה מציגה את ראיותיה ומוכיחה כי הנתבעת היא המפרסמת. מאחר ובפועל מדובר במפרסם אנונימי, מובן שהלכת רמי מור חלה בעניננו”

(ההדגשה במקור-י.ז.ג)

(ר’ סעיפים 23-22 לעמדת גוגל)

22. עוד ציינה גוגל בעמדתה, כי סעד זה עליו עומדת התובעת ראוי שינתן כמוצא אחרון לאחר שמבקש הסעד הראה ש”מיצה כל אפשרות לחשוף את זהותו של המעוול האנונימי מבלי להזקק לסעד המבוקש” (ר’ סעיף 32 לעמדת גוגל). בעניננו, טוענת גוגל, התובעת לא מיצתה אל הכלים שהעמיד הדין לרשותה לצורך בירור זהותו/ה של העומד/ת מאחורי ההודעה המשמיצה ואף מטעם זה אין ליתן לתובעת את הסעד המבוקש (ר’ סעיפים 39-31 לעמדת גוגל).

23. עוד ציינה גוגל, כי היא תאגיד זר ועל כן דרך המלך בבקשת סעד מסוג זה מתאגיד זר היא “גביית ראיות מצד שלישי לסכסוך שהוא תאגיד זר” שנעשית באחת הדרכים הקבועות פקודת הראיות או בחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ”ח-1998 (ר’ סעיפים 52-50 לעמדת גוגל). לפיכך, טוענת גוגל, ומתוך שיש לכבד שיטות משפט זרות על ערכאותיהן, יש לסלק את הבקשה על הסף/לדחותה ביחס לגוגל העולמית עליה חל הדין האמריקאי ומשכך על התובעת היה לפנות לבית משפט אמריקאי בבקשה מעין זו (ר’ סעיפים 55-54 לעמדת גוגל).

דיון והכרעה

24. אקדים ואומר, כי מצאתי שיש לקבל את הבקשה באופן חלקי מן הטעמים שיפורטו להלן.

25. ענינה של הלכת רמי מור, במי שטען כי בפורום העוסק בטיפול ורפואה באתר www.doctors.co.il פורסמו נגדו שלושה טוקבקים משמיצים תחת זהות אנונימית. מר מור הצליח לקבל את כתובת ה IP של שלושת הטוקבקיסטים וביקש כי בית המשפט יורה למשיבה, ספקית הגישה לאינטרנט, לחשוף את זהותם.

26. בית המשפט העליון בנתחו את הסוגיה שהועלתה בפניו ציין, כי גם לאחר שמצויה בידי המבקש כתובת ה IP של מאן דהוא, לא בהכרח ניתן יהיה לחשוף את זהותו של אותו אדם אנונימי העושה שימוש בכתובת IP זו, שכן כתובת IP ניתנת למחיקה ולזיוף; קיימת אפשרות כי נעשה שימוש על ידי מאן דהוא ממחשב המצוי במשרד המשמש עובדים רבים ולא ניתן יהיה לדעת מי מביניהם כתב את ההודעה; או כי מאן דהוא ניצל את אפשרות הכניסה למחשבו של אחר שלא היה מוגן בסיסמה וכתב, מכתובת דוא”ל לא מזוהה, מייל נאצה ועל כן לא יהיה בחשיפת כתובת ה IP כדי להצביע על האדם שכתב, בפועל, את ההודעה המשמיצה.

27. וכך נכתב בהלכת רמי מור על הזכות לאנונימיות:

“השמירה על האנונימיות משרתת תכליות חשובות בהקשר של חופש הביטוי. האנונימיות היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות והנכונות להתבטא, ופעמים האנונימיות היא גם חלק מן המסר הגלום בביטוי.

היכולת לשמור על עילום-שם היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות או הנכונות להתבטא. יש מצבים שבהם אדם שלא יוכל לדבוק באלמוניותו – לא יתבטא כלל. כך, למשל, בשל תחושות אישיות כמו בושה או מבוכה, או בשל לחצים חיצוניים וחששות מפני תגובת הסביבה. “The decision in favor of anonymity may be motivated by fear of economic or official retaliation, by concern about social ostracism, or merely by a desire to preserve as much of one’s privacy as possible” (עניין McIntyre, בעמ’ 341). יתכנו בהחלט מצבים שבהם המסרים החשובים ביותר – לאדם עצמו או לאחרים זולתו – יהיו עצורים בתוך האדם פנימה, ורק היכולת לומר את הדברים באופן אנונימי תוכל לפרוץ את החסמים. ממילא, האנונימיות היא לפעמים פתח לחופש ביטוי”.

ובהמשך –

“האנונימיות היא גם חלק מן הזכות לפרטיות – מן החשובות שבזכויות…היא מוגנת בדבר חקיקה (חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981) והועלתה לדרגה של זכות חוקתית מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7). אכן, “הזכות לפרטיות היא זכות מורכבת, שאת גבולותיה לא קל לקבוע” (בג”ץ 1435/03 פלונית נ’ בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה, פ”ד נח(1) 529, 539 (2003)). אולם אין ספק כי יש לראות באנונימיות מרכיב חשוב בזכות לפרטיות שכן היא מאפשרת לאדם “להיעזב לנפשו” ולהימנע מחשיפה אישית וממסירת מידע אודותיו שאינו מעוניין שיימסר (ראו גם בג”ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ’ פרופ’ עוז, [פורסם בנבו]). אכן, האנונימיות מקנה לאדם שליטה על מידע אודותיו (ראו Ruth Gavizon, Privacy and the Limits of Law, 89 Yale L.J. 421 (1980)) ומונעת “נעיצת מבט” לצנעת חייו (ראו גם מיכאל בירנהק “שליטה והסכמה: הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות” משפט וממשל יא 9 (2007))”

28. אל מול הזכות לפרטיות ואנונימיות עומדת זכותו של אדם או גוף כי שמם הטוב לא ירמס בשם ההגנה על הזכות לאנונימיות. ובלשונו של בית המשפט העליון:

“אין ספק שהקלות שבפרסום במסגרת האינטרנט עלולה להרבות בפרסומי לשון הרע, בבחינת “הקלות הבלתי-נסבלת של הדיבה”. האנונימיות עלולה לשמש מפלטו של מפיץ הדיבה. מאחורי פרגוד האלמוניות קל יותר להשתלח בזולת ולשחרר את חרצובות הלשון מבלי לשאת באחריות. בכך עלולה להתאפשר פגיעה חמורה בזכות לשם טוב – זכות יסוד בעלת משקל רב במשטר חוקתי המכיר בכבוד האדם (ראו דנ”א 7325/95 ידיעות אחרונות בע”מ נ’ קראוס, פ”ד נב(3) 1, 74)”

29. עמדת הרב בבית המשפט העליון בהלכת רמי מור היתה, כי לא קיימת מסגרת דיונית המאפשרת מתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי ואין “להמציא מסגרת כזו ב”חקיקה שיפוטית”.

30. אף סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984 שנזכר על ידי התובעת כמקור סמכותו של בית הדין ליתן צו כמבוקש נדון במסגרת הלכת רמי מור וכך נקבע בענין זה:

“סעיף 75 עוסק בסמכותו של “בית משפט הדן בענין אזרחי” ליתן סעדים הדרושים במסגרת אותו הליך. סעיף זה אינו מקנה סמכות ליתן סעד מחוץ לגדרי הליך אזרחי, כפי שמתבקש בענייננו. הסעיף בא להבטיח את העיקרון בדבר “במקום שבו יש זכות – יש גם סעד”, אך לא מדובר בזכות “באוויר” אלא בזכות שהופרה על-ידי מי שהסעד מבוקש נגדו. אם פלוני הפר את זכותו של אלמוני, יכול אלמוני לדרוש סעד נגד פלוני מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט. אך אם פלוני הפר את זכותו של אלמוני, אין סעיף 75 – מכוחו הוא – מאפשר לאלמוני לדרוש סעד כנגד צד שלישי שאינו פלוני ואף אינו בהכרח קשור לפלוני. לשם כך דרוש מקור סמכות נפרד. לשון אחרת: אין אדם מרים את עצמו בשרוכי-נעליו, ובענייננו אין אדם יכול ליצור לעצמו “עניין אזרחי” נגד צד שלישי באמצעות סעיף שנועד לגוון את האפשרויות למתן סעד נגד מי שקיימת נגדו עילה אזרחית”.

31. במה דברים אמורים? התובעת מניחה, כי לאור סמיכות הזמנים בין מועד פיטורי הנתבעת למועד משלוח הודעת הדוא”ל המשמיצה והיות ועל פי תוכנה של הודעת הדוא”ל ברור כי מדובר במי שעבד במלון והיה חשוף לחלק מן המידע, הנתבעת היא שכתבה את הודעת הדוא”ל.

32. למעשה, התובעת עוסקת בניחושים. אין לה קצה קצהו של חוט המקשר בין הנתבעת לבין כותב או כותבת המייל המשמיץ. נכון לשלב זה של ההתדיינות, ההקשר שעושה התובעת בין סמיכות הזמנים לתוכן המייל, קלוש. לדידי, ניתן לראות בתובעת כמי שהגישה תביעתה כנגד אלמוני/ת.

33. לפיכך, יש להתייחס לבקשתה של התובעת כאל בקשה לחשיפת פרטיו של אלמוני, צד שלישי שאינו ידוע ואינו מוכר לנו. אלא, שכפי שהורתנו הפסיקה, אין מקום להורות על חשיפת פרטיו של צד שלישי וזר לתיק, אלא במקרים נדירים. וכפי שנקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה:

“משהמדובר במידע החוסה תחת הגנת הפרטיות יש חשיבות מיוחדת למלאכת האיזון שצריכה להיעשות בין הזכות לגילוי ועיון מידע בהליך משפטי לבין הזכות לפרטיות …לעקרון זה משנה חשיבות משהמדובר בזכות לפרטיות של אחר. אכן, חשובה במיוחד העובדה כי המדובר בפגיעה באינטרסים ובזכויות של צדדים שלישיים, ובעיקר כן – בזכותם לפרטיות. בית המשפט העליון קבע, כי במקרה בו המידע המבוקש הוא של צד שלישי, שאינו צד להתדיינות, ינתן צו המורה על גילוי מסמכים רק “בנסיבות נדירות ביותר””.

(עע (ארצי) 28222-05-10 מכתשים מפעלים כימיים בע”מ נ’ יהודה פלצ’י (2010))

34. וכפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בעמ 3542/04 פלוני נ’ פלונית (2005):

“לאמות המידה המנחות לצורך איזון בין צרכי ניהולו של משפט צדק לבין הצגת חומר מוגן הכרוך בפגיעה בפרטיות מתווסף שיקול מיוחד כאשר מדובר במידע הנוגע לאדם זר להתדיינות המשפטית המתנהלת. בנסיבות אלה, נקודת האיזון מוסטת לכיוון הוספת משקל להגנה על הפרטיות, והתנאים לפגיעה בה מחמירים במיוחד. יש צורך, מצד אחד, לבסס את הרלבנטיות של החומר המבוקש, את החיוניות שבהצגתו לצורך המשפט, ואת העדרן של חלופות אחרות העשויות ליתן מענה לצורכי ההליך השיפוטי. במקרים מתאימים יש צורך בהוכחת חשש ממשי לקנוניה (סקולר, עמ’ 774). בירורם של עניינים אלה יקשה בלא שמיעת עמדתו של הצד השלישי בטרם יורה בית המשפט על הצגת מידע מוגן הנוגע אליו”.

35. מיכאל בירנהק מציין בספרו מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשע”א), כי חרף הנסיונות השונים של ערכאות נמוכות יותר לאבחן את פסה”ד בענין מור, “עניין מור סתם לפי שעה את הגולל על חשיפת גולשים אנונימיים ברשת” (עמ’ 357).

36. מנגד כותב אמל ג’בארין במאמרו, כי בית המשפט העליון, בדעת הרב, בפרשת מור, אימץ גישה צרה למשפט המתעלמת מזכות הגישה לערכאות ורואה בה כטפלה לזכות המהותית שנפגעה, בעוד הגישה הרחבה רואה בזכות הגישה לערכאות כזכות עצמאית וחוקתית העומדת בפני עצמה (ר’ הזכות לאנונימיות, זכות הגישה לערכאות, סמכות טבועה ומה שביניהם מחקרי משפט כט’ 309, 320-319). בכל הנוגע לחשיפת פרטיו של מאן דהוא אנונימי שפרסם, לכאורה, דבר לשון הרע במרשתת כותב ג’בארין במאמרו:

“רשת האינטרנט כדרכה אינה חדלה מלשנות את המציאות ולהציב אתגרים בפני המערכת המשפטית. היכולת לפעול באנונימיות בשילוב עם סדרי הדין הקיימים, אשר אינם מאפשרים הגשת תביעה נגד פלוני אלמוני, יצרו מציאות חדשה: הנפגעים מן התוכן האנונימי פונים לבית המשפט בהליך עצמאי לחשיפת זהותם של המשתמשים האנונימיים, המופנה לגורם אחר (הספקית), שאיננו הגורם שאליו תופנה התביעה העיקרית ( המשתמש האנונימי). מדובר בהליך עצמאי המתנהל שלא במסגרת התביעה העיקרית, והצדדים להליך זה אינם אותם צדדים לתביעה העיקרית. הליך החשיפה לא נועד לממש את הזכות המהותית שנפגעה, ועל כן הסעד הנדרש איננו פיצוי בגין פגיעה בה; הליך החשיפה נועד לממש זכות מהותית־עצמאית אחרת, היא זכות הגישה לערכאות, והסעד להשגת מטרה זו הוא סעד החשיפה. בתביעה לחשיפת פרטים הפכה זכות הגישה למטרת הדיון ואינה רק האמצעי להגשמתו. היא הפכה לאדון של ההליך המשפטי ואינה רק המשרת שלו. השינוי במציאות, אשר נולד עקב השינויים הטכנולוגיים מחייב גם שינוי בתפיסה של זכות הגישה – מגישה צרה, הרואה בזכות זו זכות דיונית הטפלה לזכות המהותית, לזכות עצמאית העומדת  על רגליה היא”.

37. סיכום קצר של הדברים יראה, כי לתובעת אין כל ידיעה וודאית, ואף לא קרוב לכך, ביחס לזהותו של המעוול האנונימי ולכאורה די בכך, וודאי בראי הלכת רמי מור, כדי לדחות את הבקשה.

38. התובעת אמנם ניסתה לשכנע אותנו כי מתן צו המורה לגוגל לחשוף את פרטי בעל כתובת ה IP כמוהו כמתן צו לחברת טלפון סלולרית המתבקש ליתן פרוט שיחות נכנסות ויוצאות בין עובד למעבידו, צו הניתן על ידי בתי הדין לעבודה כענין שבשגרה. בהקשר זה אפנה לבר”ע (ארצי) 44473-06-15 ABRAH ARAFAINI MEBBERHATUM – פסגות פ.ס חברת בניה קבלנית (2015) במסגרתו נעתר בית הדין הארצי לבקשת המערער אשר ביקש מבית הדין להורות על הנפקת פלט שיחות שהתקיימו בינו לבין מנהלו, מר חיים קון, עובד ותיק אצל המשיבה. וכך נקבע:

“אנו סבורים, כי ככל שמר חיים קון עבד אצל המשיבה בתקופה הרלוונטית לתביעה, המסמך המבוקש רלוונטי, שכן יש בו כדי לשפוך אור ולהוות ראייה שתסייע למבקש להוכיח את גרסתו בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד בינו לבין המשיבה בתקופה הרלוונטית. זאת, במיוחד נוכח ההכחשה הגורפת והמוחלטת של קיום קשר כלשהו בין המשיבה לבין המבקש”.

ובהמשך –

“ככלל, הליך גילוי מסמכים נוהג בין בעלי הדין בלבד, ולא יינתן צו לגילוי מסמכים המופנה לצד שלישי. הדרך הדיונית הרגילה להמצאת מסמכים שבידי צד שלישי היא באמצעות זימון הצד השלישי,  אם לצורך מתן עדות ואם לצורך הצגת המסמכים. יחד עם זאת, לכלל זה מספר חריגים, ובין היתר מקום בו הצד השלישי נמצא בבעלותו או בשליטתו של בעל דין [רע”א 3816/15 ב.ש. ברוש הקמת פרוייקטים בע”מ נ’  ת.ק.ש. אלפיים (1997) בע”מ [פורסם בנבו] (23.8.2015) והאסמכתאות שם]. אנו סבורים, כי עת מדובר בצד ג’ שהוא בעל תפקיד אצל המעסיק, ועל פי הנטען אותו צד ג’ פעל מטעם המעסיק מול העובד, מדובר גם כן בחריג לכלל, וניתן לשקול מתן צו לגילוי מסמכים של צד ג’, ככל שאותם מסמכים רלוונטיים להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין העובד לבין המעסיק”.

39. הנה כי כן, בפסק דין פסגות אושר מתן צו המורה לצד ג’, חברת טלפון סלולרית, להמציא מידע המצוי בידיה ומקורו בתקשורת סלולרית בין התובע לבין אדם זר, לכאורה, עובד אצל המעסיק. אולם, בשל היות האדם הזר ידו הארוכה של המעסיק ומי שפעל בשמו אל מול העובד, הכיר בית הדין הארצי לעבודה בסיטואציה זו כחריג לכלל שאין להורות על גילוי מסמכים בין מי שאינם צדדים ישירים להתדיינות.

40. בעניננו, נתנה הנתבעת במסגרת תגובה לבקשה את הסכמתה, כי ינתן צו המורה לגוגל לחשוף את כתובת ה IP של תיבת הדוא”ל ממנה נשלח המייל המשמיץ. אדגיש, כי היות והתובעת מגששת דרכה בחשיכה ואינה יודעת האם הנתבעת היא היא שעומדת מאחורי כתובת הדוא”ל ממנה נשלח המייל המשמיץ, בלא הסכמתה של הנתבעת כלל לא היה מקום לשקול מתן צו המורה לצד שלישי לחשוף פרטיו של אלמוני/ת, באופן שיש בו פגיעה בפרטיותו של מי שאינו צד להתדיינות ואינו יכול להשמיע את קולו.

41. ואולם, הסכמתה של הנתבעת למתן הצו וצמצומו על ידי באופן המאזן בין הפגיעה האפשרית בפרטיות אותו אלמוני ששלח את המייל מכתובת הדוא”ל לבין זכותה של התובעת לשם טוב, יאפשרו, בכפוף לדיון שלהלן בענין הסמכות אותו העלתה גוגל בעמדתה, להענות לבקשתה של התובעת באופן חלקי.

42. גוגל העלתה, כזכור, בעמדתה הטענה, כי היא חברה זרה שמקום מושבה בארצות הברית ועל כן הדין החל עליה הוא הדין האמריקאי.

43. דיון נרחב בטענה זו הועלתה בתצ (מרכז) 46065-09-14 אוהד יחיאל בן חמו נ’ Facebook Inc (2016)) במסגרתו נדונה בקשה לסילוק על הסף של תובענה ייצוגית שהוגשה נגד Facebook Inc בישראל לאור תניית שיפוט בהסכם שנכרת בין הצדדים. בהחלטתה, דחתה כב’ השופטת שטמר את הבקשה לסילוק על הסף, לאחר דיון מקיף ומעמיק בשאלת תניית השיפוט החלה, הפורום הנאות ותניית ברירת הדין. בפסק דינו של בית המשפט העליון (רע”א 5860/16 Facebook Inc נ’ אוהד בן חמו (2018)) במסגרת ערעור על החלטתה של כב’ השופטת שטמר נקבע:

“ככל שהדבר נוגע לפייסבוק אירלנד שביחסים בינה ובין המשיב חלים תנאי השימוש, אני סבורה כי יש לקבוע שתניית השיפוט הזר היא תניה מקפחת וכי בדין ביטל אותה בית המשפט קמא. לעומת זאת, לא הוכח כי תניית ברירת הדין הקבועה באותם תנאים מקפחת. משכך, יש לברר בישראל את בקשת האישור ככל שהיא נוגעת לפייסבוק אירלנד, על פי הדין המהותי של מדינת קליפורניה. באשר לפייסבוק ארה”ב – משנקבע כי תנאי השימוש אינם חלים ביחסים בינה ובין המשיב, יש לברר את בקשת האישור לגביה בישראל ועל פי דיני ישראל”.

כלומר: ניתן התר לנהל את התביעה הייצוגית נגד פייסבוק בישראל: ככל שהדבר נוגע לפייסבוק אירלנד – על פי דיני מדינת קליפורניה ואילו ככל שהדבר נוגע לניהול התביעה כנגד פייסבוק ארצות הברית, נקבע כי זו תתברר על פי דיני מדינת ישראל.

44. סעיף 2(א) לחוק עזרה משפטית בין מדינות, תשנ”ח-1998 (להלן – “החוק”) קובע:

“עזרה משפטית בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת (בחוק זה – עזרה משפטית), היא כל אחד מאלה: המצאת מסמכים, גביית ראיות, פעולות חיפוש ותפיסה, העברת ראיות ומסמכים אחרים, העברת אדם להעיד בהליך פלילי או לקחת חלק בפעולת חקירה, פעולת חקירה, העברת מידע, חילוט רכוש, מתן סעד משפטי, אימות מסמך ואישורו או ביצוע פעולה משפטית אחרת, הכל בקשר לענין אזרחי או לענין פלילי”

(הדגשה שלי – י.ז.ג)

45. עוד נקבע בחוק, כי “הוזמן אדם על ידי בית המשפט לשם גביית ראיות, תחול עליו כל חובה החלה על עד שהוזמן להעיד לפני בית המשפט בישראל ותהיה לו כל זכות שיש לעד כאמור” (ר’ סעיף 18 לחוק).

46. מן האמור לעיל עולה, איפוא, כי בית הדין רשאי להזמין נציג של גוגל ליתן עדות בפניו לצורך הצגת מסמכים אשר בית הדין סבור כי הם רלוונטים לבירור התובענה.

47. שוכנעתי, כי לאור הסכמת הנתבעת כי ינתן צו לגוגל לחשיפת פרטי בעלי חשבון הדוא”ל ממנו נשלח המייל המשמיץ, מזה, והמסגרת המשפטית שעיצב החוק, המאפשרת זימונו של עד לשם גביית ראיות ו/או המצאת מסמכים המצויים בידי תאגיד או אדם במדינה זרה, מזה, ובכפוף לאיזון שלהלן בין זכותו/ת של האלמוני/ת בעל/ת חשבון הדוא”ל [email protected] לפרטיות ואנונימיות לזכותה של התובעת לשם טוב, יש מקום ליתן צו ל- Google LLC המורה לה לגלות את כל כתובות ה IP מכל המכשירים שהתחברו איתם לחשבון הדוא”ל [email protected] ואת כל המידע, הפומבי והאישי, המצוי בידי גוגל ביחס לבעליו של חשבון הדוא”ל הנזכר. המידע יוצג לעיני בלבד. כך, ככל שהנתבעת היא בעלת כתובת ה IP בחשבון הדוא”ל ימסר המידע לצדדים ויוצג בפניהם, וככל שמדובר באלמוני/ת, שאינו/ה חלק מן ההתדיינות בין הצדדים, תמסר תשובת גוגל, ללא הפרטים המזהים, לצדדים.

48. לסיכום – על התובעת לפנות לפנות לרשות המוסמכת כהגדרתה בחוק ולהמציא החלטתי זו ל Google LLC. לאחר ביצוע ההמצאה יתואם מועד לשמיעת עדות עד מטעם גוגל בפני, בלא נוכחות הצדדים. לחילופין רשאית Google LLC להמציא לעיוני, במעטפה סגורה, את המידע על מנת לחסוך בהוצאותיה.

49. לאחר ששקלתי האם לחייב את התובעת בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאותיה של גוגל החלטתי, כי לא קיים ספק כי התובעת תוכל לשאת בהוצאותיה של גוגל ו/או בהוצאות שתוטלנה, ככל שתוטלנה, עליה במסגרת ההחלטה שתנתן על ידי לאחר קבלת עמדת גוגל (או שמיעת העד מטעמה).

50. לאור עמדת גוגל, לפיה גוגל ישראל בע”מ אינה בעליו ואינה מפעילת שירות הדוא”ל Gmail והפסיקה בענין זה (ר’ עא 1622/09 גוגל ישראל בע”מ נ’ חב’ ברוקרטוב (2010)) ומשהתובעת לא הציגה כל טעם מדוע גוגל ישראל בע”מ היא בעלת דין מתאימה, הבקשה שהוגשה כנגדה תמחק.

51. התובעת תודיע עד ליום 1.11.2018 האם בוצעה המצאה ל- Google LLC ותצרף אסמתכא מתאימה. בשלב זה אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ב’ תשרי תשע”ט, (11 ספטמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

PDF