החיילים היקרים שנלחמים בחירוף נפש בעזה לא יודעים מה מצפה להם אם יחזרו לישראל פצועים או עם הלם קרב. צפוי להם מפגש עם קצין התגמולים של צה”ל והקצין הזה ישלח אותם לפסיכיאטר.
כל הפסיכיאטרים שעובדים עם קצין התגמולים של צה”ל עובדים לפי אקסיומה אחת: אם זה גבר שהוא הלום קרב ועם פוסט טראומה ממלחמה, צריך לדחות להם את תביעת התגמולים ולטעון שהחייל הוא מתחזה.
אם זו חיילת שתובעת את צה”ל כי שכבה עם המפקד, והמפקד לא עזב את אשתו והיא מאוכזבת, צריך להכיר בה כנפגעת צה”ל ולשפוך עליה מיליונים ש”תשתקם” בגלל פוסט טראומה.
בקצין התגמולים של צה”ל שעליו השתלטה כנופיה של פמינאציות, האמינו שאת כספי התגמולים צריך לייעד לכל הנשים שמתלוננות על “בעילה בהסכמה” ו”החפצה מינית”. החיילים הקרביים שחטפו הלם קרב קיבלו אפס מאופס. את הכסף שמרו לחיילות המוחפצות.
זו הסיבה שאיציק סעידיאן שרף את עצמו. האם משהו השתנה שם????? סביר להניח שלא.
להלן כתבה בישראל היום של מיכל יעקב יצחקי פורסם ב 8/11/2022
“8 פסיכיאטרים אבחנו אצלי פוסט טראומה, אבל ד”ר רוזיצקי טען שבאתי לצבא דפוק מהבית”
תחקיר “ישראל היום”: שורת חיילים משוחררים הלומי קרב, שאובחנו כסובלים מפוסט טראומה בעקבות שירותם, פנו למשרד הביטחון בבקשה לקבל הכרה כנכי צה”ל – ונדחו • הסיבה: חוות דעת של הרופא מטעם אגף השיקום, ד”ר אהוד רוזיצקי • על חלקם טען: הם מעמידים פנים
כשדור הזנפראץ, הלום קרב ממבצע צוק איתן, שמע בחדשות על איציק סעידיאן, לוחם גולני לשעבר שלקה בפוסט טראומה אחרי אותו מבצע, והצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון, כאב חד פילח את בטנו.
“גם אני יכולתי להיות איציק סעידיאן”, הוא אומר לנו השבוע. “גם אני הגעתי למקומות מאוד קשים, וניסיתי להתאבד. אני חי מקצבה של ביטוח לאומי, ובקושי יוצא מהבית. מה שעצוב הוא שמסתובבים בינינו הרבה מאוד איציקים, שמגיעים לקצה גבול היכולת שלהם בכל יום מחדש. כל העוולות הנוראיות שמתרחשות כאן סביב ההכרה בנפגעי מערכות ישראל ואופן הטיפול בהם הן בלתי נתפסות”.
שנה וחצי חלפו מהיום שבו ישב בבית אמו ביישוב רמת ישי וקרא שוב ושוב את המכתב שהגיע ממשרד הביטחון, ובו מודיעים לו שלא קיבל הכרה כנכה צה”ל, למרות הפוסט טראומה שממנה הוא סובל. “לקחתי את הטלפון הנייד וירדתי לגינה. העברתי למצב צילום סרטון, לחצתי פליי, ובטייק אחד שפכתי את שעל ליבי”, הוא משחזר.
וכך תיאר דור בסרטון שהעלה בדף הפייסבוק שלו: “התגייסתי לגדוד 50 של הנח”ל. במהלך הכשרתי כלוחם עברתי התעללות מצד המפקדים, ולמרות זאת לא נשברתי. יצאתי לקורס חובשים, סיימתי מסלול לוחם, תפסתי קו בשכם, עשיתי פעילות מבצעית, השתתפתי במבצע עמוד ענן ובמבצע שובו אחים. בצוק איתן הוצבתי בבסיס שהופגז קשות, וכעבור כמה חודשים השתחררתי. הרגשתי שמשהו אצלי לא בסדר: התחילו לי סיוטים, התקפי חרדה, עצבים, חוסר סובלנות ולחצים לא מוסברים.
“שמונה פסיכיאטרים שונים אבחנו אצלי פוסט טראומה בעקבות השירות הצבאי. טופלתי בכדורים פסיכיאטריים, כמו ציפרלקס וקלונקס. לבסוף החלטתי להגיש תביעה למשרד הביטחון, כדי שייקחו אחריות על מה שאני מרגיש יום יום, שעה שעה.
“משרד הביטחון החליט להקשיב אך ורק לחוות הדעת של ד”ר אהוד רוזיצקי, פסיכיאטר מטעמו, שבניגוד לכל חווֹת הדעת שהגשתי, קבע שאני לא סובל מפוסט טראומה, ושאין קשר סיבתי בין השירות הצבאי שלי לבין מה שאני סובל ממנו.
“עם ישראל היקר, שחוזר עכשיו הביתה מהצבא ומהעבודה, שבכל רגע נתון שומר עלינו ומקריב את חייו למעננו כדי שכולנו נחיה פה בשלום, תסתכלו לי בעיניים ותגידו לי: זה נראה לכם הגיוני?”
בתוך שעות ספורות קיבל דור אלפי שיתופים, לייקים ותגובות, שפתחו תיבת פנדורה. חיילים משוחררים פוסט טראומטיים סיפרו כי לא הוכרו על ידי משרד הביטחון לאחר שנבדקו אצל ד”ר רוזיצקי. דור ושני צעירים במצבו, שתביעתם לקבל הכרה כנכי צה”ל נדחתה בגלל חוות הדעת של רוזיצקי, הגישו למשרד הבריאות תלונה רשמית נגד הרופא, אך עד היום לא קיבלו מענה האם התלונה נבדקה.
ד”ר רוזיצקי הוא מומחה לפסיכיאטריה, מנהל מרכז בריאות הנפש “לב רעות” של שירותי בריאות כללית במודיעין מכבים רעות. ב־11 השנים האחרונות הוא משמש גם יועץ פסיכיאטר לחוות דעת משפטיות עבור משרד הביטחון.
מאז היום שבו פרסם דור את הסרטון, אנחנו עוקבים מקרוב אחרי מקרים נוספים של חיילים משוחררים שאובחנו כפוסט טראומטיים בעקבות אירועים שחוו בצבא. האבחונים באותם מקרים נעשו בידי פסיכיאטרים בקופות החולים, במרפאות לבריאות הנפש שעובדות עם משרד הביטחון וביחידה לתגובות קרב של צה”ל – ולמרות זאת, הם לא הוכרו כנכי צה”ל, בגלל חוות דעת שכתב פסיכיאטר מטעם משרד הביטחון ובמימונו: ד”ר אהוד רוזיצקי.
בכל המקרים שלל רוזיצקי את קיומה של פוסט טראומה, וייחס את מצבם הנפשי של הנבדקים לאירועים קשים שחוו לפני הגיוס, כמו גירושי הורים, הפרעות קשב וריכוז או אלימות בתוך המשפחה. אולם, אם גרסתו של הרופא נכונה, והסיבה למצבם הנפשי של החיילים נעוצה באירועים מלפני הגיוס – איך ייתכן שאצל אף אחד מהם לא אובחנה שום בעיה לפני הגיוס? איך ייתכן שכל החיילים קיבלו פרופיל 97, הפכו ללוחמים, וסיימו את השירות כחיילים מוערכים?”.
לידי “שישבת” הגיע מסמך שהעביר אגף השיקום לרוזיצקי, ובו דגשים הקשורים בעברו של הלום קרב שהופנה אליו. במסמך כתב נציג אגף השיקום, בכתב יד: “לד”ר אהוד רוזיצקי, נא לשים לב להערות קצינת התגמולים”.
בהערות של קצינת התגמולים במסמך נכתב: “לנ”ל אין תעודת בגרות. לפי התיעוד שנאסף, ניתן לראות כי היה בטיפול פסיכולוגי בתיכון על רקע בעיות התנהגות. הורחק מספר פעמים מבית הספר והיה מעורב בקטטות. אחרי השירות עבר אירוע חבלתי ונפגע בראשו. בשאלון קליטה לגדוד, ציין הזכאי כי יש לו בעיות הסתגלות עקב בעיות בבית”.
למרות שבתיקו הרפואי של הלום הקרב נמצאו מסמכים מפסיכיאטרים שאבחנו אצלו פוסט טראומה (PTSD) עקב השירות הצבאי, רוזיצקי אבחן אותו כבעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית, וקבע כי יש תסמיני PTSD חלקיים מאירועים בשירותו הצבאי. האיש ערער לבית המשפט על החלטת אגף השיקום.
לאחרונה, שלוש שנים וחצי לאחר ההחלטה, כשרוזיצקי נדרש להגן על חוות דעתו בבית המשפט, הוא חזר בו מהאבחנה הראשונית, תוך הסתמכות על אותם מסמכים רפואיים שהיו בידיו בעת הגשתה בזמנו, ובלי שנפגש שוב עם הלום הקרב. וכך כתב: “מתוך קבלת האבחון הנוירופסיכולוגי, הכולל אבחנה של PTSD וסקירת כל חומר הסימוכין, אני מקבל וממליץ על קביעת אבחנה של הפרעת PTSD בקשר גרימה ישיר”.
דור הזנפראץ מחייך חיוך מריר. “גם אצלי קבע רוזיצקי שיש לי הפרעת אישיות נרקיסיסטית ושלל פוסט טראומה בעקבות השירות. גם אצלי הוא טען בחוות הדעת שלו שבאתי לצבא דפוק מהבית, למרות ששירתתי שירות מלא בפרופיל 97. לי אין כסף להגיש ערעור ולהילחם על האמת שלי בבית משפט. אני לא מבין איך משרד הביטחון, שחרט על דגלו את הסיסמה שלא מפקירים פצועים בשטח, עושה בדיוק את ההפך. איך המדינה שולחת חיילים לשדה הקרב, וכשהם חוזרים ממנו פצועים ומדממים, היא מפקירה אותם לגורלם”.
שבע שנים של סיוט
עד לפני כמה חודשים נדד דור (28) בין הבתים של אמו, סבתו וחברתו דניאל. מאז פברואר 2020 הוא חי על קצבת ביטוח לאומי, שהכיר בו כנכה נפשית ופסק לו 100 אחוזים אובדן כושר עבודה ו־40 אחוזים נכות נפשית, בעקבות הפוסט טראומה. לפני כמה חודשים מצבו הנפשי התדרדר והוא עבר להתגורר בגפו בדירה שכורה ביישוב תל עדשים שבעמק יזרעאל. דור לא עובד, מטופל בקנאביס רפואי ומנסה לשרוד כל יום מחדש.
במבט ראשון הוא נראה נעים, רגוע. אבל כשמבקשים ממנו לספר את מה שעבר בצבא, דיבורו הקולח נעצר, הוא זז בחוסר שקט על הכיסא ומתגרד בידיו, ומעיניו ניבט מבט חלול. כשטון הדיבור שלו עולה, הוא נבהל, מתעשת, ומבקש לעשות הפסקה קצרה לעישון הקנאביס הרפואי, שמרגיע אותו.
כבר כמעט שבע שנים שהוא חי בסיוט שלא נגמר. המראות הקשים שהוא סוחב מאז קיץ 2014 משתלטים על נפשו, מוחו וגופו, ולא נותנים לו להתקדם צעד אחד מחוץ לבסיס המופגז שבו שירת. לכל מקום שאליו הוא הולך, ההפגזות המאיימות על חייו הולכות איתו. הוא ניתק את כל הקשרים החברתיים שהיו לו, וחי בשגרה של התקפי חרדה אינסופיים.
החלומות לטיול בחו”ל וללימודי מוזיקה נגנזו כבר מזמן, ועם קבלת המכתב מאגף השיקום, נגוזה גם התקווה לשיקום. הוא קיווה לקבל מימון לטיפולים הרפואיים, תשלומים עבור הקנאביס הרפואי וקצבה כספית למחיה. היום הוא רק רוצה שמבצע צוק איתן ייצא לו מהראש.
“החשיפה בפוסט הזה היתה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיים. אם היו מבקשים ממני לרוץ עירום ברחוב, זה היה יותר קל. כשקיבלתי את המכתב ממשרד הביטחון הרגשתי כאילו ירו לי בראש, וגם עשו וידוא הריגה.
“לא הצלחתי להבין איך, על סמך חוות דעת אחת, שסותרת את כל חוות הדעת שכתבו פסיכיאטרים בכירים, משרד הביטחון קובע שאין לי פוסט טראומה, ושלא הוכח קשר סיבתי בין תנאי השירות הצבאי שלי למצבי הנפשי”.
ד”ר רוזיצקי תלה את מצבו הנפשי של דור בגירושי הוריו כשהיה בן 16. אבל פסיכיאטרים אחרים שבדקו אותו סברו אחרת. בספטמבר 2017 קבע הפסיכיאטר ד”ר ליאוניד גרודיצקי ממכבי שירותי בריאות כי דור הוא פוסט טראומטי בעקבות שירותו הצבאי. במארס 2018 קבע הפסיכיאטר רם ברנדר מהמרפאה לבריאות הנפש של צה”ל בצריפין (מרפ”א 8282) כי דור סובל מפוסט טראומה בעקבות השירות הצבאי, והמליץ על הורדת הפרופיל ל־21 באופן קבוע.
ב־27 ביוני 2018 ביקש דור ממשרד הביטחון שיכיר בו כנכה צה”ל. במשך שנה ביקש ממנו המשרד להמציא עוד ועוד מסמכים שמוכיחים שהוא אכן שירת במקום שהוא אומר, וביקש ממנו להביא חוות דעת מהמפקדים שלו שיאשרו זאת. דור חרש את הארץ וסיפק את כל המסמכים המבוקשים.
באוקטובר 2018 קבע גם הפסיכיאטר ד”ר ולדימיר גולדין ממכבי כי דור סובל מפוסט טראומה, והמליץ על נטילת תרופות מסוג טגרטול וציפרלקס. קביעה זו אוששה גם על ידי הפסיכיאטרית ד”ר טטיאנה דובינסקי מקופת חולים מכבי, במארס 2019. דובינסקי המליצה לדור לפנות לייעוץ רפואי בצה”ל לגבי מסגרת מתאימה לטיפול בפוסט טראומה.
במאי 2019 כתב ד”ר אמיל בירמן מבית החולים רמב”ם, באופן חד משמעי: “תסמונת פוסט טראומטית מלאה עם פגיעה חמורה בתפקוד, לא כשיר לעבודה מפרנסת”.
“אין לי כסף לערער”
בקיץ 2019 קיבל דור מכתב מקצין התגמולים באגף השיקום, שמפנה אותו לקבלת חוות דעת אצל הפסיכיאטר ד”ר אהוד רוזיצקי. דור נבדק על ידי רוזיצקי ב־18 ביולי.
ב־28 באוגוסט שיגרה אליו קצינת התגמולים באגף השיקום את המכתב שבו נדחית בקשתו, בהסתמך על חוות הדעת של רוזיצקי. וכך כתבה:
“הגעתי למסקנה כי על פי תוצאות הבדיקה עולה כי אינך לוקה ב־PTSD. לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותך הצבאי לבין מצבך הנפשי. החלטתי התקבלה על בסיס החומר העובדתי והרפואי שעמד בפניי, ולרבות חוות הדעת של ד”ר רוזיצקי מיום 18 ביולי. אין בכך כדי לאשר את הטענות העובדתיות שהועלו על ידך”.
חוות הדעת של הרופא לא צורפה למכתב. רק אחרי פניות חוזרות ונשנות לאגף השיקום, היא נשלחה אליו. רוזיצקי כתב כי “מר הזנפראץ דור סובל מהפרעת אישיות עם מאפיינים נרקיסיסטיים וגבוליים והפרעה דיכאונית לאור מצבו הנוכחי בחייו. מר הזנפראץ אינו סובל מהפרעת PTSD או כל הפרעה נפשית אחרת הקשורה לשירותו הצבאי הסדיר, בפרט שירותו במבצע צוק איתן. במהלך המבצע הוא שירת בתפקיד עורפי מוגן בחמ”ל רפואה בבסיס בשטח ישראל, אך לא נחשף לאירועי קרב חריגים. לאור זאת, אין קשר בין שירותו הצבאי הסדיר לבין מצבו הנפשי הנוכחי”.
דור קרא את חוות הדעת והתקשה להאמין. “אם אין קשר לשירות הצבאי, למה אני יושב בבית חמש שנים, וכל רעש שאני שומע – צעקה של ילד, חריקה של אופנוע, צפצוף של מכונית – אני מרגיש שנופלים עלי טילים? למה הגוף שלי מתכווץ, דפיקות הלב שלי מואצות, אני מתכסה בזיעה, ורק מחפש איפה לקבור את עצמי עד שהכל יעבור? למה, כשבמערכת הכריזה של בית הספר שלידו גרתי ביקשו מהילדים להיכנס לכיתות, אני שמעתי שמבקשים מהם להיכנס למקלטים?
“אין לי חיים. אני תקוע ברגע ההוא שבו נפלו על הבסיס שלי יותר מ־300 פצמ”רים וטילים, שכמעט הרגו אותי. מה נסגר איתם? איך רופא בישראל, שנשבע להציל חיים, מצליח לישון בלילה אחרי שהוא יודע שחוות הדעת שלו תמנע ממני שיקום וטיפול?”
מה עשית כשקיבלת את חוות הדעת?
“התקשרתי למרפאה של ד”ר רוזיצקי, רותח מזעם. רציתי להתעמת איתו, אבל המזכירה לא הסכימה לתת לי לדבר איתו. התחלתי לצעוק עליה בטלפון, אמרתי לה שגם להם יהיה רע כמו שלי רע. אני לא אדם אלים, זה היה ביטוי של מצוקה איומה.
“ד”ר רוזיצקי הגיש נגדי תלונה במשטרה על איומים. עצרו אותי לחקירה, ועוד באותו יום שוחררתי בערבות. מאז לא שמעתי מהם. את יודעת מה זה בשביל אדם כמוני להיות במעצר ובחקירה? אם לא דניאל, ששילמה עבורי את הערבות ואת עורך הדין, הייתי עדיין שם”.
למה אתה לא מערער על חוות הדעת?
“כדי לערער על החלטה של משרד הביטחון אני צריך עורך דין, שייצג אותי בבית משפט. אין לי כסף לזה. אני לא עובד, ואין לי הכנסה. ההורים שלי עוזרים לי. בימים הקרובים אמור להשתחרר לי הפיקדון האישי מהשירות הצבאי, 25 אלף שקל. אם לא משתמשים בכסף, אחרי חמש שנים ניתן לפדות אותו. הסכום הזה מציל אותי, אחרת קרוב לוודאי שהייתי מוצא את עצמי ברחוב. תחשבי כמה חבר’ה כמוני יש, שפשוט חיים פה מכוח האינרציה, בלי עתיד ובלי תקווה”.
“אני לא משוגע”
עבדאללה (שם בדוי), בדואי בן 35, נשוי ואב לילד בן שנה וחצי, מבין בדיוק מה עובר על דור. במארס 2004 הוא התנדב לשירות צבאי במשמר הגבול, שם שירת במשך שלוש שנים כלוחם. בין היתר שירת בגזרת רמאללה בתקופת ההתנתקות, ובקבוקי תבערה ואבנים הושלכו לעברו כמעט על בסיס יומיומי. צלפים ירו עליו, מטעני צינור ומטעני צד ניסו לפגוע בו, והוא ראה חברים שנפגעים לנגד עיניו. בשנת 2007 השתחרר מהצבא, וכעבור שנה גויס כאיש מילואים בתנאי קבע.
“עברתי קורס גששים, ועשיתי סיורים על ציר עזה. חיסלתי מחבלים שיצאו ממנהרה ורצו לחדור לקיבוץ נחל עוז. כשסיימנו את האירוע, אף אחד לא דיבר איתנו. כבר שם התחלתי להרגיש שמשהו בי משתנה, אבל לא ידעתי לשים את האצבע על מה שיש לי”.
מה חווית?
“לא הצלחתי לישון, לא היה לי תיאבון, כל הזמן הרחתי ריח של דם, והיו לי זרמים בכל הגוף. הרגשתי כאילו הגוף שלי רותח מבפנים. לא הספקתי להתאושש מהאירוע הזה, ואר.פי.ג’י שנורה על חבר שלי, סמל מהאוש אלבניאת, הורג אותו במקום”.
במבצע צוק איתן שירת עבדאללה כנהג האמר. “הפצמ”רים היו מתפוצצים לידנו כל הזמן, רק שבאחד הערבים היה פצמ”ר שהתפוצץ ממש קרוב אלי. כנראה התעלפתי, והחברים שלי פינו אותי לבית חולים ברזילי באשקלון. הייתי שם עד הערב, ושוחררתי בלי אבחנה של חרדה או פוסט טראומה.
“מאותו יום התחלתי להרגיש שאני לא יכול להיות בתוך מקומות סגורים. כשאני הולך לישון, אני רואה את הפנים של החברים שלי שנהרגו ויש להם כתמים שחורים על הרגליים. אני מנסה לחשוב על דברים אחרים ולגרום להם ללכת, ואז, כשאני כבר מצליח להירדם, אני חולם שהרס”ר שלי צועק עלי ‘נכשלת’, ‘נכשלת’. ואז אני מתעורר ולא מסוגל להפסיק לבכות”.
עבדאללה החל לסבול מסימפטומים פיזיולוגיים כמו כאבים בחזה, כאבי ראש חזקים ולחץ דם גבוה. באוקטובר 2015 הוא הגיע למיון בבית החולים סורוקה והתלונן על קושי להירדם, כאבים בגוף ולחץ בחזה. שם, לראשונה, עלתה ההשערה שמדובר ב־PTSD בעקבות השירות הצבאי.
בית החולים הפנה אותו לסדרת בדיקות אצל הפסיכיאטר ד”ר איתי בסר, היום מנהל מרפאת המבוגרים במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. ד”ר בסר אבחן אותו עם פוסט טראומה בעקבות השירות הצבאי.
“ברגע שאמרו לי פוסט טראומה, התחלתי קצת לקרוא על זה באינטרנט”, אומר עבדאללה. “לא ידעתי מה זה. פתאום אני רואה שכל מה שכתוב שם, יש לי. הבנתי שאני לא מדמיין ואני לא משוגע”.
הוא החליט להגיש תביעה לאגף השיקום במשרד הביטחון, שיכיר בו כנכה צה”ל. האגף שלח אותו לקבל חוות דעת מד”ר אהוד רוזיצקי, ועבדאללה עבר אבחנה אצל הפסיכיאטר.
ב־26 באוקטובר 2017 כתב רוזיצקי בחוות דעתו: “בבדיקה עולה רושם של העצמת תסמינים מגמתית, ולא התרשמתי ממצוקה נפשית אותנטית הקשורה לאירוע בצוק איתן. להערכתי הוא סובל מהפרעות חרדה, המתבטאות בהתקפי חרדה ותלונות סומטיות שונות, עוד קודם מהשתתפותו במבצע צוק איתן. לאור זאת, תנאי שירותו במבצע צוק איתן בשנת 2014 אינם קשורים בגרימה או בהחמרה של מצבו הנפשי הנוכחי”.
כשעבדאללה קיבל את המכתב ממשרד הביטחון, שלפיו, לאחר בחינת התיק ובהסתמך על חוות הדעת של ד”ר רוזיצקי הוחלט לדחות את תביעתו, הוא לא ידע את נפשו.
“הרגשתי שתקעו לי סכין בלב. כאילו אני רמאי ושקרן. גם ככה כל הזמן צוחקים עלי בכפר ואומרים לי, ‘גם התנדבת לצבא, וגם הצבא דפק אותך. עכשיו אין לך כלום'”, הוא פורץ בבכי.
לדברי עורך דינו, אריק ריביצקי, “הגישה של משרד הביטחון היא שהם לא מטפלים בחיילים, אלא מטפלים ברמאים שמנסים להוציא כסף מהמערכת. צריך לזכור שמדובר בבחור שהתנדב לצבא, לא היתה לו חובת שירות. כבר למעלה משלוש שנים הוא עובר מלחמת התשה מול אגף השיקום.
“בינואר השנה התקיים דיון הוכחות בבית משפט השלום בבאר שבע, בראשות השופט ברוך אזולאי. היה בידינו גם אבחון פסיכו־דיאגנוסטי, חוות דעת של הפסיכיאטר ד”ר גבריאל וייל, שקבע עוד ב־2017 שעבדאללה עומד בכל הקריטריונים של PTSD. כשחקרתי את ד”ר רוזיצקי, שאלתי אותו איך ייתכן שגם ד”ר בסר וגם ד”ר וייל קבעו חד־משמעית שעבדאללה אמין, ושהוא סובל מפוסט טראומה בגלל שירותו הצבאי.
“רוזיצקי הסביר בבית המשפט שהוא רופא משפטי, ולכן הוא ניגש יותר בחשדנות אל חוות הדעת שהוא צריך לכתוב. שאלתי אותו אם זה בדומה לרופאים בביטוח לאומי, והוא אישר. כשאמרתי לו שבביטוח לאומי קבעו שיש לעבדאללה פוסט טראומה, ולכן הוא מקבל היום קצבת נכות נפשית בגובה של 50 אחוזים, הוא השתתק ואמר שהוא חולק עליהם”.
“מתאמצים לראות את הלא”
עו”ד ארז יער, המתמחה בתביעות נגד משרד הביטחון, מסכים עם עו”ד ריביצקי. “במקום לראות מה כן קשור לשירות הצבאי, הם מתאמצים לראות את הלא. בכל השנים שבהן פגשתי הלומי קרב, ובכל מה שקשור לפוסט טראומה, מעולם לא פגשתי לוחם שהעצים משהו שהוא לא נכון”.
יער מכיר מקרוב את מלחמת ההתשה שעוברים חיילים עם פוסט טראומה מול אגף השיקום שבמשרד הביטחון. במשך שמונה שנים הוא נאבק כדי שערן (שם בדוי), הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה, יזכה לקבל הכרה כנכה צה”ל בעל פוסט טראומה.
“ערן שירת ביחידה מובחרת כחובש, ונאבק על חיי חבריו באחד הקרבות הקשים ביותר שהתחוללו שם. חלק מחבריו נהרגו מול עיניו, את חלקם הצליח להציל תחת אש תופת. בפברואר 2016 הוא נשלח על ידי אגף השיקום לחוות דעת אצל ד”ר רוזיצקי, שקבע שאין קשר לשירות הצבאי.
“אני ידוע כאחד שלא מוותר בקלות. כשערערתי על הקביעה בבית משפט השלום, רוזיצקי חזר בו באופן חלקי, ואמר שרק חלק מהפוסט טראומה ניתן לשייך לשירות. למרות זאת, בית המשפט קבע ששני שליש הם פוסט טראומה מהשירות, ושליש שייך לאפיזודה אחרת בחייו של ערן.
“לא הסכמתי לוותר. ערערתי לבית המשפט המחוזי, וערן קיבל הכרה של 100 אחוזים בפוסט טראומה עקב השירות הצבאי. רק דמייני לעצמך מה היה קורה אם אף אחד לא היה שם כדי להילחם את המלחמה הזאת מול אגף השיקום ומול חוות הדעת של הפסיכיאטר”.
לדברי עו”ד אלי סבן, “השימוש בחוות דעת של רופא מטעם משרד הביטחון כדי להדוף תביעות הוא שיטה מוכרת. במהלך כל שנות עבודתי בתביעות מול משרד הביטחון ראיתי את התופעה הזאת. בכל פעם יש את הרופא התורן שמיישר קו עם משרד הביטחון כדי שהתביעות יידחו.
“לפני מספר שנים פגשתי פסיכיאטרית, שסיפרה לי שמשרד הביטחון הפסיק להפנות אליה נבדקים לחוות דעת, כי היא אישרה יותר מדי תביעות, מה שחייב את משרד הביטחון להכיר בתובעים כנכי צה”ל. זה לא מקרי שהצטברו אצלכם מספר רב של פניות שמפנות אצבע מאשימה כלפי ד”ר רוזיצקי. לא פעם ולא פעמיים סתרתי חוות דעת שלו בבית המשפט, והשופטים שללו את חוות דעתו ואימצו את חווֹת הדעת שהגישו התובעים”.
סבן מביא לדוגמה משפט שנערך בבית משפט השלום בירושלים בשנת 2015. “ייצגתי שם את ד’, שעבר תאונת דרכים בעת שירותו הצבאי, כשנהג ברכב שטח והתהפך. הוא סיפר שהזיכרונות מהתאונה רודפים אותו כל הזמן, שהוא נמנע מלנהוג בכבישי שטח שמזכירים לו את קולות החצץ ששמע כמה שניות לפני התאונה, נמנע מנסיעה באזורים עם נוף מדברי, פוחד לנסוע באוטובוסים וסובל מחרדה.
“ד”ר רוזיצקי קבע בחוות הדעת ש־ד’ לא סובל מפוסט טראומה, ושהתנודות במצב הרוח, העצבנות, הפרעות השינה והירידה בתפקוד קשורים בתסמונת שלאחר חבלה מוחית, שקרתה לפני השירות הצבאי.
“פנינו לבית המשפט וערערנו על הקביעה. השופט יואל צור קיבל את הערעור. הוא קבע שאין שום ראיה שמצביעה על בעיה נפשית אצל המערער. למעשה, כשהוא נפצע, הוא היה לקראת סיום קורס קצינים, כך שהיה כשיר לגמרי”.
אם לא היה לו כסף לשכור עורך דין לטובת הערעור, הוא היה מופקר לגורלו?
“נכון מאוד”.
“כמו אונס חוזר”
עו”ד רינת גולד גזית, העוסקת בייעוץ בנושא זכויות נכי צה”ל, שימשה בשנים 2005-1998 היועצת המשפטית של אגף השיקום במשרד הביטחון. לדבריה, במשרד עושים הכל כדי להדוף תביעות של הלומי קרב.
“כשעבדתי במשרד הביטחון, ראיתי מקרוב איך הדברים עובדים, ועדיין המצב לא היה גרוע כמו שהוא היום. גם אז היתה חשדנות כלפי התובעים, אבל הנחת היסוד גרסה שמכירים בתביעה גם אם יש ספק קל. היום, לצערי, הנחת היסוד של המשרד היא שכל אחד שמגיש בקשה לתביעה הוא שקרן, ועכשיו שיוכיח שהוא לא. אני חושבת שזאת טעות. אם במשפט הפלילי אומרים שעדיף שיהיה פושע אחד בחוץ מאשר אדם חף מפשע אחד בכלא, קל וחומר עם נכי צה”ל והלומי קרב: עדיף שיהיה מתחזה אחד שמשרד הביטחון הכיר בו שלא בצדק, מאשר הלום קרב אחד שיסתובב ברחובות ללא טיפול וללא הכרה כנכה.
“מהמקרים שראיתי, מדובר בדפוס שחוזר על עצמו. המומחה מטעם משרד הביטחון לוקח את כל מארג החיים של התובע והופך אותו לסיבה שבגללה הוא סובל מפוסט טראומה, ולא לתוצאה. לדוגמה, אם מגיע הלום קרב, שבמשך שנים לא היה מאובחן, ניסה להקים עסקים ונכשל, התגרש כמה פעמים, ויש לו התפרצויות זעם שהובילו למעצר – המומחה מטעם משרד הביטחון יגיד שיש לו בעיה נפשית, שבגללה הוא לא הצליח בכל מה שעשה בחיים. ככה מתישים את התובע, שממילא מגיע לכל התהליך עם כוחות נפשיים אפסיים. בונים על זה שאנשים יתייאשו בדרך.
“הטראומה של ההליכים מול משרד הביטחון היא כמו אונס חוזר. אנשים נקרעים בין העובדה שרק אתמול הם היו מוכנים למות למען המדינה, והיום הם צריכים לתבוע אותה.
“במדינת ישראל יודעים שבפוסט טראומה יכולה להיות הדחקה, היזכרות או התעוררות מאוחרת. כשהיא מגישה תביעה בשם נפגעי תקיפה מינית, היא משתמשת בטיעון הזה כדי להצדיק את העובדה שהתלונה הוגשה שנים רבות לאחר מעשה התקיפה. אז למה כשהמדינה היא הנתבעת, היא דוחה את העובדה הזאת, ומשתמשת בזה נגד התובע?”
אולי הבעיה נעוצה בעובדה שמשרד הביטחון מסתמך על פסיכיאטר מטעמו ולא על חוות דעת עצמאיות.
“להסתמך על פסיכיאטר־מטעם זה לגיטימי, השאלה היא אם הם באמת בודקים בלב פתוח ובנפש חפצה. האם נותנים משקל לחוות דעת של פסיכיאטרים, שמכירים את התובע ומטפלים בו שנים, או שמעבירים מסר לפסיכיאטר־מטעם, שהוא צריך לחפש מתחת לאדמה סיבות כדי לא להכיר בתובע כמי שסובל מפוסט טראומה בעקבות השירות הצבאי?
“לצערי, ניסיוני רב־השנים מלמד אותי שחוות הדעת של הפסיכיאטר מטעם משרד הביטחון הפכה לכלי כדי להדוף תביעות, ולא זאת אמורה להיות המטרה. אני חושבת שאם העסקת רופאים לצורך חוות דעת עבור משרד הביטחון היתה לזמן קצוב, היינו רואים פחות חווֹת דעת מוטות. כי אם אותם פסיכיאטרים היו יודעים שמותר להם לכתוב חווֹת דעת לתקופה של ארבע או חמש שנים, ושאחר כך הם חוזרים לשוק העבודה – סביר להניח שהם היו דואגים לשמר את שמם הטוב, ולא מבזים את עצמם באופן כזה”.
כמה כסף חוסך אגף השיקום על כל תובע שנדחה?
“קשה לחשב באופן מדויק, כי זה תלוי באחוזי הנכות שנפסקים ובסל השיקום. להערכתי מדובר בעשרות אלפי שקלים בשנה”.
“מתח משתק”
גיא ואנונו (37) מיבנה, אחד ממאות המגיבים לפוסט של דור, הסכים להיחשף בכתבה בגלוי. “אין לי מה להסתיר”, הוא אומר, “מי שצריך להתבייש הם המדינה, שזנחה אותי, וד”ר רוזיצקי”.
לראיון הוא בא עם קלסר עמוס במסמכים, שמסכמים את כל חוויות חייו מרגע שהשתחרר מהצבא. הוא רזה מאוד ביחס לגובהו, עיניו שקועות ועצמות לחייו בולטות. מדבר בשקט, כמעט מתנצל שהוא צריך לחשוף אותי לדברים הקשים שעבר בצבא. גם הוא, בדומה לדור, מצא את עצמו מנותק מכל בני גילו. את החלום להיות וטרינר זנח כבר מזמן, והיום הוא בעיקר נאחז בכלבים שלו, אנה, זאוס ואווה.
“הייתי ילד נורמטיבי, חברותי ורגיל. למדתי בבית הספר היסודי ביאליק ביבנה, ואת הלימודים העל־יסודיים סיימתי בתיכון גינסבורג במגמת עיצוב גרפי, עם בגרות חלקית. הוריי התגרשו כשהייתי בן 16. זה היה עצוב, אבל אני לא זוכר קשיים מיוחדים שנלוו לזה.
“באוגוסט 2002 התגייסתי לגדוד שמשון (היום חלק מחטיבת כפיר; מ”י). סיימתי מסלול של לוחם, נשלחתי לקורס חובשים, שבסיומו הפכתי להיות חלק מהחפ”ק של מפקד פלוגת החוד. אלה היו ימים סוערים, בתקופת האינתיפאדה השנייה. הייתי באזור עזה, וכל הזמן היו חדירות מחבלים ופיגועים של חגורות נפץ. כחובש בחפ”ק של המ”פ הייתי תמיד בין הראשונים שמגיעים לזירות פיגוע.
“במקרה אחד הגיעו מחבלים בשני ג’יפים למחסום ארז. אחד היה ג’יפ תופת, ששוכפל כך שייראה בדיוק כמו ג’יפ צה”לי, והוא התפוצץ. מהג’יפ השני ירדו שני מחבלים, שהתחילו לירות על החיילים שבמחסום. הש”ג הצליח להרוג את שניהם, ואני התבקשתי להגיע עם אלונקה ולפנות אותם. כשהגעתי לשם, ראיתי את כל הראש שלהם פתוח ומרוסק על הכביש, ופשוט לא יכולתי להתקרב.
“כחובש יוצא לך לראות הרבה חלקי גופות, וזה עושה קיטוע במוח. אתה לא מספיק לעבד את מה שחווית, וכבר מגיע עוד אירוע. השגרה הזאת של מתח אינסופי שחקה אותי, אבל אפשר להגיד שאת הסדיר עוד עברתי בסדר”.
גיא השתחרר במארס 2005, עבד במשך שנה כמלווה טיולים של בתי ספר, ובאביב 2006 יצא לטיול הגדול במזרח הרחוק. הספיק לבקר בתאילנד, בנפאל ובהודו, עד שאחרי ארבעה חודשים, חבר שלו קיבל צו 8. “הבנתי שהמצב בארץ מתחמם, ושעומדת לפרוץ מלחמה. התקשרתי הביתה, ואמרו לי שגם אני קיבלתי צו 8. בלי לחשוב לרגע, שילמתי 100 דולר על הקדמת החזרה לארץ, אספתי את החפצים ועליתי על מטוס הביתה”.
ב־23 ביולי 2006 הוא גויס למילואים ונשלח לפלוגת חובשים חטיבתית של הנח”ל. את השבועיים הראשונים העביר באימונים, ואז הועבר צפונה, ובמבצע מוסק הונחת בתוך לבנון.
“באחד הלילות נכנסנו לכפר פארון. אני הייתי מצוּות לפלוגת חיל הקשר של הנח”ל. המשימה שלנו היתה להשתלט על בתים מלאים במחבלים. זה הרגיש כמו בתוך משחק מחשב. טור ארוך של חיילים, שצועדים בחושך מוחלט, מעלינו מטוסים, וברקע שומעים כל הזמן צרורות של מחבלים שיורים, וחיילים שלנו צועקים את הצעקות האחרונות שלהם. אתה מרגיש כמו צאן לטבח. יודע שעוד מעט הכדורים יפגעו בך, אבל לא יודע מתי. המתח הזה משתק.
“כשהגענו לאחד הבתים, פשוט ישבתי באחת הפינות, מכווץ בתוך עצמי, וחיכיתי למוות. למחרת אמרתי לפרמדיק שאני רוצה לצאת, שאני לא מתפקד. הוא ראה את המצב שלי, ולקחו אותי לנקודת איסוף פצועים באחד הבתים.
“אם בכפר חשבתי שאני מת, בנקודת האיסוף הרגשתי שהגעתי לגיהינום. בפינה אחת של הבית היו מרוכזים כל ההרוגים, השתדלתי לא להסתכל. בפינה אחרת כל הפצועים קשה, ובפינה נוספת כל הפצועים קל. היה המון דם מסביב והמון צעקות. אתה רק מחכה שהסיוט הזה ייגמר.
“אני זוכר שהתחננתי שכבר יפגע בי כדור ויהרוג אותי. הייתי אומר לעצמי, יאללה, אלוהים, תן לי כבר כדור בראש, שחרר אותי מזה. כשפינו אותי לבית החולים בנהריה, ומשם לפוריה שבטבריה, שמתי לב שבמשך 36 שעות לא אכלתי כלום”.
בבית החולים פוריה נבדק גיא על ידי הפסיכיאטרית ד”ר לודמילה קבאשה, שקבעה כי הוא סובל ממתח וחרדה ושומע צלילים של קרב. היא שחררה אותו הביתה והפנתה אותו למעקב בר”ם 2.
“יושב באוטו ובוכה”
“בחודשים הראשונים אחר כך הכל היה בסדר”, מספר גיא. “לא הרגשתי שאני באיזושהי מצוקה מיוחדת. בפברואר 2007 החלטתי לנסוע לאנגליה, לעבוד במכירות של צעצועי ילדים במרכז קניות. במשך חודשיים עברתי בין כמה חברות, אבל לא מצאתי בהן את מקומי. חזרתי לארץ.
“התחלתי לעבוד בפיצרייה בראשון לציון, ואחרי חצי שנה קניתי אותה עם שותף. הרגשתי שאני הופך להיות יותר ויותר עצבני וחסר סבלנות, אבל עדיין לא שייכתי את זה למלחמה”.
בשנת 2010, אחרי שלוש שנים שבהן ניהל את הפיצרייה, הוא נכנס לסופר השכונתי כדי לקנות משקאות עבור הפיצרייה. “אחת העובדות שם טענה שאני עושה קנייה סיטונאית ואסור לי, וצעקה לי ‘גנב’, כדי שהמאבטחים לא יאפשרו לי להשלים את הקנייה. הרגשתי מושפל ופגוע.
“בזמן שהמאבטחים התקרבו אלי, התחלתי לנופף בידיים לכל עבר, ודחפתי את אחת העובדות. כשחזרתי לפיצרייה, באו שוטרים ולקחו אותי לחקירה. בסוף החקירה שוחררתי, והורו לי להתרחק מהסופר ומאותה עובדת. עמדתי למשפט וקיבלתי 100 שעות של עבודות לשירות הציבור.
“עורך הדין שייצג אותי היה הראשון שעשה את החיבור של ההתנהגות שלי לפוסט טראומה, ושלח אותי לבדיקה אצל הפסיכיאטר המחוזי בבאר יעקב וליחידה לתגובות קרב בתל השומר, שמטפלת בחיילים לשעבר שסובלים ממצוקה נפשית.
“ב־19 במארס 2012 קיבלתי מהיחידה לתגובות קרב את סיכום ישיבת ההערכה שעשו לי. בישיבה היו נוכחים ארבעה רופאים, ומי שביצעה את ההערכה היתה ד”ר יעל שובל. ליד סעיף האבחנה הם כתבו: ‘PTSD כרוני’. הם המליצו שאבדק במרפאת מילואים כדי לקבל הערכה של הכשירות שלי לשירות עתידי, ושאעבור טיפול ליד מקום מגוריי או דרך משרד הביטחון.
“אחרי האירוע בסופר, היתה לי התפרצות אלימה בסניף של רשת אלקטרוניקה. אחר כך זה קרה לי עם נהג בכביש, שפגע בי מאחור וירד לצלם אותי. אחרי כל אירוע כזה אני יושב בתוך האוטו ובוכה.
“ואז מתחילה ההימנעות. אני עוזב את הפיצרייה עם חובות, למזלי אבא שלי נכנס במקומי. אני מצמצם יציאות מהבית, מצמצם מפגשים חברתיים, לא הולך לשום אירוע משפחתי. פשוט מסתגר בתוך הבית”.
בעודו מנסה לעכל את האירועים, קיבל גיא זימון למילואים. הוא ביקש לראות קב”ן. הקב”ן, ד”ר איגור טימינסקי, פסיכיאטר מומחה, קבע: “אובחן כסובל מפוסט טראומה עם ביטויי התנהגות אלימה. לא מתאים לשירות מילואים פעיל”. במאי 2012 נקבע לגיא פרופיל 21 נפשי, והוא קיבל פטור משירות מילואים פעיל.
ב־31 במארס 2014 הגיש גיא תביעה למשרד הביטחון. המשרד הפנה אותו אל הפסיכיאטרית ד”ר יהודית גונופולסקי, מומחית לפסיכיאטריה. היא רשמה לו טיפול בכדורים פסיכיאטריים מסוג סרוקוול, מירו וציפרלקס, והמליצה לתת לו רישיון לקנאביס רפואי. אגף השיקום שילם עבור הכדורים, אך סירב לממן את עלות הקנאביס הרפואי, וגיא נאלץ לרכוש אותו מכיסו.
ב־22 בפברואר 2016 כתבה ד”ר גונופולסקי חוות דעת, שבה קבעה: “גיא סובל מ־PTSD, ישן ארבע שעות בלילה, סובל מחלומות זוועה. קיימים גם סימנים אחרים של פוסט טראומה”.
אגף השיקום שלח את גיא לאבחון אצל ד”ר אהוד רוזיצקי. הוא נבדק אצלו ב־20 בדצמבר 2016. אחר כך כתב רוזיצקי: “מר ואנונו אינו סובל מהפרעה של PTSD, ואין עדות לתסמיני חודרנות ופולשנות (זיכרונות מהאירוע וביעותי לילה שמופיעים בצורה לא רצונית; מ”י), הנדרשים לקביעת אבחנה. האבחון מצביע באופן ברור ומפורש על העצמת תסמינים והגזמה. להערכתי, התנהלות זאת הביאה לאבחנה שגויה של PTSD על ידי הפסיכיאטרית המטפלת. אין קשר בין שירותו הצבאי בסדיר ובמילואים לבין מצבו הנפשי הנוכחי”.
גיא קרא את הדו”ח של רוזיצקי ונדהם. “את מבינה מה הוא עשה פה? הוא, שראה אותי בקושי שעה, קבע שהפסיכיאטרית שטיפלה בי במשך שנתיים, רופאה שאגף השיקום היפנה אותי אליה, שגתה באבחנתה. מעבר לזה, הוא ציין שאני סובל מהתנהגות אימפולסיבית ותוקפנית וסף גירוי נמוך, וכתב שהתסמינים הללו התחילו עוד לפני הגיוס. אשמח לדעת מאיפה הוא הביא את זה. איפה המסמכים שמגבים את מה שהוא אומר.
“חוץ מזה, אם אני כל כך דפוק, עם כל כך הרבה בעיות, איך זה שגויסתי לשירות קרבי? איך זה שהייתי חובש? ואיך זה שקיבלו אותי בזרועות פתוחות כשבאתי להילחם במלחמת לבנון?”
“הפגיעה השקופה”
PTSD היא הפרעת דחק פוסט טראומטית, המתפתחת בעקבות חוויית אירוע שמסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של האדם. רבים נוהגים לכנותה “הפגיעה השקופה”, שכן היא לא נראית כלפי חוץ. הטראומה יכולה להיגרם ממעורבות ישירה באירוע או חשיפה ישירה אליו, ולעיתים אפילו משמיעה על אירוע כזה וחשיפה אליו באמצעות המדיה. לדוגמה – מעורבות בתאונת דרכים, לידה, היריון קשה, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית וכדומה. האירוע לא חייב להיות קיצוני; מספיק שהוא יהיה מעורר אימה, כמו הודעה על קרוב משפחה שמת או אפילו חוויית נטישה.
סימפטומים שעשויים להעיד על קיומה של פוסט טראומה הם פחד, חרדה, חוסר אונים, הסתגרות, ניכור לסביבה והימנעות מכל מצב שבו יש שחזור של הטראומה או עוררות שלה.
מנתונים שסיפק משרד הביטחון בשנת 2017 עולה כי באגף השיקום של המשרד טופלו אז 4,649 אנשים, שהוכרו כנכי צה”ל בדרגות חומרה שונות בעקבות הפרעת פוסט טראומה. חלקם מקבלים, נוסף על הטיפולים, גם קצבה חודשית. למרות פניותינו למשרד הביטחון, עד לרגע זה לא סופקו נתונים לגבי מספר התביעות שהוגשו על ידי אנשים פוסט טראומטיים בבקשה להכיר בהם כנכים. על פי ההערכות של פסיכיאטרים וחוקרי פוסט טראומה, מדובר במספר גדול בהרבה מאלה שזכו לבסוף להכרה.
לדברי פרופ’ חיים קנובלר, לשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה”ל וכיום יועץ לענייני בריאות הנפש בארגון נכי צה”ל, קשה לאמוד את מספר הלוקים בהפרעה פוסט טראומטית.
“ראשית, נפגעים שמצבם הוא הקשה ביותר, בייחוד אלה שאין להם משפחה תומכת ובעלת אמצעים, מתקשים לעמוד על זכויותיהם. שנית, הסטיגמה החברתית, שעדיין קיימת כלפי נפגעים של תגובות קרב, גורמת לאנשים שסובלים מהתופעה להתבייש לספר על כך. ושלישית – אין תהליך של חיפוש נפגעים ב־PTSD, אלא להפך: הניסיון של אגף השיקום להדוף פניות להכרה גורם לרתיעה של נפגעים מלהגיש תביעות.
“יתרה מכך: בדיון בכנסת, כאשר שאלתי את קצינת התגמולים של משרד הביטחון איך ייתכן שאנשים שטופלו ביחידה לתגובות קרב ואובחנו כפוסט טראומטיים נדחו כשהגיעו לאגף השיקום – היא טענה שהדברים אינם נכונים ולא ייתכנו. גם כשאמרתי לה שאני באופן אישי כתבתי חווֹת דעת לנפגעים כאלה, היא טענה שאינני צודק”.
פרופ’ אמריטוס זהבה סולומון, לשעבר ראש ענף מחקר במערך בריאות הנפש בצה”ל, כלת פרס ישראל לשנת 2009 וכלת פרס א.מ.ת. (אמנות, מדע, תרבות) לשנת 2016, אומרת כי על פי מחקרים מקיפים שעשתה במהלך השנים, רק שיעור קטן של פוסט טראומטיים פונים לקבלת עזרה, “כך שברור לנו שמי שכבר פונה – זה רק קצה־קצהו של הקרחון”.
סולומון חקרה מאות הלומי קרב ממלחמת לבנון הראשונה, ומולם קבוצת ביקורת של חיילים מיחידות קרביות, שאין אצלם יסוד לפגיעה נפשית (מעולם לא פנו לטיפול או התלוננו על סימפטומים שמצביעים על פוסט טראומה). “כשבדקנו את קבוצת הביקורת, הממצאים היו מדהימים. גילינו שחלקם לוקים בפוסט טראומה, והם לא פנו לטיפול כי לא ידעו שיש להם בעיה.
“במשך השנים עלתה המודעות הציבורית לנושא, ואנשים לפעמים עשו את החיבור בין מה שהם מרגישים לבין פוסט טראומה. ככל שההתפרצות מרוחקת יותר מהטראומה, יותר קשה להם לקשור את הסימפטומים לטראומה שהם חוו בקרב. זה נקרא ‘תגובה מושהית’, שאצל חלקם תופיע דווקא אחרי אירוע משמח, כמו חתונה, או אירוע מלחיץ כמו פיטורים.
“זאת גם הסיבה שמאוד קל להתחמק מההכרה בהם. תוסיפי לזה את החשדנות של המערכת כלפי נפגעי נפש, ומשם הדרך לדחיית התביעה קצרה.
“מעבר לכך, זאת גישה מערכתית. משרד הביטחון מחפש מדדים אובייקטיביים ופגיעות נפש, וזה בעייתי, כי אי אפשר להיכנס לראש של אותו חייל כדי לאמת את התוכן של הסיוטים או הפלאשבקים.
“מניסיוני רב השנים, אדם בריא ונורמטיבי לא ילך להתבזות בתהליך כזה. אם היחידה לתגובות קרב של צה”ל, שאליה יכול לפנות כל חייל ואיש מילואים, קובעת שמדובר בפוסט טראומה, ומשרד הביטחון, שמממן את התקנים של היחידה הזאת, לא מקבל את חוות דעתה – זה אומר דרשני”.
פרופ’ קנובלר: “זה נכון שבפסיכיאטריה אין בדיקות אובייקטיביות כמו לחץ דם, אבל פסיכיאטר סביר לא יכול להגיד שהמטפלים הקבועים שמכירים את הנפגעים טועים, ובייחוד פסיכיאטר סביר לא יכול להגיד שהיחידה לתגובות קרב של צה”ל, שהיא גוף הידע המתקדם ביותר בתחום, טועה. הרי בה אי אפשר לחשוד שהיא רוצה לעשוק את קופת המדינה”.
“אבחון של חצי שעה”
יוני (שם בדוי), בן 38, הוא נפגע פוסט טראומה נוסף שלא הוכר כנכה צה”ל בגלל חוות דעתו של ד”ר רוזיצקי. הוא נראה צעיר לגילו, הודות לתלתלים הזהובים ומראהו הצנום. כשאנחנו יושבים בבית קפה קטן, עיניו בוחנות את העוברים ושבים. “מבחינתי כל אחד כאן הוא מחבל פוטנציאלי”, הוא אומר בחיוך מבויש.
הטראומה שלו אירעה, לדבריו, בעת שירותו הצבאי כקשר של מפקד חטיבת הצנחנים, ובמשך תשע שנים, מיום השחרור ביולי 2004 ועד שנת 2013, הסתובב עם פוסט טראומה לא מאובחנת. גם הוא, כמו דור וגיא, לא מצליח לקיים שגרת חיים רגילה. הוא לא עובד, לא מצליח לייצר זוגיות יציבה, ומתגורר לבדו בקרוואן קטן של חברים ליד חוף הים בצפון הארץ.
בימים אלו הוא נוסע בכל רחבי הארץ כדי לספר את סיפורו בבתי ספר, במכינות צבאיות, “ולכל מי שרוצה לשמוע”, במטרה להעלות את המודעות לתופעה ולתת לגיטימציה לחיילים ולמשוחררים לדבר על הטראומה שחוו בשירות, גם אם אינם מוגדרים כפוסט טראומטיים.
יוני גדל במושב במרכז הארץ, וידע מגיל צעיר שהוא רוצה להיות “הכי קרבי שאפשר”. ביולי 2001 התגייס לצנחנים, ואחרי שנה וחצי סיים מסלול בפלוגת חיל הקשר וצוּות להיות קשר של המח”ט. במבצע חומת מגן שירת באזור שכם ומחנה הפליטים בלטה.
“הייתי נוסע עם הצוות של המח”ט, והצטרפנו לגדודים בשטח. המשימות היו בעיקר חיפוש מעבדות נפץ בשכם, מעצרים, מארבים וסריקות. בכל יום היינו חוטפים בקבוקי תבערה ואבנים. מנער שמטייל בפרדסים של המושב הפכתי לחייל שיורה על נערים בני 16, שברור לי שאם אני לא יורה בהם, הם יהרגו אותי עם בקבוק התבערה שלהם.
“באחת הפעמים במחנה הפליטים בלטה, כשהיינו צריכים לפרוק מהג’יפ, לא הפסיקו לירות עלינו מהגגות. במקום להשיב אש, פשוט קפאתי במקום. אני לא יכול לתאר לך את תחושת הבושה שהרגשתי בעקבות האירוע הזה. שנים אחר כך זה היה הסיוט שלי. הייתי חולם שעומדים להרוג אותי, ושאני חייב לירות, אבל במקום זה קופא במקום”.
מתי בעצם הבנת שמשהו איתך לא בסדר?
“חודש לפני חופשת השחרור. קלטתי שאני מאוד מסוגר, לא מדבר עם החבר’ה, ובסופי שבוע, במקום להיפגש עם החברים, אני מסתגר בבית עם עצמי. ההתנהגות הזאת לא הסתדרה לי עם העובדה שהייתי אדם סופר חברותי, שתמיד מוקף בחברים.
“אחרי שנפל לי האסימון, התחילו סיוטים בלילה. חלמתי שאני נמצא בסכנת חיים, מסתער עם הנשק, אבל כשאני רוצה לירות, אני רואה שהקנה נמס לי.
“ככל שהסיוטים נמשכו, הפכתי להיות יותר חשדן. בכל לילה בדקתי מתחת למיטה שלא מסתתר שם מחבל, אפילו שידעתי שזה לא הגיוני.
“לפני חופשת השחרור ביקשתי לראות קב”ן. הוא הקשיב לי, נתן לי לצאת הביתה לכמה ימים להירגע, וזהו. ככה מצאתי את עצמי חודשיים לפני השחרור שוהה שבוע בבית, שבוע בבסיס. זה היה הפתרון של הקב”ן למצוקה הנפשית שלי. עד היום אני מתעצבן כשאני חושב על זה. אם היו מתייחסים אז למצב שלי כמו שצריך, אולי הכל היה נראה אחרת. למה כל כך הרבה שנים אחר כך אני צריך להתהלך בתחושה שאני חרא של בן אדם בגלל שהייתי צריך לירות לעבר נער שאיים להרוג אותי”.
הוא השתחרר ביולי 2004. “הרגשתי חנוק והחלטתי לנסוע לאנגליה לעבוד במכירות בעגלות, כמו שהיה מקובל באותה תקופה. הייתי משוכנע שאם אשנה מקום ואתרחק קצת מהאירועים בארץ, דברים לאט לאט יסתדרו. אבל דווקא שם הכל החריף. מצאתי את עצמי מסתובב ברחובות ומחפש מחבלים על הגגות. בכל פעם שראיתי ברחוב פח זבל הייתי עובר לצד השני, כי חשבתי שיכול להיות בתוכו מטען חבלה”.
במשך חמש שנים הוא היה על הקו אנגליה־ישראל. הוא החליף מספר רב של עבודות בחברות מכירות. בשלב מסוים חזר לארץ, אבל גם כאן לא מצא את מקומו, ושוב חזר לאנגליה.
בשנת 2009 חזר לארץ, ואמא שלו הפצירה בו ללכת לטיפול פסיכולוגי. “שאגתי עליה שהיא לא מבינה על מה היא מדברת. חשבתי שזה נורמלי להרגיש ככה, אחרי כל החוויות שעברתי”.
פוסט טראומה זה משהו שעבר לך בראש?
“לא ממש. תמיד חשבתי שפוסט טראומה יכול לקבל רק מישהו שעבר קרבות קשים וראה את החברים שלו מתים לידו. ואצלי זה לא היה ככה. לא חשבתי שאפילו יש לי לגיטימציה להרגיש את מה שאני מרגיש.
“במסגרת הניסיונות שלי לנהל אורח חיים נורמלי, עברתי לאילת, ועבדתי שם קצת בחקלאות, בחוות גמלים ובחניוני לילה. להפתעתי, גיליתי שעבודה קשה בשמש, שמזיעים בה, עושה לי טוב. אבל זה היה זמני. בשנת 2012 שקעתי בדיכאון קשה.
“בתחילת 2013 החלטתי לנסות לברר מה יש לי. נכנסתי לאינטרנט וקראתי כל מאמר שעוסק בתסמינים שלי. כולם דיברו על הפרעה פוסט טראומטית. הבדיקה הזאת נתנה לי ביטחון ולגיטימציה לפנות לקבלת עזרה”.
במארס 2013 פנה יוני ליחידה לתגובות קרב בתל השומר. בתום שלושה מפגשים שנעשו לצורך הערכה קבע קצין בריאות הנפש, רס”ן סרגיי זוסמנוביץ, שהוא סובל מ”מצוקה אותנטית”, והפנה אותו להערכה במרפאה לבריאות הנפש בצריפין.
ב־1 באוגוסט 2013 פנה יוני למרפאה לבריאות הנפש בצריפין, ועבר אבחון אצל הפסיכיאטר ד”ר אליוט אנתוני הדי.
לאחר האבחון קבע הרופא: “התרשמתי מתסמינים חרדתיים והימנעותיים על רקע חוויותיו בשירות הצבאי. לא ממלא את הקריטריונים המלאים של PTSD. לאור מצבו וצורת החיים שלו בשנים האחרונות, להערכתי לא כשיר לשירות מילואים. ממליץ על פרופיל 21 ולשקול הגשת תביעה למשרד הביטחון”.
יוני פנה לעמותת נט”ל, שמעניקה סיוע לנפגעי טרור ומלחמות. “בהתחלה זה היה רק בשיחות טלפון, כשהרגשתי מצוקה. מהר מאוד המטפל זיהה שאני פוסט טראומטי והמליץ לי לבוא למפגש טיפולי אצלם, פעם בשבוע. קיבלתי מנט”ל מימון של 80 אחוזים לכרטיסי טיסה הלוך־חזור מאילת לתל אביב לכל תקופת הטיפול.
“התחלתי את הטיפולים במארס 2013. כבר אחרי שלושת המפגשים הראשונים הם קראו לזה באופן חד משמעי PTSD. טופלתי אצלם במשך שנתיים ושמונה חודשים”.
בנובמבר 2015 כתב הפסיכיאטר של נט”ל, ד”ר שי גור: “מדובר ב־PTSD כרוני עם סיבוכים שניים. ממליץ על המשך פסיכותרפיה, ולא להחליף את הטיפול העצמי בקנאביס בטיפול תרופתי מקובל”.
באוגוסט 2014 הגיש יוני תביעה לאגף השיקום במשרד הביטחון. הוא התרוצץ בכל הארץ כדי להביא מסמכים שיעידו על שירותו הצבאי.
בשנת 2016 חזר יוני לגור במרכז הארץ. תקופה מסוימת התגורר בבית אביו, ועבד לסירוגין בעבודות מזדמנות כמו גינון. כחלק מהניסיון לטפל בעצמו, החליט לנסוע להודו לחודש, כדי ללמוד יוגה. “אמרו לי שזה מאוד עוזר להרגעת מערכת העצבים, וזה באמת מאוד עזר לי.
“פגשתי שם חבר’ה צעירים בטיול אחרי צבא. תוך כדי שיחות על השירות, שבהן סיפרתי מה אני עובר מאז השחרור, גיליתי שהבחור שיושב מימיני לא ישן טוב מאז חומת מגן, וזה שמשמאל סובל מסיוטים מאז מלחמת לבנון השנייה. ברגע אחד נפל לי האסימון: הבנתי שאני צריך להקים מרכז מידע בהודו, במקומות שבהם הישראלים מבלים. זה בדיוק המקום שבו לאנשים יש פנאי ופתיחות להתעסק במה שהם עברו בצבא.
“ההורים שלי סייעו לי להקים את מרכז המידע. אבל הבנתי שהמטרה האמיתית שלי היא להעלות את המודעות ולתת לגיטימציה לחוויות קרב לא מעובדות. חזרתי לארץ והתחלתי להעביר הרצאות בפני בני נוער לפני צבא”.
ב־21 באוגוסט 2016, בדיוק שנתיים לאחר שהגיש את התביעה לאגף השיקום במשרד הביטחון, קיבל יוני מכתב מקצין התגמולים, שבו נכתב: “על מנת להשלים את החומר הרפואי הדרוש לנו עבור חוות דעת רפואית, הנך מתבקש להופיע לבדיקת מומחה אצל הפסיכיאטר ד”ר אהוד רוזיצקי“.
יוני ביקר אצל רוזיצקי פעם אחת. “הוא אבחן אותי בתוך חצי שעה בלבד, בזמן שגם ביחידה לתגובות קרב וגם בנט”ל עשו את האבחנה אחרי שלושה מפגשים של שעה לפחות”, מספר יוני.
ב־17 במארס 2017 הגיש רוזיצקי את חוות דעתו לאגף השיקום. וכך כתב: “יוני סובל מהפרעת אישיות והפרעות קשב וריכוז, שהופיעו והשפיעו החל מתקופת ילדותו, עוד בטרם שירותו הצבאי. אינו סובל מהפרעת PTSD הקשורה לשירות הצבאי הסדיר. לאור כל זאת, אין קשר בין שירותו הצבאי הסדיר לבין מצבו הנפשי הנוכחי”.
אגף השיקום הודיע ליוני כי לאחר בדיקה של כל החומר הרפואי, ובהסתמך על חוות דעתו של ד”ר רוזיצקי, בקשתו להכרה כנכה צה”ל נדחית.
“הכעס שלי הוא לא על הצבא”, אומר יוני. “הכעס שלי הוא על אגף השיקום ועל ד”ר רוזיצקי. במשך חודשים הם שלחו אותי להתרוצץ ממקום למקום כדי לאסוף כל נייר או אסמכתא שמוכיחים שהייתי חייל בצנחנים, ושבאמת עברתי את מה שעברתי, ובסוף התעלמו מכל מה שכתוב שם.
“אז למה להעביר אותי מסכת ייסורים כזאת? תגידו מייד שד”ר רוזיצקי הוא האוטוריטה והוא זה שקובע, ותסגרו עניין. למה אני צריך להיות זה שמוכיח שכל הסיוטים שאני חווה כבר שנים הם בגלל השירות הצבאי? הרי הם שלחו אותי לשם. הם לא יודעים שב־2002 זה היה המצב בשטחים? הרי לא סיפרתי פה סיפורים שאין להם אחיזה במציאות”.
למה לא ערערת?
“עלות של עורך דין לערעור מתחילה ב־8,000 שקל. אין לי את הכסף הזה, וכמה אני יכול לעשוק את ההורים שלי? מעבר לכך, אני מרגיש כבר עייף מכל הסיפור. את מעט הכוחות שנשארו לי אני מפנה לטיפול בעצמי באמצעות מדיטציה ויוגה, זה מאוד עוזר לי”.
“בעיה של מראית עין”
פרופ’ אמריטוס אסא כשר, מי שהוביל את תהליך כתיבת הקוד האתי בצה”ל ובמשרד הביטחון, מבין את כאבו של יוני. לדבריו, על המדינה להיות עם יד רחבה כלפי אנשים שהיו בחסותה, ושעליה לנהוג על פי המדיניות שהתווה נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ז”ל בדו”ח ועדת שמגר, על החיילים שצללו בקישון וחלו בסרטן.
“חברי הוועדה הגיעו למסקנה שאין בסיס סטטיסטי מדעי לטענה שאנשים חלו עקב הצלילה בקישון”, אומר כשר.
“למעשה, לא הוכח קשר מדעי שהחיילים שצללו בקישון לקו בסרטן בעקבות הזיהום בנחל. הנשיא שמגר, שהיה בדעת מיעוט, טען שזאת אחריותה של המדינה: הם צללו בשביל המדינה, עשו מעשים חריגים של צלילה בתוך הזוהמה של הקישון, והמדינה צריכה לקחת על זה אחריות, גם בלי הוכחה מדעית, ולטפל בלוחמים שחלו ומתו ובבני משפחותיהם על פי חוק נכי צה”ל וחוק משפחות שנספו במערכה.
“המדינה היתה יכולה לבוא ולומר שהיא נתנה את הטיפול הטוב ביותר, ושהיא לא אחראית לכך שאחרי שנים גילו שזה מסרטן. אבל היא לא התנערה מאחריות. ב־1994 המדינה חוקקה את החוק לפיצוי נפגעי הגזזת, שקבע שכל מי שעבר את הטיפול ויש לו סרטן, לא צריך להוכיח קשר סיבתי להקרנות שקיבל: המדינה אחראית עליו ונותנת לו את התגמולים הנדרשים.
“אני חושב שלא צריך לחייב חיילים להוכיח שמצבם נגרם כתוצאה מהשירות, אלא להתייחס אל מצבם כאל נתון. כלומר, אם חייל השתחרר מהצבא והוא סובל ממצב נתון לאחר השחרור – המדינה צריכה לקחת אחריות. כל סיפור ה’עֵקֶב’ והוכחת הקשר הסיבתי, שהחוק משתמש בו, הוא רלוונטי משפטית, אבל לא רלוונטי אתית ומוסרית.
“זה בא מדיני הנזיקין. אם פגעתי ברכב שלך ואת מתלוננת, אני צריך לפצות אותך, כי אני גרמתי לנזק. אבל יחס של מדינה לחייליה לא יכול להיות גזור מדיני נזיקין. הוא צריך להיות גזור מהאתיקה של המדינה ביחס למי שמשרת אותה בתור חייל בפעילות צבאית. הדרך להשתחרר ממנו היא באמצעות חוק כמו זה שחוקקו ביחס לגזזת, או באמצעות החלטה כמו זו שהתקבלה בקשר לצוללי הקישון”.
ומה לגבי השימוש בחוות דעת של פסיכיאטרים שמקבלים את משכורתם ממשרד הביטחון?
“אני לא רוצה להטיל דופי באף אחד, לא ברופאים שמטפלים בחיילים ולא ברופאים שבודקים אותם מטעם משרד הביטחון. הנחת היסוד שלי היא שרופא הוא אדם מקצועי, וכשהוא צריך לתת חוות דעת, הוא נותן אותה כמו שצריך.
“אבל כמו תמיד, בשאלות אתיות יש שאלה של מראית עין, ואני מסכים איתך שיש כאן בעיה של מראית עין. רופא עצמאי שמקבל את שכרו ממשרד הביטחון זה בהחלט בעייתי מבחינת מראית העין, ובמראית עין צריך לטפל. מראית עין היא זאת שעליה יושב האמון של כולם. של החיילים המשוחררים, של המשפחות שלהם, ושל הציבור כולו.
“אני חושב שאחת הדרכים לטפל בזה היא שינוי הנהלים. יש לקבוע נהלים קשיחים מאוד לפעילות של הרופאים העצמאיים, שלא יישאר שם משהו שמפרנס את הבעייתיות במראית העין. יש לעשות ניתוק בין העבודה של הרופא לתלות שלו במשרד הביטחון”.
תגובות
ד”ר רוזיצקי: “ההליך – ערכי ומכובד”
ד”ר אהוד רוזיצקי מסר בתגובה כי “על פי חוק זכויות החולה והוראות האתיקה הרפואית, אני מנוע מלהתייחס בפומבי למידע רפואי על נבדקים. כמו כן, קיימת חובת חיסיון על פרטי התקשרותי עם אגף השיקום במשרד הביטחון.
“מעבר לכך, הטענות המובאות על ידי אותם נבדקים מדוברים הינן שקר וכזב ומהוות לשון הרע לכל דבר ועניין.
“ההליך של הכרה בתביעות המוגשות לאגף שיקום נכים במשרד הביטחון הוא ערכי ומכובד.
“באופן ספציפי, אני מייחס לפחות למר הזנפראץ דור כוונות זדון בפרסום טענות אלו, לאחר שהוא עצמו פנה טלפונית למרפאתי ואיים על מזכירה תמימה וכלל לא מעורבת כי הוא ירצח אותי ויפגע במשפחתי. על כך הוגשה תלונה במשטרה, ולמיטב ידיעתי הוא זומן לחקירה”.
ממשרד הביטחון נמסר:
“מדובר בטענות מופרכות מהיסוד, שאין להן אחיזה במציאות, ושבחלקן מהוות הוצאת לשון הרע. משרד הביטחון בוחן את הבקשות להכרה באופן ענייני ואובייקטיבי, בגישה מאפשרת ובמטרה להיטיב היכן שניתן, בכפוף ללשון החוק.
“ד”ר רוזיצקי הוא פסיכיאטר בכיר בעל עשרות שנות ניסיון מקצועי, ששימש בעבר פסיכיאטר בכיר במרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים תל השומר, בבית החולים אסף הרופא ובבית החולים קפלן. כיום הוא משמש מנהל מרפאת בריאות הנפש של שירותי בריאות כללית במודיעין־רעות, ומאז 2007 משרת יועץ פסיכיאטרי במילואים במרפאת בריאות הנפש של חיל הרפואה ויועץ פיקוד העורף בשעת חירום.
“ד”ר רוזיצקי הוא אחד משמונה מומחים פסיכיאטריים, שבהם מסתייע משרד הביטחון לצורך מתן חוות דעת מקצועיות בבקשות להכרה. אנו דוחים מכל וכל את הטענות על הטיה כביכול בחוות הדעת שלו. ד”ר רוזיצקי אינו עובד משרד הביטחון ושכרו עבור חוות הדעת ניתן באופן זהה, בין אם חוות דעתו תומכת בהכרה בבקשה ובין אם לאו.
“ד”ר רוזיצקי מחווה את דעתו במשך שנים רבות, על פי הידע המקצועי הרב, שבועת הרופאים ויושרו המקצועי. לא התקבלו במשרדנו תלונות מסוג זה בעניינו.
“אין באפשרותנו להתייחס למקרים המתוארים בכתבה, מאחר והמרואיינים סירבו לחתום על כתב ויתור על סודיות רפואית. נציין כי ההחלטות בעניינם התקבלו על פי דין. צר לנו כי לא ניתן להביא בפני הקוראים את העובדות במלואן”.
https://www.israelhayom.co.il/magazine/shishabat/article/330107
