הדוקטורנטית מאונ’ בן גוריון שחלב סטולר-ליס: מקצוע העבודה הסוציאלית בישראל אימץ בהתלהבות את האאוגניקה הנאצית. יהונתן קפאח: “כשעו”ס דורשת מאבא גרוש לעשות “מבחן מסוגלות הורית” זו אאוגניקה”.

אאוגניקה פירושה “השבחת הגזע”.  הנאצים דגלו באאוגניקה וטענו שכדי לשמור על טוהר הגזע, יהודים מנוונים חייבים להימנע מללדת ילדים.  אחר כך גם הנאצים החליטו לחסל את היהודים פיסית כהסתעפות של תורת האאוגניקה.  אבל גם בישראל נקלטה תורת האאוגניקה והיהודים האשכנזים יישמו אותה על המזרחיים, שנראו לאשכנזים לא מתורבתים. לתימנים חטפו את הילדים ומכרו אותם למיליונרים יהודיים מארה”ב.  את שאר המזרחיים ניסו לחנך בדרכים אאוגניות.  בהמשך הקימה מדינת ישראל מערך של עובדות סוציאליות הפרוסות בכל המדינה בכל חור. כולן למדו וקלטו את תורת האאוגניקה והן מיישמות אותה בהצלחה בבתי המשפט למשפחה ולנוער.

כאשר עובדת סוציאלית דורשת מאבא להוכיח את האבהות שלו במחחן מסוגלות הורית, כדי שהיא תרשה לו לראות את הילדים שלו בהליכי הגירושין, זו אאוגניקה.  בתמונה עובדת סוציאלית אאוגנית ניבה מילנר, אחת הנשים השנואות ביותר בכל גוש דן.  פיזרה את הרעל ההאוגני שלה ממשרד בדרך ירושלים 20 ביפו.

לפי מחקרה של שחלב סטולר ליס מאונ’ בן גוריון, השבחת הגזע לא נתפשה כרעיון רע כל כך ביישוב העברי המתהווה.  אישים מרכזיים בממסד הציוני הציעו לסרס חולי נפש, לעודד ילודה בקרב “האינטליגנציה” ולוודא ככל האפשר שייוולדו רק ילדים בריאים וכשירים.  

כיום הפטרונות הזו, ותחושת העליונות והתחושה של “אני יודעת יותר טוב מכולם”, חלחלה לתרבות העבודה של העובדות הסוציאליות, והן מיישמות את תורת האאוגניקה על כל מי שהן מצליחות לשים את הטלפיים שלהם עליו, בעיקר גברים גרושים שהן ממרמרות להם את החיים. עובדות סוציאליות נוהגת לשלוח גברים גרושים למבחני מסוגלות הורית על מנת להוכיח שהם אבות הראויים להיפגש עם הילדים שלהם. זהו ספיח של תורת האאוגניקה שהשתרשה כל כך טוב בישראל.  אבל לא רק אבות גרושים סובלים מהעובדות הסוציאליות.  גם אימהות עניות שנתקלות בעו”ס לחוק נוער מואשמות בהזנחה בגלל עוני, וגם זה סוג של התנשאות ופטרוניזם אאוגני. לאימהות האלה העובדות הסוציאליות חוטפות את הילדים לפנימיות.  שם בפמיניות הילדים עובריחם חינוך מחדש וגם זה סוג של אאוגניקה.

להלן הכתבה בהארץ על האאוגניקה בישראל.  כתבה של תמרה טראובמן.

סירוס של חולי נפש, עידוד הילודה במשפחות “הנמנות על האינטליגנציה” והגבלתה “במשפחות העניות יוצאות המזרח”, מניעת “התהוותם של חיים חסרי תועלת” – הצעות אלה אינן לקוחות מתוכנית כלשהי של הרייך השלישי, אלא הועלו על ידי אישים מרכזיים בממסד הציוני של ארץ ישראל המנדטורית. השבחת הגזע (אאוגניקה), מתברר, זכתה כאן לאהדה לא מבוטלת. תמיכה זו, שהושתקה במשך שנים, נחשפת במחקר הבודק את השורשים האידיאולוגיים והאינטלקטואליים שהיו הבסיס להקמת מערכת הבריאות בישראל.

ביישוב העברי פעלו בשנות שלושים “תחנות עצה”, שהוקמו לפי מודל וינאי של מרכזי ייעוץ לזוגות המבקשים להינשא ולהורים. באוסטריה הן שימשו, עם עליית הנאצים לשלטון, לטיפול בכפייה. בארץ נועדו התחנות ל”מתן עצות בשאלות מין ונישואין בעיקר בעניין מניעת הריון במקרים מסוימים”. חילקו שם אמצעי מניעה בחינם למחוסרי אמצעים ובמחירים מוזלים למעוטי היכולת. בתל אביב נפתחו תחנות העצה במרכזי אוכלוסיות של מהגרים: עג’מי ביפו, שכונת התקוה ונוה שאנן.

אלה כמה מממצאיה של עבודת דוקטורט שעושה שחלב סטולר-ליס על ההיסטוריה של שירותי הבריאות בשנות החמישים, בהנחייתה של הפרופ’ שפרה שוורץ, ראש המחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון. הם הוצגו בכנס השנתי של האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה, שהתקיים באחרונה במדרשת בן גוריון.

אבי תורת האאוגניקה היה המלומד הבריטי פרנסיס גלטון. הוא טבע לראשונה את המושג – שמשמעותו המילולית היא “נולד היטב” – בסוף המאה ה-19. מטרת התנועה האאוגנית היתה להשביח את הגזע האנושי. גלטון הציע תוכניות לעידוד ילודה בקרב “האנשים הטובים ביותר” בחברה ומניעת ילודה בקרב “האלמנטים הגרועים ביותר”.

בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה העשרים סחף אחריו גלטון אוהדים רבים ותורתו התפשטה במהירות למדינות אחרות באירופה (בהן גרמניה, צרפת, איטליה, דנמרק, שוודיה ובלגיה), לארצות הברית ואף לכמה מדינות בדרום אמריקה. במדינות שונות התקבלו חוקים שהתירו עיקור בכפייה של “קבצנים תורשתיים, פושעים, רפי שכל, שחפנים, עצלים וחסרי תועלת”. בארצות הברית, עד 1935, כ-20 אלף בני אדם – “משוגעים”, “רפי שכל”, מהגרים, בני מיעוטים אתניים ואנשים בעלי איי-קיו נמוך – עוקרו בכפייה, רובם בקליפורניה. החוק הקליפורני בוטל רק ב-1979. לפי הד”ר פיליפ ריילי, רופא ומשפטן מאוניברסיטת טאפט בארצות הברית, ב-1985 “לפחות ב-19 מדינות בארה”ב היו חוקים שהתירו עיקור של אנשים בעלי פיגור שכלי” (בהן ארקנסו, קולורדו, ג’ורג’יה, מינסוטה, מיסיסיפי, צפון ודרום קרוליינה, ורמונט, יוטה ומונטנה).

“אאוגניקה נחשבת למשהו שקרה רק בגרמניה”, אומרת סטולר-ליס. “גרמניה אכן היתה המופע הרצחני ביותר של האאוגניקה, אך בפועל זו היתה תנועה שסחפה אחריה רבים. בכל מקום היא קיבלה פנים מקומיות, ייחודיות. מעניין לציין שגם בגרמניה וגם בישראל נעשה חיבור בין אאוגניקה, בריאות ולאומיות”.

סטולר-ליס נתקלה לראשונה בטקסטים האאוגניים של רופאים מהיישוב העברי, כאשר חיפשה ספרי הדרכה להורים במסגרת עבודת מחקר לתואר שני. “הצגתי טקסט בסמינר תזה ואז אמר לי מנחה הסדנה, ‘אבל למה את לא אומרת שהטקסט מתורגם?’ עניתי: ‘לא, לא, הטקסט לא מתורגם’. ‘בישראל’, הוא ענה, ‘אין דברים כאלה'”.

היא החליטה לבדוק אם מדובר בעדויות אנקדוטליות ולא מייצגות, פה ושם רופאים ואישי ציבור שתמכו באאוגניקה, או שמא בתפישת עולם רווחת, ומצאה פרסומים רבים שתמכו באאוגניקה. תומכי התורה היו דמויות מפתח בממסד הרפואי המתהווה בפלשתינה; האנשים שניהלו וייצרו את מערכת הבריאות הישראלית.

אחד הבולטים בקרב האאוגנים של תקופת המנדט היה הד”ר יוסף מאיר, רופא נודע שקנה את השכלתו בווינה, כיהן במשך כשלושים שנה כראש קופת חולים כללית ועל שמו קרוי כיום בית החולים מאיר בכפר סבא. “מעמדתו בלב הממסד הרפואי הציוני בארץ ישראל של אמצע שנות השלושים הוא הביא לאמהות הצעירות את בשורת האאוגניקה, הזהיר אותן מפני התנוונות והעביר להן את המסר על חובתן ואחריותן לדאוג ללידת ילדים בריאים בלבד”, אומרת סטולר-ליס.

כך, למשל, בשנת 1934 פירסם הד”ר מאיר בעמודו הראשון של “האם והילד”, מדריך להורים שערך בהוצאת קופת חולים, את הטקסט הזה: “מי רשאי להוליד בנים? בחיפושי תשובה נכונה על השאלה הזאת עוסקת האויגניקה, המדע לשיפור הגזע ולשמירה עליו מהתנוונות. צעיר עדיין מדע זה, אך תוצאותיו החיוביות כבר גדולות וחשובות (…) מקרים אלה (הכוונה לנישואין של בעלי מחלות תורשתיות – ת”ט) אינם מעטים כלל בכל האומות ובפרט בתוך העם העברי אשר חי חיי גלות במשך שמונה עשרה מאות שנה. והנה שב עמנו לתחייה, לחיי טבע בארץ האבות. האין חובתנו לדאוג שיהיו לו בנים בריאים ושלמים בגוף ונפש? – בשבילנו יש ל’אויגניקה’ בכלל, ולשמירה מהעברת מחלות תורשתיות בפרט, ערך עוד יותר גדול מליתר העמים! … הרופאים, אנשי הספורט והעסקנים הלאומיים צריכים לעשות תעמולה רחבה לרעיון: אל תולידו ילדים אם אינכם בטוחים שיהיו בריאים בגוף ובנפש!”

בגרסתו המלאה של המאמר, שהתפרסמה במדור “משמר הבריאות” של העיתון “דבר”, הציע הדוקטור לסרס חולי נפש. סטולר-ליס מצאה עוד דוגמאות רבות בספרי “האם והילד” שהתפרסמו ב-1934 ו-1935 ובכתבי עת דוגמת “איתנים”, שערך הד”ר מאיר.

“התמיכה של הד”ר מאיר ואחרים מבכירי מערכת הבריאות ברעיונות אלה הושתקה במשך שנים”, טוענת סטולר-ליס. איש אינו מדבר כיום על פרק זה בתולדות היישוב העברי. באמצע שנות החמישים קובצו מאמרים של הד”ר מאיר לספר שיצא לזכרו. המאמר הנ”ל לא נכלל בו. סטולר-ליס מצאה כרטסת עם רשימות ששירבטו עורכי הספר. הם הגדירו את המאמר כ”פרובלמטי ומסוכן”. “כעת, לאחר האאוגניקה הנאצית”, כתב אחד העורכים, “מסוכן לפרסם מאמר זה”.

בשנות השלושים המאוחרות, מוסיפה סטולר-ליס, כאשר התבררו הזוועות שאאוגניקה בצורתה הקיצונית מסוגלת לגרום, הפסיקו להשתמש במלה זו, ששויכה לנאצים. בן לילה שינו אגודות וכתבי עת אאוגניים את שמם והשתדלו להתנער מכל סממן של תורה זו. אך הד”ר מאיר, בכל שנות פעילותו, המשיך לדגול באדיקות ברעיונות אאוגניים. בתחילת שנות החמישים פירסם מאמר שבו מתח ביקורת חריפה על פרס הילודה בסך 100 לירות, שהבטיח בן גוריון לכל אשה שתלד 10 ילדים: “אין לנו עניין בילד העשירי ואפילו לא בשביעי במשפחות העניות יוצאות המזרח (…) במציאות כיום יש להתפלל תכופות לילד שני במשפחה הנמנית על האינטליגנציה. אין להדריך את השכבות העניות של האוכלוסייה לריבוי לידות אלא לקיצובן”.

“אני לא עושה דיון ערכי”, אומרת סטולר-ליס. “הציונות צמחה בזמן מסוים, באטמוספירה אידיאולוגית מסוימת – היו כל מיני רעיונות באוויר והיו גם ציונים אאוגנים. חלק מהרופאים חונכו באירופה, ובאותה עת לימדו בבתי הספר לרפואה לא רק רפואה אלא גם את התורה האאוגנית”.

הד”ר מאיר לא היה המנהיג הציוני הראשון שתמך באאוגניקה. לפי מחקרים שערך הפרופ’ רפאל פאלק, גנטיקאי והיסטוריון של המדע והרפואה מהאוניברסיטה העברית, הוגים ציונים מרכזיים אחרים – בהם הד”ר מקס נורדאו, שותפו של הרצל, רופא ופובליציסט, והד”ר ארתור רופין, ראש המשרד הארץ-ישראלי של הארגון הציוני העולמי – הציגו את הרעיון האאוגני כאחת ממטרותיה של תנועת ההתחדשות הלאומית היהודית ויישוב הארץ.

הפרופ’ מאירה וייס, אנתרופולוגית של הרפואה מהאוניברסיטה העברית, מתארת בספרה “The Chosen Body”, כיצד נתפשו יישוב הארץ ועבודת האדמה בעיני הוגים ציונים אלה כ”תרופה” שתשיב את בריאותו של הגוף היהודי שהתנוון בגלות. במונחיו של נורדאו, תחליף “יהדות של שרירים” את “היהודי של בית הקפה”, היהודי הגלותי, החיוור והרזה. “בעת שבאירופה רבים הקוראים למדיניות של אאוגניקה, היהודים מעולם לא נטלו חלק ב’ניקוי’ הגזע שלהם, אלא הרשו לכל ילד, ויהי זה החולה ביותר, לגדול ולהתחתן וללדת ילדים כמותו. אפילו המפגרים, העיוורים והחירשים הורשו להתחתן”, כתב רופין בספרו “הסוציולוגיה של היהודים”. “כדי לשמור על טוהר הגזע שלנו, יהודים כאלה (עם סימני ניוון – ת”ט) חייבים להימנע מללדת ילדים”.

“רבים עסקו באאוגניקה כעניין תיאורטי”, אומרת סטולר-ליס, “אפילו הקימו מועדון על שם נורדאו במטרה לחקור את ההיבטים הגזעיים של העם היהודי והדרכים לשיפורו. מה שהיה מיוחד בד”ר מאיר ובקבוצה שהצטרפה אליו הוא שבעבורם האאוגניקה היתה עניין מאוד פרקטי”. הללו ביקשו ליישם את האאוגניקה הלכה למעשה.

המוסד העיקרי היה “תחנות העצה”. התחנה הראשונה נפתחה ב-1931 בבית שטראוס ברחוב בלפור בתל אביב. המגמה היתה לפעול בדרכי נועם, דרך שכנוע ובחירה. כפי שמסבירה סטולר-ליס: “למה שאנשים יפעלו בניגוד לאינטרס האישי שלהם? כאן בא הקישור לאינטרס הלאומי. אם אני אבין שהלידה שלי תפגע באינטרס הלאומי, בבניין הארץ, ב’יהודי החדש’, אני אמנע מללדת. אבל ליתר ביטחון, מאיר אמר לרופאים, כי במקרה שמגיעה אליהם אשה ‘שיש סכנה’ שתלד תינוק חולה, חובה עליהם לוודא שהיא תבצע הפלה מלאכותית”.

“גם רופאת הנשים מרים אהרונובה הרבתה לכתוב בנושא האאוגניקה”, מוסיפה סטולר-ליס. “בכתבות להורים תחת כותרות כמו ‘ההיגיינה של הנישואין’ היא נותנת רשימה של הנחיות אאוגניות להורים – החל מהגיל המומלץ ללידה (בין 20 ל-25), דרך ההפרש המומלץ בגילים בין האב לאם (שסיבותיו השבחת הגזע) ועד לרשימת המחלות העשויות להדביק את בן הזוג או “להימסר בירושה לצאצאיהם אחריהם”. במחלות היא מונה את “העגבת, הזיבה, השחפת, האלכוהוליזם והנרקומניה (להיטות אחרי מורפיום, קוקאין וכו’) ומחלת הרוח והעצבים”. כמו כן היא מזהירה מנישואי קרובים כי “תוצאת נישואים כאלה היא החלשת הגזע”. אהרונובה מציינת ש”מנקודת מבט היגיינית נכון ליטול מחולי הרוח את כושר ההולדה. בצפון אמריקה נוהגים לסרס חולים מסוג זה. בגרמניה וברוסיה עשו את הבדיקה למתחתנים לחובה חוקית וזה מפחית את אחוז הנישואים האסורים על פי דרישות ההיגיינה'”. אהרונובה ניסתה לעודד נשים עירוניות ומשכילות – שהיו גרעין הרבייה הרצוי מבחינה אאוגנית – להימנע מהפלות.

בכרך של “האם והילד” שהתפרסם ב-35′, אומרת סטולר-ליס, הורחבו מאוד הפרסום והדיון של רופאים תומכי אאוגניקה. הד”ר פירשט כתב שם מאמר על תולדות “התנועה להסדרת הלידות” ושם הוא מבהיר ש”הסדרת הלידות פירושה מניעה בעד התהוותם של חיים חסרי תועלת” ושהיא נועדה “למען החיסכון האנושי, למען זכות ההגדרה העצמית של האשה, הזכות על גופה, למען הילדים המקופחים והרעבים”. האאוגניקה, לדבריו, “העשירה במידה ניכרת את שאלת הסדרת הלידות. גלטון… הביע את דעתו שיש למנוע מרבייה את האנשים הנחותים ולעומת זאת לאפשר למעולים את הרבייה בשפע”. רופא אחר, הד”ר שטיבל, כתב: “על הבאים בברית הנישואין להתייעץ קודם עם הרופאים אם ראויים ורשאים הם להוליד בנים”.

למה בעצם לא השתמשו בכפייה? לממסד היה כוח רב מול מהגרים ופליטים.

“הכוח של הממסד הרפואי אז היה מוגבל. זה ממסד שהוקם יד ביד עם המערכת שהוא היה צריך לתחזק וסבל מחסר תמידי: מחסור ברופאים, מחסור באחיות, בציוד. הוא היה צריך לבדוק, לטפל ולחסן וכו’. אנחנו מדברים על תקופת המנדט הבריטי. כשסוף-סוף היתה מדינה, התורה האאוגנית ירדה מגדולתה. ההסבר שלי הוא חילופי דורות: הדור הזה מיצה את עצמו מבחינה מקצועית, ובא דור חדש עם הרבה יותר מוטיווציות לאומיות, שלא חונך באוניברסיטאות האירופיות בתקופה ההיא. כבר ראו מה עשו עם זה הנאצים וההזדהות האידיאולוגית היתה נמוכה יותר. הרעיונות עצמם חילחלו אבל לא משתמשים באותה רטוריקה”.

גם היום משביחים גזע

הפרק האאוגני בספר ההיסטוריה של תרבות המערב נסגר, אך האם האאוגניקה באמת נעלמה?

“החשיבה האאוגנית קיימת ושרירה גם היום”, טוענת שחלב סטולר-ליס. “היא באה לידי ביטוי בעיקר בשיעור הגבוה מאוד של בדיקות טרום-לידתיות וסינון גנטי (של עוברים חריגים מבחינה גנטית). יש לאמהות מוטיווציה גבוהה מאוד ללדת ילדים בריאים בלבד והיחס לחריג, לשונה, לנכה, בחברה הישראלית הוא בעייתי”.

בבתי החולים מוצעות כיום להורים לעתיד שלל בדיקות גנטיות המאבחנות את העובר לפני לידתו. חלקן מיועדות לאתר מחלות קשות, כמו טיי-זקס, מחלה ניוונית הגורמת למוות בייסורים בגיל הינקות. אך אחרות נועדו לסנן עוברים בעלי תכונות שנושאיהן יכולים לחיות חיים מספקים ומלאים, כמו חירשות ועקרות.

כפי שכתב סיימון מאואר בספרו “הגמד של מנדל” (הוצאת עם עובד): “באאוגניקה הישנה שלטה לפחות תיאוריה כלשהי, איומה ככל שתהיה. באאוגניקה החדשה, באאוגניקה שלנו, שולטים רק חוקי השוק. אתה מקבל מה שאתה יכול לשלם בעבורו (…) בכף ידנו מונח עתידה של האנושות, וכפי שהעניינים מתנהלים עכשיו, העתיד ייבחר לפי אותם קריטריונים שבני אדם בוחרים היום השתלות שיער ושדי סיליקון ושאיבת שומן. זו תהיה אאוגניקה לפי בחירת הלקוח, האאוגניקה של השוק. והכל במסווה של חירות”.