כמה נוכלת ושקרנית יכולה השופטת הדוסית הפמינאצית יעל וילנר יכולה להיות?  הנה פסק דין שבו היא פשוט מרמה את קוראיה וכותבת שקרים על גבי שקרים.  בפסק דינה היא מתימרת לסקור את מצב החוק במדינות זרות (משפט משווה) ביחס לידועים בציבור.  וילנר פשוט מאחזת עיינים מצטטת דברים לא נכונים, מסלפת את התמונה, ומגלה בורות מוחלטת במשפט משווה. בע”מ 1983/23.

טמטום ובורות ברמה כזאת מצדיק פיטורין של העוזרת המשפטית שעתה לה את המחקר השגוי והשקרי.

אנחנו מדברים על פסק הדין החדש בנושא ידועים בציבור והדרך בה מחלקים רכוש בין ידועים בציבור.  בע”מ 1983/23.

בתמונה:  הנבלה הפמינאצית יעל וילנר….

בקצרה נגיד שהשופטת יעל וילנר קבעה שידועים בציבור זה ממש כמו נישואין, שהחלוקה של הרכוש אמורה להיות חצי חצי, ושאין לבדוק מה מידת התרומה של הצד התובע לנכס שבבעלות הצד הנתבע.  כלומר, אין לבצע איזון משאבים בדומה לזוג נשוי….

בדרך כלל מדובר בתובעת אישה שתובעת את הגבר או העיזבון של הגבר או את הביטוח הלאומי והיא טוענת לזוגיות בעל פה, ללא שום הסכם בכתב.

פה בסיפור הזה התחלפו היוצרות וזה גבר עני שתובע אישה עשירה.  אבל פסק הדין של יעל וילנר נכתב במטרה לשפר את מצבן של נשים שבדרך כלל לא תורמות 50% לרכוש, אלא הרבה פחות מזה.  לכן יש לוילנר אינטרס פה לדפוק את האישה הנתבעת, אבל זה נעשה למען 99% הנשים האחרות שהולכות לתבוע גברים בעתיד.

על מנת להסביר למה החלוקה בין ידועים בציבור צריכה להיות חצי חצי ללא איזון משאבים, וילנר פונה למשפט משווה ומנסה להראות שזה מאוד מקובל בעולם, ושרוב המדינות בעולם מכירות בחלוקה של הרכוש בין ידועים בציבור לא נשואים חצי חצי.

מספיק להסתכל בויקיפדיה ולראות כמה שוילנר היא שקרנית, נבלה, נוכלת ומאחזת עיניים

לפי הויקיפדיה, בארה”ב בתקופה של כיבוש המערב הפרוע, לא היו כמרים בכל יישוב, ולכן הכירו מבחינה פרקטית בזוגיות פרקטית של גבר ואישה שחיים כמו גבר ואישה נשואים מבלי שעשו טקס אצל הכומר או פקיד בעיריה.

אלא שהמגמה של רוב המדינות בארה”ב היא לבטל את מוסד הידועה בציבור לחלוטין, כך שמי שטוענת שהיא ידועה בציבור, לא זכאית לכלום, לא תקבל כלום, ותישאר עם קדחת בתחת.  זה החוק.

אותה אישה מזומנת להתחתן.  בלאס וגאס יש עורכי טקסים שלובשים תחפושת של אלביס.   ביוטה אפשר להתחתן דיגילית בלי לצאת מהבית.

43 מדינות בארה”ב בכלל לא מכירים בידועה בציבור

וזה המצב: 43 מדינות לא מכירות בידועות בציבור בכלל, כולל ניו יורק, ניו ג’רזי, קליפורניה ופלורידה.  במדינות האלה לא מוכרת שם התופעה של ידועה בציבור.  אפס זכויות.   היא לא יכולה לתבוע, ואם תתבע ידחו לה את התביעה על הסף.

7 מדינות מכירות בידועה בציבור ורובן מהמערב הפרוע

אלה ה 7 מדינות שכן מכירות בידועה בציבור:  קולורדו, איווה, קנזס, מונטנה, אוקלהומה, טקסס והמדינה היחידה שעל החוף האטלנטי היא רוד איילנד (מדינה סופר פיצפונת).

המדינה השמינית ניו המפשייר מכירה בידועה בציבור רק בבית משפט של ירושות (נגד העיזבון) והמדינה התשיעית, יוטה, מכירה בידועים בציבור רק אם הופיעו בפני שופט ואישרו ברית זוגות. אבל זה לא באמת ידועה בציבור אלא “ברית זוגיות”.

משנת 1860 בזו אחר זו החלו המדינות לבטל את הידועה בציבור

המגמה היא דווקא לחוקק חוקים לבטל את המוסד:  ניו מקסיקו 1860, צפון דקוטה 1890, אלסקה וויסקונסין ב 1917, הוואי 1920, מיזורי 1921, נברסקה 1923, ניו יוק’ 1933, ניו ג’רזי 1939, מינסוטה 1941, נבדה 1943, מיסיסיפי 1956, מישיגן 1957, אינדיאנה 1958, דרום דקוטה 1959, פלורידה 1968, אוהיו 1991, איידהו 1996, ג’ורג’יה 1997, פנסילבניה 2005, דרום קרוליינה 2019.

ואלה המדינות בארה”ב שבהן מאז ומעולם לא היתה שום הכרה של ידועה בציבור

ארקנסו, קונטיקט, דלאוור, לואיזינה, מרילנד, צפון קרוליינה, אורגון, טנסי, ורמונט, וירג’יניה, מערב וירג’יניה, וושינגטון ווויאומינג.

אירלנד משנת 2015 “הידועה בציבור” בוטלה

באירופה, אירלנד למשל לא הכירה בזכויות של ידועים בציבור עד 2010 שאז נחקק חוק דומה לברית הזוגיות שאפשר ללהט”בים להירשם בברית זוגיות.  אבל ב 2015 אירלנד התירה לזוגות להט”בים להינשא, ואז בוטל לחלוטין מוסד ברית הזוגיות, ומי שלא מתחתן, אין לו שום זכויות ברכוש של בן הזוג.

צרפת: אין ולא היתה ידועה בציבור אי פעם

בצרפת הזוגיות היחידה שמוכרת היא זוגיות בטקס נישואין אזרחי.  אין שם בכלל מוסד של ידועה בציבור.  ידועה בציבור לא מקבלת כלום.  לא רכוש, לא פנסיה.  לא עיזבון.  לא מזונות.  כלום!!!!

מה שכן יש בצרפת זה “הסכם סולידריות”, PACS, שהוא הסכם בין שותפים לדירה, הדורש רישום בעיריה והוצאת תעודת סולידריות.  התעודה הזו לא מקנה לבן הזוג שום זכויות לתמיכה כלכלית, מזונות, איזון משאבים, חזקת שיתוף, חלוקה מהפנסיה או נגיסה מהעיזבון.  אין להן זכות להחליט לגבי הקבורה של בן זוג שנפטר, וגם אין להם זכות לאמץ במשותף.  בקיצור הזכויות של הידועה בציבור בצרפת הם כלום ושום דבר.

היתרון היחיד של ההסכם הזה הוא שאם מציגים אותו למס הכנסה, משלמים מס הכנסה כזוג ולא כשני יחידים, וכאשר נפרדים יש זכות לחלוקה של המטלטלין בבית (הטלוויזיה, הספות) לפי מה שהוסכם כשחתם ההסכם בעיריה.

עוד דבר גאוני בצרפת, הוא שאפשר לבטל את זה בכל רגע נתון.  כל צד יכול להודיע בעירייה שהסכם הסולידריות מבוטל “במעמד צד אחד”,  ובאותה שניה הוא פג תוקף.

בהמשך תראו איך וילנר מאחזת עיניים וכותבת שבצרפת החלוקה היא פיפטי פיפטי מהיום הראשון של הזוגיות, והקורא חושב שהיא מתכוונת לידועות בציבור, אבל זה נכון לנשים נשואות, אבל לא לידועות בציבור, כי בצרפת אין כזה דבר.  אין ידועות בציבור בצרפת.

Concubinage and the Law in France | In Custodia Legis (loc.gov)

https://blogs.loc.gov/law/2018/09/concubinage-and-the-law-in-france/

איך וילנר כתבה פסק דין כל כך שקרי עם משפט משווה כל כך שקרי, ואפילו מטעה – לאלוהימה הפתרונים.  אולי סבלה מצרבת פטרייתית בין הרגליים ביום שבדקה מה החוק בצרפת.

לאור השקרים של יעל וילנר, אנו ממליצים לפטר את כל העוזרות המשפטיות שלה שכתבו את פרק המחקר המשווה השיקרי בפסק הדין.

הנה פרק המשפט המשווה בפסק הדין של יעל וילנר.  משקרת במצח נחושה.

קודם בואו נראה את הטקסט ואחר כך נסביר איך השופטת מאחזת עיינים את קוראיה.  פסקאות 31 עד 37.

“אם כן, חלוקת נכס משותף לבני זוג לפי הלכת השיתוף בחלקים שאינם שווים, אינה מתיישבת אף עם הרציונלים של הלכת השיתוף.

כפי שנראה להלן, מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההסדרים המשפטיים הנוהגים בסוגיה הנדונה במדינות הים.

הלכת השיתוף – משפט משווה

בחלק משיטות המשפט הזרות מוכר משטר שיתוף זוגי שלCommunity” Property”. לפי משטר זה – בדומה להלכת השיתוף הנהוגה בשיטת המשפט בישראל – רכוש שנצבר על-ידי בני הזוג במהלך מערכת היחסים הזוגית הוא רכושם המשותף. וזאת, אף אם נרשם על שם אחד מבני הזוג (ראו, למשל: Paul M. Kurtz, Ira Mark Ellman, Karen Czapanskiy, Lois A. Weithorn, Brian Bix & Maxine Eichner, Family Law: Cases, Text, Problems, p. 322 (2010) (להלן: Ellman et al.)). כך, נוצרת בין בני הזוג שותפות קניינית, מיידית ושוויונית בנכס:

“Under the community property regime, each spouse has a present, vested one-half interest in all property acquired during the marriage. Throughout the marriage, community property is distinguished from “separate property,” acquired by either spouse either before the marriage, or during the marriage by gift, bequest or devise. Community property regimes sometimes refer to the marriage itself as a community or “partnership.” […] Therefore, during the marriage, neither spouse may dispose of community property without the consent of his or her spouse” (Abrams, Douglas E., Naomi Cahn, Catherine J. Ross & David D. Meyer, Contemporary family law (2006) (להלן: )Abrams et. al .(ההדגשה הוספה – י”ו;

           [ראו גם:Piotr Fiedorczyk & M. Antokolskaia, Harmonisation of Family Law in Europe: A Historical Perspective, A Tale of Two Millennia, pp. 455–467 (2008) (להלן: (Family Law in Europe; Ellman et al., עמ’ 318–324].

אם כן, לפי הסדר שיתוף מהסוג האמור, רכוש שנצבר במהלך היחסים הזוגיים הוא בבעלות משותפת ושוויונית של שני בני הזוג. לפיכך, אם כלל החלוקה של הרכוש המשותף מוכתב רק לפי זכויותיהם בו, על החלוקה להיות בהכרח שוויונית:

“In community-property states, property acquired by the labor of either spouse during the marriage, called “marital labor,” is community property owned by both spouses equally, while property acquired through gift or inheritance, or owned before marriage, is the separate property of that spouse. A community-property state that relies entirely on ownership rights in dividing property at divorce, and excludes consideration of overriding equitable claims, applies an invariable rule of equal division to all community property, while allocating all separate property to the respective spousal owner” (ALI, pp. 646–647; ההדגשה הוספה – י”ו).

בתוך כך, הסדר של Community Property נהוג, בין השאר, בתשע מדינות בארצות הברית. בשלוש מתוכן – קליפורניה, לואיזיאנה וניו-מקסיקו – החוק מורה כי על בית המשפט לחלק את הרכוש המשותף באופן שוויוני ואינו מסמיך אותו לסטות מחלוקה שוויונית בשל שיקולי הוגנות (Equity). לפיכך, בשלוש מדינות אלו רכוש משותף לבני זוג יחולק ביניהם באופן שוויוני (“Equal Division”; וראו: Cal. Fam. Code §2550 (קליפורניה); La. Stat. Ann. §9:2801A(4) (לואיזיאנה); Otto v. Otto, 80 N.M. 331, 332, 455 P.2d 642, 643 (1969) (ניו-מקסיקו). כן ראו: Abrams et. al, עמ’ 461, ה”ש 2; ALI, עמ’ 733).

לעומת זאת, בשש המדינות האחרות כאמור – אריזונה, אידהו, נבדה, טקסס, וושינגטון וויסקונסן – בית המשפט מוסמך לפי חוק לחרוג, בנסיבות מסוימות, מחלוקה שוויונית של הרכוש המשותף, בעיקר משיקולי הוגנות (“Equitable Distribution”; ראו:Leslie Joan Harris, June R. Carbone, Lee E. Teitelbaum & Rachel Rebouché, Family law, p. 306 (6^th ed., 2018); Abrams et. al, עמ’ 461, ה”ש 2-1; לדין הרלוונטי במדינות אלו ראו: Idaho Code Section 32-712(1)(a) (אידהו); Nev. Rev. Stat. § 125.150 (2022) (נבדה); Tex. Fam. Code Ann. § 7.001, וכן, מני רבים: Debrock v. Debrock, WL 17970214, at 12 (Tex. App. 2022); Matter of Marriage of Stallworth WL 1457530, at 2–4, 8 (Tex. App. 2023) (טקסס); (Wash. Rev. Code § 26.09.080 (2022; Peste v. Peste, 1 Wash. App. 19, 22, 459 P.2d 70, 74 (1969) (וושינגטון); Wis. Stat. Ann. §§ 766.31(3), 766.75, 767.61(3) (וויסקונסן)).

ואכן, הפסיקה בארה”ב הדגישה כי חלוקה לא שוויונית של רכוש משותף במשטר של Community Property, פוגעת בזכות החוקתית לקניין של מי מבני הזוג, וכי לא ניתן לבצעה אלא לפי הסמכה בחוק (ראו, למשל: Hatch v. Hatch, 113 Ariz. 130, 135, 547 P.2d 1044, 1047–1048 (1976)).

למעלה מכך, יצוין, כי בארצות הברית נמתחה ביקורת על מדינות ה-Community Property אשר קיימת בהן הסמכה בחוק לסטות מחלוקה שוויונית, שכן סטייה כאמור אינה עולה בקנה אחד עם הרציונלים אשר פורטו מעלה, ומשום שחלוקה שוויונית היא החלופה ההולמת את יסוד השיטה (ראו: ALI, עמ’ 734–737).

משטר של Community Property, אשר כאמור מחיל זכויות קנייניות באופן שווה ומיידי, מתקיים אף במדינות נוספות. כך, בצרפת, מוכרים הצדדים כבעלי הרכוש המשותף באופן מיידי – כבר במהלך הנישואין; ומוטלות על כל אחד מהם בנפרד זכויות וחובות ביחס לרכוש המשותף וניהולו (ראו: Code civil [C. civ.] [Civil Code] art. 1400–1401, 1421–1440 (Fr.) (להלן: CCF); Family Law in Europe, עמ’ 456–458; עניין יעקובי, פס’ 13 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן. לעמדה פרשנית אחרת ראו: שם, פס’ 6 לפסק דינו של השופט טל). בעת הגירושין, על בית המשפט, ככלל, לחלק את הרכוש המשותף באופן שווה בין הצדדים (ראו: CCF, סעיף 1475; Family Law in Europe, עמ’ 457; Mary Ann Glendon, The Transformation of Family Law: State, Law, and Family in the United States and Western Europe, pp. 207–208 (1989)).

באופן דומה, גם בדרום אפריקה מוחל משטר של Community Property, אשר בגדרו לצדדים, במהלך חיי הנישואין, זכויות שוות בנכס המשותף (המכונה “joint “estate. ראו: Matrimonial Property Act 88 of 1984 §§1, 14 (להלן: Matrimonial Property Act); Du Plessis v Pienaar [2002] ZASCA 163; [2002] 4 All SA 311 (SCA) para. 1 (S. Afr.); להרחבה ראו: Madelene De Jong and Walter Pintens, Default matrimonial property regimes and the principles of European family law–a European–South African comparison (part 2), S. Afr. Law J. 551 (2015) (להלן: De Jong & Pintens)). ההשלכה הטבעית של הקניית זכויות אלו, היא שבתום הקשר הזוגי, יחולק הרכוש המשותף באופן שוויוני, למעט במקרים חריגים שבהם בית המשפט מוסמך מכוח החוק לסטות מחלוקה זו (ראו: D v D [2013] ZAGPJHC 194, para. 18 (S. Afr.); De Jong & Pintens, עמ’ 555; Divorce Act 70 of 1979 § 9; סעיפים 15(9)(b) ו-19 ל-Matrimonial Property Act). כן, יצוין כי לבית המשפט סמכות, נוכח בקשת אחד מבני הזוג, לבצע את חלוקת הרכוש השוויונית אף טרם פקיעת הנישואין; ומוסמך בהוראה מפורשת בחוק לחרוג מחלוקה זו בשם שיקולי צדק (ראו: שם, סעיף 20(1)).

נמצאנו למדים אפוא, כי במשטר חלוקת רכוש בין בני זוג של Community Property, אשר קובע שיתוף קנייני, שוויוני ומיידי, לא ניתן לחלק את הרכוש המשותף חלוקה שאינה שווה, אלא לפי הסמכה מפורשת בחוק”.

איך וילנר מאחזת עיניים?

עד כאן הפרק של המשפט המשווה של וילנר.  היא מאחזת עיינים כאילו זה נורמלי ומקובל בעולם הרחב להכיר בזכויות של ידועה בציבור לשדוד את הזכויות של הגבר שחי עימה בלי להתחתן איתה.

כמו שראינו בויקיפדיה, לפחות בארה”ב זה החריג (7:43), וכל מה שנים עוד מדינה ועוד מדינה מבטלת את ההכרה בזה.

ואז בא הפרק על Community Property וזו עוד פעם אחיזת עיינים שקרית לחלוטין, בזדון וביודעין.

ולמה אנחנו אומרים את זה?  כי Community Property זה משטר שחל רק על זוגות נשואים.  זה לא חל על ידויעות בציבור.  למשל קליפורניה שלא מכירה בידועה בציבור (שתקבל אפס אם תתבע), אם היא נשואה מגיע לה חצי ללא צורך ב”איזון משאבים”.

אחיזת העיינים היא בזה שהיא מצטטת סוג של משטר חלוקת רכוש שנהוג במעט מאוד מדינות בארה”ב (רק במערב), ה”קומיוניטי” (חלוקה קהילתית), והוא חל רק על נשואים, והיא מציגה את זה בישראל כאילו זה חל שם על ידועות בציבור…. שבכלל אין להן שום זכות בקליפורניה….

ברוב מדינות ארה”ב משטר חלוקת הרכוש היא לא “קהילתית” (חצי חצי), אלא ממש כמו חוק איזון משאבים הישראלי – EQUITABLE DISTRIBUTION.

אז מה עשתה פה יעל וילנר???? בעוד שעל זוגות נשואים בישראל חל חוק איזון משאבים – כמו ברוב מדינות ארה”ב, היא החליטה להחיל על ידועים בציבור בישראל את המשטר שחל על זוגות נשואים במדינות המיעוט בארה”ב (קליפורניה ומדינות המערב).

אבל כמו שהסברנו, בקליפורניה ידועה בציבור גם לא זכאית ל”חלוקה קהילתית” (חצי-חצי), וגם לא זכאית לאיזון משאבים (חלוקה אקוויטבילית).

שופטת נוכלת ושקרנית כבר אמרנו?????  אבל זה לא הכל….

העליון שממציא הלכות לא יכול לשנות את ההמצאות שלו? 

יעל וילנר גם אומרת שכדי לשנות את ההלכה החדשה שהיא יצרה עכשיו בהבל פיה, יש להחיל על זוגות ידועים בציבור את המשטר הנהוג על זוגות נשואים במדינות המיעוט של ארה”ב…. רק המחוקק (הכנסת) יכול להתערב.

אבל, מלכתחילה את הלכת השיתוף בין ידועים בציבור המציא בית המשפט העליון בהבל פיו (בגלל האג’נדה הישראלית להעביר כמה שיותר רכוש מידי הגברים לידי הנשים כדי לכפר על עוולות הפטריארכיה – עדנה ארבל אמרה את זה במפורש), אז למה שבית המשפט העליון לא יכול לבטל את ההלכה שהוא עצמו המציא?????

והתובנה של עדנה קרנבל בעניין: חייבים לדרוש הסכם בכתב מידועים בציבור

יעל וילנר היתה צריכה לקבוע דבר פשוט.  כדי שידועה בציבור תהיה זכאית לנגוס ברכושו של הבן זוג הידוע שלה, יש לדרוש חוזה בכתב בניהם.  או להיפך, במקרה החריג הזה בו גבר ידוע תובע את אשתו הידועה היה צריך לדרוש חתימה על הסכם זוגיות בפני שופט.

זה כבר קיים.  כאשר ידועה בציבור רוצה לבוא ולהזדיין עם בן זוג בכלא, השב”ס דורש ממנה להמציא הסכם ידועה בציבור בכתב שנה מלפני הכניסה של האסיר לכלא, (פלוס ראיות מסייעות כגון חיים באותו בית ואותה קורת גג של לפחות שנה), אחרת היא לא תוכל לקבל התייחדות בכלא עם בחיר ליבה.

וזה בדיוק העניין.  כשהאישו המשפטי משרת את הפמיניזם נגד גברים, יש לשופטים אינטרס להשאיר את המצב עמום כך שכל מי שגבר שכב איתה יכולה לטעון שהיא ידועה בציבור ולדרוש רכוש.

בבית משפט למשפחה לא נדרש אפילו שיגורו ביחד, וגם אין תקופת מינימום.

אבל כשהידועה בציבור באה לדרוש זכויות מהמדינה, אז יודעים השופטים יפה מאוד לדרוש הסכם בכתב, על מנת למנוע התחזויות.

התוצאה המזעזעת של פסק הדין לגבי גברים

כל גבר בישראל עכשיו בסכנה לאובדן רכוש בגלל איזה פוסטמה שטוענת שהוא שכב איתה והיא ידועה בציבור.  בבית משפט למשפחה אין כללים.  יש הלכות שלא צריך באמת זוגיות, לא צריך לקיים יחסי מין, אין מגבלת זמן ולא צריך קורת גג אחת.  כלומר, אם ייזזת מישהי, תקתקת מישהי פעמיים או שלוש בסטוץ, היא יכולה לטעון שהיא עכשיו ידועה בציבור, ולפי יעל וילנר מגיע לה חצי מהרכוש שלך.

המתב הוא יותר גרוע מאשר גברים נשואי, כי גבר לפחות יכול לטעון לחלוקה הוגנת של הרכוש (אם יקשיבו לו זה בספק, אבל לטעון אפשר).  אבל גבר שממודד עם קרציה שטוענת שהיא ידועה בציבור, היא לוקחת ממנו 50% בלי שיקולי איזון ותרומה מי הוא הכוח היצרני שייצר את הרכוש.

ולכן המחוקק חייב להתערב, ומהר ולדרוש חתימה על הסכם בכתב, ובהסכם לחייב את הצדדים להגדיר מראש במה הם מתחלקים:  במיטה?  בהבאת ילדים לעולם?  ברכוש? במשכורת? בפנסיה?  בעיזבון? בהחלטות על הקבורה?

כמו שראינו בצקרפת, אירלנד ורוב מדינות ארה”ב, ברירת המחדל צריכה להיות שלא להכיר בשום ידועה בציבור.  ואם מישהו רוצה לחתום על חוזה, אז רק מה שהחוזה מחייב, זה רק מה שיחול.

אנחנו גם לא מבינים את כל המפלגות הדתיות בישראל.  מדוע הן מסכימות לזה?  הרי מוסד הנישואין הוא מקודש.  מדוע הם מסכימים לנישואין בחטא בלי קידושין?

להלן כתבה באתר פסק דין פורסם 17/8/2023

העליון: אין מקום לחלוקת רכוש בלתי שוויונית בין ידועים בציבור

השופטים קבעו פה אחד שסטייה מחלוקת הרכוש המסורתית משמעותה פגיעה קניינית בבן הזוג, שאיננה אפשרית ללא חקיקה שמסדירה זאת

רכוש משותף של ידועים בציבור אינו ניתן לחלוקה בלתי שוויונית ביניהם לאחר פרידתם – כך קבע לאחרונה בית המשפט העליון בפסיקה דרמטית ועקרונית. השופטים יעל וילנר, יצחק עמית ודוד מינץ קבעו שבשונה מבני זוג נשואים, שעליהם חל חוק יחסי ממון שמאפשר זאת, חלוקת רכוש לא שוויונית בין ידועים בציבור אינה אפשרית בהעדר חקיקה. מה גם שהיא נוגדת את הרציונל המונח בבסיס הלכת השיתוף לפיה נכסים שהושקע לגביהם מאמץ משותף שייכים לשני בני הזוג שווה בשווה.

הרקע לפסיקה הוא ערעור שהגיש גבר על פסק דין של בית המשפט המחוזי, שקבע כי הוא זכאי רק לרבע מדירת המגורים בה התגורר עם זוגתו לשעבר במשך 12 שנה. שופטי המחוזי קבעו ברוב דעות שבין הצדדים התקיימה “שיתופיות מוחלשת” ביחס לדירה שהייתה בבעלות האישה עוד מראשית הקשר, כך שמוצדק לבצע חלוקה לא שוויונית של הזכויות בה.

בערעור שהוגש לעליון טען הגבר שחלוקת רכוש משותף לבני זוג לפי הלכת השיתוף חייבת להיעשות באופן שוויוני, ללא עריכת חישובים לגבי תרומתו של כל אחד מהצדדים לצבירת הרכוש.

מנגד טענה האישה ששיקולי הצדק והשכל הישר מצדיקים חלוקת רכוש לפי הלכת השיתוף ביחס שאינו שוויוני.

אין מקום לפנקסנות

השופטת וילנר, שכתבה את פסק הדין בעליון, דחתה את התזה של האישה וקבעד כי חריגה מחלוקה שוויונית בין ידועים בציבור יכולה להתבצע רק מכוח הוראה מפורשת בחוק, שאינה קיימת במקרה זה.

היא ציינה כי הלכת השיתוף קובעת חזקה שרכוש של בני זוג המקיימים אורח חיים זוגי ופועלים במאמץ משותף, שייך לשניהם באופן שווה. הלכה זו עניינה שותפות קניינית, שוויונית ומיידית בנכסים המשותפים. זאת אומרת שחצי מהזכויות בנכס משותף – שנתון לפי הדין הכללי לאחד מבני הזוג – עובר עוד במהלך הקשר הזוגי לבן הזוג השני.

“קביעה בדיעבד, לאחר הפירוד, שלפיה הנכס המשותף יחולק בין בני הזוג בחלקים שאינם שווים, לאחר שהזכויות בנכס כבר הוקנו להם, פוגעת בקניינו של בן הזוג שנגרע חלקו” הבהירה השופטת. היא הוסיפה כי “כידוע, פגיעה בזכות קניינית – שהיא זכות חוקתית – אינה יכולה לעמוד בהיעדר הוראה בחוק המאפשרת לעשות כן”.

עוד ציינה השופטת שחלוקה לא שוויונית אף מנוגדת לרציונל שעליו מבוססת הלכת השיתוף שחלה על ידועים בציבור – חלוקה שוויונית בנוגע לנכסים שהושקע לגביהם מאמץ משותף. סטייה מהחלוקה המסורתית תחתור תחת הרציונל האמור, תתמרץ פנקסנות והתחשבנויות כספיות בין בני זוג, ואף תביא לקיפוח בלתי צודק של בן הזוג ה”ביתי”, שהקריב פוטנציאל לפיתוח קריירה לטובת גידול הילדים וביצוע עבודות הבית ולא תרם ישירות באופן כספי לצבירת הנכסים.

עוד ציינה השופטת שחלוקה שוויונית בין בני זוג נהוגה במדינות שונות בעולם כגון צרפת, דרום אפריקה וארצות הברית, שם אף הודגש בפסיקה שחלוקה לא שוויונית פוגעת בזכות החוקתית לקניין של מי מבני הזוג ושלא ניתן לבצעה אלא לפי הסמכה בחוק.

בתוך כך השופטת דחתה את ניסיון האישה להשוות בין בני זוג נשואים – עליהם חל חוק יחסי ממון שמאפשר חלוקת רכוש לא שוויונית – לבין ידועים בציבור, עליהם חלה הלכת השיתוף. היא קבעה כי דווקא העובדה שהסדר החלוקה הלא שוויוני בקרב נשואים מצא את מקומו בספר החוקים, מחייבת את המסקנה שהסדר כזה בקרב ידועים בציבור מצריך חקיקה.

לפיכך השופטת קבעה שיש לקבל את הערעור כך שהגבר יירשם כבעלים של מחצית מדירת האישה. השופטים עמית ומינץ הצטרפו כאמור לקביעה.

• ב”כ המערער: עו”ד גבי מיכאלי ועו”ד עמית גולדברג
• ב”כ המשיבה: עו”ד יורם ירקוני

העליון: אין מקום לחלוקת רכוש בלתי שוויונית בין ידועים בציבור – פסקדין (psakdin.co.il)

https://www.psakdin.co.il/Court/%D7%A4%D7%A1-%D7%93-%D7%91%D7%A2%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%95%D7%A2%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%9B%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%98%D7%94-%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%92%D7%A2%D7%AA-%D7%9C%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A7-%D7%99%D7%93-%D7%95%D7%93%D7%9E%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9-%D7%95%D7%9E%D7%96

שימו לב:  הצלחנו לאתר את פסקי הדין בעליון ובמחוזי אבל את פסק הדין המקורי של הדס גולדקורן 33283-10-18 לא הצלחנו למצוא.  כנראה כתובים שם דברים מביכים מאוד.

להלן פסק הדין בעליון 1983/23

השופטת י’ וילנר:

1. האם רכוש משותף של בני זוג, לפי הלכת השיתוף, ניתן לחלוקה ביניהם בחלקים שאינם שווים?

זוהי השאלה העומדת במרכזה של בקשת רשות הערעור שלפנינו, אשר הוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ס’ ג’יוסי, ע’ אטיאס ו-נ’ סילמן) בעמ”ש 28736-05-22 מיום 12.2.2023, שבגדרו התקבל באופן חלקי ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחדרה (השופטת ה’ גולדקורן) בתלה”מ 30583-02-20; תלה”מ 14485-04-20; תלה”מ 30537-02-20; ותלה”מ 33283-10-18 מיום 21.3.2022.

2. עסקינן בשאלה משפטית עקרונית אשר ראויה לדיון ב”גלגול שלישי”. לפיכך, ראינו ליתן רשות ערעור למבקש, שיכונה להלן “המערער”.

רקע עובדתי

3. בשנת 1984 עברה המשיבה להתגורר בקיבוץ מסוים בארץ (להלן: הקיבוץ), ובשנת 1995 התקבלה כחברת קיבוץ. כחלק מתהליך של הפרטת הקיבוץ, ביום 1.9.2002 הוחלט על שיוך נכסים לחברי הקיבוץ, ובתוך כך ניתנה למשיבה זכות לשיוך מגרש ודירת מגורים שיירשמו על-שמה (להלן בהתאמה: המגרש ודירת המגורים או הדירה).

4. המערער והמשיבה (להלן ביחד: בני הזוג) ניהלו קשר זוגי בין השנים 2002–2017, ובמהלכו נולדו להם שני ילדים, בשנים 2004 ו-2007 (להלן: הילדים). בני הזוג לא נישאו זה לזו. בשנת 2005 עברו הצדדים להתגורר יחד בדירת המגורים בקיבוץ ששויכה כאמור למשיבה ונרשמה על-שמה, ועוד קודם לכן התגוררו יחד במושב סמוך במשך כשנתיים.

5. בשנת 2017 נפרדו בני הזוג, ובהמשך לכך עזבה המשיבה את הדירה. בחודש אוקטובר 2018 הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נגד המערער לסילוק יד מהדירה ולתשלום דמי שימוש בגין המגורים בה (תלה”מ 33283-10-18); בחודש פברואר 2020 הגיש המערער תביעה נגד המשיבה לפירוק שיתוף בדירה (תלה”מ 30583-02-20), כמו גם תביעה כספית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה–1965 (תלה”מ 30537-02-20); ובחודש אפריל 2020 הגישה המשיבה תביעת מזונות נגד המערער (תלה”מ 14485-04-20). הערעור שלפנינו ממוקד בשאלת הזכויות בדירה לפי הלכת השיתוף, ולפיכך הדיון שנערך בערכאות הקודמות ביתר הסוגיות שהעלו הצדדים בתביעותיהם יתואר להלן בקיצור נמרץ.

6. בתמצית, בתביעת המערער לפירוק שיתוף בדירה נטען כי הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה, מכוח הלכת השיתוף. המערער טען כי הצדדים היו ידועים בציבור וראו בדירה נכס משותף, וכי שניהם פעלו ותרמו להשבחתו. מנגד, המשיבה טענה כי הצדדים שמרו על הפרדה רכושית ולא התכוונו ליצור שיתוף ברכוש, לרבות בדירה, אשר רשומה על שמה בלבד.

עיקרי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

7. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המערער, וקבע כי המערער הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה.

צוין כי אמנם הצדדים לא ניהלו חשבון בנק משותף באופן רשמי, אך נקבע כי הם התנהלו בשיתוף מתוך חשבון הבנק של המשיבה, ששימש כ”קופה רעיונית משותפת”, וכי המערער הפקיד בו כספים מעת לעת לצורך תשלום ההוצאות המשותפות. נקבע כי לנוכח האמור, ובשים לב לפרק הזמן שבו קיימו הצדדים מערכת יחסים זוגית, שבמהלכה גרו יחד ונולדו להם שני ילדים, חלה על בני הזוג הלכת השיתוף.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענת המשיבה, שלפיה הכספים שהפקיד המערער בחשבונה שימשו אך ורק להוצאות ספציפיות הנוגעות למשק הבית ולילדים, ולא לתשלום העלויות שהיו כרוכות במימוש זכות המשיבה לשיוך הדירה על שמה. נקבע כי אלמלא התרומה הכספית של המערער למשק הבית המשותף, לא הייתה למשיבה יכולת לשלם את התשלומים הנוגעים לשיוך הדירה כאמור, באופן שתומך בטענת המערער כי מימן תשלומים אלו. עוד נקבע כי חלק משמעותי משיפוץ הדירה, שנערך בשנת 2005, בוצע על-ידי המערער במו-ידיו, וכי השיפוץ מומן על-ידי שני בני הזוג. נקבע כי לנוכח האמור, הדירה היא בבחינת רכוש משותף לצדדים לפי הלכת השיתוף, וניתן צו לפירוק השיתוף בה.

8. לשלמות התמונה, יצוין כי בנוגע לתביעת המזונות, נקבע כי כל צד יישא בעלויות הכרוכות בצרכי הילדים בזמן שהותם עמו, וכי בכל הנוגע להוצאות החינוכיות והרפואיות של הילדים, המערער יישא ב-60% מהן, והמשיבה – ב-40%. תביעת המערער לפי חוק איסור לשון הרע, שהוגשה בגין מכתב ששלחה המשיבה לקרובי משפחתו לאחר פרידת בני הזוג, נדחתה.

9. על פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, וטענה כי בני הזוג לא מקיימים את התנאים לתחולת הלכת השיתוף, ועל כן הזכויות בדירה שייכות רק לה. המשיבה הוסיפה וערערה על הקביעות בעניין המזונות, ואף המערער הגיש ערעור בנוגע לדחיית תביעתו לפי חוק איסור לשון הרע.

עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי

10. בית המשפט המחוזי (מפי השופט נ’ סילמן, בהסכמת השופטת ע’ אטיאס וכנגד דעתו החולקת של השופט ס’ ג’יוסי) קיבל באופן חלקי את ערעור המשיבה בעניין הזכויות בדירה. נקבע כי אמנם הדירה נכללת בגדר הרכוש המשותף לצדדים לפי הלכת השיתוף, אך נפסק כי יש להוסיף ולקבוע מהו “היקף השיתוף”, שבמקרים מסוימים עשוי להיות חלקי בלבד – בבחינת “שיתופיות מוחלשת” – כך שהרכוש המשותף יחולק בין הצדדים בחלקים שאינם שווים. הודגש, כי הלכת השיתוף נועדה “לבטא תחושת צדק”, ומאחר שצדק אינו בינארי, הלכת השיתוף אינה מתמצה בשתי אפשרויות בלבד – שיתוף מלא בנכסים המשותפים או היעדר שיתוף.

11. בנסיבות המקרה דנן, נקבע כי יש להכיר בשיתוף חלקי בדירה לפי הלכת השיתוף. בעניין זה, צוין כי המגרש והדירה שויכו למשיבה עוד בחודש ספטמבר 2002, מכוח זכותה כחברת קיבוץ, ונקבע כי די בכך כדי להצדיק שיתוף חלקי בלבד בדירה. הודגש כי הקביעה האמורה תקפה בין אם בעת שיוך הדירה כאמור כבר החלה להירקם מערכת יחסים זוגית בין הצדדים, כטענת המערער, ובין אם לאו, כטענת המשיבה. בית המשפט הוסיף, כי הדירה הוערכה בחוות-דעת שמאי בשווי של 150,000 ש”ח, והמגרש – בשווי של 1.7 מיליון ש”ח. לפיכך, אף בהנחה שהמערער נשא, כטענתו, במלוא העלויות של שיפוץ הדירה ובתשלומים שהיו כרוכים בשיוך הדירה והמגרש כאמור, בסך 400,000 ש”ח, ספק אם יש בכך כדי להקנות לו מחצית מהזכויות בדירה ובמגרש. עוד צוין, כי בעוד שהמערער טען כי השקיע את הכנסותיו ברכישת הזכויות בדירה ובהשבחתה, הרי שבמועדים הרלוונטיים לכך היה המערער מצוי בהליך פשיטת רגל, כך שהכנסותיו היו אמורות להיכנס לקופת הכינוס. נקבע כי אף אם אין באמור כדי להקים נגד המערער “השתק מלא”, יש בכך כדי “לכרסם בתחושת הצדק” ולספק “טעם להחלשת השיתופיות”. לנוכח כל האמור, נקבע כי יש להכיר בשיתוף חלקי בלבד בדירה, כך שרבע מהזכויות בה שייכות למערער, ושלושה רבעים – למשיבה.

12. מנגד, השופט ג’יוסי סבר, בדעת מיעוט, כי יש לדחות את ערעור המשיבה לעניין הזכויות בדירה. השופט ג’יוסי הדגיש כי ככלל, שיתוף בין בני זוג הוא שוויוני; וכי התחשבנויות בנוגע לסכומים המדויקים שהוציא כל אחד מבני הזוג במסגרת החיים המשותפים, עלולות לפגוע ביסודות הקשר הזוגי. אשר לנסיבות המקרה דנן, השופט ג’יוסי סבר כי המערער עמד בנטל להוכיח שיתוף ביחס לדירה. צוין כי די בכך שתשלומי המערער היו “גורם בלעדיו אין” לרכישת הזכויות בדירה, כדי לקבוע שיתוף של הדירה

בין הצדדים בחלקים שווים; וכי מסקנה זו נובעת גם מקביעותיו הנוספות של בית המשפט לענייני משפחה. לדעת השופט ג’יוסי, ממצאי העובדה שקבע בית המשפט לענייני משפחה מלמדים כי הקשר בין בני הזוג לא היה “25% זוגיות, ולא זוגיות מוחלשת”, כי אם “זוגיות ממשית, משותפת ובלתי מסויגת” (ראו עמ’ 14 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

13. לשלמות התמונה, יצוין כי בית המשפט המחוזי קיבל, פה אחד, את ערעורו של המערער על דחיית תביעתו לפי חוק איסור לשון הרע, ודחה את ערעור המשיבה בסוגיית המזונות.

14. מכאן הערעור שלפנינו, אשר עניינו, כאמור, בשאלת הזכויות בדירה, ובפרט – בשאלה אם ניתן לחלק את הזכויות בדירה בחלקים שאינם שווים, בהינתן שהדירה היא רכוש משותף של הצדדים לפי הלכת השיתוף.

תמצית טענות הצדדים

15. המערער טוען, כי חלוקת רכוש משותף לבני זוג לפי הלכת השיתוף צריכה להיעשות באופן שוויוני, ללא עריכת חישובים לגבי תרומתו של כל אחד מהצדדים לצבירת הרכוש. אשר לנסיבות המקרה דנן, נטען כי עסקינן בזוגיות שיתופית, לרבות בנוגע לרכישת הזכויות בדירה, באופן שמצדיק לראותה כנכס משותף לצדדים באופן שוויוני. עוד נטען, בין היתר, כי אין בעובדה שהמערער ניהל הליך פשיטת רגל במועדים הרלוונטיים כדי להצדיק “שיתוף מוחלש” ביחס לדירה; וכי המשיבה כלל לא טענה לפני בית המשפט המחוזי שיש לחלק את הזכויות בדירה בחלקים שאינם שווים.

16. מנגד, לטענת המשיבה, דין הערעור להידחות. המשיבה טוענת כי שיקולי צדק ושכל ישר עשויים להצדיק חלוקת רכוש משותף לפי הלכת השיתוף ביחס שאינו שוויוני; וכי חלוקה כאמור מוצדקת אף בהיקש מחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג–1973 (להלן: חוק יחסי ממון או החוק). ביחס לנסיבות המקרה נטען, בין היתר, כי יש ליתן משקל לעובדה שבני הזוג בחרו שלא להינשא; כי שיפוץ הדירה מומן מחשבון הבנק של המשיבה; וכי טענת המערער, שלפיה מימן את עלויות השיפוץ ואת עלויות שיוך הדירה, לא גובתה בראיות.

דיון והכרעה

17. כאמור, הערעור שלפנינו מעורר את השאלה, אם רכוש משותף של בני זוג מכוח הלכת השיתוף ניתן לחלוקה ביניהם בחלקים שאינם שווים. ובמילים אחרות – האם לאחר קביעה בדבר זהות הרכוש המשותף של הצדדים לפי הלכת השיתוף, יש להוסיף ולקבוע את “היקף השיתוף” ברכוש המשותף, בהתאם לנסיבות המקרה.

18. אקדים ואומר, כי אני סבורה שיש להשיב על שאלה זו בשלילה. כפי שיבואר להלן, בבסיס הלכת השיתוף, כפי שהשתרשה בפסיקה ענפה בנדון, עומדת ההנחה כי חיי הזוגיות יוצרים שותפות רכושית-קניינית, שוויונית ומיידית, כבר במהלך חיי הזוגיות. זאת, לנוכח טיב הזכויות שנוצרות מכוחה של השותפות כאמור והיסודות שעליהם היא מושתתת. חריגה מחלוקה שוויונית, לנוכח טיב הזכויות האמורות ומועד התגבשותן, יכולה להתבצע רק מכוח הוראה מפורשת בחקיקה, שאינה קיימת בענייננו.

זה העיקר, וכעת אפרט.

הלכת השיתוף – מהותה, יסודותיה והזכויות שנוצרות מכוחה

19. הלכת השיתוף מוכרת במשפט הישראלי (כמו גם בשיטות משפט אחרות, כפי שנראה להלן) מזה עשרות שנים, והיא מבוססת על המאפיינים המיוחדים של מערכת יחסים זוגית (רע”א 8791/00 שלם נ’ טווינקו בע”מ, פ”ד סב(1) 165, פס’ 7 (2006) (להלן: עניין שלם); לניצני הלכה זו ראו: ע”א 300/64 ברגר נ’ מנהל מס עזבון, פ”ד יט(2) 240 (1965); ע”א 253/65 בריקר נ’ בריקר, פ”ד כ(1) 589 (1966); ע”א 135/68 בראלי נ’ מנהל מס עזבון, פ”ד כג(1) 393 (1969)). תחולתה של הלכה זו אינה מותנית בנישואין, והיא חלה גם על בני זוג אשר חיים יחד כ”ידועים בציבור” (ע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן, פ”ד לח(1) 443 (1984)).

20. בעיקרו של דבר, הלכת השיתוף קובעת חזקה בנוגע לבני זוג אשר חיים יחד ומקיימים משק בית משותף, שלפיה הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף, אשר שייך לשניהם בחלקים שווים; בהיעדר ראיות ברורות לכך שהתגבשה ביניהם כוונה אחרת (ראו, למשל: בג”ץ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(2) 221, 252 (1994); דוד מינץ “השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג בפשיטת רגל – עיון מחודש” דין ודברים ט(1) 105, עמ’ 114–115 (2015) (להלן: מינץ “השותפות הנישואית”)). בנסיבות מסוימות, גם נכסים שלא נצברו במלואם במהלך החיים הזוגיים עשויים להיכלל בגדר הרכוש המשותף לצדדים לפי הלכת השיתוף. בעניין זה נפסק כי “חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין-אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני-זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת […] ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים ‘לבשר אחד'” (ע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי, פ”ד מח(3) 685, פס’ 6 לפסק דינו של הנשיא מ’ שמגר (1994) (להלן: עניין הדרי); ראו גם: ע”א 2280/91 אבולוף נ’ אבולוף, פ”ד מז(5) 596 (1993) (להלן: עניין אבולוף); דנג”ץ 8537/18 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פס’ 27 לפסק דינה של הנשיאה א’ חיות (24.6.2021) (להלן: דנג”ץ פלונית); עניין שלם, פס’ 8; ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט(3) 529, פס’ 2 לפסק דינו של השופט צ’ א’ טל (1995) (להלן: עניין יעקובי); ע”א 595/69 אפטה נ’ אפטה, פ”ד כה(1) 561, 566 (1971) (להלן: עניין אפטה)).

21. בראשית צמיחתה התבססה הלכת השיתוף על הנחה שלפיה בני זוג, אשר בחרו לחיות יחד ולקיים משק בית משותף, מעוניינים לחלק ביניהם את רכושם “שווה בשווה” (ראו, למשל: עניין אפטה, עמ’ 566). במרוצת השנים נפסק כי הלכת השיתוף מבוססת בעיקרה על רציונל של “מאמץ משותף”, שביסודו תפיסה שלפיה בני זוג תורמים באופן שוויוני לרווחת המשפחה, באופן שמצדיק להחיל על רכושם משטר של שיתוף ולחלקו “שווה בשווה” (עניין שלם, פס’ 9; כן ראו והשוו: Am. Law Inst., Principles of the Law of Family Dissolution: Analysis and Recommendations, p. 735 (2002) (להלן: ALI)). רציונל זה נשען על הרעיון שלפיו “גם אם פועלים בני הזוג באתרים שונים, תרומתם לתא המשפחתי, על דרך הכלל, שווה. קשר זוגי אינו נסב – ולא ראוי שייסוב – על התחשבנות בגין ה’השקעה’ שהשקיע כל אחד מבני הזוג וה’תשואה’ הכספית שזו הניבה” (בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלוני, פס’ 9 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א’ ריבלין (26.8.2007) (להלן: בע”מ 4623/04); ראו גם, לדוגמא: עניין שלם, פס’ 8 ו-11). הלכת השיתוף אינה מבוססת אפוא על ניסיונות לאמוד בערכים כספיים את תרומתו של כל אחד מבני הזוג לתא המשפחתי, ובכלל זה, לרכישת הנכסים (ראו, למשל: ע”א 370/87 עיזבון מדג’ר נ’ עיזבון מדג’ר, פ”ד מד(1) 99 (1989)). מעבר לקושי המעשי לעשות כן בנוגע להתנהלות בני הזוג במערכת המשפחתית – דוגמת גידול ילדים, ביצוע מטלות הבית ודאגה לרווחת המשפחה – הדבר נעוץ בשאיפה למנוע פנקסנות והתחשבנויות בין בני זוג, שיש בהן כדי לפגוע במרקם המשפחתי (להרחבה על אודות היסודות להלכת השיתוף ועל ההתפתחויות שחלו בפסיקה בעניין זה ראו: שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 143-117 (2016) (להלן: ליפשיץ)).

22. לצד זאת, חשוב להדגיש כי הלכת השיתוף מעניקה גם משקל לאוטונומיה של כל אחד מבני הזוג, ובתוך כך אינה שוללת את יכולתם לקבוע תנאים בהסכם ממון באשר למשטר הרכושי שיחול בעניינם (ראו, למשל: ע”א 4374/98 עצמון נ’ עו”ד רפ, פס’ 10 לפסק דינו של השופט א’ ריבלין (13.11.2002); עניין הדרי, עמ’ 693).

23. לנוכח יסודות רעיוניים אלו, החלת הלכת השיתוף מותנית, בעיקרו של דבר, בהוכחת קיומם של אורח חיים זוגי ומאמץ משותף של בני הזוג. כך, מדגישים מבחנים אלו את אופייה הערכי-נורמטיבי של הלכת השיתוף (ע”א 7750/10 בן גיאת נ’ הכשרת היישוב ביטוח בע”מ, פס’ 27 לפסק דינו של השופט י’ עמית (11.8.2011) (להלן: עניין בן גיאת); בע”מ 4623/04, פס’ 10 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין; עניין יעקובי, פס’ 2 לפסק דינו של השופט טל). לצד זאת, גם כאשר חלה הלכת השיתוף, ניתן לסתור את חזקת השיתוף ביחס לנכס מסוים, ועל בן הזוג שטוען להיעדר שיתוף באותו נכס להוכיח כי בנסיבות העניין, מדובר בנכס שנמצא בבעלותו הבלעדית (ראו, למשל: רע”א 964/92 אורון נ’ אורון, פ”ד מז(3) 758, 763–764 (1993); עניין אבולוף, עמ’ 600; עניין יעקובי, פס’ 2 לפסק דינו של השופט טל). בתוך כך, הלכה עמנו כי דירת המגורים היא “גולת הכותרת” של השיתוף, בהיותה הנכס המשפחתי המובהק ביותר. לפיכך, נדרשת עמידה ברף ראייתי נמוך יחסית לצורך הכללת דירת מגורים ברכוש המשותף של הצדדים לפי הלכת השיתוף. זאת, במיוחד כשמדובר בנכס העיקרי של המשפחה, ואף אם הדירה הייתה בבעלות אחד מבני הזוג טרם תחילת היחסים הזוגיים (ראו, למשל: ע”א 1937/92 קוטלר נ’ קוטלר, פ”ד מט(2) 233, 242–243 (1995) (להלן: עניין קוטלר); דנג”ץ פלונית, פס’ 33 לפסק דינה של הנשיאה חיות; עניין הדרי, פס’ 4–5 לפסק דינו של הנשיא שמגר; רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו(6) 175, 183 (2002) (להלן: עניין אבו רומי)).

24. אשר למהות הזכויות שבהן עוסקת הלכת השיתוף, נפסק כי בין בני הזוג נוצרת שותפות רכושית-קניינית, שוויונית ומיידית, כבר במהלך חיי הזוגיות (ראו, למשל: דנג”ץ פלונית, פס’ 27 לפסק דינה של הנשיאה חיות; עניין יעקובי, פס’ 1 ו-7 לפסק דינו של השופט טל). כך, נקבע כי המאמץ המשותף של בני הזוג מוביל לכך ש”זכות או חובה, הנתונה על פי הדין הכללי בידי בן זוג אחד – כגון שהוא קנה מצד שלישי מקרקעין, מיטלטלין או זכויות – מועברת במחציתה לבן הזוג השני. העברה זו נעשית בדרכי ההעברה הרגילות של המשפט הפרטי” (עניין שלם, פס’ 20, ההדגשה הוספה – י”ו; יוער כי ביחס לנכסי מקרקעין, לבן הזוג השני מועברת זכות “מעין-קניינית”, ולהרחבה בנושא ראו שם, פס’ 23). בפסיקה הודגש, כי בנוגע לנכסים משפחתיים מובהקים, ובמרכזם, כאמור, דירת המגורים המשפחתית, השיתוף במחצית הזכויות בנכס מתגבש עם התמלאות התנאים לתחולת הלכת השיתוף, ואז “יש לראות כל אחד מבני הזוג כבעל זכויות במחצית הדירה” (שם, פס’ 31; ההדגשה הוספה – י”ו). [יצוין, כי השיתוף ביתר הנכסים, לרבות חובותיהם של מי מבני הזוג, מתגבש רק ב”מועד קריטי” בזוגיות, כמו מוות של אחד מבני הזוג או כאשר קיומה התקין של הזוגיות ניצב בפני סכנה משמעותית (שם, פס’ 28–30. ראו עוד: מינץ “השותפות הנישואית”, עמ’ 123–125)].

25. סיכום ביניים: הלכת השיתוף קובעת כי בני זוג אשר מקיימים אורח חיים זוגי ופועלים במאמץ משותף, חזקה כי רכושם משותף להם “שווה בשווה”. חזקה זו חלה במיוחד על נכסים שהושגו במהלך חיי הזוגיות, אך בנסיבות מסוימות עשויה לחול גם על נכסים שאינם כאלה. גם כשחלה החזקה האמורה, ניתן להוכיח כי נכס מסוים אינו משותף לצדדים. הלכת השיתוף עניינה שותפות קניינית, שוויונית ומיידית בנכסים הנדונים; משמעותה היא שזכות, אשר נתונה לפי הדין הכללי לאחד מבני הזוג, מועברת במחציתה לבן הזוג השני, כבר במהלך הקשר הזוגי. ביסודה של ההלכה האמורה מושתתת, בעיקרו של דבר, תפיסה ערכית-נורמטיבית, שלפיה בני זוג שפועלים במאמץ משותף תורמים באופן שוויוני לרווחת המשפחה, ואין לאמוד את השקעתם במונחים כספיים.

26. בראי האמור, אפנה עתה לדון ולהכריע בשאלה שלפנינו, אם רכוש משותף לבני זוג לפי הלכת השיתוף, ניתן לחלוקה ביניהם בחלקים שאינם שווים.

על חלוקת רכוש שאינה שוויונית

• הלכת השיתוף – מהות הזכויות

27. כפי שראינו, חלוקה לא שוויונית של רכוש בני הזוג, שחלה לגביו הלכת השיתוף, אינה מתיישבת עם מהותן וטיבן של הזכויות על-פי הלכה זו. כמבואר לעיל, משמעות תחולתה של הלכת השיתוף היא שותפות קניינית, שוויונית ומיידית בין בני הזוג בנכסים המשותפים; כך שזכות קניינית (או מעין-קניינית), אשר נתונה לפי הדין הכללי לבן זוג אחד, מועברת – במחציתה – לבן הזוג השני, כבר במהלך חיי הזוגיות ומכוחם. מכאן נובע, כי קביעה בדיעבד, לאחר הפירוד, שלפיה הנכס המשותף יחולק בין בני הזוג בחלקים שאינם שווים, לאחר שהזכויות בנכס כבר הוקנו להם, פוגעת בקניינו של בן הזוג שנגרע חלקו. כידוע, פגיעה בזכות קניינית – שהיא זכות חוקתית – אינה יכולה לעמוד בהיעדר הוראה בחוק המאפשרת לעשות כן (ראו: סעיפים 3 ו-8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו) – הוראה שאיננה קיימת בדין הישראלי [ראו לעניין זה גם: שאול שוחט “הלכת השיתוף – מחלוקה שווה לשוויוניות בחלוקה” ספר שמגר – מאמרים, חלק ג 731, 739, 741 (2003), שם מדגיש המחבר כי “זכותו של בן הזוג בנכסי בן זוגו האחר מכוח הלכת השיתוף הנה זכות קניינית הניתנת למימוש. אין מדובר בזכותו של בן הזוג לאיזון, ששם יכול הוא להיעשות שלא בחלקים שווים. זכות קניינית תחולק שווה בשווה, בחלקים שווים”. לנוכח האמור מודגש שם כי חלוקת הרכוש המשותף, כך ש”השוויון ייעשה לא בחלוקה שווה של הנכסים אלא חלוקת הנכסים תיעשה באופן שיקנה שוויון הזדמנויות לכל אחד מבני הזוג לבנות את עתידו”, היא בגדר “פתרון […] בעייתי משום שהוא נוגד את הבסיס הרעיוני של הלכת השיתוף”; כן ראו והשוו: דנג”ץ פלונית, פס’ 35–37 לפסק דינה של הנשיאה חיות].

אם כן, כאשר נקבע כי חלה על הצדדים הלכת השיתוף ביחס לנכס מסוים, משמעות הדבר היא כי זכויותיהם בנכס שוות. סטייה מכך, בהיעדר הוראה מפורשת בחוק, פוגעת בזכויותיהם הקנייניות.

• הרציונלים בבסיס הלכת השיתוף

28. מעבר לאמור לעיל, חלוקה לא שוויונית של רכוש בני הזוג שחלה עליהם הלכת השיתוף, לא זו בלבד שפוגעת בזכויות קנייניות, אלא אף אינה מתיישבת עם הרציונלים שעליהם מבוססת הלכת השיתוף. אסביר.

כפי שצוין לעיל, הלכת השיתוף מושתתת, בעיקרו של דבר, על רציונל שלפיו בני זוג – אשר מקיימים מערכת יחסים זוגית, ופועלים במאמץ משותף במסגרת המשפחתית – תורמים באורח שוויוני לתא המשפחתי, באופן שמוביל לכך שרכושם המשותף שייך לשניהם בחלקים שווים. בבסיס רציונל זה מונחת תפיסה, שלפיה ערכן של פעילויות בתא המשפחתי שאינן ניתנות לאומדן כספי מדויק – דוגמת טיפול בילדים – שווה לערכן של פעילויות אשר ניתנות לכימות כספי, דוגמת פרנסת המשפחה (ראו לעניין זה גם: ALI, עמ’ 735–736). בין היתר, הרציונל הנדון תורם לבריאות התא המשפחתי, בהיותו שולל מבני הזוג תמריץ להתחשבן ביניהם בנוגע לתרומה של כל אחד מהם לרווחת המשפחה ולמערך הנכסים המשפחתי.

29. גישה שלפיה ניתן לחלק את הנכסים המשותפים לבני הזוג ביחס שאינו שוויוני, שייקבע בכל מקרה ומקרה בהתאם ל”תחושת הצדק”, תחתור תחת הרציונל האמור. הגישה הנדונה צפויה להוביל לכך שחלוקת הנכסים תיעשה ביחס שהולם את התרומה הלכאורית של כל אחד מהצדדים לצבירתם (והדבר משתקף באופן מובהק בנימוקי בית המשפט המחוזי בענייננו, לקביעתו שלפיה יש לייחס למערער רק רבע מהזכויות בדירה, אף-על-פי שמדובר בנכס משותף. כמפורט לעיל, בקביעה זו הסתמך בית המשפט המחוזי על שווי המגרש והדירה ועל גובה הסכום הנטען שהשקיע המערער בהם). ואולם, חלוקת נכסים משותפים בגישה האמורה תערער את התפיסה הערכית-נורמטיבית, שלפיה בני זוג שפועלים במאמץ משותף לקיום התא המשפחתי תורמים לו במידה שווה. בין היתר, היא עלולה להוביל לכך שבן הזוג “הביתי”, שפעמים רבות מקריב פוטנציאל לפיתוח קריירה לטובת גידול הילדים וביצוע עבודות הבית, ימצא עצמו בדיעבד עם חלק קטן יותר מהנכס, משלא יהיה באפשרותו להוכיח כי תרם, במונחים כספיים, לצבירתו (ראו גם: ALI, עמ’ 735–736). זאת, כאמור, בניגוד מובהק לאדנים שעליהם מושתתת הלכת השיתוף.

30. בהמשך לאמור, גישה שלפיה בית המשפט מחלק את הזכויות בנכס משותף מ”שיקולי צדק” שונים, בהתאם לנסיבות המקרה, תוביל לחוסר ודאות של בני הזוג לכתחילה, ביחס לשאלה מה ייקבע בדיעבד ביחס לזכויותיהם ברכוש המשותף. מעבר לקשיים אשר מובְנים בכל כלל משפטי שיוצר חוסר ודאות, בענייננו, צפוי הדבר לתמרץ את הצדדים להתחשבן ביניהם, כבר במהלך מערכת היחסים הזוגית, בנוגע למידת השקעתם ותרומתם לתא המשפחתי ולנכסיו. כמובהר לעיל, התחשבנות כאמור היא עניין שראוי להימנע ממנו, בשל פגיעתו במרקם הזוגי והמשפחתי; והיא חותרת תחת הרציונל העיקרי המונח ביסוד הלכת השיתוף.

31. 31. אם כן, חלוקת נכס משותף לבני זוג לפי הלכת השיתוף בחלקים שאינם שווים, אינה מתיישבת אף עם הרציונלים של הלכת השיתוף.

כפי שנראה להלן, מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההסדרים המשפטיים הנוהגים בסוגיה הנדונה במדינות הים.

הלכת השיתוף – משפט משווה

32. בחלק משיטות המשפט הזרות מוכר משטר שיתוף זוגי שלCommunity” Property”. לפי משטר זה – בדומה להלכת השיתוף הנהוגה בשיטת המשפט בישראל – רכוש שנצבר על-ידי בני הזוג במהלך מערכת היחסים הזוגית הוא רכושם המשותף. וזאת, אף אם נרשם על שם אחד מבני הזוג (ראו, למשל: Paul M. Kurtz, Ira Mark Ellman, Karen Czapanskiy, Lois A. Weithorn, Brian Bix & Maxine Eichner, Family Law: Cases, Text, Problems, p. 322 (2010) (להלן: Ellman et al.)). כך, נוצרת בין בני הזוג שותפות קניינית, מיידית ושוויונית בנכס:

“Under the community property regime, each spouse has a present, vested one-half interest in all property acquired during the marriage. Throughout the marriage, community property is distinguished from “separate property,” acquired by either spouse either before the marriage, or during the marriage by gift, bequest or devise. Community property regimes sometimes refer to the marriage itself as a community or “partnership.” […] Therefore, during the marriage, neither spouse may dispose of community property without the consent of his or her spouse” (Abrams, Douglas E., Naomi Cahn, Catherine J. Ross & David D. Meyer, Contemporary family law (2006) (להלן: )Abrams et. al .(ההדגשה הוספה – י”ו;

[ראו גם:Piotr Fiedorczyk & M. Antokolskaia, Harmonisation of Family Law in Europe: A Historical Perspective, A Tale of Two Millennia, pp. 455–467 (2008) (להלן: (Family Law in Europe; Ellman et al., עמ’ 318–324].

33. אם כן, לפי הסדר שיתוף מהסוג האמור, רכוש שנצבר במהלך היחסים הזוגיים הוא בבעלות משותפת ושוויונית של שני בני הזוג. לפיכך, אם כלל החלוקה של הרכוש המשותף מוכתב רק לפי זכויותיהם בו, על החלוקה להיות בהכרח שוויונית:

“In community-property states, property acquired by the labor of either spouse during the marriage, called “marital labor,” is community property owned by both spouses equally, while property acquired through gift or inheritance, or owned before marriage, is the separate property of that spouse. A community-property state that relies entirely on ownership rights in dividing property at divorce, and excludes consideration of overriding equitable claims, applies an invariable rule of equal division to all community property, while allocating all separate property to the respective spousal owner” (ALI, pp. 646–647; ההדגשה הוספה – י”ו).

34. בתוך כך, הסדר של Community Property נהוג, בין השאר, בתשע מדינות בארצות הברית. בשלוש מתוכן – קליפורניה, לואיזיאנה וניו-מקסיקו – החוק מורה כי על בית המשפט לחלק את הרכוש המשותף באופן שוויוני ואינו מסמיך אותו לסטות מחלוקה שוויונית בשל שיקולי הוגנות (Equity). לפיכך, בשלוש מדינות אלו רכוש משותף לבני זוג יחולק ביניהם באופן שוויוני (“Equal Division”; וראו: Cal. Fam. Code §2550 (קליפורניה); La. Stat. Ann. §9:2801A(4) (לואיזיאנה); Otto v. Otto, 80 N.M. 331, 332, 455 P.2d 642, 643 (1969) (ניו-מקסיקו). כן ראו: Abrams et. al, עמ’ 461, ה”ש 2; ALI, עמ’ 733).

לעומת זאת, בשש המדינות האחרות כאמור – אריזונה, אידהו, נבדה, טקסס, וושינגטון וויסקונסן – בית המשפט מוסמך לפי חוק לחרוג, בנסיבות מסוימות, מחלוקה שוויונית של הרכוש המשותף, בעיקר משיקולי הוגנות (“Equitable Distribution”; ראו:Leslie Joan Harris, June R. Carbone, Lee E. Teitelbaum & Rachel Rebouché, Family law, p. 306 (6^th ed., 2018); Abrams et. al, עמ’ 461, ה”ש 2-1; לדין הרלוונטי במדינות אלו ראו: Idaho Code Section 32-712(1)(a) (אידהו); Nev. Rev. Stat. § 125.150 (2022) (נבדה); Tex. Fam. Code Ann. § 7.001, וכן, מני רבים: Debrock v. Debrock, WL 17970214, at 12 (Tex. App. 2022); Matter of Marriage of Stallworth WL 1457530, at 2–4, 8 (Tex. App. 2023) (טקסס); (Wash. Rev. Code § 26.09.080 (2022; Peste v. Peste, 1 Wash. App. 19, 22, 459 P.2d 70, 74 (1969) (וושינגטון); Wis. Stat. Ann. §§ 766.31(3), 766.75, 767.61(3) (וויסקונסן)).

ואכן, הפסיקה בארה”ב הדגישה כי חלוקה לא שוויונית של רכוש משותף במשטר של Community Property, פוגעת בזכות החוקתית לקניין של מי מבני הזוג, וכי לא ניתן לבצעה אלא לפי הסמכה בחוק (ראו, למשל: Hatch v. Hatch, 113 Ariz. 130, 135, 547 P.2d 1044, 1047–1048 (1976)).

35. למעלה מכך, יצוין, כי בארצות הברית נמתחה ביקורת על מדינות ה-Community Property אשר קיימת בהן הסמכה בחוק לסטות מחלוקה שוויונית, שכן סטייה כאמור אינה עולה בקנה אחד עם הרציונלים אשר פורטו מעלה, ומשום שחלוקה שוויונית היא החלופה ההולמת את יסוד השיטה (ראו: ALI, עמ’ 734–737).

36. משטר של Community Property, אשר כאמור מחיל זכויות קנייניות באופן שווה ומיידי, מתקיים אף במדינות נוספות. כך, בצרפת, מוכרים הצדדים כבעלי הרכוש המשותף באופן מיידי – כבר במהלך הנישואין; ומוטלות על כל אחד מהם בנפרד זכויות וחובות ביחס לרכוש המשותף וניהולו (ראו: Code civil [C. civ.] [Civil Code] art. 1400–1401, 1421–1440 (Fr.) (להלן: CCF); Family Law in Europe, עמ’ 456–458; עניין יעקובי, פס’ 13 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן. לעמדה פרשנית אחרת ראו: שם, פס’ 6 לפסק דינו של השופט טל). בעת הגירושין, על בית המשפט, ככלל, לחלק את הרכוש המשותף באופן שווה בין הצדדים (ראו: CCF, סעיף 1475; Family Law in Europe, עמ’ 457; Mary Ann Glendon, The Transformation of Family Law: State, Law, and Family in the United States and Western Europe, pp. 207–208 (1989)).

באופן דומה, גם בדרום אפריקה מוחל משטר של Community Property, אשר בגדרו לצדדים, במהלך חיי הנישואין, זכויות שוות בנכס המשותף (המכונה “joint “estate. ראו: Matrimonial Property Act 88 of 1984 §§1, 14 (להלן: Matrimonial Property Act); Du Plessis v Pienaar [2002] ZASCA 163; [2002] 4 All SA 311 (SCA) para. 1 (S. Afr.); להרחבה ראו: Madelene De Jong and Walter Pintens, Default matrimonial property regimes and the principles of European family law–a European–South African comparison (part 2), S. Afr. Law J. 551 (2015) (להלן: De Jong & Pintens)). ההשלכה הטבעית של הקניית זכויות אלו, היא שבתום הקשר הזוגי, יחולק הרכוש המשותף באופן שוויוני, למעט במקרים חריגים שבהם בית המשפט מוסמך מכוח החוק לסטות מחלוקה זו (ראו: D v D [2013] ZAGPJHC 194, para. 18 (S. Afr.); De Jong & Pintens, עמ’ 555; Divorce Act 70 of 1979 § 9; סעיפים 15(9)(b) ו-19 ל-Matrimonial Property Act). כן, יצוין כי לבית המשפט סמכות, נוכח בקשת אחד מבני הזוג, לבצע את חלוקת הרכוש השוויונית אף טרם פקיעת הנישואין; ומוסמך בהוראה מפורשת בחוק לחרוג מחלוקה זו בשם שיקולי צדק (ראו: שם, סעיף 20(1)).

37. נמצאנו למדים אפוא, כי במשטר חלוקת רכוש בין בני זוג שלCommunity Property, אשר קובע שיתוף קנייני, שוויוני ומיידי, לא ניתן לחלק את הרכוש המשותף חלוקה שאינה שווה, אלא לפי הסמכה מפורשת בחוק.

חלוקת רכוש משותף לפי הלכת השיתוף – סיכום

38. גישה שלפיה ניתן לחלק רכוש משותף בין בני זוג לפי הלכת השיתוף בחלקים שאינם שווים, אינה מתיישבת עם מהות הזכויות מכוח הלכת השיתוף ועם התפיסה שבבסיס הלכה זו, שלפיה בני זוג הפועלים במאמץ משותף תורמים באופן שוויוני לתא המשפחתי. יישום גישה זו אף ייצור חוסר ודאות בקרב בני זוג בשאלת זכויותיהם ברכוש המשותף; ויוביל להתחשבנויות ביניהם במהלך מערכת היחסים הזוגית, שתפגע במרקם המשפחתי. זאת ועוד, הלכת השיתוף קובעת שיתוף קנייני, שוויוני ומיידי בין בני זוג, כך שלא ניתן לחלק את רכושם המשותף באופן לא שוויוני, אלא לפי הוראה בחוק, שאינה קיימת בדין הישראלי.

בין ענייננו לבין סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון

39. המשיבה טוענת, כאמור, כי חלוקת רכוש משותף לבני זוג לפי הלכת השיתוף בחלקים שאינם שווים עשויה להיות מוצדקת, וזאת בהיקש מסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. סעיף זה מסמיך את בית המשפט לקבוע, בנסיבות מיוחדות, כי איזון שווי הנכסים של בני הזוג לפי החוק לא יהיה “מחצה על מחצה”, אלא לפי יחס אחר שייקבע.

40. אין בטענה זו כדי לסייע למשיבה. ראשית יודגש, כי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון אינו נוגע לחלוקת רכוש לפי הלכת השיתוף, ותחולתו מתמצה בהסדר הקבוע בחוק זה. ממילא, אין בכוחו של סעיף 8(2) לחוק כדי לשמש מקור בדין המתיר לקבוע חלוקה לא שוויונית בין בני זוג שחלה לגביהם הלכת השיתוף.

שנית, ובבחינת למעלה מן הצורך, להלן אבהיר כי חוק יחסי ממון קובע הסדר שונה בתכלית מההסדר שקובעת הלכת השיתוף, ואף בשל כך לא ניתן להקיש לענייננו מסעיף 8(2) לחוק.

41. חוק יחסי ממון נחקק בשנת 1973, על רקע צמיחתה של הלכת השיתוף בשנות ה-60 של המאה הקודמת (להלן: החוק) (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשכ”ט–1969, ה”ח 849, עמ’ 332) (להלן: הצעת החוק)). החוק, כשמו כן הוא, נועד להסדיר את יחסי הממון בין בני זוג; הוא חל רק על מי שנישאו החל מיום 1.1.1974 (סעיף 19 לחוק); והוא מאפשר לזוגות נשואים כאמור להתנות בהסכם ממון על ההסדר הקבוע בחוק (ראו: סעיפים 3-1 לחוק והתנאים המפורטים שם).

42. בשונה מהלכת השיתוף, חוק יחסי ממון קובע הסדר, שלפיו במשך הנישואין חלה הפרדה קניינית בין נכסי בני הזוג אשר רשומים על שם כל אחד מהם (סעיף 4 לחוק). לצד זאת, נקבע בחוק מנגנון של “איזון משאבים”, אשר לפיו עם התרת הנישואין או פקיעתם “זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג” (סעיף 5 לחוק; ההדגשה הוספה – י”ו), וזאת למעט נכסים מסוגים המנויים בסעיף זה. מנגנון איזון המשאבים שבחוק הוא בגדר “חיוב אובליגטורי שאינו משנה את הזכויות הקניניות של בני הזוג בנכסיהם – לאזן ביניהם, חלק כחלק, את שוויים של נכסי שניהם על ידי תשלום ההפרש, אם ישנו” (דברי ההסבר להצעת החוק, עמ’ 332; ההדגשה הוספה – י”ו). על ההבדלים המהותיים בין הלכת השיתוף לבין המנגנון שבחוק, עמד, בין היתר, השופט טל בעניין יעקובי:

“הילכת השיתוף גורסת שיתוף קנייני מיידי בין בני הזוג בכל נכס משעת קניינו, ואילו איזון המשאבים שבחוק דוחה את השיתוף עד שעת פקיעת הנישואין, והשיתוף אז אינו קנייני אלא מטיל תשלומי איזון בין בני הזוג” (שם, פס’ 1).

43. במסגרת מנגנון איזון המשאבים כאמור, סעיף 8 לחוק מקנה לבית המשפט “סמכויות מיוחדות”, כדלקמן:

8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1)   לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(2)   לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

(3)   לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

(4)   לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע (ההדגשה הוספה – י”ו).

44. כאמור, המשיבה טוענת כי יש להקיש לענייננו מהוראת סעיף 8(2) לחוק, ולקבוע כי בנסיבות מסוימות ניתן לחלק רכוש משותף לבני זוג לפי הלכת השיתוף, חלוקה שאינה שוויונית.

ואולם, כאמור, אין מקום להיקש זה.

כמובהר לעיל, במסגרת הלכת השיתוף, חלוקת רכוש משותף לבני זוג בחלקים שאינם שווים פוגעת בזכות הקניין של אחד מבני הזוג; והכשרת פגיעה כאמור מותנית בהסמכה חוקית לעשות כן, שאינה קיימת בדין הישראלי. לעומת זאת, שונה המצב בכל הנוגע לסמכות בית המשפט לפי סעיף 8(2) לחוק, לקבוע כי איזון המשאבים בין בני הזוג ייעשה ביחס שאינו מחצה על מחצה. מעבר לכך שבית המשפט מוסמך לפי חוק לבצע איזון משאבים ביחס כאמור; הרי שהסדר איזון המשאבים קובע חיוב אובליגטורי לתשלומי איזון בין בני הזוג, שאין בו כדי לשנות את זכויות הקניין של מי מבני הזוג בנכסיהם.

45. לסיכום חלק זה, אין להקיש לענייננו מסמכות בית המשפט לפי סעיף 8(2) לחוק. ראשית, תחולתו של הסעיף האמור מתמצה בהסדר הקבוע בחוק יחסי ממון, ואין בו כדי לשמש מקור הסמכה חוקי לחלוקה לא שוויונית לפי הלכת השיתוף. מעבר לכך, קיים שוני מהותי בין טיב זכויות בני זוג ברכוש המשותף לפי הלכת השיתוף, לבין טיב זכויות בני זוג לאיזון משאבים לפי החוק. בעוד זכויות מכוח הלכת השיתוף הן בעלות אופי קנייני, ולכן, ככלל, אין לפגוע בהן בהיעדר הסמכה בחקיקה; הרי שהזכות לאיזון משאבים לפי החוק היא אובליגטורית. כמו כן, סעיף 8(2) לחוק מהווה מקור הסמכה לבית המשפט לסטות מאיזון שוויוני כאמור.

46. במאמר מוסגר, יצוין כי בית המשפט המחוזי תמך את הכרעתו, שלפיה יש לחלק את הדירה דנן בין בני הזוג בחלקים שאינם שווים, בקביעה שלפיה בית משפט זה כבר הכיר בכך ש”שיתוף אינו בינארי” וש”יכול והשיתוף יהיה מוחלש” או ש”השיתוף יחול, אך לא בחלקים שווים” (ראו הציטוטים המובאים בעמ’ 10 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). אלא שבקביעה זו, הסתמך בית המשפט המחוזי על שלוש החלטות של בית משפט זה (בע”מ 8206/14 פלונית נ’ פלוני (14.4.2015); בע”מ 2045/15 פלוני נ’ פלונית (21.5.2015); ובע”מ 2991/13 פלונית נ’ פלוני (21.8.2013)), אשר עסקו בהפעלת סמכות בית המשפט לפי סעיף 8 לחוק. ממילא, בהינתן האמור לעיל, אין בהן כדי ללמד על אפשרות לחלק באופן בלתי שוויוני רכוש משותף לפי הלכת השיתוף.

הערה – בין הלכת השיתוף לשיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי

47. בתי המשפט נדרשו במקרה דנן גם לפסיקה אשר נוגעת לשיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי. כפי שיפורט להלן, פסיקה זו נוגעת לזוגות שלא חלה עליהם הלכת השיתוף בשל תחולתו של חוק יחסי ממון – וזאת בשונה מענייננו. בכל זאת, ראיתי להעיר הערות מספר על היחס בין פסיקה הנוגעת לשיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי לבין הלכת השיתוף, בראי השאלה שנדונה בענייננו.

48. כאשר נחקק חוק יחסי ממון בשנת 1973, נקבע בו כי מנגנון איזון המשאבים יופעל רק עם “פקיעת הנישואין”, קרי, עקב גירושין או מוות של אחד מבני הזוג. קביעה זו גרמה למצב שבו בני זוג אשר ביקשו להימנע מהפעלת המנגנון האמור, לא שיתפו פעולה עם הליך הגירושין, או התנו את שיתוף פעולתם כאמור בוויתור מצד בן הזוג השני על זכותו לאיזון משאבים, באופן שיצר קשיים וסיכל את מנגנון האיזון האמור (להרחבה ראו: ליפשיץ, עמ’ 149).

49. על רקע מצב זה, בעניין יעקובי נדונה טענה, שלפיה הלכת השיתוף ממשיכה לחול גם על זוגות שחוק יחסי ממון חל בעניינם. לפי טענה זו, גם אם הנישואין טרם “פקעו”, ניתן להכיר בזכויות של בן זוג אחד ברכוש שרשום על שם בן הזוג השני מכוח הלכת השיתוף. בפסק הדין בעניין יעקובי שניתן בשנת 1995 דחה בית משפט זה (ברוב דעות) את הטענה האמורה; ופסק כי ההסדר שבחוק נועד להחליף את ההסדר של הלכת השיתוף, כך שלמרות הקשיים האמורים, אם החוק חל על בני זוג מסוימים אין להכיר בתחולה מקבילה של הלכת השיתוף בעניינם [יצוין, כי בשנת 2008 נכנס לתוקף תיקון מס’ 4 לחוק יחסי ממון, שנועד להתמודד עם הקשיים שתוארו לעיל. בתיקון זה נקבע כי בתנאים מסוימים, ניתן לערוך את איזון המשאבים אף בטרם “פקיעת הנישואין” כאמור (ראו: סעיף 5א לחוק; להרחבה בעניין פסק הדין בעניין יעקובי, תיקון מס’ 4 לחוק והרקע לחקיקתו, ראו: ליפשיץ, עמ’ 150–162)].

50. מספר שנים לאחר מתן פסק הדין בעניין יעקובי, בעניין אבו רומי, הועלתה פעם נוספת הטענה כי הלכת השיתוף עשויה להתקיים גם ביחס לזוגות שחל עליהם החוק, וזאת בנוגע לדירת המגורים של בני הזוג. טענה זו באה על רקע העובדה, כי דירת המגורים של הצדדים בעניין הנדון, הייתה שייכת לאיש טרם נישואיו לאישה; ולנוכח סעיף 5(א) לחוק, שמחריג מתחולתו נכסים מסוגים מסוימים, לרבות נכסים שהיו לבני זוג “ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין” (להלן: נכסים חיצוניים) – כך שהדירה האמורה לא נכללה באיזון המשאבים הקבוע בחוק.

בעניין אבו רומי נפסק, כי אמנם הלכת השיתוף אינה חלה על בני זוג שחל עליהם החוק, ואולם אין בכך כדי למנוע מבן זוג כאמור לטעון לזכויות בנכסים שנמצאים בבעלות בן הזוג השני, וזאת “מכוח דין כללי כלשהו”, ולרבות ביחס לנכסים שהחוק מחריג מהסדר איזון המשאבים (עמדה זו הובעה כבר בעניין יעקובי על-ידי השופטת ט’ שטרסברג כהן, וראו פס’ 17 לפסק דינה שם). בעניין אבו רומי הודגש, כי “יש טעם להקל על בן-הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. עם זאת לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף” (שם, פס’ 10).

51. קביעות בית המשפט בעניין אבו רומי זכו בהמשך לכינוי “הלכת השיתוף הספציפי”. הלכה זו קנתה לה שביתה בפסיקת בתי המשפט, ובבע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני (26.12.2012) (להלן: בע”מ 1398/21), נפסק כי “על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים – אף אם ממושכים – קיומו של ‘דבר מה נוסף’ שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי” (פס’ 17 לפסק דינו של השופט י’ דנציגר; השופט י’ עמית הציע רשימת פרמטרים אשר יש להביא בחשבון לצורך הכרעה בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת מגורים, וראו שם, פס’ 2 לפסק דינו; באשר למהות הדרישה ל”דבר מה נוסף” ראו גם: דנג”ץ פלונית, פס’ 31 לפסק דינה של הנשיאה חיות; על תכליתה של “הלכת השיתוף הספציפי” ראו: שם, פס’ 29; כן ראו בעניין זה: חנוך דגן ודפנה הקר “הלכת השיתוף הספציפי – לקראת המערכה הרביעית בבג”ץ 4602/13” מחקרי משפט לב 519, 532–537 (2019); לדיון בשאלת היחס בין הלכת השיתוף להלכת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי ראו עניין בן גיאת, פסקי דינם של השופטים י’ עמית ו-א’ רובינשטיין, שהביעו שם עמדות שונות בסוגיה).

52. בהמשך לכך, יצוין כי בפסיקת הערכאות הדיוניות ניתן למצוא הד לגישה, שלפיה בנוגע לנכסים חיצוניים – אשר מוחרגים כאמור מתחולת הסדר איזון המשאבים שבחוק – שהוכח לגביהם שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, “היקף השיתופיות נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ואין הוא מחוייב להכריע כי חלוקת הנכס תעשה מחצה על מחצה” (ראו, למשל: עמ”ש (מחוזי-מרכז) 57806-07-20 פלונית נ’ פלוני, פס’ 10 (23.5.2021)).

53. דומה כי בעיקרו של דבר, הטעמים שפורטו לעיל – לכך שאין לקבל גישה המאפשרת חלוקה לא שוויונית של רכוש משותף לפי הלכת השיתוף – כוחם יפה אף ביחס לחלוקת נכס שחל עליו שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי.

מכל מקום, הפסיקה שעניינה שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, נוגעת כאמור לזוגות שהלכת השיתוף לא חלה בעניינם בשל תחולתו של חוק יחסי ממון, וזאת בשונה מענייננו. לפיכך, השאלה האמורה אינה מתעוררת במקרה דנן, ומשכך איני נדרשת להכריע בה באופן ממצה.

סיכום ביניים טרם יישום

54. נכסים משותפים לבני זוג לפי הלכת השיתוף יחולקו ביניהם בחלקים שווים; אין לסטות מחלוקה כאמור אלא בהוראה בחקיקה, שאינה קיימת בדין הישראלי. לנוכח ההבחנה המהותית בין זכויות בני זוג ברכוש המשותף לפי הלכת השיתוף, לבין זכויות בני זוג לאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון, אין להקיש לענייננו מסעיף 8(2) לחוק. לבסוף, אף שהשאלה אינה מתעוררת במקרה דנן, נראה כי גם נכסים שחל עליהם שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי יש לחלק בין בני הזוג באופן שוויוני.

מן הכלל אל הפרט

55. כמפורט לעיל, הן בית המשפט לענייני משפחה, הן בית המשפט המחוזי, קבעו בענייננו כי דירת המגורים של בני הזוג היא חלק מרכושם המשותף, מכוח הלכת השיתוף. עם זאת, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי בנסיבות העניין חל ביחס לדירה “שיתוף חלקי”, וכי בהתאם, שלושה רבעים מהזכויות בדירה שייכים למשיבה, ורבע – למערער. ואולם, בשים לב לכל האמור לעיל, קביעה זו של בית המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד, לנוכח הקביעה שלפיה רכוש משותף בין בני זוג מכוח הלכת השיתוף שייך לשניהם בחלקים שווים.

56. לבסוף, אף שהמשיבה לא ערערה לפנינו על קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה הדירה היא חלק מהרכוש המשותף לצדדים מכוח הלכת השיתוף; משיגה היא בתשובתה על התוצאה האמורה. אי לכך, ראיתי לציין בתמצית כי אני סבורה שקביעת בית המשפט המחוזי אשר לפיה הדירה נכללת ברכוש המשותף מכוח הלכת השיתוף – בדין נקבעה.

57. כאמור לעיל, נקודת המוצא לדיון היא ההלכה המושרשת, שלפיה דירת המגורים המשפחתית היא “גולת הכותרת” של השיתוף, כך שלצורך הכללתה ברכוש המשותף יש לעמוד ברף ראייתי נמוך יחסית בהשוואה לנכסים אחרים.

58. בענייננו, ממצאי העובדה שקבע בנושא בית המשפט לענייני משפחה – שפורטו לעיל, ויוצגו בשנית להלן – ואשר ניצבו כאמור אף בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מובילים למסקנה כי דירת המגורים משותפת לבני הזוג מכוח הלכת השיתוף.

בני הזוג קיימו מערכת יחסים זוגית במשך כ-15 שנים, ובמהלכה נולדו להם שני ילדים. הצדדים קיימו אורח חיים זוגי תקין ופעלו במאמץ משותף מתוך קופה משותפת. הצדדים מקיימים אפוא את התנאים לתחולת הלכת השיתוף. בני הזוג גרו יחד בדירה במשך כ-12 שנים. הם עברו להתגורר בה לאחר שיפוצה בהיקף לא מבוטל, כאשר חלק משמעותי מהשיפוץ בוצע על-ידי המערער, במו-ידיו, בהיותו בן הזוג של המשיבה. בני הזוג מימנו יחד את העלויות הכרוכות בשיפוץ. אמנם המשיבה היא שקיבלה את הזכות לשיוך המגרש והדירה על-שמה, בהיותה חברת קיבוץ. ואולם, זכות זו ניתנה לה בסמוך לתחילת הקשר הזוגי עם המערער; ללא התרומה הכספית של המערער למשק הבית המשותף, לא היה באפשרות המשיבה לעמוד בתשלומים שהיו כרוכים במימוש הזכות האמורה; ואין לקבל את הטענה, כי הכספים שהפקיד המערער בחשבון הבנק של המשיבה לא שימשו לתשלום עלויות אלו.

בנסיבות אלו, יש לראות בדירה נכס משותף לצדדים מכוח הלכת השיתוף (ראו והשוו, למשל: עניין הדרי, פס’ 5–6; ע”א 2566/93 רון נ’ רון (4.4.1995); עניין אבולוף; עניין קוטלר; כן ראו והשוו: בע”מ 1398/11).

אם כן, בהינתן שהדירה דנן היא בגדר רכוש משותף לצדדים לפי הלכת השיתוף, היא שייכת הן למערער הן למשיבה בחלקים שווים.

סוף דבר

59. לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, במובן זה שתבוטל קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה המערער הוא בעל רבע מהזכויות בדירה; חלף קביעה זו, תעמוד על כנה קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, שלפיה המערער הוא בעל מחצית מהזכויות בדירה. למען הסר ספק, יתר הוראות בית המשפט לענייני משפחה לעניין פירוק השיתוף בדירה, כאמור בפס’ 59 לפסק דינו, תעמודנה אף הן על כנן.

בנסיבות העניין, ולנוכח טיב השאלה שהתעוררה במקרה דנן, אציע כי לא יהיה צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

השופט י’ עמית:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ד’ מינץ:

תפיסת העולם הקובעת “שיתוף” שלא בחלקים שווים בין בני הזוג שחל עליהם משטר יחסי ממון המבוסס על חזקת השיתוף (או בלשון אחר הלכת השיתוף), שומטת את הקרקע מתחת “לחזקה” וסותרת את הלכות בית משפט זה מיום קביעתה כהלכה מחייבת מימים ימימה ועד היום. היא סותרת את אבני היסוד עליהן מושתתת חזקת השיתוף מיום היוולדה בפסקי הדין המכוננים בעניין ע”א 300/64 ברגר נ’ מנהל מס עיזבון, פ”ד יט(2) 240 (1965); ע”א 253/65 בריקר נ’ בריקר, פ”ד כ(1) 589 (1966); וע”א 135/68 בראלי נ’ מנהל מס עזבון, פ”ד כג(1) 393 (1969). היא סותרת את כל פסיקתו של בית משפט זה במעלה הדרך בעניין: ע”א 595/69 אפטה נ’ אפטה, פ”ד כה(1) 554, 554 (1971); בג”ץ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(2) 221, 241, 252 (1994); ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט(3) 529, 562 (1995); ורע”א 8791/00 שלם נ’ טווינקו בע”מ, פ”ד סב(2) 165, 180 (2006). והיא סותרת את פסיקתו של בית משפט זה בשנים האחרונות, אשר מתבססת על הנחת המוצא לפיה חזקת השיתוף קובעת כי חלוקת הנכסים המשותפים תיעשה בחלקים שווים (בע”מ 2116/22 פלונית נ’ פלוני (12.4.2022); רע”א 9138/20 פיסטול נ’ עוזרי (7.2.2021); ע”א 7750/10 בן גיאת נ’ הכשרת היישוב ביטוח בע”מ (11.8.2011); ע”א 6839/19 חדד נ’ פיקהולץ (20.1.2021)). אכן, חזקת השיתוף, כשמה כן היא – חזקה הניתנת בנסיבות מסוימות לסתירה (ראו למשל: רע”א 964/92 אורון נ’ אורון, פ”ד מז(3) 758, 764-763 (1993); בג”ץ 8214/07 פלונית נ’ פלוני, פסקה 20 (22.7.2010)). אלא שמרגע שנקבעה תחולתה לגבי נכס מסוים, אזי השיתוף כשמו כן הוא – שיתוף מלא לשבט או לחסד, ללא קשר לתרומת בן הזוג בהשגת הנכס. משכך, מסכים אני עם חוות דעתה המנומקת של חברתי על ראשה, קרבה וכרעיה.

ש ו פ ט

הוחלט לקבל את הערעור, כאמור בפסק דינה של השופטת י’ וילנר.

ניתן היום, ‏כ”ג באב התשפ”ג (‏10.8.2023).

פלוני נ’ פלונית – פסקדין (psakdin.co.il)

https://www.psakdin.co.il/Court/%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%A0-%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA_32

PDF

ולהלן פסק הדין במחוזי

 

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב’ השופטת הדס גולדקורן) מיום 21.3.2022 בתלה”מ 33283-10-18, 14485-04-20, 30583-02-20.

 

פסק-דין

השופט נ. סילמן

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של ביהמ”ש לענייני משפחה בחדרה (כב’ השופטת גולדקורן) מיום 21.3.22 .

 

רקע עובדתי –

1.הצדדים ניהלו מערכת יחסים ממנה נולדו להם שני ילדים – ילידי שנים 2004 ו- 2007.

2.המשיבה הגישה תביעות לסילוק יד ודמי שימוש, ותביעת מזונות. המערער הגיש תביעה לפירוק שיתוף ותביעה כספית.

פירוק שיתוף –

3.לטענת המערער הצדדים היו ידועים בציבור וניהלו משק בית משותף משנת 2002. המשיבה היא חברת קיבוץ. הצדדים התגוררו יחד משנת 2002 ובשנת 2005 עברו להתגורר בקיבוץ ושיפצו את הדירה.

4.המערער טען כי הצדדים ראו בדירה נכס משותף ותרמו יחד להשבחתו. ביום 1.9.02 התקבלה בקיבוץ החלטה על מעבר לפורמט “קיבוץ מתחדש”, והמשיבה קיבלה הודעה בדבר בית מגורים ומגרש שעתידים להיות משויכים לה. משהדירה והמגרש שהוצעו היו במיקום פחות טוב, המערער פעל על מנת להחליף את הדירה שיועדה בדירה גדולה ובמיקום טוב יותר.

5.לטענת המערער על אף שהבית נרשם על שם המשיבה, הצדדים ראו בו נכס משותף, שילמו יחד את העלויות לקבלת הזכויות, ומשנת 2016 שילם מחצית הסכומים באמצעות העברת כספים לחשבון המשיבה, ששימש למעשה כחשבון משותף. בחודש 6/18 עזבה המשיבה את הדירה.

6.המשיבה טענה כי לצדדים לא הייתה כוונה ליצור שיתוף בזכויות או ברכוש והם שמרו על חשבונות נפרדים והפרדה רכושית. המשיבה מתגוררת בקיבוץ משנת 1984 והפכה לחברת קיבוץ בשנת 1995. דירת המגורים שייכת רק לה ורשומה על שמה בלבד. המערער מעולם לא התקבל כחבר קיבוץ.

7.לטענת המשיבה, ביום 1.9.02 עת התקבלה ההחלטה בקיבוץ, הקשר בין הצדדים היה בחיתוליו וכל אחד מהם התגורר בבית נפרד. לאחר חלוקת הנכסים ומשהמגרש ששויך לה היה קטן היא פנתה לקבל מגרש גדול יותר ובקשתה נענתה. בשנת 2005 החלה לשפץ את ביתה והסתייעה במערער לשם כך.

8.המשיבה טענה כי המערער לא הוכיח כוונת שיתוף ספציפית.

הכרעת ביהמ”ש קמא –

9.אין חולק שמדובר ב”נכס חיצוני” וכי הצדדים היו ידועים בציבור, הגם שקיימת מחלוקת על תקופת המגורים המשותפת וכיצד ראו את הקשר הזוגי.

10.הקשר בין הצדדים חל בין השנים 2002-2017 והם התנהלו בחייהם המשותפים מחשבון הבנק של המשיבה, כאשר המערער נהג מעת לעת להפקיד כספים מהם שולמו הוצאותיהם המשותפות.

11.שמירה על חשבונות בנק נפרדים אינה מחייבת את המסקנה על כוונה להפרדה רכושית, והמבחן אם התכוונו הצדדים להפרדה רכושית הוא בבחינת השימוש שעשו בכספם. העובדה כי המערער הפקיד כספים לחשבון המשיבה, ומחשבון זה שולמו הוצאותיהם מחזקת גרסתו לפיה הצדדים פעלו מתוך קופה רעיונית משותפת.

12.טענות האישה ועדותה מסגרת חקירה נגדית חיזקו אף הם את המסקנה כי הצדדים התנהלו בשיתוף.

13.לאור האמור, ובשים לב לתקופת החיים המשותפים מהלכה נולדו להם 2 ילדים, נשיאה משותפת בהוצאות כלכלת הבית והמשפחה ומגורים משותפים, נקבע כי חלה על הצדדים הלכת השיתוף.

14.המשיבה לא המציאה אסמכתאות לתמיכה בטענה כי נטלה הלוואה בשנת 2016 לכיסוי תשלומי השיוך של הדירה. טענת המשיבה כי כספי המערער שהופקדו בחשבונה שימשו רק להוצאות הבית והילדים, נדחתה. לא הומצאה כל אסמכתא התומכת בטענה כי שילמה מכספיה בלבד את עלויות שיוך הדירה.

15.מהראיות והעדויות עולה כי ללא תרומתו הכספית של המערער למשק הבית המשותף, לא היה בידי המשיבה לשלם את תשלומי השיוך.

16.אין מחלוקת כי המערער נטל חלק גדול והיה מעורב בכל הקשור לשיפוץ הדירה בשנת 2005, ואף המשיבה הודתה בחקירה כי תשלום השיפוץ מומן על ידי שניהם. על כן, נקבע שהמערער הוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירה.

17.שיוך הדירה על שם המשיבה בלבד נבע מכוח היותה חברת קיבוץ. אולם בהתאם לראיות בתיק, ללא תרומתו הכספית של המערער לא היה מתאפשר למשיבה לממן את תשלומי השיוך לבדה.

18.לאור האמור, נקבע כי המערער בעל מחצית הזכויות בדירה, וניתן צו לפירוק השיתוף.

מזונות –

19.ביום 30.8.20 ניתנה החלטה למזונות זמניים מסגרתה חויב המערער בתשלום סך של 1300 ₪ עבור הקטינים.

20.המשיבה טענה כי הקטינה מתגוררת עמה באופן מלא, המערער מתגורר בביתה בחינם בעוד היא נאלצת לממן מגוריה, המערער החל לשלם מזונות שנתיים לאחר שאילץ אותה לעזוב את הדירה.

21.המערער טען שהמשיבה זנחה את תביעת המזונות ולא חקרה ושאלה אותו ולו שאלה אחת בעניין, כאשר מנגד בחקירתה הודתה שלא נושאת בתשלום מחציות ומקבלת החזרים בעשרות אלפי שקלים בגין טיפולים פסיכולוגיים לקטינים. על כן, עתר להפסקת חיוב המזונות כך שכל אחד ישא בצרכי הקטינים עת הם שוהים עמו.

הכרעת ביהמ”ש קמא –

22.מגיל 15 חובת המזונות היא “מדין צדקה”, כאשר החובה תלויה ביכולתו הכלכלית של כל צד והלכת בע”מ 919/15 לא שינתה הרבה בנסיבות דנן.

23.הכנסת המשיבה עומדת על 5500 ₪ לחודש והכנסת המערער היא בסך של 8500 ₪ לחודש. יחס ההכנסות 40-60.

24.המשיבה לא צירפה אסמכתאות לתמיכה בטענותיה לצרכי הקטינים. על כן, ביהמ”ש קמא העמיד הצרכים על סך של 1500 ₪ לכל קטין, כולל הוצאות שאינן תלויות שהות.

25.הוצאות אחזקת מדור שפורטו ע”י המשיבה הן מופרזות ולא נתמכו באסמכתאות. בהתחשב כי המשיבה מתגוררת עם בת זוגה, נאמדו הוצאות אחזקה על סך 1200 ₪ לחודש, וחלקה על מחצית. הוצאות אחזקת המערער עומדות על 650 ₪. חלקם של הקטינים הוא 40%.

26.אין מחלוקת שהקטינה שוהה יותר בביתה של המשיבה ומגיעה לעיתים לבית המערער, בעוד הקטין שוהה יותר עם המערער ומגיע לעיתים לבית המשיבה.

27.לאור האמור, בהתחשב ביחס ההכנסות, זמני השהות השווים והעובדה כי הקטינה עתידה בעוד כחמישה חודשים להגיע לגיל 18, נקבע כי מיום מתן פסה”ד כל אחד מהצדדים ישא בצרכי הקטינים עת הם שוהים עמו, ויתחלקו בהוצאות חינוך ורפואה בהתאם ליחס ההכנסות.

תביעה כספית על סך 600,000 ₪ –

28.המערער טען כי המשיבה הכפישה את שמו באמצעות שליחת הודעות ווטסאפ וקובץ וורד לבני משפחתו, וטענה, בין היתר, כי המערער מכור לצפייה בפורנוגרפיה, למריחואנה וחשיש. לטענת המערער הפרסום מהווה לשון הרע.

29.האישה טענה כי עומדת לזכותה טענת ההגנה “אמת דיברתי”, שכן הדברים הוכחו באמצעות עדה שהובאה מטעמה. לא הייתה כוונה להשמיץ או להכפיש, אלא שבהצגת הדברים בידי המערער לבני משפחתו טען כי הסיבה לפירוד נעוצה רק בה ועל כן לא נותרה לה ברירה אלא להציג בפניהם את האמת.

הכרעת ביהמ”ש קמא –

30.ההוכחה על ביצוע הפרסום מוטלת על המערער, והוא עמד בנטל. המערער צירף צילומי מסך של ההודעות והדפס קובץ “סיפור הקשר” שהמשיבה הודתה ששלחה לבני המשפחה.

31.לטענת המשיבה השימוש המופרז במריחואנה וחשיש נעשה בפרהסיה, בנוכחות הקטינים, וכך גם באשר לצפייה בפורנוגרפיה.

32.על המשיבה להוכיח במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי שהפרסום היה נכון. לאחר שמיעת טענות המשיבה והעדים, לא שוכנע ביהמ”ש קמא כי המשיבה עמדה בתנאי הראשון הקבוע בסעיף 14 לחוק לשון הרע, כי יש אמת בפרסום. המשיבה הסתמכה על התכתבות ילדיה ותמונה בה נראית יד מחזיקה שקית. לא ניתן לדעת מי מחזיק את השקית ומה נמצא בה. גרושתו של המערער אמנם העידה כי בתקופה בה חיה עמו נהג לעשן סמים, אך לא הוכח כי הוא “מכור” לסמים כפי שכתבה המשיבה ואף לא הוכח כי הוא מכור לפורנוגרפיה.

33.המשיבה אף לא עומדת בתנאי השני להחלת ההגנה של ה”עניין הציבורי”. אמירות המשיבה במכתב מתייחסות לענייניו האינטימיים של המערער.

34.על כן, נדחתה טענת המשיבה להגנה בדבר אמת בפרסום.

35.הפרסום לבני המשפחה אכן מהווה לשון הרע. עם זאת, ביהמ”ש קמא שוכנע כי למשיבה היה צורך לחלוק ולפרוק תחושותיה עם בני משפחת המערער, לאחר שהבינה כי הוא חלק תחושותיו ביחס לפרידה. ביהמ”ש קמא שוכנע כי הדבר נעשה בתום לב ולא על מנת לגרום למערער נזק.

36.לאור האמור, נקבע כי למשיבה עומדת הגנת תום הלב, והתביעה נדחתה.

 

 

המערער מיאן להשלים עם קביעת ביהמ”ש קמא בתביעה הכספית שהגיש, ואילו המשיבה מיאנה להשלים עם פסה”ד בסוגיות הדירה ומזונות קטינים.

טענות המערער –

37.משלא הוכיחה המשיבה אמת בפרסום, כלומר שידעה כי מכפישה את המערער, היה על ביהמ”ש לקבל את התביעה הכספית.

38.קביעות ביהמ”ש קמא כי המשיבה לא התכוונה לפגוע במערער וכי היה לה הצורך לפרוק ולשתף את תחושותיה, אינן רלוונטיות, כאשר נקבע מפורשות שאמרותיה שקריות, מבזות ומשפילות, ועל כן, לא עומדת לה הגנת תום הלב.

39.גם במקרה של זוגות שלא נישאו ניתן להוכיח כוונת שיתוף בנכסים ספציפיים. המערער הוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירה בקיבוץ.

40.אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של ביהמ”ש קמא, וביניהן כי ללא התרומה הכספית של המערער לא היה בידי המשיבה כדי לשלם את תשלומי השיוך.

41.למיטב ידיעת המערער, המשיבה מתגוררת בדירתה של בת זוגתה שנרכשה כהשקעה, ושלחה למערער הסכם שכירות עם אחד מבניה של בת הזוג. גב’ XXX הינה אישה אמידה ובעלת נכסים

טענות המשיבה –

42.למשיבה לא הייתה כל כוונה להפעלת לחץ על המערער או גרימת נזק, אלא לקרוא לעזרת המשפחה ולשתפם בקשיים שהיא עוברת

43.הצדדים מעולם לא ניהלו חשבון בנק משותף, והוצאות השיוך והשיפוץ של הבית הוצאו מחשבונה של המשיבה.

44.המערער הוכיח כי הפקיד לחשבונה של המשיבה סכום של 105,000 ₪ בלבד, ומיד לאחר ההפקדה משך את מלוא הסכום לחשבונו.

45.אין להחיל את הלכת השיתוף על זוגות שלא נישאו.

46.אין בהפקדה של המערער כ 5000 ₪ לחודש להוצאות המשפחה כדי לקבוע כי החשבון משותף. המערער לא פעל בחשבון המשיבה ולא יכול היה לפעול, והפקיד כסף לצרכי מזונות ילדיו ולקיום.

47.החלטת השיוך מיום 1.9.02 נצברה קודם לזוגיות

48.המשיבה נאלצה לעזוב את הדירה בשנת 2018, ומאז שוכרת בית, כאשר הקטינה נמצאת איתה באופן מלא, והקטין חולק זמנו בין הצדדים. מאז 2021 המשיבה מתגוררת לבד עם ילדיה, ללא בן זוג.

49.טעה כב’ ביהמ”ש קמא משלא חייב המערער בתשלום מזונות קטינים בהתחשב שהמערער חי חינם בבית המשיבה, בעוד היא משלמת שכירות והוצאות הבית בקיבוץ, זמני שהות לא שוויוניים ופער בהכנסות.

הכרעה –

ככל שתישמע דעתי, וכך אציע לחברי למותב, דין הערעור והערעור שכנגד להידחות, למעט ערעורה של המשיבה בסוגיית היקף השיתוף בדירה בקיבוץ ולמעט ערעורו של המערער בנושא התביעה הכספית- לשון הרע.

כידוע, הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על-ידי הערכאה הדיונית. התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך למשל, כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראה – ע”א 10225/02 פרץ נ’ פרץ בוני הנגב [פורסם בנבו] (15.1.2004)).

לאור האמור, איני רואה להתערב בקביעותיו העובדתיות של ביהמ”ש קמא ביחס להיות הצדדים ידועים בציבור, תרומתו הכספית של המערער למשק הבית המשותף, שיפוץ הדירה ותשלומי השיוך, גובה הכנסות הצדדים, זמני שהותם עם הילדים והתרשמותו של ביהמ”ש קמא באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים .

מכאן, הרי שבכל הנוגע לגובה דמי המזונות שנקבעו, סבורני כי נוכח יחס ההכנסות, גילם של הילדים והעובדה כי הבת הבכורה, השוהה בעיקר בבית האם, הייתה מועד הפסק כפסע מגיל בגרות, והקטין כבן 14 אשר אין חולק כי מגיע אך לעיתים לביתה של האם, אין כל הצדקה להתערבות בקביעת ביהמ”ש קמא כי כל צד ישא בצרכי הילדים עת הם שוהים עמו, והם יחלקו הוצאות חינוך ורפואה בהתאם ליחס ההכנסות ביניהם (60-40% לטובת המערער).

 

אשר לתביעה הכספית- משקבע בית המשפט קמא כי המערער עמד בנטל להוכיח הפרסום, וכי הפרסום מהווה לשון הרע, ואילו המשיבה מאידך כשלה להוכיח הגנת סעיף 14 לחוק, מן הדין היה לחייב המשיבה בפיצוי, אף בלא הוכחת נזק, בגין הפרסום.

חוק איסור לשון הרע מורה, כי אם הפרסום נעשה בתום לב באחת הנסיבות הקבועות בס’ 15 לחוק, המפרסם אינו נדרש להוכיח כי תוכן הפרסום הינו אמת לאמיתה. וכך נקבע בדנ”א 2121/12 פלוני נ’ ד”ר אילנה דיין אורבך, סז(1) 667 (2014):‏

“להבדיל מהגנת אמת הפרסום, תחולתה של הגנת תום הלב אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו (ע”א 723/74 הוצאת עתון “הארץ” בע”מ נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ, פ”ד לא(2) 281, 306 (1977), להלן – עניין עתון הארץ השני; דנ”א קראוס, בעמ’ 17 (השופט ש’ לוין) ובעמ’ 107 (השופטת ד’ דורנר)). על-כן הגנה זו תהא רלוונטית בדרך כלל במקרים שבהם הפרסום אינו אמת או שמסיבות שונות לא ניתן להוכיח כי הוא נכון.”

כך למשל, על מנת לאפשר שיח ציבורי פתוח על התנהלות אנשי ציבור, אין מקום לחייב מי שפרסם דברים בנושא זה, כל עוד הפרסום נעשה בתום לב. ס’ 15(4) קובע את ההגנה של הבעת דעה:

“הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;”

יודגש כי הגנה זו תחול כאשר ברור מהפרסום שהוא מבטא את דעתו של המפרסם בלבד, ואין בו משום הבאת עובדות לידיעת הציבור, כפי שנקבע ברע”א 2572/04 רפאל פריג’ נ’ “כל הזמן” (16.6.08):

“דרישה בסיסית לתחולתה של הגנת סעיף 15(4) לחוק היא כי יובן שהפרסום הינו דעתו של המפרסם, להבדיל מעובדות המוצגות לכאורה על ידו (שנהר, בעמ’ 308; ע”א 259/89 הוצאת מודיעין בע”מ נ’ ספירו, פ”ד מו(3) 48, 54 (1992); ע”א 831/86 מאור נ’ מיכאלי, פ”ד מד(1) 762, 774 (1990). להלן: עניין מיכאלי). לפיכך, מפרסם המבקש לחסות תחת הגנה זו נדרש להבחין בפרסום בין היסוד העובדתי לבין היסוד של הבעת הדעה (ע”א 34/71 פרידמן נ’ חן, פ”ד כו(1) 524, 528 – 529 (1972); ד”נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע”מ נ’ הוצאת עיתון “הארץ” בע”מ, פ”ד לב(3) 337, 349 – 350 (1978). להלן: עניין חברת החשמל; ע”א 4/85 צור נ’ הוכברג, פ”ד מב(3) 251, 257 (1988); עניין מיכאלי, בעמ’ 566; עניין קאקיש, בעמ’ 358).

בית המשפט, בבוחנו האם עומדת למפרסם הגנה זו, יעיין בפרסום כמכלול בכדי לקבוע מהו “הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני “הקורא הסביר” או “האדם הרגיל” (ע”א 3199/93 קראוס נ’ ידיעות אחרונות בע”מ, פ”ד מט(2) 857, 843 (1993)). זאת יעשה תוך בחינת המילים בהן בחר המפרסם, סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח ומבנה הפרסום בכללותו (שם, בעמ’ 853 – 854). כן נדרש כי ככל שהבעת הדעה כוללת התייחסות גם לעובדות, אלה תהיינה נכונות (עניין חברת החשמל, בעמ’ 349). זאת, בעוד שהבעת דעה אינה חייבת להיות נכון מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדעה (שם, בעמ’ 351 – 352; שנהר, בעמ’ 319 – 320). מקום שנמצא כי העובדות עליהן מבוססת הדעה אמת הן, וכי מתקיים יחס של סבירות כאמור, הרי שאם נאמרה הדעה בתום לב, היא תזכה להגנה גם אם אינה מבוססת ממש (שנהר, בעמ’ 316).”

וכך מסוכמת ההלכה בעמ’ 310 בספרו של שנהר:

“השאלה אם פרסומים שונים “מהווים תאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה”. האבחנה נעשית “על פי השכל הישר וכללי ההיגיון”, ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה. בית-המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי “הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר”, כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה”. אותו רושם כללי ייווצר אצל הקורא הסביר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו. יש לזכור כי אף שסיווג אמרה כדעה או כעובדה ייעשה על פי הבנתו של “האדם הסביר”, הרי שההכרעה בעניין תהיה בסופו של דבר הכרעה שיפוטית, ושופטים שונים עשויים להסיק מסקנות פרשניות שונות לגבי אותו פרסום.”

בדומה, כאשר הפרסום נעשה בתום לב על מנת להגן על עניין אישי כשר, או בתגובה ללשון הרע שפורסמה אודות המפרסם או מי שיש למפרסם אינטרס להגן עליו, אין מקום לחייב המפרסם בפיצוי:

“(3)הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;…

(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;”

בע”א 334/89 רבקה מיכאלי נ’ בלה אלמוג, מו(5) 555 (1992)‏‏ נקבע כי:

“יש להבחין בין הגינוי וההכחשה, עליהם מגן הסעיף, לבין העובדות שבפרסום העומדות בבסיס גינוי זה, המוגנות רק אם הן אמת.”

ואולם, בהמשך בית המשפט העליון הבחין בין מקרים שונים, וכך נקבע בע”פ 8735/96 שמעון ביטון נ’ ניסים קופ,  נב(1) 19 (1998)‏‏:

“העניין שלפנינו שונה מפסקי הדין בעניין מיכאלי [7] ובעניין משעור [1], שבהם נתלה המערער. בעניין מיכאלי [7], נדחתה הטענה בדבר תחולת ההגנה על הכתבה נושא התביעה, כיוון שבית-המשפט סבר כי הכתבה כלל אינה בגדר הכחשה או גינוי של השמצה קודמת. בעניין משעור [1], אכן נאמר כי: “תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פרסום נגדי, מצדו, של לשון הרע על המפרסם” (שם, בעמ’ 9), אולם הדברים נאמרו בקשר למסקנה שאליה הגיע בית-המשפט באותו מקרה, כי אין בין הפרסום של לשון הרע לבין פרסום קודם, שהפרסום האחרון כביכול נועד להגיב עליו, דבר וחצי דבר. בענייננו, בשונה מהדוגמאות הנזכרות, ניכר בפרסום כי כל מהותו ומטרתו הן בתגובה ללשון הרע שפורסמה נגד המשיב, במטרה לגנות אותו פרסום שהיה זמן קצר קודם לכן. אכן ככלל, מן הראוי כי תגובה ללשון הרע תהא בעלת תוכן ענייני הרלוונטי להכחשה ולגינוי ולא תהווה היא עצמה לשון הרע (לא בציטוט החוזר על לשון הרע נושא התגובה ולא לשון הרע בפרסום חדש). עם זאת, יש לזכור כי דנים אנו בהגנה שנועדה למקרים שבהם הוכח, בין בעוולה אזרחית ובין בייחוס עבירה פלילית, כי דברים שפורסמו מהווים לשון הרע, וייחודם בכך שפורסמו בתנאים שבהם המחוקק הכיר באינטרס להגן על הפרסום. לפיכך, אין לשלול את ההגנה רק בשל כך שבתוכן הדברים יש משום לשון הרע. שאלת הסבירות והמידתיות של אותה לשון הרע תיבחן אפוא במסגרת התנאי המצטבר השני לתחולת ההגנה, הבא לידי ביטוי בדרישת תום-הלב.”

וכן ר’ עמנואל נהון, “”ופניהם איש אל אחיו” – הדדיות בבושת דברים”, פרשת השבוע ברוח המשפט, פרשת ויקהל, גיליון מס’ 489 (תשע”ט).

עם זאת, נשוב ונדגיש כי ההגנות שנקבעו בחוק אודות פרסומים לגביהם לא הוכח שהם אמת לאמיתה, או שלא הוכח “עניין ציבורי”, מותנות בכך שהפרסום נעשה ב”תום לב”. ככלל, הנטל להוכחת תום הלב מוטל על הטוען לו, דהיינו על הנתבע (שנהר בעמ’ 258). כיוון ש”אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות” (בבלי סנהדרין, ו, ב), אין מנוס מהערכת תום ליבו של הנתבע על פי הדברים הנראים לעין. ס’ 16 לחוק איסור לשון הרע קובע שתום הלב ייקבע, בין היתר, על פי מידת הסבירות בפרסום: “(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.” ומנגד, “(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:… הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.”

יישום הדברים למקרה דנן יעלה כי לא מדובר בפרסום שנעשה בתגובה לפרסום נוגד (מדובר בטענות בנוגע לסיבות הגירושין); הליך גירושין לא יכול לשמש כר פורה להאשמות מבלי שאלו מבוססות א7ו מעוגנות, במיוחד משמדובר בפגיעה אפשרית במעמד של הנפגע, בעיני בני משפחה קרובים.

כאמור כבר נקבע כי הפרסום אינו חוסה תחת הגנת אמת דיברתי; הפרסום אינו יכול לחסות תחת הבעת עמדה אלא הוא רצוף עובדות, (התמכרות נטענת וכיו”ב) אשר על פניו אינן מדוייקות.

זאת ועוד- על פניו אמירות לגבי התמכרות בין לסמים בין לפורנוגרפיה, חוצות את אותו מתחם רעיוני של פגיעה במידה העולה על הנדרש, להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב.

 

בנסיבות אלו, לו תשמע דעתי, הייתי מורה על קבלת התביעה; נוכח היות הפרסום מצומצם, הכרת בני המשפחה העובדות לאשורן, הזהירות המתבקשת בהליכים בתחום המשפחה, הייתי מעמיד הפיצוי על סכום של 25,000 ₪.

 

אשר לדירה –

לאור קביעותיו העובדתיות של ביהמ”ש קמא, אשר כאמור איני רואה להתערב בהן, הרי שבהתאם לפרמטרים שנקבעו בפסיקה (לעניין זה אפנה לפסק דינו של כב’ השופט עמית בבע”מ 1398/11 (פורסם בנבו)), בדין נקבע כי המערער עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כוונת שיתוף ספציפי.

הנמקות בית המשפט קמא בנושא עצם קביעת השיתוף, העמידה בפרמטרים, מקובלות עלי.

עם זאת, לטעמי, לא רק שאלת קיום השיתוף הספציפי עמדה על המדוכה, אלא גם היקף השיתוף, כפי שכבר הבעתי דעתי בסוגיה בעבר בתמ”ש 27693-08-14 מיום 11.8.15 כדלקמן –

“בשני מקרים אשר הגיעו לדיון בפני כב’ ביהמ”ש העליון הוברר כי גם שיתוף אינו בינארי, ואינו חייב להיעשות ע”י הצהרה כי כלל הנכס משותף. יכול והשיתוף יהיה “מוחלש”, ולחילופין יכול ביהמ”ש לקבוע כי השיתוף יחול, אך לא בחלקים שווים. ראה לעניין זה תמ”ש 38559-05-11; בע”מ 8206/14 [פורסם בנבו].

שתי פרשות מרכזיות אשר נדונו לאחרונה בפני כב’ ביהמ”ש העליון הרחיבו את תחומי קביעת השיתוף. בבע”מ 2991/13 [פורסם בנבו] נדון ערעור על פסיקת כב’ ביהמ”ש המחוזי בירושלים, אשר הורה כי בנסיבות חיי הצדדים יש לזקוף לזכות המבקשת 10% משוויה של דירה. אמנם ההנמקה בבית המשפט העליון כללה טיעון “מכוח הסמכות לפי סעיף 8 לחוק” אך ההכרעה עסקה בקביעת שיתוף ספציפי (ראה סעיף ח’ לפסה”ד) תוך שכב’ השופט רובינשטיין מפנה לשלל הפסיקות העוסקות בשיתוף ספציפי.

פרשה נוספת הביאה לקביעה, כי אורח חיי הצדדים מצדיק כאמור לעיל שיתופיות מוחלשת ובבע”מ 2045/15 [פורסם בנבו] איחד כב’ השופט רובינשטיין הסוגיות. כב’ ביהמ”ש העליון מחיל את סעיף 8 (3) אך מפנה בסופו של יום גם להכרעות בנוגע לשיתוף ספציפי. כב’ ביהמ”ש העליון מפנה לעיקרון השיתופיות המוחלשת, או לשיעורין, כסעיפי סל, המאפשרים עשיית צדק שאינה בגדר הצהרה של שיתוף מלא או העדר הצהרה כליל, כפי שכותב כב’ השופט רובינשטיין: “עיקר העיקרים – עשיית צדק בנסיבות מיוחדות המהוות חריג”.

עולה, כי לא רק ששאלת קיום השיתוף הספציפי היא שעומדת על המדוכה בתיקים העוסקים בסוגיות רכושיות בין בני זוג, אלא גם היקף השיתוף. אותם “דצ”ך עד”ש באח”ב” שהורה כב’ השופט עמית כפרמטרים לקביעת שיתוף, לא יכריעו אך בגורלו של השיתוף, אלא גם לגבי היקפו של השיתוף…

מורכבות החיים ונסיבותיו הייחודיות של כל מקרה מחייבות הפעלת גמישות ביישום כללי השיתוף הספציפי, וברוח זו אכן פסעה הפסיקה עד הלום, כפי שפירטתי בהרחבה לעיל. בפרפרזה על המאמר הנודע – “לא כל המשפחות דומות זו לזו”.

יש מקרים בהם ראוי וניתן לקבוע שיתוף מוחלט של בן הזוג ברכוש חיצוני (בהתקיים התנאים שנמנו בפסיקה שהובאה לעיל). יש מקרים בהם ראוי להחריג באופן מוחלט רכוש חיצוני. אולם יש גם מקרים בהם קיימת הצדקה לשיתוף ולהחרגה גם יחד. דהיינו, שיתוף חלקי. מציאת נקודת האיזון ודאי אינה מלאכה קלה והיא תוצאה של יישום הכללים שהתפתחו בפסיקה והפעלת שיקולי צדק. אולם בבית המשפט לענייני משפחה מלאכה זו היא דבר יום ביומו.” (הדגשות אינן במקור)

בכלל, הלכת השיתוף הספציפי נולדה לבטא תחושת צדק- התנהלות רבת שנים של צדדים, אשר סמכו איש על רעהו, וכעת, מי מהם אמור לעמוד מול שוקת שבורה, רק בשל מקור הנכס, כשהקעתו עלולה לרדת לטמיון; מקום בו תחושת הצדק, היא מקור הקונסטרוקציה המשפטית, קשה להלום כי הצדק יהיה ‘בינארי’- שיתוף מלא או כלל לא; על כן, לדידי, קיימת משרעת, המאפשרת לערכאות הדיוניות לקבוע לא רק אם קיים שיתוף ספציפי, כי אם גם מהו היקפו של אותו שיתוף.

פסיקה מאוחרת יותר בסוגיית היקף השיתוף של בתי המשפט לענייני משפחה וערכאות הערעור קבעה כי היקף השיתוף נתון לשיקול דעתו של ביהמ”ש בהתחשב בנסיבות כל מקרה לגופו, ואפנה לעניין זה לעמ”ש (חיפה) 38445-08-17 מיום 5.10.18 שם נקבע שיתוף מלא בעיקר נוכח שעולה ממסמכי רכישת הבית על שם שני בני הזוג על כוונתם לרכוש בית במשותף שהזכויות בו סופו של יום יירשמו על שם שניהם; תלה”מ (צפת) 57980-07-19 מיום 21.10.21 מסגרתו נקבע היקף שיתוף של הבעל בדירת המגורים בשיעור של 15% מערך הבית לאור שנרכש כדיור ציבורי בהטבה שניתנה לאישה, נשא בחלק מתשלומי המשכנתא, מרבית עליית ערך הבית לא נבעה מהשקעה בנכס; עמ”ש 57806-07-20 מיום 23.5.21 לפיו “האפשרות “לזכות” בן זוג בחלק מזכויות בן הזוג האחר בנכס שהיה בבעלותו לפני הנישואין אינה מחייבת בהכרח חלוקה של מחצה על מחצה, וניתן להגיע למסקנה כי בן הזוג “רכש” זכויות בנכס בשיעור שהוא פחות ממחצית, והכל בהתאם לנסיבות”, וכן כי היקף השיתופיות נתון לשיקול דעתו של ביהמ”ש; תלה”מ (אשדוד) 37049-07-18 מיום 20.2.22 שקבע שיתופיות מוחלשת לפיה לאישה זכויות בשיעור של 25% מדירה שהאיש מימן מחצית מעלותה טרם נישואי הצדדים, ומהלך החיים המשותפים הם נשאו יחד חלק מן ההלוואות להרחבת הדירה.

רק לאחרונה קבע כב’ בית המשפט המחוזי בת”א (עמ”ש (ת”א) 61566-03-22 מיום 15/1/23), כי בהינתן פרמטרים של השקעה, ניתן להגיע לתוצאה של שיתופיות ‘מוחלשת’, בהתאם להשקעה ולהערכת הנכס.

לאחר עיון בתיק ושמיעת טענות הצדדים, לטעמי בנסיבות דנן שיקולי הצדק מחייבים יישום עיקרון “השיתופיות המוחלשת”, או שיתוף שאינו בגדר שיתוף מלא. זאת, מהנימוקים להלן –

ראשית, אין חולק כי שיוך המגרש והבית נעשה בשנת 2002, בין אם בתחילת מערכת היחסים בין הצדדים וטרם מגורים משותפים אליבא המערער או לפני שהחלה כטענת המשיבה, מתוקף זכותה של המשיבה כחברת קיבוץ משך כ- 20 שנה, ודי בכך כדי להצדיק שיתוף חלקי.

שנית, אין חולק, כפי שאף עולה מחוו”ד שמאי, כי ערך המגרש גבוה בעשרות מונים מערכו של הבית (ערכו של המגרש הוערך בסכום של כ 1.7 מיליון ₪, לעומת ערכו של הבית שהוערך בסכום של 150,000 ₪ בלבד, פחות מעשירית מערך המגרש!)

משכך, הרי אף אם כטענת המערער, נשא במלוא עלות השיפוץ ותשלומי השיוך, בסכום של כ 400,000 ₪, ספק בעיניי כי יש בכך כדי להקנות לו זכות קניינית של מחצית הזכויות בבית ובמגרש. הדברים אמורים מקל וחומר לאור העובדה כי מעדות המערער עצמו בביהמ”ש קמא עולה כי לא הוצגה כל אסמכתא ולא הובא כל עד מטעמו לתמיכה בטענה כי מימן את עלויות השיפוץ, כי בתקופה הנטענת ניהל הליך פש”ר (הפטר התקבל בחודש 8/17), וכי אין מחלוקת שכלל התשלומים הועברו מחשבונה של המשיבה, ששימש לתשלום הוצאות הבית והילדים, אליו נהג המערער להפקיד מעת לעת כספים. זאת ועוד, ביהמ”ש קמא קבע כקביעה עובדתית כי לא הוכח שעלויות השיוך שולמו מכספיה של המשיבה בלבד. היינו, עלויות השיוך שולמו ע”י שני הצדדים, כשלא הוכח מהו גובה החיוב שנשא כל אחד.

שלישית- מעבר לשאלת נטל ההוכחה- קיים קושי להלום התנהגות המערער, אשר לטענתו הוא (כיום), הפנה את הכנסותיו לסיוע בהשבחת הבית וברכית הזכויות בו, עת במקביל, ניהל הליך פש”ר, והכנסותיו היו אמורות להיות מופנות לקופת הכינוס; גם אם אין בכך להקים השתק מלא, בוודאי מכרסם הדבר בתחושת הצדק, וגם בכך טעם להחלשת השיתופיות.

רביעית, מחוו”ד שמאי עולה כי אף אם אכן עלויות השיפוץ שולמו במלואן ע”י המערער, הרי ששווי ההשבחה של הבית נמוך מאד, לאור ערכו כאמור, וגם בכך טעם לשיתופיות מוחלשת.

לאור כל האמור, ככל שתתקבל דעתי, היקף שיתוף המזכה את המערער בשיעור של 25% מהזכויות בבית ובמגרש, מביא לטעמי לאיזון ראוי בין טענות הצדדים ועשיית צדק בנסיבות המקרה דנן.

הייתי מציע לקבוע את זכויות המערער על 25% מהנכס, ואילו זכויות המשיבה על 75% מהנכס.

 

יתר רכיבי הערעור כאמור, דינם להידחות, ובנסיבות, לא הייתי עושה הוצאות.

 

 

נ. סילמן, שופט

 

השופט ס. ג’יוסי [אב”ד]

קראתי בעיון את פסק-דינו של חברי, כב’ השופט סילמן, ואין בידי לקבל את נימוקיו ומסקנותיו לגבי ערעורהּ של המערערת (להלן: “האישה”). סבור אני, כי יש לדחות את ערעורהּ לעניין פירוק-השיתוף וזכויות המשיב (להלן:”האיש”) בדירה, ואנמק.

 

בעניינם של בני-זוג ידועים-בציבור נקבע, כי יש לערוך מבחן דו-שלבי: השלב הראשון יהא בדיקת מעמדם המשפטי של הצדדים, והשלב השני, בשים לב לתוצאת השלב הראשון, תהא בדיקת כוונת שיתוף הצדדים בנכסיהם (ר’ פסק-דיני בעניין א.ב. נ’ מנהל עיזבון המנוח ג.ד. ז”ל (29.11.2020)).

 

אומר כבר כעת, סבורני שפרשנות לפיה מוטל על בני-זוג ידועים-בציבור נטל הוכחה כבד יותר לעניין השלב השני של המודל, היינו, בסוגית השיתוף מאשר על אלו של בני-זוג נשואים אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון השוויון, ודומה, שהגיעה העת להשוות גם בעניין זה בין מעמדם של בני-זוג נשואים לבין בני-זוג ידועים-בציבור.

 

בענייננו עולה מן התשתית הראייתית, כפי שאף נקבע בפסק-דינו של בית משפט קמא, כי הוכח השלב הראשון של המודל, ונקבע, כי הצדדים היו ידועים-בציבור.

 

באשר לחלקו השני של המודל – הוכחת השיתוף בין הצדדים – סבור אני, כי גם בהינתן מצב משפטי לפיו מוטל נטל הוכחה כבד יותר על בן-זוג ידוע-בציבור מאשר על זה הנשוי, האיש עמד בנטל הוכחה זה. ודוק, בית משפט קמא קבע כקביעות עובדתיות – אשר אין צורך להכביר מילים בדבר משמעויותיהן לגבי מידת ההתערבות המצומצמת של ערכאת הערעור – כי הקשר הזוגי בין הצדדים נמשך כ- 15 שנים, וכי בשים-לב לתקופת החיים המשותפת של הצדדים, במהלכה נולדו להם שני ילדים, מימון תשלום דמי השיוך של הדירה על ידי האיש, שיפוץ הדירה במהלך חיי הזוגיות ונשיאה משותפת בהוצאות כלכלת הבית והמשפחה ומגורים משותפים, חלה עליהם הלכת השיתוף.

 

בפסקה 47 לפסק-דינו של בית משפט קמא נקבע כהאי לישנא:

 

“….מובילים למסקנה כי ללא התרומה הכספית של האיש למשק הבית המשותף, לא היה באפשרות האישה לשלם את תשלומי שיוך הדירה לבדה. בהקשר זה יש לציין, כי האישה העידה כי דמי האיזון שולמו מתוך חשבון הבנק שלה החל משנת 2002 (עמ’ 15 לפרוטוקול מיום 11.2.21 ש’ 21-28) (נספח 8 לתצהיר האיש) (שכאמור הוכח כי הופקדו אליו כספים מטעם האיש). כל אלו מחזקים את טענות האיש בדבר השקעתו במימון תשלומי שיוך הדירה על שם האישה”.

 

ובהמשך בפסקה 58 נקבע, כי

 

“כמפורט לעיל, שיוך הדירה על שם האישה בלבד נבע מכוח היותה חברת קיבוץ והוותק שצברה. נכונה טענת האישה, כי אילולא הייתה חברת קיבוץ, לא הייתה משויכת לה דירה כלל. יחד עם זאת, בהתאם לנסיבות תיק זה, הראיות שהובאו ונימוקיי לעיל, דומה כי ללא התרומה הכספית של האיש, לא היה מתאפשר לאישה לממן את תשלומי שיוך הדירה לבדה”.

 

יתרה מכך, סבורני, כי בענייננו החליטו הצדדים לאחד “כוחות” – פיזית, רגשית וכלכלית, והלכה למעשה ניתן לקבוע, כי התרומה של כל אחד מהם לרכישת הנכס הוא הגורם בלעדיו אין, וברי, כי הגם ששיוך הדירה בקיבוץ הוא תולדה של זכויותיה של האישה, ללא ההשקעה הכספית של האיש לא יכולים היו הצדדים לרכוש את הדירה האמורה, ולהיפך.

 

סבור אני, כי די בעובדה, כי התשלומים בהם נשא האיש הם הגורם בלעדיו אין, כך שהלכה למעשה בלי השתתפותו של האיש לא היה נרכש הנכס, כדי לקבוע שיתוף המזכה כל אחד מן הצדדים ב-50% מן הזכויות בבית. מקל וחומר נכונים הדברים בשים-לב לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לפיהן הקשר הזוגי בין הצדדים נמשך כ- 15 שנים, וכי בשים-לב לתקופת החיים המשותפת של הצדדים, במהלכה נולדו להם שני ילדים, נשיאה משותפת בהוצאות כלכלת הבית והמשפחה ומגורים משותפים, חלה עליהם הלכת השיתוף.

 

עוד ובנוסף, יודגש, כי מקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא עולה כי “אין מחלוקת כי האיש נטל חלק גדול והיה מעורב בכל הקשור לשיפוץ הדירה ואף האישה הודתה בחקירה, כי תשלום השיפוץ מומן על ידי שני הצדדים” (ר’ פסקה 57 לפסק-דינו). מאותן עדויות שנשמעו לפני בית משפט קמא אף עלה, כי השיפוץ כלל הרחבה משמעותית של הדירה (מ-58 מ”ר ל- 94 מ”ר – היינו הגדלה של כ- 50% מהגודל המקורי).

 

מדובר, אפוא, בזוגיות בת 15 שנים, במסגרתהּ נולדו לצדדים שני ילדים, ושניהם נשאו בהוצאות כלכלת הבית והמשפחה – לא 25% זוגיות, ולא זוגיות מוחלשת – זוגיות ממשית, משותפת, ובלתי-מסויגת.

 

תוצאה לפיה במצב דברים זה, יש להידרש לסכומים המדויקים בהם נשא האיש במסגרת חייהם המשותפים של הצדדים, או להתחשבנות אחרת, עלולים לפגוע בהיבטים הבסיסיים ביותר של זוגיות. אופן הכרעה זה יהפוך חיי זוגיות למעין יחסים עסקיים/מסחריים, בהם עוסקים בני-הזוג בהתחשבנות מתמדת ומחלישים את התא-המשפחתי תחת חיים ביחסי הרמוניה, בהם כל אחד מבני-הזוג עושה את המיטב שביכולתו על-מנת לחזק את התא-המשפחתי, מבלי שהצדדים יאלצו לנהל “פנקסי חשבונות” על-מנת להוכיח את חלקו ותרומתו של כל אחד מהם לתא-המשפחתי.

 

נוכח האמור, נקודת-המוצא היא שהשיתוף בין בני-זוג הוא שוויוני ומוחלט, בין היתר, על-מנת לחזק את התא-המשפחתי, ורק במקרים יוצאים מן הכלל וחריגים תשתנה נקודת-מוצא זו – התחשבנות ופנקסנות, אינם מצויים, לטעמי, בגדרי חריגים אלו.

 

מרבית פסקי-הדין אליהם הפנה חברי, השופט סילמן, אשר דנים ב”שיתופיות מוחלשת”, לא ניתנו על-ידי בית המשפט העליון, ושלושת פסקי-הדין של בית המשפט העליון, אשר ניתנו בסוגיה זו בדן יחיד עוסקים במקרים שונים לחלוטין מאלו שבענייננו: ב-בע”מ 2991/13 פלונית נ’ פלוני (21.08.2013) וכן ב-בע”מ 2045/15 פלוני נ’ פלונית (21.05.2015), נימק כב’ המשנה לנשיאה, השופט א. רובינשטיין את החלטתו “מכוח הסמכות לפי סעיף 8 לחוק” ונוכח נסיבות שונות בתכלית.

 

יתרה מכך, ב-בע”מ 8206/14 פלונית נ’ פלוני (14.04.2015), נקבע בפסקה טו’ בזאת הלשון:

 

“האפשרות של אחד מבני הזוג, כאן המשיב-הבעל, להיות “נפקד נוכח” בביתו תוך שהאשה משלימה עם מצב עגמומי זה, אם ברצונה לשיטת המשיב, ואם שלא מרצונה לשיטתה. מצב זה כינה השופט ויצמן “שיתופיות מוחלשת” והמינוח מקובל עלי, ולדידי ניתן להשתמש גם בביטוי “שיתופיות לשיעורין”. מצב כזה מן הסתם אינו שכיח מאוד, אך אין – גם על פי השכל הישר – להתעלם מקיומו ומקיום מצבים דומים לו של יחסים “מן הצד”, יחסי פילגשות וכדומה. לפיכך, על דרך הכלל, ותהא עמדתנו הערכית כלפי יחסים כאלה כאשר תהא, יש מקום לתת לכך ביטוי גם באופן החלוקה, מקום שבעלי הדין מנהלים מערכת לא שויונית, בשונה מן המצב ה”רגיל”, בו אמורים שני הצדדים להירתם יחדיו לקיום התא המשפחתי, כנדרש לצורך חלוקת מחצה על מחצה לפי סעיף 5 לחוק, כאמת המידה המרכזית להפעלת סמכותו של בית המשפט בגדרי יחסי ממון (ראו למשל רוזן-צבי בעמ’ 354; עניין פלונית 2009 פסקה 9; תמ”ש (שלום י-ם)13111/98 א.ב. נ’ מ.ב. [פורסם בנבו] (2005); בג”ץ 8928/06 פלונית נ’ בית הדין הגדול לערעורים [פורסם בנבו] (2008) פסקה 10)” (ההדגשה אינה במקור).

 

משמע, כי אין בנמצא הלכה ברורה בסוגיה זו, וגם לו הייתה, אין אני סבור, כי היא חלה בענייננו. עולה מקריאת החלטות בית המשפט העליון שהובאו לעיל, כי הנסיבות בהן נדונה “שיתופיות מוחלשת” חולשות על מקרים בהם הייתה קיימת בין בני-הזוג “זוגיות מוחלשת”, לרבות מקרים בהם אחד מבני-הזוג חי חיים כפולים, או שהיעדר תרומתו לזוגיות הייתה בוטה ובולטת.

 

המקרה שבפנינו, כך אני סבור, אינו נופל בגדרי מקרים אלו – נהפוך הוא –בענייננו הזוגיות הבלתי-מסויגת בין הצדדים עולה לאורכה ולרוחבה של התשתית הראייתית. קבלת תוצאה שונה מחלוקה שוויונית של הדירה בין הצדדים, חוטאת לא רק לכוונתם הברורה של הצדדים, אלא אף עשויה לפגוע בנימים החשופים ביותר של חיי משפחה ויחסים זוגיים בין בני-זוג.

 

לפיכך, סבור אני, כי יש לדחות את ערעור האישה, ולהותיר את קביעת בית משפט קמא לעניין השיתוף המלא על כנו.

 

באשר לערעורו של האיש לעניין לשון-הרע, מצטרף אני לתוצאה אליה חברי, כב’ השופט סילמן.

 

בד-בבד עם התוצאה האמורה, אדגיש, כי אין בידי לקבל את העמדה, אותה אימץ בית משפט קמא, לפיה עת מדובר בסכסוך משפחתי, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בסוגית פיצוי בגין פרסום לשון-הרע, בין היתר, הואיל וסכסוכים מעין אלו טעונים רגשית, וכי כעניין שבמדיניות, אין לעודד צדדים לסכסוך משפחתי להגיש תביעות לשון הרע.

 

ראשית סבורני, כי מדובר בפרשנות שיפוטית, שאינה במקומה הואיל והמחוקק לא ערך אבחנה בין פרסום לשון-הרע בקרב בני משפחה לבין פרסום שאינו בקרב בני משפחה – ולא בכדי. יתרה מכך, סבור אני, כי תוצאה מעין זו, מעניקה, הלכה למעשה, הגנה נוספת לאותם צדדים שמצויים בסכסוך משפחתי מפני תביעות מסוג זה, בניגוד לקביעות המחוקק.

 

בנוסף אדגיש, כי אין בית המשפט יכול – ולו בדוחק – ליתן גושפנקה לפרסומים של לשון-הרע, גם אם הדבר נעשה במסגרת סכסוכי משפחה – נהפוך הוא. על בתי המשפט לעשות כל שלאל ידם על-מנת להציב גבולות למותר ולאסור, וליתן את הדעת לכך “שחיים ומוות ביד הלשון”, מקל וחומר עת מדובר בסכסוכים בהם מעורבים הורים וילדים.

 

ס. ג’יוסי, שופט [אב”ד]

 

השופטת ע. אטיאס

במחלוקת שנתגלעה בין חבריי אני מצטרפת לחוות דעתו של כב’ השופט סילמן מנימוקיה.

 

ע. אטיאס, שופטת

הוחלט פה-אחד לקבל את ערעורו של המערער כמפורט בחוות-דעתו של השופט סילמן. כמו-כן הוחלט בדעת רוב של השופטים נ. סילמן ו-ע. אטיאס לקבל חלקית את ערעורהּ של המערערת כמפורט בחוות-דעתו של השופט סילמן, וזאת בניגוד לדעתו החולקת של השופט ס. ג’יוסי.

 

אין צו להוצאות.

עירבונות שהופקדו יוחזרו לידי ב”כ הצדדים עבור מפקידם.

 

מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים ופרטים מזהים.

 

 

ניתן היום, כ”א שבט תשפ”ג, 12 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.

ס. ג’יוסי, שופט [אב”ד]

ע. אטיאס, שופטת

נ. סילמן, שופט

פס”ד בערעור וערעור שכנגד על החלטה הנוגעת לתביעות לסילוק יד ודמי שימוש ומזונות; ותביעות לפירוק שיתוף ותביעה כספית – פסקדין (psakdin.co.il)

PDF