פתאום הסנגורים ששתקו במשך שנים לנוכח ההחלטות הביזיוניות של בית המשפט העליון אשר מכשירות כל ראיה, קבילה ולא קבילה בכל מיני תירוצים ו”הלכות” מתחילים להתעורר ולהפנות אצבע מאשימה לבית המשפט העליון, כלומר אל אסתר חיות והדרך בה היא מנהיגה את מערכת השפיטה – דיקטטורה שיפוטית במסווה של דמוקרטיה.
אביעד לנצ’נר מסביר שכאשר שופטים אומרים שכל ראיה שהמשטרה משיגה יכולה לעבור את מבחן הקבילות בהתאם לאיזונים ושיקול דעת, מה שנקרא “דוקטרינת הפסילה הפסיקתית”, הרי שזהו כרטיס ירוק למשטרה ולפרקליטות להפר את כל זכויות האדם, ולגלגל את ההכרעה אם מותר או אסור לבית המשפט שיעשה “איזונים ושיקול דעת”.
פירושו של דבר שהכל מותר למשטרה: לאיים, ללחדור לטלפונים, לרגל, לפברק ראיות, להמציא ידיעות מודיעיניות כוזבות, להגיש במעצר תיק סודי שקרי לחלוטין – והכל יכול לעבור תהליך כשרות חוקי שנקרא “פסילה פסיקתית”.
זו בעצם התגובה הישראלית לדוקטרינת פרי העץ המורעל. בארה”ב ושאר העולם אם המשטרה שיקרה, רימתה, הפרה נהלים וכו’ – כל התפוקות והתוצרים פסולים. כשהמשטרה יודעת שטקטיקות אסורות לא יועילו לה כי הכל ייפסל, הם לא טורחים בכלל לנסות.
אבל כאשר יש סיכוי להכשיר ראיות פסולות ע”י איזונים ושיקול דעת “שיפוטי” אז בעצם מותר למשטרה לזיין כל אזרח בתחת בלי וזלין, ואח”כ לטעון שלא נגרם נזק וששיקולי חשיפת האמת הצדיקו את הזיון של האזרח בתחת.
כמובן שכל זה קורה בגלל שכמעט כל השופטים שיושבים בדיני עונשין הם בוגרי הפרקליטות וכל מי שכותב ספרים שמצטטים אותם הם יוצאי הפרקליטות.
הכתבה הזו לא קשורה לנושא פגסוס – אבל ראינו לנכון לפרסם אותה בכל זאת. “מדוע סנגורים לא מאמינים בשימוע”.
כתבה באתר פסק דין 6/2/2022
איך קרה שבמדינה המקדשת זכויות אדם, כמו שאנחנו מדמיינים את ישראל, נרמסות זכויות אדם בסיסיות? המשטרה והפרקליטות רק עושות את עבודתן. הבעיה היא שאין מי שמרסן אותן
יש שאלה אחת שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בנוגע לפרשה הזו והיא “איך?”. איך הרשו לעצמם במשטרה לחדור לפרטיותם של אנשים באופן בוטה כל כך ללא צו של בית משפט? איך זה שבפרקליטות לא עשו דבר על מנת למנוע מהמשטרה לעשות זאת? אני רוצה להפתיע אתכם. אין לי שום תלונות למשטרה ולפרקליטות.
כמו ילדים קטנים שבוחנים את גבולות האסור והמותר, במשטרה ובפרקליטות פועלים באופן בוחן גבולות במימוש האמביציה האישית שלהם, גם בחקירת פשעים וגם בהרשעת נאשמים. אלה ההורים – בתי המשפט במקרה שלנו – שלא יודעים להציב גבולות.
אור ירוק לרמיסת זכויות
על מנת להסביר את הטענה, אני רוצה להציג בפניכם את המודל הישראלי לפסילת ראיות שהושגו באופן שאינו חוקי. נא להכיר: דוקטרינת הפסילה הפסיקתית.
מאחורי הניסוח המשפטי המסובך עומד רציונל פשוט: ככל שהעבירה חמורה יותר, הנטייה של בית המשפט תהיה לקבל ראיות גם אם הן הושגו בדרך שאיננה חוקית. כלומר, ממצאי חיפוש לא חוקי ייפסלו בתיק קל כמו החזקת סם לצריכה עצמית, אבל יתקבלו בתיק חמור כמו שוחד ראש ממשלה.
הטענה היא שמדובר בנוסחת קסם המאזנת בין הצורך בשמירה על זכויות אדם לבין שמירה על הציבור מפני עבירות חמורות.
מה הוא “תיק חמור” שמצדיק קבלת ראיה שהושגה באופן פסול? ובכן, המציאות מלמדת שהתיקים היחידים בהם מתקבלת טענה לפסילת ראיה הם תיקים עם חשיבות ציבורית שנעה על הרצף שבין “זה לא חשוב”, בואכה “את מי זה מעניין” ועד ל-“אני לא מאמין שהם הגישו כתב אישום בתיק הזה”.
מחשבה מעמיקה על ההלכה הזו של בית המשפט העליון לקבלת ראיות פסולות בתיקים חמורים מובילה למסקנה שהיא זו שנתנה ‘אור ירוק’ לרמיסת זכויות אדם לפרטיות עליה אנחנו שומעים לאחרונה.
בדיוק כמו לומר “זה בסדר לגנוב אם מדובר במיליארדים” או “זה בסדר לאנוס אם היא דוגמנית על”, אומר בית המשפט למשטרה ולפרקליטות שזה בסדר לרמוס עד עפר זכויות אדם אם מדובר בתיק חמור שמצדיק את זה.
מה הפלא אם כן שהפרקטיקה המשטרתית שהתפתחה היא שקודם כל מפרים זכויות אדם. בהמשך, אם נגלה כי מדובר בתיק חמור, הפרת הזכויות כבר תקבל את חותמת הכשרות של בית המשפט. מקסימום, אם לא תימצא עבירה או שנגלה כי מדובר בתיק שאיננו חמור, המשטרה תימנע מלהגיש כתב אישום ואז ממילא אף אחד לא יידע על הפרת זכויות האדם.
לא צל”ש ולא טר”ש
ביום רביעי האחרון שמעתי את הקלטה שחשף העיתונאי גיא פלג, בה נשמעת חוקרת אומרת על השימוש בתוכנת פגסוס בתיק של נתניהו “זה או צל”ש או טר”ש”.
הדבר היחיד שהייתי מופתע לגביו הוא “על איזה טר”ש היא מדברת? היא לא יודעת שאין טר”ש?!”. הפרקטיקה היא כזו שזה או צל”ש או כלום. מתי לאחרונה שמעתם על שוטר שהועמד לדין / עוכב בדרגה / ננזף / קרה לו משהו בגלל שהביא ראיה באופן פסול?
מקסימום פגיעה בזכויות אדם, מינימום סיכון מקצועי.
בית המשפט לא מקשה רק על קבלת טענה לפסילה של ראיה לא חוקית, אלא גם על היכולת של ההגנה לבסס את הטענה. תחת מעטה בלתי חדיר של תעודת חיסיון, משתמשת המשטרה באמצעים שאינם כשרים ומקבלת פעם אחר פעם גיבוי של בית משפט במניעת הסרת החיסיון.
להפנות אצבע מאשימה למשטרה ולפרקליטות זה קל. אבל האמת היא שהן בסך הכל עושות את המצופה מהן. זה בית המשפט שלא מרסן אותם, הוא זה שלא מבצע את מלאכתו, והוא זה שיכול לשנות את המציאות.